רק אשר אבד לי – קנייני לעד
מאת מוקי צור

כאשר הונהג מחסן הבגדים השיתופי בקיבוצים נדרש כל חלוץ שעלה ארצה והצטרף לקיבוץ למסור את מזוודת בגדיו העמוסה ל"מחסן הבגדים" כפי שקראוהו באופן פרוזאי בחלק מהקיבוצים או ל"קומונה", כפי שכונה מוסד זה באופן חגיגי בקיבוצים אחרים. פתחו את המזוודה ותכנה הוזרם לקניין הכלל. בגדיו של העולה היו מאבדים את אופיים הפרטי והופכים לקניין הכלל. הגם שהחלוצים ידעו את העומד בפניהם, היה טקס מסירת המזוודה חוויה קשה. זה היה טקס פרידה וחניכה. לעתים הוא התקיים ברוב עם , לנוכח עיני הציבור ובהומור מרכך ולעתים במסתרים, כמשהו אינטימי בין העולה ארצה לבין המחסנאית. לא כולם היו שלמים עם נוהג זה והיו על כך וויכוחים קשים. במשך השנים השתנתה השיטה, לא בלי כאבים.

בזיכרון האישי של החלוצים עולים ארצה נותרה מזוודה זו פרט מאירוע חי ומדויק. הרבה מזוודות יש לאדם בנדודיו, בשלבי חייו השונים אך מסע זה של המזוודה לארץ ולקיבוץ והאבדן הדרמטי של פריטים כה אינטימיים גרם לכך שכמעט כל חלוץ שמסר את מזוודתו זוכר בדיוק מדהים את תכנה. הוא מסוגל לשחזר את רשימת החפצים. מה שאבד- היה קניינו לעד. חלוצה אחת זוכרת את שמלת הכלה שארזה לה אמא שלה בטרם עלייה, שמלה זו, שהפכה בן יום לשמלת הקיבוץ, היתה למחרת שמלת עבודה בשדה. לבשה אותה חלוצה שבגדיה כבר אבדו מזמן. אולי זה היה נצחונה המאוחר. זיכרון האבדן גונז בעוצמה את המבחן הקשה שהיה למבחן חייה של החלוצה. את הכאב ואת ההכרה, את הסבל ואת המחאה הפנימית שעתידים יהיו לפרוץ ברבות השנים ולשנות את שיווי המשקל של הקיבוץ בעתיד.

אין זה קל לגלות את הפרטים שאבדו והיו לקניינים לעד. לשם כך יש לשוטט בזיכרון, נוכח ובתוך תמונות הרפאים המלוות את האדם כל שנותיו. לעתים הן פורצות מתוך אפלת הזיכרון המחוק ולעתים הן מונחות לנגד עיניך בנוף הפיסי, בו אתה משוטט. יובל דניאלי עשה ניסוי מודע ורציף של שנים לגלות – דרך קניין הדימויים, העצמים, פני אדם המלווים – את אשר אבד, ובשל כך קורא לחיים חדשים, ואת אשר לא אבד ובשל כך הופך לגרוטאה מפהקת.

דניאלי האמן חי באופן אינטנסיבי את הקונפליקט בין מה שאבד לבין קנייני לעד משך שנים. בין מה שמת בזמנו ועדיין רוחש בלב ובמצפון, לבין מה שנראה כחי ומסתיר בכי של אבדן. זהו שיטוט מסוכן. האמן יכול לבלבל את עצמו ואת הצופה. קינתו עשויה להחריש המנון המבוסס על אמונה שיש בפני מי לקונן; מעין טריקת דלת שבה הטורק בטוח שהשומע אותה מופעל על ידה. פראזה גבוהה יכולה להראות בעלת עוצמה דווקא משום שהיא מסתירה ייאוש. היא עשויה לחשוף סירוב של הציבורי להודות במה שהוא יודע באופן פרטי.מאחרי הדיבור הכללי, הסיסמתי יסתתרו תמונות ומצבי רוח הנראים כמסכנים את הנראה כיציב וקבוע אך דווקא הם מהווים זרעים למה שיכול לצמוח ולהתחדש. בקריעת המסך אפשר לגלות ביטחון ביכולת לעמוד במבחני הבימה הפתוחה.

דניאלי עוסק בדימויים שהוא מאמין שהם מקומיים אך לא פרובינציאלים. הוא נשבע אמונים ללא הרף לעמק בו נולד וגדל. כחוני המעגל הוא עג עוגה סביבו בעמק חפר. אינו זז מעוגה זאת עד שירדו גשמי ברכה, ועוגה זו פונה אל העולם. אין לו קושי לעבור ממנה אל האוסף שלו ואל עבודתו בארכיון, המשקפים את פריצת העוגה, את הקבלה הטוטלית של העולם הרחב. מודעות עמוקה של אופקים רחבים היא המשרישה את דניאלי בביתו הקיבוצי שבעמק חפר. קנדיד של וולטר נדד בכל העולם ובכל המשטרים והגיע בסופו של דבר למסקנה כי אדם צריך לעבוד בגינתו. זוהי התוצאה הברורה של נדודיו. זוהי הדרך בה הוא רוצה להשפיע על העולם.

העולם שממנו הוא נפרד, העולם המופשט של התקשורת, של המפות והשפות הזרות, של האמנות המבקשת את המוזיאון הדמיוני שלה. כאן ב"קרקע ארץ קטנה" שלו עומדת לדין הנפש של המ ק ו ם בו אדם מכיר את כל חרסי הקיום האנושי, את האימה והסיכוי, את צימאון התיקון ואת כובד המציאות הנגלית.

אמן זה שב מעבודותיו מלאות האימה, אותן צייר כאמן נודד ולומד מעל גגותיה של ניו יורק, אל נחיתת האימה בנוף מולדתו במלחמת יום הכיפורים. כאן אימה וכאן אימה אלא שזו האחרונה היא זו הנתונה לאחריותו שלו. הוא שב אל המקומי כי כאמן הוא יודע כי הסתר הפנים של עולם אידיאולוגי ושל קידוש הקיים ניתנים לערעור רק על ידי איסוף ראיות, פרטים, עקבות, גילוי עצב החורבה ועוצמת הגעגוע אל העיקר שאבד ואל מה שעדיין לא נבט.

הוא נתון בארגון המזוודה של ציוד משמעותי מן העבר לקראת הקמת תחנה מרכזית למסעות עתידיים. מניסיונו הביוגרפי הוא יודע כי עשויים לפרשן לא נכון סמלים ודימויים שביקום יצירתו: דרך לבית הקברות, דיוקן א"ד גורדון המנותץ, כלי הסנדלר שאיבדו את תפקידם (והמזכירים יותר מכל את הזיכרון עצמו).

לקראת ציון תום המאה הראשונה לקיבוץ יש להתמודד עם פרספקטיבה ארוכת טווח. כבר אין זה ניסוי ועדיין לא ניצחון. זיכרון העבר וגלגוליו עבר מבחנים קשים ולא תמיד הצליח בהם. דווקא יצירת האמן היא שתוכל להבקיע טוב יותר את הסוד. יצירה שטיבה האמנותי וכוחה כביטוי של היחיד שלא מסר את מכחולו לכלל והעז להמשיך במסורת של ניתוץ הפסילים ואימוץ היצירה.