שיתוף אף על פיכן

מאמר מערכת כן ומרגש התפרסם בעיתון 'קיבוץ' ושמץ של שמחה לאיד משוח בו : הסוסים של השיתוף הרי ברחו מן האורווה ואלה באים להתברבר בכנסים על שיתוף? כואב המאמר ובוכה על פריחתו של רעיון ועל קמילתה של תנועה. טון זה מוכר והוא משקף הלכי רוח שאינם קשורים עם הקיבוץ בלבד. לחן זה מופיע לעתים קרובות עם קריצה. בהזדמנות זו שבוכים ויורים נותנים היתר מה לגסי ברך שיקצרו מהר את קצירם ויפעלו על פי מה שמוכרח להיות : הטבע האנושי הידוע והזקן. והוא הרי בלתי שיתופי בעליל. אנחנו הרי מכירים אותו אלפי שנים: אגואיסט וניתן לפיתוי על ידי המון, רוחני על מנת לעצום עיניים ממצוקה כלכלית, כלכלי כדי להתרחק מתביעה מוסרית, מיתולוגי כדי להסתיר תאווה של כוח. פועל בשיתוף פעולה עם טכניקות חדשות כדי לברוח ממשמעויות אנושיות. הזובחים לטבע 'הנצחי' נהנים מן העיקר: להעלות רעיונות על המוקד. לבנות אינקוויזיציה של דבש.
אהבת השיתוף הרטרוספקטיבית, כנוסטלגיה בכלל, בנויה על מחיקת הזיכרון. על החשש מפני המחויבות לעיקרון הבסיסי המלווה את המעבדה המיוחדת שפותחה כאן בארץ : האף על פי כן. שורשים עמוקים לה בתרבות היהודית ובמסורת ההומניסטית המסרבים להכיר בכך שהטבע האנושי כבר נודע לפני אלפי שנים, שאנו יודעים אותו ויודעים להתאים את חיינו הציבוריים על פיו. האף על פי כן משמעותו שאין לקבל את גזר הדין של היודעים כי אין סיכוי לחירות האנושית, לשותפות בין בני אדם לגילוי המוסרי של שוויון הערך של בני האדם. האף על פי כן בנוי לא רק על מה שכבר התגלה בהיסטוריה של האדם ביצירות רוחו ובהתארגנותו הכלכלית אלא גם על הסמוי מן העין, אל האופק הפתוח , על קריאת השברים האנושיים , על אמונה באינסוף האפשרויות הטמונות באדם. אף על פי כן רומז על האתגר לשחרר את האישה, הילד, את האומות והמעמדות הכלכליים, הוא מבקש לגלות את המוקשים של החידוש ואת אוצרות התרבות שנגנזו.
אף על פי כן זה לא בא לידי ביטוי הכרחי במדעי הניהול או באסטרטגיה הפוליטית והמלחמתית. הוא לא מחייב שבירת מכונות, בורות חוגגת , נזירות מתודעה קיומית או כליאה מרצון במעגלי תרבות המבקשות לברוח אל המדבר. הוא מחייב לקבל אחריות על נסיגות ומשברים. להיאבק בבועתיות ובאגרוף, בפולחן הקורבן ובנהנתנות הנוקמת .
זוהי זכותה של כל חברה וכל יחיד להודיע על מצוקתו, על שגיאותיו, על כאבו ועל ייאושו. אינני בעד צנזורה של תחושות ורגשות. אך איני מוכן להסתפק בהצהרות אהבה מאוחרות.
כאן ועכשיו פורצת לעצמה דרך תרבות שיתופית בעולם כולו וגם בארץ. יש בה ביקורת על הסטטוס קוו המחניק והמגביל. האם ניסיונות אלו צריכים לפרוץ רק מחוץ לרחם של תנועה שנשאה אותה מאה שנים? האם השיתוף חייב לגלות מן המקום הגיאוגרפי יישובי, מן הזמן הפוליטי, מן האמנות היוצרת ומן הכלכלה המייצרת? האם הוא חייב להיות תרבות נגד ולא תרבות בונה עצמה לאפשרויות האנושיות והיהודיות שיתפתחו בעתיד? אני מקווה שהתשובה לכך היא שלילית. אמנם לא עושים אף על פי כן רק בטריקות דלת לריבוי הדרכים ולכאב של אנשים שהחליטו אחרת .
דרכים כאלה לא נסללות בכנסים ובעצרות. אך אם תתרחש בהן פגישה של שותפים, שיחה של פותחי דרך, נוכל לדעת כי לא הכל קינה, המנון ופולמוס . נוכל לצפות כי שיתוף אף על פי כן.