יובל: אחד הדברים המשמעותיים ביצירה הוא לרתום את המסתכל למעורבות, לעשות אותו לפעיל, למשפיע, , למושפע על ידי היצירה בעצם נוכחותו במקום ובזמן.

דני : אני מסכים אתך. בביאנלה בונציה רציתי לעשות את היצירה בחול. בסופו של דבר עשיתי אותה בבטון לבן. בטון שכאילו מקבע את החול. ביקשתי מהמבקרים ללכת יחפים כמו אני הייתי יחף להרגיש כמוני בכפות הרגליים את הצורות. התחושה היתה של מקדש בודהיסטי או מסגד. יום אחד הופיע מבקר ואמר : אני לא מוריד את הנעליים. אמרתי לו 'אתה לא חייב להוריד את הנעליים. אין כאן משטרה. אבל לא תחוש את התחושה של הרגל הרי היא נמצאת תמיד בנעל. לא חשה את החום ואת הקור. כשאתה הולך למוזיאון וכתוב על הקיר שאסור לגעת בתמונות אתה נוגע בהן ?' הוא התיישב וחלץ את נעליו. אך אני בעצם חזרתי לילדותי. הרי אני עצמי התהלכתי יחף על חולות העיר.
הרעיון של חליצת הנעליים היה מאד חשוב כי מבקרי הביאנלה הולכים בה כל כך הרבה והיה להם טוב לשחרר את הרגליים.

דני : סיפור הפסל של ולטר בנימין התחיל יום אחד כשקיבלתי טלפון לסטודיו שלי בפאריס. המטלפן הציג עצמו כמנהל מוסד העוסק בזיכרון, בבתי קברות, בארכיונים הוא אמר לי שקיבל פנייה מוייזציגר, נשיא גרמניה לעשות פרוייקט לזיכרו של ואלטר בנימין בעיירת הגבול בה התאבד כדי לשכנע את הרשויות לתת לעבור לקבוצת הפליטים שברחה יחד עמו מצרפת הכבושה לספרד. הפונה אלי אמר לי כי קיבל סכום כסף מאד קטן לפרוייקט אך מכיוון שהכיר אותי מהדוקומנטה פנה אלי. אמרתי: ואלטר בנימין? להגיד שאני לא מוכן זה בלתי אפשרי. צצו כל הזיכרונות שידעתי עליו במיוחד מפי המורה האגדית שלנו בתיכון חדש טוני האלה. טוני הלה ביקשה לנסוע לברר על גורלו של בנימין . כיוון שאחיה של אשתו הראשונה של ואלטר בנימין היה נשוי לדודתה של לאה רבין. היא ידעה משהו על הקשרים.טוני היתה קשורה עם בנימין כי שניהם היו מעורבים בתנועת הנוער ובביקורת עליה . לאה רבין היתה משוכנעת שטוני הלה היתה מעורבת בעניין רגשית. בכל אופן אני הייתי מודע לאישיותו של בנימין. כשפנו אלי הסכמתי מייד. נסעתי לעיירת הגבול פורט בו. אמרו לי כי עלי לבחור את המקום לעבודה. בדרך כלל בעבודות שלי לא אני בוחר את המקום אלא הוא בוחר בי. לי תמיד אומרים מקום מחפש אמן ולא אמן מחפש מקום. כשהמקום קורא לי אני בא לשוחח עמו (וגם לבדוק כמה כסף עומד לרשותי) . בפורט בו הביאו אותי בתחילה לבית המכס המקומי והוא לא היה מעניין. אחר כך הביאו אותי למקום המשקיף על פורט בו. הנוף היה מדהים.
שם גיליתי את כל הסיפור. ראיתי שם שמסביב לאבנים שבולטות מהמים נוצרים מעגלים, כמעגלים שעושים בגני הזן. אך אמרתי לעצמי הרי ואלטר בנימין לא בא הנה לראות את הנוף. הוא גם לא בא הנה למות . היתה שם גדר קטנה וזה הפריע לי. רציתי לא להרוס אותה. יום אחד באתי לשם וראיתי מערבולת מדהימה . בתוך המים היה בור ממנו יצא זרם של קצף, הלובן שלו התפזר בעוצמה והים מסביב היה שקט. וזה חזר וחזר על עצמו. תמונה כזו לא נגלתה לי שוב במקום אך היתה לי הרגשה שהטבע עשה ז'סטה כשי לשכנע אותי. שאלו אותי מה אתה עושה שם? אמרתי להם : 'בואו ותראו איך הטבע מספר את הטרגדיה של ואלטר בנימין. צריך רק להוביל את האנשים שיוכלו לראות בטבע את סיפורו של האיש.
גיליתי במקום זית שחי בסלע מול הים ואמרתי הנה הזית הזה נלחם על חייו ואם יש פה שביל שקשה לעלות עליו, אל תרסקו אותו, תשאירו אותו שיהיה קשה להגיע. הנה רחבה גדולה אפשר לשבת בה ולהשקיף אל האופק , אל החופש, אבל יש גדר שלא נותנת . מה יותר בנאלי?הגדר ובית הקברות שלידה בנוף המיוחד הזה שיכנעו אותי. התחלתי לעבוד.
המכשולים היו רבים. היו שהרימו גבה 'מי הבטיח לכם ממון לפרויקט? למה ואלטר בנימין? הרי הוא איזה קומוניסט מרכסיסט מקצה העולם'. מסיב לפרוייקט היה הרבה רעש והשמצות. אך בסופו של דבר הוא יצא לפועל.
למרות שבית הקברות היה לבן וגם הוילות הגרמניות והצרפתיים שנשקפו מן המקום החלטתי לא להשתמש בבטון לבן אלא בברזל חלוד. ברזל שהחלודה מגינה עליו. לא ידעתי אז שכשירדו מן המדרגות יהיה פחד מהידרדרות. לא מדדתי ולא ידעתי שההולכים במקום עוברים תחילה דרך מנהרה ממנה רואים רק מים ורק לאט לאט מתגלה הנוף. חווית ההליכה שם היא ממש חוויה מוסיקלית. בפתיחת המקום השתתפו לוחמי מחתרות, רפובליקנים ספרדים לשעבר , שני נשיאים של רפובליקות בגרמניה . באה גם האשה העבירה את ואלטר בנימין את הגבול. אחד מהאורחים הלך לפני. נתתי לו ללכת לפני. לפתע ראיתי שכתפיו רועדות. שאלתי אותו מה קרה והוא ענה לי שהחוויה מזכירה לו את הפחד שהיה לו אז, כשעבר את הגבול.

מוקי : אני הייתי תלמיד של גרשום שלום שהיה חברו הטוב של ואלטר בנימין. לכן כשנודע לי על עבודתך נסעתי לפורט בו. מאד התרגשתי. כשהגענו לפורט בו האיחוד האירופי ביטל את אשרות הכניסה. צעדנו בפורט בו ולא הסתכלו לנו על הדרכון. חשתי אז כי ואלטר בנימין עומד ומחייך את חיוכו החידתי. הרי כל הסיפור לא היה מתרחש אז אם היו אז בודקים כך את הדרכונים. בנימין לא היה מתאבד כדי להבטיח שייתנו לשיירה לעבור. טרם בואנו למקום, כשביטלו את אשרות הכניסה, משטרת הגבולות של פורט בו פוטרה. לפתע נותרו חלק מאנשי העיירה בלי פרנסה. חלק עשה מה שרק ואלטר בנימין היה מבין : הם החלו למכור גלויות של עבודתו של דני קרוון לזכרו של ואלטר בנימין…