שינוי
תהליכי השינוי בדגניה לא פסקו מיום ייסודה. בחלקם הם נבעו משינויים שהתחוללו בחברה פנימה – עזיבות והצטרפויות, שינויים בגיל החברים ובכמות הילדים – שלֻוו בשינויים בסדרי החברה. פעם הם בנו והעמיקו את השיתוף ופעם מיתנו אותו.
במאה שנות קיומה השפיעו על דגניה שינויים פוליטיים בסביבה כמו שינוי במשטר העות'מאני והחלפתו על ידי המנדט הבריטי, עצמאות מדינת ישראל. אלה הקרינו על חייה הפנימיים של דגניה. חלק מהשינויים שעברו על הקיבוץ נבעו מהשינויים הכלכליים שהתחוללו בארץ. המעבר למשק אינטנסיבי, המעבר לתעשייה, ושינויים שנגרמו בעקבות חילופי הדורות והחלפת המנהיגות.
שינויים, אפילו קטנים, עוררו תמיד את השאלה, האם מדובר בסטייה, בעייפות, או בהתמודדות אקטיבית ושיפור; האם יש בשינוי בגידה ברעיון המכונן או התאמה מכוונת אל הנסיבות. [האם בסדר? במקום "הסביבה"] אכן
דגניה לא ייחסה לעצמה משנה רעיונית מסודרת והעדיפה לקבל על עצמה את תפישתו של גורדון, שכל שינוי עשוי להביא גם התחדשות, שכל הסדר לא בא לחנוק את היחד בחוקי ברזל או בתביעות נצח, שכל יחיד וכל רגע הם אתגר וסיכוי. אמונה זו לא מנעה את הוויכוח הפנימי על כל שינוי ושינוי. התחושה הייתה כי יש לשפר את הסדרים על מנת להתקרב יותר לחברה הראויה. אך בכל התקופות רווחה גם ההרגשה כי הקבוצה כבר אינה מה שהייתה פעם, שמשהו יקר הולך בדרך לאיבוד; שאם יהיו מזגני אוויר יפסיקו לשחוט אבטיחים על הדשא, ואם תבוטל המקלחת המשותפת יפחת הסיכוי לשמוע שירה ספונטנית.
חזרה ועלתה התחושה שעצלות ועייפות ירדו על הקבוצה והם מדריכים את הקבוצה בשינוייה. לדעתם של המתגעגעים לראשית הקבוצה ביטא השינוי, ולו הקטן ביותר, אי נחת מהשותפות הקיימת, רצון לברוח מפני העול הכבד, ויש שתיארו אותו כגעגוע למנעמי הבורגנות. זהו הגעגוע של האנשים החופשיים, יוצאי מצרים, לקישואים הטעימים שהיו בציויליזציה המשעבדת שממנה נחלצו ברוב מאמץ כדי לקיים את הרוח העצמאית ואת האחריות.
אלו שלחמו למען החדש הדגישו כי העצירה במקום אינה מאתגרת את חברי הקיבוץ, ובכוחו של היחד להתגבר על מכשלות פוליטיות וכלכליות. האתגר להתמודד עם החדש יעניק סדן ומוקד של עשייה שאינו דורס את מאמיניו.
מדי תקופה השקיפו חברי דגניה על השינויים שהתחוללו והוכיחו לעצמם כי השינויים שנעשו אינם כה רדיקליים, שהם הותאמו לרצון החברה לכונן עצמה כבית אנושי חם; בית שיכול להוכיח את ניצחונה של האידיאה. עוד ברל כצנלסון ציין את תבונתה של דגניה, שלא רצתה להתהדר באופנות חיצוניות של הסתפקות במעט. הסתפקות במועט כאופנה מביאה עמה הזנחה מדעת של סדרים חיצוניים, סבל לא חיוני, מתח הגורם לעצירת האנרגיה היוצרת וגילוי של אופקים חדשים.
האם השינוי שעליו החליטה דגניה בשנות האלפיים דומה לשינויים הדרמטיים שהתחוללו בעבר?
המשבר שהחל להתגלגל בגלוי בתנועה הקיבוצית משנת 1985 , משבר ההון והריביות, גילויי ניהול כושל והסתערות הבנקים על הקיבוצים התרחש בסביבה של דגניה. למרות שהוא לא פגע בה כלכלית, הוא הביא לתהליך ארוך של שינוי בתנועה הקיבוצית כולל דגניה . שינוי זה נראה על ידי רבים כשונה מכל אלה שהתחוללו לפניו. גם כשהוא היה המשך ישיר של תהליכים, תקדימים ותפישות שצפו ועלו לפניו, הוא היה שונה. הוא ביקש לעצב הנחות יסוד חדשות, תפישה כוללת אחרת. היה בו ערעור על הנחת המחויבות לשוויון ולשוויון ערך העבודה. השיתוף, שהיה הרבה שנים משאת נפש לעתיד, הפך לזיכרון מכובד השייך לעברה של הקבוצה, ולפעמים לא כל כך מכובד. תמים ומסוכן.חל ערעור על ההנחה כי אכן החבר עובד על פי מלוא יכולתו ומפרנס את חברי הקבוצה. הסדרים חדשים, גם אם המשיכו תהליכים מן העבר, שאפו למצוא את הצדקתם בנתק הכרחי מן המסורת המקומית. הייתה תביעה לשינוי בקווי היסוד המנחים את ההסדרים שהיו נהוגים עד כה.
ההסדרים, גם כשהמשיכו קווים ויסודות קודמים, הוצדקו לא רק בנימוקים שמרניים של התאמה לנסיבות ולסביבה, אלא גם על ידי תביעה לשינוי קווי יסוד. הם נשענו על תפישה שהחברה הקיבוצית הפכה להיות מקום, יישוב שצריך להשיל מעצמו יומרות מסוכנות, ראייה לא ריאלית של טבע האדם והמסגרת הכלכלית שבה הוא חי. לפי תפישה זו יש לשוב אל התפישה המבקשת לגזור את סדריה מהראייה של האדם הכלכלי המבקש רווח. ראייה כזו עומדת מול תפישתם של רבים ממייסדי דגניה, שהאמינו בטבע אנושי אוטופי ומוסרי שהוסתר על ידי הנסיבות ההיסטוריות, ומול תפישתו של א"ד גורדון, שביקש לשכנע את חבריו כי אין בכוח התבונה לתפוש מהו האדם ומה היא נפשו. לפי דעתו, תפישה של הסדרים סופיים ושל נפש האדם שאנו יודעים את תכונותיה מביאה להנדסה חברתית ולא ליצירה המניחה כי נפש האדם אינסופית ובלתי ניתנת לפענוח.
בקרב אלו שערכו את השינוי בשנות האלפיים רבים סירבו לעסוק בשאלות של חזון או תפישה פילוסופית של האדם. הם ביקשו אורח חיים שיעניק לחברים בקיבוץ תחושה שהם בחרו בשיטה ולא רק ירשו אותה. אין הם יכולים לרשת שיטה שעברה כל כך הרבה שלבים בלי לחשוב ולהסכים על ברית מחודשת. לדעתם דגניה היא אמנם יישוב האחראי לאנשיו, אך אם הוא רוצה לקיים אחריות הוא חייב להגביל את עצמו ואת האחריות ההדדית באופן דרמטי. יש לצפות כי אחריות מוגבלת לא תטיל על החברים עול מיותר. על הקבוצה להיות חברה של זכויות, והיא איננה יכולה להיות מושתתת על משימתיות שנגזרה מנסיבות שהשתנו, כפי שאיננה יכולה ליטול על עצמה מחויבות גורפת.
בין אלו שהתנגדו לשינויים היו שביקשו להגן על הקיים, כי לא האמינו שהמובילים את התהליך של השינוי יובילו אותו באופן דומה לרוח הליברלית והפרגמטית שנשבה במשך השנים בדגניה לצד רוח המוסר הקפדני. לדעתם יש לשמור על כל ההסדרים שהיו [לא מובן לי] משום שאחרת תתמוטט כל השיטה. הם חששו כי פירוק נדבך אחד ולו הקטן ביותר יביא לתגובת יתר שתהפוך את הקיבוץ לחברה הנדבקת מכל מחלותיה של החברה מסביב. ללא חסד וללא בקשת תיקון. הם חששו שהשינוי הוא ריאקציה קשה לחלום הראשונים וכל מה שהם ייצגו.השינוי לא ייעצר בפרט זה או אחר ויביא להתמוטטות הרעיון. אחרים חשבו כי הצאמה זו או אחרת למציאות הסובבת דווקא תגן על הקיבוץ ועל הרעיון ותמנע שבר גדול עוד יותר.
רבים מקווי המתאר של השינוי בקיבוצים שורטטו ימים רבים לפני חשיפתו של משבר הקיבוצים בשנות השמונים.. ברחבי התנועה הקיבוצית פרצה הביקורת נגד השיטה הקיבוצית בגדול לפני השינוי שהחל בשנות התשעים בוויכוח משנות השבעים על הלינה המשותפת של הילדים בבית הילדים. הוויכוח עורר רגשות ורגישויות רבות. בדגניה לא הייתה לינה משותפת אלא באופן זמני. אולם כל קווי המתאר של הביקורת נגד החינוך הקיבוצי התגלו גם בדגניה.
גם בדגניה הייתה תחושה חריפה של הבנים שהם נפלו קורבן למסירות של ההורים לצורכי הכלל ומלחמותיו. גם בני דגניה חשו שדור הוריהם לא שם מספיק דגש על חיי המשפחה, שרוח הפמיניזם של כמה מראשונות דגניה תבעה יותר מדי. לדעת רבים מהם האתגר היה צריך להיות שיקום המשפחה. מעבר לשאלת החינוך והמשפחה הייתה תחושה כי דגניה הוצפה בעבר ביותר מדי ויכוחים פנימיים. במקום לרקום רקמה עדינה של יחסי אנוש התעוררו בה עימותים מיותרים. אפילו בעבודה היצרנית, שעמדה במרכז חייה של דגניה, החלו המבקרים לגלות זיופים והזנחה.לדעתם החברים החלו לעבוד מבלי לבדוק האם עבודתם מסוגלת לעמוד באתגר קיום רמת חיים אותם ביקשו לעצמם. רווחה דעה כי הסימפטומים שהתגלו טופלו בדרך לא פורמאלית, והרבה פעמים תוך ניצול של מקורות כלכליים שלא חסרו בעידן ההצלחה.
בזמן משבר התנועה הקיבוצית דגניה היתה בשיא כוחה הכלכלי. הסימפטומים שהתגלו בה לא היו של התמוטטות כלכלית. אך הורגשו בה סימפטומים של שינוי מתחולל. מנהיגות הדור השני והשלישי כבר חשפה כי המייסדים לא תמיד עמדו במבחנים שהם עצמם בחנו את עצמם. נראה היה כי הרבה אורחות חיים עוצבו בכוח הלחץ החברתי ולא כביטוי חופשי ליצירה ולהסכמה משותפת. בקרב הדורות הצעירים היה מקובל, כי חברת הוותיקים לא התאימה עצמה, ככלל, לשינויים הטכנולוגיים שהתחוללו; כי במהלך שנותיה נחשפו בדגניה הרבה תכונות של כפר שמרן, במקום חברה מתקדמת מבחינה כלכלית וטכנית.
מנהלי המשק ובעלי מקצוע אחרים הביאו לקיבוץ שפה ניהולית חדשה, כלי ניתוח ודיווח, ציפייה לקצב אחר של קבלת החלטות. זו הייתה שפת הניהול של החברות הגדולות במערב. כל אלה לא התאימו לסגנון של דגניה, שדיבר גם על אהבה, על שתיקה, על ספונטניות, וגם על פיקוח הדדי מתוך התבוננות הדדית.
בשנות השמונים והתשעים הקיבוץ עבר שינויים עוד בטרם החליט על שינוי. אמנם המנהיגות המקצועית שצמחה בתוך תהליכי הפיתוח הדרמטי של דגניה הפנימה עמוקות את המסר של הוותיקים, שדברים צריכים להיעשות מתוך צניעות, אחריות לחברים וכבוד לוותיקים. יחסית, המנהלים הסתפקו במועט, לא עשו להדגשה חיצונית של הדירוג החברתי בסמלים של רווחה ושליטה.
היו שפטרו את המצוקה על ידי החלטות סמכותיות שנבעו גם מן הטקטיקה של קבלת החלטות בתוך התעשייה: בחשאיות ובהחלטיות. הם הפרידו בין החברה למשק, ובמיוחד בין התעשייה למשק ולחברה. אך הם לא השתמשו בתמורות לרעה, ושמרו גם על ניהול דמוקרטי, למרות שכבר לא הייתה דמוקרטיה ישירה במלוא מובן המילה.
הרבה שינויים התחוללו לפני שרעיון השינוי החל להסתובב ברחבי הקבוצה. רבים חשו כי נסדקו סדקים במרקם החברתי, אך אין הם יודעים איך להיפטר מהם. הייתה תחושה שמתחולל שינוי בשפה, וכבר אין הם יודעים כיצד לדבר בה. היה בזה גם צד נוח. אפשר לחשוב גם על אופקים אחרים. הם חיפשו דרכי עקיפין לטפל בבעיות שהתגלו, ולא תמיד במערכת המסורתית. חברים חשו כי הם חיים במערכת שהפסיקה להבין את עצמה ואין לה כוח לשוב אל תהליך ההקמה. המייסדים כבר לא היו.
הנשים בקיבוץ חשו כי המשפחה הרב-דורית הופכת להן למבצר, כי השירותים המשותפים אינם מאתגרים אותן כמו בעבר. הן לא נכנסו כמעט למנהיגות הפעילה בקיבוץ, אלא בחינוך. הן ראו את דגניה בעיקר כמשפחה ולא כמפעל. נאמנותן הפוליטית הוחלפה ברגישות לתרבות ואמנות, לפסיכולוגיה ולאומנויות הבית.
בתקופת השפע כבר משנת 1981 , החלה דגניה לחסוך באופן מאסיבי לפנסיה לחברים. זו הייתה החלטה בהחלט לא שיגרתית, במיוחד לקיבוץ שלכאורה היה נראה כי הוא יכול לעמוד ברעיון שהיה מקובל ברוב הקיבוצים: שהמשק הקיבוצי יכול לשאת באחריות לחבריו ואין הוא צריך לחסוך כסף לפנסיה. אם חסכו קרנות לפנסיה, הצידוק לקיומן היה שהוותיקים לא רצו ליפול למעמסה על המפרנסים לעתיד .הקרנות נועדו למען הכבוד העצמי של הוותיקים, שלא יאבו להתפרנס בלי לתרום. [לא מובן לי] ניסיתי
*
סימנתי כאן רק חלק מאותם שינויים שהתחוללו בטרם התקיים בדגניה "תהליך השינוי", הם התחוללו ללא הכותרת וללא תחושת התמורה הדרמטית. בזמן המשבר של הקיבוצים דגניה לא רק לא סבלה . היא הכינה כלים להתמודד עם מצבים שלא התרחשו בחצרה.
המודעות הציבורית של משבר הקיבוצים השפיעה על הלכי הרוח בדגניה. שאלות ושמועות החלו להציף. המנהיגות הייתה גאה על כך שמנעה את המשבר מדגניה. אך התחושות רמזו כי גורלה תלוי בגורלו של הרעיון הקיבוצי ובכוחה של התנועה הקיבוצית.
בחלק מהקיבוצים החלו לנשב רוחות של אמונה בשינוי הגואל. הרעיונות לקווים מנחים לשינוי הועלו לפני המשבר. בראשית שנות השמונים היה נראה כי הקיבוץ גובר על כל המכשולים. אז החלו לחשוב על שינויים שיוכלו להיות נחלת הרבים. להוגי השינוי היה נראה כי יש להנמיך את הגדרות בין הקיבוץ וסביבתו על ידי הפיכת השיטה ליותר דומה ומסתגלת לסביבה. הם באו ליצור שיטה שתתרחב ותוכל להגיע לשדרות חברתיות חדשות, שתאפשר הקמת יישובים חדשים ודרכים לעיצוב כלכלה לאומית בריאה.
לדעת המציעים את המהפכה אז, היה צריך לעשותה כמהפכה שאינה נובעת מאילוצים אלא מבחירה של דרך לרבים. כאשר הגיע משבר הקיבוצים הפכו אותם רעיונות לפתיחת הקיבוץ להמונים על ידי הנמכת גדרות והורדת רמת השיתוף,לדגל של שינוי הכרחי הישרדותי מתוך משבר. לא כדי להפיץ רעיון אלא מתוך אין ברירה. בעידן שבו הדיפרנציאליות במשק הישראלי הגיעה לפסגות אגדתיות, שהאוטופיה הפוליטית המחוללת תנאים חברתיים חדשים נגנזה, צמחו רעיונות חדשים לעיצוב הקיבוץ. השינוי לא ביקש צידוק על ידי התאמה של ערכים למשימות. [האם בסדר?]אכן. קצת הוספתי. הוא ביקש לאשר מצב שבו הקיבוץ אינו נדרש יותר למשימות יותר מחברה אחרת ובלבד שיעמוד באחריות מוגבלת לחבריו. הוא ביקש צידוק לשינוי ערכי, להכרה כי הקיבוץ ועולמו עברו מן העולם. גם כשיחידים בקיבוצים תבעו בכל מחיר בירור, לימוד, בחירה מתחדשת, רוב הממסד הקיבוצי קיבל את סמכותו מהלכי רוח של ניהול שגובשו בכלכלה אחרת.
בראשית שנות התשעים החלו בדגניה שיחות על שינוי. הם תרמו לשינוי בדפוסי חשיבה, אך לא לשינוי ממשי. הסתירה בין הלכי רוח של תהייה לבין ההצלחה הכלכלית של דגניה הביאה לכך שלא קרה דבר.
באמצע שנות התשעים פקד משבר כלכלי את "טולגל". יותר אי אפשר היה להבטיח את מה שנראה כמובטח. פג קסם המנהיגות הכלכלית שצמחה בעידן השפע. הייתה תחושה כי ימי הרווחה עומדים לחלוף. התערער האמון בהנהגה העצמית של דגניה, ביכולתה לנהל את עצמה בכלים שהכירה. אי האמונה ביכולת החברים להנהיג את הקיבוץ בלי להיכנע ללחצים ובלי להיות כבולים מדי למסורת המקומית, הביאה את דגניה להחלטה להביא צוות חיצוני לניהול. הצוות נקרא 'דרך ערך' [לא מובן לי] ניסיתי . שוב החלו דיונים על שינויים. רבים מן הציבור החלו להיות מעורבים יותר בתהליכים שהעמיקו את החשיבה.
הרצון לחולל שינוי עורר גם ויכוחים פנימיים קשים. האם אין בשינוי ויתור על דגניה שהכרנו? על דרכה המסורתית, על חלומה? מצד שני טענו רבים כי יש לחולל שינוי, ומהר, אחרת החברה בדגניה תקרוס בשל חוסר אמון פנימי ואובדן החסכונות שצברה. המתח היה גדול, ובכל זאת, בהשוואה לתהליכים פילוגיים שאירעו בקיבוצים אחרים פעלה כאן המסורת הדגנייתית העתיקה, שביקשה למתן ויכוחים פנימיים ואפילו להסתיר אותם. לאט לעט שבה ההכרה, כי אין למסור את הנהגת הקבוצה למישהו אחר. היה צורך למצוא הנהגה מבפנים. השינוי הוחלט ובוצע על ידי חברי דגניה כממלאי תפקידים עם צוות מלווה ועם ייעוץ מבחוץ.
יש הטוענים כי השינוי בדגניה היה אפשרי משום שהצטרפו אליה אנשים מבחוץ, שלא היו כבולים למסורת ולדמויות הראשונות.צירופם להנהלת הקיבוץ איפשרה ללכת בדרכים חדשות [האם בסדר?] אכן .אך כשבוחנים את הפעילות לקראת השינוי מתברר, כי בני הקיבוץ היו מאוד פעילים, הן בתכנונו והן בתהליך השכנוע והיישום של השינוי. השילוב בין בני הקיבוץ , חניכיו וחברים שהצטרפו בחבורה המובילה את תהליך השינוי אפשרה להשיג לו רוב מספיק.
אחרי חמש-עשרה שנה גובש הסדר השינוי בדגניה, שעיקרו הבטחת ערבות הדדית עמוקה בין החברים והבטחת הביטחון הכלכלי לכל החברים באמצעות פנסיה; מיסוי אחיד ומיסוי מיוחד ומאזן של בעלי ההכנסות הגבוהות; הענקת זכויות הורשה וקניין בעתיד בלי חיסול המשק המשותף. יחד עם השינויים הללו כלל השינוי הנהגת שכר דיפרנציאלי לעובדי החוץ על פי מחירי השוק, והשמת מחירים אלו על העובדים במשק של היחד. השינוי בעיני המציעים חייב הפרטה של כמה מענפי השירותים לחברים, ובחלקם ביטול שלהם.
השינוי התקבל ברוב גדול, אך לא מנע תחושה קשה של חלק מן החברים, גם אלו שהצביעו בעד. לחברים הרוצים לשמור על השיטה הישנה הוצע לשמור עליה, אך כמה מאלה שבחרו בכך נסוגו והצטרפו לשיטה החדשה. המשקיפים מעידים כי מאז שהחליטה דגניה על שינוי ההכנסה מהעבודה בקיבוץ עלתה מאוד , כי נעצר תהליך השימוש בקרנות שנחסכו בשנות השיא הכלכלי. בקרב חלק מהחברים, גם התומכים וגם השוללים, הייתה תחושה כי השינוי מסיים את המעגל שבו החלו הראשונים לפני כמאה שנים. לעומתם, כמה מהחברים רואים בשינוי עוד גלגול של רוח דגניה, עוד התחלה המחייבת לקבל הכרעה: מה רוצים ולאן רוצים להביא את הקבוצה, את הקיבוץ העתידי.
להערות בצד

בסוף 2005, אחרי שנת ניסיון אושרר השינוי ברב של 85ֵֵ אחוז מקולות המצביעים.
במסגרת השינוי הוקם מנגנון לערבות הדדית על ידי הבטחת הכנסת מינימום לכל חבר. זו ממומנת על ידי מיסי איזון לחברים שהכנסתם גבוהה. הוקמה קרן גדולה לעזרה הדדית במקרי מצוקה. חצי מהוצאות החינוך והבריאות ניתנות לחברים במסגרת מיסי הקהילה. הוקמה קרן להבטחת קיומם של מוגבלים ובעלי צרכים מיוחדים. הוחל בתהליך לשיוך הדירות.