פילוג התנועה הקיבוצית

פילוג

יום הולדת תשעים לאשדות יעקב. איחוד ומאוחד.
צריך לדבר על הישגים ושמחות. על ברכות ואיחולים. ויש הרבה על מה אך אני העדפתי דווקא להעניק מתנה אחרת: לדבר על הפילוג. למה דווקא ביום הולדת חגיגי לאשדות יעקב? אמנם אשדות יעקב היתה מראשוני הקיבוצים המתפלגים אך באופן מתמיה הדבר לא נגרם בגלל היות אשדות יעקב קיבוץ יותר פוליטי או גדוש סכסוכים מן השאר. אשדות יעקב לא היה הקיבוץ הכי פוליטי. להיפך. דווקא תמימותם הפוליטית של רוב חבריו והאווירה החמה ששררה בו דחפה אותם במהירות לתהום. רוב חבריו לא ידעו כיצד לנהוג בבעיה פוליטית קשה. הפירוד התקבל בהפתעה ובזעם. זו לא היתה בעייה פוליטית בלבד. הפילוג היה ביטוי למתחים ולבעיות חברתיות כבדות שפקדו את התנועה הקיבוצית ואת החברה הישראלית כולה. ברגעים הכי קשים רוב החברים פשוט נאלמו לנוכח הסערה שפרצה לעולמם. שתיקתם רק הוסיפה שמן למדורה.
מאז הפילוג הוא הפך לאירוע נלחש, מצונזר, מפתיע, לא רלבנטי ודווקא משום כך שום השכחה לא היתה יכולה לרפד אותו. אני מבקש לדון בו דווקא עכשיו כי אני מאמין שאשדות יעקב בתשעים שנותיה יכולה כבר להכיל את הפילוג, צריכה להכיל אותו, ללמוד אותו. לא רק שיגרת החיים ומעופם צריכים לטפל באירוע . התודעה, הסליחה, היכולת להכיל ולא להינעל הם כשרים חיוניים לנו גם בנסיבות המתחדשות.

קופסאות שחורות

אנו סוחבים אחרינו אירועים מתמיהים, כואבים. גם אחרי שגוללנו עליהם גולל הם ממשיכים ללחוש לנו מתהומם, להדריך אותנו, לעורר תגובות שאנו עצמנו לא מסוגלים להבין את שורשן. מקופסתם השחורה הם ממשיכים לשדר לטווח של זמן שנראה בעינינו אבסורדי במשכו.
בעיר טיקוצ'ין שבפולין פולנים לא יהודים ממשיכים לקיים 'פורים שפיל' למרות שכבר אין יהודים בשטח . הם מרגישים שפולחנם הזר של היהודים מסתובב עדיין כרוח רפאים ומקרין על הנעשה במקום. כך נראה לפעמים כי למרות חלוף הזמן ולמרות ניצחון השכחה מונחת על קיבוצים אימת חרב הפילוג העתיקה שלא תמיד מספרת מה עבר עליה ודווקא משום כך היא יודעת להישלף בכל הזדמנות. היא מפתח לאירועים שונים בחינת 'בזמנים ההם בזמן הזה'.

סיפור פילוגי תנועות נוער, קיבוצים , תנועות קיבוציות ומפלגות פוליטיות מלווה אותנו שנים ארוכות. המחירים ששולמו הם אדירים . לא רבים אוהבים לדבר עליהם כי אחת מהתכונות של פילוגים היא שבחלוף השנים אין הם נראים כמתקבלים על הדעת. כיצד קורה שאנשים הקרובים ביותר חברתית, שהיו שותפים במשימות, אפילו בני משפחה מתרחקים זה מזה באופן כה דרמטי? כיצד נפגמים יחסים באופן שאי אפשר להיחלץ מן המלכוד? כיצד משתלטת הסטיגמה, פורץ החרם ובעקבותיו השתיקה וההשתקה? כעבור שנים מתברר לכל השותפים כי 'השטן נכנס ביניהם' כלומר הם לא כל כך יכולים למסור לזולתם מה קרה. הנסיבות השתנו והסיבות לפילוג כבר לא נראות בעיני שני הצדדים. מבחינה זו הפילוג דומה למעשה של אהבה עזה ושרירותית, שנראה שאין לה נימוקים. האם הפילוג הוא העונש על הקמת מגדלי בבל של ציפיות ? או אולי שבירת כלים נזעמת המגיחה מתוך דיכאון גדול ? האם זהו תהליך הנובע מאינטרסים מיובאים או מתוך אובדן פנימי של שפה משותפת? האם הוא מפלה אידיאית או טעות בהערכת מצב?

האם בירור מחודש יוכל להתיר את הקשר הזה ולהפוך אותו מפולקלור של רעל העובר מדור אל דור לברית מחודשת בין דורות?

קורותיו של הפילוג בתנועה הקיבוצית הוא פרק עלום יחסית. מדובר מעט אך מורגש רבה. הוא מופיע בסיפורים הנמסרים מפה לאוזן , בתמיהה העצמית, בחוש ההומור. גם ברגעי הכרעה פחד הפילוג וצלקותיו עלולים לשתק ולאיים.

שורשים תרבותיים

הפילוג והחרם אינם תופעות חדשות. הם פועלים בכנסיות ,במסגדים ובבתי כנסת, במסדרים דתיים במזרח ובמערב, בתנועות מהפכניות, בניסיונות להחזיר עטרה ליושנה ובמאבקים להביא בשורה חדשה. בעם היהודי נרשמו פרידות בין יהודה וישראל וגלות עשרת השבטים, בבית שני היו צדוקים התפלגו מפרושים, איסיים ממשיחיים, בייתוסים , בית הלל מבית שמאי, פילוגים הביאו למלחמות אזרחים בתקופת המרד הגדול, ובגולה התפלגו קראים ורבניים, שבתאים, פרנקיסטים, חסידים והמתנגדים . בין החסידים עצמם התהוו אינסוף פלגים, חצרות. צדיקים נאבקו זו בזו גם כאשר עמדו יחד מול רבנים מטעם ממשלת הצאר ומוסרניקים היוצרים פדגוגיה אלטרנטיבית . הרבה פעמים הפילוג לא הסתיים בחרמות וגידופים ובהקמת בתי כנסיות חדשים. אפילו לא בהפיכת כשר לטרף. היתה גם הלשנה ומסירה לידי השלטונות הלא יהודיים שבידם היה הכוח לאסור ולהגלות.
במאה העשרים המשיך הפילוג לפעול בין משכילים וחרדים , בין חובבי ציון לסוציאליסטים, בין גרסאות שונות של ציונות מדינית ומעשית, בין גרסאות שונות של ציונות סוציאליסטית לבין שומרי חומות טוהרת הלאום כנגד אוניברסאליות קוסמופוליטית. פילוג היה בסיס לבית המכוון מול בתים אחרים. אלטרנטיבה . מפלגות ערבו לחבריהם והעניקו להם בימה לעומתית. המשותף בין כל הפילוגים הללו היא העובדה כי הם לא מבקשים הכרעה דמוקרטית ענווה וקשה, אין הם נרגעים בניסוח חילוקי הדעות ושיחה אודותיהם. הם ממסדים העדר יכולת להשפיע איש על רעהו בדרך של לימוד חברי, קביעת סדר עדיפויות, דחיית פתרונות מתוך אמונה כי אי פעם יכולה להגיע שעתם. בפילוגים תנועות ואנשים נשברים והופכים לקנאים. הקנאות לא נובעת מעודף אמונה אלא מהרצון לאחות מבפנים אמונה שבורה שנופצה לרסיסים. לעתים הניפוץ לא מגיע דווקא מהנושא עליו הדעות חלוקות. הוא פורץ ממעמקים שלא תמיד נהירים למתפלגים עצמם. הם נושאים תוקפנות לא פתורה ומוציאים אותה על סביבתם בנושאים שנראים קטנוניים ושוליים.
היסטוריונים מגלים לנו כי בחברות בעלות מתח רעיוני דתי גבוה נגרמות תאונות למכביר. התאונה היא הפילוג. כך קרה בין פסיכולוגים, אמנים, בעולם האקדמי. קבוצות רעיוניות קוראות את העולם דרך המתחים הרעיוניים שהן יוצרות.

ברל כצנלסון האמין כי היצר הפלגני בעם היהודי הוא חלק מתרבות הגלות . הוא קיווה שהמפעל בארץ יאחד את השונים אך הוא היה מודע לכך כי המתח לקראת העתיד עלול לעורר את 'השטן המרקד' דווקא במקום בו רוחש האידיאליזם והתום. כשהוא עצמו ניסה לאחד את המתפלגים לא פעם מצא עצמו שופך שמן על המדורה.

בתנועת הפועלים בארץ ישראל

הקמת תנועת הפועלים העברית בארץ ישראל עומדת בסימן הפילוג. ב1905 פועלי העלייה השנייה התאספו להקים את מפלגת הפועלים הראשונה בארץ. הצעירים התכנסו בחדר קטן לגאול את העולם אך בוועידת הייסוד החשאית לא הסכימו על השם של המפלגה החדשה. האם תקרא 'פועלי ציון', כשם מפלגת הפועלים הציונית בגולה? המתנגדים ביקשו לנתק את ניסיונם הארץ ישראלי מהניסיון של הגלות, ביקשו להדגיש את החדש , את העברי שבהתארגנותם. הם ביקשו לחולל את המהפכה בעזרת השם . בוועידת ייסוד של מפלגה אחת נולדו שתי מפלגות : הפועל הצעיר ופועלי ציון. שתי המפלגות הללו רבו באינטנסיביות רבה עד כדי כך שקמה מפלגה שלישית, מפלגת הבלתי מפלגתיים שהיתה כנראה מפלגת הרוב בין הפועלים.
אחרי מלחמת העולם הראשונה היה ניסיון לאחד את תנועת הפועלים אך הוא נכשל: התאחדו רק שתיים משלושת המפלגות. כשהגיע יוסף טרומפלדור מייסד תנועת החלוץ ארצה לתכנן את העלייה השלישית הוא כתב כי על הפועלים להקים הסתדרות על מפלגתית. אחרי מותו בתל – חי התקבלו דבריו כצוואה והצעירים כפו על החלוצים הזקנים שהיו בשנות העשרים המאוחרות שלהם להקים הסתדרות פועלים אחת. אולם הפילוגים לא הסתיימו.
גם בהתיישבות פגע הפילוג .חברים מדגניה פרשו ממנה והקימו יחד עם פועלים את מושב העובדים. בינו לבין הקיבוץ נפערו לא מעט תהומות. . עין חרוד ותל יוסף שהיו קיבוץ אחד המבוזר לשני מקומות התפלגו והקימו את הקבוצה הגדולה בעין חרוד ותא של גדוד העבודה בתל יוסף.

. עין חרוד התפלגה בין המשקיסטים והתנועתיים : חלק מחבריה השתתף בייסוד המושב כפר ויתקין .
בעת הייאוש שפקד את הארץ בעקב המצב הכלכלי ב1928 גברה התחושה כי הציונות נופלת לידיים של הבורגנות. קבוצה מבין חברי גדוד העבודה שנטתה לשמאל עזבה את הארץ והקימה קיבוץ ברוסיה הסובייטית במסגרת מפעל ההתיישבות היהודית הגדול בקרים שהקימה המפלגה הקומוניסטית בשיתוף עם הפילנטרופיה היהודית באמריקה.
בראשית שנות הארבעים התפלג הקיבוץ הראשון שנוסד על ידי חברי השומר הצעיר קיבוץ בית אלפא. חלק ממייסדיו גלה לרמת יוחנן וחברי השומר הצעיר ברמת יוחנן עברו לבית אלפא. לפילוג זה קראו 'הטרנספר'.

תנועות נוער התפלגו כל הזמן. תנועת החלוץ ברוסיה , שהתמודדה עם המשטר הקומוניסטי בלהט והקרבה עצמית במשך כל שנות העשרים לא היתה מסוגלת להתאחד. היא השקיעה מאמצים גדולים להוכיח עד כמה גדולים ההבדלים בתוכה גם כשנרדפה בידי המשטרה החשאית הסובייטית.
תנועת הנוער השומר הצעיר העולמית התפלגה ב1930 בין אנשי תנועת הנוער שביקשו את תנועת הנוער הנצחית שלא תדרדר לחיי מפלגה (והפכו לאחת המפלגות הממושמעות ביותר בארץ) לבין אלו שביקשו שבוגרי תנועת הנוער יתבגרו ויצטרפו לפוליטיקה אקטיבית של מפלגת הפועלים הרחבה (במשך השנים דווקא הם לא הסכימו לחיות נפשית בחייהם המפלגתיים אלא כאנשי תנועת נוער). קבוצת החלוצים הדתיים הראשונה שהוקמה ברודגס בפתח תקווה התפלגה בין מושבניקים שייסדו את כפר אברהם וקיבוצניקים שייסדו את יבנה.

ב1931 התאחדו שתי מפלגות הפועלים והקימו את מפלגת פועלי ארץ ישראל. אך גם זו החזיקה מעמד כמפלגה אחת רק עד 1944, עד לפילוג הבא. יש לזכור שאפילו תודעת השואה לא הצליחה למנוע את הפירוד. אנצו סרני , הצנחן השליח , בצאתו מן הארץ לשליחותו האחרונה השאיר אחריו מעין צוואה : אל תתפלגו. אך הפילוג לא נמנע גם בתוך הימים הנוראים ביותר בהיסטוריה היהודית.

תנועות הנוער שפעלו באופן כה מיוחד בתנאי השואה לא מיהרו להתאחד בתוך האימה. כל אחת שמרה על חבורתה ועל האופי המיוחד לה. אי ההתפשרות על סמלים וחבורה היו להם עניין חיוני.

פילוגים בין מפלגות ואנשים לא בהכרח מולידים מעבר בין מקום למקום, הקמת יישובים חדשים חיתוך אדמות ודגל. עימותים בינאישיים, גם אם נשענים על רעיונות לא חייבים להפוך את יצרי השבירה למעשה של פרידה ונדודים. מדוע לא היה פילוג במושב? מה הפך את המושב לחסין יותר מהקיבוץ ? האם הבית והקניין הפרטי הגנו על מושבים רבים מפרידה ממקום ? לא היתה במושב אידיליה כפרית, אחווה חברתית מנצחת . הוא היה עשיר בוויכוחים בשתיקות הדדיות ובחרמות גם שכל חבריו הזדהו עם מפלגה אחת . המושב הקים לעתים מפעל שימורים של טינות ומתח שיכול היה לעבור מדור אל דור . מבחינה זו הוא היה דומה לתרבויות כפריות רבות בארץ ובעולם. בחברה הקיבוצית הענייה והמתפזרת לכל רוח של משימתיות , בה הרעיון נתן טעם ומסתור והעניק כוח להתגבר על מכשולים כל כך רבים הפרצות- פתחו דרך לפילוג . והפילוג כמו בגירושים במשפחה נגע בכל רקמות החיים.

בדרך כלל הפילוג קשור במשבר.
איך מגיבים על מצב של משבר?
בשנת 1927 היה משבר כבד בקיבוצים . המשבר התרחש בעקב רצון ההסתדרות הציונית לרתום את הפילנטרופיה הלא ציונית לשיקום המפעל הציוני בארץ. נראה היה אז כי המפעל פושט את הרגל. נשלחה וועדה 'אובייקטיבית ' לבדוק את מצב ההתיישבות והיא סיכמה כי יש לחסל את הקיבוצים, במיוחד את אלו הנודדים שעדיין לא התיישבו. סוכם אז לבטל את העזרה המינימלית שנתנה ההסתדרות הציונית לפועלים ולקבוצות הנודדות . המוני חברים עזבו את הקיבוצים. אך התגובה של הקבוצות והקיבוצים היתה ברורה: הם החליטו להקים תנועות קיבוציות. להעמיק את אחריותם המשותפת ואת מאבקם המשותף. גובשו דרכים לערבות יותר משמעותית בין החבורות. זו היתה תגובה יוצרת למשבר. לעומת זאת אחרי הקמת המדינה המשבר אליו הוטלה התנועה הקיבוצית הוביל את כל התנועות לפילוג כואב . כנראה שעוצמת המשבר היתה הרבה יותר עמוקה ומשמעותית.

בין ברל כצנלסון ליצחק טבנקין

הפילוג בקיבוץ המאוחד נודע בשורשיו ביחס האישי בין ברל כצנלסון ליצחק טבנקין. הם היו בני דודים. בכנס שהתקיים לזכרו של בן דוד אחר שלהם, המשורר יצחק קצנלסון נוכחו כמאתיים איש מהמשפחה. כשהמנחה שאלה כמה מהקהל עוסקים בחינוך 70 אחוז מהמשתתפים הרימו ידיהם. ברל וטבנקין היו מאד קרובים בטבעם: שניהם ראו את מנהיגותם כדיאלוג פדגוגי ולא כשלטון ממוסד. הם ראו עצמם כשליחי רעיון ולא כנציגי ממסד פוליטי היררכי כוחני. הם ביקשו לחנך ולא לפקד, לגלות אנשים ולא לקבע מעמדות ועמדות. לעודד יצירת חברותות . שניהם חונכו על ידי חלום המהפכה הרוסית הראשונה וכישלונה . הם קיבלו את חינוכם אחרי הפוגרומים שהיו למכשיר דיכוי המהפכה. למרות המשותף העבותות היו לקרע. אין זה מפתיע שהתהום ביניהם התגלתה בשעה שברל ערך ספר על איחוד התנועה הקיבוצית בו שיתף רבים מחברי התנועה המגוונת . המתח היה לקרע כשטבנקין ערער על סמכותו של ברל להיות עורך יחיד של ספר ולא בעקבות עמדה פוליטית זו או אחרת.. הספר נגנז אחרי הדפסתו . גניזתו סיימה תהליך ארוך של התרחקות סמויה והגביר את היריבות הגלויה. שניהם לחמו על הזכות לחנך. בפילוג של התנועה הקיבוצית בשנות החמישים טבנקין היה ברל כבר לא. הוא נפטר ב1944. מה היה בין ברל לבין טבנקין שהוביל אותם לקרע? יש המצביעים על גורמים פסיכולוגיים. ברל לא הקים משפחה, לטבנקין היו ילדים. ברל לא היה משוייך לחבורה כמו טבנקין. לא היה לו קיבוץ. ברל, כמו שאמר ישעיהו לייבוביץ היה פוליטיקאי – אך איש המהרהר אודות מקצועו. טבנקין עסק בפוליטיקה אך הוא ראה בה זירה רוחנית ולא פקפק בה. שייכותו למיעוט סוער וריחוקו ממוקדי הכרעה מרכזיים העניקה לו אפשרות להציע עמדה של מי ששלם עם המטרה ולוחם להשיג אמצעים לה. ברל חש בטוח יותר בספק, ראה בספק מדריך חכם וחיוני בשעות חורבן. אך נראה כי התהום שנוצרה לא נובעת רק מהבדלים במזג. שניהם פחדו מקרעים. פחדו מסיעות. ברל במפלגה, טבנקין בקיבוץ. ברל בהסתדרות, טבנקין בתנועת הנוער. טבנקין האמין כי הציונות יכולה וצריכה להיות מובלת על ידי תאים של שותפות. על ידי אנשים צעירים המותחים עצמם בלי סוף לעבר המשימה. תלמידיו החלוצים הסגפנים הנלהבים סחפו אותו להאמין כי ניתן יהיה להגיע אל המטרה באמצעות חבורה נבחרת, מאוחדת של צעירים מאמינים הבאים מחוגים שונים. הוא האמין כי השילוב בין קבוצות רעיוניות לבין צעירים המגיעים לציונות מתהום החברה היהודית הוא שילוב שיכול לזרז את הגשמת הציונות. ברל כצנלסון חש כי בדרך יש לעסוק גם בהקמת ממסד פוליטי. ממסד שיקיף את המגוון הגדול של החברה היהודית באשר היא. על משפחות, על דתיים וחילוניים, על בורגנים ופועלים. הפועלים לדעתו צריכים להיות חוד החנית אך הם נבחנים ביכולתם להכיל את כל שדרות העם. ברצונו זה להקיף נותר ברל די בודד. לא היתה לו חבורה מגובשת כמו לטבנקין, ליערי ולאחרים. בניגוד לבן גוריון שקיבל את דרכו של ברל אך ראה בה בעיקר את המימד הפוליטי, את הצורך לעתים לוותר להיררכי ולמשחק את המשחק הפוליטי בנחרצות ושלמות פנימית . ברל ראה את המחיר של דרכו. הוא הבין עד כמה המוסדות המוקמים הופכים להיות היררכיים, לעתים סגורים באינטרסים צרים, בלתי רגישים מבחינה חברתית. כיצד לנווט מערכת כה מורכבת? טבנקין הציע להכריע ברל לנווט במתח. טבנקין ראה בספק גורם משתק, ברל אתגר מחייב. אך היה בין שניהם עוד הבדל חשוב. ברל כצנלסון הכיר לא רק את רוסיה ופולין ואת עולמם של יהודי מזרח אירופה. הוא היה מעורה היטב בנעשה במערב. הוא שהה בארצות הברית ובאנגליה. היו לו קשרים עם מנהיגויות של תנועות סוציאליסטיות שלא חשבו במושגים האירופאים האורתודוכסים. המתח הפנימי של ברל הוביל אותו גם לשיג ושיח עם השונים ממנו אך גם לבדידות מסוימת. הוא לא היה משויך והיה משויך לכולם. הוא היה גם ביקורתי אך גם ממסדי, גם פוליטי וגם חינוכי.
דב סדן הגיע יום אחד אל ברל כצנלסון עם ידיעה מרעישה: הוא גילה שאליעזר שוחט וישראל שוחט אחים. איך זה יכול להיות ? הרי הם כה שונים, שייכים לשתי מפלגות. אחד נזיר קפדן עם עצמו ושתקן מופלג, איש אדמה והשני סוער, כריזמאטי, פוליטי. האחד איש הפועל הצעיר והשני איש פועלי ציון. אתה מתפלא? שאל אותו ברל והוסיף
'ואני תוהה האם שניהם אינם אלא אדם אחד!'
סדן כבר הבין כי מעבר לשיעור בהיסטוריה הוא מאזין לווידוי של ברל על עצמו ושאל
-ומה מתחולל בראשו של אותו אחד ?
– התופת ! השיב ברל.
נתן אלתרמן הנציח את המתח הזה ביצירתו כנרת כנרת. שם מופיע גיבור בשם יסנוגורסקי שהתפצל לשניים. יסנוגורסקי א' ויסנוגורסקי ב' . זהו הגיבור שהתפלג . במחזה הוא מסביר את הפיצול באהבה בלתי מושגת. נדמה לי כי במקרה של הפילוג מדובר על פערים בלתי ניתנים לגישור בין החלום והיכולת.
בזמן הפילוג של התנועה הקיבוצית ברל כבר לא היה בחיים. הוא נפטר ב1944. אך צילו, צל תורתו וזכרו השפיעו . הוא היה נראה כאיש שמת על הר נבו בטרם הולדת המדינה. הוא האמין שהמדינה קום תקום (אך לא היה כל כך בטוח שיהודים ידעו להנהיג אותה ולטפל בה ). טבנקין ליווה רק חלק מהפילוגים הרבים שעברה עין חרוד. הוא היה מעורב בראשון אך אחר כך כשהיה שליח בפולין לא בא כשנקרא ארצה כדי לפתור את המשברים הבאים. שליחויות אלו של טבנקין בפולין היו פסגת חייו . המפגש האינטימי עם התנועה החלוצית בפולין היה גורלי . גם לו , גם לתנועה החלוצית. הוא הגיע לשליחות בתקופה לא פשוטה לנוער. משבר כלכלי בפולין הביא ארצה בורגנות יהודית, משבר כלכלי בארץ הביא את השלטונות להמעיט את עליית חלוצים דווקא כשהצורך של הצעיר היהודי לצאת מבועת חייו בפולין הגיעה לשיא חדש. החלוצים שבאו ממשפחות אמידות יחסית בקשו דרך אל עולם מתוקן ויצרו שותפות מרגשת עם חלוצים שביקשו להיחלץ מכלא העוני המשפיל. בחבורת החלוצים היו נערים עובדים ונערים לומדים. בני עשירים, בני עדות חסידיות , בני ישיבות , תלמידי בתי ספר עבריים , אידישיסטים חילוניים ותלמידי בתי ספר פולניים אך למרות גיוונה חבורת החלוצים היתה קטנה מאד ביחס לעם היהודי שעמד על פרשת דרכים ללא מוצא. טבנקין הביא להם את עין חרוד של מעלה. הוא היה לדרשנה הבלתי נלאה. הוא ראה את עצמו כמיילד של המפעל הגדול שעל גבו יועמס עול הגשמת החלום הציוני סוציאליסטי. מפעלו זה נעשה בשם עין חרוד. סמכותו של טבנקין בחבורת החלוצים היתה גדולה ביותר. יחסו של ברל כצנלסון לקיבוץ היה שונה. גם הוא ראה עצמו כאיש כנרת, חבר בקבוצה הכנרתית שהגיעה לעין חרוד אלא שחשב שכעסקן איבד את זכותו לחברות בעין חרוד. הוא אמנם ביקר בה הרבה ואף השתתף באסיפות מדי פעם אך ראה את עצמו כמי שלא יכול להיות שליחה .
בין ברל כצנלסון לבין טבנקין ביו חילוקי דעות בנושא של ברית המועצות.

ברית המועצות

מייסדי תנועת הפועלים בארץ הושפעו מאד מהמתרחש ברוסיה. לא במקרה הם נקראו על ידי הערבים המוסקובים, כלומר מי שהגיע מרוסיה. אנשי העלייה השנייה הושפעו מאד מגורל המהפכה הרוסית הראשונה ב1905. גם מחלומה , גם מתבוסתה. גם מתהליכים שאירעו בחיי החברה של המהפכנים. גם מההצטרפות של המוני הצעירים היהודים לעולם המהפכה. הן למהפכה הפוליטית חברתית שביקשה להפוך את החברה הרוסית לחברה דמוקרטית והן מהסוציאליזם הפולני שביקש להשתחרר מעולה של רוסיה במהפכה לאומית. המהפכה כרעיון עליו נלחמים בארצות שצריכות ליצור משטר של יציאה משעבוד עמדה בניגוד למהפכה האישית של העלייה ארצה ולאמונה בכוחה של העבודה לחולל שינוי מוסרי חברתי.
עם המהפכה השנייה ברוסיה שהתגלגלה למהפכה הסובייטית ראו ברל וברנר את תהומותיה. הם העריכו את ההתקוממות נגד האוטוקרטיה אך גילו במהפכה את שימור היחסנות, את השימוש המיותר בכוח הכפייה, את הקסם הכופה של הדוקטרינריות. הם גם חשו במהפכה את מלכודת הדבש לצעיר היהודי הצמא לרעיון מארגן, לסיסמא גורפת. ברל ראה את כוחה של הטמיעה האדומה. טבנקין וחבריו לעומתו ראו כי הנוער היהודי שיכור המהפכה צריך למצוא דרך לשלב את הערצתו למהפכה עם אי וויתור על הציונות. הדיאלוג נראה היה לו אפקטיבי. הוא וחבריו האמינו כי הם יכולים להשתמש במהפכה הסובייטית כמתודה חינוכית לשכנע את חניכיהם להיות ציונים חלוצים. טבנקין ראה ברוסיה המועצתית תשובה לצעיר היהודי והניח כי אפשר להציע לצעירים פרספקטיבה המבטיחה כי הסוציאליזם יגיע. הוא ראה בהזדהות עם המהפכה הרוסית דרך חינוכית אך לא ברור אם באמת האמין לברית המועצות. בין חברי הקיבוץ המאוחד טענו כלפיו כי אי אפשר להחזיק באמונה בברית המועצות ככלי חינוכי בלבד . יש להאמין בה. יש לחנך אליה. יש לשיר אותה. היא מעניקה לחזון ההתיישבות העברית מימד אוניברסלי. הוויכוח זה התעצם עם האכזבה ההולכת וגוברת מהמשטר הבריטי בארץ שגילה יותר ויותר את אופיו האימפריאליסטי וגם נראה היה שיותר ויותר וויתר על הבטחותיו לעם היהודי. עם כניסתה של ברית המועצות למלחמת העולם השנייה ועצירת הצבא הגרמני ברוסיה גאתה אליה ההערצה . יחד עם ההערצה גם היתה הערכה שכוחה של ברית המועצות יגדל מאד. בן גוריון שבשנים ראשונות למהפכה העריץ את לנין על העזתו לחולל שינוי מהפכני התפכח לא במעט בעזרתו של ברל כצנלסון ומשה בילינסון שלא יכלו לעצום עיניהם ממשטר האימים של סטאלין.
בימי מלחמת העולם השנייה עם יצירת הפלמ'ח היה נדמה למייסדיו שהם מקבלים השראה מהמסירות ללא תנאי שהתגלתה בצבא האדום . יחד עם הדגש על ההתנדבות ורוח הקבוצה. עובדה זו כשלעצמה העמיקה את החשש של חוגים רבים מפני הפלמ'ח. אתוס המעגל של הפלמ'ח הותיר רבים בחוץ.

בשנות החמישים

התנועה הקיבוצית בשנות החמישים שיקפה תהליכים שהתרחשו בחברה הישראלית ובעולם הרחב. הניצחון על הנאציזם במלחמת העולם השנייה לא הביא שלווה וביטחון. האלימות לא הפסיקה. עשרות אלפים צרפתים הוצאו להורג בידי צרפתים כמשתפי פעולה. מלחמת אזרחים עקובה מדם השתוללה ביוון. מדינות מזרח אירופה היו כבושות על ידי האימפריה הסובייטית החדשה. המלחמה הקרה פשטה בעולם בכל עוזה. מלחמות אזרחים פקדו מדינות רבות. מדינות צעירות שקמו התבוססו בדם. אימת המלחמה האטומית היתה בפתח. הסליחה לפושעי המלחמה הנאצית היתה רחבה וכוללת. פרצה מלחמת קוריאה המהפכה בסין עשתה היסטוריה ואצלנו בארץ השלום בושש לבוא. העלייה ההמונית הגיעה . המצוקה הכלכלית היתה חריפה והצדק נראה רחוק. המדינה לא התפתחה בהתאם לחלום החלוצי. חברים רבים עזבו את הקיבוץ כדי להקים את המנגנונים המדיניים שהוקמו . בחלקם עזבו ללימודים אקדמיים. המדינה לא היתה בנויה על חבורות. הגיעו ארצה קהילות שלא ביקשו שיתוף ושוויון. כיצד תראה מדינת היהודים ? שאלו עצמם וותיקי הארץ . העולים החדשים שאלו שאלות רציניות כבאים אל ארץ חדשה, שערערה את מסורתם ולעתים גילתה פרצוף כהה ובלתי רגיש למצבם הכלכלי . היתה גם דאגה כנה למדינה . היא הרי היתה מפעל חדש שנישא על חלומותיהם המגוונים של הרבים. האם צריך להמשיך בדרך המסורתית של היישוב שהביאה לכינון המדינה או צריך לשבור כיוון ולכונן במקומה ממלכתיות? האם צריך להישען על חלוציות או על ממלכתיות? בן גוריון ביקש שהממלכה תהיה חלוצית והאמין שלשם כך עליו לפזר את הגרעינים החברתיים שיצרו על בסיס וולונטארי את התשתית למערכת הפוליטית החדשה. האם יש מקום במסגרת ממלכתית לארגונים וולונטריים, לעימותים פוליטיים מן העבר? לדעתו היה צריך לטשטש את המגוון הקהילתי, לאחד בכוח הממלכה את תנועות הנוער השונות את הארגונים המפלגתיים הרבים . רבים טענו כי מגמה זו מסכנת את האופי הדמוקרטי הצומח מתוך החברה. הוויכוח הזה חצה מפלגות ומערכות פוליטיות. אפילו שירותי הבריאות התפלגו: התרחש פילוג בין קופת החולים ההסתדרותית לבין שירות הבריאות הממלכתי. היה וויכוח על חינוך ממלכתי ועל גירוש תנועות הנוער מבתי הספר. היה וויכוח אם יכולים לערוך התיישבות על בסיס ממלכתי, לא פוליטי, האם אפשר ליישב שלא על ידי תנועות וולונטריות? התמונה היתה דרמטית אך לא תמיד מפוענחת.
עמדה גם השאלה של היחס לברית המועצות. האם יתגשמו חלומותיה דווקא כאן , ללא טרור והגלייה? האם הצירוף בין הפראזות הסוציאליסטיות והעוצמה הצבאית יביאו לכאן את הצבא האדום? האם נצחונו העולמי בלתי נמנע? הידיעה שהרודנות הסובייטית אכזרית , שהתנגדותה לציונות עד הקמת המדינה עוררה שוב ושוב את השאלה מה הוא המינון האמיתי בין סוציאליזם וציונות ? האם הקומוניזם אינו בגידה בדמוקרטיה ? האם ניתן להתעלם מהעוול של הקאפיטליזם מהיותו תומך ברודנויות בעולם ובשלטון אימפריאליסטי הישן והחדש ? מי יכבוש את העולם או מי יהפוך לו לשוטר ? באיזה עולם תחיה המדינה היהודית? מי מהמעצמות יהיה מוכן לעזור במפעל של קיבוץ הגלויות ופיתוח הארץ. המלחמה הקרה שנשאה יום ולילה מטוסים עם פצצות אטומיות במוכנות עליונה , המלחמה הקרה שהפיקה מלחמות חמות בפינות שונות של העולם נשאה אופי של מלחמת דתות דמגוגית . הוקמו וועדי שלום בתמיכת הסובייטים החמושים בפיקוח תוקפני ולוחמני של הרודן שהגלה לסיביר ורצח ללא מנוח. בארצות הברית הוקמו וועדות פיקוח דורסניות בבית הנבחרים ובצידם וועדי חופש שממנו קונצרטים ופרסומי הגות, כינוסים אינטלקטואלים ואירועי תרבות במימון של השירות החשאי של ארצות הברית הסי . אי איי.
רב היה החשאי על הגלוי.
כיצד להתייצב ולהסביר בעזרת הראי הפוליטי העולמי הרותח את המתרחש בתוך החברה הישראלית ? . כיצד להבין את שבירת שביתת הימאים או את קבלת השילומים מגרמניה? את המצוקה הכלכלית ואי קליטת העלייה ההמונית שהגיעה? כל השאלות הללו התמקדו מסביב למנהיגותו של בן גוריון שהכריע : פונים למערב. לממלכתיות. להדגשת המדינה על פני החברה הרצונית. הקיבוץ חי את הדרמה . הוא נקרא להפוך להיות צבא מגויס למשימות האומה. צבא ללא פיקוד עצמי, ללא רעות מגבשת, ללא שיתוף החיילים בקביעת המשימות וצורת החיים.
אופייני לתקופה ההיא היא התכנון הראשון של המדינה העתידית. במפה שעוצבה סומנו הערים לחוד והיישובים הכפריים לחוד ללא אבחנה בין קיבוץ למושב ובודאי בלי סימון של הזרמים השונים. אל מול התפישה הזו עמד הרעיון ששום דבר לא השתנה: המדינה היא המשך לחברה היישובית בכלים עשירים יותר, עם סמכויות חדשות. יישובים בנוסח המושב או הקיבוץ, פסיפס מפלגתי הקובע מקום עבודה ודרך תרבות, חיי רוח ומעשה. צירוף של יחידות דמוקרטיות מקבצות גלויות שונות ושל חברות מסורתיות המוצאות כאן בארץ סדן להנצחת מסורתן וארגונן הקהילתי.
בן גוריון האשים את הקיבוצים שאינם משתתפים בקליטת העולים החדשים. הוא תבע מהם לפרק את המעטה השוויוני שלהם ולראות עצמם מגוייסים טוטאלית למשימות החברתיות. הקיבוצים שהתרוקנו מחברים הואשמו פוליטית כי הם סוכני המהפכה הסובייטית. אלו שנודעו ככופרים בברית המועצות הואשמו שהם שותפים לקנוניה שתהפוך את מדינת ישראל לדיקטטורה בן גוריונית . אלה האמינו כי נולד קשר לחיסול הקיבוץ מטעמים פוליטיים ואלו הואשמו כי הם נכנעים לאופנה הסובייטית .החידה נותרה. מה הניע את הקבוצות הללו לקצוות בראיית האחת את השנייה?

הפילוג בתנועות הקיבוציות

. בדיוננו על הפילוג התרכזנו בקיבוץ המאוחד . אך אין להתעלם מכך שגם בשאר התנועות היה באותו זמן פילוג או מעין פילוג. הלכי רוח שמאליים היו תופעת קבע בקיבוץ הארצי. לפני הטיהור שהתחולל בתנועה קיבוץ זיקים נעזב על ידי קבוצה גדולה של אנשי שמאל. יותר מאוחר עם פרשת הרופאים היהודים שנחקרו וחלק מהם נרצחו על ידי שלטונות סטאלין ועם האסרו של מרדכי אורן , מנהיג השמאל בקיבוץ הארצי בצ'כוסלובקיה והעמדתו למשפט ראווה אנטי ציוני . אנשי סנה במפ'ם שלא הסכימו לגנות את המשפט ןולחתום על הצהרת נאמנות להחלטות הקיבוץ הארצי גורשו מקיבוציהם. לעתים בכוח.

קיבוצים מהקיבוץ הדתי שפונו בזמן מלחמת השחרור והיו צריכים להקים את קיבוציהם מחדש אחרי מלחמת העצמאות ביקשו להקים אותם קצת אחרת. להדגיש יותר את הצד המשפחתי. הקיבוץ הדתי לא הסכים. אותם קיבוצים פרשו מהתנועה והיו למושבים שיתופיים. התופעה לא הוכרה כפילוג אך המעיין בדיונים לא יכול שלא להתרשם כי היה פה פילוג נוסף.

האם היו גורמים משותפים לפילוג בקיבוץ המאוחד, לטיהור בקיבוץ הארצי ולפרישתם של קיבוצים דתיים מהקיבוץ הדתי והפיכתם למושבים שיתופיים? בטרם נשיב על השאלות הללו ננסה לתאר את שהתרחש בעובדות יבשות.

כמה עובדות על הפילוג בקיבוץ המאוחד

לפני הפילוג היו בקיבוץ המאוחד 13.098 חברים וילדים
אחרי הפילוג נותרו 9.000
בפילוג בקיבוץ המאוחד כ5000 חברים עקרו מביתם.

ב22 יישובים עברה קבוצת מיעוט מקיבוץ לקיבוץ

מיפתח(איחוד) לגדות (מאוחד)
ממעגן(א) לבית אורן(מ)
מעין גב(א) לגינוסר (מ)
מאילת השחר(א) להגושרים(מ)
מתל יוסף(א) לבית השיטה (מ)
מרמת רחל (א) לעין כרמל (מ)
מדפנה (מ) לכפר גלעדי (א)
מיגור (מ) לנווה –ים(א)
מבית השיטה(מ) לאילת השחר (א)
מגבעת ברנר (מ) לנצר בוכנוולד סרני (א)
ממשמר הנגב (מ) לחצרים (א)
מבארי (מ) לחצרים (א)
מכפר סולד (מ) לגבעת חיים איחוד (א)
מרמת הכובש (מ) לעינת (א)
מגבעת השלושה (מ) לעינת (א)
משדות ים (מ) למעין צבי (א)
מיראון (מ) ליד חנה (קיבוץ קומוניסטי)
מבארי (מ) לגזית (ק'א)
מאלונים (מ) לטבעון
מיעוט מקיבוץ ארז (חבר הקבוצות) עבר לקיבוץ צובא (מ) זה היה הפילוג היחידי בחבר הקבוצות.

הקיבוצים רמת רחל ובית הערבה היו קיבוצים שהיו צריכים להתארגן מחדש אחרי המלחמה. רמת רחל נהרסה, בית הערבה פונתה. ערב חידושם שני הקיבוצים הם התפלגו על בסיס מפלגתי . רמת רחל בחלקה עברה לעין כרמל. יוצאי בית הערבה הקימו שני קיבוצים : כברי וגשר הזיו. גם חברי הקיבוצים הדתיים שנכבשו ונהרסו כפר עציון , משואות יצחק וכפר דרום היו צריכים להתיישב מחדש. הם היו למושבים שיתופיים ניר עציון, משואות יצחק וניר דרום.

בעקב הפילוג נוסדו חמישה יישובים חדשים

יפעת ליוצאי גבת וקבוצת השרון
אשדות יעקב מאוחד ליוצאי אשדות יעקב
גבעת חיים איחוד ליוצאי גבעת חיים וכפר סולד
עין חרוד איחוד ליוצאי עין חרוד
עינת ליוצאי גבעת השלושה ורמת הכובש

קבוצות גורשו, לפעמים בכוח על סירוב לחתום על הצהרה המחייבת לקבל מרות רעיונית של התנועה המחוייבת לקולקטיביות רעיונית

אלה הקיבוצים המרכזיים בהם גורשו חברים
שובל
נירים,
כרמיה
מסילות
עין שמר
להבות הבשן
סער
קיבוץ הראל כולו פורק על ידי התנועה

שלשת היישובים של הקיבוץ הדתי שפונו במלחמת העצמאות כפר עציון, כפר דרום, ומשואות יצחק שבו להתיישב. הם ביקשו מהקיבוץ הדתי לאפשר להם לבנות את חייהם המשותפים על בסיס שונה. לבסס את השותפות על המשפחה, לבטל את חדר האוכל. הקיבוץ הדתי ראה בכך סטייה מדרכו ולא הסכים . שלושת הקיבוצים היו למושבים שיתופיים.
כאשר רואים את תמונת הפילוג הכוללת אפשר לומר : היה פילוג בתנועה הקיבוצית כולה.
הוצאות הפילוג היו 115 מיליון מתקציב הפיתוח (כוללות תקציב התיישבותי ראשוני לכמה מהיישובים החדשים)
במבט לאחור אחת מהתופעות שליוו את הפילוג היתה העובדה כי לא התערבו בו עורכי דין. למרות המתח העצום, חלוקת חדרי אוכל וענפים, סידור עבודה כפול, לעתים אלימות, מעורבות של משטרה את כל ההחלטות הנוראות קיבלו שלשה אנשים, וועדה משותפת למרכז החקלאי ולשתי התנועות המתפלגות.היו עימותים לא קטנים עם חברי הוועדה אך בסופו של דבר הרוב המוחלט קיבל את הכרעותיהם. במקרים שלא הכימו לקבל את מרותם או שהם עצמם חשו כי אין הם יכולים להחליט הוקמה וועדה מיוחדת ואת פסק דינה. חברי הקיבוץ קיבלו את פסקי הדין שלהם באופן וולונטארי אך עם הרבה כעס.

שלשת האנשים שקבעו היו אברהם כנעני מגבת, שלמה כנרתי מכנרת ואברהם הרצפלד איש המרכז החקלאי. ידועות לנו רק שתי התערבויות משפטיות בסכסוכי הפילוג. בכל קיבוץ התקיים משאל בין החברים והתנהל משא ומתן ארוך. רוב הפשרות שהוצעו נדחו על ידי הפלגים, לעתים מתוך הענות לגופים חיצוניים שלא נתנו לקבל פשרות ולעתים על ידי חברים מתוך הבית הקיבוצי שחשו פגועים ונעלבים. קיבוץ נאות מרדכי החליט לעזוב את התנועה הקיבוצית ולא להתפלג.
לכמה אנשים היה הפילוג אות קטסטרופה. סיום דרך. אין ספק שהוא השפיע באופן מרחיק לכת על תרבותו הפוליטית של הקיבוץ ואולי גם על הפוליטיקה הישראלית וחיי הרוח שלה בכלל.

האם הברירה היתה בין שיתוק רעיוני לבין שבירת כלים ? כיצד מנווטים בסערה כזו ? האם הפיתרון מצוי בהעברת מורפיום מרדים בין הדורות או למידה, שמירת אחווה בסיסית, מחויבות לרעיון, לאנשים ולכלל ? במשברים אחרים ידעו מנהיגי התנועה הקיבוצית וחבריה לשמור על כל אלה אך בראשית שנות החמישים כשלו.

משהו על הלכי הרוח בפילוג

סיומו של הפילוג הביא לשתיקה מתמשכת, לאי יכולת להכיל את שקרה. שנים היו צריכות לעבור כדי שאפשר היה לשוחח על שהתרחש. למסור עליו דין וחשבון. בקטע זה הגרסאות מטשטשות זו את זו. הזמן שעבר לא הבהיר את שקרה. להיפך. העובר על פרטיכלים ופרקי זיכרונות על התקופה ההיא יכול לסמן משהו לגבי הדינמיקה של ההדברות בזמן פילוג.
חילוקי דעות מסתיימים בטריקת דלת . באם הוויכוח נמשך לא מתווכחים על הנושא אלא על בעל הדעה ויוצרים קשר מובהק בין אישיותו לבין דעתו. 'הוא חושב כך כי הוא כזה' דעתו לא יכולה להשתנות כי היא מותאמת לאישיותו. ואישיותו הרי היא מהות בלתי ניתנת לפיצוח. מסורת זו חזקה עד כדי כך שאין היא מתחשבת מול מה היא עומדת . כוח הפילוג הוא כה גדול משום שהוא תמיד מדבר בשם הצדק, המוסר, הכללים או האופקים הקדושים ביותר. הוודאות של הצדדים המעורבים בו אינה קשורה להוכחות אינטלקטואליות אלא לשבירת מסורת ואמונות שמקורן אינו בשיקול דעת אלא בנאמנות שאינה מתחשבת עם עובדות סותרות. כל הוכחה נראית שגויה דווקא כשאין מה לענות עליה. קורות היהודים מלאים ברגעי שפל כאלה. אחד הדברים האופייניים להם הוא שאחרי שנופלת הכרעה כוחנית יורד מסך של איבה ושתיקה על האירוע. גם ביישוב העברי בארץ היו לא מעט אירועים כאלה. הם ליוו את חולשותיו , את הזיותיו ואת רצון השינוי והשימור שבו. התנועה החלוצית ירשה את המסורת הזו. אך במסגרתה היא קיבלה צבעים חדשים. היא יצרה מתח בין קבוצות חלוצים שחושלו ברעיון אמוני הפורץ תנאים . חלוצים האמינו כי יש לעשות מעשים שהרצון פורץ בהן את מגבלות מה שמוגדר כמציאות. החלוץ המנסה לפרוץ את הקיים מוצא עצמו קרוב מאד לחלוץ אחר שגם הוא מקדיש עצמו לניסיון לפרוץ מצור אך הוא מגדיר את המצור אחרת . אמנם היחיד שמבין אותו הוא מי שדומה לו אך ההבנה אינה הסכמה. החלוץ החי בסדקים וחש את הרעידות הסיסמוגרפיות של המציאות מחליט על קו פעולה, על קביעת מטרות חדשות והוא מוצא עצמו קרוב לחלוצים אחרים. אך הם הסיקו מהמצב מסקנות אחרות. על כן הוא מרגיש מאויים דווקא על ידי חלוצים אחרים. . הם גונבים לו חברים שהיו יכולים להיות אתו. הם תובעים משאבים שהיו יכולים לעמוד לרשותו. כשהחלוצים נפגשים הם מציגים איש לרעהו את דרכם הנבחרת. גם את תפישתם את מגבלות המציאות הכואבת. לעתים הם מנופפים בה בצורה חריפה יותר ופוגעת מצד שני הם בודקים איש אצל חברו בקפדנות רבה את נאמנותו לאידיאה . החלוצים לא מסכימים איש לרעהו כי הם קרובים האחד לשני. הם יודעים כי יש צדק בנאמר על ידי היריב אך אסור לקחת את הטיעונים הללו ברצינות כי הם מאיימים על עניינים שהיו לאבני דרך.

בקורות התנועה הקיבוצית היו משברים רבים כמו בחייה של גל תנועת הנוער. המשברים לא באו רק מבפנים. הם היו תוצאה של בעיות שהוטלו מבחוץ. פעם זו פשיטת רגל של מגבית ציונית, פעם זו מהפכה המתרחשת במדינות בהן פועלת תנועת הנוער, פעם זה קורה במפלגות האם ופעם בצווים של ממשלת המנדט. אך האש הזרה שבאה מן החוץ מוזנת על ידי הפנים. על ידי הגעגוע להורים ולמשפחה על ידי חרדה עמוקה לקהילה החלוצית שלא יכולה לפרוץ את השער לארץ. גם אם קווי המתאר הרעיוניים באו מבחוץ, מתוך מתחים והכרעות של אנשים רתוקים, מבעיות חברתיות שאינן קשורות באופן ישיר להווי של החברה הקיבוצית, היתה להם עוצמה מספיקה לגרום להתפרצות של שבר מבפנים. מצד שני הקרבה היתרה שנבעה מהשותפות בקרב או בהכשרה, בתנועה או במפעל ההתיישבותי לא תמיד הגנה על רקמות השותפות. הנעורים והציפייה ההדדית , חוסר הניסיון והנטישה הפכו רגעים של אידיליה לטרגדיה נמשכת .

בתנועה הקיבוצית ניסו שני מסלולים לטיפול בבעיה: המסלול האחד היה החלטה ששותפים במעשה יכולים להיות חלוקים בדעתם. הכלת הרבים והמגוונים היא שתמנע את הפילוג. זה היה הפיתרון הפלורליסטי של הקיבוץ המאוחד אך הוא לא היה פשוט בחברת מגשימים . פעם אחרי פעם הוא נוסה ונכשל ובכל זאת נותר כאופק המאפשר לרקום חיים משותפים. האופציה הפלורליסטית לעתים שטחית ומבוססת על קיום יחד של חבורות סגורות בתוכן המבודדות זו מזו וחיות זו לצד זו ולא זו עם זו . האופציה השנייה היתה יישום חרדי של קולקטיביות רעיונית שטענה כי היחד צריך לעמול ולשוחח עד לגילוי רוח משותפת, רוח הקולקטיב מחייב. הקולקטיב הרעיוני כבר אינו עניין של רגישות , רוחניות ואינטימיות מגבשת קבוצה כבשנות העשרים אלא יצירת לחץ חברתי פוליטי על חברים כדי לשמור על אחדותם האידיאולוגית. לפי גרסה זאת כל קיבוץ צריך לכלול חברים ממפלגה אחת.
היתה מחשבה שאולי ניתן יהיה אפילו ליצור תנועה קיבוצית משותפת לקיבוצים שבכל אחד מהם תהיה אחדות פוליטית . הרעיון לא הצליח לטפל במה שהתחולל בקיבוץ . תחושת המצור המתהדק בתנועה הקיבוצית הייתה צריכה לחזק את הקולקטיביות הרעיונית אך הסתבר שכדי להחזיק בה הופעלו מנגנונים של גירוש חברים .
במהלך תהליכי פילוג אחת האפשרויות היתה להכריז על הפסקת אש . להחליט לא לעסוק בשאלות המפרידות. ללמוד לשתוק. בפילוג הגדול בגדוד העבודה בין הימין לשמאל באמצע שנות העשרים החליטה הקבוצה שייצגה את המרכז לכפות על חברי גדוד העבודה לשתוק כמה חדשים עד יעבור זעם. הסידור עבד בערך שבועיים.
באחד הוויכוחים הלוהטים הללו במחנה גדוד העבודה בתל אביב חבר מיואש
מאובדן הקשר החברי בין חבריו בשמאל ובימין הצית את חדר האוכל : הפילוג היה לעובדה.
בפילוג של שנות החמישים רבים היו אלו שנמנעו מלנקוט עמדה. את זה רואים בכמות המצביעים בהצבעות הגורליות.ההימנעות נראתה בעיני האנשים הצבעת מחאה נגד מה שהיה נראה כבלתי נמנע. בתהליך היו שביקשו מתינות, השהייה, תיווך אך נראה היה כי הדבר אינו אפשרי. תמיד היו כאלה משני הצדדים שאמרו כי אין פתרון אחר אלא פילוג. או משום שהאמינו בצדקתם או משום שהאמינו כי הם נתונים בסערה שאין עליה שליטה. היו שביקשו להשיג שקט על ידי הדחת יחידים קיצונים אך גם זה לא עזר.

תהליכי עומק

המקורות האמיתיים לפילוג בתנועה הקיבוצית לא היו הטיעונים שנטענו. המתפלגים נשענו על נימוקים רעיוניים וביטאו עצמם דרך קונפליקטים שברוח , השקפת עולם ואינטרס פוליטי אולם עוצמתם של תהליכי הפילוג באה לידי ביטוי בצורך להתמודד עם תהליכי עומק קשים שלא מצאו מוצא.
על כן גם כאשר הנימוקים הפוליטיים הועמו, סטאלין מת ונחשפה מהות משטרו, גם כאשר סיעות פועלים נכנסו לממשלה אי אפשר היה לעצור את התהליך ולחבר מחדש את שנקרע בסערה.
לדעתי הסיבה של הפילוג לא היתה נעוצה רק בפוליטיקה. מקורות האנרגיה לאופיו הטראגי באה ממקורות אחרים שלא טופלו ולא נלקחו מספיק בחשבון בתהליכים שקרו. הכל הכירו בקיומם אך לא קשרו אותם עם האנרגיות שהניעו את תהליך הפילוג.
המקור האחד היה קשור עם העובדה שהתנועה הקיבוצית איבדה את עתודתה, את התנועה החלוצית שנרצחה בשואה. בואן של קבוצות השלמה צעירות לקיבוץ לפני השואה היו לקיבוץ אתגר וקושי אך הם תרמו ליכולת המתמידה לעדכן, למלא את השורות ולהתרפא מכישלונות שנאספו בדרך. הצטרפות של קבוצות חדשות תמיד התסיסה את הקיבוץ והעניקה לו ביטחון בהמשך. יחד עם בואם של הדור השני היתה תחושה כי רבים המאמינים בקיבוץ ומצפים ממנו למעשה חשוב. ההצטרפות המתמדת שעמדה מול העזיבות הרבות תיקנה גם אם יצרה נקודות חיכוך כואבות. עתה התקווה לבא תגבורת נמחקה. תחושת העדר ההמשך איימה . גם שרידיה של התנועה החלוצית שהשתתפו במרד בגיטאות ויזמה את מבצע הבריחה של שרידי השואה ארצה , שאנשיה השתתפו במלחמת העצמאות והגיעו לתנועה הקיבוצית חיו באבל ללא מוצא. בחייהם התחולל שבר עמוק. חברי הקיבוץ שלא עברו את השואה חיו את האבל על משפחתם שאבדה . ליוותה אותם תחושה של העדר, הגעגועים לא מצאו ביטוי נאות. הם לוו בתחושת אשמה גדולה על שלא הצליחו להביא את משפחתם ארצה. חברי הקיבוץ היו נתונים בתוך מערבולת רגשית גדולה. האבל הגדול הסתנן לעומק חיי הרוח והציבור. הוא הביא להתקוממות. לכעס. לחרדה עמוקה. לאחריות כלפי הבאים משם אך בלי יכולת לתרגם את האחריות לאמפטיה ולהקשבה מספקת. היתה תחושה שעולמם של המעטים שהגיעו משם לא יוכל להיפגש באמת עם המציאות החדשה. התפתחה תביעה בלתי אפשרית למחוק את מה שקרה על מנת לברוא פרק חדש. לזכור אך להקפיד גם לשכוח. הכל הבינו כי זהו פרוייקט בלתי אפשרי ובכל זאת האמינו כי הוא הכרחי. תחושות עמוקות אלו פלשו לכל ההתנהגות הבינאנושית. הם נתנו מקום לכעס מתפרץ, לאי אמון, לציפיות אינסופיות, לתחושה של התרוקנות פנימית והעדר משמעות.
תנועת הנוער הישראלי לא היתה יכולה למלא את החלל הריק שנוצר. הרגישות הופנתה כלפי חברות הנוער שמספר חבריהן עלו על חברי תנועות הנוער שהצטרפו. כתוצאה מתהליך קיבוץ הגלויות הן הגיעו להיקף אדיר . בוגרי חברות הנוער היו צריכים להיות השותפים להרחבה הגדולה של התנועה הקיבוצית. אך מי יחנך אותם? האם הם ישנו את מערך הכוחות בקיבוץ? למה מחנכים, איך מחנכים , מי מחנך הפכו לשאלות גורל. אין זה מפתיע כי שאלת קבלת חברת נוער לחברות באשדות יעקב היתה הקש שהניע את תהליך הפילוג בכל התנועה הקיבוצית.
הגורם השני שהניע את המערבולת הקשה של הפילוג היתה החזרה ממלחמת העצמאות. מלחמת העצמאות היתה הקשה שבמלחמות. התנועה הקיבוצית היתה מאד מעורבת במלחמה הן בהגנה על היישובים, הן בהשתתפות עמוקה בפלמ'ח. המלחמה קרעה חלק מחברי הקיבוץ מחבריהם . מטפלות, וותיקים וילדים פונו מהיישובים ובמשך חדשים גלו למקומות בטוחים יותר בארץ. הפינוי היה בראשית המלחמה בוויכוח. חלק ראו בו רפיון וחוסר נכונות להלחם עד הסוף אחרים ראו דווקא בפינוי פעולה שתאפשר לחברים להילחם עד הסוף. (פינוי של ילדים ונשים התקיים בגליל גם בזמן מלחמת העולם השנייה בקרב לכיבוש סוריה מידי וישי). אחת מתוצאות הפינוי היתה מתח בין חברי הקיבוץ , געגועים והעמדת היחד במבחן נוסף של פליטות. במלחמה נהרגו הרבה חברי קיבוץ. חניכיהם של חברי הקיבוץ חברי הפלמ'ח נשאו על גבם עול נורא . אחד מכל שבעה נהרגו והמונים נפצעו. בתום מלחמת העצמאות לא היה זמן אבל ושיקום. הפלמ'ח פורק באלימות . פחד תקף את הממסד החדש מפני הרומנטיקה והכאב שהביאו החיילים מן הקרבות. אורי אבנרי הציע ליגאל אלון לארגן את 'שלושת המחתרות' אצ'ל, לח'י והפלמ'ח לערוך פוטש כי לדעתו הממסד בגד בלוחמים ובחלומם. יגאל אלון לא ענה לפנייתו של אורי אבנרי. אך הפחד מפני סמכותו והכריזמה שלו היה גדול. ההנהגה המוסמכת באה מדור שרובו לא לחם וראה עצמו כדור האבות והאמהות שבניהם נפלו.
במקום לטפל בתוצאות האנושיות של המלחמה מדינת ישראל היתה צריכה לעמוד בפני אתגרים חדשים לחלוטין. עולים חדשים היו צריכים להתמודד עם בעיות של הגירה, מזון , קורת גג, עבודה. מדינת ישראל לא היתה מסוגלת לטפל כיאות בחיילים ששבו מהמלחמה. אותו נוער ש'ביקש את המחר' נקרא לא רק להתיישב ולעסוק בחקלאות. רבים מהם ביקשו לחפש את המחר במקום אחר : לשוב לבית ההורים , לצאת ללימודים, להשתלב בצבא, למלא את משרדי הממשלה ואפילו לעזוב את הארץ הן לזמן מה והן לתמיד. אם לפני מלחמת העצמאות התמלאו הקיבוצים בעולים חדשים ומעפילים ובקבוצות נעורים עתה הם התרוקנו במהירות מסחררת.
הפלמ'ח פורק בנחישות וללא רגישות. תחושת 'הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת' הפכה לתחושה של חיילים השבים מהמלחמה ולא יודעים מה מקומם ומה דרכם.'פני הבקר היו רעים' אמר המשורר. הפלמ'ח פורק צעיר , בטרם התמסד עד הסוף, בטרם הסתגל למציאות הסובבת של צבא היררכי וממוסד . דווקא בשל כך הוא נותר בזיכרון כבעל סמכות מוסרית גבוהה והשפעה עמוקה על הנוער. הפחד לאבד את הנוער של חלק מהמחנכים והמנהיגות והרצון של אחרים לא לתת לחזונם להשמין ולגווע יצר מתח רוחני גבוה שהשפיע גם על הפוליטיקה.
בתוך כל זה היה צורך להקים הרבה יישובים חדשים. מעולם לא הוקמו כל כך הרבה קיבוצים בשנה. התקווה היתה כי אלו שלחמו יחד יתיישבו יחד. אולם לרוב הקמת ההתיישבות החדשה לא מצאה את היציבות הנתבעת ורבים רבים מחברי הקיבוצים עזבו את הקיבוץ. זו היתה אכזבה קשה של הנשארים. שנים רבות לקח עד ששוקמו היישובים החדשים שנבנו והתרוקנו מחבריהם. המשבר החברתי שנוצר בקיבוץ דווקא ברגע של פתיחת השערים והקמת הריבונות בארץ ישראל , במתח הגדול שבין האבל השבר והאתגר החברתי הענק בזמן של ניצחון כואב חייבו לנקוט איזה שהיא עמדה. היו שאימצו לעצמם דפוס של נאמנות ללא תנאי לבן גוריון ולממסד החדש שנוצר ואחרים חשו כפירה מוחלטת בסמכותו. הם חשו כי הוא מאבד במהירות את כשריו הדמוקרטיים.
לפילוג הוכנסו כל המתחים שנאגרו משך שנים. בין דורות, בין ארצות מוצא, בין תנועות נוער, בין מייסדים ובניהם, בין תרבויות. סכסוכים אישיים בין מנהיגים, סדקים ארוטיים ומשפחתיים, חיץ בין אנשי משק ותנועה, הכל נכנס לתוך הלבה הרותחת של הפילוג. . כל וויכוח שנשמר בזיכרון המצטבר של העבר הפך לאבק שריפה מתלקח. שאלות עתיקות וחדשות צפו והפכו לאקטואליות.
התפרים העדינים שתוחזקו כל השנים נפרמו. לעומת זאת צפו גם נאמנויות עמוקות למדריך ולתנועת נוער ממנה באת , שייכות ליחידה צבאית ומפקדיה ועבר קרבי נאמנויות אלו רק הוסיפו דלק למדורה הגדולה. הכל נפרם. . הקיבוצים נשברו ורוסקו על ידי שלל הסערות. הדבר הורגש בכל תא קיבוצי.

התפישה כי 'הכל פוליטי' היתה באוויר .כיצד היה אפשר לחשוב אחרת לנוכח הימים הדרמטיים ממלחמת העולם השנייה ועד קום המדינה ?

בקיבוץ יפתח העימות היה כל כך רציני שאקדח שנחשף עורר פחדי פוטש מהפכני נגד המדינה מצד אחד ותהייה וחרדה מצד שני. בן גוריון החליט להפעיל את המשטרה. האגדה מספרת ששר המשטרה באותם ימים, בכור שטרית , סרב להפעיל את המשטרה כי 'הבעיות בין האשכנזים הללו לא מעניינות אותי.' (לא נמצאו לאגדה אסמכתאות אך היא מעידה על המתח של אותם ימים.) לפי האגדה בן גוריון הוציא לחופש את שר המשטרה ומינה את עצמו להחליפו לשלשה ימים.. כמה שוטרים היו אכן ביפתח ? גרסת אחד העיתונים היתה אלף. גרסת הפרוטוקולים של אנשי האיחוד במקום היתה 500 . חיים גבתי טוען שהיו 400 . מה בדיוק עשתה שם המשטרה? האם עמדה בין הכוחות? האם גרשה פיסית אנשים ? כמה נחבלו בקרב חבטות במקלות של מעדרים? בתוך הסערה הדברים מתבלבלים והדבר היחידי שברור זו הבושה, הפליאה על דברים שמתרחשים.

הערה אישית

אני עצמי הגעתי לקיבוץ עין גב כמה כשנתיים אחרי הפילוג. חלק ניכר מחברי הקיבוץ עברו לקיבוץ גינוסר. הקיבוץ ניסה לדחות את הקץ, למצוא סידורים כדי לעקוף את התהום אך לא היה מסוגל. עין גב קיבוץ ספר שעמד במבחנים הכי קשים לגונן על עצמו ולהציל את הכנרת למדינת ישראל לא הצליח לגונן על עצמו מהקרע.
כשהגעתי לקיבוץ ראיתי את המחיר הקשה שגבה הפילוג. מבחינתי היה זה איום אמיתי על אמונתי כי הקיבוץ הוא אלטרנטיבה חברתית שמסוגלת להדריך חבורות ויחידים השואפים לתיקון חברתי. כל ניסיונותיי להציל מפי החברים מה פשר האסון הגדול שהטילו על עצמם עלה בתוהו. הלכתי לדבר עם קרוב משפחה שלי חנוך רוכל חבר קיבוץ תל יוסף שעבר לא מעט פילוגים בחייו הקיבוציים ונותר אופטימי
'כל פילוג הוליד עוד מתיישבים, עוד קיבוצים' ואני חשבתי כי כל פילוג משתק. מערער. מעורר שאלות כבדות. הנה פילוג אשדות יעקב אכן הקים עוד יישוב אך מה גדול היה המחיר.

האם יש לקח מהפילוג?

השטן יודע לרקד בין בעלי ברית ואוהבים. גם בין שותפים. הוא אוהב להיכנס דווקא למקומות שהוא שונא: המקומות שאין מכירים באפשרות קיומו.

רעיונות ויחסים אישיים יכולים להתחבר באופן מסוכן. יש אלימות של שוחרי שלום. כנופייתיות של אינדיבידואליסטים. טבעונים יודעים לטרוף, אוהבי השם להדיח.

גם כאשר אידיאולוגיות מאבדות מחינן, חלל של רעיונות יכול להתחבר באופן מסוכן עם יחסים אישיים ולהביא לפילוג.

כשאתה בתהליך של משבר , של אבל, של אי וודאות צריך להשתדל להסתכל עליו, ללמוד אותו, לדלות מהכאב שבו מחויבות להפנות מבט לאפשרויות חדשות ,לפינות מוארות , לאופק רחוק , לאהבה קרובה. לא להשליך את האימה והסבל על הקרובים לך, לא להפוך אותו לבערת אשמה כוללת לא שלך ולא של השותפים שלך.

שעות משבר תובעות אזעקת חירום של חוש ההומור ויכולת לחבק .

זהה אצל עצמך את כל הדברים הנוראים שאתה קורא אצל הזולת, העיוור, הרשע והפראייר.

אם מישהו מציע לך פתרון קסם, איש קסם, משימת קסם האזן ליכולת שלך להסיר מסכות, לשבור אלילים, הפעל את כוח השיפוט.

אם מישהו לוחש לך באוזן : הכל מסכה, הגיהינום הוא הזולת, שמור על עצמך לבל תעטה מסיכה בלתי ניתנת להסרה אחרי הנשף, לבל יפלוש הגיהינום אליך פנימה.

דמוקרטיה היא לא רק מה שאתה חושב. כדי לקיים אותה רבים צריכים ללמוד עוד ועוד ולכבד את אלו שלא הספיקו. דמוקרט הוא מי שנותן לעצמו זמן לנשום. נותן לעצמו צ'אנס להקשיב לקולות המסנגרים, גם על עצמו וגם על העומד מולו.

יש להקשיב לקולות המחמאה לא פחות מאשר למחאה השמחה לאיד. השנאה יודעת לשקר לא פחות מהאהבה.

אל נפגע בילדים.
לא בשם הסוציאליזם. לא בשם הליברליזם. לא בשם היעילות גם לא בשם הגאולה. ילד זה ילד זה ילד. אין הוא משיח, בודאי לא השטן. כואב לו. הוא חכם.

כל העצות הללו טובות למי שמסתכל על הפילוג מרחוק. מקרוב? מבפנים ? מי יכול לעמוד בהן?
כדאי בכל זאת לנסות.

סוף או התחלה טובה

אינני יכול לסיים דברי אלו אלא בתמיהה. אני קורא את שכתבתי ושואל את עצמי איך אחרי סערה כזו הקיבוץ המשיך את חייו? חברות התפוררו כשעברו עליהן משברים הרבה יותר קטנים. אתה מהלך בחצרות של אשדות איחוד ומאוחד שקלטו את כל הברקים והרעמים הללו ואתה תוהה איך בכל זאת המשיכו. איך העזו כעבור שנים לאחד את התנועות הקיבוציות ששפכו כל כך הרבה דם רע בימי הפילוג?
דומה כי כוח ההתמדה הגיע מאותם שורשים עצמם : מהשבועה לחיים. מהצורך לברוא כל פעם מחדש אחווה בתוך משבר ומהאמונה כי עבודה המשדרת שייכות וקוראת ליצירה יכולה לכונן בית רב דורי שלא מסתגר ולא מתפורר. 90 שנה לא ריפאו חלק מהסימפטומים שהתגלו בפילוג .
אף על פי כן נוע תנוע אשדות יעקב , גם עם בשניים , לעבר יותר ממאה שנים לתקן עולמות .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

18 − 7 =