אֶת כֻּלִּי סִפַּרְתִּי עַד תֹּם
אֶת כָּל עֲנָבַי – הַגַּתָּה.
וָאֶדֹּם.
הֲתִשְׁמַע אֶת אֶלְמִי –
וְאַתָּה אֶת דְּבַרִי לֹא שָׁמַעְתָּ!

כ"ב ניסן, תר"ץ

שְׁתִיקָה

זֶה נֵטֶל הַשְּׁתִיקָה לָאָרֶץ מְדַכְּאֵנִי,
זוֹ חֶרֶב הַשְּׁתִיקָה גוֹזְרָה אֶת לְבָבִי.
אֲנִי עוֹדֶנִּי פֹּה וּמַמְתִּינָה – עוֹדֶנִּי,
וְדַם שִׁירַי פָּלוּט עוֹד מַאְדִּים סְבִיבִי.

הַמָּוֶת הוּא דוֹמֵם, אָכֵן נִדֹּם כֻּלָּנוּ
כְּתֹם, בְּבוֹא הַיוֹם, הָאֹרַח הַקָּצֵר;
אַךְ לַחַיִּים יֵשׁ קוֹל וְנִיב לָהֶם, וְלָנוּ
הֶמְיָה לַנִּיב הַזֶּה וְהֵד צָלוּל וָעֵר.

הִיא מַקְפִּיאָה אוֹתִי. עִמָּהּ אֵימַת הַקֶּבֶר
אֶת פִּיהָ הֶעָקֹם פּוֹעֶרֶת לִבְלִי חֹק – –
אֲנִי עוֹדֶנִּי פֹּה – – עוֹדֶנִּי פֹּה – – מֵעֵבֶר – –
הַכֵּנִי בְּמִלִּים! אַךְ אַל נָא – אַל תִּשְׁתֹּק!

קיץ, תרפ"ט
נִיב

יוֹדַעַת אֲנִי אִמְרֵי נוֹי לְמַכְבִּיר,
מְלִיצוֹת בְּלִי סוֹף,
הַהוֹלְכוֹת הָלוֹךְ וְטָפוֹף,
מַבָּטָן יָהִיר.

אַךְ לִבִּי לַנִּיב הַתָּמִים כְּתִינוֹק
וְעָנָו כֶּעָפָר.
יָדַעְתִּי מִלִּים אֵין מִסְפָּר –
עַל כֵּן אֶשְׁתֹּק.

הֲתִקְלֹט אָזְנְךָ אַף מִתּוֹךְ שְׁתִיקָה
אֶת נִיבִי הַשַּׂח?
הֲתִנְצְרֵהוּ כְּרֵעַ, כְּאָח,
כְּאֵם בְּחֵיקָהּ?

תל-אביב, תרפ"ו

העלייה השנייה היתה עליית עלומים, אף היא ידעה קול תרועת נעורים אולם גברה עליה השתיקה. . שתיקת נמלטים על נפשם מתוך ההפיכה. ואולי גם שתיקת נדהמים למראה המולדת השוממה. בספרו של אדם העלייה השנייה כתוב לפרקים תכופים : שתיקה! שתיקה מתוך ייסורים. עבודה מתוך שתיקה. הדק שיניים ועבוד! (על דרך ההלצה, שיש ה מן האמת, אפשר לאמר שכמה מהם היו מחבבים את הדיבור אודות השתיקה) אולם היא עצמה, העלייה השנייה, היתה זעקה, זעקה גדולה ומרה, וזעקה זו הכרח היה לה להתפרץ, עקת נפשה וייסורי מציאותה היו למעלה מכוחה.

ברל כצנלסון כל כתבי,
כרך ז עמ' 162
קודמי קודמינו
האויבים : הבוסר והפראזה
יפה היא השתיקה הגמורה- אבל כלום היא אפשרית ? הרי גם על יפי השתיקה אין אנו יודעים אלא מתוך הדיבור

הלשון זהו הניסיון הראשון להכניס שיטה וסדר בעולם . מבלי הלשון הינם אליבא ד'אמת חבלי מחשבה , חבלי יצירה.

מתוך הכרת קוצר כוחה של המילה תיוולד האידיאה של בדידות האדם. ( כמו שאמר פלובר) המילים הם דוד שבור שעליו אנו מתופפים את מנגינותינו המסוגלות להרקיד את הדובים, בעוד שאנו רוצים היינו לעורר בהן את רחמי הכוכבים.

בייחוד חייבים להיזהר מהביע לאחר את המחשבה לפני גמר בישולה, יש רגע שהאדם החושב על אודות
איזה דבר, כבר היה יכול לתת איזה צורה למחשבתו ואף על פי לידי בהירות גמורה, ואשרי מי שיודע לעמוד בניסיון הזה שלא לקטוף מחשבות בוסר מאילן שכלו. כי המחשבה המתבטאת במילה לפני זמנה, עלולה להיהפך ללא היא ולהישאר בדותה. שמכיוון שכבר נאמרה, הרי היא פוסקת מהיות דבר מה מתנועע, שוטף מתפתח העלול עוד לקבל צורת הבעה זו או אחרת; כולה נקפאת וליוצרה בעצמו הרי היא נראית כאובייקט קיים העומד מחוצה לו. הוא חדל מהתייחס אליה כאל יצירתן, שעודנה בידו כחומר בידי היוצר, שעוד השינוי יכול לחול בה על פי רצונו אלא משתעבד ונעשה כפות לה. החרד על מחשבתו ירחק מזה.

רק הנואם המושבע, שכל דבריו הנם רק בשביל האחרים ולא בשביל עצמו הוא לא ידע מחבלי ביטוי, הוא גם לא ידע מחבלי מחשבה. אחרי שכל מגמתו היא להוציא את הצלילים האצורים באוצרו למען עשות את הרושם הדרוש לו. יש לו סכום גדול של פראזות שאגב ההתלהבות הדרשנית הן נאחזות אחת ברעותה ובצאתן מהנפש הריקה הזאת הן אומרות לאחרים יותר מאשר לעצמו. הנואם המושבע נהנה הנאה גדולה לשמע דברי עצמו. מתוך התפעלות והתפלאות על שהם נגלים לו לעצמו כחדשים.

יוסף חיים ברנר ,חבלי ביטוי
כל כתבי ברנר כרך ג' (נכתב לפני גילוי וכיסוי בלשון של ביאליק)

גילוי וכיסוי בלשון ח.נ. ביאליק

אין מהרהרים אחרי מידות הטבע. כך מנהגו של עולם: מלים עולות לגדולה ומלים יורדות ונעשות חולין. ובעיקר הדבר, הרי אין לך בלשון מלה קלה שלא היתה בשעת לידתה גילוי נפשי עצום ונורא, נצחון גדול ונשגב של הרוח. בשעה שנדהם, למשל, אדם הראשון מקול הרעם – "קול ה' בכוח, קול ה' בהדר" – ובנפלו על פניו, מוכה תמהון ואחוז חרדת אלהים, פרצה אז מפיו מאליה – נאמר, בחיקוי לקול הטבע – מין הברה פראית, מעין שאגת חיה, קרובה לקול "רְרְ" – זה הנמצא בשמות הרעם של הרבה לשונות – האם לא הביא קריאה פראית זו גאולה גדולה לנפשו הנדהמת? האם בקריאה זו, הד נפש שנזדעזעה לכל מעמקי מצולותיה, נתגלה מגבורת היצירה מחרדתה ומצהלת נצחונה בשעור פחות מאלה המתגלות ב"דבור מוצלח" בעל תוכן נשגב, שעלה ביד אחד החוזים הגדולים בשעת עלית נשמה?…

…הרי הדבר ברור, שהלשון לכל צרופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם. מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדבורית, אינה אלא תוהה ותוהה תמיד. אין אֹמר ואין דברים, אלא תהיה עולמית; "מה" נצחי קפוא על השפתים. באמת אין מקום אפילו לאותו "מה", שיש במשמעו כבר תקוה לתשובה, אבל מה יש שם? – "בלימה – בלום פה מלדבר"…

…עד כאן על לשון המלים. אבל מלבד זה "עוד לאלוה" לשונות בלא מלים: הנגינה, הבכיה, והשחוק. ובכולם זכה ה"חי המדבר". הללו מתחילים ממקום שהמלים כלות, ולא לסתום באים אלא לפתוח. מבעבעים ועולים הם מן התהום. הם הם עליַת התהום עצמו. ולפיכך יש שהם מציפים וגורפים אותנו בהמון גליהם ואין עומד כנגדם; ולפיכך יש שהם מוציאים את האדם מן הדעת או גם מן העולם; כל יצירת רוח שאין בה מהֵד אחד משלשה אלה, אין חייה חיים ורתוי לה שלא באה לעולם.
3 אקטיאב, 1915.
עודף המילים והכישלון הציוני
…הררי המאמרים, שבהם תיעדה האינטליגנציה את ניצחוננו בתחום הנראה לעין לפני שהוכרע בתחום הסמוי מן העין- כלומר בתחיית הלשון- הם הם כותל הדמעות האמיתי של ציון החדשה, הלא עכשיו לא מדובר עוד בהצלת עצמנו- שהרי נחמה על ניצחון בלתי צודק תימצא רק בשכחה- אלא בקפיצה אל התהום הנפערת בין ניצחוננו ובין המציאות.
בתשוקה הריקנית לעשות פומבי ליעוד העלינו בעצמנו את כוחות ההרס. הקטסטרופה שלנו החלה כשיעודנו לא הוסיף להתקיים אלא נתחלל, כשהשותפות לא התפתחה עוד בצנעה היאה לה, והערכים הנסתרים שמשכו את לבנו שינו צורתם בגלוי והפכו לתעמולה דמונית. התגלותו לכל עין היא שהרסה את ענייננו. הפגישה עם 'הנסיכה הנמה' נערכה לעיני צופים משלמים רבים מדי משתוכל להסתיים בחיבוק. הציונות זלזלה בכוד הלילה והעבירה את ההולדה, שנועדה לה חזות הכל, אל שוקו של העולם, המוצף אור שמש יתר על המידה ותאוות החיים התנוונה בו לכדי פרוסטיטוציה של שיירי נעורינו. לא זה היה המקום שאותו באנו למצוא, ולא זה האור שבו יכולנו להידלק. בין לונדון למוסקווה תעינו אל תוך מדבר ערב בדרכנו ציונה, והיהירות שבנו חסמה את הדרך אל העם..

.גרשום שלום 1931
על השתיקה