הוא שרוע  על הספה. מאחוריו יושב הפסיכולוג ורושם את דבריו.

-דבר חופשי. אני לא מסתכל עליך. לא תראה אם אני מפהק או נדלק, לא  תראה את חיוכי או את דמעותי. דבר חופשי.  אני מחזיר  אותך להיות טקסט. טקסט מפורר כמו חיינו, קופץ מעניין לעניין, הוזה ומדלג בין גבעות  חייך. לא. הפעם  אינך נדרש לתכנן, לכוון, ליצור, גם לא לשפוט ולהתחרט. אתה נקרא לדבר. לתת ללבה של חייך לפרוץ, לשיטפון  לשטוף, אתה נקרא  לשמוט את חייך . לשוב למקור.

-לתוהו אתה  מחזיר  אותי? לרגעים של איבוד  שליטה וכיוון?

– אני מבקש לקרוא אתך   את הטקסט מחדש. להציץ  בחרכים, לחפש  אורות שנגנזו, חושך ואשמה  שכוסו בשקר  עצמי , לגלות  את הנסתר , לערוך מאזן  מחודש, ולשם כך צריך לחזור להתחלה. לתת  דרור לאדמת חייך. היא תחשוף את המדבר, את האבן והנחש אך תתן לך זכות עוד פעם להתחיל בבניין חייך.

-אבל אני  פוחד לאבד את שצברתי, את היסודות  שבניתי לעצמי ואת  אלו שירשתי. אי אפשר להפקיר כך את חיי.

-לא הפקר אני מבקש לך אלא  חירות. חירות מתבניות  גזורות מראש. שחרור מאספנות מטורפת. יכולת להאמין  בנקודת הזינוק של חייך, אותו  עולם  חלומות שגנזת בקפידה, כמי שעסוק  כל יומו  בלחורר לתייק ולהנות   ממשקל התיק  המתעבה  וכבד. אני מבקש  בשבילך את הזכות להפסיק לזמן מה  את כתיבת חייך ולעצור לקרוא אותם. מן ההתחלה , לעמוד  על העיקרון (האם מקרה כי  המילה פרינציפ מתייחסת  גם להתחלה , גם לעיקרון?).

– אבל כיצד אחיה  במחזוריות כובלת זו של שמיטה וגיוס עצמי, של התכוונות רצונית  לעתיד ועצירה באמצע הדרך?

– לא מחזוריות היא כי הזמן חורש קדימה, אך בשביל הכלל, בשביל האדמה המשתפת  אותנו  בחייה,  בשבילם צריך להניח כדי למצוא, להדמים מנוע כדי לפקוח עין פנימית. 'לשים לב' . לראות את הדברים הנמצאים מחוצה לנו. שיקראו לנו למשימה, ליצירה, אך יסרבו להיות מכשיר . להיות  עם האנשים שמסביבנו לא כאותות מאורגנים וירטואלית אלא  כמי שנושם  מבפנים  החוצה כשואף מן הנעלה אל מעמקי הנפש.

– שמיטה היא רק  שמיטה ואחריה צריך כוח לקום אל העולם, לקחת עליו אחריות. להתעורר אל  הקורא לי אך  מתוך ידיעה כי  בחרתי, כי  יהיה לי כוח  לאגד מחדש את חיי  להפוך את  פנקס הזיותי  לדרך פתוחה ואחראית, חופשית  ואוהבת.

ספינתו של רובינזון קרוזו

 

ספינתו של רובינזון קרוזו נטרפה בים. הוא שרד את הטביעה ועלה  על החוף לבדו. אחר כך הביא ממנה  כלים ושברים על מנת לשרוד בחוף החדש, המאולץ בו חי. מה עשה  עם הכלים ששרדו על הספינה? מה עשה עם שבריה? אלו היו השרידים של תקוותיו  לספינה  אחרת. אך גם העדות לשברו שלו. הוא יכול  היה לשרוף אותם כדי שספינה  רחוקה  תגלה  את  אותות  מצוקתו וכדי להיות נחוש במחיקת אשליותיו.  הוא  יכול  היה  לבנות באמצעות המשור והפטיש, המסמרים והקרשים בית חדש שתריסיו סגורים  מתקווה לשוב למולדתו. הוא יכול היה  לשמור בלבו את תחושת הזמן של ביתו הרחוק או לחיות חיים המאורגנים סביב  פרוייקט השיכחה שימנע את הכאב   ויעניק לו  ביטחון כי מה שקורה לו  הוא  שקורה  בעולם הטוב  בעולמות. . אך כיצד  יזכור  לשכוח? האם על ידי  שיהפוך את שרידי  ספינתו  לריהוט מכובד, לכורסאות אירוח לאורחים שלא יכולים לבא? או האם לבנות מהם מקדש ולחבר  תפילות אל השבור? האם יוכל מסביב  אמונה זו לארגן תפילות לציבור חשאי של  בני  דמיונו?

האם ישתיק  את הכלים על ידי  שיתלה  אותם על הקיר  ליד  התקרה ויהפוך  אותם למוקד הערצה אסתטי שיוכל  לתדרך את חוש  הנוסטלגיה ולטפח אותו בספר זיכרונותיו שייקרא  על ידי  העכבישים  אחרי מותו?

רובינזון  קרוזו שב אל ביתו  והניח את  חוף  מצוקתו. את ספר יומנו מסר לידי הוצאת  ספרים ממולחת. עדיין  הוא תוהה  האם ניצל משום שגילה  כי גם במקום שעליו פיתח  את שרידותו מצא  מישהו  שיהיה  מוכן להיות לו למשרת נכנע.

אורי רם כתב ספר  מאד  מעניין על תחיית בובר כאבי הסוציולוגיה  הישראלית. בשנת 1947 מונה  בובר  לעמוד  בראש  הקתדרה  לסוציולוגיה  של  האוניברסיטה  העברית.  הוא  כיהן  במשרה זו שנתיים.  כעבור  שנתיים העביר  את  התפקיד  לשמואל  איזנשטאט  שהוגדר  כאבי הסוציולוגיה  הישראלית. מרטין  בובר  נשכח . בשנים  האחרונות לחייו הכיר  אייזנשטאט  בבובר  כמייסד והגדיר 'אם  אני  נחשב  כאבי  הסוציולוגיה  הישראלית  הרי   מרטין בובר  היה  הסבא שלה.'

בשנים האחרונות  כאשר הסוציולוגים  הישראלים  הושפעו  מהלכי  רוח חדשים  המורדים בסוציולוגיה  הפרגמטית המערכתית שהגיע  ארצה והשתלטה  על  לימודי הסוציולוגיה  בארץ  שוב  העלה  שמו של  מרטין בובר והשקפותיו  כסוציולוג.  אורי  רם  השווה את שני  המורים  הללו של הסוציולוגיה  הישראלית וטוען  כי בשנים  האחרונות  היתה נטייה לשוב  אל  מרטין  בובר. גם בגלל נטייתו של  מרטין בובר  לראות את השאלה  הערבית כשאלה  שתקבע את  גורל  הציונות וגם בגלל  תפישתו הביקורתית  את  המערכות הביורוקרטיות והפוליטיות. גם בגלל  השיח הדתי  המלווה  את אבחנותיו  הסוציולוגיות וגם בגלל  האכסיסטנציאליזם  המלווה  אותו פילוסופית.  אורי  רם  מתעמק  במקורות הסוציולוגיה  של בובר ומעמיד  אותה  גם  בפני הסכנות שהיא  אספה בדרך. למרות קשריה  אל תנועות  אנטי אמנציפציוניות , למרות  היות  התיאוריה הזו  קרובה  לרומנטיקה  המסוכנת של הדם והאדמה יתרונה  הגדול  בביקורתיות שלה, בעמידה  שלה  על  היסוד  הדיאלוגי ולא  המוסדי.  כתבתי לאורי  רם מכתב זה  שאיננו ממצה  את  הדברים שהועלו בספרו  החשוב.

 

לאורי  רם שלום רב

 

קראתי ברב  עניין את ספרך  על הבובריאנים  החדשים. למדתי ממנו הרבה דברים חשובים בימים ההם בזמן הזה. אני עצמי בן דור אחר ממך. אם ללכת בעקבות ההיסטוריונים אתה מדור מלחמת  לבנון. אני  מפא'יניק אבוד ולא רק אלא  גם עסקן וקיבוצניק. כל אחד והסתירות הפנימיות שלו, המאוויים והתקוות , האשליות והשקרים.

הספר  מעניין ביותר . אני זוכר  את  עצמי מגיב לקטעי הפלישה  של הסוציולוגיה   של הבנים איזנשטאט וחבורת האמריקאים שאתה  מתאר.  לדידי   הם  היו חשובים כאידיאולוגיה נגדית  למרכסיזם המתנפל המכסה  על  האגרוף הסובייטי אך חששנו שמי  שמדבר  על ניתוח ללא  ערכים יתמוך בחברה בלי ערכים. שהמתודולוגיה תרדים  את חוש  הביקורת  הנובעת מתוך הרצון לבנות  אלטרנטיבה חברתית.   אסור לשכוח  כי  כל  אותם דוקטורים בני הארץ ששאבו את  רוחם מארצות הברית הדוברת  בשם  החלום  האמריקאי  הגיעו אל טלקוט פרסונס והם מלאי  דימויים וזיכרונות מהעימותים  שבין ברל  כצנלסון לרביזיוניזם ולשמאל הטבנקיני, כלומר לא מתרבות  מערב  אירופה  אלא  מרוסיה והמזרח, מהויכוח  עם  החדר והמהפכה.  איך פעל העיכול של  שלשת הקודקודים הללו  בלבם של  בוגרי  מלחמת העצמאות. מה  היה  גלוי בו ומה  נסתר. פרסונס  הביא את  רוח הצינון למערבולת הגדולה, המהפכנית בהוויתה  של  קיבוץ הגלויות ויצירת  החברה  הישראלית אולם עם הצינה רוחו הביאה משב  אידיאולוגי תומך  ביצירת הביורוקרטיה הפוליטית והאקדמית ולניעור  היצרים  האנרכיים שליוו את התהוות  החברה  הישראלית.  כמובן שאינני  רואה ברוחם של הסוציולוגים  אחראית למהפך  הפוליטי שנבנה  במשך השנים בארץ. גם לא  לרוח הפרצים האנרכית  דתית הגוש  אמונימית  , ללאומנות  הלוהטת שיחד  עם הניו אייג' מהאגף האחר והפוסט ציונות בנוסחים מסויימים מהווה  ביקורת חדשה על  החברה  הישראלית שיש בה הרבה מן הטוב והרבה מהרע. (שלום  נהג לומר  כי  הוא  אמנם אנרכיסט דתי  אך הוא  נגד  אנרכיה).

בובר כנציג  התרבות  המרכז אירופי חש את גלותו בארץ לא  רק  כשוחר  שלום, כמי  שהשקפתו הובילה  אותו ללאומנות גרמנית ולרגשות אשמה  כלפי תמיכתו במלחמה אלא גם  כיקה בתוך ממסד פוליטי מזרח  אירופי שהיה צריך להתמודד  עם  אורתודוכסיה קומוניסטית שתבעה להגיע לגאולה בזכות הוויתור  על הלאומיות  ובסופו  של דבר  היתה   לתנועה לאומית (חוץ מהלאומיות  היהודית) בובר שוחח עם הרמן כוהן ורוזנצוויג, עם גטה ושילר וניטשה אך חי  בארץ ישראל תחת מנהיגותם של  בן  גוריון טבנקין וחזן. לא  היה לו עסק עם  החרדים.  (אני כתבתי  עתה משא  על הקשרים בין בובר  לקיבוץ הזורע 'שהתבולל' בשומר  הצעיר ושם ניתן לראות כיצד בובר חש כי  הוא בא  לארץ ללמוד ולא ללמד כי  הוא  אחר את תקופת הייסוד וסרב להנהיג  את העלייה השלישית שקראה לו. )

אני בדעה כי  פוסט ציונות כמו פוסט מודרניות  יכולה  להיות המשך  או  ניתוק. פוסט מודרניזם יכול לבקר  את  המודרניות באזמלה  היא או לנסות לשבור  את האזמל.  לנסות להעמיד את  המודרניות  מול תוצאותיה  האנטי הומניסטיות ולכפור בהומניזם. להעמיד  את  הציונות  בפני  המחויבות שלה לכונן חברה לאומית פתוחה ואחראית  במשפחת העמים , מה שגורדון קרא עם  אדם שלעם יש  אחריות  כמו ליחיד (ואתה  מבין  שאני לא  מקבל  את  תפישת  שטרנהל  על  גורדון) ולכפור בעם יהודי ולהוריד את הרגש  הלאומי למחתרת המשוחררת  מאחריות ופועלת  ללא מגבלות  כמו שקורה  לאורתודוכסיה  בחלקה.

קריאתו  המחדשת של שנהב את בובר היא בשורה חשובה, גם  קריאתו  המאוחרת של איזנשטאט.  אתה  העלת אותה  מדרגה. וזה חשוב דווקא מתוך כך שנדמה  לי  כי  עתה  אנו נמצאים  בתהליך  של בניינה  מחדש  של  החברה  הישראלית  בתוך מדינת ישראל, בהכנתה להפיכתה  מחברה  של  מהגרים מהפכנים לחברה  רב דורית ורב תרבותית   עם פיתויי תפישה  ילידית מעריצה, ביורוקרטית לוחמנית ועם סיכוי לחברה ביקורתית מגוונת ופתוחה היוצרת קהילות  מקום, רעיון,מוצא,  מקצוע, קהילות פתוחות המאפשרות צמיחה פוליטית ומסקנות הלוקחות  אחריות  אנושית  כוללת. קהילות  מתקנות עוולות חברתיות.

את כל זה  לימד  אותנו בובר  שלא  היה  נטול חסרונות  כמו  כולנו.

הפגישה האישית  המאוחרת שלנו אתו הייתה  בתחילה  מאכזבת מאד כי  כל חסרונותיו  ניבטו  ממנה. אך פגשנו בו  כאיש מאד מבוגר. אברהם שפירא כעורך מופלא הפך את השיחות  לשיחות בכתב  מעוררות השראה אך  לקח לי הרבה  שנים כדי  לבנות לי  דמות של בובר  על יתרונותיו כמי שמתפלל  לדושיח ולא  כמי שהשיג  אותו.

מה שהאברמאס  עשה לדעתי הוא התרגום  הפוליטי  הנאור  של  בובר. זה  היה  אפשרי  בגלל היותו פוסט פרנקפורטי  וצלול מרבותיו גם מתוך שלא חי את הפצע הנאצי  כמו רבותיו. הוא  לא  יכול לתרופם לפאן הניואייג'י של בובר ולא לצידו  המיסטי וזה  יתרונו.  הוא לא  יקדש את החול. וכאן  אני רוצה להוסיף  הערה של  בר  בורוכוב. בר  בורוכוב  נשאל  על ספרו של  לונאצ'רסקי שתבע בראשית  המאה להפוך  את הסוציאליזם לדת. לעצב לה טקסים  אלטרנטיביים , לקבוע לה  הלכה. בורוכוב  ענה לו כי  הוא מתנגד לכך  ולא בגלל שדת כזו תמחוק את  המערכת הלאומית  אלא  משום  שהוא  חשב שהסוציאליזם  צריך לשמור על  עצמו כתנועה פוליטית. ככזו  עליו לשמור  על  עצמו  כתנועה  ניסיונית.  הדתה  של הסוציאליזם יביא  אותו לקפיאה ולכניעה לכוחות השואפים ליצור מערכת  סמכותית. לקבוצות  מחקר ולדרכיו יש  נטייה מאד  ברורה להפוך למוקד של פולחן. אני  אוהב לחוש מתחת  לאמירה  המתודולוגית המנוסחת  היטב מבחינה אקדמית את  הרוח  האישית, הלבטים והתקוות שהכותב מוסיף לא מתוקף סמכותו  המדעית אלא  מתוקף  הנופים  שמגלה  המחקר. ואת זה חשתי  כל קריאת הספר  שלך.

בכוונה  אני לא  נוגע באותה  תנועה שאני  הייתי ועודני  מעורב  בה הקשורה  עם הזרעים שזרע בובר.  נדנדתי לך  מספיק.

הפנייה  של  הפקולטה לחקלאות  לדבר  באירוע זה של הענקת תארים   הפתיעה  אותי  אך גם  ריגשה  אותי. חברי בקיבוץ  יודעים עד  כמה  סיפורי  הוא  סיפור  של  חקלאי  נכשל. עד  כמה  החינוך,  העסקנות והמחקר ההיסטורי  סחפו  אותי  ממה שראיתי  כייעוד וכשאיפה אישית שלי:  להיות  חקלאי.  דווקא משום כך  היתה לי  היוהרה לקבל  בשמחה  את ההזמנה הזו לדבר בפניכם בוגרים יקרים. לא  יכולתי לוותר . אני משוכנע   כי  כל מי  שיושב  פה ולמד חקלאות  הצליח יותר ממני לממש  את חלומו.  ובמה  אני מצדיק  את  עצמי? בכך   שבעולם    רבים הם  העוסקים  בחקר לא  כביטוי להישגיהם  אלא  כתפילה  אישית ואולי גם כאתגר לעתיד.

 

קבלו איפוא את  דברי  ברוח זאת.

 

נתן  אלתרמן כתב  את השיר  הפטריוטי 'שיר בקר' ובו השורה 'נלבישך שלמת  בטון ומלט.' לרבים  זהו סיוט המבטא חוסר רגישות . זוהי  קריאה  הסותרת שורה  אחרת של השיר 'ונפרוש לך  מרבדי גנים'.  המתח האקטואלי הזה  בין שורות השיר מזכיר לנו את  המתח בין אלו המתגעגעים לקצת  בטון שייתן להם בית  לבין אלו  החוששים לשטחים  הירוקים הנכבשים ללא  הרף. אין זה  הזוי כלל למצוא שתי קבוצות מפגינים יחד  בעד שיכון  להמונים ובעד  הבטחת  שטחים ירוקים ופתוחים.

 

בתולדות המחשבה  האנושית  היתה חבורה  שקראה לעצמה בשם   'הכלכלנים'. לחבורה  זו  היתה הזכות (או  אולי היומרה)  לשחרר  את הכלכלה   מהדיסציפלינה  של  ההגות הפילוסופית ולבקש  מודלים  משלה.   קראו לה הפיסיוקרטיים. הם פעלו  במאה  השמונה עשרה בצרפת. הם  האמינו  כי  החקלאות ולא  הכסף מהווה את  המרכז לפעילות  האנושית. שעל פיה  נמדד העושר  האמיתי. היא  ביקשה להעמיד  את המיסוי והשיטה  הכספית    על בסיס העבודה  והקרקע. מהניתוח  שלה  שבפעם הראשונה  השתמש  במודלים  מתמטיים החל המחקר  הכלכלי המודרני. מאדם  סמית  עד  קארל מרכס.

 

לתיאוריות  כלכליות  יש תכונה  להפוך  מהר  מאד  לאתוס ולמיתוס. שימו לב  איך בשנים  האחרונות  הפכה  הכלכלה של התעשייה  הדיגיטאלית לפולחן ולדוגמה המארגנת   מאמינים ותוכלו להבין  כיצד היה המרכסיזם ממדע לפולחן . גורל  דומה  פקד  את  הפיסיוקרטיים. התיאוריה  על השפעתה  של  החקלאות ועבודת השדה השפיעה  על משוררים , על מטיפי מוסר, על פוליטיקאים  ועל חבורות  לראות  בעיסוק  החקלאי יותר  מאשר מאמצעי  קיום. יש  אומרים שאפילו השפיעה  על תחייתו של החליל.

 

כך קרה גם בעם  היהודי. רבים  מבניו  החלו לקרוא את התנ'ך כספר  בעל אופי אגררי. הכפר  היה למושא  הערצה. התקווה  לשיקומו של  העם  היהודי היה  קשור  ביכולת שלו לפנות  לעבודה  החקלאית. מסביב  רעיונות  הללו  גם צמחה  הביקורת  על היהודים שאינם  עוסקים  בחקלאות ולכן הם נדחפים לעסקי רוח תלושים ולעסקי פיננסים מפוקפקים.  אקרא  בפניכם  כמה  שורות  משירו של  מנשה  בן  סלימאן מנשה מעתוק  שהרבאני ממנהיגי יהדות עיראק  שפעל בסוף המאה  התשע  עשרה ובראשית  המאה  העשרים . הוא  כותב

 

 

 

מה  טוב הוא מנת הרועים

האיכרים והזורעים

גם אם הם  נדים ונעים

בכל זאת  לבם שמח.

 

… הם עובדים אדמתם ברון

ורועים צאנם בשרון

ומשוררים הם בגרון

לאל  ולבם שמח…

 

 

מה  רע מנת יושבי  ערים

כי בכבלי צר סגורים

יחד  עשירים וחורים

תמיד  אין לבם שמח.

 

חיים הם חיי הבל

אשר הם חיים  בתבל

וכינור  נעים עם  נבל

את לבם לא ישמח.

 

שירה  זאת  מבטאת  את  הניסיון  היהודי בכל העולם לטפח חקלאות  מקומית.  לאו דווקא בארץ ישראל.  אלא ברוסיה ובעיראק, בבסרביה ובלוב בארצות הברית ומרוקו. החקלאות  היהודית היא  סיפור גדול  שחשוב  לזכור  אותו.  ראשיתה  של  החקלאות העברית בארץ קשור  עם מסורות חקלאיות ערביות שצמחו בארץ, בפלאח וברועה ובחקלאות  הטמפלרית אך הוא  גם קשור בתהליך  קיבוץ הגלויות של  המסורת  החקלאית  היהודית בעולם.

 

בחזון  הציוני, גם זה  שהתרכז ביפו ובחיפה, שעמד על חידושה  של ירושלים עמדה  החקלאות  במרכז רעיון הקידמה.. גם  תהליך האורבניזציה  של  הכפרים הערבים לפני  מלחמת 1948 לא חזה אפשרות של ריכוז  אורבני כה גדול כפי שאנו  רואים שמתהווה  בימים אלה.. לא רבים  יכולים היו  לתאר לעצמם כי  הארץ  מתקדמת  ליצירת עיר ענק בין נהריה אשקלון וירושלים.לא חשבנו  שנגיע לימים בהם שיווי  המשקל  בין העיר  לכפר יהיה  לאתגר  כל כך דרמטי.

 

ב1913 הוצע להקים  אוניברסיטה  עברית בארץ ישראל. היא  היתה  מיועדת  במיוחד  לסטודנטים שהודחו מהאוניברסיטאות  בעולם בגלל  יהדותם. בארץ  התפתח  וויכוח  האם הלימודים באוניברסיטה  לא יחבלו  במאמץ המהפכני לשוב  אל העבודה ולעבודה  החקלאית  במיוחד.  מי שהפתיע היה אהרון דוד  גורדון האיש  שהעמיד  את העבודה  החקלאית  במרכז החזון  לתיקון האדם.  הכל ציפו  שהוא  יתנגד  לרעיון  הלימודים  האוניברסיטאים אך  הוא הפתיע.  הוא  היה   בעד  הקמת

האוניברסיטה . הוא  כתב  שאינו  אוהב את העירונים שהולכים  לכפר כדי לנוח ואת הכפריים המתבטלים בדלותם בפני העיר.  הוא מבקש ליצור  מציאות שונה. לא  עיר ולא  כפר.  כפר שלא מושתת על בורות ועיר  שלא מבוססת  על  ניתוק  מהטבע.  הוא  העמיד  בתורתו  אתגר חשוב כיצד לבנות חברה  אנושית חכמה אך מחוברת לטבע.  כיצד להפוך את  החקלאות לא  רק למקור  של מזון ושרידות  אנושית  אלא לאורח חיים  המקדם את העולם  אקולוגית.  אתגר זה  עומד   היום  בפנינו.  הוא  מחייב  שיתוף של מדע  עם חזון, לימוד והתנסות.  העמקת הקשר  בין  החקלאות לבין  התיקון  החברתי.  אין זה  סוד  שבכפר  המתגונן  על חייו נוצרה מסורת  ארוכת  שנים של  שמרנות  והתנגדות  לניסוי החברתי.  היה  בו משהו המתבצר ובונה  מסביבו חומה  של  שקיעה   ורכילות.  כאן בארץ נוצרה  גם מסורת  אלטרנטיבית. של חשיבה המבוססת  על  הצורך  העמוק  בחידוש  חברתי ותיקון הנעזר בצימאון  לעבודה החקלאית ואחריות לטבע.

 

כך נולד חינוך  המלמד  את  התלמידים לקרוא  את השדה. כבר בכיתה א' למדו תלמידי  ארץ ישראל  לא  רק את האותיות  אלא  את  קריאת השמות  לצמחים בשדה  הקרוב. התחנכו לא  רק על המתמיד בקריאת  הספרים אלא  על עובד  האדמה.

 

אחת  התכונות  שליוו את   העשייה  החקלאית  החדשה  בארץ  היתה   שיתוף  הפעולה  בין המדע והעבודה.  אין זה  דבר מובן מאליו.  לעתים קרובות  המדע  בונה  עצמו  כניתוק מגע והתנשאות  מהעבודה. מצד  אחר  היה  הפועל  החקלאי שרוי בעולם שמרן. הוא לא  ביקש  ללמוד ואפילו כעס  על  המרחק  בינו לבין הדעת המתנשאת.  מצד  שני  רבים היו  אנשי  המדע  החקלאי בארץ שחשו מחויבות לעולם העבודה,  בערך  כמו שאני  חש ברגעים אלו.  הם הרגישו  כי חבריהם עובדים בשדה והם  חיים במעבדה ובחלקה  הניסיונית  . הם חשו  מחויבות  כלפי  הפועל  החקלאי.

חנה מייזל מנהיגת מהפכת הנשים בחקלאות, המורה  של חוות העלמות  בכנרת הגיעה  ארצה  עם  דוקטורט בחקלאות משויצריה. היא  הגיעה  ארצה  כמהפכנית ועל  כן לא  גילתה שהיא דוקטור. אך כשהכינה ארגז לגידול ירקות  הכל ידעו שהיא  דוקטור. חשוב להדגיש כי המהפכה  הפמיניסטית בארץ החלה  בחקלאות וזה  לא  אופייני בכלל לתולדות  הפמיניזם בעולם.

 

אני מבקש לספר לכם  על חבר דגניה א'.  הוא עלה  כילד   קטן מסוריה ומצא  עצמו מתנתק  מלימודים  כי נחשף  לשמחת מעורבותו  בעולם  העבודה  בקיבוץ. בשלב  מסויים הוא נשלח ללמוד למדוד  קרקע בטכניון.  המורה  שלו הבין מיד  כי אין לו רקע מספיק כדי לעמוד  באתגר. שיכולתו ללמוד את מדידת הקרקע  בכיתה  תהיה  מוגבלת. על כן  הוא מסר  פתק לסדרן העבודה  בדגניה  כי  הוא לא  חושב  שהצעיר יוכל ללמוד     למדוד  קרקע בכיתה. אך בגלל מחויבותו של הפרופסור לעבודה   החקלאית  בקבוצה  הוא  הציע   להגיע לדגניה  וללמד את תלמידו חינם כיצד מודדים קרקע בשדה  הפתוח וכך גם עשה.  הוא ביטא  את  מחויבותו  המוסרית.

מחויבותו של  איש  המדע כלפי הפועל החקלאי היתה צד  אחד  של  המטבע  הצד  השני  היתה  הבנתו של  הפועל  החקלאי שעליו להיות פתוח אל ממצאי המדע. להיות שותף בעבודת  המחקר. לכתוב יומני הסתכלות , לדווח למומחה, להקשיב לו אך לא  להיכנע לו. להתבונן לא רק בספרי  המדע אלא  גם בהתנסותו של  החקלאי השכן. ברל כצנלסון  מנהיג  הפועלים בארץ  היה  ידוע בסיוריו  בשדותיהם של  החקלאים  הערבים ובמיוחד  בחלקות  גן הירק שלהם. הוא  היה  האיש  שהמציא  את המושג הכל כך חשוב ואקטואלי 'תבונת  כפיים' שתוכנו  היה  האתגר  לשלב ידע עם עבודה. דומה  כי ברית זו בין המדע לעבודה   היתה  התשתית לפיתוחה  של  החקלאות בארץ.

 

ברית זו    הכרחית  כדי  לאפשר  התמודדות   אמיתית  עם  אתגרי הזמן הזה. כיצד להבטיח אוכל לרעבים, שרידות  במצבים היסטוריים קריטיים, כיצד לטפח  אחריות  אקולוגית,  כיצד  לעצב צורות  חיים שיבטיחו  אנושיות ענווה ואחראית. כיצד החקלאות יכולה  לטפח שורשיות במקום ופתיחות לאופקים רחבים.

כיצד  נבטיח כי שלמת  הבטון לא תחנוק  אותנו ומרבד  הפרחים לא  יותיר  אותנו  יתומים מבית זהו אתגר גדול.

 

אתם היוצאים  להרפתקאה זו אולי תוכלו למשימה הזו יותר  טוב  מאשר  בני דורי.

דברים בטקס  הענקת  תעודות לבוגרי הפקולטה לחקלאות ברחובות.