על הספה הפרוידיאנית בזמן שמיטה

הוא שרוע  על הספה. מאחוריו יושב הפסיכולוג ורושם את דבריו.

-דבר חופשי. אני לא מסתכל עליך. לא תראה אם אני מפהק או נדלק, לא  תראה את חיוכי או את דמעותי. דבר חופשי.  אני מחזיר  אותך להיות טקסט. טקסט מפורר כמו חיינו, קופץ מעניין לעניין, הוזה ומדלג בין גבעות  חייך. לא. הפעם  אינך נדרש לתכנן, לכוון, ליצור, גם לא לשפוט ולהתחרט. אתה נקרא לדבר. לתת ללבה של חייך לפרוץ, לשיטפון  לשטוף, אתה נקרא  לשמוט את חייך . לשוב למקור.

-לתוהו אתה  מחזיר  אותי? לרגעים של איבוד  שליטה וכיוון?

– אני מבקש לקרוא אתך   את הטקסט מחדש. להציץ  בחרכים, לחפש  אורות שנגנזו, חושך ואשמה  שכוסו בשקר  עצמי , לגלות  את הנסתר , לערוך מאזן  מחודש, ולשם כך צריך לחזור להתחלה. לתת  דרור לאדמת חייך. היא תחשוף את המדבר, את האבן והנחש אך תתן לך זכות עוד פעם להתחיל בבניין חייך.

-אבל אני  פוחד לאבד את שצברתי, את היסודות  שבניתי לעצמי ואת  אלו שירשתי. אי אפשר להפקיר כך את חיי.

-לא הפקר אני מבקש לך אלא  חירות. חירות מתבניות  גזורות מראש. שחרור מאספנות מטורפת. יכולת להאמין  בנקודת הזינוק של חייך, אותו  עולם  חלומות שגנזת בקפידה, כמי שעסוק  כל יומו  בלחורר לתייק ולהנות   ממשקל התיק  המתעבה  וכבד. אני מבקש  בשבילך את הזכות להפסיק לזמן מה  את כתיבת חייך ולעצור לקרוא אותם. מן ההתחלה , לעמוד  על העיקרון (האם מקרה כי  המילה פרינציפ מתייחסת  גם להתחלה , גם לעיקרון?).

– אבל כיצד אחיה  במחזוריות כובלת זו של שמיטה וגיוס עצמי, של התכוונות רצונית  לעתיד ועצירה באמצע הדרך?

– לא מחזוריות היא כי הזמן חורש קדימה, אך בשביל הכלל, בשביל האדמה המשתפת  אותנו  בחייה,  בשבילם צריך להניח כדי למצוא, להדמים מנוע כדי לפקוח עין פנימית. 'לשים לב' . לראות את הדברים הנמצאים מחוצה לנו. שיקראו לנו למשימה, ליצירה, אך יסרבו להיות מכשיר . להיות  עם האנשים שמסביבנו לא כאותות מאורגנים וירטואלית אלא  כמי שנושם  מבפנים  החוצה כשואף מן הנעלה אל מעמקי הנפש.

– שמיטה היא רק  שמיטה ואחריה צריך כוח לקום אל העולם, לקחת עליו אחריות. להתעורר אל  הקורא לי אך  מתוך ידיעה כי  בחרתי, כי  יהיה לי כוח  לאגד מחדש את חיי  להפוך את  פנקס הזיותי  לדרך פתוחה ואחראית, חופשית  ואוהבת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *