לאמנון
אכן הצבת לפני אתגר שאינני יודע אם אוכל לעמוד בו . הדברים של שלום מנוסחים בבהירות אך יש בהם כתבי חידה מרובים. קטנה היא השכלתי ואני מניח שבגלל זה תשובתי מוגבלת.
יש להבדיל בין תובנותיו ההיסטוריות של שלום לבין תפישתו המוסרית. לדידו היהדות כתופעה היסטורית אנרכית בתוצאותיה אך לא במהותה. יש בה זרמים, מאבקים , שוני . ההוצאה של זרמים , קבוצות ואנשים אל מחוץ ליהדות נראית בעיניו כתופעה של אפולוגטיקה מרדדת שבסופו של דבר גם פוגעת באמת וגם מעניקה חירויות לתפישה סמכותית. כך מי שעוסק באנוסים, בשבתאים, במקובלים הסוחבים אותנו רחוק עוסק במגוון צורותיה של היהדות. אין זה אומר שצריך לקבל מוסרית או ארגונית כל דרך, להאמין בתוכנם המגוון . רק צריך להבין שהם חלק מהסיפור . תפישה שאינה מתייחסת אליהם ואינה מבקשת להבין מה הם רצו. מה חלמו, לאן שאפו להגיע. גישה הנועלת את הדלת בפניהם חורצת דין, מפתחת תלות ביכולת להקיא ולא ביכולת לראות תמונה שלמה. השיפוט המוסרי והאתגר האמיתי מוכרח לנבוע מן הבחירה, מהאחריות האישית. העובדה שהעם היהודי נטול כנסייה אמנם מאפשרת לו להיות בעל פנים רבות ויש בכך הרבה יתרונות אך גם הרבה חסרונות שהרי הדבר לא נובע מבחירה אלא מאילוץ. לא מוויתור על הכוח אלא מהעדרו. כיצד ניתן להפוך את האילוץ הזה לחירות ולמצע ליצירה גדולה?
בתקופה המודרנית עומדים כל זרמי היהדות וגווניה בפני הצורך לאמץ את המשטר היחידי בו יהודים יכולים לחיות והוא המשטר הדמוקרטי. המשטר היחיד המכיר בחובתו לוותר על זכות הרוב להתעמר במיעוטים. המשטר היחיד שלדידו אזרח יכול לפתח לעצמו נאמנויות רבות. המשטר היחידי הנותן מקום למגוון ולוויכוח. המעודד שיח פנימי ומפגש בינתרבותי. המשטר היחידי המחויב גם לצמיחה אורגנית הצומחת מלמטה ומפתחת פתיחות וביקורתיות וגם למשטר פוליטי המבין אחריות כוללת מהי. בתרבות המודרנית רווית אמצעי הכפייה היהודי תמיד יהיה קרבן ובחברות טוטאליטריות לא יהיה לו קיום כלל. ההאחזות בדמוקרטיה כמתודולוגיה פוליטית איננה רק דרך הישרדות בגולה אלא דרך לרנסנס יהודי בקיבוץ הגלויות ותרבותן בציון.
אלא שהדמוקרטיה נוטה להתאבד. הכוחות הצנטריפוגלים והצנטריפטלים משחקים האחד מול השני ובסופו של דבר נוטים לפורר את הסיפור. האנרכיזם החברתי ה'בלתי אפשרי' מדגיש מאד את הצד של חברותות שוויוניות המעניקות מצע לבניית חברה. בהיסטוריה הן מאיץ של תהליכים ולכן תמיד הן עומדות בפני רוח הפרצים של היום יום. הן נפרמות וצומחות לנצח. על כן אי אפשר להודיע על קיומן הבטוח. אי אפשר לקבע אותן במוסדות או להפכן למפעלי שימורים היסטוריים. על כן האנרכיה היא בלתי אפשרית בהגדרה. כל תינוק שנולד הוא אתגר ותקווה אך הוא גם מסע ידוע אל הלא ידוע. האנרכיה מבחינה זו היא הזכות המתמדת להתחיל, להיפגש ליצור. כמה קל להפוך אותה למנפצת, לפולחן של ריק ורצח. לסגידה להתפוררות וכוח.
אחת מהסיבות לאי אפשרותה של האנרכיה נעוצה בכך שהיא מניחה מראש כי יש לה קיום רק בעידן של אפס אלימות ומלחמה. כך היא מוצאת עצמה בקונפליקט מתמיד עם המפלצת בעלת אלף הראשים של שפיכות הדמים.
הרב קוק אחרי מלחמת העולם הראשונה חשב כי הגענו לעידן בו ההיסטוריה שוחררה מתקופות ארוכות של שפיכות דמים על כן אחרי הרבה שנים שנמלטנו ממנה הגיע הזמן שנמצא לנו בה מקום. גם בו היו זרועים זרעי אנרכיה דתית. אולם התנאי המוקדם של פרידה משפיכות דמים לא התקיים. שלום ביקש את השלום בגרמניה של מלחמת העולם הראשונה ואת השלום כאן בארץ ישראל כדי שאפשר יהיה לגלות את מה שהוא חיפש: צורות להתחדשות חברתית שאינן נשענות על תרדמת תרבותית. שאינן סומכות כל הזמן על הכושר של מלחמות להרדים את היצר האוטופי שלנו.
אם עוברים מהקוטב המוסרי להיסטורי שלום ביקש נקודה ארכימדית שלא תיתן להפוך את השיבה להיסטורי לכניעה לעולם של אפס תביעה מוסרית. ליחסיות משתקת. שלום המאמין באלוהים כתנאי למוסר ולהתגלות כתנאי לתרבות גם מאמין כי לא פעם האל קורא וצומח בהכרה האישית ובחבורה האנושית גם דרך האין. דרך ההעדר. שז'ר טען פעם שמי שמתקומם כלפי מעלה מכיר בו. ושלום הכיר בו דרך האבל והקינה, דרך ההתרוקנות הרוחנית שהיא גם הארה. דרך הסתר פנים. כך הבין את ספריו של קפקא שהיו לו מקור השראה חשוב ליצירתו. על כן למרות שכפר באמונת החילונים הדוגמטית בהעדר האל משום שחשב כי אמונה זאת היא תנאי למוסר הוא גם חשב כי מבחינה היסטורית דווקא החילוניות מטפחת את האפשרות לצמיחה מחודשת של יהדות . כשם שכעם היסטורי בעל זיכרון אסור להתעלם מהאוצר שגובש בטרם ימי ההשכלה ביהדות הרבנית לדעתו אי אפשר להתעלם מיצירתה של ההשכלה ומהבעיות שהעלתה החילוניות על ידי הארתה ויצירתה. אלא שצריכים להציל אותה ממסכת המוות שהיא הרכיבה על היהדות כשם שצריך לקרוע את מסכת הסמכותיות המורכבת על החיים הדתיים היהודים.
שלום לא האמין בתהליכים היסטוריים הכרחיים, בקו היסטורי המצביע על התקדמות מתמדת אל המטרה. מבחינה זאת היה לו חשוב להדגיש את העובדה כי במסורת היהודית ההיסטוריה אינה תהליך המוליך בהכרח אל מצבי גאולה כמו שחשבו סוציאליסטים, ציונים, ואנשי כנסייה. הוא הדגיש כי בספרות המשיחית אפוקליפטית ההיסטוריה מוכרחה להסתיים כדי שהגאולה תגיע. ההיסטוריה היא שלב מעבר אך שלב מעבר לקיצה ולא להפי אנד שלה. הגאולה מגיעה רק מתוך התנפצות ההיסטוריה.
אך ההיסטוריה היתה עבורו לא רק תהליך המניע אל סופו ביום הדין אלא גם פעילות מסוג אחר: ההיסטוריה היא גם הניסיון לחיות את האדם תוך הצבת האתגר המוסרי. היא שדה מבחן ולא מסתפקת בבריחה מהם. היא זירת ההזדמנויות, זירת התבוסות וספר המבחנים המוסריים של האדם. בהיסטוריה. בה טמונה היכולת ללמוד על האדם ולהציב בפניו אתרים מוסריים. היא סיפור של התגלות ושל חיפוש ההתגלות בין אדם לחברו. זה סיפור של המשא ומתן עם המסורת שמתגבשת כל רגע. יש בה הזדמנות 'לחלום עם עיניים פקוחות' לפי מה שכתב ואלתר בנימין. היא מצביעה על תהליכים נמשכים ועל שבר תהליכים והיא סיפור מאורעות בהם מתגלים ומתפרצים תהליכי עומק.
שלום הודה הרבה פעמים כי את השואה לא חזה . שהוא נותר אחד העמיסט כלומר מרוכז במפעל היהודי תרבותי, המסרב לפוליטיקה כפי שהיא מקובלת, ומבקש את השיקול הגבוה ביכולת להבניה חברתית שבה הלימוד המשותף מצטרף לחיי המעשה. הוא טען כי רוב האנשים המדברים היום בשם השואה לא היו מסוגלים לנבא אותה כפי שהתרחשה. הם קראו לה בשם זה אך ראו בה בתחילה פוגרום גדול, חורבן הבית, מתן היתר לרצח. הם לא יכלו לדמיין אותה כפי שהיתה, מכונה פוליטית של מעצמה הרואה לנגד עיניה את האפשרות להביא לרצח תעשייתי קר. עיוורון זה העמיד את שלום בפני שוקת שבורה. כשנסע לאסוף את הספרים היהודיים שהנאצים שדדו ראה את מותם של קוראי הספרים ונכנס לשיתוק עמוק ממנו התגבר כעבור זמן רב.
כל זה מסביר מדוע שלום חקר את השבתאות והואשם בהזדהות יתר עמה – הוא כתב היסטוריה גם לשם תראפויטיקה לזמן היהודי החדש – גם כדי לחקור את התקופה השונה כל כך של המאה השבע עשרה. לדידו של שלום תקופה שבתאית זו גם מציצה אל שדה החלומות של האנשים, אל התארגנותם כחברת מאמינים אך גם אזהרה חמורה מפני ציונות ההופכת להיות משיחיות שקר. לדעתו יש להציל את הציונות גם מגל של משיחי שקר שעלול לתקוף את מפעלה וגם ממצבי רוח של קידוש השם. משיחיות השקר יוצרת אשלייה של עולם הניתן לשינוי על ידי אמונה עזה ודרכים מאגיות. קידוש השם מחייב את המוות בניסיון לתת למאמין להיות שלם עם עצמו. ברל כצנלסון שהיה מקור ההשראה של גרשום שלום וכוח דוחף למחקר השבתאות טען כי הציונות מבקשת יותר מאשר אפשרות מאגית לשנות עולם או התאבדות המכוונת לאדם המבקש להיות שלם עם עצמו. הוא טען כי ימים יגידו אם הציונות שביקשה ללכת מעבר לשתי הדרכים הללו אל ניצחון אמיתי תצליח. ניצחונה נמדד בכוונה האישית המטביעה את חותמה על העולם, משפיעה עליו, מבקרת את הקיים ומשנה אותו. ברל לא התכוון לניצחון בשדה הקרב. את זאת אנו יודעים בגלל פסוקי מקורות מן המקורות שאסף ונתן להם כותרת ניצחון : כולם נגעו בשאלות של צדק חברתי. רעיון המחייב אותנו לפעולה מיידית ואולי להתקדמות בזירה הבלתי אפשרית של האנרכיה כפי שתפש אותה.