נפתולי חלוצים

 

ולא  להתיימר לפניך בדרכי הסלולה…

כי לעוררך אני בא

 

י.ח. ברנר

 

במרכז  תרבות בעפולה  עילית ישבו עשרות רבות של צעירים ושרו שיר. זה  היה  השיר  שלהם. שיר אינטימי ושיר של יחד.  המילים הנוקבות הם משל י.ח. ברנר. 'המעורר'. שיר ? קטע פרוזה  שקורא  לצעיר תקופתו, ראשית המאה  העשרים, לזנוח את האשליות ולעשות למען התקווה. בקטע פרוזה זה   שהיה לשיר, המילה  'לא' מוזכרת הרבה.יש בו זעקה להסרת מסיכות. זעקה  אל הכנות. אל המעשה  שצריך להיעשות למרות מה  שנראה כסוגר  עליך, כמסגיר  אותך.  והרי אז  בשנת 1905, כשנכתב הקטע  'המעורר' כתב  ברנר   'מכתב ארוך' , מכתב  נורא, הזועק את  גורלם של היהודים ובו הוא  כותב  על 'ששה מיליון כשערה  ערופה', ההולכים לטבח, על זקניהם וטפם.  אזכרת הששה  מיליונים ב1905 מצמררת. אנו יודעים מהיכן שאוב  המספר (מספר  היהודים שגרו  באימפריה  הצארית) ובכל זאת עד  היום אזכור המספר הזה מצמרר. והנה  יושבים צעירים ישראלים בעפולה בשנת 2015 ושרים את המעורר של ברנר אחרי אוקיינוס  של  זמן והמילים  הופכות  להיות  שלהם. המעורר קורא להם להיאבק בפיהוק  הקיומי המאיים על האדם בימים ההם בזמן הזה. הם רואים עצמם  כחלוצים בזמנם. הם יודעים יפה  את הקרב  נגד  התרדמת והדוגמאטיקה, את הצורך להתמודד עם מציאות על חידותיה ומחסומיה, על  דמיונותיה ותהומותיה.

השירה  המשותפת של  צעירי היום את מילות המעורר של ברנר באה מתוך תחושת קשר אל האיש ויצירתו. ברנר הנביא שסרב  לחזיונות תלושים, לתחזיות בוסר, לכיסוי וצביעות שהאמין במילה, במעשה המורד, ב'דרור לנפש ופת לדל'. לדידו יש 'להגביר  את הריאליות ואת הקדושה'  את האחריות למציאות ותביעותיה ואת המרד המאפשר לא להיכנע למחלותיה, לשקריה.

 

כיצד התחברו צעירים אלה  בעפולה של 2015 עם 'המעורר' של  ברנר? האם יש  אמת באותו רנסנס פנימי  התובע לחזור אל הראשוני כדי ללכת קדימה? האם יכולים  בני זמננו להתחבר אל עולמם של חלוצים אחרי שעברו עליו תמורות כל כך דרמטיות?

 

החלוץ מהגר צליין

 

החלוץ העולה ארצה  אינו מהגר ואינו צליין.  אך יש  בו משהו  משניהם. כמהגר  הוא פותח מעגל חיים חדש . עליו להסתגל לתנאים חדשים, לעתים לשפה ובודאי לשפה  קיומית  אחרת. המציאות שמקיפה  אותו מהווה  לו אתגר אליו הוא  צריך להסתגל.אך  יש בו גם יסוד  של צליין. המקום אליו הוא  הולך  רווי  סמלים. הוא מצפה  שמפגשו  עם המקום ועם האנשים ההולכים למקום יעורר  בו  חוויה , עליית נפש.  כחלוץ עולה  הוא מבקש  את  שתי ההתנסויות הללו : התנסותו של  המהגר ושל הצליין. פעם  הוא  נפגע מהמכשולים   הניצבים מולו כמהגר ופעם הוא חש  כי  אין הוא  יכול להרגיש   את שהיה  צריך  לחוש  כצליין. הרבה פעמים צליינותו תובעת ממנו  שלא לתבוע מהארץ החדשה  אליה  הוא  מגיע  שתעניק לו את שארץ מהגרים  מבטיחה : העלאה בתנאי   החיים. הוא חש כצליין שבמסעותיו  מסתגף בתלאות הדרך.  אולם שלא  כצליין אין הוא  בוטח שחוויותיו הנאצלות יסתיימו בשיבה הביתה  לשגרת יומו.   אין הוא   יכול להתרווח  אחרי  המסע ולהביא  את סיפור  עלילותיו בפני קהל הצמא להרפתקאות ממרחקים.  לספר  את סיפורו.

 

האנתרופולוג  טיילור תיאר  כה  יפה את החברותה  הנולדת במסע  הצליינים.  בדרכם אל הקודש חיים העולים לרגל יחד, בשוויון ערך בקומוניטאס, הם מסתפקים במועט, מורידים  מעצמם  סימני שררה. חשים את  אהבת השותפים להרפתקאה אך  חשובה להם הידיעה  כי זהו רק  שלב   ביניים, פרק חיים  קצר  שתפקידו לא להימשך אלא  להיות  מוקד של השראה מתמיד בתוגתו של יום המחרת הארוך והמייגע. ייתכן כי המאמץ ליחד במסע  עליית הרגל יתהפך עם השיבה לבית. שוב  יצוצו ההיררכיות,  שלטון האדם באדם, והם ילוו  בנוסטלגיה מתקתקה אל  המסע הקדוש והמוגבל.

 

לא מעט מן החלוצים שהיו חברי תנועות נוער  הכירו יפה  את חווית הצליינות שמתאר  האנתרופולוג. הם הכירו אותה במפגשים תנועתיים, במחנות  וטיולים. בכל אלה  היתה  התרכזות בחזון, חמימות של יחד של שווים, ראייה חריפה של  קודש. אך  היתה בהם גם חזרה לחווית  הבוקר שלאחר,    אל השגרה, אל הבית הסדוק ואל מוראות החברה ומחלותיה.    החלוצים  שעלו ארצה   חשו כי אין הם צליינים המבחן שלהם   שונה. זהו מבחן של חיים, מבחן לחיים,   בו אתה נשפט לאורך ימים ארוכים.

 

 

חלוציות של בני הארץ

 

העולה ובמיוחד  החלוץ  מבקשים אורח חיים מתמשך. זה הפוגע  בתחושת הקודש, זה  המבקר את  השגרה. זה התובע את הזמן הארוך, זה  המבקש  את  אינטנסיביות  האמונה. המעבר מארץ לארץ יוצר הזדמנות מפתיעה לקיים את אותה התרחשות של מפגש  בין המהגר לצליין. האם הוא  יכול להתקיים בקרב  אלו שלא חוצים יבשת, מגשרים בין נמל לנמל? האם הוא  יכול  להתקיים בקרב  בניו של המהגר –  הצליין, העולה  – החלוץ?  אלה  חשים  כי הוריהם  היו רוצים לראות בהם  את  הפיתרון לחלומם הבלתי מושג. את אותה  שייכות לא  שואלת, לא  תוהה, לא מתגברת על מכשולים אובייקטיבים וסובייקטיביים. הם מכירים את פולחן הוריהם הרואים בהם  ילידים, הם מכירים את עצמם כמורים של הוריהם  להסתגלות, לשפה, למקום.  כיצד יוכלו הם  לחיות את  חווית  המהגר והצליין, החלוץ?  האם יכולים הם למצוא את  הפתרון הגיאוגרפי לצרכיהם ?

 

האם מסעות בני הארץ כתרמילאים  בעולם הרחוק, השונה,  התובע מהם  התנסות   ראשונית והסתפקות במועט הם  הניסיון לשחזר את  ניסיון הצלייני חלוצי  של הוריהם וסביהם ? ואולי  הירידה  המורדת היא  שמשחזרת  את  חווית ההגירה    של דורות קודמים?

 

 

בשנים הראשונות אחרי  קום המדינה  פשטה האופנה  לכתוב  שירים על  המדבר. הארץ היתה  נתונה  במציאות אחרת לגמרי  אך הגעגוע  אל ההתחלה, אל הראשוני, אל  תנועת הראשונים המשיכה  להתקיים ואליה  נשאו  כנפי הדמיון. שירי  המדבר  היו קשורים כנראה  גם לפולחן הטיול והיחד למרות שכבר  הועלתה  בהם נימה  של קשר  אל  חוויה  אינדיבידואלית יותר, בהם בא  לביטוי אותו צימאון להיפרד  מעבותות  החבורה.

 

אך בשנים הראשונות ההן  חווית  המהגר  היתה   חזקה ,  חלק  מהנוף האנושי  שליווה  את כולם.  כבר אז  החלו לשאול האם נגמר עידנו של החלוץ? תרמה לכך  גם הרגשה  עמוקה  של אבל  על אובדן הבית  אובדן האדם  שהיו כרוכים בשואה ובעלייה של קהילות שלמות  ארצה  .   תחושת היום  שלמחרת הלכה  והתעצמה. המסע  אל התיקון היה  נראה רחוק מתמיד.  הן האחריות למהגר  והן תחושת הצדק המתגלה  בשעות קודש התעמעמה.

 

נפתולים וממשות

 

כשהייתי מנסה לסכם את  דרכם של החלוצים הייתי מציין שני  שמות של חלוצים הקבורים בבית הקברות של כנרת: נפתולסקי וממשי.  נפתולים וממשות. כאבים ויצירה.  החלוצים חשו את מלוא הסתירות שהתגלו בדרך וראו עד  כמה   שהן צריכות להיות חלק מתודעתם. אך נפתוליהם לא באו להצדיק  תנומה, וזיקתם לממשות לא  באה למחוק פתיחת  אלטרנטיבות.  הנפתולים באו מתוך  ערות פנימית,  רגישות, מאבק על  יצירת  אפשרויות חדשות , לקיחת אחריות. כמה  קל היה להפוך את הנפתולים לתירוצים ואת הממשות להודאה של סוף הדרך.

 

המסע  של החלוצים ביקש  בית אך לא בית כלא.  הוא ביקש בית עם אנטנות גבוהות לעולם, לנפש, לפסיעה אל עתיד מתקן. להליכה  זו צריך  שותפים, חברים. חלק מהם מצוי בסיפור של החלוצים, בהוויתם ובחיפושיהם אך אולי יותר חשובה התחושה  כי אנו גם היום ובמיוחד היום מהגרים בזמן ולמרות החידושים  מצוקת  האדם ממשיכה לאתגר ואולי עוד  יותר מאי פעם. התחושה  כי  אנו מחפשים יסודות מכווני דרך ומצפון בזמן  הנראה  כמורדם היא  ההופכת את המסע למסע  אל הקודש.

 

ולשם כך לא צריך לנדוד  בין יבשות, לבלות בנמלים, לטוס למרחקים. לשם כך צריך רק לפתוח חלון. גם בעפולה.

 

בעקבות פגישה  עם תנועת תרבות בעפולה עילית

 

לעכב את הקריעה לקראת פתיחת חדר אבא קובנר בגבעת חביבה

 

בימי ילדותו של ברל כצנלסון היתה שביתת קצבים בבוברויסק עירו.  הם ביקשו למחות על כך  שנתנו  לקצבים מהעיר השכנה  להביא בשר ולמנוע מהם פרנסה. נוהג היה  קיים כי מי שרוצה  למחות נגד  משהו  המתרחש  בקהילה עליו להפסיק  את  קריאת התורה  בשבת, לעלות לבמה ולומר את דברו. הקצבים אכן עכבו את הקריאה אך בית הכנסת היה  ערוך כך שהפרנסים ישבו ליד  ארון הקודש אולי כדי לחבל ביכולת המחאה . הם ביקשו  לזרוק  את הקצבים מהבמה  אך אז קם ברל כצנלסון בן הארבע עשרה היסה  את הקהל ודיבר אל הקהילה . הקהילה קיבלה  את  טענתם של  הקצבים.

זהו נוהג של עיכוב  הקריאה  הוא  מעביר  את תשומת הלב  מן האותיות  הכתובות לאנשים  החיים. הוא מחייב  עצירת פתאום במסלול החיים .  לנוהג זה  התכוון אבא  קובנר  כשכתב  בשירו  לעכב את הקריעה. אלא  שהוא  כתב  את הקריעה בעין. והקריעה בעין היא  קריעת אבל, קריאת מקונן. אבא קובנר  ביקש  להשהות את האבל, האם כדי להדחיקו? או אולי  דווקא  כדי  להפוך אותו למקור  אנרגיה   למרד אקטיבי? מרד  שלא מסתיים, מרד  שהוא  מעשה  רוחני, לא טינה  כלפי העולם אלא מעשה של לקיחת מנהיגות. כמוהו חשו רבים מהאנשים שנקרעו מהמרקם האנושי בתקופת השואה וסרבו להיכנע נפשית לסיוטיהם. .  היו לא מעט כאלה ולא על כולם אנו יודעים. הם היו בכל הרמות בכל  המישורים. מרידתם  התממשה בבניית משפחותיהם, קהילותיהם, עבודתם. כמו  שאמר  פרויד הזקן המבחן הוא באהבה ובעבודה ובשתיהן  הם עמדו. אך היו מעטים  שיכלו לבטא את המרד ולהפוך אותו  למילים היכולות  לעבור מדור  אל דור. דרכן  להתחבר  אל תרבות קודמת, דרכן להתחבר אל התרבות שתבוא אחר כך.  אין זה תהליך   פשוט והוא מלווה  בסכנות רבות.  כיצד  יתקשר  עם הגבורה  האילמת שהתגלתה  בימים האפלים, עם הגבורה  שלא  מודעת ממעשיה, עם הגבורה  החשאית והפרטית של חסידי אומות העולם, של חסידי היהודים שהגנו איש  על רעהו, שעזרו במחווה חד פעמית, שאהבו בזמן השואה, שפרסו לחם  שפרצו בתפילה, שעודדו בזמן משבר. כיצד יתקשרו המילים  עם אלו שלא  היו בשואה, בני הדורות  שבאו אחריה . האם יוכל מפעלם המנהיגותי תרבותי  להתחבר  וליצור עם אחרים?

לא פשוטה  היתה  דרכם של  מנהיגי תנועת הנוער והמרד במדינת ישראל אליה  חתרו  ואליה באו כבעלי הניסיון הקשה  ביותר. גם בדרך אל המדינה, גם במדינה עצמה חשו  כי  נמשכת  אי ההבנה, גדלה  המחיצה בה התנסו עוד שם. הרי בניגוד  לרבים רבים  בתקופה  הנוראה ההיא הם  כל הזמן מסרו לעצמם  דין וחשבון כחבורה. דין וחשבון  שרק הדגיש  את בדידותם. גם האחרים היו בודדים  במאבקם אך הם היו  בודדים יחד. מודעים לכך שימסרו דו'ח,  שהזיכרון יתבע מהם, שהעתיד יבקש פתרון לסיוטיהם.

אנו יודעים כי אנשים כמו  אנטק וציביה וגם אנשים כמו אבא ורבים מחבריהם חשו אחריות עצומה  כלפי העבר שהעמידה  אותם בסימני שאלה בעיני אלו שראו עצמם אחראים להווה ולעתיד.   מנהיגי  המרד ואנשי תנועות הנוער לא  ראו עצמם כאנשי העבר, ככבולים יותר  מאחרים  בעברם.  הם ראו את  עצמם אחראים  על  שימורו של העבר מתוך תפישתם את ההווה, מתוך חזון עתידם. הם חשו כי  שיכחת העולם  שנרצח יהיה מחדל  נורא לגבי תרבות העתיד.  הם האמינו כי נקודות  המבט  שרכשו שם,  בסיטואציות הקיצוניות שם חיוניות לבניית  האידיליה  כאן. האידיליה  היחסית. אך לא  כך ראו אותם חבריהם כאן.  הם חשבו כי  עליהם לשחק  את תפקיד העד לנצח לא את תפקיד היוצר.  לאבא  היה כוח להתגבר על כך אך חלק מההתגברות היתה  בויתור  על מנהיגותו. הכוונתה לערוץ תרבותי חברתי. אלטרנטיבה  זו נפתחה  בפניו בגלל קישוריו כאמן, כמחנך, כאיש  של שפה. אנטק וציביה  מצאו את עצמם פועלים דרך  בניית הקיבוץ והמוזיאון אך היו גם  שלא מצאו את דרכם בסבך הזה. לפעמים באופן טראגי. אנשי רוח ידועים בחו'ל  התאבדו אך גם בארץ היו שלא יכלו להתגבר  על כך.

 

חדר זה הוא  המעבדה  בה נשקף המאמץ הגדול  של האיש להיות איש של רוח עם אדמה מתחתיו.  עם אנטנות חזקות העומדות בטלטלת הרוח בגלל הבית ובגלל יסודותיו.

קראת  פתיחת חדר  אבא קובנר  בגבעת חביבה

 

בראשית 'היה נאמן לרגע הזינוק'  קרא  המשורר וידע  כי נאמנות זו נבחנת בהמשכים  מייגעים. בראשית  צועדת  בדרך המובילה  אל  המגדל  המורד ואל הפיזור, אל התיבה ואל הקשת הצבעונית. אל האלם המפטפט אל האלימות הפוצעת. בכל ההמשכים שיבואו  נתגעגע  אל בראשית כי היא סיפור שלא נסגר בהפי אנד אלא היה לזרע של עלילות לאינספור, לעלילות אנושיות מאד , המונעות על ידי כתב   החידה של המשפט והדיאלוג ,  של הרשע והבדידות של האחריות להיות אב אחרי  ניתוץ סמכות אלילי אבות. אחרי  עלילות הבנים  המבקשים לרשת ולהיות חופשיים.  כל העלילות המתקיימות  על גבולות הקרבן  והקרבה. אלו סיפורי איכה והנני הבוקעים מסיפורי החלוצים של כל הדורות. בימים הקדומים ההם וביום הזה, הבוקר הזה  המפציע תמיד.  החלוצים  היודעים תמיד  כי העבודה  הזרה אינה רק  מעשים של שווא  אלא גם פולחן   של טינה משתקת . הם המכירים הגדולים של  עיקרון התקווה ,  המנתצים הגדולים של עריצות האשליה. תמיד יש להתגעגע אל הראשית אך לא להיות נוסטלגי. כי הגעגוע  אל ההתחלה  הוא  הגעגוע  אל עתיד מתיר מאסורים, גואל מכבלים ויוצר קשר  של אחריות בין האנשים. בראשית הוא  סיפור האנושיות בעברית , הוא סיפור  היהדות האנושית. mukitsur.co.il

בינה  קוצ'ינסקי

 

בקול דממה דקה נפרדה  מאתנו  בינה. לאחר   שנות שתיקה .  גם בחגיגת יום ההולדת התשעים   המרגשת בעיקר  שתקה.  כאילו ביקשה  לצאת מעולמנו  על  קצות האצבעות, מפויסת.

ההיסטוריה  עשתה  את הכל לפצוע  את ליבה והיא לא  התכחשה  לכאבה. היא  ניהלה  חשבונות וחרדות בגלוי אם כי  לא סיפרה אותם. היא הפנתה אותן למאיר, לבנות, לקיבוץ, למפעל  הציוני, לעולם אליו הוטלה, אותו אהבה וממנו נפצעה.

בינה  נולדה  בווינה העיר  שהבטיחה יופי ומתיקות אך שפעה  רעל.

צעירת הבנים  היתה . ילדותה  הבטיחה לה אושר ופינוק. אחיה הבכור יוסף יורו ידע עם הוריו  את נדודי  היהודים מגליציה  המאויימת לווינה עם פרוץ מלחמת  העולם הראשונה. משפחתם הצטרפה  ל400.000 יהודי  גליציה  שנמלטו לווינה. בלנקה הקטנה היא  בינה לא חיה  את הזעזועים הללו, היא   זכתה לגלגל  השעשועים של וינה , לגניה לריקודיה ולמטעמיה.  אחיה  שהיה לרופא  צעיר אבחן את אירופה  אחרת. הוא  קרא את הסימפטומים שלה והיה  לציוני. לחלוץ. הוריו  התנגדו להרפתקאה. הם טענו כי עם כל  שהשקיעו בו,  מה פתאום יהיה  לאיכר בארץ ישראל? למרות דעתם, בכאב ובמרי יצא לדרך. הוא  היה  מודע לספקות של רבים מחבריו, שמע  על המכשולים והכריע : אף על פי כן.

בינה  נקראה  על ידי  אחיה  לעלות  אחריו.  היא  חשבה  שיש  עוד  זמן אך  המאורעות הדביקו אותה והיא  עלתה  ארצה  עם חברת ילדים. היא  היתה  בין הבוגרים בקבוצה. הם היו  בני  12  והיא ילדה  בת  14.  קבוצת  הילדים התגוררה  בירושלים  בתלפיות.  ההורים  ששלחו אותה  לארץ ביקשו ממנה שעם תום תקופת חינוכה תישאר  בעיר. הם לא  רצו  שתלך אחרי  אחיה בשיגעונותיו  החלוציים.

יורו הגיע  לעין גב. הקיבוץ עבר לנקודה  החדשה . הוא כתב לאחותו בתלפיות מכתבים. הוא תיקן לה את העברית  וסיפר לה  על  הקיבוץ . הוא  סיפר  על העבודה לה  הוא  נתון :  הכשרת  קרקע, הוא תיאר את החום  ואת הרוח המזרחית וסיפר  שהוא  מטפל רפואית  בחברים.

בן 27 היה  יורו כשנרצח  יחד  עם חברו הטוב מווינה   אפרים אורנשטיין . ירו בהם  ממארב כאן על הגבעה בה  אנו עומדים  עכשיו. בעקבות הרצח הוכרע  כי במקום מותם   יקום בית הקברות של  עין גב.

כשהגיעה  הידיעה  על  מות הבן ההורים שלחו לבינה  מכתב  בו תבעו ממנה להיות חזקה. שהם מתגעגעים אליה ובקרוב אולי יגיעו אליה למרות שהאמא  לא רוצה  לחיות  בפלשתינה. עם  החמרת המצב  בווינה  אחיה  של  בינה ובינה  ניסו להשיג סרטיפיקט להורים אך נכשלו.

לפני כחמש  עשרה  שנה ניסיתי לדבר  עם בינה  על גורל הוריה אך נתקלתי בחומה  בצורה : יש לי מזוודה של ניירות אך  אני לא פותחת  אותה.  נראה  כי לפני כעשר  שנים נפתחה  המזוודה. בתחילת  המלחמה   הגיעו מכתבים, אחר  כך  הוברחו מכתבים לשוויצריה  ומשם  הגיעו  ארצה ובסופו של דבר  הגיעו  מכתבים  קצרים דרך  הצלב  האדום.  כשהתקרבה בינה  לשנת השמונים  שלה  החלה לברר מה  היה  גורל ההורים.  אחרי מחקר  גדול קיבלה  תשובה. הם  התייצבו  במשטרה  הנאצית וגורשו יחד  עם עוד 5000 יהודים ללינץ שטאט היא  לודז'  בפולין. במסמכים  נכתבה סיבת שליחתם : יהודים.  יש להניח כי  כשאר יהודי לודז' נרצחו  בחמלנו אך על  כך  אין מסמכים.

חברי הקיבוץ החליטו כי לנוכח  אחריותם לאחותו של יורו עליהם לאמץ את חברת  הילדים  בתלפיות.  הקסם של  הקיבוץ החדש הביא  את הילדים לעין גב. זו היתה  חברת הילדים הראשונה. בוגריה  יצאו לפרדס חנה והקימו שנים לאחר  מכן את  קיבוץ מעגן מיכאל. בינה  הלכה  עמם אך  לבה  החזיר  אותה לעין גב. היא כבר הכירה  את מאיר. עם המקום כרתה  ברית.  בימי הפילוג  המרים כשמאיר סלל  מעשית את  דרכם של חבריו המתפלגים לגינוסר בינה  עמדה  מולו וקבעה : הבית הוא  כאן. הבית  הוא  עין גב.

בשנת 1944 יצאה  בינה  לקורס  איתות  בג'וערה. היא  היתה  ממונה  על הקשר המחתרתי של  הקיבוץ.  את מכשיר  הקשר הטמינה בסליק מתחת לעץ התמר בשדרה המובילה  אל הים.  יחד  עם המכשיר היה  ספירט וגפרורים בהם שרפה  את  המברקים המוצפנים. היא עסקה אז בסודות  והצפנה. לעניינים אלו  נשארה  נאמנה כל חייה: לא הכל יש לגלות. יש דברים שיש  להצפין עמוק  עמוק בלב.

עם פרוץ מלחמת העצמאות עלה  הקשר  מן הסליק.  בינה  היתה  זאת  שהודיעה כי עין גב  תפנה  את ילדיה. אך  שלא   כאמהות  אחרות לא  היתה  יכולה   לרדת עם לילה  למזח להיפרד   מבתה  התינוקת. אי אפשר  היה  לנטוש  את מכשיר  הקשר.  שוב  התנסתה  בפרידה  כואבת של הורים מילדים. בינה  היתה  זו שהודיעה  בקשר  כי  עמדת השער של עין גב נכבשה  על ידי   הצבא  הסורי.  שעות רבות  דמם מכשיר  הקשר. הדאגה בארץ לגורל הקיבוץ היתה  גדולה.  היא  שבה לשדר  רק  כאשר  נהדפו  הסורים ונודע על הנופלים  במערכה.

על כל הניתוקים והחרדות  היו לבינה תשובות.  היא  התמסרה לעבודתה  כמטפלת, כמחסנאית בגדים, כמנהלת חשבונות. היא  התמכרה לתרבות  לספר, למוסיקה, ללימוד  המתמשך אולם בייחוד רקמה  את חלום משפחתה.

בקיבוץ  היא נאבקה על זכותם של הורים להיות למגן לבניהם באשר  הם.  היא נלחמה  על הזכות  הסבאים לפנק  את נכדיהם גם חומרית. וכל הזמן שאלה  על  חלומות נעוריה.

את הקיבוץ ביקרה והתגעגעה  אליו. היא  ביקשה  לגלות בו פנים ליברליות אך חששה מנטישת סדריו ונפשו.  כצעירה  בין הוותיקים ראתה בבירור כי יש להגן על הוותיקים ועל זכויותיהם.

עם מותו של מאיר כבתה. ימים קשים הגיעו  למשפחה  הדואגת . גבע היתה  על ידה כל הימים והתמסרה לה  במיוחד.  הבית  הסיעודי היה  לה  למבצר.

המקום והזמן של עין גב קשורים בדמותה של בינה  . עם המשפחה. יהי זכרה ברוך.

אקדמות ד', שבט תשנ"ח 107
לרשת את הגרעינים החיים
מוקי צור
הויכוח על הציונות, במלאת חמישים שנה לקיומה של מדינת ישראל, דומה להפליא
לויכוח המסורתי אודותיה בטרם הקמתה של המדינה. צצים ועולים נימוקים מבתי העבוט
של תנועות יריבות, תנועות חשובות וטראגיות שפעלו בשנות העשרים והשלושים, כמו
האורתודוכסיה, הקומוניזם היהודי, הבונד וההתבוללות. העובדות הן מימי הקמת
המדינה, הטיעונים מבתי המדרש הישנים והטובים. בתוספת של כמה גרמים של –
ה"פוסט", קינה עתיקה על מות החלום, שוב צצים הנימוקים הישנים. עתה הם מכוונים
כלפי מדינת ישראל כהמשך פשוט והגיוני של התנועה הציונית.
מי לא זוכר את ה"עיוורון לבעיה הערבית" עליה התווכחו מחוץ לציונות ובתוכה כבר
מאה שנה? פחד העיוורון והפחד מפני השיתוק הנובע מתוך הפיכחון הנם מסורתיים.
ניתוח הווייתה של המדינה הצעירה, בעיית הפליטים והשלום, המחדל של יום הכיפורים,
ואי ראיית אפשרות השלום, הוא חדש. הכנסתו למסגרת הניתוח של ההשגחה, המרד –
והמשיחיות, או לניתוח המוצא את המפתח לכל ההתרחשויות בקשר החזקים, בעלי ההון,
נגד נטולי הכוח, הוא ישן נושן.
אפשר לנתח את ההיסטוריה המדינית של מדינת ישראל כהמשך פשוט של התנועה
והניתוח הציונים. הדבר יופיע דווקא בניתוחים הנמצאים מחוץ לציונות: תפישה כנענית-
מדינתית הטוענת כי הציונות הייתה תנועה להקמת מדינה ולביטול היהדות כדת של גולה.
לפי תפישה זו עצם קיומה של מדינת ישראל מבטל את הצורך בציונות ואפילו ביהדות. גם
התפישה החרדית הרואה במדינת ישראל המשך פשוט של הציונות המורדת שיש לפרק
אותה או לפחות "להשתמש בה בלבד" ללא מחויבות כל שהיא, היא המשך פשוט של
ויכוחים ציוניים ישנים. לפי תפישות אלו צריך רק להלביש לנציגי הכנסת את הצילינדרים
של באי הקונגרס הציוני בבאזל ויתגלו אותם אנשים, אותן החרדות, אותן התגובות.
אך תנועה רצונית כתנועה הציונית ומדינה לא יכולים להיות זהים. מטלות של תנועה ושל
חוק, של מחתרת רצונית וצבא מגויס, של קהילה עצמאית וממסד, יכולות להיות
מושפעות זו מזו, יכולות לראות עצמן כממשיכות זו את זו, אך ההתעלמות מן ההבדלים
תביא את שתיהן לתהום.
מדינת ישראל הייתה והינה מדינה דמוקרטית. אזרחיה אינם נתינים, אפילו לא נתינים של
רעיון. הם שותפים באחריות. אין הם מקיימים את רעיון הלוויתן הטוען לזכותה וחובתה
אקדמות
108
של המדינה להפעיל את כוחה תמיד. היא צריכה להיות בית המאפשר צמיחה תרבותית,
קשרים ואינטרסים, שאינם זהים עם המדינה. הצד הדמוקרטי של מדינת ישראל התאפשר
בגלל עברה הדמוקרטי של הציונות אך מימושה של דמוקרטיה בתנועה וולונטרית וקטנה,
ללא כוח וחוק כופה, ללא כוח כלכלי ואלמונית בדיפלומטיה העולמית, שונה ממימושה
במדינה של מיליונים, העומדת בנקודת צומת של מאבקים בינלאומיים, עם צבא, כלכלה,
וחוק מדיני. מדינת ישראל היא שותפה למשפחת העמים, משפחה שאמנם לא פעם
מוכיחה את שיגעונותיה, אך אי אפשר להתעלם מהחובות שהיא מטילה.
הציונות מתחילת דרכה הגיבה למצבים אותם חי העם היהודי. היא עברה מצבים שונים:
מצב של ניסוי התיישבותי, חברתי, אוטופי של קבוצות ויחידים, מיעוט עצוב שהפסיק
להאמין בשיווי המשקל שבין היהודים וסביבתם שלאחר האמנציפציה. מצב של תחילת
אחריות לתנועת הגירה המונית של עם שהאופציות שלו להגירה למקומות אחרים ננעלו
והלכו.
הציונות הלכה והפכה לתנועת עם ברגע של שבר, רגע שבו לתנועות אחרות אבד המפתח.
הציונות לא הצליחה להציל את כל העם היהודי אך היא הצליחה להעמיד את מצבם של
היהודים על סדר היום, מצב התובע פתרון פוליטי אפשרי, ולו בחלקו. עד אחרי מלחמת
העולם השניה הציונות לא הצליחה ללכד מסביבה את כל העם היהודי. אך היא הצליחה
בבניית אלטרנטיבה, דרך, כיוון.
לציונות כתנועת מיעוט לא היה מספיק כוח למנוע חיפוש של פתרונות אלטרנטיביים. אך
אלו לא נמצאו. הייתה זו טרגדיה, שהרי פתרונות כאלה, בנוסף לציונות, היו מצילים עוד
יהודים.
הניתוח הציוני הקלאסי לא פעל כשעון שוויצרי. הקמת מדינת ישראל לא הביאה לחיסול
מיידי של הגולה. היהודי המתבולל יכול היה לצאת מן הארון ולהישען על מדינת ישראל
כתומכת בתהליך אותו הוא עובר. היא גם עזרה ליהודים שהחליטו לקיים את זהותם
היהודית בגולה. הציונות העניקה ליהודי החי במסגרות דמוקרטיות יותר אפשרויות לבנות
לעצמו מעמד שווה ערך בחברה האזרחית. מדינת ישראל הורידה את מפלס החרדה
העולמי מפני המהגר היהודי, מפני הפליט. היא פתחה בכך את השערים. היהודים
ממשיכים לנדוד, גם הישראלים. למרות שהציונות הצליחה בריכוז הולך וגדל של העם
היהודי היא העניקה לרבים תחושת שוויון ערך שנתן להם אפשרות לבחור להתרחק –
מיהדות ומהעם היהודי. קיומה היה מן הגורמים להורדת עצמתה של ההתבוללות כפתרון
טוטאלי לבעיה היהודית. יהודים כעת לא הפנו עורף ליהדות מתוך רצון להתקדם
במקצועם ולתרום מכשרונם לתרבות העולם. חלקם התבולל בשל אי יכולתם להציב סכר –
בפני תהליכים סוציולוגיים ותרבותיים שהדגישו את שוויון ערכם.
לרשת את הגרעינים החיים
109
הרצל העומד לפני שער מקווה ישראל ומצפה לשיחה עם קיסר
גרמניה הרוכב על סוסו במסעו בארץ הקודש, נאלץ להראות
כי הוא מחובר לפוליטיקה העולמית על ידי הזדקקות
לאפשרויות הגנוזות באומנות הצילום. למרות שלצלם לא
הייתה שהות לתפוש את שניהם בצילום אחד, הפוטומונטאג'
של תמונת הרצל ותמונת הקיסר יצרו את הצילום המבוקש.
לעומת זאת, יצחק רבין הלוחץ את ידיו של נשיא ארה"ב
ומתיר לשר החוץ הרוסי לדבר בטכס השלום עם נציגי מדינות
ערב, מבטא מעמד אחר. אך התמורה אינה ביטוי לניצחון
הציונות אלא לפוליטיקה של מדינת ישראל. גם הרצח של
יצחק רבין אינו רק אירוע נורא בהיסטוריה הציונית אלא גם בחייה של המדינה והחברה
הישראלית. מעמדם של הרצל ושל רבין חושפים את ההמשכיות ואת השוני הגדול. אי-
אפשר לבדוק את מצבה ודרכה של הציונות מזמן קיומה של ישראל על פי הצלחותיה –
ותבוסותיה של המדינה, על פי תבונתם המדינית של מנהיגיה, או על פי דרך התפעול של – –
המערכת המדינית. המלחמות אותן עברה מדינת ישראל, הדגלים אותם הניפה, הכלכלה
אותה יצרה מבטאים את הסוציולוגיה והתרבות של החברה הישראלית שבה הציונות היא
גורם, אך לא גורם בלעדי. יש קשר ביניהם אך אין חפיפה.
המדינה שבאה להיות מדינתו של כל יהודי הרוצה להגר אליה, קיבלה אחריות על כל
תושביה, על כל אזרחיה. האינטרסים, החוקים, יכולת הכפייה של המדינה, אינם חופפים
את הכלים של תנועה מתנדבת הממוקדת ברעיון. ככל שהמדינה הופכת לחברה רב-
דורית, קולטת הגירה, כורתת בריתות כלכליות בינלאומיות ומשויכת לקהילת האומות,
מוכרחה שפתה להשתנות. הציונות היא אומנם פרק בביוגרפיה של רוב אזרחיה של מדינת
ישראל, של אלו שהגיעו כחלוצים יחידים, של אלו שהגיעו בגלי הגירה כקהילות שלימות
או לאחר שבר, אך רקע זה איננו יכול לארגן את המדינה כמערכת המקיפה בחוק את כל
תושביה וצורכיהם.
על רקע זה רבים המקוננים על סופה של הציונות. השינוי שהתחולל חייב שינוי בציונות
אך לא את התאבדותה. האתוס הציוני היה מספיק חזק כדי להניע את המדינה, כדי לפתוח
שעריה בפני הבאים אליה מכל קצות תבל, אך הוא לא היה יכול לתת למדינה באופן מאגי
את הכלים לקליטתם מתוך שוויון ערך ועמדה. המדינה כגוף המשקף במידה רבה גם
קונפליקטים חברתיים וכלכליים לא יכולה להגשים חזון חברתי באמצעות ביורוקרטיות
ואפילו בעזרת הקמת מנגנונים של מדינת רווחה. לשם כך זקוקים לתנועה חופשית
הצומחת מגרעינים של שחרור חברתי ובניית תרבות שלא יכולים להתקיים באמצעות צו.
תנועה רצונית כתנועה
הציונית ומדינה לא
יכולים להיות זהים.
ההתעלמות מן
ההבדלים תביא את
שתיהן לתהום
אקדמות
110
חמישים השנים בהם מתקיימת מדינת ישראל התאפיינו ביחסים מורכבים לא פשוטים בין
הרבדים ההתנדבותיים, הפילנתרופיים, החינוכיים, הקהילתיים, הניסויים, לבין הצדדים
הממלכתיים, צבאיים, ופוליטיים. כבר בחזונם של אחד העם, הרצל, א.ד. גורדון, ברל
כצנלסון, והרב קוק, היה מתח זה ניכר. עם הקמת המדינה לא עוצבו יחסים אלו בדרך של
חוקה. חיפושי הדרך נמשכו עשרות בשנים. המתח הפנימי לא
הותר. לא רק בשטח הדתי היה "סטטוס קוו" שביטא את
השינוי, אלא גם בשטח הציוני.
בניתוח מעמדה של הציונות כתנועה פוליטית חברתית, יש –
סכנה של הפיכת האירועים הדרמטיים והתהליכים הנסתרים
שעברו על מדינת ישראל לביטוי פשוט של התכוונות, של
אופי וגורל, של קשר מדומה המגלה כניעה להגיון פנימי של
מיתוס, או היסחפות ללוע הר הגעש של הגורל. במקום לגלות
את ממדי הבחירה וההכרעות המצטברות של החברה
ומנהיגיה, נוטים לראות בתוצאה ביטוי מדויק של קשר נסתר או של כוחות עולמיים,
כאילו לא פעלו מגוון של כוחות ורצונות. בראיה לאחור נראים האירועים ופרשות
הדרכים כשרשרת הכרחית של כוחות מנצחים ומנוצחים, של סיבות ומסובבים שדינם
גזור מראש. כל אירוע היה מכוון, כל חטא הכרחי וגורף, כל הישג פרי התכוונות של כוח
הכבידה שברעיון. כאילו הציונות והקמת המדינה לא היו מכוונים לחשיפת יסוד החירות
והאחריות בשלשלת האירועים. כאילו האירועים והתבניות הם המשך לאי האחריות
ההיסטורית בתוכו החליטו היהודים לחיות כדי להימנע ממשיחיות השקר, או שהם ביטוי
לאחריות ההיסטורית המוחלטת בתוכה החליטו לא מעט יהודים לחיות על פי חזון גאולת –
החברה האנושית כולה בעזרת גרעיני המהפכה. לפי מתכונים אלו הציונות התכוונה לגרש
את הערבים, כיוון שהיו אנטישמים ללא תקנה. כל צעד של הכפפה הישראלית היה תנועת
היד של האימפריה מאחוריו, או כל מה שיחליט האגרוף הישראלי לעשות, הוא ביטוי
הכרחי למה שהובטח לו על ידי ההשגחה.
לפי ראייה זו מלחמת ששת הימים התכוונה לאינתיפאדה, למלחמת יום הכיפורים או
להתיישבות ביהודה ושומרון. גם רגעי הפחד שלפניה, גם הניצחון, וגם הויכוח שנפתח
בעקבותיו הם סיפור מתוכנן מראש, או הכל היה ידוע. העיוורון של מלחמת יום הכיפורים
גם הוא היה מתוכנן מראש. אומנם, ללא חזון ותחזית, ללא הכרעה מדינית המגלמת
מטרות, ללא אסטרטגיה ותכנון, היו פני המציאות בודאי שונים, אך, לדעתי, המציאות
איננה העתק שלהם. היא מגיבה למגוון הגדול של תפישות והכרעות המוטלות עליה
ובתוכה.
האתוס הציוני היה
מספיק חזק כדי לפתוח
את שערי המדינה בפני
הבאים אליה, אך הוא
לא היה יכול לתת
למדינה את הכלים
לקליטתם מתוך שוויון
ערך ועמדה
לרשת את הגרעינים החיים
111
הויכוחים על העבר הציוני, על הגיבורים והשדים שבהיסטוריה של מדינת ישראל, על
הראשוניות ועל הקורבנות, הם חלק בלתי נפרד מההוויה של העם היהודי בן ימינו אך אין
הם בבחינת משא שאתה בוחר לקחת על עצמך או בוחר לזרוק אותו בשלמותו כדי שיהיה
קל ללכת. אתה בוחן אותם, מחליט מה לקחת ומה להשאיר, בידיעה שהשראה של העבר
אינה שעבוד לו, אלא היא אחריות כלפי מסירתו וכלפי לקחיו.
ה"קונצפציה" שנשברה במלחמת יום הכיפורים, למשל,
הביאה ליצירת שתי אופציות שלא נשבעו אמונים למציאות
אלא לרעיונות סותרים. האחת נשבעה לויתור על חלום
הנורמליזציה של היחסים עם השכנים, והשניה נשבעה לויתור
על המחויבות כלפי "ציונות גדולה". השבירה הכילה גם את
הוויכוח וגם את העיוורון. ההיסטוריה הועמדה למבחן
ההשגחה האלוהית הישירה ולמבחן הומניזם כל יכול. הרצון –
לפרק מהר את החברה הישראלית מכל "מיתוס", או להשיב
אותה מהר לחיק התוכנית המטאפיסית, נסמכו על גרעינים
חיים במסורת הציונית שפותחו בפיתוח מחודש, לא ענו, של מדינה גדולה וחזקה,
שהתמוטטו ציפיותיה. פרגמטיזם ללא כיוון וכיוונים עיוורים למציאות, התגלגלו וקרעו
לא מעט חוטים שנמתחו בקושי רב למארג הציוני.
חייה ההיסטוריים של מדינת ישראל והחברה הישראלית משקפים פרובלמטיקה מורכבת.
הם הביאו לשינוי בדפוסי החשיבה הציונית. מדינת ישראל, לפי תפישה ציונית חדשה זו,
אינה חותרת לפתרון הבעיה היהודית אלא היא הביטוי העליון שלה. הנורמליזציה בחיי
העם היהודי אינה תנאי לחשיפת הגרעין הפנימי העצמי שלו. חשיפת ייחודו של העם
היהודי ותעודתו מוכרחים להחליף את רעיון הנורמליזציה, הם צריכים להוות
אידיאולוגיה של שימוש בכוח הזרוע על מנת שישלימו את המלאכה. מן הצד השני רבו
הקולות שתבעו לוותר על הגרעין הייחודי של הזהות והייעוד הציונית על מנת שהמדינה
תוכל להיפטר מהמטען העודף של הפרטיקולריזם היהודי ולהיות מדינה אזרחית נאורה.
הרבה מהלכי הדעות שהיו בעבר נחלת הקומוניזם בשברו, בעת שהגן במלוא עצמתו
הסמכותית על תוכנית היסטורית קבועה מראש, היו בציונות החדשה דווקא נחלת הימין
המשיחי. הרבה מהזהירות האנטי משיחית של ציונים דתיים עברה אל השמאל. הרבה –
מהפיכחון של היהודי ההלכתי, שלא האמין בתרופה לסכסוכים ובחיפוש עצמי של
נתיבים מוחלטים, פינה את מקומו להתלהבות רגשית גדולה של רוח גדולה שתצמח מן
השבר.
הרבה מהלכי הדעות
שהיו בעבר נחלת
הקומוניזם בשברו, היו
בציונות החדשה דווקא
נחלת הימין המשיחי.
הרבה מהזהירות
האנטי משיחית של –
ציונים דתיים עברה אל
השמאל
אקדמות
112
בתמורה שבתוך התפישה הציונית במציאות של החברה
הישראלית ניכר הויתור על הממד החברתי, תרבותי, על
הויכוח הכלכלי והסולידריות הקהילתית. הפוליטיקה נתפשת
כתפורה על פי אמת מידה מקצוענית ומצומצמת של משחקי – –
כוח ולא על פי התפישה, שגובשה בציונות הפרה מדינית, – –
שיש ליצור תנאים ליצירה של קהילה יהודית פתוחה לעולם,
קהילה המאפשרת צמיחה של אנשים וכוחות רבים ומגוונים
האחראים זה כלפי זה. לפי תפישה כזו איבדה הציונות את
מקומה המיוחד בחברה הישראלית והפכה מאתגר מפרה
לסמל התובע צייתנות וגיוס טוטאלי.
הערבים והחרדים אזרחי מדינת ישראל תובעים בצדק את זכותם בחברה הישראלית
למרות אי מחויבותם לציונות כרעיון. יש ביניהם המחפשים דרך להתפשר עם הציונות –
ויש המאמינים כי יוכלו למחוק אותה מהאתוס הציבורי. מספיק להם שהמדינה תכיר
בריבוי הקהילות הסגורות בתוכה. רבים מבקשים מהם לעשות את הצעד ולהכיר בציונות.
המבחן הסמלי לכך בא לידי ביטוי ביום השואה, ביום העצמאות, בדגל, בהמנון. היחס אל
הסמלים והמועדים הללו אינו פשוט: יש הטוענים כי יש להפשיטם מן ההקשר ההיסטורי
בו נולדו; יש הטוענים כי יש לבטלם כליל; יש האוחזים בסמלים הללו רק כדי להצביע
על כך שלא כולם יכולים להיות שותפים ליצירה הפוליטית חברתית של המדינה ויש –
הנאחזים בהם כדי למנוע פירושים חרדיים, לאומניים או אנטי ציוניים של מדינת ישראל. –
בתיאור המציאות אפשר לומר כי מקומה של הציונות בתוך ההוויה ההיסטורית של העם
היהודי ומדינת ישראל איננו פשוט. אין היא מורשת בלבד ובודאי שאין היא מורשת
אחידה. גם בתודעת עברה יש התפתחויות הנובעות משינויים המתחוללים בהווה. מה
שנראה בדור הראשון כמחלת ילדות יכול להתפרש בדור השני כמשא הכרחי, מה שנראה
כזיכרון שלא יחלוף יכול להתברר כתאונה מצערת. בטחונה של הציונות שתוכל תוך דור
להביא לקיבוץ גלויות ולכור היתוך נפל קודם כל כתוצאה של תהליכים כלכליים-
חברתיים שהביאו למפץ של ציפיות של חלקים ניכרים בחברה הישראלית. אלה שתבעו
שררה ופער בשם כישורים אינדיבידואליים גילו כי תביעותיהם אינן יוצרות בעורמת
התבונה חברה סולידרית וחמה. וכי יש המסוגלים לרכוש שררה ופער לא בזכות
כישוריהם. אחרים איבדו את האמון בכך שהמערכת החברתית התכוונה לאינטגרציה של
שותפים. היחס לשואה, לקיבוץ הגלויות, העמידה במלחמה והחתירה לשלום, הקשר לעם
היהודי, נדידת היהודים והירידה מן הארץ, הקשר לניסוי החברתי ולהגברת הצדק
החברתי, הסיפורים האישיים שנרקמו כאן ובדרך לכאן, העימותים החברתיים
והפוליטיים, נראים כל פעם אחרת ומעמידים את הציונות בפנים חדשות. השינויים
בקהילות היהודיות, חיפושיהם הדתיים והתרבותיים של צעירים יהודים בעולם ובארץ,
השינויים המתחוללים בהוויית מדינת ישראל, נטייתה למגה פוליס צרכנית, השינויים –
בעולם ההופך לכפר קטן ולאומני משפיעים גם על הציונות וגם על מדינת ישראל.
הציונות זקוקה כעת
ליצירה מגוונת של
קהילות פתוחות, דגש
על צדק חברתי, שימוש
מינימלי בכוח, קידומה
של חירות אישית וחינוך
נאור ושורשי
לרשת את הגרעינים החיים
113
הציונות בת זמננו כתנועה חברתית תרבותית הערה לאחריותה הפוליטית הגיעה לנקודה – –
בה הישגיה ומגבלותיה מחייבים לקריאה חדשה. אין היא נזקקת למצֵבה אדירה וגם לא
לבולדוזרים מפַני שטחים, לא לפולחני העגל וגם לא להתגודדות האבלים. הציונות זקוקה
עתה יותר מכל לחשוף את גרעינה המשחרר, הנותן ביטוי לא רק לגורל היהודי אלא
ליצירתו העצמית, ליכולתו לעצב ערכים בעולם משתנה ללא התפוררות, מתוך נאמנות
ליסודותיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל. הציונות זקוקה כעת ליצירה מגוונת של
קהילות פתוחות, דגש על צדק חברתי, שימוש מינימלי בכוח, קידומה של חירות אישית
וחינוך נאור ושורשי. על הציונות לעורר את הכוחות החבויים בהתנדבות ובבחירה
האישית, במפגש הבין אנושי בחלום החברתי, ביכולת לרשת ירושה תרבותית מוסרית, – –
ובערנות שבקריאת המפה הפוליטית. עליה לבנות עצמה כתנועה המאמינה בנורמליזציה
כתנאי לגילוי ייחודו ועצמיותו של העם היהודי. הנורמליזציה כמצב של בריאות היא
נקודת מוצא ולא מטרה אחרונה. היא מחייבת גילוי גנזי עבר והתכוונות כלפי ההווה
והעתיד. היא הבונה אדם מוסרי המסוגל להפעיל את שיקולו וללכת בדרכו כחלק מציבור
אקטיבי.
חמישים שנים ראשונות לציונות היו חתירה של חברה ניסיונית
לגיבוש כלים פוליטיים בתוך תהליכים היסטוריים
אפוקליפטיים. חמישים השנה שראו אחריהם היו שנים של
גיבוש הכלים המדיניים וקיבוץ מסה קריטית של העם היהודי
לארץ. הם היו שנים שבהם נאבקה המדינה להכרה מדינית
ולצמצום הקונפליקט הערבי ישראלי. בשנים אלו היא גיבשה –
את כליה ולמדה את מגבלותיה של מדינה כחברה דמוקרטית.
השנים העומדות בפנינו הן שנים בהן עלינו לפעול לגיבוש
היסודות הוולונטריים, החברתיים, הקהילתיים התרבותיים
שבאמצעותם יתממשו הדיאלוג האנושי והמטלה המוסרית.
פעולות אלו ייעשו תוך גילוי של אופקים חדשים שיתגבשו
בקשר שבין יהודי העולם, הנובע מניסיונם המשותף במאה העשרים. צעדים אלו לא יהיו
רק ביטוי לפצעים ולכשרון ההסתגלות למפח הנפש, ואף לא להעפלה המתנתקת
מהמציאות אל הרוח המופשטת, אלא תיקון מתמיד, מפגש אנושי אחראי, יצירת תרבות
העוברת מדור אל דור כמשאת נפש, כמחויבות של אמת. עלינו להכיר בכך שציונות זו
היא תנועת מיעוט בעם היהודי. תנועה עם היסטוריה עשירה, אך תנועה שאיננה יכולה רק
לאשר את הקיים ואפילו לא לקבל את ההגיון של הפילנתרופיה המנומסת והזהירה.
תבונתה של ציונות כזו איננה בטריקת דלת מיואשת למצב, אלא בניסוי החברתי,
באמפטיה ובאחריות לכלל.
אני מאמין שהציונות צריכה לקרוא לצעירי העם היהודי שלבם ער, ליצירה של חיים
משותפים מתוך נכונות לרשת את הגרעינים החיים לחידוש שנטמנו בדרכה העשירה.
השנים העומדות בפנינו
הן שנים בהן עלינו
לפעול לגיבוש היסודות
הוולונטריים,
החברתיים, הקהילתיים
התרבותיים
שבאמצעותם יתממשו
הדיאלוג האנושי
והמטלה המוסרית

מגן דוד – ספרו של גרשום שלום

 

בדמיוני אני רואה לנגד עיני את  פרופסור גרשום שלום לוקח את הספר החדש ' מגן הדוד: תולדותיו של סמל'  לידיו ומלטף אותו ברוך. 'ספר יפה' היה אומר בהנאה גדולה. אוהב היה ספרים, דפוס,  כריכה, הערות שוליים.אני רואה אותו מתלהב

• פניה! תראי מה  הוציאו כאן, איזה ספר יפיפה! תראי את האותיות ואת העיצוב. ממש תכשיט לספרייתי! בדמיוני  היתה פניה אשתו  ותלמידתו מחייכת , שהרי  ספר זה במהדורתו הנוכחית  היה חלומה .

אולם עתה הספר מונח בפנינו כספר מוקדש  לה, כספר זיכרון לו.

• הספר על המגן דוד מבוסס על מסה  שכתב שלום לפני שנים  אך הוא  מועשר באופן מעמיק בתוספות שנמצאו בין תיקיו, במלומדות פילולוגית היסטורית הבלתי רגילה של העורכת  המדעית גלית  רוקם חזן שהוסיפה הערות שהצטברו במחקר  מאז והלבישה אותו בלבוש המתאים והנאמן, ובאיתורם ושחזורם של מראי מקום  של שלמה צוקר ובמסתה העמוקה של  שבא סלהוב. על כולם מנצח העורך של כתביו העבריים של שלום  אברהם שפירא שכתב לספר הקדמה  מאירת עינים.

 

בשנת  העצמאות הראשונה למדינת ישראל, כשהדגל ובלבו מגן דוד כחול התנוסס בגאווה על כל בית, כתב גרשום שלום מסה מופלאה על קורותיו של המגן דוד. כרגיל בעבודותיו של שלום זהו מסע מרגש בין ימי ההיסטוריה, בין  כתבי יד  נושנים ובין ספרים שהונחו בקצוות ארון הספרים היהודי.  בכל אלה הפליג למחוזות נפשו שלו ומעבר להם. על קצות האצבעות המדעיות הוא הלך, עקב ואפילו לא היסס לדרוך על כמה יבלות.

 

-האם אתה חושב שדיאלקטיקה למדתי  אצל הגל? שאל אותי, את תלמידו הבלתי מובהק והבור, כשפתח את לבו.

-לא אצל הגל  ולא אצל מארקס, דיאלקטיקה לימדה אותי ארץ ישראל. באתי אליה תמים והיא לימדה אותי שיעור קשה  במתחים ובסתירות.

כך  במסה זו המגן דוד המנצח בדגל המדינה הצעירה  מתברר  כשולי בהיסטוריה של הסמלים היהודיים , כחשוב בעימות ובהשלמה של היהודי  בעידן האמנציפציה וכטראגי וגורלי  כשהיה לצורתו של  הטלאי  הצהוב  בימי האפילה הגדולה.

שלום ביקש  בהכרעתו לעלות ארצה, בהכרעתו להיות ציוני להתנתק מהנתק של בית הוריו מהחיים היהודיים עמוקי השורש והתקווה. הוא קרא בהם  את האפולוגטיקה והשיגרה הבורגנית, את חלום ההתבוללות והסימביוזה היהודית גרמנית. המפעל הארץ ישראלי שקרא לו  היה מפעל ששאף להמיר רלבנטיות שטחית  באותנטיות אמיצה. אך כאן בתהליך בריאת נוף תבנית ארץ  המולדת גילה שלום דווקא את כל הסתירות, התהומות והסיכונים. זו היתה הדיאלקטיקה עמה התמודד בכל מחקריו והגיגיו, בכל דרכו כספרן, חוקר ויוצר גדול.

 

כפרויד הרושם בפנקסיו את רעידות הנפש ואת קרעיה, התובע כי הפנקס הרציונאלי יתמודד בהתמודדות דון קישוטית  עם ההדחקות והאיראציונליות, כך  ביקש שלום בחקירותיו  להתמודד מוסרית עם  משיחיות השקר, עם אימת  האין, עם מחלת הגולה.  דרך החשיפה ההיסטורית  המשוחררת  מאפולוגטיקה של יוצאי גיטאות המדחיקים, שוכחים, ומתחפשים הוא ביקש  לעשות למען בריאת תשתית ליצירה, ללידה מחדש ולאוטופיה מוסרית המתמודדת עם המציאות. הוא הבין יפה  את הסיכון המחושב של צעדיו ולא במקרה כינה את כל המפעל הציוני סיכון מחושב. הוא חשב  כי עצם המעבר לארץ ישראל, הקמת מפעל פוליטי, דיבור עברי אינם  עשייה מאגית  המוליכה אל המטרה. הוא היה מבקר חריף  של החברה המתהווה בארץ. לדעתו  כל מחלותיה של האפולוגטיקה היהודית ושל סמכותנות הדת מופיעים כאן בחומרה רבה. אך הפעם  לא כהדחקה אלא כזירה ממשית.

 

לפי  אמונתו  של שלום ההיסטוריה  אינה מובילה לשום כתובת כפי שצפה הגל ובנוסח אחר  מארקס אך כדי  להגיע  אל הזירה בה מוכרעות  שאלות היצירה והמוסר צריך לדעתו של שלום לחצות את ערפיליה של ההיסטוריה. בה הד הזיכרון, בה נרשמו רשימות  הצנזורה הפנימית, הקריאות וההחמצות, מפות  סמלים, חוקים ומרידות. בה נרשמו תנודות השפה וקרעי השתיקות. אך היא גם אוצרת  את  החלומות הגנוזים לעתיד. לכן יש לחקור בה אך לא להיתקע בה. היא המצע לאחריות אך רק המצע. אין לשקוע בכלאה.

ראייתו  זו  של שלום  לא רק שלא פגעה בעומק חקירותיו אלא תרמה להן גם רוחב וגם גובה רב.  היא העניקה לתלמידיו אפשרות  למרוד בו ולהסתגר במכמני הליריקה שהביא, באוצרות הפסיכולוגיה שחשף, בניסיון לשחרר את המחקר ההיסטורי מכובד האחריות המוסרית או מן העושר של השבילים הנפתחים על ידו ליצירה. רבים מתלמידיו ביקשו לבעוט בדיאלקטיקה של ניתוחיו ההיסטוריים או בנאיביות של הכרעותיו המוסריות .

 

'סמלים נולדים  מתוך הקרקע הפוריה של  הרגשת בני האדם. אם עולמו  של האדם בעל משמעות רוחנית  הוא בעיניו, ואם כל יחסו לעולם שסביבו נקבע על ידי תוכנה החי של משמעות זו, אך ורק אז מתגבשת משמעות זו ומתגלה בסמלים. מציאות  שאין בה מתח שאין בה 'כוונה ' בעיני המסתכל, אין בכוחה לדבר אליו בלשון סמלים. היא נשארת בחינת  הפקר, ללא הבעה וביטוי,ואין פלא שיש צורך  במתח גבוה מאוד כדי שריבוי העניינים  שבעולמו יתגבש בצורות פשוטות, בולטות ואחדותיות' כך פותח שלום את מסתו על המגן דוד.  הוא מודע לכך שהמסה נכתבת אחרי  תקופת השואה,  תקופת הסתר הפנים הגדולה בהיסטוריה היהודית.הוא היה מודע לכך כי  המסה נכתבת  אחרי מלחמת העצמאות  ששברה כלים ופתחה אפשרויות גנוזות  עוד בטרם גיבשה סמלים. חיפוש שורשיו של המגן דוד נעשית כאן מתוך ניסיון לא להיסחף  בזרמים  המולידים סמלי שווא המצעידים  המוני אדם לתהום של אבדן מוסרי, גם לא להינעל בכלא של ארכיטיפים פסיכולוגיים  המשחררים מעולה  של תבונה וממחויבות לעולם ולבני האדם.

חשוב היה  לשלום להודיע את חסרונותיו של המגן דוד כסמל יהודי ואת האופי הדיאלקטי  של חסרון זה שהיה ליתרון בגיבושו כסמל מדינת היהודים. הוא לא היה סמל פולחני דתי והיה סמל מזהה ברור.

 

פנינה ספרותית זו  שגובשה לספר רק מזכירה לנו כי טרם הוצאו לאור כל כתבי שלום וכי רבים מספריו אזלו מן השוק. זהו חוב רוחני עצום שחייבת החברה  הישראלית והעם היהודי לעצמם ויפה שעה אחת קודם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הדרך והבית

 

'בין בית לדרך' היו מדקלמים בעוז מאמרי הקיבוץ העתיקים.  מפלגת הבית דברה על חלקת האדמה, הנאמנות למקום שהוא יסוד ההרפתקאה האמיתית.  מפלגת הדרך ציוותה לצאת ממנו, לעשות מעשה ולנדוד הלאה והלאה : לא להיתקע בבתים, לא לשקוע בכפרים, להיות תמיד מכוון לאופק  הרחוק. לא להסתבך במלכודת היום יום.

פעם פגשתי טרמפיסט מקצועי. הוא ידע פינות מהן להגיח אל מכוניות חולפות, לתפוש טרמפ למרחקים, ידע מה ללבוש, חם ומבקש , מה לכתוב על השלט כדי לצוד מתרדמתו את הנהג. האצבע שלו  תמיד היתה מושטת קדימה.  חשבתי אמצא איש עולם. מנוסה בהוויתו, מסוגל לתמורות. בשיחה  עמו התברר לי  כי אחיו התאום הוא  האיש  המהודר החולף בכל בירות עולם, איש  המאמין בעסקיו ובשווקים  ומכיר  רק שדות תעופה הדומים זה לזה, עם חנויות ללא מכס וקפה  יקר להפליא. הוא  היה בכל העולם אך נשאר עומד על מדרגות  נעות ללא מטרה.  ממש  כמו  הטרמפיסט שלי שהכיר  רק את הטרמפיאדות, אם בהודו או בטריפולי. לא ראה שדה או מקדש , לא  אולם ייצור ולא מגרש  משחקים.  הוא היה מכוון פגישה רק עם אנשים  שהיו בדרך.

הגלות  ידעה להיות גם מפלגת הדרכים. האם מולה  עומד הבית.? מה  בין צימאון הבית לבית הסוגר, למבצר, לבית הכלא? מה  בין דרך המכוונת להגיע  אל הבית, המכוונת לבנייתו לבין אותה  דרך השמחה לאידו של כל בית ודנה  אותו לחורבה  שוקעת?  האם יכול הבית להיות ביתו של גולה?

החת'ם סופר, אבי  האורתודוקסיה  כשקיבל את הצו המלכותי של קיסר   האימפריה  האוסטרו הונגרית המעניק זכויות  ליהודים הגיב  במשל.  הנסיך שגלה   מביתו של אביו המלך. יום אחד  קיבל הבן  במקום גלותו מכתב מאביו בו הוא מתיר לו לבנות בית.  בתחילה  קיבל את הבשורה בשמחה  שהרי סוף סוף יהיה  לו בית אך אחר כך  פרץ בבכי כי הבין כי אביו  משאיר  אותו במקום גולה.

במסורת שלנו רבים הם צווי הלך לך, הקוראים לצאת אל, לצאת מ, המלווים באזהרות נגד ההתבשמות מבית. הדלת  הנפתחת לאורח והננעלת על בעל הבית מהווה חלק  בלתי נפרד מהבית. מזוזתו.

הציונים האלה מבקשים במקום דרך בעולם דרך לבית מסוים אמר האיש  החכם שהתנגד לציונות. הוא לא ידע  כי ביתו הזמני יהפוך למלכודת.  למרות זאת השאיר לציונות אתגר גדול. כיצד לא להיות מעוצבת על ידי פחדיה  המוצדקים, לא  לבנות כאן רק חפירות  מתבצרות חתומות מפני  הרוח. לא לחיות בשדות תעופה רחוקים מכאן על פני אדמה.

הציונות בעיניי היא האמונה כי בבית נדע להעריך בתים הרבה. כי נטפח את הדרך אליהם ונמצא כי לא טרמפיסטים אנו וגם לא נוסעים תמידיים מיבשת  ליבשת. כי אחריות לבית יכולה להיות  גם דרך בעולם. כי גם אחרי שנים יודעים אנו להעריך  את נקודת הזינוק  כמו שאמר  המשורר  אמיר גלבוע.