דמות הצבר, גם על ע. הלל

מלכות הצבר

הצבר התגבש לדמות, לטיפוס מיוחד , והגיע לגילויו המלא במלחמת העצמאות. עם סיומה דמותו נשחקה במהירות . כשעלה יצחק רבין הצבר הראשון לראשות הממשלה כבר היתה דמות הצבר במורד. הכל היו מודעים לה אך קמו עליה כל כך הרבה עוררים וכועסים , אויבים ומתחרים עד כי כתבו עליה פחות כתבי הערצה ויותר ספרי קינה ושמחה לאיד.

בחיי העם היהודי התגלו מדי פעם טיפוסים שהיו חלק בלתי נפרד מן ההוויה המכוונת את פני הקהילה. החסיד, התלמיד החכם, הצדיק, בעל הבית, החלוץ. דמויות אלו ארגנו את הדמיון הציבורי והשפיעו למרות שלא תמיד אפשר היה לזהות אותן. ברבות הימים החלו לחלק את התואר של הטיפוס בקבלנות והוא הפך למוסכמה של הערצה כל כך מובנת מראש שאיבדה את משמעותה. הדמויות הטיפוסיות הללו נארגו בדמיונו של הציבור לא פחות משנבנו מתוך הזדהות פנימית של נושאי התואר. הן יצרו חבילת ציפיות שהכתיבה שפה, התנהגות, לחץ חברתי שהשפיעו לפעמים לא פחות מההכרעות האתיות, ההכרה הפנימית והרצון של נושאיהן.
גם דמותו של הצבר אינה רק פרי דמותו ותפישתו העצמית של מי שנשא את התואר . היא נארגה לא פחות מחלומות וציפיות של רבים שביקשו למצוא בה פתרון לחידותיהם .

מהרבה בחינות היתה הצבר דמות קשה להגדרה. האם מדובר בכל מי שנולד בארץ ? דורות על דורות נולדו בארץ יהודים ביישוב הישן ולא נקראו צברים. אפילו יהודים שנולדו וגדלו ביישוב הערבי ודיברו את לשונותיו לא נקראו צברים. הם לא נעלבו כי אין מכנים אותם כך.

מה האיץ את החיפוש אחרי הטיפוס החדש? מה הניע את המכתירים אותו בהילה מיוחדת ומה גרם לאובדן ההילה ולכעס המתגבר?

דמות הצבר שהתגלגלה לא היתה דמות ילידית במובן המדויק שלה. מבחינה זו היו הערבים כפי שנתפשו בדמיון המערבי מתאימים יותר.
גם כאשר הערבים הפלשתינאים היו צאצאיהם של מי שהגיע ארצה מעיראק, מצרים, צפון אפריקה והחורן, כבנים לאימפריה העותמאנית הם נתפשו על ידי התיירים והשליטים כמקומיים. אפילו הצ'רקסים נתפשו כמקומיים למרות שלא היו ערבים ובאו כפליטים לשמור על האיזונים העדינים של האימפריה העותמנית בארץ הקודש .
היהודים החרדים שעלו ארצה לא חיפשו להיות טיפוס מיוחד. בבואם ארצה, גם כאשר חיפשו גאולה הם יותר חיפשו בארץ עדות לשממונה כדי להיות בטוחים כי היא מחכה לגאולה על ידי המשיח ולא בכח השינוי המתרחש בטיפוס האנושי הצומח בארץ. מבחינתם ארץ ישראל היתה עדיין גלות . והם ראו בשכניהם מקומיים שקפאו עד בא המשיח.צללים של עבר שנמוג. לדידם יהודי שלא בא ארצה כדי לקיים את יהדותו הדתית כפי שעוצבה בגלות היה חיזיון תמוה אם לא שערורייתי. מי שהגיע לא התכוון להיות חלק מגאולת ישראל שתפציע אלא חלק מצו של שימור שרידים לימים יבואו.

ההשתתפות הפעילה של יהודים ספרדים מארץ ישראל במנגנון של האימפריה
העות'מאנית ,שליטתם בשפה ומעורבותם בשלטון עשתה אותם למומחים של אמת בארץ ישראל אך לא היה להם צורך בכותרת אחרת מאשר סמך טתים, ספרדים טהורים. הם אמנם היו ליועצי סתר ומנהיגי אמת ליישוב היהודי החדש בארץ אך לא ביקשו לעצמם כינוי כצברים במובן המקובל עלינו היום. גם בני העדה של היישוב הישן האשכנזי שחיה דורות בארץ לא ראתה עצמה כצברית . שנים רבות היא תפשה עצמה כנציגת עם יהודי שאיננו פה. כשומרת על פיקדון ולא כילידה המייצגת אופציה לשינוי.

ערבים עירוניים, בדואים פלאחים, מהגרים מקצווי האימפריה היו בני הארץ אותנטיים ותמהו על סיפור שהלך וצמח לנגד עיניהם של מי שדיבר שפה אחרת, שפט עצמו בעיניים אחרות והעמיד בפני עצמו מטלות אחרות.
בתקופה יותר מאוחרת, כשכבר החל צומח הטיפוס החדש של הצבר, אנשים שנולדו בארץ הצטרפו למה שהלך והתגבש כדפוס הצברי. בני ספרדים ואשכנזים, בני שכונות, ואפילו צעירים שלא נולדו בארץ נחשבו לצברים. בשנות החמישים למאה העשרים דן בן אמוץ, היה לסמל הצבריות הטיפוסית ביותר למרות שביוגראפית נשא שם שלא התאים כלל לטיפוס אותו הוא גילם בשמו המאוחר : תהיליםזאגר . החלפת השם לדן בן אמוץ היתה מיועדת לרכוש זהות חדשה. הרי הוא הגיע מאירופה השרופה .לא התחפשות בלבד היתה כאן אלא רצון עז למצוא זהות אבודה.

מהיכן הגיע אלינו דמות הצבר, טיפוס הצבר שהפכה לסמל כה חשוב במלחמת העצמאות ואחריה?
אין להבין את גילוי הצבר במנותק מהתפתחות ההשכלה היהודית שחיפשה את חידוש האדם, את חידוש האדם היהודי. במסגרת זו נולדו ניסיונות שונים לבטא מרד נגד מה שנראה אז ככניעה לשיגרה. כאידיאולוגיה משמרת.
יהודים מסורתיים במזרח אירופה היו מפארים את הילדים שלהם כ 'יפים כנפוליאון'
כ 'שייגצים'. אלו היו שמות חיבה לילדים שגילו חיוניות, שובבות, יכולת להסתדר. אכן גם בתוך החברה השמרנית היו סימנים לגעגוע ליהודי אחר.
האיכרים היהודים שהתיישבו מראשית המאה התשע עשרה בדרום רוסיה ועסקו בחקלאות , היו ברובם יהודים מסורתיים. הם זכו להערצה בלתי רגילה של כל חוגי היהודים. דתיים ושאינם דתיים. הכל הכירו בהם כניסיון לחידוש העם היהודי. שינוי הטיפוס היהודי. גם האנשים שהתיישבו במושבות בארץ זכו להערצה דומה ללא קשר עם יחסם למסורת . הם כבר היו חלק מחיפוש אחרי הטיפוס החדש המבוקש.

בקרב בניה היהודים של ארץ ישראל בראשית המאה העשרים התארגנו שני ארגונים סודיים שהיו מודעים לחיפוש אחרי טיפוס חדש של בן הארץ. הם ביקשו לקחת אחריות על היישוב ועל הציונות הארץ ישראלית . הארגון האחד היה ארגון 'הגידעונים' בני זיכרון יעקב שהקימו בסוף מלחמת העולם הראשונה יותר את ארגון 'נילי' לריגול פרו בריטי. הארגון השני היה קבוצת הגימנזיסטים בוגרי המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה שהיו מיזמי הקמת הגדוד העברי הישראלי במלחמת העולם הראשונה וההגנה אחריה. שתי הקבוצות הללו היו קבוצות שברובן היו בני היישוב החדש בארץ. למרות המתח ביניהן היו להן תכונות משותפות: שתיהן היו בעלות השכלה . חלקם כחקלאים יהודים הלומדים בבתי הספר של כי'ח ויק'א במושבות וחלקם כתלמידים של מחנכים חובבי ציון. לעתים היו המחנכים באים משני הזרמים גם יחד. בשני החוגים השתתפו כבר חניכים של החינוך העברי בארץ ששינה את ההוויה של בני הארץ. בגימנסיה הרצליה היו הרבה ילדי חוץ, ילדים שנשלחו על ידי הוריהם הציוניים או יתומי פוגרומים. הם הגיעו ללמוד בארץ ישראל והאמינו כי היא ארץ ישראל החדשה. יש תיאורים על בני הגימנסיה החוזרים בקיץ לבית הוריהם בגולה חובשי תרבושים. הם זכו לקבלת פנים נלהבת ועוררו את הדמיון הציוני באופן יוצא דופן כדוגמאות ליהודי החדש. יש סמל בכך שהמחזור הראשון של גימנסיה הרצליה סיים את לימודיו בשנה של 'מלחמת השפות' אותו פולמוס מר על שפת ההוראה של הטכניון שעמד להבנות .הפולמוס והמלחמה על כך שבטכניון ילמדו עברית ולא גרמנית הקיף את כל היישוב והעולם היהודי הממוסד . מלחמה זו לא היתה אפשרית אילולי תמיכת העיתון הספרדי בארץ 'חירות' שמוכן היה להיאבק למען העברית ולעמוד אפילו מול הלשנות של חלקים בציבור בפני השלטון הטורקי. המלשינים אולי קראו נכון את משמעות המאורעות והבינו כי אפשר להצביע בפני השלטונות ולהלשין על רעב עצום לאוטונומיה יהודית בארץ ובמרכזו עמדו בני ארץ ישראל החדשה.
בתקופה זו של לפני מלחמת העולם הראשונה ובתוכה כבר ניכרים הסימנים הראשונים להתהוות דמותו של הצבר: הוא בן הארץ הנאבק על עקרונות היישוב החדש. הוא דובר עברית. אך חשוב מאד להדגיש כי פה מתחיל להסתמן גם קו פרשת המים בין בני המושבות המזדהים עם המשק והפוליטיקה הגבוהה או המעשית של הממסד הארץ ישראלי, אנשים שטופחו על ידי כי'ח ויק'א לבין אלו המפנימים את האתוס של הפועלים חלוצי העלייה השנייה. צעירים בני הארץ מהיישוב הישן ומן העלייה הראשונה הזדהו והיו מוכנים לעבור אל חבורות החלוצים . עולים אלו אמנם לא היו בני הארץ הם היו סחופי רעיונות חדשים. הם חיפשו בצעירים בני הארץ את הטיפוס לו ציפו. מי שרעיון התחייה לא יתלווה אצלו בניכור, בשקר עצמי ובייסורים. עצם השייכות לארץ, הדיבור העברי מילדות, הקרבה לאדמה ולעבודה, היכולת להכיר את הטבע לפרטיו ולשיר את השירים יעניקו לו תכונות שיתאימו למשאת הנפש של החלוצים. הקשר בין החלוץ לבין בני הארץ לעתים קרובות העמיד איכרים בני מושבות מול בניהם. אחים מול אחיהם וקרובי משפחתם. מי שמסרב להזדהות ומנסה להגן על הוריו מתיישבי העלייה הראשונה מן הביקורת המוטחת , בחזונם בן הארץ יהיה מי שמחזיק משק ולוחם נגד הצעירים החדשים מקרוב באו, מי שמעדיף את בירות ואת פאריס כמקור השראה ולא את צעירי המהפכה הרוסית הם נקראו בשם שבח שהופך בפי רבים לשם גנאי: בועזים. לא צברים : אנשי אדמה הרואים בפועל העברי העברי עוד אמצעי להתמודדות כלכלית של חקלאי , התמודדות קשה, שאיננה לפי כוחות פועלים יהודים נעדרי ניסיון.אך היו גם בני מושבות שהזדהו עם הרעיונות החדשים שהביאו אתם העולים הצעירים. הם מגיעים אל חברות של חלוצי העלייה השנייה ואחר כך השלישית לעתים משום שהתייתמו או משום שהוריהם איבדו את מקור פרנסתם ואת ביתם. לעומת רבים הם נערים ונערות שחשים כי העולם של ארץ ישראל אינו קטן להם. חלק מהם אמנם כבר עורך תוכניות לנסוע לחו'ל ללמוד, אך בקרבם כבר נובטות התכונות שיהיו תכונות בהן מפורסם הצבר:הכנות. העומק הרגשי המתחפש לעילגות דיבור. יכולת הביצוע המעולה לעומת עודף הדיבורים והמעופפות. התיאורים הראשונים של צברים אלו כבר מופיעים בספרות העלייה השנייה . גיבורו של יוסף חיים ברנר בשכול וכישלון חנוך או עמרם במכאן ומכאן מייצגים כבר את הניצנים של הטיפוס שיקרא הצבר.הציירת אירה יאן, אהובתו של ביאליק ציירה בירושלים דמות נשית עטורה כתר צברי. הצבר הרי אינו רק קוץ . לא רק דוקר מבחוץ ורך מבפנים. בתקופה ההיא הצבר מצייר בקווים ברורים על פני הארץ גבולות שבין חלקות , בין כפרים. הוא המגדיר קווי מתאר.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חלו שינויים דרמטיים בחברה בארץ ישראל. היישוב החדש הוא שמקבל על עצמו אחריות על דרכי הממשל. בתי הספר הגרמניים של רשת עזרא מלפני המלחמה עוברים לידי ההסתדרות הציונית . הם נתונים תחת אחריותם של מורים רדיקלים בתפישתם את הארץ. כבר אין שאלה לגבי השפה, הדגל, הסמלים.

החלוץ איש העלייה השלישית העולה ארצה מצטרף רעיונית לקווי מחשבה של קודמו איש העלייה השנייה אך הצעירים הם רבים יותר ורדיקלים יותר. הוא מושפע על ידי השבר שפקד את העולם. הוא כבר קנה רעיונות קיצוניים לחידוש . השם חלוץ מוסיף להיות בעיני רבים מהוותיקים בארץ כינוי של טיפוס מוזר, תלוש, מדבר יותר מדי, לא מגלה התמדה ולעתים אחרי נאום חוצב להבות קם והולך מן הארץ. החלוצים הצעירים שמגיעים ארצה מחפשים את בני הארץ ובני הארץ מחפשים אותם.

בשנות העשרים הועמה דמותו של איש המושבה. הוא כבר חש שמישהו גונב לו את ההצגה. חלק מבני המושבות והעיר מצטרפים לחלוצים. הם ממשיכים את הרומאן בין החלוץ ובני הארץ. רבים מהחלוצים מגיעים יתומים אחרי המלחמה והפוגרומים. אין הם יכולים להיקלט במסגרות הידועות. הם יוצאים לפנימיות ולקיבוצים. משפחות של עולים ארצה ועוברות את משבר ההגירה באופן קשה. הן מצטרפות לתקופה ארוכה לחוג הרואה בבניו את התשובה לשאלות כמהגר. בבית מגמגמים בכל שפות נדודי ההורים. הם מבקשים שבניהם ידעו עברית ואפילו ילמדו אותם. לדידם הבן ה'שייגץ' המעיז להשתייך לארץ ולשפה הוא השורש, הוא התקווה. ההורים מבקשים מהבנים שלא ישכחו מאין באו אך במיוחד שיהיו שייכים לנוף החדש,שידברו עברית כשפת אם, שיעסקו בפעילות , לשפה, לפעילות הנחשבת. המורים מלמדים את הילדים לא רק אותיות אלא להגדיר צמחים, לעדור בגן הירק, להיעזר במיכון החדש, לחלום על חברה צודקת שלא על מנת ובידע. עליהם היה לשלוט במכונות החקלאיות . בדרכי הפעולה שגיבשו המרכז לא היה להתפרנס אלא להכין תשתיות לארץ שתוכל לקלוט את כל מי שבדרכו לארץ נחסם פיסית או תרבותית.

התערובת המיוחדת של בני מהגרים ובני מהפכה העמידה במבחן חמור גם את המהגרים וגם את המהפכנים שהרי אף אחד מהם לא היה נקי מן הבעיות של השני.הטיפוס החדש המתגלה והולך מתגלה גם המסירות ללא גבול וגם הגבוליות הנובעת ממנה. מתגלה גם ראייה רחבה של העולם הנובעת מאי מוכנות להצטמצם באופקים של הכאן העכשיו, הסובב והמבלבל בפרטיו וגם הסתערות דוגמטית המסדרת הכל במגרות מסודרות מראש . בקרב בני הדור צומחת גם נכונות לנהוג בקיצוניות וגם סתגלנות קונפורמית.

לחלוצים החלו להיוולד ילדים. גם אם עזבו את הקבוצות, את הקיבוצים, את החבורות, גם אם היו לפועלי תעשייה ופקידים בעיר חלום הצבר מרחף אצלם : בניהם יפתרו את חידתם. הם יזכו לחיות על פי קנה המידה שהוריהם לא תמיד הצליחו לחיות על פיו. החשוב הוא שמה שהחלוץ ראה כמהפכה יהיה אצל ילדו טבע. כל פצע שלו וכל גמגום הוא עניין שיסתיים עם דורו. הבן של החלוץ יהיה צבר. הוא ידע עברית ושמות של צמחים הוא יטייל בארץ כבביתו ויהיה מסוגל לעשות כל עבודה בלי ייסורי הסתגלות. הוא יהיה פאטריוט, רחוק מפראזות וקרוב תמיד למעשה הנעלה והאמיתי. החברה בה יגדל תטפח את היופי החירות והאחריות. היא תהיה חברת פועלים. בעלי הכרה אך לא נואמים גדולים אלא מסתפקים במועט כדי ליצור לא כדי להסתגף.

מעט מאד אנשים היו מסוגלים לחיות לפי כל תווי ההיכר של הצבר אך הוא כבר נוכח בחייהם של הרבים. הברית בין החלוץ לבין הצבר התגלמה בתנועת הנוער הישראלית. קשה היה להקימה כי היה בה משהו לא מובן. כיצד נחיה מהפכה אישית כאן בארץ, בלי להתנסות בקפיצה מארץ הלידה אל ארץ המולדת בה ביקשו לרקום את חייהם? האם ניתן לחיות את חיי החלוץ כשההורים כה קרובים, מבינים את השפה ואת אורח החיים אך לא חיים בהם? כיצד יוכלו חלוצים שלא חיו את ילדותם כהוויה מיוחדת הנושאת ערך עצמי להדריך אנשים שכבר ראו בילדותם בארץ ישראל חלק בלתי נפרד מחייהם כיחידים, כמשפחה, כחברה, כפוליטיקה?

צברים שהחלו להתארגן ראו עצמם כנושאי אופי ערכי תרבותי . המוצא הביולוגי או העדתי שלהם לא היה תנאי. זה לא היה המבחן. צברים לא היו בני אצולה הם היו צעירים מחוגים שונים שביקשו להזדהות עם קווי האופי ועם תרבות החיים של החלוץ שהנחיל תורתו לצבר. במעבר לבני הארץ תורת החלוץ אמנם נראתה קצת אחרת . כאב השפה וסלסוליה המלומדים נשרו. הצבר צריך להתגלות כאיש ומפות טופוגרפיות כאיש טבע ועבודה ושיגרת חבורה. היה איש פרגמטי אך לא מבוער מחלומות.

לקראת שנות הארבעים של המאה העשרים אפשר לומר כי התשתיות לצמיחתו ונצחונו של הצבר כבר היו מוכנות. אך גם המכשולים כבר היו ערוכים. ההיסטוריה בעולם ובעולם היהודי החלה לאיים. מצד אחד נוצרה ברית בין הצבר לבין חלוצים שהגיעו אך מצד שני הפערים גם גדלו. רבים מן העולים הצעירים חוו רדיקליזציה פוליטית הן בגלל מאבקים שהתחוללו בעולם וסימנו את שבר הדמוקרטיות, את סופת הפאשיזם והנאציזם, את סימני האובדן של העם היהודי. האם ובאיזה דרך יגיבו הצברים לאירועים הדרמטיים?

המצור על הארץ בראשית מלחמת העולם השנייה , מלחמות המדבר ומצרים והסכנה מצפון על ידי שלטון וישי בלבנון וסוריה. הגיוסים לצבא ולפלמ'ח קראו לצבר קריאות דחופות ודרמטיות. מתהווה כור היתוך של לוחמים . מסעות , זמר מגבש, שפה וסלנג, נביטה של ספרות ושירה עוממדים בצל איום קיומי ומלחמות. איום זה סודק לא במעט את החלום הצברי. האתגרים הרבים והעוני המלווה אותם יוצרים דיסוננסים רבים . יחסים מורכבים שבין הורים וילדים, הפנמה עמוקה של ערכים יחד עם רצון לאוטונומיה דורית ורצון לא להשלים עם הדלות והנוקשות של ההורים וחבריהם. החזון הקיצוני של בניית חברה אחרת נסדק בעקב הצורך להיות מעורב בפוליטיקה ובמלחמה שמוטטה רבות מהציפיות. הצברים כבר נולדו לעולם אחר ועשויים היו לנתב אותו למקום אחר. הם מעורבים מאד במשימות שקבע דור החלוצי אך מבקשים לשאול שאלות חדשות. הם מבקשים להיות יותר יעילים, יותר עשירים ובמיוחד הם מבקשים רשות לחלום את חלומם הם לחידוש החברה. הם מעוניינים בצבא, באמנות, בהשכלה.

הצברים חולמים על המדינה שתפתח אופקים לחלומם. שתתן מענה לעם היהודי. למרות הלכי רוח כנעניים הקיימים בתוך החברה הצברית נראה כי כי הם לא מגלים רצון לנתק את מחויבותם לעם היהודי . רדיקליות כנענית המבקשת לגזור מן הלידה בארץ היתר לניתוק מן העם היהודי והוויתו, תביעה לצמיחה בלעדית הנובע מן הנתק, זרים לדור . הם מסתפקים בסגנון. אך הם חשים בעומק הפער הנפער בין יהודי התפוצות למדינה שתקום ותשאל את השאלה הגדולה של קיבוץ הגלויות. בימיה הראשונים של המדינה לא היה ברור כי דווקא מדינת ישראל היא שתאפשר את הבחירה לא לחיות בה ולייצא את התרבות המקומית כתרבות ושפה של עוד קבוצת מהגרים לארצות המערב.

לפני ששים שנים החלה מלחמת העצמאות. למרות שרבים חשבו על האפשרות שהיא תפרוץ. למרות שהחלו הכנות ואימונים, נאגרו מחסני נשק, הניעו שליחים להביא אנשים וציוד , למרות הכנה פוליטית ממושכת , ואולי בגלל כל אלה ההפתעה של מלחמת העצמאות היתה גדולה. הפתעה היא גדולה יותר דווקא כאשר עורכים לה הכנות. המפגש עם המוות, עם החורבן עם המפלות והנצחונות האכזריים, הפרידה מן החברים והתפוררות של חברות בעקב כך. העמידה של אנשים צעירים בפני התמוטטות והגשמה של חלומותיהם בעת ובעונה אחת ובדרך כל כך קשה חוסר היכולת לעמוד במחויבות הפנימית כלפי אלה שלא חזרו והתמורות המהירות מסביב יצרו מתח רב. גם תחושות של התעלות וגם של נפילה גדולה. ההורים החלוצים ידעו את השכול . במלחמה הם חיו בסתירה נוקבת כמו שניסחה זאת רחל ינאית בן צבי במכתב ליצחק בן צבי המתאר את נסיעתה לירושלים בשיירות בזמן המצור. מה זה ? שואלת היא, הילדים האלה צריכים להגן עלינו המבוגרים החלוצים? הם ילדים! מציגים את סיפור ניצחונם אך לא תמיד הם עצמם חשים את הניצחון. לעתים קרובות הם יודעים כי הניצחון מר. בני הארץ יחד עם עולים שהגיעו מן התופת יחד עם חלוצים ועמך רב מכל מגזרי הציבור עמדו בקרב הנורא. עליהם לפלס דרך לניצחון האמיתי והוא כבר לא שלהם אלא של אלו שלמענם יצאו לקרב: העולים שיגיעו.

מדינת ישראל לא היתה פנויה לטפל במשבר הצבר. לדידם של מנהיגיה עתה הגיע המבחן הגדול ואין אפשרות להתעכב ולטפל בפצעים. יש להפוך את המדינה למסוגלת ליצור תשתיות לעולים החדשים, יש לטפל בבעיות ביטחוניות הנובעות מגבול פרוץ ופליטים ערבים שמתחילים להבין מה קרה ומנסים למצוא דרך חזרה , אם על ידי פעילות פוליטית כלכלית שתלחץ על ישראל ותאיים עליה והן על ידי הסתננויות . יש להקים תשתית חקלאית במקום 400 הכפרים הערביים שננטשו במלחמה. לתת לחם לעולים המגיעים בהמוניהם. יש לספק עבודה ולמלא את החללים הרבים שנפערו. תחושת הדחיפות מביאה להחלטות גורפות, לדרמות פוליטיות סוערות. הרבה רגעים שבהם נראה כי הבניין חי בסכנת קיום או מבחינה ביטחונית או כלכלית או דמוקרטית מביאים למתח גבוה ביותר שמקצץ בנטיעות של צמיחה של מנהיגות חושבת ומבררת. יש מדינה ויש צבא יש מוקד החלטה וגיוס של משאבים להגשמת ההחלטות. כל אלה מורידים מערכן של מערכות לא פורמליות. של הרעות והזמר, של תנועות וולונטריות, של דו שיח מתמיד על שאלות מטרה וערך מכוון. המדינה החדשה מעלה את כוחה של אדמיניסטרציה מבצעת. נראה כי יש כורח לבנות בסיס של תמיכה פוליטית למימסד. הנפגעים נמלטים לעשייה אלטרנטיבית ורקמות החברה

הצברים עצמם עברו מלחמה נוראה. חלקם מקימים יישובים. לעתים באותם מקומות בהם לחמו. לעתים כנקודות בספר החדש שנולד. אך הם נקראים עתה גם למלא את השורות של הפקידות , להיות השלטון, לצאת ללימודים, לעשות לביתם . אך איזה בית? כיצד לממש את חלומם הצברי? בתקופה זאת בטקסים מבינים את גודל עשייתם להבאת המדינה. סיפוריה של המלחמה , שיריה, הישגיה, מחפשים ביטוי .אך הם אינם רוצים מצבות של גנרלים רכובים על סוסים, תהילת מצביאים גאונים, שמחה לאיד האויב המובס. האתוס שלהם שונה . החברה השתנתה. רבים מן הצברים מסתגלים לשינויים. ממשיכים לדבר באותה שפה אך חיים במקום אחר. מצד שני קמה ישראליות המקיפה את בני הארץ שהשתנתה. האם ירשו בני המדינה את המורשת הצברית או מוטטו אותה? כנראה גם זה וגם זה מצביעים על אמת חשובה. הצבר הותיר מורשת אך לא קודקס חוקים, שירים אך שירים הקוראים ליצירת עוד שירים, שפה שחיותה מוכחת על ידי תמורותיה.

שורו הביטו וראו

ששים שנה ועוד רגע. כי כל רגע הוא ראשית. כאן בצפייה לדפים מן האלבום שלנו נקרע חלון אל תולדות ששים שנה של מדינה ושורשיה. נתבונן באלבום של אנשים, נוף, אירוע. זה החלון שלנו. ממנו ראינו את שהתרחש. ממנו ניחשנו מה ילד יום.

שיתפנו במפעל את המשורר ע. הלל משורר צבר. מאלה עם הבלורית והחן. בן התכלת והקוצים שיצא למלחמת העצמאות , הקשה במלחמות ישראל והוא צעיר וחולם. לימים הוא היה למתכנן חידוש הנוי של עין גב , חידוש שבוצע על ידי אריה זינגר שלנו שנפל במלחמת ההתשה.

בן הארץ מהלך בנופה , משתכר בשמש ובאור. מבקש זירה לפעולה. שר , אוהב ומאמין ביכולתו להיות כוח טבע, בורא, חי, תוסס , פעיל.

מלחמת העצמאות היתה לו ולחבריו מפגש עם המוות, עם החורבן, עם חלומות חשופים והרס איום. הרצונות הותכו, הפצעים נגלו, הספקות הודחקו אך רחשו. הנעורים חלפו בסערה ובזעזוע.

אל אלוהים
מדוע יצרתני אדם ולבי מת להיות מדבר, או להיות הרים.
או להיות רוח!
ועיני- להיות שמים, ושמש!
ואתה נתת בידי המתכת הקרה להרוג ברואיך הקטנים.
ואני אמות מספר קומתי והולך להרוג חגבים כמוני,
אמות מספר קומתם,
בעוד נפשי מתנפצת להיות נצח!
ולך אלי, אין קץ שנות אור, הוית כל!

במעלה העקרבים בואכה עמק הערבה, נגד אדום,
ראיתי אפסותי, עד כלותי בכי.

יה- אלי.
הורד על נפשי דומיה.
סגור לבי מלפניך בשערי אבן או תופת.
הסר עולמך מעיני, שים לילה על הארץ;
יה אלי, יה אלי, שים לילה!

אנשים שהתנסו בבגרות בטרם עת, נפגשו עם מוות וניוול.

… אז התחלתי למנות את שנותי והנה עשרים ושתים.
ואני זקנתי מאד.
לא ידעתי מתי, אך ידעתי שקפצה עלי הזקנה.
אפילו שערי שחור,
ובשרי לוהט עלומים עדן.
ומששתי עצמות גולגלתי, וחשבתי מחשבה רחוקה וחותכת,
ובא אלי פחד.
אבל הפחד דיבר אלי בשלוה. כי חכם היה.
ואני בכיתי בכי מר מאד על פחדי שחכם, ועל אבדן כסילותי ממני
ואמרתי לטרוף דעתי בדמעות עיצבון.
אך דעתי צפה כאמת.
ונבעתי מאד לדעת כי יותר לא אוסיף כסילות,
רק אוסיף עוד חכמה ומוות.

…אבל החושך נותר ריקן ולא ניגן.
ואצבעותי חשו ברדת זויות פי במרורות וביגונות,
אפס קפואות היו לאין תנחומות,
ואני לא ביקשתי תנחומות.
כי אני ידעתי הבל הנחמות, כהבל האשמות או החרטות,
והבל הכיסופים אל אשר לא יבוא.
כי זקן הייתי מאד.

ופתאום לא ידעתי את שנותי, אם לפנים היה הדבר,
ואני בן גבורות,
או עדיין שנותי עמי, אפס הוזה מרחקים חותכים.
ונפשי נטרפה מצער כי אני ידעתי מאד.

ידעתי כי לא יבוא בי בקר.
והבקרים שיבואו לעולם יהיו בלעדי,
הילדים שיבואו לעולם יהי רק בילדים הנולדים מחדש,
שאינם יודעים שהוא בקר.
על כן הוא בקר להם!
ואני שכבתי בחושך, וידעתי שנפשי לא תצחק עוד,
אפילו אצעק צחוקי מלוא גרון.
וידעתי שלא אקטוף פרחים,

המלחמה ההיא פחדיה ואימתה הביאו אותו לתפילה נוקבת לשלום

שים שלום

מה צועקים תרנגולים מתהומות ליל?-
קול צריחתם יורה בי כחיצים.
אסוף זנבו, נס עדר התנים
ניבא רעות.

תר בז
חמות דמים.
נבעת בחלוני ברק חרדל.

אלי,
מה האותות על ספר ליל?
בלילה בלילה באשמורת שניה בדממה
נבעת אני משנתי אל החוצות,
רץ נלפת אל החלונות הכבויים
לשמוע נשימת האדם.

מלוא עומק הרגעה נושמים האנשים, נושמים עדנה.
אפס חלום רובץ על חזותם
או היא המית הרוח באוזני?-
אם האושה הסתומה של עצי המחט?-
נדמה, היא נהרת הסהר הכושפת כתלים גגות ודרכים?—
אך אני הדרוך מתא אל תא, עד קצה עצב,
נחרד כל בשרי לשמוע!
האנשים חולמים מפחד הבאות.
כל הנושמים חיים עדן, רק חלומם רוחף סתומות.
יש אשה הנושקת לאישה הנרדם
נבעתת שוב לראותו שב סומא מלחמה,
הלום אימים או שוטה, קיטע רצחני,
או שאינו שב עולמית.

יש איש המביט אל חשכת תקרתו
לבו פתע מלחש:
בני אבשלום, בני בני, בני אבשלום-

ויש נערה הנדמית פתאם, צונחת חורת לב
למראה שם אלוף אהבתה
שם אלופה במסגרת השחור בעתון הבקר,
והנה חולה מכת- נפש.

נכנף אני בלחש הנפעם, הגח מירכתי ליל-
הו, האנשים העמים, גזע האדם.
הקשיבו כלכם, כל הנושמים עדנה;
איש על יצועו ושפת הורתו
הנה תפילה על נפש:
אל תבוא.
אל תבוא בנו הרעה.

כבדה צעדת הנוטעים,
רחבה רנת קוצרים.
נהדרים שרירי גבר בהדרכם למשא.
נפלאים אשרי אשה באהבה

לעת חמס, כאפר ממרומים, ירד נוף לא נודע על כל אלה
ייפול כבלהת הרי הגעש הסומים

ירושלים, עיר דוד, קרית תהילים
תהפוך מדבר אבן.
אין פשר לתמונה;
כעיט על פני מים רוחפות המילים על הבינה.
רק צילן מחריד מנוחות קרקע.

הו אתה.
תהיה אשר תהיה.
עשה בכל גבורתך-
כשוף אבק השריפה לקמח,
התך התותחים למצילות עדר וגדיים,
חן מפלצות הפלדה לעגלות טף וצעצועים,
הפץ הצבאות המתגודדים איש לשפתו ולנחלתו

ארץ , עשי מעגלותיך שלום,
גאה נא הים הגדול לשלום,
שמים רבו כוכבים לשלום.

הו אתה
שים שלום, שים שלום!

ולאחר הימים הנוראים ההם קמה מדינה : שיגרה חדשה ומשימות לאין ספור. גם עייפות ורצון לברוח.
כל עולה שהגיע ארצה הגיע עם כאביו, צרכיו, הלילה הקודר לא היה לשחר חדש אלא לצהרים לוהטים. רעידות אדמה. פצועים, חרדים, צריך ללכת בעקבות הקולות הקוראים לממש את שנחלם. אך יש שהעדיפו את השכחה, הורידו מסך . נטשו. לבשו עוז וחוצפה . כאן בעין גב קרע הפילוג. נאחזו בשדות ובבניין והלב תהה האם נוכל?

ע. הלל מצא דרך לשוחח עם חלומו. הוא החליט להעמיד עצמו לרשות תכנון הגנים. לשיר את שירת הילדים. לשוב אל ימים של בראשית כדי לאתגר את הקיים.

להעמיד את המפעל במבחן הילדים . לא רק במשפט אבות קדמונים או כתבים
עתיקים . לראות דרך משקפת של אחוות הילדים וניסיונם. לבדוק את העולם בחושיהם המחודדים. ברעב להתנסות ולמשחק, במודעותם העמוקה כי העתיד יבחן אותם שוב ושוב אם יביאו אליו את התום, את החוש להתחלה, את אהבת הילדים ואת פליאתם העמוקה.

. להעמיד את המפעל במבחן הילדים. במבחן ההתחלות שלא התקמטו בתלאות הזמן. לפני התירוצים והבריחות, קרוב לטבע הדברים, לשאלות, לפחדים, לחלומות, למשחק ולריאליה בטרם נלכדה ברשת המילים והשיטות. להעמיד את עצמנו במבחן ילדים זה לשים לב לזכות הילדים לילדות. לא לשעבד ילדים לבגרות כלואה במסגרות קשוחות של ניצול ושררה. לא לראות הכל מזווית הראייה של הנצבר אלא לחוות כל נולד כסיכוי. לא ילדות של אילוף חושים וכוחות אלא של גילוי מתמיד של היחיד והיחד. בכל רגע שנראה כי הסתבכנו לשוב אל נקודת המוצא לבחון את הדרך שעשינו על פי נקודת המבט של הילד. מישהו קרא לזה ילדותיות, השני נוסטלגיה. מישהו כעס על הסוגריים המרדניים שביקשו לבחון לרגע בעיני ילד תורות ומסרים בעלי סמכות . המפעל מורכב ומשתנה ומדוע לשוב אל געגוע שהוא בחינת עצלות הלב? אך בכל זאת יש צורך במבחן הילד כדי שהמפעל לא יהפוך לתירוץ לביעור הילדות.

העמדתו של המפעל במבחן הילד היא תביעה לדעת האם אין הוא עוד אוסף של בגדי מלך חדשים שכל ילד תם יגלה כי כל המתהדר בהם ערום. מבחנו של הילד הוא גם המבחן בו הילד גילה את החור בסכר והושיט את אצבעו כדי לסתום ולהציל. בתום ילדותו ידע כי אין ברירה אלא להתייצב באחריות ובתום למרות שלא הוא זה שטעה אלא בוני הסכר.

אפשר היה לנצל לרעה מבחן זה של ילדים .האם לא יהפוך לפולחן של בוסר? האם לא יהיה בו היתר שלא ללמוד ברצינות את שנצבר בדורות רבים? האם לא ינצלו את מבחן הילדים כבריחה מהתמודדות והכרעה, כהוצאת קיטור מסלפת ומשחררת ממאמץ?
פעמים רבות מבחן עיני הילד הוצב דווקא על ידי אנשים שעברו מבחני בגרות קשים במיוחד.
לא אביט אל עיני הנערות
ואל עין הרקיע,
כי אבדו ממני לבות הפרחים ולבות העינים,
ולבב הרקיע.
ואני אבוש לגעת באלו אשר חסרתי את לבבם.
ואני שכבתי כל הלילה בחושך מת- עינים.
ובחוץ ירדו הגשמים למטה, והיתה רוח.
ואני לא חיכיתי לבקר.

זה האיש שכתב את שיר הילדים העטלף:

בבקר שאלתי את העטלף:
-נכון שאתה עכבר?
-שטויות, אני ציפור!
העטלף אמר.

בערב שאלתי את העטלף:
נכון שאתה ציפור?
-שטויות, אני עכבר!
העטלף אמר.
אכן יצור מוזר!

למחרת שאלתי את העטלף:
-מה מעשיך ביום?
– ישן.
ומה בלילה?
-חכם.
איפוא הראש?
למטה.
-ואיפה הרגלים?
-למעלה!
ומה שלומך בדרך כלל?
טרללה!

הבקר , הלילה, הפיכחון והתקווה, האחריות שלאחר כל אלה הם הנטל שהוא שם על עצמו: עטלף, יצור הלילה, יש בו מן העכבר הנובר החרוץ ללא מעוף והציפור הממריאה אל על לא כמסקנה אלא כהתרסה. העטלף החכם בלילה. האם חכם הוא כי לא רואה? החשיבה למטה כמו ראשו של העטלף הישן, בראשו הרגלים. הוא עודו מהלך. אך מה נותר? השובבות, הילד התוהה ושואל,

מה עושים העצים?
צומחים.
ומה הבתים?
עומדים.
והעננים מה עושים?
נוסעים, נוסעים!
והקוצים?
שרפות!
ומה הציפורים עושות?
עפות, עפות.
אז מה עד שמתעייפות.
וההרים מה?
מאומה!
והרכבות?
מהומה!
והצאן?
אבק.
והאניות הנוסעות בים?
מרחק!
ומה עושה הים?
ים ים!
והשמש?
יום!
והכוכבים?
נופלים!
אז מה?
ככה.
והאדמה?
במקומה נחה.
ואני?
מה אני עושה?
כלום.
רק שואל.

פליאת הילד ביקשה להשתחרר מאימת הפיכחון של המבוגר . להעניק ראייה חדשה וכוח לא להיכנע.האירוניה הילדית , אינה אירוניה מבחינת הילד. היא רק נראית כך על ידי המבוגר שעליו מוטלת החובה לפעול, לעשות, להשאיר עקבות בדרך אל תוצאה שלא תמיד מגיעה. המבוגר הוא שחש בעומקה של הפגישה עם הילד ועולמו והוא מביט אחרת על חייו ועל מגבלותיו.

מי יכול?

הים כחול
ונורא גדול
ואין סוף לשמים.
ובלילה הכוכבים רבים כחול.
והחול?
מי יכול למנות את החול?
ומי את טיפות המים?
ואת הטל המנצנץ?
וכמה עלים לעץ?
ומי יכול בשמים לתפוס ציפור?
ומי פרפר?
ומי אור?
והר?
ומי יכול לקחת בקר
וערב לסגור, ולחבוק צהריים?

אני בקלות
יכול!
והכל, הכל,
פשוט;
בעינים!

כאן נראית השקיעה והזריחה ההיסטורית, הבקר, הלילה והצהרים בעיניים של ילד. של מי שעדיין לא פצעו את התפתחותו ולא הזניקו אותו להתמודדות הריאלית עם גבולותיה. כאן אפשר לצאת מעקרון של תקווה לחזור אל הקופה הנעולה של הילדות, לפרוץ אותה בכוח הלב ולצאת אל סיור מחודש ויוצר. שהרי ילדות זו בנוף הארץ גונזת בתוכה דמויות ועלילות, זיכרונות ומילים שלא רק באו להסתיר אלא לעורר

הכל זהב

כי גדולה אהבתי ממני

שיר אהבה

כי אשא את עיני אל כינור עולם אהבתי,
אשתחו אפים ארצה.
כי גדולה אהבתי ממני
וגואה על גדול נפשי, לבוא אל היכלות השמים הרחבים,
לשאת אברות- נצח על אופקי הלילה האפלים, פתוכי
הבכי השוחק, הנוצץ כוכבים.

אהבתי גדולה ממני,
ונשאת במעוף רחב על אופקי הסימפוניות האדומות
של הזריחה הנעורית והשקיעה הישישה.
אהבתי נושאת אותי כיונה הנושאת את גוזלה מעל הימים הרבים
של מבוכת מחשבותי, ומעל מדבריות השממה של
הרהורי האבודים,
ומעל ג'ונגלי הפרא של דמיונותי, ותמהונות פליאתי- עולם.
אהבתי גדולה ממני.
כתוגה הגדולה מן היונה הגזולה,
וכבדידות הגדולה מן השה האובדת.
אהבתי בוכה עלי.
והיא סופדת עלי- גוף משכנה בן המוות.
אהה, כי אהבתי בת נצח היא!

אהבתי מנגנת בכינור העולם, ומנגינתה אור!
ונעצמות עיני בשרי באור, ונפקחות עיני רוחי: והנה חושך!
הוא חושך היותי בשר!
הוא חושך בכי הדמים הצולפים! הוא חושך אימת הבשר מכיליונו!
הוא צל המוות!
זה צל מוות נורא מן המוות, מקנאתו לחיים בני המוות!
מקנאתו העזה, הסכינית, באהבה בת מעוף הנצח!
ואהבתי בוכה עלי- אוהל משכנה קצר העת,
ומרכינה עלי כנף רחומה.
נושאת אותי כגוזל.

אל האלוהים!
גוף נתת לי והוא ימות;
ואהבה נתת לי והיא תחיה!

ונפשי נקרעת מבכי!

הם כתבו לילדים כדי להתקומם, כדי לפתוח את דלתות המרי. העלו על ראש שמחתם את ימי ילדותם כדי להציב סכר בפני בגרות שדופה ונטולת אחריות. בימי מבחן החברה הבוגרת היתה צריכה לקחה ברצינות את האתגר לפנות חלל לפליאת הילדים ולתם. כך יוכלו לגלות את עצמם ולבחור בתרבותם.לא משום שלא היה לה מה להעניק אלא משום שהיתה מוכנה להעמיד את עצמה במבחן גדול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *