אברהם שלונסקי האם 'נחצה הפתיל בין אתמול ומחר'?

אברהם שלונסקי היה משורר, עורך, מנהיג תרבות. את כל אלה עשה בהתלהבות ובמתח אך בידיעה כי הוא חי בסערת ניגודים. לעתים מנגינה שלו מתערבבת במנגינה אחרת רחוקה, מילים במילים ועריכה נלחמת בעריכה קודמת. מה שהוא שר עומד מול מה שהוא עורך, ומה שהוא אומר כמנהיג תרבות מתנגש עם מה שמבקש לומר לחבריו המשוררים החיים בבדידותם. אולם התחומים גם תורמים זה לזה.
את הקרעים הללו אפשר לגלות בגלגולה של שתיקה. שלונסקי למד בימי הסער והפרץ החלוציים של העלייה השלישית שיש לנצור ולמתוח ולא לשפוך ולדמוע , הוא לימד זאת בציבור בתרועה גדולה ובכישרון לשוני וירטואוזי. איך לומדים לשתוק ולמתוח בעזרת הברקות ודיבורי שיר לוהטים? זו היתה אמנות של חלוצים שהיתה למסורת מאז העלייה השנייה . חובת השתיקה והמתח הכבוש היתה קוטב נגדי לווידויים , להתלהבות, לריקודים האקסטטיים, להערצת העבודה והניגון. דרך תגובה עתירת הסתירות מחלחלת במחילות הרוח של שלונסקי עד לשיר שנכתב עשרות שנים אחר כך, לאחר השואה, שיר שהיה לנוסח של תפילה בציבור שעברה למעמד זיכרון השואה: הנדר . זהו שיר המצווה לזכור את הסיפור שאין לספר כי הוא טבוע עמוק מדי בביוגרפיה של הדור. המשורר משביע את בני דורו לזכור ולא לשכוח אך לא יכלול בתוך השבועה את החובה לספר פרטים. אין בשיר תמונה חיצונית. רק צו. מתח. שתיקה. לפנינו עדות לכך שפעולתו של שלונסקי בתקופה אחת מהדהדת בתקופה אחרת. לתקופה החדשה יש אקוסטיקה שונה. כמה מחידותיה של תקופה מוקדמת יכולות להתפענח באופן מיוחד בתקופה מאוחרת. צלילים ישנים יהדהדו חדשים במרחק הזמן. ההדים ובני ההדים הללו הם שעושים את התרבות לאפשרית. הקפיצות והפיתולים ביצירה משקפים מחילות תת-קרקעיות המתגלות בחלונות רחוקים זה מזה ובסדר לא קבוע בתקופות שונות. אין כאן סיפור שהושלם אלא מדרש לאגדת חייו של המשורר ולהלכות שגיבש לעצמו ולחבריו לאור האגדה הזאת משך השנים .
שלונסקי איננו רק משורר. הוא נודע בתרגומיו . והרי כל תרגום הוא מדרש. הוא עריכה מחדש. לפי החלום הציוני התרגום לעברית היה חלק בלתי נפרד מן המאמץ להחזיר ציוד הביתה ומכאן לפתוח פתחים חדשים אל העולם הרחב, אל המוזיאון הדמיוני של האנושות. יש בתרגום מאמץ להתחבר אל הנוף המקומי ויחד עם זה לעגן את ההתנסות של זמן ומקום ולחבר אותם אל הניסיון והיצירה התרבותית האוניברסליים. דרך תהליך זה ניתן יהיה לשיר את העולם ולתרגמו לתקופות חדשות, לשפות מתעוררות, למרחבים של פעילות אנושית.
חצר הצאר הרוסי או המלכה הבריטית היו פינות קטנות . אמנם הן היו מקור כוח שביקש להשפיע על מהלכים גדולים בעולם באניותיהן ובפרשים שלהן, אך לא פחות היה חשוב שבשולי החצר האחת ישב פושקין ובשנייה שקספיר בעלי הרוח הפורצת כל. שלונסקי בתרגומיו לא ביקש להלל את מלך השמש או את הצאר הקדוש . הוא ביקש לדובב את פושקין ואת שקספיר בעברית כדי שארץ- ישראל והשפה העברית לא יישארו מחוץ למעגל היצירה האנושית הגבוהה . כדי שיצירות העד בשפות השונות ובמקומות השונים יוכלו להתחבר שוב אל מקורות רוחם התנכית וידחפו גם את בני העברית ליצירה משלהם.
לא תמיד אנו יודעים את פשר התזוזות התת-קרקעיות המשפיעות על שפתינו ויצירתנו והדבר מודגש יפה בשירתו של שלונסקי. הוא הקשיב בתאווה רבה לגלי הזמן בהם גם שחה בגבורה. גבורתו הלשונית נתחדדה לקצוות דווקא משום שחש שמדי פעם הם איימו להטביעו.
כללי התרגום שקבע הם סימן היכר למפעל תרבותי גדול שסימן לו כיעד: אין כוונתו לחקות סגנונות שהיו ולהראות עד כמה אנו שבויים בעבר. אין ברצונו לכפות עברית שעוד לא קיימת או לכפות על השפה ביטויים שעברו מן העולם. עלינו לתבוע מהטקסט שידבר אל הרגע, אל השומע , אל החוש לבניה תרבותית העובר דרך היכולת לגייס שורשים ולהצמיח צמרות. ככל בניה יש ביצירה התרבותית ניסוי ותעייה, יצירתיות וכבוד למורשת.

השיחה של שלונסקי עם עצמו נמשכה שנים. ובתוך השיחה פרק חשוב לגלבוע.
שלונסקי הגיע לעין חרוד בראשית שנות העשרים. למחנה אוהלים מתחת להר וליד המעיין. לפני מלחמת העולם הראשונה הוא נשלח כילד לגימנסיה הרצליה בתל- אביב כדי ללמוד בה כתלמיד מן החוץ. בגימנסיה למדו ילדים רבים שהוריהם היו רחוקים. קליטת ילדים מהגולה היה החלום הפדגוגי של העיר תל-אביב בלידתה.

בעלייה השנייה חי כנער במרחק מהוריו. הוא ידע מה היא 'יתמות' הנובעת מרעיון המניע הורים לדחוף את ילדיהם למולדת המדומיינת . ערב מלחמת העולם הראשונה חזר שלונסקי לבית ההורים בגולה כששפתיו מתנגנות בעברית. בעלייה השלישית שהיתה מלאה יתומי מלחמה ופרעות הגיע שלונסקי ארצה כבחור מבוגר והפעם הגיע עם המשפחה. היתמות היתה של חבריו החלוצים. לכן הוא ולא אחר היה מסוגל לדרוך על היבלת הכי עדינה של העליות הראשונות ולכתוב את הקובץ 'אבא ואמא'. לדבר עמם בשירה. לשיח עמם שיחה תיאולוגית . לחלוצים הוא היה שליח ציבור . כאן הוא התגלה לא רק כמשורר אלא גם כמנהיג.

אני מבקש כאן להעיד עדות אישית. ידעתי את שלונסקי כבן לחוג התל אביבי של אנשי הרוח חוג שבו דודתי ימימה טשרנוביץ היתה פעילה מאד. מרכזו של החוג היה ב 'כסית' שהיתה בית קפה , וועד חכמים ונראה היה בעיני הציבור כי היא מקדש מעט של התרבות העברית. כילד ירושלמי מקומי לא היה שם. למרות הידידות עם המשפחה לא יצא לנו להיפגש. הרי שלונסקי היה מבוגר ועשיר רוחנית ממני עד כי אפשר לומר שהוא היה מליגה אחרת.
אך כשהייתי כבר בקיבוץ נסענו יחד באוטובוס לעמק הירדן . היום אולי זו נראית כתמונה מיתולוגית . שיחה עם שלונסקי באוטובוס רותח המתגלגל כמה שעות בדרך. הנסיעה של אז להטה מאד כי האוטובוסים היו דחוקים וחמים. ׁ היום מתקיימות שיחות כאלה באוטובוס אך האוויר ממוזג ומדברים בטלפונים סלולריים עם כל העולם ופחות עם השכנים. בנסיעה ההיא באוטובוס של אגד זכיתי למונולוג נלהב של שלונסקי. הוא דיבר אתי ברחמים גלויים לבני דורי.
-אנחנו מרדנו והצבנו לנו סמל של שיבולים וחרב, אמר, סמל הפלמ'ח . אתם תמרדו בנו. ומה יצא מכם?
היום נראה לי משפט זה מוזר שהרי שלונסקי לא היה פלמחניק כלל. הוא השתייך לדור אבותיהם של אנשי הפלמ'ח. אך הוא אהב לדבר במושגים דוריים. הוא הכיר יפה את הנוער והנוער אהב גם אז לדבר על עצמו כדור האבוד , כדור הראשון לגאולה או כדור הראשון שיודע לדבר פחות בפראזות ובשבועות. שתיקותיו המוצהרות של הפלמ'ח לא היו בדיוק שתיקות . חשוב היה לו לדבר, בשפה דורית אפילו על הבוז לדיבורים . כלומר נוח היה לדור ההוא להציג עצמו כדור יורש מסורת בלתי מסורתית לחלוטין .
הוא ראה עצמו כדור של הווה שעליו אמר שלונסקי
' נחצה הפתיל בין אתמול ובין מחר'
אם אבותיהם של אנשי הפלמ'ח היו דור המנסה להוריש שפה ותוכן לדור שבא אחריהם אלה נראו כמי שאטם את אוזניו ותבע בקול שיאזינו לתקיעת השברים שהוא תוקע. אך מי שערך את דברי הדור הצעיר ההוא היה אברהם שלונסקי שראה בסמל שלהם את סמלו הוא.

בשיר שלו אולי נמצא המקור לשיחה המקרית שניהלנו בדרך לעמק הירדן

הדור שלמד להשמיע
ושכח להקשיב:
שהצליח לרדת עד חקר
ולעוף לא זכה

הנהו עומד לפניך
בבלואי הסחבות של עושרו
קשוב ונקשב באין אומר
כאשר לא היה מעודו

בשיר השורות מעידות על רקען ועל תמציתן הכופר במזבח האדיפלי. מה שהוא קרה בין הדורות:

איך נפתחו
איך נפתחו בן לילה שערים

שלונסקי היה זה שהתפלל לדיאלוג מחודש . לקשר בין הדורות. כאן מתגלה שלונסקי לא רק כמשורר אלא כעורך. כמחפש את קבוצת היוצרים שתוכל לפענח את החידה שבנתק ובהמשך. שתוכל לפרוץ את הקיים כדי להיות מסוגלים לרשת את שהתגלגל בין הדורות. מי שיהיה מוכן למסע הגדול יהיה מסוגל להצמיח בית מחדש . אמנם

כאושפיזין באנו
אל משתה לא לנו;
לא נבין לזמר,
לא נדע מחול.

אך הוא מחפש נוף להיאחז בו. אנשים לשיר אתם. עבודה לעבוד ואז גם ימצאו השורשים שאבדו או יותר נכון נטמנו באדמה כזרע היודע כי תבוא סופה. אך הוא יכול לקוות כי אחרי הסופה תבוא הצמיחה .

יגיע זמן שבו

כבר העלה הנס אל מרומי התורן
העוגן כבר שולשל, ונעו ספנים.
עוד יחרתו בחרט ובציפורן
כל מעשינו הגדולים והקטנים

אך ביטחון זה לא היה יכול להתגלות כך בימיו הראשונים של אברהם שלונסקי בעמק יזרעאל. הוא מגיע לשם כמורה לעברית. המסגרת ברורה: פועלים הבונים את החדש זקוקים למורים לעברית הישנה -חדשה. לא יהיה אוהל חלוצי בלי ספר ובלי מורה לעברית. גם אם הספרים יטולטלו ממקום למקום ממחנה למחנה .תמיד ימצא הארגז שיכיל אותם והמורה שירדוף אחרי החלוצים העייפים. יוסף חיים ברנר היה מורה כזה ושלונסקי הצעיר ממנו גם כן.
אך שלונסקי הוא יותר ממורה ללשון. הוא רבי. עם הרבה אירוניה עצמית. חוש הומור וחרוזים אך הוא נבחן כל רגע ביכולתו לעורר התלהבות. לעורר ניגונים ,לערוך טקסים של הפקר, כלומר אירועים בהם חוגגים הקוניאק, השירה, המדרש החובק כל כי איננו מנסה להסביר דבר . פעילותו כרבי איננה של מנהיג אידיאולוג המטיל את מרותו ומציב מפות מסודרות של התמצאות ודרך. הרבי מרכז הווי, מעניק חום , משדר התלהבות לא מוסברת . הוא מעניק כוח לעמוד בגעגועים הביתה, אך לא להתפתות אל החום שמגיע מן ההריסות של הגולה הנתונה לתוהו ובוהו שלאחר מלחמת העולם הראשונה.
האם למד להיות רבי בביתו כבית של חסידי חב'ד או ממשפחתו בה בערה אש ההשכלה החיבת ציונית וקראה להתחיל מפעל יהודי חדש? (מבית אביו יצאה המנגינה לשירו של טשרניחובסקי שחקי שחקי על החלומות) האם המקור לרוחו של הרבי הצעיר בעמק יזרעאל החלוצית הוא העיר אודיסה בדרום רוסיה בעלת האופי השמשי הבלתי חורפי, זו עיר הבירה של קבוצת חובבי ציון וסופריה בתחילת המאה העשרים, הבוגרת בשני דורות משלונסקי ? ואולי דווקא הרוח החופשית שהיתה בעיר זו והגיעה עד לעולם התחתון היהודי החופשי שבה הוא שקבע את אופיו כרבי של עדת החלוצים בעמק? תרגומיו המאוחרים לסיפוריו של הסופר יצחק בבל שנירצח בידי הסובייטים מעידים יותר מכל על הקשר המיוחד בין רוח השירה של שלונסקי לבין אודסה.
שלונסקי עצמו לא מספר על שורשיו באופן מסודר ולא מתאר אותם הוא מציע לנו לנו פתרון אחר: אולי לא המקורות הם שהזניקו אותו לזירת עין- חרוד אלא דווקא חלומותיו, רצונו במסע, באופק , במהפכה בחייו.
על מצבתם של החלוצים בארץ רשומים בדרך כלל שלשה תאריכים : תאריך הלידה, תאריך המוות ותאריך העלייה ארצה. העלייה כל כך חשובה כי זוהי הקפיצה הקיומית שהוכרעה על ידם . לנסוע. לעלות. לזנק אל הלא ידוע . בתקופת עין- חרוד הראשונה עוד לא ברור אם קפיצת החלוצים ארצה היא מחוות ייאוש של כמה יחידים , אם יש לה סיכוי להפוך לבניין של ממש. לכן היא כל כך עומדת בסימני שאלה. יש בה משהו סוריאליסטי. 'כציפור המנסה להזיז את הגלבוע' אמרה אחת החלוצות. האם תוכל חבורה זו של צעירים ללכת נגד מסורת הדורות שכבר גזרה על הגילבוע אל טל ואל מטר?
שלונסקי המשורר חש את העומק של השאלה וברשימה שלא חתם מאותה תקופה אך בעיני נראית שלו כתב בעיתון של גדוד העבודה שהוא מבקש לא לפתוח את השאלה האחרונה. זה מסוכן מדי. זה עלול לחשוף אותנו לתהום שלא נוכל לה.
באחד משיריו המאוחרים יותר הוא ישאל האם הוא, ואני מניח בני דורו יתגלו כשכוי או כינשוף.

שיר כאבן קלע.
צא אחי, וסקול את נפשך
היא שכוי
שכוי או ינשוף.
צא אל אם הדרך לרוצץ גולגולת
ועקב לשוף

האם יהיו הנסיונות החלוציים למבשרי הבוקר שיזרח כשכוי או למקונני הלילה החכמים כינשוף. האם אנו המודרנה המבשרת קידמה או הדקדנס המוביל לשקיעה. בשלב הזה שלונסקי לא יודע.
שנים יותר מאוחר נזכר שלונסקי באותם ימים של עין חרוד בגעגועים רבים. הוא מתאר את החברה טראסק הפועלים בעמק, מקיימים טקסים, שותים קוניאק ומנגנים ניגונים המרחיקים אותם מהצורך להיצמד לתרבות הישנה. חבורה המסוגלת להינתק מן העיר המפטפטת אומנות. חבורה הבזה בפרהסיה לשירה הלירית של לבני הידיים שאינם מסוגלים לחיות את הפרוזה הלוהטת של עולם העבודה. הוא מתאר איך הגיע שיר שלו לעיתון הפועל- הצעיר, פורסם והביא להדחתו הטקסית מחברה טראסק ,טקס שהיה מלווה בשירה היתולית בחרוזים מבריקים . לטענתו של שלונסקי רק הרגל הבועטת של המשורר שהבקיע גולים במשחק הכדורגל עם תל- יוסף היא שהצילה אותו מבושת ההדחה. זו הרגל הבועטת שהצליחה להסתיר את היד הכותבת שירים מנעה מהמשורר חרם סופי ומוחלט וסילוק מהחבורה.(אנשי תל-יוסף הכחישו בתוקף שאי – פעם עין חרוד ניצחו אותם בכדורגל… ובהיסטוריה הרשמית נשארה השאלה בתיקו גורלי)
לעומת הזיכרונות המאוחרים הללו התקופה של שלונסקי בעין חרוד מופיעה גם במכתבים מאותו הזמן . במכתבים אלו הוא מבטא דווקא את הבדידות שלו כאיש רוח בין גיבורי המעשה. החלוצים סביבו אמנם חושבים שהם מרכז העולם אך הוא מבין כי החיים הרוחניים אינם בעמק יזרעאל אלא דווקא בתל- אביב. עם הסופרים, עם הכותבים החדשים המנסים להדגיש כי אי אפשר יותר לכתוב כקודמיהם באופן בעל ביתי ומצונזר. רק הכתיבה המודרנית שאינה מתארת אלא נותנת ביטוי למה שעוד איננו, למשהו עתיר סמלים כי עוד לא מצא סדן במציאות הפנימית או החיצונית אך היא מנסה לנווט בתוך התוהו ובוהו להכרעה קיומית קשה. מה שקרה בעולם אינו מרשה יותר לתאר מציאות אידילית המיילדת מטורפי רעיונות. לשותפיו של שלונסקי ולו ברור כי מלחמת העולם הראשונה והימים אחריה חשפו עובדה קשה : אין כבר בית יציב השולח את בניו המטורפים למזרח. הכל טולטל ונתון בסימני שאלה גדולים. מידיעות מאוחרות נראה כי כמה רביים חסידים שחצרותיהם פורקו בזמן מלחמת העולם הראשונה מהלכים גם הם במחנות החלוציים . הם אפיקורסים מסוג חדש: נתונים למחשבות רוחניות ותרבותיות נועזות. דורשים את המציאות במדרשים רציניים ולא מפסיקים לשיר בדבקות ניגונים מבית אבא.
שלונסקי כותב על כל אלה:

הנה הוא הניגון! בקובלנה בשאג
הוא מתיפח, מתיפח ומשחיר—
ואי מי שאיננו לי קורץ בלעג:
גם את הנכר פה קונים במחיר.

–ודמע? וערגה? וזיו חיוך לילד?
כל אלה מה? לאלה אין תגמול?

האתוס של המהפכה קבע שתיקה בין דורית. האתוס של הציונות תבע דיאלוג מחודש. יצירת תשתית לשונית לשיחה , שפת מראות ושפת מעשה , שפת ביקורת ושפת שותפות גורל. האם הדבר בא מסיבות פסיכולוגיות או היסטוריות?
כעורך קיים שלונסקי דיאלוג עמוק ומתמיד עם הצעירים ממנו. אך גם כמשורר המרחיב את מנעד הצלילים העבריים, השר בקצב ומדביק במבטו את חווית המפגש עם הארץ ועם חלוציה , וגם כעורך ומנהיג תרבות הוא חי והקשיב לדור הסופרים הצעירים הצומחים בארץ, דור שהכיר את שלונסקי כמי שעודד אותו לכתוב ודאג לפרסמו.
בשנות הארבעים , בזמן מלחמת העולם השנייה, מתברר לשלונסקי שהעולם שהלך ונבנה בארץ עומד בפני סכנת הכחדה. הוא קרא למשוררים לא לשיר יותר אלא שירים מגויסים. קריאתו מעוררת מחלוקת. לאה גולדברג נשבעת שבזמן מלחמה היא תקפיד לשיר על פרחים, על תקווה, אלתרמן טוען כי על המשורר לשיר בשעה כה גורלית רק מה שהוא יכול.
ב1946, בשנות המאבק על הקמת המדינה, שב שלונסקי לשירי הגילבוע הישנים שלו. הפעם לא כיחיד התוהה על יכולתו. כמי שאין ביטחון ששומעים לבשורתו ולבשורת חבריו. מאז שנות העשרים עבר דור. המשורר , המתרגם, החלוץ יודע : יש הד. ההזייה של היחידים נבטה בלבבות של רבים והיתה לכוח מניע ממש. השיבולים והחרב היו לסמל המביא עמו יכולת להתמודד עם האימפריה הבריטית ועם האדמה העקשנית של הארץ על בסיס של עבודת האדמה ותרבות עברית. אחת עשרה הנקודות העולות לנגב בדרום מאשרות את סיום קללת הגילבוע בצפון. הוא כבר איננו פיסת נוף אלא בית ספר ליצירה. ארץ מול ועם שמים. ואת זה מבקש המשורר להנחיל לדורות הבאים אחריו.