עברו שלושים יום. הסתיים שלב בפרידה מראובן ההולך לאיטו .כל שלב שעבר בזמניו האחרונים גייס יותר ויותר מאמצים של משפחה שאותתה לו מעבר לתהום: אהבתנו תנצח גורל.
נותרו זיכרונות וכאב מעצים והולך שהרי הגיעה שלב הפרידה מהתנועות הקטנות, מהתגובות לפרטים, מהקול ומהחום
ומי כאיש המעשה, איש המוקש ותיקון צינורות ההשקייה, איש המשאבה והמסגר האמן שידע את החיים הזורמים מתחת לסף כל המילים שנגיד עליו.
עם הפרידה באה גם שעת הדין וחשבון על מה שביקש להוריש לא רק למשפחה אותה ביצר כל חייו אלא למקום הזה שראה אותו תמיד כחץ שלוח לסביבה, השומר על שיווי משקל כמו שרכב עד זיקנה על אופניו, כקיבוץ עליו הגן מפני האויב ומפני האדישות המדבקת ומפתה.
אבא קובנר המשורר והפרטיזן שכב בבית חולים בניו יורק וכתב את השיר הבא שאולי מבטא את ראובן בשעותיו הצלולות בהם כבר ידע את הממשמש ובא
עוד מעט
עוד מעט תעבור מהחדר שהחשיך
אל עולם אחר. משוחרר מן החובות.
ומן הקשרים
עוד מבט
עוד מבט סוקר
על גינת השכן
כלבו הנם
על מרצפת שלא פג חומה
עוד זועקת
עוד זועקת כותרת ראשית
לרגלי פח אשפה עובר על גדותיו
עוד מעט
עוד מעט באור שמש זה
שהנמיך
בדל רגע פרדה הוא
מדברים שהתעלמנו מהם
בעודנו חיים זקופים על רגלינו
דברים שהאמנו בהם שאינם
אובדים לעולם
כבר נטש אותם זכרונך
לו היית כאחד הפילוסופים!
נותן טעם של משמעות כלשהי
לבנינים חרבים, למעשה-
גבורות, לגורלנו
קפיצה זו
למצולות
היתה קלה יותר ?
עוד מעט
עוד מעט נדע
אם למדנו להשלים עם הכוכבים
שאינם כבים במותנו
שלושים והחידה עומדת עמנו, עשירה בזיכרונות, מקווה ויודעת כי ראובן ברא בחייו ועלינו מוטל להמשיך לנווט גם לאור הכוכבים וגם לאורם של האנשים בשר ודם שכבה אורם.