ברכה לאמא
האדם תבנית נוף מולדתו
ואני שואלת מה בך
מהארץ בה נולדת ?
ארץ שופעת מים
צמחייה רבה ויערות מכסים,
אך בעם בו את חיה,
ריחוק וזרות את חשה.
מקורות היניקה והצמיחה שלך
במשפחתך החמה והחברות בתנועה.
אלו דברים שאהבת ולטובה את זוכרת
והם מלווים אותך לאורך הדרך.
מגיל 12 ידעת שלקיבוץ את הולכת
ולעולים לארץ את מצטרפת.
ששה שבועות בדרך חולפים
בסערות הים והימים.
גלים עולים, גלים יורדים
ביטוי לעתיד לקרות בחיים.
כמו נדנדה עולה ויורדת
עם השואה תהום נפערת
עם הכאב החיים ממשיכים
ולהקמת קיבוץ את שותפה עם חברים.
גלים עולים, גלים יורדים
מלחמות ומחלות- אובדן והרבה קשיים.
את מקימה משפחה בה בנות, נכדים ונינים
לך שמחה מביאים ואת חייך ממלאים
כך עם חלוף הזמנים
את מגיעה ל95 שנים.
וכשתוהים איך הגעת לגיל המופלג, זו שאלה.
את עונה, כי אני רואה תמיד את חצי הכוס המלאה.
גלים יורדים, גלים עולים.
היום כולנו, כל המשפחה, אותך מברכים
על כל שהענקת לנו בחיים.
ארכיון חודשי: אוגוסט 2014
החג בקיבוץ
החגים בקיבוץ המשיכו מסורת ארץ ישראלית שנולדה במושבות ובעיר תל אביב. אמנם ברובם היו אלה תוספות לחג המסורתי אך כבר בהם ניכר היה שינוי בדגש. היו בהם תהלוכות, מפגשים, שירים חדשים, ריקודי הורה אכסטאטיים. המורים שהגיעו לקיבוץ הביאו מסורת זו ופיתחו אותה . הם היו רגישים למוסיקה ולחמו על הזכות לתיאטרון הם הכירו טקסטים תנכיים ואת השפה העברית אך הם חיפשו קהילה בה יוכלו לפתח תרבות כזו. בבתי הספר במושבות הם נתקלו בלא מעט התנגדות ודווקא החלוצים של העלייה השנייה חשו כי ניסיונות אלו יכולים להתמודד עם הקרעים והחיבור הנכסף עם הארץ, העברית והעבודה.
החלוצים שבאו מן הדור שבו כבר היה ברור כי הלימוד המסורתי והנוהגים המסורתיים אינם נחלת הכלל. אלו שידעו ביקשו אלטרנטיבה אלו שהגיעו אחרי תהליך של התבוללות ביקשו נתיב לביטוי אישי עברי המקרב להיסטוריה ולמורשת.
פה ושם היו התקפות של חדוות שבירה אך בסך הכל החגים של הקבוצות הראשונות נשאו אופי של געגועים הביתה ותחושה כי הדרך אליו נחסמה. החלוצים חשו שאם הם רוצים להישאר נאמנים להחלטתם לעלות הם צריכים להיות נכונים להתגעגע. על רקע זה נשפכו הרבה דמעות והיו וויכוחים.
חגים שהיו יכולים להיות מוגדרים כחגי טבע כמו פסח, שבועות וסוכות אתגרו את חברי הקיבוץ מתחילת דרכו. האם ניתן לחזור אל הנוהגים שהיו בתנ'ך , במשנה ובתלמוד הירושלמי? האם הטבע הארץ ישראלי וחגיו יכולים לבטא ברית עם הארץ? מסורות שהתגבשו כמסורות ארץ ישראליות במושבות של העלייה הראשונה הועברו לקיבוצים. הקיבוצים הנהיגו אותם אך תוך שימוש באמצעים חדשים. מקום ההתרחשות של החג לא היה בית המשפחה או בית הכנסת. השטח הפתוח קיבל משמעות . הכינוס היה של הקהל. היו בהתרחשות התייחסויות מפורשות לעובדה שאנשים אלו שבו לעבודה הגופנית. בחג היו תהלוכות , עמידה מול הנוף שהתייחסה לא רק לטבע אלא לשרידי הזיכרון ההיסטורי שהיו טבועים בו. בחגים היה חיפוש אחרי לחנים מתאימים לטקסים ולתהלוכות.הוקמו תזמורות קטנות ומקהלות שביטאו את היחד. לחג העומר חג הביכורים וחג האסיף הוצמדו ריקודים ובהם הודגש השוויון בין המינים והשתתפות של ילדים. נשים קיבלו תפקיד של כוהנות. הן רקדו ונתנו ביטוי להתחדשות.
בקיבוצים בהם חיו יוצרים בשטח של המחול והמוסיקה ביצירתם הם פתחו מסורת וזו נשמרה לאורך שנים.. הלחנים וצעדי הריקוד לא שונו גם כשהדורות התחלפו . אפשר היה להוסיף אך לא לגרוע. גם הטקסטים שנקראו בחגיגה נותרו אותם הטקסטים. במקומות שלא היתה מחויבות למלחין או לרקדנים יוצרים רעיון החג החדש אמנם נשאר אך חלו בו שינויים דרמטיים משנה לשנה.
בטקס הקיבוצי נכנסו אלמנטים של אמנויות שונות. ניגנו בו מוסיקה קלאסית. בחלקה היא הגיעה ממוסיקה שהושרה באירופה לטקסטים תנכיים. הטקסט העברי התנכי הוחזר והותאם למוסיקה. היה חשוב להביא לקהל טקסט עברי.
בחגים שלא היה להם סיפור היסטורי או קשר לטבע כראש השנה ויום הכיפורים החלל הריק הורגש יותר מאשר בשאר החגים. היו ניסיונות לבטא את המרד נגד המסורת בימי החג הזה על ידי הפרת צום ועבודה מטעמי מצפון ביום הכיפורים אולם ברב המקרים הימים הללו הטילו מבוכה ושאלו שאלות. בהרבה קיבוצים היה נהוג כהמשך למסורת של ראש השנה ויום הכיפורים לערוך בימים אלו שיחת חברים מעמיקה על המתרחש בקבוצה. אסיפות שנתיות ושיחות קיבוץ על מצבה של החברה קוימו בחגים וסיפקו משהו מרצון הוידוי, ההיטהרות והשאיפה לתיקון עצמי.
סדר הפסח הקיבוצי היה שיאו של הביטוי היצירתי של החג בקיבוץ. הסדר התקיים בחדר האוכל. הגודל של חדר האוכל נקבע על ידי מחשבה ותכנון של סדר הפסח. לאירוע באו המוני ידידים, מבקרים, אנשי אמנות ויצירה מן העיר. לחברת המהגרים הצעירה בארץ סדרי פסח אלו היו כרטיס כניסה לחברה החלוצית בארץ. (לימים החליפו את האורחים מבחוץ בני הקיבוץ שעזבו והגיעו לפסח להיות עם משפחתם.) כאן הוא התגלה כמקום התכנסות. הציירים קישטו אותו במיוחד.
המסורות הקיבוציות עברו מקיבוץ לקיבוץ ואנשי האמנות נדדו מקיבוץ לקיבוץ להנחיל לחנים, לנצח על תזמורות בחג. לביים תיאטרון כחלק מהחג וכיצירה בה משתתף כל הקיבוץ. מסורות של תיאטרון קהילתי בחוץ הגיעו לקיבוץ. הניסיון הקיבוצי בחגים נוצל כדי לרתום את הקיבוץ להצגות ענקיות להן היה שותף כל הקיבוץ. כך בוצעו הצגות המוניות בקיבוצים שונים בראשית שנות חמישים. כך התארגן פסטיבל המחולות בקיבוץ דליה.
התה של ויסוצקי והקיבוץ הדתי
התה של קלונימוס ויסוצקי והקיבוץ הדתי
סיפור זה מפותל ולקחו מעורפל. הוא נודע לי בעקב כתב חידה משפחתי. דודו של אבא שלי חיים טשרנוביץ היה רב מיוחד במינו. הוא כתב את תולדות ההלכה ולא היה אהוב על הרבנות . הוא היה הרב של ישיבת אודיסה הידועה בחכמיה. קראו לו רב צעיר והיה ציוני משוכנע אך הגיע דווקא לארצות הברית. שמועות היו כי הסתכסך עם אוסישקין ובגלל זה לא הגיע לעשות את אשר רצה מכל: ללמד באוניברסיטה העברית תלמוד, תולדות ההלכה.
איך כל זה שייך לקיבוץ הדתי התברר לי כשחיפשתי משהו אחר , כך קורה לא רק במחקרים ההיסטוריים אלא בחיים. אתה מחפש עוגה ומוצא כוס תה…
הייתי בעקבותיהם של תימני כנרת אותם אני מעריץ, ובעקבותיהם של ילדים יהודים שגויסו לצבא הצאר הרוסי אחרי שנלקחו מביתם בגיל שמונה עד שתים עשרה כדי לעבור חינוך מחדש, לקבל מטען נוצרי הגון ולהיות חיילים למשך עשרים וחמש שנה בצבא הצאר ניקולאי. הצאר שהיה אנטישמי מושבע, גייס כששים וחמישה אלף ילדים קטנים יהודים שיגנו על האימפריה שלו..חיפשתי אחר ילדים אלה כי אחד מהם היה האבא של רחל המשוררת. חיפושי הכפולים הביאו אותי אל מישהו לא נודע. קראו לו גוץ. ידעתי שברל כצנלסון הציע ליהודי בשם גוץ להקים מושב של תימנים לתימנים שגרו בסוכות על יד בית המוטורים על יד הירדן כשרבם גר בבית המשאבה. ברל הציע ליישב אותם באדמות יק'א בעמק הירדן שהפכו לימים לחוות ביתניה. לפגישה עם גוץ הגיע כנראה ברל עם רשימת המשפחות, הילדים, ההורים וכל הפרטים. גוץ היה איש עשיר , מבעלי ההון היהודיים במוסקווה. הוא היה ממייסדי חוות מגדל בעמק הירדן. לפי מה שידעתי הוא היה איש בעל השפעה והוא היה יכול להמליץ על הצעתו המיוחדת של כצנלסון. אך הוא קיבל את כצנלסון בבוז. הוא אמר לו 'אין לך שום דבר בכיס ושום דבר בראש'. נעלבתי . גם בשבילו. זה שלא היה לברל שום דבר בכיס לא היה מעליב אך למי שקרא לו אנצו סרני 'מדור השכל של תנועת הפועלים' לומר שאין לו שום דבר בראש זה מעליב. לאט לאט התברר לי מי היה האיש: הוא היה חתנו של ויסוצקי. זה מהתה.
זלמן קלונימוס ויסוצקי היה ענק התה של מוסקבה. אך הוא לא היה ממוסקבה. הוא בא מעיירה ולא היתה לו זכות להתגורר בעיר. במוסקבה גרה חבורת חיילים יהודים משוחררים מצבא הצאר ששמרו כל השנים על יהדותם למרות הכפייה ולמרות הניתוק ארוך השנים מן המשפחה. הם היו מאד נחרצים ביהדותם אך גם בורים לא קטנים. הסוחר הצעיר ויסוצקי סידר להם במוסקווה בית כנסת ולימודי יהדות. הוא היה נודד מדירה לדירה כדי שלא יגרשו אותו מן העיר ולאט לאט, גם בעזרתה של הקהילה הקטנה של משוחררי הצבא היה לסוחר גדול בתה. כשהיה לאיש אמיד הפך לתושב קבע בעיר. ויסוצקי היה חובב ציון רגיש ופילנטרופ. הוא מימן את העיתון של משכילי חובבי ציון 'השילוח'. אחד העם היה למנהל כספים שלו. במשבר חובבי ציון בראשית שנות התשעים של המאה התשע עשרה הוא יצא ארצה והתגלה כמנהיג נתון להשפעה . הוא השתכנע מעמדות סותרות ועל כן זכה לביקורת מכל הצדדים. ובכל זאת המשיך להלגים את האומות בתה ולתמוך באנשים טובים. התברר כי ויסוצקי לא תמך רק בעיתון 'השילוח' של חובבי ציון הליברלים אלא גם בעיתון החרדי 'הפלס' שהיה אנטי ציוני ברור. אך לא רק בהם תמך. הוא העביר כספים לתנועות מהפכה שביקשו להחליף את המשטר ברוסיה של הצאר. שלמה נפתלי גוץ העלום היה חתנו של ויסוצקי, בן לעיירתו ומלומד ממנו. הוא עבר את הישיבה והתגלה כידען גדול. קרבתו לויסוצקי ושכלו החריף עשו אותו לבעל רכוש. בניו נגררו לשמאל המהפכני. הם האמינו בהתבוללות משיחית, באנושות אלטרנטיבית. מיכאיל בנו היה מראשי המפלגה הסוציאל רבולוציונרית שלחמה במשטר על ידי מעשי טרור. הוא נאסר וכשהשתחרר ניהל מכיסא גלגלים מחוץ לרוסיה את המפלגה המהפכנית. אחיו אברהם גם הוא היה מהפכן ופעל בתא אחד עם כסניה , שבעלה הוצא להורג על ידי המשטר והתגלגלה ארצה לקיבוץ נען. כל זמן שהיה גוץ מממן את תנועתם שמרו בניו על איזה שהוא קשר עמו אך כשהתברר לו כי אין הם חושבים לשוב הביתה הוא ניתק אתם את היחסים. ויסוצקי לעומתו שמר על יחסים עם כל צאצאיו. זה מה שחייב אותו לתמוך בכל הקצוות אליהן הם התפזרו. לחובי ציון , לחרדים ולמהפכנים. הוא ממן את הפרויקטים של כל חתניו גם אם הם נלחמו זה בזה. הנתק של גוץ מבניו בגלל המהפכה עשה אותו עוד יותר מחמיר בתביעתו להנחלת המסורת היהודית. האם נבהל מצל בניו כשראה את ברל כצנלסון ?
שלמה נפתלי גוץ השתתף בחבורה שהקימה את הטכניון בחיפה ב1912 . הוא היה בין היחידים שתמך בהוראה בשפה העברית בימי ריב הלשונות . התורמים מקרב יהדות גרמניה תבעו ללמד בטכניון בשפה אירופית נאורה , בגרמנית. הדבר עורר מחלוקת עצומה. גוץ היה בעד העברית. אך היתה לו תביעה נוספת : שילמדו יהדות במסגרת הטכניון. אחד העם קיבל. יש להניח כי גוץ חשב כי הדבר יגרום לסטודנט היהודי להישאר יהודי פעיל. אנחנו יודעים כי במסגרת אותו הרעיון נלחם גוץ על צדקת חייו מה שהביא אותו לבדידות גדולה. אוסישקין מתאר את ביתו הענק של גוץ ריק מאדם. הקשר עם אוסישקין נשמר כמו שנשמר כנראה קשר עם איסר ליב בלובשטיין אביה של רחל המשוררת. גוץ השאיר עיזבון כספי גדול שהופקד בידי חבורה שבמרכזה עמדה הקרן הקיימת ואוסישקין. הימים הקודרים של מלחמת העולם הראשונה הגיעו וגוץ איבד את רכושו, חלה ונפטר. בקשתו האחרונה היתה שישלחו לו ספר ביהדות אותו רצה ללמוד.
שבנו לדוד של אבא שלי, הרב צעיר. הוא ביקש שיקצו את העיזבון של גוץ למה שגוץ ביקש : להחזיר את יבנה לתודעה הלאומית. לא רק על ירושלים צריכה להיבנות ציון החדשה. לדעתו של חיים טשרנוביץ קתדרה לתלמוד באוניברסיטה בירושלים תשיב את יבנה להיסטוריה האקטואלית, לציונות. אך אוסישקין ראה את העניינים אחרת .הוא ביקש לרכוש בקרן את אדמות יבנה. להקים שם ישיבה. ליישב את המקום.
קבוצת רודגס ובה המייסדים של הקיבוץ הדתי ישבו אז באזור קטן שנקנה על ידי רב מיהדות גרמניה ליד פתח תקווה. המקום היה קטן והמתח בין אלה שביקשו קיבוץ לבין האחרים יצר מעין פילוג. אוסישקין הציע לקיבוץ להקים על אדמות יבנה שנרכשו בעזרת עיזבונו של גוץ ישיבה ולידה קיבוץ שיהיה לה מקור השראה. זהו קיבוץ יבנה של היום. הקתדרה לתלמוד הוקמה הרבה יותר מאוחר. הקשר בין הקיבוץ לישיבה כרם ד'יבנה לא פשוט אך מתה ויסוצקי אין בורחים ואת גוץ שכחו, שלא לדבר על בניו שעלו בלהבות המהפכה.
אני מקווה שתגענה לי הערות נוספות ומתקנות . מסע החיפושים עוד לא הסתיים כי כל שורש יכול להעלות פירות לא צפויים….בעתיד. ולעת עתה צריך להגיד : הרי עלילה המחפשת פשר.
מוקי צור
המבוך והדרך
באחד מהימים באה לביקור משלחת רשמית של המוסדות הלאומיים לראות מה קורה ברפובליקה הציונית של עמק הירדן. אני מניח כי היה עמם צלם ופקיד. העיקר היה שהם הגיעו לעמק במכונית שלא היתה שכיחה ביותר בדרכי הארץ. הם עברו על יד חלוץ שעמד ונטע עצים לצידי הדרך. הם מיהרו ליעדם ואינני יודע מה הוא היה. המכונית העלתה אבק סמיך שנמרח על פרצופו של החלוץ והוא נעלב. איך ייתכן כי אנחנו נטע עצים לאורך הדרך ונתמלא באבק של הפקידים הרחוקים. מי כאן בעצם מייצג את הציונות האמיתית החלוץ אפוף האבק או המכונית המביאה את שליח האומה ?
דרכים ומטרה, אבק דרכים ומנגנוני שלטון הם עניין עדין. אני מניח כי בעל הרכב שנסע אז במהירות המותרת (נדמה לי כי בשנות השלושים המהירות המותרת היתה 48 קילומטר לשעה. ) לא הבין כי הוא מציג את חלוציו מלאי אבק דרכים .
החלוצים הבינו קיומית כי דרכם לא פעם איננה דרך אלא מבוך. מה שנראה כהתקדמות מביאה לחוסר מוצא. האנרגיה המושקעת בביטחון רב כדי להשיג את המטרה מביאה למקום אחר ולעתים מה שנראה כשער פתוח איננו אלא הדרך של אין מוצא. אך במבוך הזה מצויה דרך נסתרת המובילה אל הבלתי צפוי אך מתואם עם חלום נשכח שזה מכבר התייאשנו מהגשמתו.
דיאלוג עם עלייה מדרום אמריקה
נתן,החבר האחרון
נקראתי לשיחה עם בוגרי השומר הצעיר מדרום אמריקה. 'אנו מבקשים לשוחח על החלום
ושברו, על חזוננו ועל הגשמתו' הזמין אותי הקול. כבן לשגריר ישראל הראשון בדרום אמריקה וכמי שהניף כילד לראשונה את דגל ישראל הרשמי ביבשת חשתי כנקרא , כמחוייב .
הסבירו לי כי השיחה מתקיימת לזכרו של נתן אופק חבר השומר הצעיר מפרנה שבארגנטינה שעלה ארצה, עזב את הקיבוץ והיה מורה והוגה דעות. נתנו לי לקרוא שיחה קודמת של חבריו בוגרי התנועה על דרכם. קראתי ומה גדולה היתה ההפתעה! התגלו בה כנות, עומק, תבונת הלב והאהבה שאינה מקלקלת את שורת החתירה לאמת . השיחה היתה גלגול מיוחד של שיחות המתקיימות מפעם לפעם בתנועת הנוער. חניכי תנועה צעירים מבקשים לטעום ולהשתכר מעץ החיים ומעץ הדעת האינטלקטואלי כשהם מצויים בשלב החלטה על עתידם. כאן היה המשך והיפוך: שיחת סבאים קשה. אנשי מקצוע רחבי אופק, עטורים בצלקותיהם ובנקיפות המצפון שצברו שוחחו על עברם. על ההווה.
עתה יצאו שיחות אלו בספר בלווית מסות של נתן אופק עצמו ודברים על האיש. הספר מרגש במיוחד משום שהאיש כתב את הדוקטורט שלו על פראנץ קפקא . המנחים שלו בכתיבת הדוקטורט הפרופסורים מנדס פלור ומנחם ברינקר הביאו לספר את תרומתם העמוקה . יש בו שיחות על חינוך, על מקומה של הספרות בכתיבה היסטורית, על יהדות וציונות, על פני החברה בארץ ועל תנועת השומר הצעיר.
לי ,כמי שטועם את טעמה של כתיבה היסטורית, התגלו דברים מעמיקי חשוב במיוחד על גורלה של הספרות כמדריכת מצפון וכאשנב מורכב למחקר היסטורי.
כאמור נתן אופק כתב את הדוקטורט שלו על כתביו של פראנץ קאפקא. הזיקה לקפקא של אנשים מחויבים לעולם הפוליטיקה, החברה, של אנשים מרותקים בחייהם אל היחד האנושי אינה דבר מובן מאליו. זיקה כזו נראית במבט ראשון אפילו מפתיעה. הרי כתיבתו של קפקא כל כך פרטית, פסיכולוגית, כל כך מתנגדת לקולקטיביזם פולשני . נראה שקפקא היה צריך להיות מודח מכל ניסיון המחפש פתרונות. ברל כצנלסון שהיה אחד האנשים הכי משפיעים על החברה הישראלית ובניית היחד שבה היה מעריץ של קפקא הרבה לפני שקפקא פרץ אל התודעה הבינלאומית בשנות החמישים. בעצם הימים האלה יצא ספרו של עלי אלון מקיבוץ עין שמר איתקה והוא ספוג הערצה עמוקה לקפקא.. הקושי לכאורה בספרות של קפקא לאנשים המקיימים מערכת חברתית הדוקה או חותרים להשגתה הוא בכך שהוא היה גלאי של מערכות היררכיות כוחניות וריקות מסמכות, של המרחק האינסופי בין הצדק למשפט.
מורי , אברהם שפירא , גילה לי מכתב ששלח שמואל הוגו ברגמן לחברו לספסל הלימודים פראנץ קפקא ב1902. במכתב הוא הסביר שהוא בניגוד לקפקא אגואיסט. אין הוא מוכן כקפקא להתבודד בסבל חיפושי האמת, להיות אמן נפתולי הדרך: הוא מבקש דרך ממשית ללכת בה. על גן נעשה ציוני. מכתב זה מאשר את שנכתב בספר שלפנינו : השוני בין הדרכים לא נקבע על פי היות הצעיר היהודי במערב או במזרח . שני תלמידים באותה כיתה יכולים להפליג לדרכים מגוונות ולהיות ידידים.
שמואל הוגו ברגמן התכוון להיות סנדלר בקיבוץ אותו הקימו חבריו, קיבוץ חפציבה. כשברגמן היה מנהל הספרייה הלאומית ביקש ממנו קפקא לארח אותו בביתו בירושלים בעת שיעלה לארץ. לדברי שפירא סיפר לו ברגמן שהוא ענה לקפקא כי לא יוכל לארח אותו בביתו מפאת השמירה שהוא צריך לשמור על ילדיו מפני השחפת של חברו הטוב. אפילו שמואל הוגו ברגמן שלא רק היה מורה לאתיקה אלא איש מוסרי במיוחד אמר לקפקא מה שאמר חבר בדגניה לרחל המשוררת …
קפקא המעונה ואוהב האדם לא נסוג מאמונתו הציונית הבסיסית. אני חושב שחבל לנו כי לא בא לפרש את חברתנו בדרכו המיוחדת – במשל המחפש . אך הנה בספר על נתן אופק מתברר שבדרכו ובכתיבתו ביקשו תלמידים ותלמידי תלמידים למצוא פשר למפעלם החברתי והתרבותי .
בהגותו של נתן אופק יש פה חשבון נפש נוקב של העלייה החלוצית בשנות הששים של המאה העשרים. במיוחד זו שעלתה בסערת הימים שפקדו את אמריקה הדרומית.מתברר שהעלייה ארצה אינה מסתיימת בירידה מן האנייה.
אפילו אנו, בני הארץ, שלכאורה לא היינו זקוקים לפשר ולחלום כדי להכריע לחיות פה ולגלות אחריות , עומדים עדיין בנמל עם ציודנו הדל ומבקשים על נפשנו כדי להקים בה את המפעל הראוי.
גם בימים אלו של ערפל גדול אנו מבקשים כמו נתן- אופק.
הספר: נתן, החבר האחרון, בעריכת מיכאל (יואל) שני ויוסי זלצמן הוצאה פרטית
דגניה השינוי
שינוי
תהליכי השינוי בדגניה לא פסקו מיום ייסודה. בחלקם הם נבעו משינויים שהתחוללו בחברה פנימה – עזיבות והצטרפויות, שינויים בגיל החברים ובכמות הילדים – שלֻוו בשינויים בסדרי החברה. פעם הם בנו והעמיקו את השיתוף ופעם מיתנו אותו.
במאה שנות קיומה השפיעו על דגניה שינויים פוליטיים בסביבה כמו שינוי במשטר העות'מאני והחלפתו על ידי המנדט הבריטי, עצמאות מדינת ישראל. אלה הקרינו על חייה הפנימיים של דגניה. חלק מהשינויים שעברו על הקיבוץ נבעו מהשינויים הכלכליים שהתחוללו בארץ. המעבר למשק אינטנסיבי, המעבר לתעשייה, ושינויים שנגרמו בעקבות חילופי הדורות והחלפת המנהיגות.
שינויים, אפילו קטנים, עוררו תמיד את השאלה, האם מדובר בסטייה, בעייפות, או בהתמודדות אקטיבית ושיפור; האם יש בשינוי בגידה ברעיון המכונן או התאמה מכוונת אל הנסיבות. [האם בסדר? במקום "הסביבה"] אכן
דגניה לא ייחסה לעצמה משנה רעיונית מסודרת והעדיפה לקבל על עצמה את תפישתו של גורדון, שכל שינוי עשוי להביא גם התחדשות, שכל הסדר לא בא לחנוק את היחד בחוקי ברזל או בתביעות נצח, שכל יחיד וכל רגע הם אתגר וסיכוי. אמונה זו לא מנעה את הוויכוח הפנימי על כל שינוי ושינוי. התחושה הייתה כי יש לשפר את הסדרים על מנת להתקרב יותר לחברה הראויה. אך בכל התקופות רווחה גם ההרגשה כי הקבוצה כבר אינה מה שהייתה פעם, שמשהו יקר הולך בדרך לאיבוד; שאם יהיו מזגני אוויר יפסיקו לשחוט אבטיחים על הדשא, ואם תבוטל המקלחת המשותפת יפחת הסיכוי לשמוע שירה ספונטנית.
חזרה ועלתה התחושה שעצלות ועייפות ירדו על הקבוצה והם מדריכים את הקבוצה בשינוייה. לדעתם של המתגעגעים לראשית הקבוצה ביטא השינוי, ולו הקטן ביותר, אי נחת מהשותפות הקיימת, רצון לברוח מפני העול הכבד, ויש שתיארו אותו כגעגוע למנעמי הבורגנות. זהו הגעגוע של האנשים החופשיים, יוצאי מצרים, לקישואים הטעימים שהיו בציויליזציה המשעבדת שממנה נחלצו ברוב מאמץ כדי לקיים את הרוח העצמאית ואת האחריות.
אלו שלחמו למען החדש הדגישו כי העצירה במקום אינה מאתגרת את חברי הקיבוץ, ובכוחו של היחד להתגבר על מכשלות פוליטיות וכלכליות. האתגר להתמודד עם החדש יעניק סדן ומוקד של עשייה שאינו דורס את מאמיניו.
מדי תקופה השקיפו חברי דגניה על השינויים שהתחוללו והוכיחו לעצמם כי השינויים שנעשו אינם כה רדיקליים, שהם הותאמו לרצון החברה לכונן עצמה כבית אנושי חם; בית שיכול להוכיח את ניצחונה של האידיאה. עוד ברל כצנלסון ציין את תבונתה של דגניה, שלא רצתה להתהדר באופנות חיצוניות של הסתפקות במעט. הסתפקות במועט כאופנה מביאה עמה הזנחה מדעת של סדרים חיצוניים, סבל לא חיוני, מתח הגורם לעצירת האנרגיה היוצרת וגילוי של אופקים חדשים.
האם השינוי שעליו החליטה דגניה בשנות האלפיים דומה לשינויים הדרמטיים שהתחוללו בעבר?
המשבר שהחל להתגלגל בגלוי בתנועה הקיבוצית משנת 1985 , משבר ההון והריביות, גילויי ניהול כושל והסתערות הבנקים על הקיבוצים התרחש בסביבה של דגניה. למרות שהוא לא פגע בה כלכלית, הוא הביא לתהליך ארוך של שינוי בתנועה הקיבוצית כולל דגניה . שינוי זה נראה על ידי רבים כשונה מכל אלה שהתחוללו לפניו. גם כשהוא היה המשך ישיר של תהליכים, תקדימים ותפישות שצפו ועלו לפניו, הוא היה שונה. הוא ביקש לעצב הנחות יסוד חדשות, תפישה כוללת אחרת. היה בו ערעור על הנחת המחויבות לשוויון ולשוויון ערך העבודה. השיתוף, שהיה הרבה שנים משאת נפש לעתיד, הפך לזיכרון מכובד השייך לעברה של הקבוצה, ולפעמים לא כל כך מכובד. תמים ומסוכן.חל ערעור על ההנחה כי אכן החבר עובד על פי מלוא יכולתו ומפרנס את חברי הקבוצה. הסדרים חדשים, גם אם המשיכו תהליכים מן העבר, שאפו למצוא את הצדקתם בנתק הכרחי מן המסורת המקומית. הייתה תביעה לשינוי בקווי היסוד המנחים את ההסדרים שהיו נהוגים עד כה.
ההסדרים, גם כשהמשיכו קווים ויסודות קודמים, הוצדקו לא רק בנימוקים שמרניים של התאמה לנסיבות ולסביבה, אלא גם על ידי תביעה לשינוי קווי יסוד. הם נשענו על תפישה שהחברה הקיבוצית הפכה להיות מקום, יישוב שצריך להשיל מעצמו יומרות מסוכנות, ראייה לא ריאלית של טבע האדם והמסגרת הכלכלית שבה הוא חי. לפי תפישה זו יש לשוב אל התפישה המבקשת לגזור את סדריה מהראייה של האדם הכלכלי המבקש רווח. ראייה כזו עומדת מול תפישתם של רבים ממייסדי דגניה, שהאמינו בטבע אנושי אוטופי ומוסרי שהוסתר על ידי הנסיבות ההיסטוריות, ומול תפישתו של א"ד גורדון, שביקש לשכנע את חבריו כי אין בכוח התבונה לתפוש מהו האדם ומה היא נפשו. לפי דעתו, תפישה של הסדרים סופיים ושל נפש האדם שאנו יודעים את תכונותיה מביאה להנדסה חברתית ולא ליצירה המניחה כי נפש האדם אינסופית ובלתי ניתנת לפענוח.
בקרב אלו שערכו את השינוי בשנות האלפיים רבים סירבו לעסוק בשאלות של חזון או תפישה פילוסופית של האדם. הם ביקשו אורח חיים שיעניק לחברים בקיבוץ תחושה שהם בחרו בשיטה ולא רק ירשו אותה. אין הם יכולים לרשת שיטה שעברה כל כך הרבה שלבים בלי לחשוב ולהסכים על ברית מחודשת. לדעתם דגניה היא אמנם יישוב האחראי לאנשיו, אך אם הוא רוצה לקיים אחריות הוא חייב להגביל את עצמו ואת האחריות ההדדית באופן דרמטי. יש לצפות כי אחריות מוגבלת לא תטיל על החברים עול מיותר. על הקבוצה להיות חברה של זכויות, והיא איננה יכולה להיות מושתתת על משימתיות שנגזרה מנסיבות שהשתנו, כפי שאיננה יכולה ליטול על עצמה מחויבות גורפת.
בין אלו שהתנגדו לשינויים היו שביקשו להגן על הקיים, כי לא האמינו שהמובילים את התהליך של השינוי יובילו אותו באופן דומה לרוח הליברלית והפרגמטית שנשבה במשך השנים בדגניה לצד רוח המוסר הקפדני. לדעתם יש לשמור על כל ההסדרים שהיו [לא מובן לי] משום שאחרת תתמוטט כל השיטה. הם חששו כי פירוק נדבך אחד ולו הקטן ביותר יביא לתגובת יתר שתהפוך את הקיבוץ לחברה הנדבקת מכל מחלותיה של החברה מסביב. ללא חסד וללא בקשת תיקון. הם חששו שהשינוי הוא ריאקציה קשה לחלום הראשונים וכל מה שהם ייצגו.השינוי לא ייעצר בפרט זה או אחר ויביא להתמוטטות הרעיון. אחרים חשבו כי הצאמה זו או אחרת למציאות הסובבת דווקא תגן על הקיבוץ ועל הרעיון ותמנע שבר גדול עוד יותר.
רבים מקווי המתאר של השינוי בקיבוצים שורטטו ימים רבים לפני חשיפתו של משבר הקיבוצים בשנות השמונים.. ברחבי התנועה הקיבוצית פרצה הביקורת נגד השיטה הקיבוצית בגדול לפני השינוי שהחל בשנות התשעים בוויכוח משנות השבעים על הלינה המשותפת של הילדים בבית הילדים. הוויכוח עורר רגשות ורגישויות רבות. בדגניה לא הייתה לינה משותפת אלא באופן זמני. אולם כל קווי המתאר של הביקורת נגד החינוך הקיבוצי התגלו גם בדגניה.
גם בדגניה הייתה תחושה חריפה של הבנים שהם נפלו קורבן למסירות של ההורים לצורכי הכלל ומלחמותיו. גם בני דגניה חשו שדור הוריהם לא שם מספיק דגש על חיי המשפחה, שרוח הפמיניזם של כמה מראשונות דגניה תבעה יותר מדי. לדעת רבים מהם האתגר היה צריך להיות שיקום המשפחה. מעבר לשאלת החינוך והמשפחה הייתה תחושה כי דגניה הוצפה בעבר ביותר מדי ויכוחים פנימיים. במקום לרקום רקמה עדינה של יחסי אנוש התעוררו בה עימותים מיותרים. אפילו בעבודה היצרנית, שעמדה במרכז חייה של דגניה, החלו המבקרים לגלות זיופים והזנחה.לדעתם החברים החלו לעבוד מבלי לבדוק האם עבודתם מסוגלת לעמוד באתגר קיום רמת חיים אותם ביקשו לעצמם. רווחה דעה כי הסימפטומים שהתגלו טופלו בדרך לא פורמאלית, והרבה פעמים תוך ניצול של מקורות כלכליים שלא חסרו בעידן ההצלחה.
בזמן משבר התנועה הקיבוצית דגניה היתה בשיא כוחה הכלכלי. הסימפטומים שהתגלו בה לא היו של התמוטטות כלכלית. אך הורגשו בה סימפטומים של שינוי מתחולל. מנהיגות הדור השני והשלישי כבר חשפה כי המייסדים לא תמיד עמדו במבחנים שהם עצמם בחנו את עצמם. נראה היה כי הרבה אורחות חיים עוצבו בכוח הלחץ החברתי ולא כביטוי חופשי ליצירה ולהסכמה משותפת. בקרב הדורות הצעירים היה מקובל, כי חברת הוותיקים לא התאימה עצמה, ככלל, לשינויים הטכנולוגיים שהתחוללו; כי במהלך שנותיה נחשפו בדגניה הרבה תכונות של כפר שמרן, במקום חברה מתקדמת מבחינה כלכלית וטכנית.
מנהלי המשק ובעלי מקצוע אחרים הביאו לקיבוץ שפה ניהולית חדשה, כלי ניתוח ודיווח, ציפייה לקצב אחר של קבלת החלטות. זו הייתה שפת הניהול של החברות הגדולות במערב. כל אלה לא התאימו לסגנון של דגניה, שדיבר גם על אהבה, על שתיקה, על ספונטניות, וגם על פיקוח הדדי מתוך התבוננות הדדית.
בשנות השמונים והתשעים הקיבוץ עבר שינויים עוד בטרם החליט על שינוי. אמנם המנהיגות המקצועית שצמחה בתוך תהליכי הפיתוח הדרמטי של דגניה הפנימה עמוקות את המסר של הוותיקים, שדברים צריכים להיעשות מתוך צניעות, אחריות לחברים וכבוד לוותיקים. יחסית, המנהלים הסתפקו במועט, לא עשו להדגשה חיצונית של הדירוג החברתי בסמלים של רווחה ושליטה.
היו שפטרו את המצוקה על ידי החלטות סמכותיות שנבעו גם מן הטקטיקה של קבלת החלטות בתוך התעשייה: בחשאיות ובהחלטיות. הם הפרידו בין החברה למשק, ובמיוחד בין התעשייה למשק ולחברה. אך הם לא השתמשו בתמורות לרעה, ושמרו גם על ניהול דמוקרטי, למרות שכבר לא הייתה דמוקרטיה ישירה במלוא מובן המילה.
הרבה שינויים התחוללו לפני שרעיון השינוי החל להסתובב ברחבי הקבוצה. רבים חשו כי נסדקו סדקים במרקם החברתי, אך אין הם יודעים איך להיפטר מהם. הייתה תחושה שמתחולל שינוי בשפה, וכבר אין הם יודעים כיצד לדבר בה. היה בזה גם צד נוח. אפשר לחשוב גם על אופקים אחרים. הם חיפשו דרכי עקיפין לטפל בבעיות שהתגלו, ולא תמיד במערכת המסורתית. חברים חשו כי הם חיים במערכת שהפסיקה להבין את עצמה ואין לה כוח לשוב אל תהליך ההקמה. המייסדים כבר לא היו.
הנשים בקיבוץ חשו כי המשפחה הרב-דורית הופכת להן למבצר, כי השירותים המשותפים אינם מאתגרים אותן כמו בעבר. הן לא נכנסו כמעט למנהיגות הפעילה בקיבוץ, אלא בחינוך. הן ראו את דגניה בעיקר כמשפחה ולא כמפעל. נאמנותן הפוליטית הוחלפה ברגישות לתרבות ואמנות, לפסיכולוגיה ולאומנויות הבית.
בתקופת השפע כבר משנת 1981 , החלה דגניה לחסוך באופן מאסיבי לפנסיה לחברים. זו הייתה החלטה בהחלט לא שיגרתית, במיוחד לקיבוץ שלכאורה היה נראה כי הוא יכול לעמוד ברעיון שהיה מקובל ברוב הקיבוצים: שהמשק הקיבוצי יכול לשאת באחריות לחבריו ואין הוא צריך לחסוך כסף לפנסיה. אם חסכו קרנות לפנסיה, הצידוק לקיומן היה שהוותיקים לא רצו ליפול למעמסה על המפרנסים לעתיד .הקרנות נועדו למען הכבוד העצמי של הוותיקים, שלא יאבו להתפרנס בלי לתרום. [לא מובן לי] ניסיתי
*
סימנתי כאן רק חלק מאותם שינויים שהתחוללו בטרם התקיים בדגניה "תהליך השינוי", הם התחוללו ללא הכותרת וללא תחושת התמורה הדרמטית. בזמן המשבר של הקיבוצים דגניה לא רק לא סבלה . היא הכינה כלים להתמודד עם מצבים שלא התרחשו בחצרה.
המודעות הציבורית של משבר הקיבוצים השפיעה על הלכי הרוח בדגניה. שאלות ושמועות החלו להציף. המנהיגות הייתה גאה על כך שמנעה את המשבר מדגניה. אך התחושות רמזו כי גורלה תלוי בגורלו של הרעיון הקיבוצי ובכוחה של התנועה הקיבוצית.
בחלק מהקיבוצים החלו לנשב רוחות של אמונה בשינוי הגואל. הרעיונות לקווים מנחים לשינוי הועלו לפני המשבר. בראשית שנות השמונים היה נראה כי הקיבוץ גובר על כל המכשולים. אז החלו לחשוב על שינויים שיוכלו להיות נחלת הרבים. להוגי השינוי היה נראה כי יש להנמיך את הגדרות בין הקיבוץ וסביבתו על ידי הפיכת השיטה ליותר דומה ומסתגלת לסביבה. הם באו ליצור שיטה שתתרחב ותוכל להגיע לשדרות חברתיות חדשות, שתאפשר הקמת יישובים חדשים ודרכים לעיצוב כלכלה לאומית בריאה.
לדעת המציעים את המהפכה אז, היה צריך לעשותה כמהפכה שאינה נובעת מאילוצים אלא מבחירה של דרך לרבים. כאשר הגיע משבר הקיבוצים הפכו אותם רעיונות לפתיחת הקיבוץ להמונים על ידי הנמכת גדרות והורדת רמת השיתוף,לדגל של שינוי הכרחי הישרדותי מתוך משבר. לא כדי להפיץ רעיון אלא מתוך אין ברירה. בעידן שבו הדיפרנציאליות במשק הישראלי הגיעה לפסגות אגדתיות, שהאוטופיה הפוליטית המחוללת תנאים חברתיים חדשים נגנזה, צמחו רעיונות חדשים לעיצוב הקיבוץ. השינוי לא ביקש צידוק על ידי התאמה של ערכים למשימות. [האם בסדר?]אכן. קצת הוספתי. הוא ביקש לאשר מצב שבו הקיבוץ אינו נדרש יותר למשימות יותר מחברה אחרת ובלבד שיעמוד באחריות מוגבלת לחבריו. הוא ביקש צידוק לשינוי ערכי, להכרה כי הקיבוץ ועולמו עברו מן העולם. גם כשיחידים בקיבוצים תבעו בכל מחיר בירור, לימוד, בחירה מתחדשת, רוב הממסד הקיבוצי קיבל את סמכותו מהלכי רוח של ניהול שגובשו בכלכלה אחרת.
בראשית שנות התשעים החלו בדגניה שיחות על שינוי. הם תרמו לשינוי בדפוסי חשיבה, אך לא לשינוי ממשי. הסתירה בין הלכי רוח של תהייה לבין ההצלחה הכלכלית של דגניה הביאה לכך שלא קרה דבר.
באמצע שנות התשעים פקד משבר כלכלי את "טולגל". יותר אי אפשר היה להבטיח את מה שנראה כמובטח. פג קסם המנהיגות הכלכלית שצמחה בעידן השפע. הייתה תחושה כי ימי הרווחה עומדים לחלוף. התערער האמון בהנהגה העצמית של דגניה, ביכולתה לנהל את עצמה בכלים שהכירה. אי האמונה ביכולת החברים להנהיג את הקיבוץ בלי להיכנע ללחצים ובלי להיות כבולים מדי למסורת המקומית, הביאה את דגניה להחלטה להביא צוות חיצוני לניהול. הצוות נקרא 'דרך ערך' [לא מובן לי] ניסיתי . שוב החלו דיונים על שינויים. רבים מן הציבור החלו להיות מעורבים יותר בתהליכים שהעמיקו את החשיבה.
הרצון לחולל שינוי עורר גם ויכוחים פנימיים קשים. האם אין בשינוי ויתור על דגניה שהכרנו? על דרכה המסורתית, על חלומה? מצד שני טענו רבים כי יש לחולל שינוי, ומהר, אחרת החברה בדגניה תקרוס בשל חוסר אמון פנימי ואובדן החסכונות שצברה. המתח היה גדול, ובכל זאת, בהשוואה לתהליכים פילוגיים שאירעו בקיבוצים אחרים פעלה כאן המסורת הדגנייתית העתיקה, שביקשה למתן ויכוחים פנימיים ואפילו להסתיר אותם. לאט לעט שבה ההכרה, כי אין למסור את הנהגת הקבוצה למישהו אחר. היה צורך למצוא הנהגה מבפנים. השינוי הוחלט ובוצע על ידי חברי דגניה כממלאי תפקידים עם צוות מלווה ועם ייעוץ מבחוץ.
יש הטוענים כי השינוי בדגניה היה אפשרי משום שהצטרפו אליה אנשים מבחוץ, שלא היו כבולים למסורת ולדמויות הראשונות.צירופם להנהלת הקיבוץ איפשרה ללכת בדרכים חדשות [האם בסדר?] אכן .אך כשבוחנים את הפעילות לקראת השינוי מתברר, כי בני הקיבוץ היו מאוד פעילים, הן בתכנונו והן בתהליך השכנוע והיישום של השינוי. השילוב בין בני הקיבוץ , חניכיו וחברים שהצטרפו בחבורה המובילה את תהליך השינוי אפשרה להשיג לו רוב מספיק.
אחרי חמש-עשרה שנה גובש הסדר השינוי בדגניה, שעיקרו הבטחת ערבות הדדית עמוקה בין החברים והבטחת הביטחון הכלכלי לכל החברים באמצעות פנסיה; מיסוי אחיד ומיסוי מיוחד ומאזן של בעלי ההכנסות הגבוהות; הענקת זכויות הורשה וקניין בעתיד בלי חיסול המשק המשותף. יחד עם השינויים הללו כלל השינוי הנהגת שכר דיפרנציאלי לעובדי החוץ על פי מחירי השוק, והשמת מחירים אלו על העובדים במשק של היחד. השינוי בעיני המציעים חייב הפרטה של כמה מענפי השירותים לחברים, ובחלקם ביטול שלהם.
השינוי התקבל ברוב גדול, אך לא מנע תחושה קשה של חלק מן החברים, גם אלו שהצביעו בעד. לחברים הרוצים לשמור על השיטה הישנה הוצע לשמור עליה, אך כמה מאלה שבחרו בכך נסוגו והצטרפו לשיטה החדשה. המשקיפים מעידים כי מאז שהחליטה דגניה על שינוי ההכנסה מהעבודה בקיבוץ עלתה מאוד , כי נעצר תהליך השימוש בקרנות שנחסכו בשנות השיא הכלכלי. בקרב חלק מהחברים, גם התומכים וגם השוללים, הייתה תחושה כי השינוי מסיים את המעגל שבו החלו הראשונים לפני כמאה שנים. לעומתם, כמה מהחברים רואים בשינוי עוד גלגול של רוח דגניה, עוד התחלה המחייבת לקבל הכרעה: מה רוצים ולאן רוצים להביא את הקבוצה, את הקיבוץ העתידי.
להערות בצד
בסוף 2005, אחרי שנת ניסיון אושרר השינוי ברב של 85ֵֵ אחוז מקולות המצביעים.
במסגרת השינוי הוקם מנגנון לערבות הדדית על ידי הבטחת הכנסת מינימום לכל חבר. זו ממומנת על ידי מיסי איזון לחברים שהכנסתם גבוהה. הוקמה קרן גדולה לעזרה הדדית במקרי מצוקה. חצי מהוצאות החינוך והבריאות ניתנות לחברים במסגרת מיסי הקהילה. הוקמה קרן להבטחת קיומם של מוגבלים ובעלי צרכים מיוחדים. הוחל בתהליך לשיוך הדירות.
למקומן של קבוצות שיתופיות
כשפותחים עיתונים רואים הרבה ידיעות קשות אך מסקרנות : הן מבטיחות מוות ושרירות, כוח ושלטון,הן אוהבות להראות את מפלת הטובים ולפתח את הרחמים העצמיים. מצד שני חושפים העיתונים פרסומות המרמזות על כך שהעולם כולו יפה וטוב, אסתטי ומלא הבטחות. הוא קורא לך לצרוך ולהירדם. לשקוע בהיפנוזה צרכנית. בשני הצדדים הללו של המטבע יש זיוף. הם זורקים אותנו לתפישה כי אם האנושות תתקדם היא תתקדם בלי רצונה, בלי חוש הביקורת שלה ובלי שאיפתה המעוגנת בלב של הרצון לקדם את פני החברה. אין להניח כי מהלך האנושות יהיה נטול היסטוריה במובן הרע של המלה: משברים, נפילות, עייפות, ניסיונות להפעלת שררה מיותרת, ניתוקים ובדידות. היכולת לעמוד במשברים ולהיאבק על כך שהיסטוריה תהיה זירה של קידמה תלויה במאמצים ובניסיונות של יחידים וקבוצות שיוכלו לגבש רצונם של הרבים לשנות איכותית את פני החברה בכיוון מצרף קבוצות ואנשים לתהליכים של קבלת אחריות ומימוש זכויות. תהליך זה של התעוררות חיוני. רק הוא יוכל להגביר מודעות ליכולת להיחלץ מרשע , לאמונה באלטרנטיבות מפעילות. לתהליך כזה ניתן להתקדם לא רק בהכרעות מאקרו של מדינה ורגולציה כלכלית מקומית ועולמית. הכרעות מסוג זה אמנם מקיפות גושים גדולים של אנשים אך מטבע הדברים הם תהליכים המעמיקים את ההיררכיות האנושיות ונוטים להסתלף ולהתעוות בהדגשת האלמוניות והסלבריטאות, במשחקי כוח ומלחמה. תהליכים של תיקון חברתי הבאים מלמעלה מחייבים צמיחה של יחידים וקבוצות מלמטה. יחסים ויצירה משותפת של קבוצות מלבד ערכם העצמי, משמשים מטאפורה ומקור השראה לדרכי כינון החברה הרחבה אליה מתכוונים להתקדם. קבוצות כאלה מהוות מעבדה החושפת בעיות ומתמודדת וגם קבוצת איכות המשמשת מודל. יש בהן הד ליצירת היחידים ,למימוש יכולת הדיאלוג אנושי בין הקרובים ולהדגשת האחריות לרחוקים . קבוצות כאלה מעלות את איכות החיים הציבוריים. מגלות אחריות הדדית המבוססת על תפישה כוללת, רוחנית שבמרכזה עומד אדם השואף ומתמודד על אחריותו גם כלפי התרבות אך בעיקר כלפי האנשים החיים . לעלייה של החברה הרחבה עם צמיחת קבוצות כאלה אני חותר אך אינני יכול להיות לה לחזאי.
אינני בונה את תפישתי על חזאות. אני רואה היום כוחות סותרים המתגוששים ומושכים לכיוונים שונים. אני רואה בחרדה גדולה תהליכים חברתיים ותרבותיים רבי עוצמה בחברה הישראלית ובמדינת ישראל המגלים כוחות של כבידה המושכים למטה. אך אני רואה גם צמיחה של תהייה בריאה, התנסות מחודשת, לימוד המביא לידי מעשה ותמיהה ערנית. אני מגלה געגוע לשבירת מחיצות . רצון לממש אחריות. יש בכל אלה גם סכנות אך בעיקר פתיחת דרך, סיכון מחושב לקראת גיבוש של איכויות תרבות וחברה חדשות. הרבה ניסיונות כאלה התקיימו בעבר כאן בארץ בתנאי מחסור דרמטי, במצבים של חוסר אונים פוליטי וכלכלי, כל זה בתקופת היישוב. טרם למדנו איך הופכים תהליך כזה של מעטים לתהליך מעצב חברת המונית הרוויה קרבות על עושר, שלטון.חברה של מדינה הפועלת בתנאים של גלובליזציה. אני חולם להתגבר על תפישה הרואה את החברה רק כמיילדת והמגינה על המדינה. אני מבקש לראות את המדינה הדמוקרטית כזירה המעוררת את היצירה החברתית ואת הביקורת על שימוש יתר בכוח כלכלי או צבאי. כמאפשרת התהוות של חברות, קהילות, תנועות, לומדות ומתנסות בצורות מגוונות תוך מימוש מתמיד של אחריות כלפי חבריהן וכלפי סביבתן. קבוצות כאלה יכולות לצמוח מנקודות מוצא שונות אך אחריותן מתממשת באופן דמוקרטי. הדמוקרטיה מהווה נקודת מוצא ודרך ביקורתית לבדיקת היחסים הבינאישיים שלהם ורשת ביטחון המגינה עליהן מפני הפיכה לבועה מתנכרת או לאגרוף משתלט. קבוצות ותנועות שיתופיות המבקשות חיי דו-שיח ועושר תרבותי, השראה מגוונת והתייצבות בפני מצבו של האדם והחברה האנושית. שלום פנימי וחיצוני מחויבות לעשייה בחברה, להגברת היצירה, לגילוי האחריות כלפי העבודה וכלפי הטבע . הגברת עוצמתן ופיזורן של חברות אלו בחברה ובכלכלה, בעם היהודי ובישראל על כל אזרחיה הוא החזון אליו אני נושא את לבי. .
יש לעודד הקמת קבוצות המתנסות בחיים משותפים ברמות מגוונות של שיתוף תוך הקפדה על חירות ובחירה. קבוצות רגישות לסביבתן ומממשות כאן ועכשיו את אחריותן החברתית .מפוזרות במגזרי החברה השונים. מנהלות ביניהן יחסים של פתיחות ומודעות לשונותן ומחפשות את המשותף היכול להשפיע על המרקם החברתי הרחב.
לאן נגיע בעוד עשרים שנה? ראיתי גרפיטי בתל אביב בו רואים את הרצל אומר: לא רוצים ? לא צריך. אני פועל מתוך הנחה שלמרות מערכת הנתונים הנראית כה קשוחה יש לרצות. ואם רבים ירצו ויאמינו נתקדם לארץ נקייה קצת יותר, לקידום של שלום בין בני האדם ולשלום בין האדם לבין הטבע.ליכולת תרבותית גבוהה יותר , לקידום האישה, לגילוי מעמקים ופסגות חדשים לרוח האדם ולעשייתו. לרגעים של שמחת אמת.
קורצ'אק ועפיפונים
עפיפונים
קורצ'אק ביקש ממחנכי עמק יזרעאל להניף עם הילדים עפיפונים על הגלבוע. העפיפון רגיש לרוח. הוא מעשה ידיו של הילד. אין הוא דגל המונף על נס קשוח. הוא רגיש ומתקומם נגד , הולך עם ומורד בכוח הכבידה. הוא מודיע לשמים כי מותר להתבונן בהם ולצייר בהם כל זמן שהחוט קשור לאדמה. העפיפון הוא אות לשמחה אך הוא גם יודע עד כמה זו קשורה בקיומו של חוט דק. כמה מעפיפוניו הרוחניים של קורצ'אק הבאנו כאן בספר ועתה אנו מבקשים לערוך מסע בעקבותיו של קורצ'אק בארץ ישראל.
מסעותיו בארץ היו כעפיפוני סיור לתקוותו, לאופק שראה בעת חש כי ספינת חייו עלתה על שרטון. כי העולם התרבותי בו הוא חי נמצא בהסתר פנים ממצפונו ומדרכו. ארץ ישראל הנבנית, צעיריה המחפשים דרך , ילדיה , סיפורה האנושי היו בשבילו כיוון, אפשרות, אוויר לנשימה. השיחות עם ילדי ארץ ישראל, עם מחנכיהם היו לו תמרורי מסע אל האנושות שתצמח אחרי ימיה הקודרים .
סוקרטס שתה את כוס התרעלה כי עמד מאחרי האמת. הוא היה לאבי האתוס הפילוסופי. מרק בלוך ההיסטוריון הצרפתי יהודי שלימד לראות את ההיסטוריה במערכותיה הגדולות כדי לגלות את האדם, יצא ממחקריו, הצטרף למחתרת להלחם נגד הנאצים ונרצח. הוא היה למופת להיסטוריונים. קורצ'אק הנרצח עם סטפה והילדים היה לאבי המחנכים. שלשתם האמינו במבחן החיים. בחיים כמבחן. באחריות לאמת ולאנשים.
ילדי העולם והארץ עדיין תוהים. הרבה מיתרי עפיפונים נחתכים באכזריות או באדישות. המסע בעקבות קורצ'אק בארץ ישראל עבורנו הוא מסע אחרי הסיכוי.אחרי השלום . הוא מבטא את מחויבותנו להשתתף במערכה על עולם ללא ילדים במצוקה, עולם בו הילדים יכולים לבנות עפיפונים ולהטיס אותם. בו משחקים יוצרים ואוהבים. בו נחלצים לפעולה . קורצ'אק האמין כי הנקודה הארכימדית ממנה ניתן להזיז את העולם לכיוון זה היא החינוך.
אנחנו מאמינים כי אם ילכו צעירים רבים בעקבותיו של קורצ'אק בארץ ישראל יוכלו לרכוש ידיד אמיתי במסעם אל עצמם כנושאי תקווה ואחריות.
סולידריות בחברה הישראלית
סולידריות : המעבר בין יישוב למדינה ומה הלאה.
בובר הזקן היה נוהג להגיד בתקופת המלחמה הקרה כי יש לבחון את גלגוליה של סיסמת המהפכה הצרפתית חירות שוויון אחווה: החירות הלכה מערבה ושכחה את השוויון, השוויון הלך מזרחה ושכח את החירות ואת האחווה שכחו כולם. האחווה והאחריות בעברית קשורים יחד במילה אח אך יש לזכור כי מלה זו המציינת קרבה יתרה מלווה בזיכרון קדום תנכ'י של 'דמי אחיך זועקים מן האדמה' של רצח אחים, של מלחמת קרובים. מצד שני הקרבה בין המלה אחריות והאחר מציינת את האידיאל האלטרואיסטי הקושר את האחר, את הזר והרחוק עם הקרוב בקשר של אמפטיה וחובה כאחד. האחווה אינה ספונטנית אלא עקרונית .לעתים קרובות היא מנוסחת בלשון עתיד או ציווי. בובר טען כי האחווה נשענת על דו- שיח פלאי, לוינס על מחויבות למעמדו של האדם. אך שניהם הכירו יפה את תהומותיה של האחווה, את כוחה של הבדידות , את הצורך לפרוץ את הבועה הנרקיסית מצד אחד ולא להיכנע ליצר השלטון ההופך את האדם לבורג בקולקטיב.
החברה הארץ ישראלית לפני הקמת המדינה היתה בנוייה שכונות שכונות, עדות עדות, זיקות דתיות שונות, פרויקטים שאיגדו קבוצות וקשרו אותן לחברות פילנתרופיות, אינטרסים לאומיים מתנגשים, שפות מארגנות קהילות, נוסחים ומוצא. כך גם החברה היהודית וגם החברה הערבית. הקבוצה החברתית, המקום, הטקסט המקודש והציפייה לאירועים מסמני זהות עורבבו יחד ומצאו ביטוי בתוך אירועים פוליטיים מרסקים ומעוררים אשליות , בונים והורסים.
-מהיכן אתה חושב שהבאתי את הדיאלקטיקה? שאל אותי פעם פרופסור גרשום שלום.
-אתה חושב שהבאתי אותה מהגל או ממרקס ואני אומר לך כי מי שהביא אותי אל הדיאלקטיקה היא ארץ ישראל.
ישראל המדינה ירשה את המורשת של ארץ ישראל אך הוסיפה לה נדבכים חדשים, בחלקם נדבכים מהפכניים. עד היום החברה הישראלית מתחלקת בין אלו שלא מכירים בהמשכיות שבין החברה הארץ ישראלית למדינת ישראל לבין אלו שלא הכירו בתמורה. חלוקה זו אינה חופפת את הקבוצות הפוליטיות והרוחניות אותן אנו מכירים. בכולן ניתן למצוא עקבות למחלוקת . יש המדברים בחברה הישראלית כעל אותה ארץ ישראל של מיעוט יהודי הנענה ומורד בתביעות שלטון זר , הכפוף למשחק של מעצמות, ומתמודד עם רוב ערבי . לעומתם לדעת רבים הריבונות הישראלית אכלה את שורשיה המגוונים של החברה הארץ ישראלית. מדינת ישראל החלה את דרכה עם ריבוי קהילות חדשות , גדל באופן דרמטי המגוון האנושי, נשמעו בה בחוזקה הדי העלייה ההמונית, ובלבה רחשו פצעי העבר שעדיין חוללו בה תמורות ומתחים: השואה וזכרה וההתמודדות עם הלאום הפלשתינאי וסביבתו . לדעתם ניתן לראות בכל אלה עבר זניח ולהקים מערכות הגוברות על נטל הזיכרון ועל סמכותו.
אותה הבנה חצויה לגבי תפקיד הזיכרון נבנתה לגבי יחס היהודי הישראלי לגבי האמנציפציה היהודית. יש המעדיפים לשכוח כי יצירת החברה הישראלית התחוללה לאחר צמיחת האמנציפציה היהודית
וערכיה. הם מבקשים לראות בחברה הישראלית כלי משחרר מערכי ההשכלה . זו נתפשת כתאונה קשה שאיימה על היהודים והם נאחזו באופן זמני בכליה כדי להשתחרר ממנה ומכליה. מדינת ישראל וארץ ישראל שחררו אותנו מהצורך להענות לכליה של האמנציפציה. מהאוטו אמנציפציה צריך לחהותיר רק את האוטו, העצמי, והעצמי הוא זהות יהודית הנענית לקריאות אטביסטיות . כדי להקים מדינה ולרכז את היהודים בה היו צריכים להשתמש בכלים שנשאבו מן הביקורת והחלום של ההשכלה היהודית, אך עם ההצלחה של הקמת הריבונות היהודית אפשר לחזור אל הערכים שקדמו להשכלה , אל החברה המסורתית היהודית שהתקיימה בגולה הבלתי דמוקרטית. מול תפישה זו יש הבונים את דעתם על החברה הישראלית כחברה המנציחה את הקרע בין האמנציפציה למסורת היהודית. מהאוטואמנציפציה יש להסתפק באמנציפציה שהרי האוטו היה כלי שצריך היה לאפשר את צמיחת האמנציפציה. לדידם החברה הישראלית היא ביטוי להתגברות על החברה המסורתית. בידה הכלים לשחרר את היהודי מכבלי העבר.
המחלוקת בין הנוטים לראות את החברה הישראלית כהמשך ישיר ופשוט של הקהילה היהודית שהתקיימה בגולה בטרם ההשכלה לבין אלו המבקשים לקרוא אותה רק באמצעות דגל החדשנות שאיבדה את הזיכרון הופכת את שאלת הסולידריות התרבותית לפרובלמאטית מאד.
תפישות הסולידריות הקיימות בחברה הישראלית נגזרות במידה רבה מהמחלוקת הזו. תפישה אחת מבקשת סולידריות קהילתית המבקשת אמנם לשאוב את מקורותיה הכספיים מן המדינה אך תובעת להפעיל אותה דרך סמכות הקהילה הוולונטרית, על ידי פילנתרופים ואנשי דת בחברה המסורתית ועל ידי ארגונים פילנתרופיים ומקצועיים פרטיים החושדים במדינה כארגון מסוכן. תפישה אחרת רואה במדינת הרווחה כלי ומטרה כאחד שהרי היא שואבת סמכותה מתהליכים פוליטיים . הסולידריות צריכה להיות מיושמת על בסיס חוקים והסדרים המתקבלים על בסיס של הליך בחירות שבו שותפים כל האזרחים ובוויכוח בין קהילות ,קבוצות ויחידים. התעלמות מהתהליך הפוליטי יוצר שקר תלוש ממנו שואבים בעלי כוח אפשרות לשלוט על אחרים.
התבוננות במצב הסולידריות ובאופקים שהיא מציבה בפני החברה הישראלית עשויה להיות חשובה בקביעת גורלה .
הסולידריות נשענת על תפישת ההמצאות יחד . גם על רצונם של יחידים לפרוץ את בדידותם אך גם על תחושה שאין להם לאן לברוח גם אם יש להם סיבות טובות לעשות זאת. אך האם ההמצאות יחד מחייבת סולידריות? במאה העשרים התברר כי הסולידריות אינה מתקיימת בהמונים הנמצאים אמנם יחד אך מבטלים את תחושת היחיד ומשחררים אותו מאחריות אמיתית לזולת . המונים הנקראים
לכיכרות ומוצפים סיסמאות במדינות טוטליטריות אמנם נמצאים ביחד אך נתבעים למסור את עצמם למדינה למנהיג או למפלגה על מרתפיהם ומרצחיהם . גם ההמצאות יחד של המוני המעריצים הערצה לכוכבי תקשורת או המוני המגויסים אל הצריכה מהווים יותר סימפטומים של בדידות מאורגנת ותלות מאשר סולידריות . לפעמים ההמצאות יחד מעוררת דווקא תחושת מצור, בידוד , הישרדות המחייבים להפעיל את התוקפנות הגדולה ביותר של האחד כלפי השני. היא מעוררת רצון להגן על העצמי ולא ליפול קרבן ליחד עריץ של קונפורמיות . מצבים של המצאות יחד מעוררים לא פעם דווקא רצון לעשות מעשה של פריצה שכוחו בעיוורון לזולת, בבניית חומות וקידוש נרקיסיות .
לסולידריות בחברה הישראלית מקורות היסטוריים רבים. בחלקם הם גובשו כחזון המלווה את החברה המסורתית כחברה המגוננת על אנשיה באמצעות מוסדות צדקה וסמכות קולקטיבית. חברה זו מתבססת על פעילויות רצוניות, על גיבוש של זיכרון קולקטיבי ולימוד מתמיד של טקסטים מדריכים המכוננים מקור סמכות . חברה זו האמינה בחינוך ופחות בהשכלה ביקורתית . היא האמינה כי ביקורת היא הודאה במשבר וערעור סמכות. היא קיימה עצמה באמצעות חרמות ועמידה משותפת במצבים של איום וכל זה ללא שלטון ריבוני. במורשת זו ניתן למצוא תביעות מוסריות אוטופיות של אחריות הדדית והתגברות על עוול מתוך סולידריות עמוקה אך גם זיכרון צורב של שריטות וכישלונות. זיכרון זה הוא שעיצב חברה שהפכה את הטיפול בצדק לטקס מוגבל וזהיר. בטיפולה בתביעות האוטופיות הגנוזות במורשתה היא נזהרת שלא ליפול להזיות ולמרידה נגד כוחה של הסביבה. למרות שהיא חולמת על סולידריות קיצונית היא כופה על עצמה תבונה מצטברת של מתינות עמוקה הנובעת מתחזית מפוכחת של כישלון חוזר. מסורת זו נשענת על מודעות לסיכונים שהתגלו בניסיונות קודמים לצאת מן המסגרות של ההשלמה עם הקיים ולהביא יחידים וקבוצות למימוש חלומות חברתיים ומדיניים. ניסיונות להשיג כאן ועכשיו את החלום הרחוק שלעתים כונו משיחיות שקר נכנעו מהר מאד לדינאמיקה של מאבק שבסופו של דבר לא עורר את יצר התיקון אלא את הניסיון להסתופף מאחרי כוח ושררה חיצונית . ציפיית יתר הביאה דווקא להתעוררות של כוחות שמרניים שנסמכו על התבטלות בפני סמכות . מצוות ההסתגלות הפכה לנשק הכרחי במאבק עם חוץ מאיים . במסורת אמנם נותרו מצבורים של חלומות הנוגעים לעבר קסום ולתביעה עתידית לסולידריות שלא תסתפק בדרך של פשרה עם כוחות אפלים, אך אלו נותרו בגניזה, בהשהיה. את מאוויי הסולידריות השלמה החליפו הסדרים פילנתרופיים שמעמיקים את ההשלמה עם אי השוויון. הצדקה בה העשיר נותן ומעמיק את שליטתו על העני. לא פעם דווקא חלומות אוטופיים הם ששיתקו את הרצון לקדם סולידריות כאן ועכשיו בסבכי הזמן הנוכחי.
המקור השני לתפישה הסולידרית בחברה הישראלית מצוי בתפישה של האמנציפציה . כאן מופיעה הסולידריות כתביעה למהפכה, כתביעה לשינוי כיוון . כצורך לדלג מעל מסורת מנציחה עוולות . כאן התעמקה התודעה ששיווי המשקל הקודם עליה דיברה החברה המסורתית גם לא מוסרי וגם נהרס על ידי אירועים טראומטיים של מלחמה , של אלימות שנזרעה דווקא בעידן של חיפוש אחרי עתיד טוב יותר. מהפכנות זו בתפישת הסולידריות שאבה לא מעט מתקוותיה מהבטחת הזכויות האוניברסאליות שהבטיחה המהפכה הצרפתית . זו היתה תפישה עקרונית שעל מנת להתקדם ליותר סולידריות יש לשבור עריצותן של מסגרות היסטוריות קיימות ,שיש להציב אלטרנטיבות , תביעה להיסטוריה קדושה חדשה בה הזמן והפעולה מובילים אל צדק חברתי ברמה חדשה. פעולות היסטוריות אלו המכוונות ליצירת סדר חברתי חדש או בגישות אחרות שדיברו על חינוך של אדם המגלם את הזרעים האוטופיים הטמונים בו כאדם, כיצור אנושי.
הציונות שאבה לא מעט משתי המסורות גם יחד ומהאכזבה מהגשמתם . מקוצר יכולת של המסורת לחתור למימוש האוטופיה החברתית הגלומה בה ומאכזבותיה העמוקות של החברה היהודית שביקשה להיות חלק מהחברה החדשה והצודקת הנבנית ומגלה פרצופים לא נעימים כלפי היהודים כתומכי המשטר הישן. . הציונות ביקשה לממש חזון של עם יהודי המוצא לו מקום מחודש למימוש יסודות אוטופיים בחזונו המסורתי ויסודות לחזון האמנציפציה היהודית. למצוא ביטוי לסולידריות ברמה גבוהה יותר הן כאזרחי עולם חדש והן כבני מסורת עתיקה. הן כביטוי לזכויות כלליות של האדם והן כביטוי לחלומות החברה היהודית שכחברה שעברה משברים רבים יודעת להיות רגישה לתיקונם. . מימוש כזה יפתח שער למשפחת העמים הנאורים שתקום אי פעם במסגרת של אנושות שעברה מהפכה ותיתן ליהודים אפשרות להשתתף בה כחברה. התפישה הציונית כרכה את קבלת הזכויות הללו במאמץ לפרק את הקולוניות היהודיות המסורתיות בגולה . הן הרי נשענות על שיווי המשקל שנבנה דורות רבים על בסיס תביעת הזהירות הנתבעת מן העם היהודי בגולה שלא היה אחראי כי היה נטול ריבונות.לפי דעת הציונים הגשמת מטרות אלו יזרזו הקמת שפה סולידרית חדשה . השימוש המוקדם בה בזמן שהמדינה עדיין בדרך יקדם את מימוש המטרות הללו.
שתי המסורות הללו התנגשו . כל אחת גזרה על זולתה את גזר הדין : אוטופיה מצד אחד וסתגלנות מצד שני. כלומר היא גם לא ניתנת לביצוע וגם משמשת כאידיאולוגיה , כתירוץ התובע סמכות ומופעל על ידי יצרי שלטון. שתיהן מאיימות האחת על השנייה וגוזרות על הסולידריות החברתית.
אך אירועים דרמטיים שלא נבעו מתוך המסורות הללו העמידו אותן במבחנים הרבה יותר גדולים מאשר נחזו : עמידה לאחר שואת היהודים באירופה, הקמת מדינה ,קיבוץ גלויות ומלחמות עם הערבים. .באירועים אלו הועמדו המסורות של הסולידריות שנאבקו בחברה היהודית בארץ ישראל בפני מבחנים חדשים .
כוחות המוענקים למדינה דמוקרטית היו יכולים לעמוד לשירות הסולידריות , אך הם גם איימו על התאים החברתיים שאצרו ויצרו תרבות של סולידריות מחייבת. הכוח שבידי מדינה העלה מחסומים חדשים בפני ביטוי הסולידריות. המוסד המדיני המתייחס לאזרחים מופשטים ושווים ביקר היררכיות קודמות שגובשו בעדות, בארגונים דתיים, ביחידות צבאיות מחתרתיות, בצורות התיישבות ובמפלגות פוליטיות. המדינה קלטה המוני אדם חדשים שעברו סערה גדולה עם עלייתם. היה נדמה שאם צריך לבנות מכל זה חברה יש לצאת נגד סולידריות הנובעת מניסיון משותף, שפה משותפת, כאב משותף שהיו במידה רבה מדריך לבניית המערכת הסולידרית לפני הקמת המדינה. מה שגונה בצדק כפרוטקציה היה למעשה גם המשך ישיר של נוהגים שהונהגו בחברה וולונטרית. הכנסת חברה מגוונת רבת קהילות למסגרת מדינתית איימה גם על המדינה וגם על הקהילות. התגלו הן מגבלות הקהילות הרצוניות והן מגבלות המדינה. סולידריות תובעת גם הכרה בייחוד של הנעזר וגם אמון במי שיכול לגלות כוחות לקיים אחריותו לזולת. לא ספר החוקים ולא מנגנוני אכיפת החוק יכולים לממש סולידריות של ממש.אולם בלעדיהם הסולידריות נכנסת למחתרת ואינה מסוגלת להתממש. אכן החברה הישראלית חברה עם מתחים שלא יאומנו אך עם תחושה מאד ברורה כי אין לאיש או לרעיון מנוס מלהתייצב אחד מול השני.למרות הבורות העמוקה עליה התבססו בני הארץ המשויכים למעגלים שונים ביחסיהם ההדדיים לא היה מוצא האחד מהשני. בכל הרחובות והאוטובוסים, בעצרות והנאומים, בכלי התקשורת שום דבר לא היה נעול.כל הקופות נראו כפרוצות. נוהגים ביורוקרטיים שהוכנסו על ידי שלטונות ואימפריות שהתגלגלו לא פעם למלחמות, ולמרות עימותים בין קבוצות שהתגלגלו לא פעם למלחמות אזרחים ללא מוצא הלכה והתהוותה גם חברה אחרת הבנוייה על יחסי אחווה, על ערבות הדדית שאיננה בנוייה על הגנה מפני אויבים אלא על יציבות של מסורת ועל מהפכנות הלוקחת אחריות הנובעת מסולם ערכים אלטרנטיבי. בכל אחת מהקבוצות היו גורמים שמשכו לכאן וגורמים שמשכו לכאן.
הקבוצות החברתיות השונות לא היו מודרכות רק על ידי הווי פנימי או מערכת אמונות ודעות שהתקבלה עליהן כנצחית. היתה להן כתובת ואחריות שהיתה מצויה רחוק. האחת היתה התביעה לערבות הדדית
רחבה שתוגשם בעתיד שאנו מכירים את נושאי חזונו אך לא אותו. ערפילי העתיד מאפשרים רק לנחש איזה אופי יהיה לה. המצווה המסורתית על פירושיה המרובים מרמזת על אופקים לא ברורים או על מסגרות קשוחות שמהן אין להפליג. השנייה נובעת מתוך ההבנה הביקורתית של היהדות ההיסטורית הן כדת והן כלאום.היא טיפחה את הרעיון כי הסולידאריות תצמח מתוך הקריאה הביקורתית של המצב. אופיין של שתי המשאלות הללו לא היה אחיד. הן היו בהתהוות מתמדת. הן חיפשו את עצמן באופן קדחתני . הן העמידו עצמן מול המהפכה של המודרניות וחסו תחת צילן ואורן של מעצמות רחוקות וקרובות. הן קשרו את קיומן למעורבות של קבוצות מבחוץ הן מדינות הן עדות דתיות שהיוו גם אופק רחוק נושא תרבות ומקור עוצמה וגם פיתוי ומטה פרנסה. אורות וצללים אלו לא היו הרמוניים ולא שידרו הרמוניה. השער העליון של האימפריה העות'מאנית, האימפריות של המערב, הקיסרות הרוסית וכל המוסדות הפילנתרופיים שנשלחו על ידם ארצה השפיעו על רקמות חברתיות שהחלו להתפתח בארץ באופן מגוון. לשיאו הגיעה התהליך הזה במלחמת העולם הראשונה . אולם גם אחריה המערכת הזו הקרינה לתוך המארג החברתי האינטימי מערכות המשדרות כי סולידריות מחייבת קבלת סמכות, היררכיה שלטונית וכלכלית. שהסולידריות היא נורמה של יציבות המפיקה טקסים של הזדהות ולא של ביקורת.
בכל המערכות ובכל הקבוצות דיברו על אחווה. אחוות מאמינים בפני הבורא, אחווה המהווה תשתית לרעיון המשפט, האהבה הרומנטית ואחוות המהפכנים. אולם מה שהיה ברור הוא דווקא שבר האחווה ואולי בגללו הכל דיברו על אחווה כעל מצב שהיה, שהתפורר, שיש להתגעגע אליו במקום לחתור אליו. תחושת התפוררות האחווה הודגשה על ידי המלחמה, על ידי כבלי מסורת שקידשו מדרג חברתי ושיעבוד הנשים, ועל ידי טלטלת מהפכה שהפכה לחולין את חיי האדם היחיד והעניקה לרצח צידוק לעתים במסגרות אינטלקטואליות חובקות כל ולעתים בטלטלת מאבקי לאומים , שבטים ודתות.
למרות כל אלה רחשו ניסיונות חברתיים של יחידים וקבוצות לחפש אלטרנטיבות ליצירת סולידריות בקבוצות קטנות ובקהילות מתרחבות. במסגרות של קהילות מסורתיות ומהפכניות, באורח חייהם וביצירתם האמנותית ביקשו אופקים למערכות של יחסי אנוש, כלכלה המבקשת להיאבק על תשתית לסולידריות בין שווים, לאחריות מוסרית המממשת את החירות ולחירות המאפשרת יצירה וביטוי עצמי. המחירים שהוטלו על אנשים בעקב רצונם להגשים חזון זה בתוך המסגרות הרבות בהן פעלו הפכו לא פעם לצידוק של עוולות חדשות, ביטוי לייאוש מהיכולת להתקדם ולמצוא אופקים חדשים. הניסיונות הקאמריים הפכו למערכות פוליטיות רחבות ותוך כדי כך איבדו את אופיים הניסיוני ואת הפריצה לאופקים חדשים. לא פעם קיבלו על עצמם את המשמעת המתחייבת מרצונן להפוך את רעיונן לנחלת הכלל והיא היתה חזקה מהחלום שהדריך אותה.
גם החברה המסורתית וגם החברה המהפכנית סבלו מאותן מחלות : השגרה, אובדן האמון הפנימי, הפעלת כוח במקום סמכות. אי יכולת לפנות אל נקודת המוצא ואל החלום הרחוק.
הסולידריות כהפעלה מתמדת של נקודת המוצא, כניסיון לגילוי הדדי מתמיד של הזולת תוך ביעור מתמיד של סטריאוטיפים היא פעולה מתמדת של קריאת המציאות האנושית נבחנת לא רק כיכולת להבין מה קורה אלא כיכולת לחוש שאתה נקרא לעשייה מתמדת. הדבר קשה מפני שהרבה פעמים תהליך הביקורת החברתית שהוא מקור האנרגיה של התיקון החברתי מתחיל כתהליך הדומה ביותר לתהליך של יצירת סטריאוטיפים : קביעת כלל המחייב יחס ללא קשר עם הכרת היחיד והטמון בו.
העיוורון שבצדק חיוני לפקיחת העיניים לאדם באשר הוא מיוחד. העיוורון שבאהבה אסור שיעצום עיניים לגלות את האדם באשר הוא אדם . כיצד יכול להפוך הקשר היוצר משפחה לטפח את המחויבות כלפי אדם הבוחר שלא להקים אותה, כיצד יכולה אתיקה של עבודה לא להשכיח את הצרכים של מי שאינו יכול לעבוד, כיצד יכולה רגישות לצרכי התרבות של חברה לא להיות שופר של אפוטרופסי אמנות הרואות בה אמצעי נוסף כדי לזכות בעודף כוח.
הסולידריות מחייבת הן ראייה מופשטת מכוונת כלפי העתיד, פתוחה ללא נודע והן ראייה מכבדת את המסורות התרבותיות במגוונן ושונותן. כולנו מהגרים בזמן, הביוגרפיה שלנו מתרחשת בתוך שינויים טכנולוגיים, כלכליים, אקולוגיים ותרבותיים. אנו תמיד נמצאים בשלבי גילוי יבשות חדשות בלי להכיר ולהבין באופן מלא את הזירה בה אנו פועלים. למסע זה יש לצאת עם צידה לדרך תרבותית ומוסרית, עם שורשים עמוקים המאפשרים לקיים את המסע מתוך אמונה בכוחותינו, מתוך ידיעה כי מסע כזה מחייב הרבה לימוד ופתיחות, סולידריות וגילוי עצמי. רבים הם אלו שלא נרשמו בזיכרון ההיסטורי שצריכים להצטרף למסע, עם החוויות שלהם, עם שפתם, עם הרצון לשבור את מה שנראה להם היום כקשר של שתיקה ובעבר נראה היה כביטוי לגיטימי לגיבורי ההתרחשות האנושית שהיתה. הן ראייה המחייבת לראות במי שלא זכה לזכויות להשתחרר מכבליו דרך ביקורת חברתית מתמדת והן לאמץ את ההתחברות על בסיס תרבותי חברתי הנשען על שפה , קשרים, דיאלוג. חוגים חברתיים הנראים כקהילות שקופחו, שאל יחידיהן לא התייחסו כיחידים אלא כקבוצה מזוהית בסטריאוטיפים קשוחים צריכים למצוא דרכי פריצה אל תודעת הקבוצות שהיו לקבוצות שרכשו להן את המיומנויות ואת הכוח להגיע אל ביטוי מלא של זכויותיהן, לאפשרות מלאה לביטוי יחידיהן. אלו לא יוכלו לנסח את עצמם במערכות סגורות שהרי הם מצפים לשינוי דרמטי במצבם. אך קבוצות מעין אלה מצויות הרבה פעמים במערכות שהן סגורות אידיאולוגיות. אם ניקח כדוגמא את המהפכה הגדולה הנערכת בתוך ציבור הנשים בעולם החרדי או מהפכת ההשכלה בחברות עוני מצד אחד ומצד שני את הכמיהה בתוך העולם
האקדמי להיררכיה, המאפשר איבוד הביקורתיות מצד אחד ומצד שני גילויי האחריות הקהילתית האמפתית ולא אינטלקטואלים המתרחשים בה, אם נהיה פתוחים לקשרים הנבנים בין קהילות ובמגוון של יצירה סולידארית קהילתית נוכל לאבחן כי נולדים כוחות הסותרים את שנראה כבלתי ניתן לפתרון.
כשקמה מדינת ישראל היא ידעה כי יקומו בתוכה הרבה יישובים וקהילות חדשות. החברה הישראלית גם היתה מודעת כי היא הוקמה אחרי מלחמה שהביאה אסון כבד על תושבי הארץ הערבים. הסולידריות המתגבשת עמדה בצל המשברים שהתרחשו בלידתה.של ישראל גם משברי ניצחון וגם אתגרים שנראו בלתי ניתנים לפתרון. מעניין לראות כיצד קרא התכנון של מדינת ישראל החדשה את דיוקנה העתידי. בתכנית המתאר הארצית הראשונה בראשות האדריכל אריה שרון סומנו היישובים העבריים שהיו כבר קיימים בה לא נקראו בשמם ההיסטורי פרוגרמטי קיבוץ מושב או מושבה. בתכנית הם סומנו או כיישובים עירוניים או ככפריים בלבד . השמות היו מופשטים, מעוקרים משורשם ומחלומם העתידי של יושביהם. כאילו נעלמה המורשת שלהם. גם כאשר המורשת הזו נרקמה מחזון של עתיד מחייב היא היתה מורשת. לפי תוכנית המתאר נראה היה כאילו אחרי קום המדינה הגיע השלב המהפכני החדש של הקמת החברה הישראלית . למתכננים היה נראה כנראה שהתמורה שהתחוללה מחייבת למחוק את הישן . לא רק של המסורות השונות והחברה המסורתית אלא גם של הטיוטות לחברה החדשה כפי שעוצבו על ידי גופים ציבוריים שהתקיימו לפני המלחמה. היה נראה כי העמדת האתגר של שילוב היישובים החדשים בחברה מחייב לא רק את העולים לוותר על שמם וזהותם אלא גם את המתיישבים הוותיקים. בנוסף לעזרה מהמתיישבים הוותיקים יש לפתוח את הארץ בפני האנשים החדשים על ידי התרת הסמכות של מה שהחל לצמוח בארץ לפני הקמת המדינה. אופי משוחרר ממסורות שגיבשו צורות החיים הקהילתיות לפני הקמת המדינה הוא שיבטיח שהעולים החדשים יוכלו לחוש כמייסדים. אך גם המייסדים וגם החדשים העריכו כי פירוק כזה הוא גם אוטופי וגם מסוכן. החברה המבקשת להתאים עצמה לשינוי חייבת להשקיף על עצמה כאילו החליפה את דמותה בדרך של מהפכה. כאילו כל הדרך שהיתה עד כה נמחקה בפני החדש . הכוחות התרבותיים שטיפחו דרכים למימוש הסולידריות לפני הקמת המדינה כאן ובמקומות אחרים היו צריכים לראות עצמם רק כמכשירים מיילדים לא כיולדים.. כמו תרבויות שהגיעו ארצה מהעיירה האשכנזית שנגדעה במלחמת העולם ומהמלח המרוקאי שפונה , מהקהילה רווית המסורת שפורקה בבגדד ומהקהילה החדשה בדרום אמריקה שפרצה אל תרבות לטינו אמריקאית בשני דורות, מכולן אמנם שאבה הממלכה את האנרגיות לעיצובה אך כולן היו צריכות להימחק לטובתו של הארגון החדש. לא כך הרגישו כולם. היו כאלה שראו בדבר הזה סכנה.
היו כאלה שחשו כי תרבות ישראלית כזו תהיה מסוכנת לחברה כולה.
גילוי הסולידריות היה חלק מהניסיון המהפכני להקים תרבות חדשה , התרבות הישראלית הממלכתית ראתה בבית הכנסת ובתנועת הנוער, בשכונת המגורים , בקיבוץ ובמושבה שרידים מסוכנים של האתמול. המדינה , חוקיה וצבאה, כוח כפייתה וכוח פיתוחה. הכוח שלה לחלק טובות ולהטיל משמעת צריכה היתה להחליף את שפת הסולידריות שהתגבשה לפניה. את תנועת הנוער היתה צריכה לרשת תנועת נוער ממלכתית הפונה לכל ומשחררת את הנוער מהעגה הישנה של התנועות הוותיקות . את בית הספר המגוון צריך לרשת בית הספר האחיד של המדינה. את תנועות ההתיישבות תחליף תנועת נוער שאינה מזוהה עם גופים פוליטיים. הן יקומו לפי הוראות המדינה בהנחיית משרדי הממשלה.
לעומת תפישה זו צמחה גם הדרך הנוגדת שביקשה לקיים את כל הכלים והתכנים שקדמו להקמת המדינה ולא לתת למדינה להחליף אותם. את העימות אפשר היה לראות בבירור בחלוקה שנוצרה באותן שנים בתוך מערכת הבריאות בין בתי החולים של קופת החולים של ההסתדרות לבין דרכו של חיים שיבא שביקש להקים מערכת בריאות ממלכתית. בפילוג של מערכת הבריאות הקונפליקט התגלה באופן מעניין וכמעט סמלי. קופת החולים של ההסתדרות לחמה על פיתוח בריאות על יסודות הישגיה המצטברים ביישוב בארץ ישראל , המערכת הממלכתית ביקשה להקים מערכת רפואה מתקדמת אך מסתפקת במועט ואפילו פוריטנית לכל אזרחי המדינה החדשה.
הדילמה של מקומה של הסולידריות מצאה לעצמה הרבה ביטויים. אך הרס המערכות התרבותיות והפוליטיות שהיו התברר כבלתי ניתן לביצוע בגלל שהמדינה היתה דמוקרטית והמערכות הוולונטריות שהצמיחו חיים קהילתיים מלמטה לא היו מוכנות להתפרק. הן חשו כי אין הן מוכנות לוותר על דרכן. הממלכתיות לא הצליחה לגייס מערכת וולונטארית למשימותיה שהיו לפי כל קנה מידה בעולם יוצאות דופן. אופייה המחוקק והפוליטי של המדינה הדמוקרטי לא היה יכול להניע המונים למעשים אלטרואיסטים. אנשים לא האמינו ביכולתה של המערכת המדינית לעמוד בדוגמה האישית הנדרשת ובחופש המחשבה הנובע ממערכת וולונטרית. היא נתפשה כחלק ממערכי השלטון ולא כמערכת רצונית.
התוצאות לא אחרו לבא :המערכת הקהילתית החרדית שלא הכירה בסמכותה של המערכת הממלכתית אמנם נזקקה לה ולסדריה אך היא הפרידה באופן די ברור את המערכת הסולידרית מן המערכת הפוליטית. הקהילות הדתיות שהיה נראה כי צריכות להיחלש עקב פלישתן של המערכות הממלכתיות
והן על ידי החברה החילונית שתרמה כל כך להקמת המדינה השתנו לבלי הכר אך השתמשו בכליהן כדי לחזק את מערכותיהם . כישלונה היחסי של המערכת הממלכתית לקלוט את העלייה כתוצאה ממדיניות כלכלית חברתית רק חיזקה את הסולידאריות המוסדית של הקהילה החרדית ועודדה שיבה אל מסורות שהעניקו כבוד וייחוד למערכות חברתיות מקופחות.. אך לא ברור אם חוזקה הסולידאריות התובעת הכרה ברבגוניות , בביטוי האישי ובחירות החיפוש של כל יחיד וכל גרעין חברתי. תחושת הציפייה שלא מתמלאת של חוגים שונים בחברה הישראלית אמנם הצליחה לשבור את מה שנראה הגרעין הקשה של התרבות הישראלית בתקופת היישוב אך לא הביאה לגיבוש של חברה פתוחה ורבגונית . הממלכה לא מנעה את תחושת התפוררות הסולידאריות אלא חיזקה אותה.
המערכות הוולונטאריות החילוניות שהתקיימו לפני הקמת המדינה הועמדו כל הזמן בסימן שאלה הן על ידי הגופים הממלכתיים והן על ידי עלייה של אוכלוסיה שלא צמחה אתם. העלייה הרבתי של קהילות היהודים וצמיחתו הדרמאטית של היישוב הערבי יצרו צורך לעצב צורות של סולידריות חדשה.
התנועה הממלכתית אמנם הצליחה ללחום בתנועות הנוער המסורתיות של תנועת העבודה ושל תנועות חברתיות ומפלגות אחרות. אך היא לא הצליחה להקים מערכת חינוך משותפת החופשית מפוליטיקה ולא הצליחה להניע סולידריות חדשה.
כך קרה בשטח של ארגון המפלגות הפוליטיות . בעבר הן היו גופים בהם טופחה סולידריות עמוקה המבוססת על שיחה , על משברים החושפים צרכים משותפים, על טיפול משותף וביקורתי של יצר השלטון. כמו כל החיים הפוליטיים בארץ הנשלטת על ידי זרים, הסוד היה גם צורך של חיי מחתרת וגם דבק חברתי. בתאי החיים הפוליטיים היתה גם שפה, גם כתובת וגם אופק רחוק. דווקא עם סיום הפרק הטרום ממלכתי שבו היה מודגש האלמנט המחתרתי של הקבוצות הפוליטיות השונות שהיה אחד ממוקדי הסולידריות החלה להכריע יותר ויותר הנורמה של החשיפה והגילוי, של החשדנות כמוקד הגנה של חברה דמוקרטית. עם השנים הפכה החברה לחברת תקשורת החיה על חשיפה , על גיוס תמיכה במנהיג זה או אחר מבלי לקיים קשר דיאלוגי ואחווה . המפלגות ביקשו להיפטר מהדרכים שהיו והפכו להיות מנגנונים מתחרים המבקשים כוח ומטפחים בדידות. דרכן מגייסים מקורות כלכליים ולא שותפות בעשייה. מיקום במדרגי ממשל ולא סולידריות החלו להדחיק את השיחה הרעיונית המעצבת ולבנות תחתיה תרבות של גיוס כוחות ותמיכה ציבורית שאינה נשענת על דו שיח ציבורי אלא על תמיכה מיכנית , על בניית היררכיות פוליטיות ששיתפו פעולה עם מערכות פרטיות של אינטרסים. . כך איבדו גופים חברתיים מן הסולידריות הפנימית שלהם. היישובים והקהילות המקומיות הלכו ואיבדו את הסולידריות הפנימית הבלתי פורמאלית .
מערכת השלטון המקומי לא הצמיחה אלטרנטיבה כי היא היתה נושאת הקונפליקטים ולא פותרת אותם. הם נלקחו בשבי של קהילות עבודה היררכיות האדישות ליסוד החברתי נורמטיבי, לטיפוח התרבות המשותפת והדיאלוג האנושי.
בקהילות מסורתיות וחרדיות העמידה מול התהליכים המתקיימים בחברה הסובבת הובילו להחרפה של ההתבצרות הפנימית, גבר הצימאון לסמכות של פרטי חוק שאינו מבקש לעצמו צידוק אלא בשחרורו מכל טעם ומכל ערך חברתי כללי. במערכות שמסורתן היתה חילונית וחברתם ביקשה להגשים סולידריות על בסיס של מהפכה הבלבול הוביל לאדישות להעמקת התביעה כי הסולידריות תוסדר באמצעות המדינה וחוקיה.
כשמסתכלים על החברה הישראלית כמכלול נראה כי כל הדרכים למימוש הסולידריות החברתית עברו זעזוע קשה ואין אף תרבות סולידרית שיכולה להשתלט על כל החברה. או אפילו להיות מרכז להגמוניה בתוכה. בכל החוגים שוררת אווירה של רצון להיות רלבנטיים בלי לאבד את האותנטיות , של אמונה במחויבות לפעולות תיקון ולימוד הצומחים מתוך תחושת אי היכולת לממש את הצרכים הבוערים של העתיד מבלי לשאוב מן העבר ושאינך יכול לשקוע בעבר מבלי להיחשף לבעיות המתגלות בהווה ובדאגה למחר.
הסולידריות בחברה הישראלית יכולה להישען על הדרכים השונות שגובשו בעברה כפי שהן נקראות ועשויות לתרום לעתידה, מתוך מפגש לעתים כואב אך גם לא צפוי של מערכות אלו. אולם בצד דרכים אלו יש צורך לכונן ניסיון ליצור אלטרנטיבות הנשענות על קבוצות שיתופיות שבאות ממגוון גדול של חוגים קבוצות המבקשות דרכים לגיבוש סולידריות הצומחת מהתנסות במשימות ראויות שאין החוק והדמוקרטיה יכולים לגייס כהכרעה מחייבת הנוגעת ל'אזרחים בעלי זכויות' השותפים לחיים הדמוקרטיים. קבוצות שתקחנה על עצמן משימות שהדמוקרטיה אינה יכולה לכפות אך היא נדרשת להן כחברה המגלה ללא הרף בעיות של חינוך וחברה. משימות הנובעות מתפישה מוסרית המבקשת את האחר לא בחינת הזר המאיים, ואת החבר לא כמכונן בועה המשחררת מאחריות. קבוצות שיתופיות המתאגדות על בסיס של משימתיות וצורך להעמיק את חיי היחד . בחלקן הן קהילות מקום המבקשות להעניק לו ביטוי לתרבות המאפשרת הקשבה לריבוי הקולות . קהילות שהמקום , הסיפור והמסורת הצומחת בהן יעניקו להן כלים להעמקת האחריות ההדדית והסולידריות המתמודדת עם מגוון הבעיות האנושיות הצומחות בהן. בחלקן הן קהילות רעיון המגבשות להן שפה משותפת שלא על בסיס של חיים משותפים אלא על בסיס של מפגש עם בעיות ואחריות לתיקון החברה וניסיון לשמור על אופקיה האוניברסאליים , חברה הבוררת לעצמה כלים משתנים לביטוי מאוויה. קבוצות כאלה תטפחנה תרבות
פוליטית במובן הרחב של המילה תוכלנה להעלות את רמת החיים הפוליטיים ולאפשר חיזוק של החיים הדמוקרטיים המבוססים על דיאלוג תרבותי ואנושי המבוסס על עמידה בדילמות מוסריות והחלטות כלכליות חברתיות.
הרצון להעמיק את השידור של מגוון הקולות מבלי שיהפוך להתפוררות ולחששות הדדיים יוכל לקרב לתפישה הרואה בסולידריות תנועה הצומחת מלמטה, על בסיס של התאגדות רצונית, תנועה הניזונה ומזינה התאגדות פוליטית חוקית רחבה וחופשית הרואה לנגד עיניה את התמונה הכוללת, הרחבה. שתי התנועות הללו של הסולידריות בהתאגדות הצומחת מלמטה וכמשטר חברתי כלכלי מצד שני יאפשרו פיתוח ליחידים, לכל היחידים, דיאלוג צומח ומחויבות לאחר הלא נודע. שני הקצוות הללו של פיתוח הסולידריות בחברה
יכולים להזין האחד את השני. שתיהן אינן מתגלמות בתמונה ידועה מראש של תכנית אלא מגלות בדרכן אפשרויות ומכשולים חדשים. לכל אחת אורבים סיכונים אחרים אך כמהלך של חיים עליהן להכיר את המכשולים ולנסות לגבור עליהם.
לא במקרה מייחסים ציפייה כזו לאורח מחשבה אנרכיסטי, כלומר אורח מחשבה שלא רואה בשלטון תרופה או פתרון לאדם ולחברה. אך באופן פרדוקסלי יש להדגיש כי תפישה של צמיחה מלמטה אם אינה נשענת על רשת ביטחון של חוקים אוניברסאליים פוליטיים המבטיחים זירה המאפשרת את צמיחתם (הגנה חברתית, צמיחה בעלת צדק חלוקתי, מערכת חינוך אוניברסאלית , רווחה) תמצא עצמה בעימות מתמיד, במגננה מעקרת, בעימותים פנימיים מפוררי תקווה. מצד שני מערכת דמוקרטית ולו מערכת של מדינת רווחה מאורגנת למופת לא תוכל בסופו של דבר להביא לסולידריות אמיתית בלי צמיחה חברתית וולונטארית כי היא תהיה שבוייה במערכות ביורוקרטיות שאינן יכולות ואסור להן לגלות את האישי, את בעל הזיקה לא למקרה אלא לאדם, לא לפוטנציאל הייצור או הצריכה שלו, לא לכוחו הכלכלי ולכישרונו אלא לו כאדם הכולל את כל אלה ויותר.המטרה צריכה להיות לטפח מערכת שאינה רק מכסה את עיניה כדי להיות אובייקטיבית וישרה אלא פוקחת אותן כדי לגלות בה אנשים .
ברל כצנלסון ודב סדן היו עסוקים בפענוח חידתה של העלייה השנייה ואנשיה. להפתעתו של דב סדן התברר לו כי ישראל שוחט ואליעזר שוחט מחשובי העלייה השנייה היו אחים. והרי שני האנשים הללו היו משני צידי המתרס
ישראל היה מנהיג כריזמטי מכוון למשימות אליעזר היה איש עבודה וחינוך. בספרות הרוסית נודעו שני טיפוסי שיגעון האחד היה משימתי ומתפרץ. משנה עולם ויודע לתת פקודות השני היה עסוק בעיצוב דרך חיים מוסרית ובדיאטות חריפות על היצרים הגועשים. שני קצוות השיגעון באו לידי ביטוי חריף
בעולמה המתוח של רוסיה לפני המהפכה והנה כאן בארץ נמצאו שני אחים שגילמו את המתח בבירור. האחד כשיך של השומרים השני כאיש הרוח של מושב העובדים . ברל טען כי לא רק אחים היו כאן אלא ששניהם שכנו בנשמה אחת. היו אדם אחד. דב סדן שאל אותו מה קורה בנפשו של אותו אדם וברל השיב כי בנפשו תופת. אין לי ספק שהיה זה ווידוי של התנועה לה ברל היה שייך. הוא גילה בה את עקבותיהן של הנשמות שהיו מסוגלות לבנות חברה כה מתוחה המבינה כי אחווה הנבנית ממתחים כה עזים נחשפת לסכנות קשות. האפשרות השנייה הניו איג'ית להפגיש בין הקצוות על פי תביעה להרפייה בה השונים עוקבים רק אחרי תנודות נפשם ומוכנים להגיע לאחווה משחררת מאחריות גם היא הרת סכנות.
איננו נמצאים עתה לא בתקופת היישוב ולא בתקופת ייסוד מדינה. עלינו לגייס כוחות גדולים לחברה הנמצאת על הסף של תקופה שאין אנו יודעים לחזות את עתידה אך יכולים להציב מולה חזון וקריאה רצינית של המתהווה. רק מפגש הער לסכנות של המון, של מסדרים ושל בועות ומבקש להצמיח סולידריות מתוך חיי היום יום של קהילות תוך מאבק על יצירת זירה המאפשרת להן להתפתח כקהילות פתוחות ולא כחדרים אטומים. היודע להבחין בין תהליכים לבין אירועים, להיאבק בטירוף על ידי שפיות וקשרים מתפתחים , על ידי ביקורת ואמפטיה, על ידי גילוי מוקדם של סימפטומים משתקים ומאבק באדישות המפהקת יוכל להביא את החברה הנמצאת על הסף לאופקים חדשים.
מוקי צור
פילוג התנועה הקיבוצית
פילוג
יום הולדת תשעים לאשדות יעקב. איחוד ומאוחד.
צריך לדבר על הישגים ושמחות. על ברכות ואיחולים. ויש הרבה על מה אך אני העדפתי דווקא להעניק מתנה אחרת: לדבר על הפילוג. למה דווקא ביום הולדת חגיגי לאשדות יעקב? אמנם אשדות יעקב היתה מראשוני הקיבוצים המתפלגים אך באופן מתמיה הדבר לא נגרם בגלל היות אשדות יעקב קיבוץ יותר פוליטי או גדוש סכסוכים מן השאר. אשדות יעקב לא היה הקיבוץ הכי פוליטי. להיפך. דווקא תמימותם הפוליטית של רוב חבריו והאווירה החמה ששררה בו דחפה אותם במהירות לתהום. רוב חבריו לא ידעו כיצד לנהוג בבעיה פוליטית קשה. הפירוד התקבל בהפתעה ובזעם. זו לא היתה בעייה פוליטית בלבד. הפילוג היה ביטוי למתחים ולבעיות חברתיות כבדות שפקדו את התנועה הקיבוצית ואת החברה הישראלית כולה. ברגעים הכי קשים רוב החברים פשוט נאלמו לנוכח הסערה שפרצה לעולמם. שתיקתם רק הוסיפה שמן למדורה.
מאז הפילוג הוא הפך לאירוע נלחש, מצונזר, מפתיע, לא רלבנטי ודווקא משום כך שום השכחה לא היתה יכולה לרפד אותו. אני מבקש לדון בו דווקא עכשיו כי אני מאמין שאשדות יעקב בתשעים שנותיה יכולה כבר להכיל את הפילוג, צריכה להכיל אותו, ללמוד אותו. לא רק שיגרת החיים ומעופם צריכים לטפל באירוע . התודעה, הסליחה, היכולת להכיל ולא להינעל הם כשרים חיוניים לנו גם בנסיבות המתחדשות.
קופסאות שחורות
אנו סוחבים אחרינו אירועים מתמיהים, כואבים. גם אחרי שגוללנו עליהם גולל הם ממשיכים ללחוש לנו מתהומם, להדריך אותנו, לעורר תגובות שאנו עצמנו לא מסוגלים להבין את שורשן. מקופסתם השחורה הם ממשיכים לשדר לטווח של זמן שנראה בעינינו אבסורדי במשכו.
בעיר טיקוצ'ין שבפולין פולנים לא יהודים ממשיכים לקיים 'פורים שפיל' למרות שכבר אין יהודים בשטח . הם מרגישים שפולחנם הזר של היהודים מסתובב עדיין כרוח רפאים ומקרין על הנעשה במקום. כך נראה לפעמים כי למרות חלוף הזמן ולמרות ניצחון השכחה מונחת על קיבוצים אימת חרב הפילוג העתיקה שלא תמיד מספרת מה עבר עליה ודווקא משום כך היא יודעת להישלף בכל הזדמנות. היא מפתח לאירועים שונים בחינת 'בזמנים ההם בזמן הזה'.
סיפור פילוגי תנועות נוער, קיבוצים , תנועות קיבוציות ומפלגות פוליטיות מלווה אותנו שנים ארוכות. המחירים ששולמו הם אדירים . לא רבים אוהבים לדבר עליהם כי אחת מהתכונות של פילוגים היא שבחלוף השנים אין הם נראים כמתקבלים על הדעת. כיצד קורה שאנשים הקרובים ביותר חברתית, שהיו שותפים במשימות, אפילו בני משפחה מתרחקים זה מזה באופן כה דרמטי? כיצד נפגמים יחסים באופן שאי אפשר להיחלץ מן המלכוד? כיצד משתלטת הסטיגמה, פורץ החרם ובעקבותיו השתיקה וההשתקה? כעבור שנים מתברר לכל השותפים כי 'השטן נכנס ביניהם' כלומר הם לא כל כך יכולים למסור לזולתם מה קרה. הנסיבות השתנו והסיבות לפילוג כבר לא נראות בעיני שני הצדדים. מבחינה זו הפילוג דומה למעשה של אהבה עזה ושרירותית, שנראה שאין לה נימוקים. האם הפילוג הוא העונש על הקמת מגדלי בבל של ציפיות ? או אולי שבירת כלים נזעמת המגיחה מתוך דיכאון גדול ? האם זהו תהליך הנובע מאינטרסים מיובאים או מתוך אובדן פנימי של שפה משותפת? האם הוא מפלה אידיאית או טעות בהערכת מצב?
האם בירור מחודש יוכל להתיר את הקשר הזה ולהפוך אותו מפולקלור של רעל העובר מדור אל דור לברית מחודשת בין דורות?
קורותיו של הפילוג בתנועה הקיבוצית הוא פרק עלום יחסית. מדובר מעט אך מורגש רבה. הוא מופיע בסיפורים הנמסרים מפה לאוזן , בתמיהה העצמית, בחוש ההומור. גם ברגעי הכרעה פחד הפילוג וצלקותיו עלולים לשתק ולאיים.
שורשים תרבותיים
הפילוג והחרם אינם תופעות חדשות. הם פועלים בכנסיות ,במסגדים ובבתי כנסת, במסדרים דתיים במזרח ובמערב, בתנועות מהפכניות, בניסיונות להחזיר עטרה ליושנה ובמאבקים להביא בשורה חדשה. בעם היהודי נרשמו פרידות בין יהודה וישראל וגלות עשרת השבטים, בבית שני היו צדוקים התפלגו מפרושים, איסיים ממשיחיים, בייתוסים , בית הלל מבית שמאי, פילוגים הביאו למלחמות אזרחים בתקופת המרד הגדול, ובגולה התפלגו קראים ורבניים, שבתאים, פרנקיסטים, חסידים והמתנגדים . בין החסידים עצמם התהוו אינסוף פלגים, חצרות. צדיקים נאבקו זו בזו גם כאשר עמדו יחד מול רבנים מטעם ממשלת הצאר ומוסרניקים היוצרים פדגוגיה אלטרנטיבית . הרבה פעמים הפילוג לא הסתיים בחרמות וגידופים ובהקמת בתי כנסיות חדשים. אפילו לא בהפיכת כשר לטרף. היתה גם הלשנה ומסירה לידי השלטונות הלא יהודיים שבידם היה הכוח לאסור ולהגלות.
במאה העשרים המשיך הפילוג לפעול בין משכילים וחרדים , בין חובבי ציון לסוציאליסטים, בין גרסאות שונות של ציונות מדינית ומעשית, בין גרסאות שונות של ציונות סוציאליסטית לבין שומרי חומות טוהרת הלאום כנגד אוניברסאליות קוסמופוליטית. פילוג היה בסיס לבית המכוון מול בתים אחרים. אלטרנטיבה . מפלגות ערבו לחבריהם והעניקו להם בימה לעומתית. המשותף בין כל הפילוגים הללו היא העובדה כי הם לא מבקשים הכרעה דמוקרטית ענווה וקשה, אין הם נרגעים בניסוח חילוקי הדעות ושיחה אודותיהם. הם ממסדים העדר יכולת להשפיע איש על רעהו בדרך של לימוד חברי, קביעת סדר עדיפויות, דחיית פתרונות מתוך אמונה כי אי פעם יכולה להגיע שעתם. בפילוגים תנועות ואנשים נשברים והופכים לקנאים. הקנאות לא נובעת מעודף אמונה אלא מהרצון לאחות מבפנים אמונה שבורה שנופצה לרסיסים. לעתים הניפוץ לא מגיע דווקא מהנושא עליו הדעות חלוקות. הוא פורץ ממעמקים שלא תמיד נהירים למתפלגים עצמם. הם נושאים תוקפנות לא פתורה ומוציאים אותה על סביבתם בנושאים שנראים קטנוניים ושוליים.
היסטוריונים מגלים לנו כי בחברות בעלות מתח רעיוני דתי גבוה נגרמות תאונות למכביר. התאונה היא הפילוג. כך קרה בין פסיכולוגים, אמנים, בעולם האקדמי. קבוצות רעיוניות קוראות את העולם דרך המתחים הרעיוניים שהן יוצרות.
ברל כצנלסון האמין כי היצר הפלגני בעם היהודי הוא חלק מתרבות הגלות . הוא קיווה שהמפעל בארץ יאחד את השונים אך הוא היה מודע לכך כי המתח לקראת העתיד עלול לעורר את 'השטן המרקד' דווקא במקום בו רוחש האידיאליזם והתום. כשהוא עצמו ניסה לאחד את המתפלגים לא פעם מצא עצמו שופך שמן על המדורה.
בתנועת הפועלים בארץ ישראל
הקמת תנועת הפועלים העברית בארץ ישראל עומדת בסימן הפילוג. ב1905 פועלי העלייה השנייה התאספו להקים את מפלגת הפועלים הראשונה בארץ. הצעירים התכנסו בחדר קטן לגאול את העולם אך בוועידת הייסוד החשאית לא הסכימו על השם של המפלגה החדשה. האם תקרא 'פועלי ציון', כשם מפלגת הפועלים הציונית בגולה? המתנגדים ביקשו לנתק את ניסיונם הארץ ישראלי מהניסיון של הגלות, ביקשו להדגיש את החדש , את העברי שבהתארגנותם. הם ביקשו לחולל את המהפכה בעזרת השם . בוועידת ייסוד של מפלגה אחת נולדו שתי מפלגות : הפועל הצעיר ופועלי ציון. שתי המפלגות הללו רבו באינטנסיביות רבה עד כדי כך שקמה מפלגה שלישית, מפלגת הבלתי מפלגתיים שהיתה כנראה מפלגת הרוב בין הפועלים.
אחרי מלחמת העולם הראשונה היה ניסיון לאחד את תנועת הפועלים אך הוא נכשל: התאחדו רק שתיים משלושת המפלגות. כשהגיע יוסף טרומפלדור מייסד תנועת החלוץ ארצה לתכנן את העלייה השלישית הוא כתב כי על הפועלים להקים הסתדרות על מפלגתית. אחרי מותו בתל – חי התקבלו דבריו כצוואה והצעירים כפו על החלוצים הזקנים שהיו בשנות העשרים המאוחרות שלהם להקים הסתדרות פועלים אחת. אולם הפילוגים לא הסתיימו.
גם בהתיישבות פגע הפילוג .חברים מדגניה פרשו ממנה והקימו יחד עם פועלים את מושב העובדים. בינו לבין הקיבוץ נפערו לא מעט תהומות. . עין חרוד ותל יוסף שהיו קיבוץ אחד המבוזר לשני מקומות התפלגו והקימו את הקבוצה הגדולה בעין חרוד ותא של גדוד העבודה בתל יוסף.
. עין חרוד התפלגה בין המשקיסטים והתנועתיים : חלק מחבריה השתתף בייסוד המושב כפר ויתקין .
בעת הייאוש שפקד את הארץ בעקב המצב הכלכלי ב1928 גברה התחושה כי הציונות נופלת לידיים של הבורגנות. קבוצה מבין חברי גדוד העבודה שנטתה לשמאל עזבה את הארץ והקימה קיבוץ ברוסיה הסובייטית במסגרת מפעל ההתיישבות היהודית הגדול בקרים שהקימה המפלגה הקומוניסטית בשיתוף עם הפילנטרופיה היהודית באמריקה.
בראשית שנות הארבעים התפלג הקיבוץ הראשון שנוסד על ידי חברי השומר הצעיר קיבוץ בית אלפא. חלק ממייסדיו גלה לרמת יוחנן וחברי השומר הצעיר ברמת יוחנן עברו לבית אלפא. לפילוג זה קראו 'הטרנספר'.
תנועות נוער התפלגו כל הזמן. תנועת החלוץ ברוסיה , שהתמודדה עם המשטר הקומוניסטי בלהט והקרבה עצמית במשך כל שנות העשרים לא היתה מסוגלת להתאחד. היא השקיעה מאמצים גדולים להוכיח עד כמה גדולים ההבדלים בתוכה גם כשנרדפה בידי המשטרה החשאית הסובייטית.
תנועת הנוער השומר הצעיר העולמית התפלגה ב1930 בין אנשי תנועת הנוער שביקשו את תנועת הנוער הנצחית שלא תדרדר לחיי מפלגה (והפכו לאחת המפלגות הממושמעות ביותר בארץ) לבין אלו שביקשו שבוגרי תנועת הנוער יתבגרו ויצטרפו לפוליטיקה אקטיבית של מפלגת הפועלים הרחבה (במשך השנים דווקא הם לא הסכימו לחיות נפשית בחייהם המפלגתיים אלא כאנשי תנועת נוער). קבוצת החלוצים הדתיים הראשונה שהוקמה ברודגס בפתח תקווה התפלגה בין מושבניקים שייסדו את כפר אברהם וקיבוצניקים שייסדו את יבנה.
ב1931 התאחדו שתי מפלגות הפועלים והקימו את מפלגת פועלי ארץ ישראל. אך גם זו החזיקה מעמד כמפלגה אחת רק עד 1944, עד לפילוג הבא. יש לזכור שאפילו תודעת השואה לא הצליחה למנוע את הפירוד. אנצו סרני , הצנחן השליח , בצאתו מן הארץ לשליחותו האחרונה השאיר אחריו מעין צוואה : אל תתפלגו. אך הפילוג לא נמנע גם בתוך הימים הנוראים ביותר בהיסטוריה היהודית.
תנועות הנוער שפעלו באופן כה מיוחד בתנאי השואה לא מיהרו להתאחד בתוך האימה. כל אחת שמרה על חבורתה ועל האופי המיוחד לה. אי ההתפשרות על סמלים וחבורה היו להם עניין חיוני.
פילוגים בין מפלגות ואנשים לא בהכרח מולידים מעבר בין מקום למקום, הקמת יישובים חדשים חיתוך אדמות ודגל. עימותים בינאישיים, גם אם נשענים על רעיונות לא חייבים להפוך את יצרי השבירה למעשה של פרידה ונדודים. מדוע לא היה פילוג במושב? מה הפך את המושב לחסין יותר מהקיבוץ ? האם הבית והקניין הפרטי הגנו על מושבים רבים מפרידה ממקום ? לא היתה במושב אידיליה כפרית, אחווה חברתית מנצחת . הוא היה עשיר בוויכוחים בשתיקות הדדיות ובחרמות גם שכל חבריו הזדהו עם מפלגה אחת . המושב הקים לעתים מפעל שימורים של טינות ומתח שיכול היה לעבור מדור אל דור . מבחינה זו הוא היה דומה לתרבויות כפריות רבות בארץ ובעולם. בחברה הקיבוצית הענייה והמתפזרת לכל רוח של משימתיות , בה הרעיון נתן טעם ומסתור והעניק כוח להתגבר על מכשולים כל כך רבים הפרצות- פתחו דרך לפילוג . והפילוג כמו בגירושים במשפחה נגע בכל רקמות החיים.
בדרך כלל הפילוג קשור במשבר.
איך מגיבים על מצב של משבר?
בשנת 1927 היה משבר כבד בקיבוצים . המשבר התרחש בעקב רצון ההסתדרות הציונית לרתום את הפילנטרופיה הלא ציונית לשיקום המפעל הציוני בארץ. נראה היה אז כי המפעל פושט את הרגל. נשלחה וועדה 'אובייקטיבית ' לבדוק את מצב ההתיישבות והיא סיכמה כי יש לחסל את הקיבוצים, במיוחד את אלו הנודדים שעדיין לא התיישבו. סוכם אז לבטל את העזרה המינימלית שנתנה ההסתדרות הציונית לפועלים ולקבוצות הנודדות . המוני חברים עזבו את הקיבוצים. אך התגובה של הקבוצות והקיבוצים היתה ברורה: הם החליטו להקים תנועות קיבוציות. להעמיק את אחריותם המשותפת ואת מאבקם המשותף. גובשו דרכים לערבות יותר משמעותית בין החבורות. זו היתה תגובה יוצרת למשבר. לעומת זאת אחרי הקמת המדינה המשבר אליו הוטלה התנועה הקיבוצית הוביל את כל התנועות לפילוג כואב . כנראה שעוצמת המשבר היתה הרבה יותר עמוקה ומשמעותית.
בין ברל כצנלסון ליצחק טבנקין
הפילוג בקיבוץ המאוחד נודע בשורשיו ביחס האישי בין ברל כצנלסון ליצחק טבנקין. הם היו בני דודים. בכנס שהתקיים לזכרו של בן דוד אחר שלהם, המשורר יצחק קצנלסון נוכחו כמאתיים איש מהמשפחה. כשהמנחה שאלה כמה מהקהל עוסקים בחינוך 70 אחוז מהמשתתפים הרימו ידיהם. ברל וטבנקין היו מאד קרובים בטבעם: שניהם ראו את מנהיגותם כדיאלוג פדגוגי ולא כשלטון ממוסד. הם ראו עצמם כשליחי רעיון ולא כנציגי ממסד פוליטי היררכי כוחני. הם ביקשו לחנך ולא לפקד, לגלות אנשים ולא לקבע מעמדות ועמדות. לעודד יצירת חברותות . שניהם חונכו על ידי חלום המהפכה הרוסית הראשונה וכישלונה . הם קיבלו את חינוכם אחרי הפוגרומים שהיו למכשיר דיכוי המהפכה. למרות המשותף העבותות היו לקרע. אין זה מפתיע שהתהום ביניהם התגלתה בשעה שברל ערך ספר על איחוד התנועה הקיבוצית בו שיתף רבים מחברי התנועה המגוונת . המתח היה לקרע כשטבנקין ערער על סמכותו של ברל להיות עורך יחיד של ספר ולא בעקבות עמדה פוליטית זו או אחרת.. הספר נגנז אחרי הדפסתו . גניזתו סיימה תהליך ארוך של התרחקות סמויה והגביר את היריבות הגלויה. שניהם לחמו על הזכות לחנך. בפילוג של התנועה הקיבוצית בשנות החמישים טבנקין היה ברל כבר לא. הוא נפטר ב1944. מה היה בין ברל לבין טבנקין שהוביל אותם לקרע? יש המצביעים על גורמים פסיכולוגיים. ברל לא הקים משפחה, לטבנקין היו ילדים. ברל לא היה משוייך לחבורה כמו טבנקין. לא היה לו קיבוץ. ברל, כמו שאמר ישעיהו לייבוביץ היה פוליטיקאי – אך איש המהרהר אודות מקצועו. טבנקין עסק בפוליטיקה אך הוא ראה בה זירה רוחנית ולא פקפק בה. שייכותו למיעוט סוער וריחוקו ממוקדי הכרעה מרכזיים העניקה לו אפשרות להציע עמדה של מי ששלם עם המטרה ולוחם להשיג אמצעים לה. ברל חש בטוח יותר בספק, ראה בספק מדריך חכם וחיוני בשעות חורבן. אך נראה כי התהום שנוצרה לא נובעת רק מהבדלים במזג. שניהם פחדו מקרעים. פחדו מסיעות. ברל במפלגה, טבנקין בקיבוץ. ברל בהסתדרות, טבנקין בתנועת הנוער. טבנקין האמין כי הציונות יכולה וצריכה להיות מובלת על ידי תאים של שותפות. על ידי אנשים צעירים המותחים עצמם בלי סוף לעבר המשימה. תלמידיו החלוצים הסגפנים הנלהבים סחפו אותו להאמין כי ניתן יהיה להגיע אל המטרה באמצעות חבורה נבחרת, מאוחדת של צעירים מאמינים הבאים מחוגים שונים. הוא האמין כי השילוב בין קבוצות רעיוניות לבין צעירים המגיעים לציונות מתהום החברה היהודית הוא שילוב שיכול לזרז את הגשמת הציונות. ברל כצנלסון חש כי בדרך יש לעסוק גם בהקמת ממסד פוליטי. ממסד שיקיף את המגוון הגדול של החברה היהודית באשר היא. על משפחות, על דתיים וחילוניים, על בורגנים ופועלים. הפועלים לדעתו צריכים להיות חוד החנית אך הם נבחנים ביכולתם להכיל את כל שדרות העם. ברצונו זה להקיף נותר ברל די בודד. לא היתה לו חבורה מגובשת כמו לטבנקין, ליערי ולאחרים. בניגוד לבן גוריון שקיבל את דרכו של ברל אך ראה בה בעיקר את המימד הפוליטי, את הצורך לעתים לוותר להיררכי ולמשחק את המשחק הפוליטי בנחרצות ושלמות פנימית . ברל ראה את המחיר של דרכו. הוא הבין עד כמה המוסדות המוקמים הופכים להיות היררכיים, לעתים סגורים באינטרסים צרים, בלתי רגישים מבחינה חברתית. כיצד לנווט מערכת כה מורכבת? טבנקין הציע להכריע ברל לנווט במתח. טבנקין ראה בספק גורם משתק, ברל אתגר מחייב. אך היה בין שניהם עוד הבדל חשוב. ברל כצנלסון הכיר לא רק את רוסיה ופולין ואת עולמם של יהודי מזרח אירופה. הוא היה מעורה היטב בנעשה במערב. הוא שהה בארצות הברית ובאנגליה. היו לו קשרים עם מנהיגויות של תנועות סוציאליסטיות שלא חשבו במושגים האירופאים האורתודוכסים. המתח הפנימי של ברל הוביל אותו גם לשיג ושיח עם השונים ממנו אך גם לבדידות מסוימת. הוא לא היה משויך והיה משויך לכולם. הוא היה גם ביקורתי אך גם ממסדי, גם פוליטי וגם חינוכי.
דב סדן הגיע יום אחד אל ברל כצנלסון עם ידיעה מרעישה: הוא גילה שאליעזר שוחט וישראל שוחט אחים. איך זה יכול להיות ? הרי הם כה שונים, שייכים לשתי מפלגות. אחד נזיר קפדן עם עצמו ושתקן מופלג, איש אדמה והשני סוער, כריזמאטי, פוליטי. האחד איש הפועל הצעיר והשני איש פועלי ציון. אתה מתפלא? שאל אותו ברל והוסיף
'ואני תוהה האם שניהם אינם אלא אדם אחד!'
סדן כבר הבין כי מעבר לשיעור בהיסטוריה הוא מאזין לווידוי של ברל על עצמו ושאל
-ומה מתחולל בראשו של אותו אחד ?
– התופת ! השיב ברל.
נתן אלתרמן הנציח את המתח הזה ביצירתו כנרת כנרת. שם מופיע גיבור בשם יסנוגורסקי שהתפצל לשניים. יסנוגורסקי א' ויסנוגורסקי ב' . זהו הגיבור שהתפלג . במחזה הוא מסביר את הפיצול באהבה בלתי מושגת. נדמה לי כי במקרה של הפילוג מדובר על פערים בלתי ניתנים לגישור בין החלום והיכולת.
בזמן הפילוג של התנועה הקיבוצית ברל כבר לא היה בחיים. הוא נפטר ב1944. אך צילו, צל תורתו וזכרו השפיעו . הוא היה נראה כאיש שמת על הר נבו בטרם הולדת המדינה. הוא האמין שהמדינה קום תקום (אך לא היה כל כך בטוח שיהודים ידעו להנהיג אותה ולטפל בה ). טבנקין ליווה רק חלק מהפילוגים הרבים שעברה עין חרוד. הוא היה מעורב בראשון אך אחר כך כשהיה שליח בפולין לא בא כשנקרא ארצה כדי לפתור את המשברים הבאים. שליחויות אלו של טבנקין בפולין היו פסגת חייו . המפגש האינטימי עם התנועה החלוצית בפולין היה גורלי . גם לו , גם לתנועה החלוצית. הוא הגיע לשליחות בתקופה לא פשוטה לנוער. משבר כלכלי בפולין הביא ארצה בורגנות יהודית, משבר כלכלי בארץ הביא את השלטונות להמעיט את עליית חלוצים דווקא כשהצורך של הצעיר היהודי לצאת מבועת חייו בפולין הגיעה לשיא חדש. החלוצים שבאו ממשפחות אמידות יחסית בקשו דרך אל עולם מתוקן ויצרו שותפות מרגשת עם חלוצים שביקשו להיחלץ מכלא העוני המשפיל. בחבורת החלוצים היו נערים עובדים ונערים לומדים. בני עשירים, בני עדות חסידיות , בני ישיבות , תלמידי בתי ספר עבריים , אידישיסטים חילוניים ותלמידי בתי ספר פולניים אך למרות גיוונה חבורת החלוצים היתה קטנה מאד ביחס לעם היהודי שעמד על פרשת דרכים ללא מוצא. טבנקין הביא להם את עין חרוד של מעלה. הוא היה לדרשנה הבלתי נלאה. הוא ראה את עצמו כמיילד של המפעל הגדול שעל גבו יועמס עול הגשמת החלום הציוני סוציאליסטי. מפעלו זה נעשה בשם עין חרוד. סמכותו של טבנקין בחבורת החלוצים היתה גדולה ביותר. יחסו של ברל כצנלסון לקיבוץ היה שונה. גם הוא ראה עצמו כאיש כנרת, חבר בקבוצה הכנרתית שהגיעה לעין חרוד אלא שחשב שכעסקן איבד את זכותו לחברות בעין חרוד. הוא אמנם ביקר בה הרבה ואף השתתף באסיפות מדי פעם אך ראה את עצמו כמי שלא יכול להיות שליחה .
בין ברל כצנלסון לבין טבנקין ביו חילוקי דעות בנושא של ברית המועצות.
ברית המועצות
מייסדי תנועת הפועלים בארץ הושפעו מאד מהמתרחש ברוסיה. לא במקרה הם נקראו על ידי הערבים המוסקובים, כלומר מי שהגיע מרוסיה. אנשי העלייה השנייה הושפעו מאד מגורל המהפכה הרוסית הראשונה ב1905. גם מחלומה , גם מתבוסתה. גם מתהליכים שאירעו בחיי החברה של המהפכנים. גם מההצטרפות של המוני הצעירים היהודים לעולם המהפכה. הן למהפכה הפוליטית חברתית שביקשה להפוך את החברה הרוסית לחברה דמוקרטית והן מהסוציאליזם הפולני שביקש להשתחרר מעולה של רוסיה במהפכה לאומית. המהפכה כרעיון עליו נלחמים בארצות שצריכות ליצור משטר של יציאה משעבוד עמדה בניגוד למהפכה האישית של העלייה ארצה ולאמונה בכוחה של העבודה לחולל שינוי מוסרי חברתי.
עם המהפכה השנייה ברוסיה שהתגלגלה למהפכה הסובייטית ראו ברל וברנר את תהומותיה. הם העריכו את ההתקוממות נגד האוטוקרטיה אך גילו במהפכה את שימור היחסנות, את השימוש המיותר בכוח הכפייה, את הקסם הכופה של הדוקטרינריות. הם גם חשו במהפכה את מלכודת הדבש לצעיר היהודי הצמא לרעיון מארגן, לסיסמא גורפת. ברל ראה את כוחה של הטמיעה האדומה. טבנקין וחבריו לעומתו ראו כי הנוער היהודי שיכור המהפכה צריך למצוא דרך לשלב את הערצתו למהפכה עם אי וויתור על הציונות. הדיאלוג נראה היה לו אפקטיבי. הוא וחבריו האמינו כי הם יכולים להשתמש במהפכה הסובייטית כמתודה חינוכית לשכנע את חניכיהם להיות ציונים חלוצים. טבנקין ראה ברוסיה המועצתית תשובה לצעיר היהודי והניח כי אפשר להציע לצעירים פרספקטיבה המבטיחה כי הסוציאליזם יגיע. הוא ראה בהזדהות עם המהפכה הרוסית דרך חינוכית אך לא ברור אם באמת האמין לברית המועצות. בין חברי הקיבוץ המאוחד טענו כלפיו כי אי אפשר להחזיק באמונה בברית המועצות ככלי חינוכי בלבד . יש להאמין בה. יש לחנך אליה. יש לשיר אותה. היא מעניקה לחזון ההתיישבות העברית מימד אוניברסלי. הוויכוח זה התעצם עם האכזבה ההולכת וגוברת מהמשטר הבריטי בארץ שגילה יותר ויותר את אופיו האימפריאליסטי וגם נראה היה שיותר ויותר וויתר על הבטחותיו לעם היהודי. עם כניסתה של ברית המועצות למלחמת העולם השנייה ועצירת הצבא הגרמני ברוסיה גאתה אליה ההערצה . יחד עם ההערצה גם היתה הערכה שכוחה של ברית המועצות יגדל מאד. בן גוריון שבשנים ראשונות למהפכה העריץ את לנין על העזתו לחולל שינוי מהפכני התפכח לא במעט בעזרתו של ברל כצנלסון ומשה בילינסון שלא יכלו לעצום עיניהם ממשטר האימים של סטאלין.
בימי מלחמת העולם השנייה עם יצירת הפלמ'ח היה נדמה למייסדיו שהם מקבלים השראה מהמסירות ללא תנאי שהתגלתה בצבא האדום . יחד עם הדגש על ההתנדבות ורוח הקבוצה. עובדה זו כשלעצמה העמיקה את החשש של חוגים רבים מפני הפלמ'ח. אתוס המעגל של הפלמ'ח הותיר רבים בחוץ.
בשנות החמישים
התנועה הקיבוצית בשנות החמישים שיקפה תהליכים שהתרחשו בחברה הישראלית ובעולם הרחב. הניצחון על הנאציזם במלחמת העולם השנייה לא הביא שלווה וביטחון. האלימות לא הפסיקה. עשרות אלפים צרפתים הוצאו להורג בידי צרפתים כמשתפי פעולה. מלחמת אזרחים עקובה מדם השתוללה ביוון. מדינות מזרח אירופה היו כבושות על ידי האימפריה הסובייטית החדשה. המלחמה הקרה פשטה בעולם בכל עוזה. מלחמות אזרחים פקדו מדינות רבות. מדינות צעירות שקמו התבוססו בדם. אימת המלחמה האטומית היתה בפתח. הסליחה לפושעי המלחמה הנאצית היתה רחבה וכוללת. פרצה מלחמת קוריאה המהפכה בסין עשתה היסטוריה ואצלנו בארץ השלום בושש לבוא. העלייה ההמונית הגיעה . המצוקה הכלכלית היתה חריפה והצדק נראה רחוק. המדינה לא התפתחה בהתאם לחלום החלוצי. חברים רבים עזבו את הקיבוץ כדי להקים את המנגנונים המדיניים שהוקמו . בחלקם עזבו ללימודים אקדמיים. המדינה לא היתה בנויה על חבורות. הגיעו ארצה קהילות שלא ביקשו שיתוף ושוויון. כיצד תראה מדינת היהודים ? שאלו עצמם וותיקי הארץ . העולים החדשים שאלו שאלות רציניות כבאים אל ארץ חדשה, שערערה את מסורתם ולעתים גילתה פרצוף כהה ובלתי רגיש למצבם הכלכלי . היתה גם דאגה כנה למדינה . היא הרי היתה מפעל חדש שנישא על חלומותיהם המגוונים של הרבים. האם צריך להמשיך בדרך המסורתית של היישוב שהביאה לכינון המדינה או צריך לשבור כיוון ולכונן במקומה ממלכתיות? האם צריך להישען על חלוציות או על ממלכתיות? בן גוריון ביקש שהממלכה תהיה חלוצית והאמין שלשם כך עליו לפזר את הגרעינים החברתיים שיצרו על בסיס וולונטארי את התשתית למערכת הפוליטית החדשה. האם יש מקום במסגרת ממלכתית לארגונים וולונטריים, לעימותים פוליטיים מן העבר? לדעתו היה צריך לטשטש את המגוון הקהילתי, לאחד בכוח הממלכה את תנועות הנוער השונות את הארגונים המפלגתיים הרבים . רבים טענו כי מגמה זו מסכנת את האופי הדמוקרטי הצומח מתוך החברה. הוויכוח הזה חצה מפלגות ומערכות פוליטיות. אפילו שירותי הבריאות התפלגו: התרחש פילוג בין קופת החולים ההסתדרותית לבין שירות הבריאות הממלכתי. היה וויכוח על חינוך ממלכתי ועל גירוש תנועות הנוער מבתי הספר. היה וויכוח אם יכולים לערוך התיישבות על בסיס ממלכתי, לא פוליטי, האם אפשר ליישב שלא על ידי תנועות וולונטריות? התמונה היתה דרמטית אך לא תמיד מפוענחת.
עמדה גם השאלה של היחס לברית המועצות. האם יתגשמו חלומותיה דווקא כאן , ללא טרור והגלייה? האם הצירוף בין הפראזות הסוציאליסטיות והעוצמה הצבאית יביאו לכאן את הצבא האדום? האם נצחונו העולמי בלתי נמנע? הידיעה שהרודנות הסובייטית אכזרית , שהתנגדותה לציונות עד הקמת המדינה עוררה שוב ושוב את השאלה מה הוא המינון האמיתי בין סוציאליזם וציונות ? האם הקומוניזם אינו בגידה בדמוקרטיה ? האם ניתן להתעלם מהעוול של הקאפיטליזם מהיותו תומך ברודנויות בעולם ובשלטון אימפריאליסטי הישן והחדש ? מי יכבוש את העולם או מי יהפוך לו לשוטר ? באיזה עולם תחיה המדינה היהודית? מי מהמעצמות יהיה מוכן לעזור במפעל של קיבוץ הגלויות ופיתוח הארץ. המלחמה הקרה שנשאה יום ולילה מטוסים עם פצצות אטומיות במוכנות עליונה , המלחמה הקרה שהפיקה מלחמות חמות בפינות שונות של העולם נשאה אופי של מלחמת דתות דמגוגית . הוקמו וועדי שלום בתמיכת הסובייטים החמושים בפיקוח תוקפני ולוחמני של הרודן שהגלה לסיביר ורצח ללא מנוח. בארצות הברית הוקמו וועדות פיקוח דורסניות בבית הנבחרים ובצידם וועדי חופש שממנו קונצרטים ופרסומי הגות, כינוסים אינטלקטואלים ואירועי תרבות במימון של השירות החשאי של ארצות הברית הסי . אי איי.
רב היה החשאי על הגלוי.
כיצד להתייצב ולהסביר בעזרת הראי הפוליטי העולמי הרותח את המתרחש בתוך החברה הישראלית ? . כיצד להבין את שבירת שביתת הימאים או את קבלת השילומים מגרמניה? את המצוקה הכלכלית ואי קליטת העלייה ההמונית שהגיעה? כל השאלות הללו התמקדו מסביב למנהיגותו של בן גוריון שהכריע : פונים למערב. לממלכתיות. להדגשת המדינה על פני החברה הרצונית. הקיבוץ חי את הדרמה . הוא נקרא להפוך להיות צבא מגויס למשימות האומה. צבא ללא פיקוד עצמי, ללא רעות מגבשת, ללא שיתוף החיילים בקביעת המשימות וצורת החיים.
אופייני לתקופה ההיא היא התכנון הראשון של המדינה העתידית. במפה שעוצבה סומנו הערים לחוד והיישובים הכפריים לחוד ללא אבחנה בין קיבוץ למושב ובודאי בלי סימון של הזרמים השונים. אל מול התפישה הזו עמד הרעיון ששום דבר לא השתנה: המדינה היא המשך לחברה היישובית בכלים עשירים יותר, עם סמכויות חדשות. יישובים בנוסח המושב או הקיבוץ, פסיפס מפלגתי הקובע מקום עבודה ודרך תרבות, חיי רוח ומעשה. צירוף של יחידות דמוקרטיות מקבצות גלויות שונות ושל חברות מסורתיות המוצאות כאן בארץ סדן להנצחת מסורתן וארגונן הקהילתי.
בן גוריון האשים את הקיבוצים שאינם משתתפים בקליטת העולים החדשים. הוא תבע מהם לפרק את המעטה השוויוני שלהם ולראות עצמם מגוייסים טוטאלית למשימות החברתיות. הקיבוצים שהתרוקנו מחברים הואשמו פוליטית כי הם סוכני המהפכה הסובייטית. אלו שנודעו ככופרים בברית המועצות הואשמו שהם שותפים לקנוניה שתהפוך את מדינת ישראל לדיקטטורה בן גוריונית . אלה האמינו כי נולד קשר לחיסול הקיבוץ מטעמים פוליטיים ואלו הואשמו כי הם נכנעים לאופנה הסובייטית .החידה נותרה. מה הניע את הקבוצות הללו לקצוות בראיית האחת את השנייה?
הפילוג בתנועות הקיבוציות
. בדיוננו על הפילוג התרכזנו בקיבוץ המאוחד . אך אין להתעלם מכך שגם בשאר התנועות היה באותו זמן פילוג או מעין פילוג. הלכי רוח שמאליים היו תופעת קבע בקיבוץ הארצי. לפני הטיהור שהתחולל בתנועה קיבוץ זיקים נעזב על ידי קבוצה גדולה של אנשי שמאל. יותר מאוחר עם פרשת הרופאים היהודים שנחקרו וחלק מהם נרצחו על ידי שלטונות סטאלין ועם האסרו של מרדכי אורן , מנהיג השמאל בקיבוץ הארצי בצ'כוסלובקיה והעמדתו למשפט ראווה אנטי ציוני . אנשי סנה במפ'ם שלא הסכימו לגנות את המשפט ןולחתום על הצהרת נאמנות להחלטות הקיבוץ הארצי גורשו מקיבוציהם. לעתים בכוח.
קיבוצים מהקיבוץ הדתי שפונו בזמן מלחמת השחרור והיו צריכים להקים את קיבוציהם מחדש אחרי מלחמת העצמאות ביקשו להקים אותם קצת אחרת. להדגיש יותר את הצד המשפחתי. הקיבוץ הדתי לא הסכים. אותם קיבוצים פרשו מהתנועה והיו למושבים שיתופיים. התופעה לא הוכרה כפילוג אך המעיין בדיונים לא יכול שלא להתרשם כי היה פה פילוג נוסף.
האם היו גורמים משותפים לפילוג בקיבוץ המאוחד, לטיהור בקיבוץ הארצי ולפרישתם של קיבוצים דתיים מהקיבוץ הדתי והפיכתם למושבים שיתופיים? בטרם נשיב על השאלות הללו ננסה לתאר את שהתרחש בעובדות יבשות.
כמה עובדות על הפילוג בקיבוץ המאוחד
לפני הפילוג היו בקיבוץ המאוחד 13.098 חברים וילדים
אחרי הפילוג נותרו 9.000
בפילוג בקיבוץ המאוחד כ5000 חברים עקרו מביתם.
ב22 יישובים עברה קבוצת מיעוט מקיבוץ לקיבוץ
מיפתח(איחוד) לגדות (מאוחד)
ממעגן(א) לבית אורן(מ)
מעין גב(א) לגינוסר (מ)
מאילת השחר(א) להגושרים(מ)
מתל יוסף(א) לבית השיטה (מ)
מרמת רחל (א) לעין כרמל (מ)
מדפנה (מ) לכפר גלעדי (א)
מיגור (מ) לנווה –ים(א)
מבית השיטה(מ) לאילת השחר (א)
מגבעת ברנר (מ) לנצר בוכנוולד סרני (א)
ממשמר הנגב (מ) לחצרים (א)
מבארי (מ) לחצרים (א)
מכפר סולד (מ) לגבעת חיים איחוד (א)
מרמת הכובש (מ) לעינת (א)
מגבעת השלושה (מ) לעינת (א)
משדות ים (מ) למעין צבי (א)
מיראון (מ) ליד חנה (קיבוץ קומוניסטי)
מבארי (מ) לגזית (ק'א)
מאלונים (מ) לטבעון
מיעוט מקיבוץ ארז (חבר הקבוצות) עבר לקיבוץ צובא (מ) זה היה הפילוג היחידי בחבר הקבוצות.
הקיבוצים רמת רחל ובית הערבה היו קיבוצים שהיו צריכים להתארגן מחדש אחרי המלחמה. רמת רחל נהרסה, בית הערבה פונתה. ערב חידושם שני הקיבוצים הם התפלגו על בסיס מפלגתי . רמת רחל בחלקה עברה לעין כרמל. יוצאי בית הערבה הקימו שני קיבוצים : כברי וגשר הזיו. גם חברי הקיבוצים הדתיים שנכבשו ונהרסו כפר עציון , משואות יצחק וכפר דרום היו צריכים להתיישב מחדש. הם היו למושבים שיתופיים ניר עציון, משואות יצחק וניר דרום.
בעקב הפילוג נוסדו חמישה יישובים חדשים
יפעת ליוצאי גבת וקבוצת השרון
אשדות יעקב מאוחד ליוצאי אשדות יעקב
גבעת חיים איחוד ליוצאי גבעת חיים וכפר סולד
עין חרוד איחוד ליוצאי עין חרוד
עינת ליוצאי גבעת השלושה ורמת הכובש
קבוצות גורשו, לפעמים בכוח על סירוב לחתום על הצהרה המחייבת לקבל מרות רעיונית של התנועה המחוייבת לקולקטיביות רעיונית
אלה הקיבוצים המרכזיים בהם גורשו חברים
שובל
נירים,
כרמיה
מסילות
עין שמר
להבות הבשן
סער
קיבוץ הראל כולו פורק על ידי התנועה
שלשת היישובים של הקיבוץ הדתי שפונו במלחמת העצמאות כפר עציון, כפר דרום, ומשואות יצחק שבו להתיישב. הם ביקשו מהקיבוץ הדתי לאפשר להם לבנות את חייהם המשותפים על בסיס שונה. לבסס את השותפות על המשפחה, לבטל את חדר האוכל. הקיבוץ הדתי ראה בכך סטייה מדרכו ולא הסכים . שלושת הקיבוצים היו למושבים שיתופיים.
כאשר רואים את תמונת הפילוג הכוללת אפשר לומר : היה פילוג בתנועה הקיבוצית כולה.
הוצאות הפילוג היו 115 מיליון מתקציב הפיתוח (כוללות תקציב התיישבותי ראשוני לכמה מהיישובים החדשים)
במבט לאחור אחת מהתופעות שליוו את הפילוג היתה העובדה כי לא התערבו בו עורכי דין. למרות המתח העצום, חלוקת חדרי אוכל וענפים, סידור עבודה כפול, לעתים אלימות, מעורבות של משטרה את כל ההחלטות הנוראות קיבלו שלשה אנשים, וועדה משותפת למרכז החקלאי ולשתי התנועות המתפלגות.היו עימותים לא קטנים עם חברי הוועדה אך בסופו של דבר הרוב המוחלט קיבל את הכרעותיהם. במקרים שלא הכימו לקבל את מרותם או שהם עצמם חשו כי אין הם יכולים להחליט הוקמה וועדה מיוחדת ואת פסק דינה. חברי הקיבוץ קיבלו את פסקי הדין שלהם באופן וולונטארי אך עם הרבה כעס.
שלשת האנשים שקבעו היו אברהם כנעני מגבת, שלמה כנרתי מכנרת ואברהם הרצפלד איש המרכז החקלאי. ידועות לנו רק שתי התערבויות משפטיות בסכסוכי הפילוג. בכל קיבוץ התקיים משאל בין החברים והתנהל משא ומתן ארוך. רוב הפשרות שהוצעו נדחו על ידי הפלגים, לעתים מתוך הענות לגופים חיצוניים שלא נתנו לקבל פשרות ולעתים על ידי חברים מתוך הבית הקיבוצי שחשו פגועים ונעלבים. קיבוץ נאות מרדכי החליט לעזוב את התנועה הקיבוצית ולא להתפלג.
לכמה אנשים היה הפילוג אות קטסטרופה. סיום דרך. אין ספק שהוא השפיע באופן מרחיק לכת על תרבותו הפוליטית של הקיבוץ ואולי גם על הפוליטיקה הישראלית וחיי הרוח שלה בכלל.
האם הברירה היתה בין שיתוק רעיוני לבין שבירת כלים ? כיצד מנווטים בסערה כזו ? האם הפיתרון מצוי בהעברת מורפיום מרדים בין הדורות או למידה, שמירת אחווה בסיסית, מחויבות לרעיון, לאנשים ולכלל ? במשברים אחרים ידעו מנהיגי התנועה הקיבוצית וחבריה לשמור על כל אלה אך בראשית שנות החמישים כשלו.
משהו על הלכי הרוח בפילוג
סיומו של הפילוג הביא לשתיקה מתמשכת, לאי יכולת להכיל את שקרה. שנים היו צריכות לעבור כדי שאפשר היה לשוחח על שהתרחש. למסור עליו דין וחשבון. בקטע זה הגרסאות מטשטשות זו את זו. הזמן שעבר לא הבהיר את שקרה. להיפך. העובר על פרטיכלים ופרקי זיכרונות על התקופה ההיא יכול לסמן משהו לגבי הדינמיקה של ההדברות בזמן פילוג.
חילוקי דעות מסתיימים בטריקת דלת . באם הוויכוח נמשך לא מתווכחים על הנושא אלא על בעל הדעה ויוצרים קשר מובהק בין אישיותו לבין דעתו. 'הוא חושב כך כי הוא כזה' דעתו לא יכולה להשתנות כי היא מותאמת לאישיותו. ואישיותו הרי היא מהות בלתי ניתנת לפיצוח. מסורת זו חזקה עד כדי כך שאין היא מתחשבת מול מה היא עומדת . כוח הפילוג הוא כה גדול משום שהוא תמיד מדבר בשם הצדק, המוסר, הכללים או האופקים הקדושים ביותר. הוודאות של הצדדים המעורבים בו אינה קשורה להוכחות אינטלקטואליות אלא לשבירת מסורת ואמונות שמקורן אינו בשיקול דעת אלא בנאמנות שאינה מתחשבת עם עובדות סותרות. כל הוכחה נראית שגויה דווקא כשאין מה לענות עליה. קורות היהודים מלאים ברגעי שפל כאלה. אחד הדברים האופייניים להם הוא שאחרי שנופלת הכרעה כוחנית יורד מסך של איבה ושתיקה על האירוע. גם ביישוב העברי בארץ היו לא מעט אירועים כאלה. הם ליוו את חולשותיו , את הזיותיו ואת רצון השינוי והשימור שבו. התנועה החלוצית ירשה את המסורת הזו. אך במסגרתה היא קיבלה צבעים חדשים. היא יצרה מתח בין קבוצות חלוצים שחושלו ברעיון אמוני הפורץ תנאים . חלוצים האמינו כי יש לעשות מעשים שהרצון פורץ בהן את מגבלות מה שמוגדר כמציאות. החלוץ המנסה לפרוץ את הקיים מוצא עצמו קרוב מאד לחלוץ אחר שגם הוא מקדיש עצמו לניסיון לפרוץ מצור אך הוא מגדיר את המצור אחרת . אמנם היחיד שמבין אותו הוא מי שדומה לו אך ההבנה אינה הסכמה. החלוץ החי בסדקים וחש את הרעידות הסיסמוגרפיות של המציאות מחליט על קו פעולה, על קביעת מטרות חדשות והוא מוצא עצמו קרוב לחלוצים אחרים. אך הם הסיקו מהמצב מסקנות אחרות. על כן הוא מרגיש מאויים דווקא על ידי חלוצים אחרים. . הם גונבים לו חברים שהיו יכולים להיות אתו. הם תובעים משאבים שהיו יכולים לעמוד לרשותו. כשהחלוצים נפגשים הם מציגים איש לרעהו את דרכם הנבחרת. גם את תפישתם את מגבלות המציאות הכואבת. לעתים הם מנופפים בה בצורה חריפה יותר ופוגעת מצד שני הם בודקים איש אצל חברו בקפדנות רבה את נאמנותו לאידיאה . החלוצים לא מסכימים איש לרעהו כי הם קרובים האחד לשני. הם יודעים כי יש צדק בנאמר על ידי היריב אך אסור לקחת את הטיעונים הללו ברצינות כי הם מאיימים על עניינים שהיו לאבני דרך.
בקורות התנועה הקיבוצית היו משברים רבים כמו בחייה של גל תנועת הנוער. המשברים לא באו רק מבפנים. הם היו תוצאה של בעיות שהוטלו מבחוץ. פעם זו פשיטת רגל של מגבית ציונית, פעם זו מהפכה המתרחשת במדינות בהן פועלת תנועת הנוער, פעם זה קורה במפלגות האם ופעם בצווים של ממשלת המנדט. אך האש הזרה שבאה מן החוץ מוזנת על ידי הפנים. על ידי הגעגוע להורים ולמשפחה על ידי חרדה עמוקה לקהילה החלוצית שלא יכולה לפרוץ את השער לארץ. גם אם קווי המתאר הרעיוניים באו מבחוץ, מתוך מתחים והכרעות של אנשים רתוקים, מבעיות חברתיות שאינן קשורות באופן ישיר להווי של החברה הקיבוצית, היתה להם עוצמה מספיקה לגרום להתפרצות של שבר מבפנים. מצד שני הקרבה היתרה שנבעה מהשותפות בקרב או בהכשרה, בתנועה או במפעל ההתיישבותי לא תמיד הגנה על רקמות השותפות. הנעורים והציפייה ההדדית , חוסר הניסיון והנטישה הפכו רגעים של אידיליה לטרגדיה נמשכת .
בתנועה הקיבוצית ניסו שני מסלולים לטיפול בבעיה: המסלול האחד היה החלטה ששותפים במעשה יכולים להיות חלוקים בדעתם. הכלת הרבים והמגוונים היא שתמנע את הפילוג. זה היה הפיתרון הפלורליסטי של הקיבוץ המאוחד אך הוא לא היה פשוט בחברת מגשימים . פעם אחרי פעם הוא נוסה ונכשל ובכל זאת נותר כאופק המאפשר לרקום חיים משותפים. האופציה הפלורליסטית לעתים שטחית ומבוססת על קיום יחד של חבורות סגורות בתוכן המבודדות זו מזו וחיות זו לצד זו ולא זו עם זו . האופציה השנייה היתה יישום חרדי של קולקטיביות רעיונית שטענה כי היחד צריך לעמול ולשוחח עד לגילוי רוח משותפת, רוח הקולקטיב מחייב. הקולקטיב הרעיוני כבר אינו עניין של רגישות , רוחניות ואינטימיות מגבשת קבוצה כבשנות העשרים אלא יצירת לחץ חברתי פוליטי על חברים כדי לשמור על אחדותם האידיאולוגית. לפי גרסה זאת כל קיבוץ צריך לכלול חברים ממפלגה אחת.
היתה מחשבה שאולי ניתן יהיה אפילו ליצור תנועה קיבוצית משותפת לקיבוצים שבכל אחד מהם תהיה אחדות פוליטית . הרעיון לא הצליח לטפל במה שהתחולל בקיבוץ . תחושת המצור המתהדק בתנועה הקיבוצית הייתה צריכה לחזק את הקולקטיביות הרעיונית אך הסתבר שכדי להחזיק בה הופעלו מנגנונים של גירוש חברים .
במהלך תהליכי פילוג אחת האפשרויות היתה להכריז על הפסקת אש . להחליט לא לעסוק בשאלות המפרידות. ללמוד לשתוק. בפילוג הגדול בגדוד העבודה בין הימין לשמאל באמצע שנות העשרים החליטה הקבוצה שייצגה את המרכז לכפות על חברי גדוד העבודה לשתוק כמה חדשים עד יעבור זעם. הסידור עבד בערך שבועיים.
באחד הוויכוחים הלוהטים הללו במחנה גדוד העבודה בתל אביב חבר מיואש
מאובדן הקשר החברי בין חבריו בשמאל ובימין הצית את חדר האוכל : הפילוג היה לעובדה.
בפילוג של שנות החמישים רבים היו אלו שנמנעו מלנקוט עמדה. את זה רואים בכמות המצביעים בהצבעות הגורליות.ההימנעות נראתה בעיני האנשים הצבעת מחאה נגד מה שהיה נראה כבלתי נמנע. בתהליך היו שביקשו מתינות, השהייה, תיווך אך נראה היה כי הדבר אינו אפשרי. תמיד היו כאלה משני הצדדים שאמרו כי אין פתרון אחר אלא פילוג. או משום שהאמינו בצדקתם או משום שהאמינו כי הם נתונים בסערה שאין עליה שליטה. היו שביקשו להשיג שקט על ידי הדחת יחידים קיצונים אך גם זה לא עזר.
תהליכי עומק
המקורות האמיתיים לפילוג בתנועה הקיבוצית לא היו הטיעונים שנטענו. המתפלגים נשענו על נימוקים רעיוניים וביטאו עצמם דרך קונפליקטים שברוח , השקפת עולם ואינטרס פוליטי אולם עוצמתם של תהליכי הפילוג באה לידי ביטוי בצורך להתמודד עם תהליכי עומק קשים שלא מצאו מוצא.
על כן גם כאשר הנימוקים הפוליטיים הועמו, סטאלין מת ונחשפה מהות משטרו, גם כאשר סיעות פועלים נכנסו לממשלה אי אפשר היה לעצור את התהליך ולחבר מחדש את שנקרע בסערה.
לדעתי הסיבה של הפילוג לא היתה נעוצה רק בפוליטיקה. מקורות האנרגיה לאופיו הטראגי באה ממקורות אחרים שלא טופלו ולא נלקחו מספיק בחשבון בתהליכים שקרו. הכל הכירו בקיומם אך לא קשרו אותם עם האנרגיות שהניעו את תהליך הפילוג.
המקור האחד היה קשור עם העובדה שהתנועה הקיבוצית איבדה את עתודתה, את התנועה החלוצית שנרצחה בשואה. בואן של קבוצות השלמה צעירות לקיבוץ לפני השואה היו לקיבוץ אתגר וקושי אך הם תרמו ליכולת המתמידה לעדכן, למלא את השורות ולהתרפא מכישלונות שנאספו בדרך. הצטרפות של קבוצות חדשות תמיד התסיסה את הקיבוץ והעניקה לו ביטחון בהמשך. יחד עם בואם של הדור השני היתה תחושה כי רבים המאמינים בקיבוץ ומצפים ממנו למעשה חשוב. ההצטרפות המתמדת שעמדה מול העזיבות הרבות תיקנה גם אם יצרה נקודות חיכוך כואבות. עתה התקווה לבא תגבורת נמחקה. תחושת העדר ההמשך איימה . גם שרידיה של התנועה החלוצית שהשתתפו במרד בגיטאות ויזמה את מבצע הבריחה של שרידי השואה ארצה , שאנשיה השתתפו במלחמת העצמאות והגיעו לתנועה הקיבוצית חיו באבל ללא מוצא. בחייהם התחולל שבר עמוק. חברי הקיבוץ שלא עברו את השואה חיו את האבל על משפחתם שאבדה . ליוותה אותם תחושה של העדר, הגעגועים לא מצאו ביטוי נאות. הם לוו בתחושת אשמה גדולה על שלא הצליחו להביא את משפחתם ארצה. חברי הקיבוץ היו נתונים בתוך מערבולת רגשית גדולה. האבל הגדול הסתנן לעומק חיי הרוח והציבור. הוא הביא להתקוממות. לכעס. לחרדה עמוקה. לאחריות כלפי הבאים משם אך בלי יכולת לתרגם את האחריות לאמפטיה ולהקשבה מספקת. היתה תחושה שעולמם של המעטים שהגיעו משם לא יוכל להיפגש באמת עם המציאות החדשה. התפתחה תביעה בלתי אפשרית למחוק את מה שקרה על מנת לברוא פרק חדש. לזכור אך להקפיד גם לשכוח. הכל הבינו כי זהו פרוייקט בלתי אפשרי ובכל זאת האמינו כי הוא הכרחי. תחושות עמוקות אלו פלשו לכל ההתנהגות הבינאנושית. הם נתנו מקום לכעס מתפרץ, לאי אמון, לציפיות אינסופיות, לתחושה של התרוקנות פנימית והעדר משמעות.
תנועת הנוער הישראלי לא היתה יכולה למלא את החלל הריק שנוצר. הרגישות הופנתה כלפי חברות הנוער שמספר חבריהן עלו על חברי תנועות הנוער שהצטרפו. כתוצאה מתהליך קיבוץ הגלויות הן הגיעו להיקף אדיר . בוגרי חברות הנוער היו צריכים להיות השותפים להרחבה הגדולה של התנועה הקיבוצית. אך מי יחנך אותם? האם הם ישנו את מערך הכוחות בקיבוץ? למה מחנכים, איך מחנכים , מי מחנך הפכו לשאלות גורל. אין זה מפתיע כי שאלת קבלת חברת נוער לחברות באשדות יעקב היתה הקש שהניע את תהליך הפילוג בכל התנועה הקיבוצית.
הגורם השני שהניע את המערבולת הקשה של הפילוג היתה החזרה ממלחמת העצמאות. מלחמת העצמאות היתה הקשה שבמלחמות. התנועה הקיבוצית היתה מאד מעורבת במלחמה הן בהגנה על היישובים, הן בהשתתפות עמוקה בפלמ'ח. המלחמה קרעה חלק מחברי הקיבוץ מחבריהם . מטפלות, וותיקים וילדים פונו מהיישובים ובמשך חדשים גלו למקומות בטוחים יותר בארץ. הפינוי היה בראשית המלחמה בוויכוח. חלק ראו בו רפיון וחוסר נכונות להלחם עד הסוף אחרים ראו דווקא בפינוי פעולה שתאפשר לחברים להילחם עד הסוף. (פינוי של ילדים ונשים התקיים בגליל גם בזמן מלחמת העולם השנייה בקרב לכיבוש סוריה מידי וישי). אחת מתוצאות הפינוי היתה מתח בין חברי הקיבוץ , געגועים והעמדת היחד במבחן נוסף של פליטות. במלחמה נהרגו הרבה חברי קיבוץ. חניכיהם של חברי הקיבוץ חברי הפלמ'ח נשאו על גבם עול נורא . אחד מכל שבעה נהרגו והמונים נפצעו. בתום מלחמת העצמאות לא היה זמן אבל ושיקום. הפלמ'ח פורק באלימות . פחד תקף את הממסד החדש מפני הרומנטיקה והכאב שהביאו החיילים מן הקרבות. אורי אבנרי הציע ליגאל אלון לארגן את 'שלושת המחתרות' אצ'ל, לח'י והפלמ'ח לערוך פוטש כי לדעתו הממסד בגד בלוחמים ובחלומם. יגאל אלון לא ענה לפנייתו של אורי אבנרי. אך הפחד מפני סמכותו והכריזמה שלו היה גדול. ההנהגה המוסמכת באה מדור שרובו לא לחם וראה עצמו כדור האבות והאמהות שבניהם נפלו.
במקום לטפל בתוצאות האנושיות של המלחמה מדינת ישראל היתה צריכה לעמוד בפני אתגרים חדשים לחלוטין. עולים חדשים היו צריכים להתמודד עם בעיות של הגירה, מזון , קורת גג, עבודה. מדינת ישראל לא היתה מסוגלת לטפל כיאות בחיילים ששבו מהמלחמה. אותו נוער ש'ביקש את המחר' נקרא לא רק להתיישב ולעסוק בחקלאות. רבים מהם ביקשו לחפש את המחר במקום אחר : לשוב לבית ההורים , לצאת ללימודים, להשתלב בצבא, למלא את משרדי הממשלה ואפילו לעזוב את הארץ הן לזמן מה והן לתמיד. אם לפני מלחמת העצמאות התמלאו הקיבוצים בעולים חדשים ומעפילים ובקבוצות נעורים עתה הם התרוקנו במהירות מסחררת.
הפלמ'ח פורק בנחישות וללא רגישות. תחושת 'הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת' הפכה לתחושה של חיילים השבים מהמלחמה ולא יודעים מה מקומם ומה דרכם.'פני הבקר היו רעים' אמר המשורר. הפלמ'ח פורק צעיר , בטרם התמסד עד הסוף, בטרם הסתגל למציאות הסובבת של צבא היררכי וממוסד . דווקא בשל כך הוא נותר בזיכרון כבעל סמכות מוסרית גבוהה והשפעה עמוקה על הנוער. הפחד לאבד את הנוער של חלק מהמחנכים והמנהיגות והרצון של אחרים לא לתת לחזונם להשמין ולגווע יצר מתח רוחני גבוה שהשפיע גם על הפוליטיקה.
בתוך כל זה היה צורך להקים הרבה יישובים חדשים. מעולם לא הוקמו כל כך הרבה קיבוצים בשנה. התקווה היתה כי אלו שלחמו יחד יתיישבו יחד. אולם לרוב הקמת ההתיישבות החדשה לא מצאה את היציבות הנתבעת ורבים רבים מחברי הקיבוצים עזבו את הקיבוץ. זו היתה אכזבה קשה של הנשארים. שנים רבות לקח עד ששוקמו היישובים החדשים שנבנו והתרוקנו מחבריהם. המשבר החברתי שנוצר בקיבוץ דווקא ברגע של פתיחת השערים והקמת הריבונות בארץ ישראל , במתח הגדול שבין האבל השבר והאתגר החברתי הענק בזמן של ניצחון כואב חייבו לנקוט איזה שהיא עמדה. היו שאימצו לעצמם דפוס של נאמנות ללא תנאי לבן גוריון ולממסד החדש שנוצר ואחרים חשו כפירה מוחלטת בסמכותו. הם חשו כי הוא מאבד במהירות את כשריו הדמוקרטיים.
לפילוג הוכנסו כל המתחים שנאגרו משך שנים. בין דורות, בין ארצות מוצא, בין תנועות נוער, בין מייסדים ובניהם, בין תרבויות. סכסוכים אישיים בין מנהיגים, סדקים ארוטיים ומשפחתיים, חיץ בין אנשי משק ותנועה, הכל נכנס לתוך הלבה הרותחת של הפילוג. . כל וויכוח שנשמר בזיכרון המצטבר של העבר הפך לאבק שריפה מתלקח. שאלות עתיקות וחדשות צפו והפכו לאקטואליות.
התפרים העדינים שתוחזקו כל השנים נפרמו. לעומת זאת צפו גם נאמנויות עמוקות למדריך ולתנועת נוער ממנה באת , שייכות ליחידה צבאית ומפקדיה ועבר קרבי נאמנויות אלו רק הוסיפו דלק למדורה הגדולה. הכל נפרם. . הקיבוצים נשברו ורוסקו על ידי שלל הסערות. הדבר הורגש בכל תא קיבוצי.
התפישה כי 'הכל פוליטי' היתה באוויר .כיצד היה אפשר לחשוב אחרת לנוכח הימים הדרמטיים ממלחמת העולם השנייה ועד קום המדינה ?
בקיבוץ יפתח העימות היה כל כך רציני שאקדח שנחשף עורר פחדי פוטש מהפכני נגד המדינה מצד אחד ותהייה וחרדה מצד שני. בן גוריון החליט להפעיל את המשטרה. האגדה מספרת ששר המשטרה באותם ימים, בכור שטרית , סרב להפעיל את המשטרה כי 'הבעיות בין האשכנזים הללו לא מעניינות אותי.' (לא נמצאו לאגדה אסמכתאות אך היא מעידה על המתח של אותם ימים.) לפי האגדה בן גוריון הוציא לחופש את שר המשטרה ומינה את עצמו להחליפו לשלשה ימים.. כמה שוטרים היו אכן ביפתח ? גרסת אחד העיתונים היתה אלף. גרסת הפרוטוקולים של אנשי האיחוד במקום היתה 500 . חיים גבתי טוען שהיו 400 . מה בדיוק עשתה שם המשטרה? האם עמדה בין הכוחות? האם גרשה פיסית אנשים ? כמה נחבלו בקרב חבטות במקלות של מעדרים? בתוך הסערה הדברים מתבלבלים והדבר היחידי שברור זו הבושה, הפליאה על דברים שמתרחשים.
הערה אישית
אני עצמי הגעתי לקיבוץ עין גב כמה כשנתיים אחרי הפילוג. חלק ניכר מחברי הקיבוץ עברו לקיבוץ גינוסר. הקיבוץ ניסה לדחות את הקץ, למצוא סידורים כדי לעקוף את התהום אך לא היה מסוגל. עין גב קיבוץ ספר שעמד במבחנים הכי קשים לגונן על עצמו ולהציל את הכנרת למדינת ישראל לא הצליח לגונן על עצמו מהקרע.
כשהגעתי לקיבוץ ראיתי את המחיר הקשה שגבה הפילוג. מבחינתי היה זה איום אמיתי על אמונתי כי הקיבוץ הוא אלטרנטיבה חברתית שמסוגלת להדריך חבורות ויחידים השואפים לתיקון חברתי. כל ניסיונותיי להציל מפי החברים מה פשר האסון הגדול שהטילו על עצמם עלה בתוהו. הלכתי לדבר עם קרוב משפחה שלי חנוך רוכל חבר קיבוץ תל יוסף שעבר לא מעט פילוגים בחייו הקיבוציים ונותר אופטימי
'כל פילוג הוליד עוד מתיישבים, עוד קיבוצים' ואני חשבתי כי כל פילוג משתק. מערער. מעורר שאלות כבדות. הנה פילוג אשדות יעקב אכן הקים עוד יישוב אך מה גדול היה המחיר.
האם יש לקח מהפילוג?
השטן יודע לרקד בין בעלי ברית ואוהבים. גם בין שותפים. הוא אוהב להיכנס דווקא למקומות שהוא שונא: המקומות שאין מכירים באפשרות קיומו.
רעיונות ויחסים אישיים יכולים להתחבר באופן מסוכן. יש אלימות של שוחרי שלום. כנופייתיות של אינדיבידואליסטים. טבעונים יודעים לטרוף, אוהבי השם להדיח.
גם כאשר אידיאולוגיות מאבדות מחינן, חלל של רעיונות יכול להתחבר באופן מסוכן עם יחסים אישיים ולהביא לפילוג.
כשאתה בתהליך של משבר , של אבל, של אי וודאות צריך להשתדל להסתכל עליו, ללמוד אותו, לדלות מהכאב שבו מחויבות להפנות מבט לאפשרויות חדשות ,לפינות מוארות , לאופק רחוק , לאהבה קרובה. לא להשליך את האימה והסבל על הקרובים לך, לא להפוך אותו לבערת אשמה כוללת לא שלך ולא של השותפים שלך.
שעות משבר תובעות אזעקת חירום של חוש ההומור ויכולת לחבק .
זהה אצל עצמך את כל הדברים הנוראים שאתה קורא אצל הזולת, העיוור, הרשע והפראייר.
אם מישהו מציע לך פתרון קסם, איש קסם, משימת קסם האזן ליכולת שלך להסיר מסכות, לשבור אלילים, הפעל את כוח השיפוט.
אם מישהו לוחש לך באוזן : הכל מסכה, הגיהינום הוא הזולת, שמור על עצמך לבל תעטה מסיכה בלתי ניתנת להסרה אחרי הנשף, לבל יפלוש הגיהינום אליך פנימה.
דמוקרטיה היא לא רק מה שאתה חושב. כדי לקיים אותה רבים צריכים ללמוד עוד ועוד ולכבד את אלו שלא הספיקו. דמוקרט הוא מי שנותן לעצמו זמן לנשום. נותן לעצמו צ'אנס להקשיב לקולות המסנגרים, גם על עצמו וגם על העומד מולו.
יש להקשיב לקולות המחמאה לא פחות מאשר למחאה השמחה לאיד. השנאה יודעת לשקר לא פחות מהאהבה.
אל נפגע בילדים.
לא בשם הסוציאליזם. לא בשם הליברליזם. לא בשם היעילות גם לא בשם הגאולה. ילד זה ילד זה ילד. אין הוא משיח, בודאי לא השטן. כואב לו. הוא חכם.
כל העצות הללו טובות למי שמסתכל על הפילוג מרחוק. מקרוב? מבפנים ? מי יכול לעמוד בהן?
כדאי בכל זאת לנסות.
סוף או התחלה טובה
אינני יכול לסיים דברי אלו אלא בתמיהה. אני קורא את שכתבתי ושואל את עצמי איך אחרי סערה כזו הקיבוץ המשיך את חייו? חברות התפוררו כשעברו עליהן משברים הרבה יותר קטנים. אתה מהלך בחצרות של אשדות איחוד ומאוחד שקלטו את כל הברקים והרעמים הללו ואתה תוהה איך בכל זאת המשיכו. איך העזו כעבור שנים לאחד את התנועות הקיבוציות ששפכו כל כך הרבה דם רע בימי הפילוג?
דומה כי כוח ההתמדה הגיע מאותם שורשים עצמם : מהשבועה לחיים. מהצורך לברוא כל פעם מחדש אחווה בתוך משבר ומהאמונה כי עבודה המשדרת שייכות וקוראת ליצירה יכולה לכונן בית רב דורי שלא מסתגר ולא מתפורר. 90 שנה לא ריפאו חלק מהסימפטומים שהתגלו בפילוג .
אף על פי כן נוע תנוע אשדות יעקב , גם עם בשניים , לעבר יותר ממאה שנים לתקן עולמות .
דלי קדמון
ליד הדנובה הכחולה, בעיר וינה, נולדה דלי לפני 97 שנים. היא היתה בת למשפחה שומרת מצוות שהגיעה מגליציה. כילדה הריחה את ריח ההשכלה ונפרדה מן המסורת כשסירבה ללמוד להיות תופרת ומבשלת, לקראת היותה אישה כנועה וחסודה והלכה ללמוד דעת בתיכון ובאוניברסיטה. היציאה מן הישן אל החדש והרצון לשמור על השורש הביא אותה ואת חבריה לתנועת הנוער. אותה תנועת 'תכלת לבן' ממנה הגיעו כמה מן הוותיקים לעין גב. אלא שהיא לא זכתה להיות בין המקימים של הקיבוץ . הם עלו לפניה. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה הוקמו הכשרות בדנמרק ל1000 חלוצים . עם כניסת הנאצים לאוסטריה וצ'כוסלובקיה יצאו עוד 600 להכשרות. דלי ואגון שכבר כרתו ביניהם ברית יצאו יחד להכשרה בדנמרק. הם עבדו בין איכרים מהמקום ולאט לאט הסתגלו לעבודה החקלאית המתישה. הסרטיפיקטים , רישיונות העלייה לארץ, לא הגיעו והכשרתם של החלוצים התארכה. אך פרצה מלחמת העולם השנייה וב1940 כבשו הגרמנים את דנמרק. הם הבטיחו כי לא יגעו ביהודים כל עוד תשמר הברית בינם לבין הממשל הדני שהגן על אזרחיו היהודים. באותה תקופה היתה לדלי תאונה שהפכה אותה לנכה כל ימי חייה. ב1943 לפני שבעים ואחת שנים, כשמעשי המחתרת הדנית התחזקו, הגרמנים ביטלו את הממשל העצמי הדני וחרב המוות איימה על יהודי המקום. הם כבר ידעו מה מצפה להם. הודעה של דני נאמן ואנושי שעומדים לגרש למוות את יהודי דנמרק הניעה את היהודים להסתתר ואת המחתרת הדנית להבריח 7000 יהודים בסירות לשוודיה. בין הנמלטים היו דלי ואגון. בשוודיה אגון היה עסוק בארגון ההוראה לילדים וצעירים ודלי עזרה על ידו. שם נולדה נעמי. אגון האמין כי חינוך הומניסטי רחב יחסן את חניכיו מהתוצאות המרות של נסיבות חייהם ויכשיר אותם להקים חיים חדשים בארץ ישראל. בשוודיה נודע לדלי על רצח אמה ואחותה שנשלחו מגטו טריזנשטט לאושוויץ.
ב1947 עלתה המשפחה לעין גב והצטרפה אל חברי תנועתם שכבר הספיקו לחיות עשר שנים בקיבוץ.
אגון פנה לרפת. דומה כי בימים ההם קיבלו פרות עין גב השכלה גבוהה.
דלי היתה לממונה על הקשר : במשרדה היה הטלפון של הקיבוץ, ממנו נשלחו המכתבים ומקופסת עץ מהודרת נשלפו כרטיסי הנסיעה באגד שהיו הקדמה לרכב לחבר. דלי גם ניהלה את תיק המכתבים של הקיבוץ. זה היה תיק שחור בו תויקו כל העתקי המכתבים שהקיבוץ הוציא למשרדים ולאנשים וכל המכתבים שהקיבוץ קיבל. חברים היו באים למשרדה של דלי לקרוא בתיק ולהבין מה בעצם באמת קורה בקיבוץ. ניהול תקציב הבולים היה אחד מהתפקידים העדינים ביותר שבקיבוץ. דלי ניהלה אותו בתקיפות המיישמת את הקשיחות הנדרשת מקיבוץ עני. ממשרדה גם יצאו החבילות לחיילים הבנים בתקווה שהחבילות תקשרנה את הבן לרעיון ולדרך. על יד משרדה של דלי שגם היה בית המזכירות היה חדר סידור העבודה והאינפורמציה שיצאה מהבית הזה היתה גורלית.
שנים על שנים היתה דלי מגיעה לעבודה למרות הקושי שלה ללכת. היא אהבה את עבודתה ואת העובדה שמסביבה מתרחשים הדברים החשובים. אולם הדבר החשוב ביותר עבורה תמיד היתה משפחתה. נעמי היתה מושא הערצתה ועם חתונתה של נעמי לאסף היא העריצה את כולם ביחד כמו שידעה. באינטנסיביות.
מבחן עצוב וקשה היה לה עם מחלתו של אגון. היא ראתה את דעיכתו ואת אובדן הקשר מתוך מודעות עליונה כי עליה לא לשקוע ברחמים עצמיים. שעליה להאמין כי בכוחה להיאחז בעבודה ובאיפוק רב כדי לשמור על צלם. שנים ליוותה את אגון בשקיעתו למרות הכאבים התמידיים מהם סבלה. כשנפטר אגון חשה כי נותר בה האומץ להמשיך בזכות העבודה והמשפחה.
אחרי מותו של אגון המשיכה במאמציה לחיות חיים של כבוד. לדידה חיי כבוד הם חיי רוח ולימודים.
עד שחלתה באלצהיימר עד אובדן קשר.
אנו ליווינו את נעמי ומשפחתה הנהדרת כשהיא מלווה קודם את אגון ואחר כך את דלי שנים ארוכות בכבוד ענקי, בחום לבב , בשמירה על צלם. דורות של עובדי הבית הסיעודי ליוו את דלי בכל דרכה הארוכה והעצובה. ואליהם אנו נושאים את עיננו בהערכה עמוקה.
למשפחה שלא ויתרה לעצמה וגילתה תעצומות נפש ותרבות עליונה בליוויה של דלי נוכל רק לומר כי אנו שואבים ממנה השראה.
כשנפתח בית הדואר המשוחזר של עין גב, כאשר נתלו התמונות של דלי על הקיר לא ערכנו חנוכת בית ראויה. כנראה חשנו כי קיצה של דלי קרב וסרט חנוכת הבית היה צריך להיגזר על ידה. עתה עם מותה ילווה זיכרה את הבית המשוחזר שימשיך לקבל ולשלוח מכתבים גם בעידן הדואר האלקטרוני.
בעצם הימים הללו כשפורסמו מכתבי חיילים למדנו שחרף השפות האלקטרוניות עדיין מחפשים קשר במילה הרחוקה , במילה המתגעגעת , דרך המכתב הכתוב והמבויל. אנו בטוחים שדלי מסתכלת מלמעלה על כל אלה בסקרנותה החופשית והמשוחררת.
כישלון מגדל בבל
כישלון מגדל בבל
נחלקו חוקרי כישלונו של מגדל בבל, רבים מהם הציעו כהסבר את העובדה הראשונית : האנשים שהחלו לעבוד בקומות העליונות של המגדל היו כה רחוקים מיסודותיו עד כי שכחו מה כוחו של היסוד ומה הוא מסוגל להעמיד על עצמו. זקן אחד הוכיח שהבנאים נכנסו לקצב עבודה פראי והתרחקו מחוקי הבניין. ככל שבנו יותר חשו מנותקים יותר מהחוקים ומהתוכניות. הם התהלכו כעוסים על כך ששכחו ומדי פעם היו שוברים את עמודי התמך. מדען צעיר אחד קבע שכישלון המגדל נבע מחוסר אבן בניין מתאימה. כשאזלה האבן בסביבות המגדל יצאו לחפש אותה במרחקים. אך המסעות האלה לחיפוש האבן היו כה נהדרים עד שבמקום האבן מצאו השליחים בני זוג ואיבדו את החשק לחזור אל מלאכת הבניין האינסופית. רק אז החליטו המתכננים לבנות עם לבנים אחידות ורבועות מבוץ קלוי. משהו מפלסטיק מודולרי. כך הרג הפיהוק את הבנייה.
שתי חוקרות טענו שהיתה בעיית תקשורת נוראה. העבודה התמקצעה מאד והתפסן לא הבין את הרצף, עובדי הקומות העליונות לא הבינו את הסלנג של עובדי הקומות התחתונות. זמן מה היו מתהלכים הפועלים עם מילונים שהודפסו אז מהדורות אחרי מהדורות אך השפות הסתבכו במהירות גדולה יותר והסכסוכים מהעדר לשון משותפת גברו. חוקר אחד גילה שבעיית התקשורת היתה כה חמורה עד כי החלו לבנות אנטנה כדי לשדר את המסר וללמוד את השפה. אך המגדל עצמו הפריע בקליטה, הוא היה מסך כה גדול שהבנאים החליטו לבנות אנטנה גדולה ממנו. הם היו כה עסוקים בהקמתה שעזבו את המגדל לנפשו.
קוראי הכתבים העתיקים העידו שבשלב מסוים התארגנו הרבה ילדים, הרימו את האצבע אל על בהנפת יד טקסית, בלווית רעמי תופים ותרועת חצוצרות ארגנו תהלוכה גדולה מסביב למגדל וצרחו בקול : המלך הוא עירום! המלך עירום!… קירותיו של המגדל החלו מתרוממים מהרעש הנורא.
זה לא היה כישלון כלל טען המלומד הזר. המגדל היה פרויקט פדגוגי, הריסותיו היו לעדות למורדי כל הדורות שלא יעזו. הוא תוכנן להיכשל ובנאיו עמדו נאמנה בתכניות. נמצאו אפילו הכרטיסים להצגת המפולות המתוכננות, הקהל הצטופף במקום ההתרחשות ומחא כפיים.
ולחוקרי הקיבוץ : אין מה ללמוד מכל חוקרי כישלון מגדל בבל. לא אותו ניסו חברי הקיבוץ לשחזר. לא בו התקנאו. אולי בסולם יעקב, בכר האבן, בחלום הפרוע, בהתגלות ההדדית. אך הם הכירו כי אין מלאכים בסולמם. רק אנשים העולים ויורדים.
כישלון מגדל בבל
בכל דור ודור
בכל דור ודור
מה חשב אותו יהודי שכבר יצא ממצרים אך למעמד הר סיני טרם הגיע?- כבר איננו עבד, פירמידות לא יבנה, בניו לא יושלכו ליאור. אך מה לעשות בחייו עדיין לא ידע. ומשה לא הגיע עם הלוחות. ככל האנשים הגדולים הוא התמהמה על הפסגות. נשאר אותו יהודי לרגלי ההר, בתוך המדבר הצחיח ובאין ודאות של בשורה חגג מסביב לעגל הזהב.
מה חשב אותו יהודי, שקיבל את התורה בסיני ואל ארץ הבחירה לא הגיע ? – הרי כל אחד ואחד בן הוא לעבדים וגם את מוראות יציאת מצרים עבר וגם נבהל כשראה את הברקים וכששמע את הרעם ודרך את לבו בעת הדממה הגדולה לשמע דברת האל- האם לא 'מגיעה' ליהודי כזה לפחות ארץ זבת חלב ודבש? והנה מספרים המרגלים שגם שם בארץ המובטחת עדיין העניינים מסובכים…
מה חושב אותו יהודי הקורא בספר ויודע שלאחר השעבוד באה יציאת מצרים, הריקוד מסביב עגל הזהב, מעמד הר סיני והמוות האיטי של דור המדבר? רק הבנים יזכו להגיע לארץ המובטחת, אך לא לפני מותו של משה על הר- נבו.
האופטימיסט מבטיח לעצמו כי עגל הזהב עניין חולף הוא, מצב רוח זמני, ואחריו יכפה האל את התורה הר כגיגית ורוח ה'נעשה ונשמע' תרחף על פני תהום- הנפש ותכבשנה.
הפסימיסט יזהיר לעומתו, כי אלה שחיו את הניסים לא יהיה בהם הכוח לשאת את המונוטוניות שבחיי יום- יום , אפילו בארץ המובטחת.
עבדים היינו, והילדים שואלים קושיות. אין הם מרפים. הרשעים מתחפשים לתמימים והחכמים אינם יודעים לשאול.
אולם בכל זאת יש להאמין כי יציאת מצרים בוא תבוא, למרות שהיא כבר היתה . למרות שהיא איננה יכולה לחזור. היא תבוא בדרך אחרת. בכל דור ודור.
לאמיר גלבוע
שמור על עצמך בלילה זה. שמור יחד עמו. אל תתן לו לשמור עליך, לעטוף אותך
עטוף אותו
אמיר גלבוע
כשנעתקו המילים והדאגה פלשה , כשהחרדה נמהלה בחרדה ל למשפחה, לאנשים, למפעל, למצב הרוח, כשהרצון האילם לשלום התערבב בששון לקראת מלחמה אחרונה, נותרו עדיין מפגינים ברחוב שהניפו דגלים זה מול זה אך הם היו מעטים. מה צריך לעשות ? מה צריך לדבר ומה להשתיק, כיצד לשלוח ממתקים ולחכות לאזעקה, כיצד מגיעים לחזית (חיילים) וכיצד לעורף (ילדים), מבקשים לגבור על חוסר אונים, לדרוש בשלום נערים המגינים עלינו במהומת עולמית קשה. מבקשים מהשקט לחזור, לשים את המוות במקומו הנכון. אך באותה מידה מבקשים למנוע דממה של שקר ומרמה. מדברים המון אך יודעים גם לחבק ולבכות, לארח, לאפות עוגות, ולחפש ידידים.
אולם יודעים כי כשיבוא השקט תבוא עוד פעם מהומה. מכינים כבר את המפלגות הגדולות באמת מפלגת ה'זה לא ילך' ומפלגת ה'אמרתי לכם'. אי שם בלב נמתחת התפילה שלא תציף אותנו שוב פטפטת הדלות , שיטפון המילים הנבוכות והיהירות שמתחפשות ליודעות את עצמן. לא מרשעות הן נולדו , מקרע פנימי, מצורך לקלוט את עקבות הטילים שהוטחו אל קירות הלב, מהצורך להגיב על תמונות חזקות שהותירו אותנו פעורי פה. האם תמצא שפה כמהת פתרון ומפוכחת, רווית צער ונוטלת אחריות?
ארבעים יום ישב משה לבדו בהר סיני וחצב שתי לוחות ברית באבן. הוא ידע כי למרות שיתוף הפעולה עם האל ידיו האנושיות יוכלו לחצוב רק כמה מילים באבן הקשה. הוא הבין שכפסל עליו להיצמד אל העיקר. הוא לא היה יכול לכתוב פוסטים ולשגר מילותיו על פני אוקינוס וירטואלי. היום המילים הן כה רבות שהן מתבלות מרוב מהירות שילוחן. לנו, לזקנים שבחבורה , קשה לעקוב אחרי הקלות הבלתי נסבלת של פליטתן. גם בעבר הן נפוצו בעל פה, הודפסו בעיתון, נישאו על גלי האתר, נראו על המסכים ונמחקו במהירות הקול. עתה הן נשלחות במהירות האור ונעלמות מיד . לנו הקוראים אותן כנכתבות על ידי סופרי סת'ם לא ברור כי הן נפלטות בלי שופט, בטרם נחשבו. הן חיות זמן קצר וגוועות יחד עם הנרצחים על ידן לזמן ארוך. ספת הפסיכולוגים כבר לא מספיקה כדי לעקוב אחרי המילים הכבדות בקצב משחרר. המילים נפלטות , קוראות, מבודדות ומגייסות כפי שבעבר היו צריחות מגייסות המוני אנשים בכיכר. (הקשר בין הפצת המילים והכיכרות המתמלאות ברור היום יותר מאי פעם). המילים נכתבות היום בקלות בלתי נסבלת כמו רשימות הנידונים למוות שנכתבו בעבר בחריצות ובפיהוק בידי פקידים משועממים . בתוך השיתוק ובגלל השיתוק המילים נדחפות ולא בודקות עצמן. צריכים להתרגל לשפה זו שתוכל להתמודד. בתוכה יש מילים שנכתבו בסלע אך צריך לחצוב אותן מחדש.
לפני חודשיים ביקשו ממני לקיים ערב לכבודו של המשורר אמיר גלבוע שנפטר לפני שלושים שנה. אני מעריץ את שירתו שנים רבות אך דווקא בימים אלו בטרם יזרום שיטפון המילים נפתחו שוב ספרי השירה ובימים אלה הבנתי כי דווקא עתה זה מה שנחוץ: לקרוא יחד שירים. כי השירים לא הכירו במהירות פליטת המילים. הן נחצבו בסלע האישיות, הם נוגנו במיתרי הנפש . ונפש אל נפש צריכה עתה לשיחה דחופה. לא לשתוק אך כן לשקול את המילים. לשאול את השאלות כמו כתב הוא
אני לא
אמרתי לא. אני לא
אמרתי כן. אני לא
אמרתי למצוא חן. אני לא
לא אמרתי כלל. אבל
כעת אינני רוצה לדעת
כלל אם לא חבל שלא
אמרתי כנ'ל
בחקירותיי בנבכי העבר אני תמיד זוכר את המילים שכתב אמיר גלבוע לא לי אך למעני
'אל תזכור העולם הבא בעבר. יש עוד כאן עכשיו. מי המזומן לך – עשה למענו. תן לו חיים. למען יאריכון ימיך וימיו.'
אני מבקש למצוא בשירתו סימני דרך לאלו הצעירים שעברו בימים אלו מבחני על ויצטרכו בעתיד לנווט את עצמם, את חברתנו, את הבית, את היחד, בתוך מהומת העולם ותפילותיו. לפעול בלילה החשוך לקראת בוקר, עם שחר להיות מודעים לשעת הצהריים הארוכה והכבדה. ולא לתת לשקר ולזילות לפרוט חייהם בפרוטות.