מדי פעם יוצאות כתבות מוזרות אם לא מרושעות על תנועתכם. לעתים הן נובעות מבורות, לפעמים ישר מרוח התקופה, לפעמים מכאב של הורים מודאגים באמת ותמיד עם הרבה הרבה רצון למחוק כל ניסיון חברתי נועז ומאתגר.
כאב ההורים המודאגים הוא מורשת עתיקה ועצובה של חיץ בין הורי חלוצים ובניהם. בכל דור ודור הרימו גבה לגבי דרכיהם המיוחדות של צעירים שלא מסכימים להנאה הנגרמת מהתעלמות מהחלומות. העוצמים עיניים.
אינני יכול להגיד למישהו בגילכם מה לעשות. הרי לא מדובר בילדים ואני בוודאי מדור קדום יותר ובור למרות רצוני העז להאזין לפעמוני התקופה הנוכחית . אך אני מתפלל שתוכלו להרים ולו חלק ממפעל חייכם הנוגע לביקורת החברה על ידי בניין של אלטרנטיבות, הנוגעות לעמידה על זכותם של כל אלו שנדחו לשוליים להיות שותפים ומעצבים של מרכז החברה. הנוגעות ליצירה של דרך לימוד חדשה , של אקדמיה עם פחות בדידות, עם חיפושי דרך משותפים, עם יד על הדופק של המתרחש סביב. אין זו השתקעות פנימה הבונה חומות של סמכות אלא בניית חלונות פתוחים ולעתים נכווים לסביבה. לא מפלגתיות מסתגרת אלא חיפושי דרך למעורבות פוליטית דמוקרטית בה החירות היא מרכז, בה השוויון הוא אתגר, בה האחווה מאגדת אנשים אף על פי כן ולמרות הכל.
המשורר יצחק קצנלסון כתב בשנות השלושים תשובה לעיתונאי חשוב בפולין שהוקיע את ההכשרות של החלוצים על ההזנחה, על העבודה הקשה , על המחלות. הוא כתב כי למשה רבנו לא היו סרטיפיקאטים ליוצאי מצריים. הוא הוביל אותם למדבר. ובכל זאת למצריים לא רצו לחזור.
לא לגושן אנו שואפים אלא לחברה מתוקנת . ואתם נאבקים למענה.
שלכם
מוקי צור
מכתב שפורסם ב"ידיעות הקיבוץ"
