שבה אלינו הצביטה המרה של רצח ראש ממשלת ישראל. הוא שראה עצמו אחראי על סדר היום ועל ההכרעות שצריכות להתקבל לקראת המחר האפור הפך לאתגר מורשת.

במלאת חמישים שנה לפטירתו של ברל כצנלסון הספיד לו יצחק רבין בכנרת. הוא אמר כי העובדה שבעת הקמת המדינה היה לנו מנהיג אך המורה נעדר היתה הרת אסון. הוקם אז מפעל גדול אך לא הוצבה מורשת . לא חוקה ולא הגות יסוד. יצחק רבין שקונן על כך שבמהפכה המדינית של הקמת מדינת ישראל לא נמצאה מנהיגות כפולה של מורה ושל מנהיג . הוא הביע תקווה שהמורה יתגלה . באותו מעמד הוא עצמו התנדב למלא את חללו של בן גוריון אך לא התיימר למלא את החלל הרוחני שהותיר ברל כצנלסון. והנה אחרי שנרצח עמדה מדינת ישראל בפני הצורך להנחיל דווקא את מורשתו של יצחק רבין . גם נשיא ארצות הברית לינקולן שנרצח לא היה רק משחרר עבדים ואיש הגות אך הרצח שלו אחרי מלחמת האזרחים הפך אותו לנושא מורשת : הרצח הוא שהפך את לינקולן לסמל.לנושא של מסר. המסר של רצח לינקולן לא היה מבוסס על מלחמת הצפון נגד הדרום אלא על השחרור מן העבדות ועל זכויות האדם.

מורשת רבין ? שאלו הרבים משמאל ומימין – האם קיימת ?

רבין אמנם נרצח על ידי איש פרטי אך חומרי הדלק לשריפת הדמוקרטיה נערמו כבר קודם, ולא על ידי אנשים פרטיים. מנהיגים ותנועות לא בחלו בהפצת ניצוצות ואפילו לא בציון מיהו הנידון לאוטו דה פה. אמנם אחרי הרצח הכל הודיעו כי המחלוקת היתה לשם שמיים . אני מאמין כי אף אחד מנואמי העצרת ההיא לא התכוון לארגן רצח פוליטי ובכל זאת את העצים הכין לתבערה ועדיין הם רוחשים . השאלה איך מגלים אותם ואיך מפזרים אותם לא כל כך ברורה. הריאליסטים המדיניים שבינינו יודעים להצביע על הסכנות שיש בהסתה כשהיא מגיעה משידורי אויב, הם ואנחנו יודעים כי כל אמירת תמיכה בטרור מסוכנת עוד בטרם היתה למעשה. אולם כשההסתה מדברת עברית נראה להם כי אין להיבהל. היא לא מתכוונת… עובדות אלו מניעות אנשים להתריע, לגנות, ליצור מחלוקת.

אולם אנו מכירים גם צד שני לסכנות לדמוקרטיה הוא מופיע בייאוש מאינטגרציה חברתית, מיכולת לחפש נתיב משותף לאזרחי המדינה . הוא נובע מאובדן תקווה של רבים להיות מעורבים בהכרעותיה החברתיות, הכלכליות והמדיניות.

רבים הם אלו המודיעים על עייפותם מהמשחק הדמוקרטי. אחרי רצח רבין הותירו הבוגרים לבניהם לבכות בכיכרות ולעצמם ייעדו תפקיד של צופים דוממים המבקשים לחכות עד ש'מישהו' יכריע את הכף בשבילם.

התביעה למורשת משותפת של המתאבלים על הירצחו של ראש הממשלה נוגעת דווקא בנושאים הכי בוערים והמחלקים את הארץ. היא נוגעת לערכה של הדמוקרטיה אל מול מקור סמכות אלטרנטיבי. היא נוגעת לאמונה כי מה שלא ניתן להשיג בתהליכים דמוקרטיים ניתן להשיג באלימות קדושה. היא נוגעת באמונה באופק של שלום כמימד חיוני מוסרי ואקטואלי. באמונה כי לא רק מלחמה יכולה לאחד את החברה . היא נוגעת לאחריות של המדינה למה שהיא עושה והיכן עליה לפנות דרך ליחידים וקבוצות. היא נוגעת באותו תפר עדין שבין דמוקרטיה מדינית וחופש ביטוי דתי, בין הצורך להבטיח רצף תרבותי ובין החשש שדווקא הוא יחתוך אותנו לשבטים הנלחמים זה בזה. המימד המשותף של מורשת רבין נוגע בכל הפצעים המדממים של החברה הישראלית אך הצורך להוכיח כי רצח רבין הוא אירוע שבהוקעתו שותף כל הציבור מביא לכך כי משתדלים דווקא לרכך את התוכחה ולחבק את כולם.

דמוקרטיה יודעת יפה את סוד ההתאבדות. חייה יגעים ומעוררים שאלות גדולות. גדול הפיתוי לראות בה משהו שטחי, צבוע, מתחפש לראציונאלי, תובע מעט ומסתיר את חדלונו. הניסיונות של הדמוקרטיה לארגן מסביבה מועדי תהלוכות נראה לא מתאים . ישיבות הכנסת אינן מבשרות את האביב בפריחתו. יש בדמוקרטיה קושי גדול כמו ביהדות : פרוזאיות המתגלמת באחריות לחברה. הדמוקרטיה נבחנת בנכונות לעמוד על צרכי האזרחים . בחינוך של יומיום. היא עומדת מול ההוד וההדר של רומנטיקה אוניברסלית המתפרקת מאחריות לחברה ומול הכעס הפעיל של לאומנות מתבצרת. על הדמוקרטיה להתגונן בפני חמימות מתגעגעת המדירה את הרבים ומפני דחף תוקפני למהפכה טכנוקרטית המוכנה להקריב את בניה. הדמוקרטיה לא שוללת הכל אך נוצותיה אינן מרהיבות . היא מזן הדרורים ולא מזן הדוכיפתים . היא עומדת מול תביעות דתיות המבקשות להטיל על ההיסטוריה את החובה להתפרק מנשקה ולהיות סוכנת של השגחה נסתרת ומול תביעות לפירוק היחד המדיני והפיכת הרבים לנושאי בדידות מאורגנת . היא עומדת מול הערצת היררכיות סמכותיות ומול התנשאות תרבותית היא תובעת הכרעות משותפות ויצירה של יחידים, חוק מתקדם וראייה של לפנים משורת הדין. היא עומדת תמיד לביקורת ויודעת כי נבחריה יודעים לטעות ,להנות מטעותם ולא תמיד לשלם עליה מחיר.

הדמוקרטיה חייבת לעמוד מול ייאוש פעיל של מי שחש שנדחף לשוליים ונתון למלחמת קיום ללא סיכוי לתיקון חברתי כולל. הוא מעדיף להסתתר בחדרים האטומים של מגזריו. היא חייבת לעמוד מול הייאוש של מי שמתבצר בבועות זוהרות של שובע החושש לרדת מפסגת הישגיו וריחופיו.

מורשתו האישית של יצחק רבין היא מורשת לא פורמאלית של ידידות ורעות. של תפילות ווידויים, של הומור ורצינות של חלוצים ואנשי פלמ'ח . הם לקחו על עצמם לנווט אחריות מדינית בטרם מדינה באורח שיבנה דמוקרטיה. הם הבינו כי עם הקמתה של המדינה הם מחויבים למסור את ההכרעות על גורלה לכל מי שחי פה, לכל מי שיבוא, לכל מי שישתתף. רבין וחבריו הורישו לחברה הישראלית ציפייה שהמדינה שתקום לא תגולם רק ביחסי שליטים ונשלטים. בודאי לא ביחסים של כובשים ונכבשים. מורשת רבין וחבריו היא תביעה לצדק חברתי הנובע לא רק מסדרי שלטון אלא נשען על צמיחה חברתית ,יצרנית ותרבותית העומדת במבחן הזמן . בפני יצחק רבין עמד האתגר להקים חברה משימתית אחראית המנסה לבנות בלי הרף את עתידה. לעצב את תרבותה, לאפשר את מגוון אמונותיה.

מורשת זו שהצמיחו מייסדי המדינה ובהם יצחק רבין קודשה על ידי הרצח שלו. על ידי הקרבן של מי שנשא באחריות הגדולה ביותר והאמין כי יוכל גם לנצח. הניצחון ימדד באפשרות ליצור חברה שלא רק מושפעת מנאומים לוהטים אך יודעת להתפלל לתיקון וליצירה כפי ששרים השירים בעצרת הזיכרון. שיודעת להפוך את המורשת למעשים.