שארית הפליטה

בין שבעה לתשעה מיליון בני אדם לא גרמנים שהו בגרמניה בסוף המלחמה. עובדי כפייה מהמדינות שנכבשו על ידי הגרמנים, שבויים, ואסירים . ביניהם היתה קבוצה של כ120.000יהודים שהגיעו בצעדות המוות שכפו הנאצים הנסוגים על יושבי מחנות הריכוז היהודיים בפולין . הם נותרו חולים, חבולים. עם השחרור אלפים מהם מתו ממחלות. העולם חגג את ניצחון והם נותרו ללא תקווה לחזור הביתה, למצוא את יקיריהם.
בנות הברית כלאו אותם במחנות בהם הם היו כלואים בזמן המלחמה. בתחילה הם שהו במחנה אחד יחד עם הנאצים השבויים שרצחו את בני משפחותיהם .הסיבה לכליאתם הנמשכת היתה החשש כי הם ידביקו במחלותיהם את הסביבה. רק אחרי חודשים הם הופרדו למחנות עצמאיים. פטון הגנרל שפיקד על הצבא האמריקאי באיזור ראה אותם כתת- אדם. הימים היו ימי תחילת המלחמה הקרה. גם הפליטים לא ידעו אז אם תפרוץ שוב מלחמת עולם . היו שחשבו כי ישובו ימי האימה.
באותם ימים בפולין החלו שרידי היהודים לצאת מן המחבוא, להגיח מן המנזרים, להיפרד ממשפחות מאמצות . מהר מאד הם הבינו כי אין סיכוי לחזור הביתה. כי הרכוש שנלקח לא יוחזר להם. כי האנטישמיות לא חלפה.
אנשי תנועות הנוער הציוניות שנותרו בחיים חשו כי עליהם להגשים את חלום נעוריהם ולעלות ארצה. הם החלו לארגן יהודים צעירים לעזוב את פולין להגיע למערב כדי שמשם יוכלו להגיע לארץ ישראל.
שארית הפליטה מצאה עצמה מחפשת דרך. הפליטים היו במצב קשה. אין להגדיר את הדבר בשפות רפואיות של פוסט טראומה אישית .כיצד להתמודד עם חמלה עצמית משתקת, עם יתמות הקשורה בזיכרון פוצע. הם היו צריכים למצוא לעצמם דרך בעולם שהמשיך להיות עוין. אפילו הציונים שהאמינו ביכולת של שארית הפליטה לא הבטיחו מנוחה מתלאות. הארץ החדשה עתיקה עליה חלמו לא היתה יכולה לבשר סוף להרפתקאות. רבים מהיישוב היהודי בארץ לא ידעו האם הפליטים לא פצועים מדי כדי לעמוד במשימה. רבים משרידי השואה חשו כי לא תמיד הארץ ישראלים מסוגלים להבין באיזה עולם הם חיים. ובכל זאת ארץ ישראל נתנה להם כיוון, אתגר. בחלומה הם חשו שייכים.
אחרי שאנשי תנועות הנוער כבר החלו לארגן את הבריחה של בוגריהם אל המערב כגשר לארץ ישראל החלו להגיע לפולין יהודי פולין שברחו בראשית המלחמה לתוך רוסיה הסובייטית. חייהם ברוסיה היו קשים ביותר אך הם לא היו במחנות המוות, לעתים שרדו משפחות שלמות. כשחזרו באלפיהם לפולין הבינו כי זו לא היתה חזרה לבית. כי מוכרחים לזוז מפולין . פוגרומים שהתרחשו בעקב עלילת דם בקילצה רק הגבירו את תחושת אין המוצא. השלטונות הקומוניסטים בפולין הסכימו כי רבים יעזבו את פולין ויצאו למערב. תנועת הבריחה שלהם לכיוון ארץ ישראל החלה. המארגנים של הבריחה היו אנשי תנועות נוער הציוניות יחד עם אנשי הבריגדה היהודית מארץ ישראל. אצל חלק שהצטרפו ל'בריחה' זו היתה הגשמה של אידיאל נעורים שלא נכתש במאורעות אצל חלק קריאה אינטואיטיבית להתחלת חיים חדשים . היתה להם תחושה כי הציונות היא הדרך היחידה לשיקום משותף, קהילתי, לאומי.
במחנות העקורים היהודים בגרמניה שנוהלו על ידי הג'וינט חיו כ250.000 איש. 130.000 מתוכם עלו ארצה. 80.000 הגיעו לארצות הברית. השאר למדינות אחרות.
רבים משארית הגולה היו ילדים ונערים. בתוכם התנהלה עבודה חינוכית עצומה. מסורת תנועת נוער ובתי היתומים היהודיים, מסורת החינוך הקיבוצי ועליית הנוער חברו יחד למפעל שיקום אידיאליסטי לא חף משגיאות אך מתמודד באומץ עם שאלות אנושיות ויהודיות קיומיות. הנערים חשו שזורים במאבק פוליטי מר על הגשמת רעיון קיבוץ גלויות בארץ ישראל. הם הפכו להיות חיילים במרד הלא אלים של היהודים בסדרי עולם ובאימפריה הבריטית.
כמה חדשים לפני הכרזת המדינה החל תהליך של גיוס צעירים משארית הפליטה לצבא הישראלי המוקם. גיוס זה של אנשי הגח'ל שלא חלו בו פטורים של בנים יחידים או של נציגים אחרונים של המשפחות היה גיוס התנדבותי . במהלך מלחמת העצמאות התברר המהלך כגורלי. החיילים שבאו משארית הפליטה היו למעלה מ20% של הצבא ובסוף המלחמה 57% מהחטיבות הלוחמות.

אני לומד כדי לשכוח

מתוך יומן של איש משארית הפליטה איש התנועה הרויזיוניסטית שלחם במרד גיטו וארשה

אין אמונה, אין תקווה. דיברתי היום עם רב, מאמין. 'אני לומד כדי לשכוח ולא לשם מצווה'. בלי אמונה, אזלי יד, בלי עתיד, בלי קשר עם החיים. מרה שחורה. מה טעם לחיינו? למה, לשם מה , למה? (…) ואם אומרים אחרים, שיש להם תוכן- גם זה שקר: חוזרים על פרזות מלפני עשר שנים. מדברים בפה ולא בלב. במוח. כולם משקרים, כולם. ישנן רק שתי מוצאות : או להתאבד או להתמסר לסטרא אחרא : לשתות, להשתכר, לאכול ולשגל. וכך עושה הרוב. מתאבדים ברצחם את האנושיות שבהם (…) עם אובד… מה לי ומי לי בעולם? ידידים פרזה בלי תוכן, רק מילים, ולא יותר. עם, עם? זהו עם?

יומנו של וודובינסקי, ארכיון יד ושם, 7 באוקטובר 1945 (מנקוביץ, דליה עופר)

ייפתחו שערי הארץ

דברי מנהיג ציוני משארית הפליטה

יעקוב אולונסקי באסיפת פליטים בלנסדברג
לא.אנחנו לא פולנים, למרות שנולדנו בפולין, אנחנו לא ליטאים, אף שעריסתינו עמדה פעם בליטא, אנחנו לא רומנים אף שראינו ברומניה אור עולם. אנחנו יהודים… אנחנו תובעים איפוא שייפתחו בפנינו שערי הארץ לרווחה כדי שנוכל שם לחיות כבני אדם חופשיים וכעם חופשי

לאן הולכים ?

מחנה הריכוז שוחרר על ידי הצבא הסובייטי. מפקד צעיר של הצבא האדום כינס את היהודים במחנה וכיבד אותם בקריאות יחי סטאלין ! תחי ברית המועצות! ברוסית . אחר כך הוסיף. אתם לא מבינים אז אדבר עמכם באידיש. הם שאלו אותו לאן הולכים עכשיו ? אמר להם אל תלכו למערב שם שונאים אותנו. אל תלכו למזרח . שם שונאים אותנו. אז לאן הולכים ? שאלו אותו הפליטים והוא אמר : אני לא יודע.

הם החלו לנדוד ולבסוף הגיעו למחנה עקורים בגרמניה . יום אחד נכנס לצריף שלהם חייל. על כתפו הם ראו מגן דוד. הוא לא היה דומה לטלאי הצהוב שהכירו. הוא היה לדידם סמל לחירותם הנכספת.
מאיפה אתם? שאל אותם.
בייסקי שהיה חבר בתנועת הנוער הציוני לפני המלחמה וזכר שתל יצחק היה הקיבוץ האחרון שהקימה התנועה לא היסס והשיב
-אני מתל יצחק.
שאר היהודים שלא באו מתנועות נוער מהרו ללכת בעקבותיו האחד אמר : אני מירושלים השני אמר –אני מתל אביב. השלישי אמר – אני מחיפה. אז אמר החייל מהבריגאדה. ואני גדעון מדגניה א'. הוא היה הבן הראשון שנולד בדגניה.
מאז ידענו לאן אנו הולכים סיכם בייסקי את האירוע.

על פי עדותו של משה בייסקי
העפלה

ארץ ישראל נחסמה פעמים רבות בפני עליית יהודים. לעתים בגלל אירועים היסטוריים שהתרחשו בה. פלישות, כיבושים ,החלפת שלטונות, משברים כלכליים מנעו עלייה רצופה. עם כיבוש הארץ על ידי העות'מאנים ב1516 החלה להגיע עלייה לארץ בגלים. לא תמיד היהודים ביקשו להפוך את געגועיהם לארץ למעשה של הגירה אליה . הקריאה לך לך מארצך ממולדתך מבית אביך לא התקבלה באופן פשטני. יהודים הכו שורשים במדינות רבות . העלייה ארצה גם של החולמים עליה היתה קשורה גם במשברי קיום, בחרדות הנובעות מתמורות היסטוריות. לעתים עולים שעלו ותבעו מהיהודים לעלות בעקבותיהם , מצאו עצמם תובעים לשווא.
בסוף המאה התשע עשרה החלה להגיע עלייה אך היא נתקלה בהגבלות של השלטונות שחששו מפלישת יתר של מעצמות ומתביעה לריבונות יהודית בארץ ישראל…. . אך גם בתקופות שהארץ נפתחה יחסית לעלייה לא תמיד היתה הפרנסה מצויה.
כל מי שהגיע ארצה כצליין או תייר הפקיד את דרכונו בנמל . תמורת הדרכון הוא קיבל פתקה אדומה. (הפתקה האדומה היתה מסמך גדול מלא חתימות) (אני מציע לצלם פתקה אדומה בארכיון הציוני) הוא היה צריך לעזוב את הארץ כעבור כמה חודשיםובטרם צאתו לקבל חזרה את דרכונו.
עולים היו נשארים בארץ ללא רשות , ללא דרכון, עם הפתקה האדומה .אלו היו המעפילים הראשונים. החלה להגיע ארצה עלייה שלא בדרכים מקובלות. החלו להגיע עולים ללא רישיון דרך סוריה ולבנון. במלחמת העולם הראשונה גרשו השלטונות מהארץ אזרחי מדינות אויבות , עולים מרוסיה, צפון אפריקה(כאזרחים צרפתים) ואנגליה. עם כיבוש הארץ על ידי הבריטים, הצרפתים, האוסטרלים והאיטלקים נאסרה כליל העלייה ארצה אך אז החלו להגיע עולים כחוזרים מהגירוש מארץ ישראל. תחת כותרת זו שבו ארצה יהודים וערבים.(גם ערבים גורשו בהמוניהם מהארץ ומסוריה) אל המגורשים הצטרפו יהודים שביקשו לעלות ארצה.
ב1922 הונהגו בהסכמת ההסתדרות הציונית מכסות לעלייה ארצה. ההסתדרות הציונית חששה מעליית המונים שתשבש את המפעל הציוני. המכסות לא חלו על אנשים בעלי רכוש . הם נקבעו בקריטריונים שונים כל שנה המיוחד על פי מה שהשלטונות האמינו שיכולה הארץ לקלוט. סגירת הארץ בפני עולים חלוצים הביאה לפריצת גבולות בעלייה שלימים נקראה עליה ב' כדי להבדיל אותה מהעלייה ברישיון. רבים מן העולים ברישיון התחתנו בנישואים פיקטיביים ועל ידי זה העלו לארץ עולים נוספים. עם הגיעם ארצה התגרשו.
ב1932 קרא ז'בוטינסקי לאוואנטוריזם, להרפתקאה . הוא ביקש פומבית לארגן עלייה לא לגאלית.לדעתו עלייה כזו תוכל לכפות על השלטון הבריטי לקיים את ההתחייבות של המנדט להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. ב1932 התקיימה בארץ מכביה שהותירה הרבה מהספורטאים בארץ. גם כנס מקהלות יהודיות גדול היה למכשיר להעלמות משתתפיו בארץ ישראל.
עם עלות הנאצים לשלטון התמקדה העלייה הלגאלית בעולים מגרמניה ועל ידי כך נסגרו הגבולות בפני עולים מארצות אחרות. אז החל להתארגן מפעל של העפלה הן על ידי התנועה הרויזיוניסטית והן על ידי תנועת הפועלים. המפעל היה נתון בוויכוח בגלל המצבים המדיניים ובגלל היכולת לארגן מבצע כזה. תנועות הנוער החלוציות, ומארגנים פרטיים, ההסתדרות והמפלגה הרוויזיוניסטית היו מעורבים במפעל. עם הצהרת הספר הלבן ב1939 שהגביל את מכסת העלייה ל75.000 לשלוש שנים והגביל את יכולת היהודים לרכוש אדמות הפכה ההעפלה לנשק פוליטי, מרד לא אלים. מיעוט האמצעים שעמדו לרשות מארגני ההעפלה הביא לאסונות קשים של טביעת אניות והדבר גרם לעצירת ההעפלה. בשנת 1938 התקיימה וועידה בינלאומית בעיר הקיט אוויאן בצרפת כדי לדון
בגורלם של הפליטים. הכל ידעו כי מדובר על יהודי גרמניה. מדינות אחרות ביקשו לפלוט את יהודיהם אך לא נמצאה מדינה שהיתה מוכנה לקלוט את הפליטים. הצורך להתפרץ לארץ ישראל גבר. פרוץ מלחמת העולם השנייה העמיד את היישוב היהודי בפני דילמה כיצד להיאבק בספר הלבן מבלי לאבד את התמיכה בבריטים העומדים במערכה גורלית על פני העולם ועל גורל היהודים. ההעפלה המשיכה בתקופה הראשונה של המלחמה.אולם היא נעצרה בעקבות אסונות, קוצר יד, ותנאי המלחמה. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה החלה העפלה גם מעיראק , סוריה לבנון. פרס ומצפון אפריקה. השלטונות הבריטים לחמו נגד ההעפלה. אסונות גדולים היו במבצעי ההעפלה .. סטרומה אנייה שיצאה מרומניה וסבבה את נמלי הים השחור לא הצליחה להתגבר על המחסומים שהציבו השלטונות הבריטים, גורשה בסופו של דבר מנמל טורקיה והוטבעה כנראה על ידי צוללת סובייטית . על סיפונה היו למעלה מ700 מעפילים. הבריטים עמדו על כך שיהודים שעלו ללא רישיון יגורשו מהארץ. ב1940 אניית גירוש כזו פאטריה נחבלה על ידי אנשי ההגנה בנמל חיפה. חישובים מוטעים של החבלנים גרמו לטביעה מהירה של האנייה ולטביעת 216 מעפילים.ככל שהתבררו מימדי השואה התברר עד כמה יכולה היתה העפלה מוגברת להציל חיים.
עם סיום מלחמת העולם השנייה החלה ההעפלה ללבוש מימדים דרמטיים. משך שלוש שנים העפילו כ84.000 יהודים ממחנות העקורים בגרמניה וממקומות רבים באירופה ומסוריה ומעיראק. הם הגיעו דרך היבשה מן הצפון דרך מטולה כפר גלעדי וראש פינה. דרך הים באניות שעגנו בחופים רבים בארץ. ב1947 150 העפילו במטוסים מעיראק לשדה תעופה חשאי ביבנאל.

52.000 מהמעפילים נעצרו על ידי הבריטים והועברו למחנות מעצר בקפריסין. רק אחרי הקמת המדינה עלו אחרוני המעפילים ארצה.
עם הקמת המדינה נפתחו גבולותיה אך לא תמיד נפתחו גבולות היציאה מהמדינות למדינת ישראל. במיוחד היתה קשה העלייה מארצות ערב. על רקע זה המשיכו המעפילים להגיע במיוחד מצפון אפריקה. . אניית אגוז שיצאה ממרוקו וכל נוסעיה טבעו היתה לסמל ההעפלה המאוחרת.

הטרגדיה של קלדובו שאבאץ

1200 מעפילים אורגנו בשנת 1939 להפליג על פני הדנובה , להגיע לים השחור ולעלות ארצה. הם הגיעו מאוסטריה וגרמניה. הקרח עצר את הספינות הקטנות והן עגנו בנמל קלדובו. החלו לחפש אונייה שתוכל לעבור ולקחת אותם. יהודי יוגוסלביה קיבלו אותם והעבירו אותם למחנה בשאבאץ. חודשים נמשכו הלבטים. קבוצה אחת קטנה של נערים הגיעה ארצה והשתלבה בעליית הנוער. השאר התארגנו בתנאים הקשים.קרוביהם בארץ שקיבלו מהם מכתבים היטלטלו בין ייאוש לתקווה. בשלב מסוים הועידו ספינה דורין שנקנתה לאירגון ההעפלה להביא את המעפילים אך כשהתברר כי אי אפשר יהיה להשתמש בה לצורך עלייתם של אנשי קלדובו היא הוקדשה למטרות מודיעין לצבא הבריטי.
במרץ 1941 פלשו הנאצים ליוגוסלביה. המעפילים הגברים נרצחו , הנשים והילדים נרצחו בחנק במכוניות גז.

נשים מאקסודוס עולות שוב

סמל לגורל המעפילים היתה האוניה אקסודוס אותה תפשו הבריטים בדרכה ארצה וביקשו להוריד את מעפיליה חזרה בצרפת. העולים סרבו לרדת מהאונייה הצרפתים קיבלו את רצונם של המעפילים ולא הורידו אותם . הבריטים לקחו את המעפילים לגרמניה. הם שבו לחיות במחנה. קבוצה של כ270 נשים בהיריון שהיו במחנה התנדבו לשוב ולנסוע לנמל בצרפת כדי לעלות ארצה. הן נסעו ברכבת לעבר מרסיי. מי שארגן אותם היה שליח צעיר מהארץ, אלי זמיר. הוא עצמו עלה כילד ארצה מוינה ערב מלחמת העולם השנייה. הוא היה אז בן 12. עתה הוא עמד מול הנשים שעברו את השואה וארגן אותן למבצע עלייה ארצה.הרכבת נעצרה במרכז צרפת משום שבדיוק אז פועלי התחבורה הצרפתיים פתחו בשביתה כללית . היה נראה כי הסיכוי להגיע עם הנשים לאנייה שהיתה צריכה לקחת אותן ארצה אפסו. מארגני המסע ובהם אלי זמיר נגשו אל מטה השביתה ותבעו מראשיה להיפגש עם הנוסעות. הם הגיעו לתחנת הרכבת. הנשים בהיריון תבעו שיתנו להן לעבור. מארגני השביתה התרגשו מאד מהמפגש וארגנו אוטובוסים מיוחדים לנשים שהגיעו לנמל חפצן בצרפת בדרכן ארצה.

עליית האלף

היהדות בסוריה היתה קרועה בין חינוך ציוני מובהק לבין הלכי רוח פרו צרפתיים שבאו מבתי הספר של אליאנס. החינוך העברי החל בעיקר עם הגליית כ2000 יהודים מארץ ישראל לדמשק בסיום מלחמת העולם הראשונה. היו בו גלים בתוכם החלה להתפתח תנועה חלוצית. משך כל השנים היתה יהדות סוריה מעורבת בהעברת יהודים ארצה כעולים ומעפילים.
בעקב הכיבוש של סוריה על ידי צרפת של וישי הפרו גרמנית הורע מצב היהודים עד שסוריה נכבשה על ידי כוחות בריטיים, אוסטרלים, צבא צרפת החופשית ואפילו כוחות של הפלמ'ח. החלה פעולה של הכנה להעלאת צעירים וילדים יהודיים ארצה.
ב1945 היה מרד ערבי נגד השלטונות הצרפתיים שהבטיחו להעניק עצמאות לסוריה . הבריטים שלא כל כך השלימו עם שלטונה של צרפת בסוריה ולבנון התערבו בסכסוך . המצב הכלכלי בסוריה היה בכי רע. דמשק הופצצה על ידי הצבא הצרפתי וארבע מאות נהרגו. לחץ של הבריטים הוביל לכך שצרפת העניקה עצמאות לסוריה. מצב הכלכלה של היהודים וחוסר הביטחון במה מצפה ליהודים הביא הורים רבים להסכים לשליחת בניהם ארצה. שליחים ארץ ישראלים יחד עם מנהיגי הנוער הציוני . ילדים מגיל שמונה עד שתים עשרה יצאו ארצה בדרכי ההעפלה. קראו למבצע עליית האלף. הם עלו בקבוצות של שלושים ילדים ארבעים ילדים . הבריחו אותם בחסות החשכה לכפר גלעדי . הם חולקו לחברות נוער בקיבוצים, מושבים ופנימיות . בתקופה הראשונה שמרו על קשר עם הוריהם אך עם התקרב מלחמת העצמאות נותקו הקשרים לתקופה ארוכה. במסגרת זו עלו ארצה קרוב ל1400 ילדים.

חיי כבוד, חירות ועמל ישרים

לא הוגדרה כאן נוסחה מוכרת בעולם הפוליטי: לא דמוקרטיה, לא סוציאליזם. האם היו מחברי המגילה אדישים לרעיונות הללו ? האם השתמשו במילים לא מזוהות אלה על מנת לעמעם את היסודות הדמוקרטיים או הסוציאליסטים של המדינה שתקום? האם בכך החמיצו דרך ? האם הנוסח בא לגייס את שאינם דמוקרטים או סוציאליסטים?
יש לזכור שבסוף שנות הארבעים הסיסמאות והדגלים , השיטות והשקפות העולם נשמעו על כל במה . תהלוכות ססגוניות דברו בשמן אך הן היו רוויות פולמוס ובלבול, מאחרי המילים הגבוהות עמדו אגרופי מלחמה קרה וצלקות של עולם שעוד לא היה ברור שניתן לשיקום אחרי מלחמת העולם השנייה . המלה דמוקרטיה הושמעה בכל דיקטטורה של גנרלים והמילה סוציאליזם היתה למנטרה שקרית במשטרים טוטאליטאריים..
החירות הובטחה על ידי הדמוקרטיות המערביות אך פעם אחרי פעם התברר שבצל ההבטחות נדרס כבוד אזרחיהן בעוני מחפיר . האם גורל הוא שמחירה של החירות המדינית הוא השליטה הכלכלית של אדם בידי אדם ? האם נגזר שהקידמה הכלכלית תתבסס על אי צדק חברתי , על פולחן של עשירות מול עוני מנוול ? האם משמעות הנאורות של האחד מוכרחה להתבסס על איבוד הכבוד האנושי של האחר ?
מצד שני האם ראוי היה להאמין שקידומו של שוויון חברתי מחייב עריצות רוחנית תרבותית ופוליטית ? האם גורל הוא המחייב את מעריצי השוויון להפר אותו על ידי אובדן החירות האישית ? האם השיוויון יכול להיות מקודם על ידי פולחן אישיות, רצח המוני , גולאגים ?
מנסחי המגילה ביקשו להגיד בעברית את מה שכוסה על ידי סיסמאות לוהטות ותותחים בעולם הרחב. הם ביקשו נוסחה שכבר עובדה על ידי החברה היהודית בארץ ישראל
בהשראת מסורת יהודית אנושית עשירה ובהשראת ניסיונות חברתיים רבים שצמחו בארץ.

מגילת העצמאות ניסחה את זה בבירור : חיי כבוד, חירות ועמל ישרים.
חירות הרומסת את הכבוד האנושי אובדת. הזירה אינה מוכרעת על יסוד של הסתפקות בחופש הביטוי ובייצוג נאות בחיים המדיניים. אלו לא יוכלו להישמר אלא אם יישענו על הוויה חברתית הנשענת על קידום של קהילה עובדת, על כלכלה החותרת לצדק.
.
בלב לבו של הצירוף עמל ישרים עמד הרעיון שלא הפנאי מעבודה מבטיח את הכבוד האנושי ואת הזכות לנווט את החברה. חברה המבטיחה לאזרחיה חיים דמוקרטיים, שוויון ערך האדם , חירות הביטוי ואחריות לניווט החברה חייבת לקדם את עניין העבודה. יש לחתור לעבודה יוצרת, בה היחיד מוצא ביטוי וגם מממש את אחריותו לחברה .
אהרון דוד גורדון ביקש בחייו ובתורתו עבודה שאיננה מדכאת את הכבוד האנושי של היחיד כמו במיתוס המורד של הקמת מגדל בבל וגם לא מהווה עונש כבנוסחת עונשו של קין. הוא ביקש עבודה שמממשת את האחריות לטבע ומקדמת את האדם. 'לעובדו ולשומרו ' בחוויה קיומית מוסרית עמוקה.

במילים של ההכרזה יש מחויבות להתמודד עם 'לא יחדל אביון מהארץ'. אותה אמירה הקובעת שבעולם, גם העולם המפותח טכנולוגית , לא יגבר הצדק החברתי. כי הפיתוח של הציוויליזציה לעולם יהיה מבוסס על העוול כמכשיר שליטה, כדרך לצבירת כוח.

אני מאמין

בפי רבים השיר נקרא 'שחקי שחקי' . השיר של טשרניחובסקי נכתב עוד לפני הקמת ההסתדרות הציונית . הוא ביטא את רחשי הלב של רבים ממייסדי החברה היהודית בארץ ישראל שהשתתפו בהקמת המדינה. הם שרו אותו כהמנון בלתי רשמי
וכתפילה . חלק ניכר מחותמי המגילה ראו בשיר ביטוי למה שביקשו לנסח בה:חיי כבוד, חירות, עמל ישרים.

מילים: שאול טשרניחובסקי
לחן: עממי רוסי
שנת כתיבה: 1892

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,
יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;
לֹא בָּרָעָב יָמוּת עוֹבֵד,
דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדַּל.

שַׂחֲקִי כִּי גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,
לֵב – תִּקְווֹתַי גַּם תִּקְווֹתָיו,
יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,
אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיוֹם,
אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְּׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם.

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,
וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,
בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,
עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יַעַשׂ,
דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי,
לֹא בֶּעָתִיד, בַּשָּׁמַיִם –
חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָּי.

אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,
לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;
לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי
פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.

הרצל : לא רק מכוניות וטלפונים

כן, אלמלא פחדתי פחד גדול כל כך להיות נקרא אוטופיסטן ובעל הזיה הייתי מצייר לפניכם את סידוריה העתידיים של ארצנו, עם מסילות הברזל, קווי הטלגראף, טלפונים, מכוניות ועוד דברים אגדתיים שכאלה, שאדם עוד לא ראה מימיו. אבל בשכלולים כאלה על הקרקע החדש, שהוא אדמתנו העתיקה, אין מתמצה הדבר, שהוא בשבילי הציונות. אין אני מאמין, כי עם התנ'ך, שהתמיד בקיומו מתוך סבל קשה כל כך, לא עשה זאת אלא בשביל להביא את אמצעי התחבורה החדישים לביתו. הכרח הוא, שיהיה טעם אחר ותכלית אחרת של העם עשיר הניסיונות. כיסופים אל הצדק, אל התעלות האנושית, אלה בוודאי קיימים בנפשנו ואנו חייבים להביא אותם על סיפוקם… אולי נגלה בהזדמנות זו אפשרות של שיפורים חברתיים וגם נגשים אותם. שתצמח מהן תועלת גם לחלכאים ולקשי – היום של אומות אחרות, ואז רק נהיה ישראליים במלוא מובן המילה

בנימין זאב הרצל, המטרה הקרובה- צ'ארטר בשביל ארץ ישראל

האם הכושי עשה את שלו והכושי יכול ללכת?

במלחמת העצמאות , ערב ההכרזה ישבה קבוצה של חיילים בהר כנען לילה לפני הקרב על העיר צפת. באותו ערב לא הגיעה אספקה ולא היה להם מה לאכול . הבנות כתבו על לוח המודעות הקטן שבמקום סיסמא שכתב גריבלדי מצביא המרד האיטלקי לעצמאות . הוא כתב לחייליו שאין הוא יכול להבטיח להם ניצחון אך הוא מבטיח להם להיות שלמים עם עצמם. על הסיסמא הן הוסיפו 'על כן לא יהיה הערב מה לאכול '.
בלילה החיילים הצעירים ישבו רעבים על הגג ושוחחו. אחד מהם , נער עובד שתמיד היה שותק בדיונים מורכבים על המצב המדיני ועל הימים שיבואו החל לדבר. הוא תיאר להם כיצד תראה המדינה שתקום אחרי המלחמה: זו תהיה מדינה אחרת. בה יהיה צדק חברתי. בה יהיה מקום לכל אדם. הערב היה ערב האחד במאי.
הוא אמר את שלו . למחרת יצא לקרב ונפל.
כמה חדשים אחרי סיום המלחמה הגיע חברו לאותו בניין בהר כנען . הימים היו ימים של וויכוחים סוערים. הפלמ'ח חוסל , הזיכרון של הנופלים והחורבן היו קשים. פצועי המלחמה היו רבים . על לוח המודעות של הבית נרשמה כתובת 'הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת.'

על פי שיחות עם חברי פלמ'ח,

'סידור עבודה' – חלוקת המגילה לצירופים/ביטויים לעבודה:
פרד"ס:
פשט – פירוש מלים, עובדות היסטוריות, רקע וכו'
רמז – המטען שביטוי או הצירוף במקורות ישראל והעולם
דרש – עמדת הכותב, מה הוא דורש מהטקסט/תובע מהטקסט, מה היה רוצה לראות בטקסט. היכן מדינת ישראל והחברה הישראלית/העם היהודי נמצאים ביחס לביטוי הנדון
סוד – חזון הכותב בהקשר לצירוף המדובר
בעמודות אלו ייכתב מי לוקח על עצמו את הרובד הזה, ובאיזה מצב של עבודה הוא נמצא (על חלק מהדברים כבר יש חומר ראשוני).
הקף הכתיבה בכל אחד מהרבדים: עד כ-300 מילים.
חלוקת המגילה:
כתיבה בהתייחס לכל אחד מארבעת החלקים –

צירוף/ביטוי פשט רמז דרש סוד
61 שארית הפליטה
מספרים – על כמה אנשים מדובר. מאיפה? תיאור של הבריחה. תנועות הנוער.
מי היו האנשים האלה? התפוררות הזהות אחרי השואה. ה"עקורים". ציטוט מספרו של בייסקי: אניי דדעון מדגניה א' וכו. תיאור של אהרון אפלפלד מספר המסות שלו. מקורות מקראיים תלמודיים ואחרים על "שארית," ו"פליטה". שארית ישראל או כלל ישראל. הרעיון של האליטה מול שארית הפליטה. סיפורם של הלוחמים הניצולים. גח"ל. מיתוס לטרון.
62 הטבח הנאצי האיום

63 באירופה

64 יהודי ארצות אחרות
65 לא חדלו להעפיל
תולדות ההעפלה. העפלה הראשונה מסוריה ולבנון. העפלה רויזיוניסטית. הדילמה הפוליטת של העפלה. קלף מיקוח. התנגדות לא אלימה. המעפילים במקרא ובתלמוד. שלוש השבועות. העמדה הקראית. העמדה החרדית. מגילת האש של ביאליק. אפשר לקחת חלקים מהרמז ולהעבירם לדרש . מאמר של ז'בוטינסקי על האוונטוריזם. פריצת החוק. מצווה הבאה בעבירה. יש כאן רמז לשאלת ההתנחלויות וההתנהלות של פריצת החוק בהעלמת עין של החוק. מדינה במחתרת ושאלת פריצת החוק. בהעפלה עבדו עם העולם התחתון- יש כאן סוד!
66 קושי, מניעה, סכנה

67 לתבוע את זכותם

68 חיי כבוד, חירות, עמל ישרים

התגובה למשלוש הסוציאליסטי. תפיסה חדשה של העבודה. גורדן. שחקי-שחקי על החלומות. הפורמולה האנטי סובייטית. לפצל לשושה חלקים – מקורות היבטויים ומשמעותם. במקרא וכו. כנ"ל. היסוד האידילי. גאולי. היסוד הדרמטי. יש פה סיפור. חזרה לגן עדן – לעבדה ולשמה.