תשוקת חלוצים

בועז נוימן הגיע ישר מהאינתיפאדה השנייה לחקר המסורת החלוצית. המצב הפרדוקסלי של המפעל הציוני בראשית ימי הטרור החדשים עורר אותו כנראה לשאול על המסורת הזו ושורשיה. הוא ביקש לשחרר אותה מתלות באינטרסים כלכליים או פוליטיים. לא צרכים נשקלים במאזני ניצחון או תבוסה אלא תשוקה חופשית ליצירה, להסרת קליפות הגולה וקריאת דרור לרצון לשיבה אל הטבע והשפה, אל האדמה ואל העבודה שצונזרו משך דורות. יצירה שכוחה טמון בכך שאין היא מותחמת ונשקלת אלא נעשית מתוך דחף קיומי שאינו נשקל במאזנים אנליטיות רגילות. לא של כלכלה ולא של פוליטיקה. המחבר מנסה להבין איך קרה ששיקולים פוליטיים, כלכליים, אינטרסנטיים גלויים ובעלי עוצמה כה רבה לא הצליחו לגבור על הרצון להמשיך להיאבק על חזון גם כשלא היה נראה כי הוא בר מימוש .

ספרי היסטוריה תמיד מגלים יבשות חדשות במפות ישנות. הן מגיחות באופן מפתיע מתוך מה שהיה נראה כמובן מאליו. משום מה היבשות המתגלות קשורות תמיד להתעוררות של חידות המתגלות בתקופת פעולתם של ההיסטוריונים. היהודים הצרפתים בזמן המהפכה גילו כי היהדות מדברת בלשונו של רובספייר. אנשי הבונד ראו ביוצאי מצרים מרד פרולטרי, פרויד גילה במשה את אדיפוס ועוד ארוכה הרשימה. יש שעשו זאת באופן שאכן גילה מחוזות חדשים בישן . הם גילו בעבר מרתפים חדשים ועמודי תמך בלתי ידועים. הם נחשפו על ידי ההווה: הוא העלה אותם לבמה, לא כמרתף ולא כעמוד תמך אלא כחלון ראווה. לעתים חריצותם של ההיסטוריונים הללו כה גדולה שהם יוצרים מצב שבו ההד גדל והקול עצמו שותק. בכל מקרה ההווה פותח שערים מיוחדים לעבר כשם שהוא מפנה עצמו אל אופק חדש . המודעות לנקודת המוצא בהווה לחיפושינו אחרי העבר יכולה להביא עמה גילויים ולהיות פורייה כמו שהיא יכולה להפוך את ההיסטוריה לאידיאולוגיה פשטנית המחפשת בעבר העתק הפותר באופן קבלני את חידות ההווה .נוימן נמנע מכך.
ספרו של נוימן מתבסס על חומר האהוב עלי במיוחד: סיפורי חלוצים. עדויות רשימות, מסמכים. הוא שוחה בחומר באופן מעורר רושם. יש לו צורך לדבר על החלוצים כמקשה אחת. ואכן מזווית הראייה של היום כך הם נראים בעיננו . למרות המחקרים המדוקדקים שעשה גור אלרואי ואחרים על מספרם הזעום מתברר כי רבים רבים מבני תקופתם אינם מוכנים לוותר על התואר חלוץ למרות שלא כך הם מופיעים ברשימות של שינקין 'שר העלייה' ד'אז . למרות שלא היו צעירים או פועלים ואפילו קצת רכוש היה להם הם ראו עצמם כקשורים לסמל המאחד שגובש אצל בני זמנם. רבים מבני האיכרים או מבוגרים עזבו את בתיהם בארץ ובחו'ל והצטרפו אל החלוצים .אך גם אלו שעזבו את הקבוצות וגרו בעיר או חזרו למשפחותיהם ראו עצמם כחלוצים. היכולת לדבר על מגוון כה גדול ומתכתש של חלוצים כחלוצים באופן כללי נובעת מתוך כך שחלק גדול מן המחלוקות האישיות, הפוליטיות, נראה קצת חלוד לנוכח התמורות הכל כך דרמטיות שאירעו מאז פעלו. אנו מדברים עליהם כמו שמדברים על החסידים או על יוצאי ספרד בהכללות המסרבות לקבל את ריבוי התורות והמחלוקות שביניהם. אם מדובר על חוויות כמו שעליהן מדבר נוימן בכל כך הרבה פירוט מלומד ,אסור לשכוח כי החלוצים היו בעלי השקפות מגוונות , מוצא שונה, שחילוקי הדעות ביניהם היו רבים. אם אפשר לדבר בהכללות על חלוצי העלייה השנייה אפשר להגיד שבאופיים הם היו אינדיבידואליסטים למרות שהאמינו ביחד .מאד עסקו בעצמם למרות שחשבו במסגרת של אחריות לעם היהודי ולאנושות כולה.
ברל כצנלסון ודב סדן עסקו פעם בשאלה האם שני האחים ישראל ואליעזר שוחט יכולים בשוני שביניהם להקיף את המתח של אנשי העלייה השנייה . האחד כריזמטי, פוליטי, השני נזירי, מסתפק במועט, פוריטני. והרי אם בין אחים גדול כל כך המתח מה נוכל לומר על אנשים רחוקים כמו ברל כצנלסון ובן גוריון שמצאו עצמם באותה חזית ואנשים כמו אליהו גולומב ומניה שוחט הכל כך דומים שמצאו עצמם בחזיתות נוגדות?
המפעל של נוימן דומה במידת מה למה שחולל מרטין בובר בקורות החסידות . בובר העמיד את החסידות על סיפוריה ולא על תורותיה . ההיסטוריונים טוענים כי התורות קדמו לסיפורים והיו להם ליסוד . אך בובר עשה זאת גם מתוך תורתו האנתרופולוגית העומדת על חוויה פנימית ,על הדיאלוג המכונן ועל החברותא. הוא עמד על האנרגיה המוסרית העשוייה לנבוע משחרור מכבלי חוק ונוהג. בובר הגיע לסיפור החסידי ולתורתו על החסידות בגלל הכרתו כמנהיג ציבור. הכרעתו להיות משורר פילוסופי ומדריך רוחני של הציונות הביאה אותו לגילוייו התרבותיים . היסטוריונים של החסידות וחסידים רבים אמנם כפרו בתפישתו אך הוא טען כי הדרך ההיסטורית ופרקי עבר נבחנים ביסוד של ההנחלה לאנשים חופשיים, צעירים, לא פחות מאשר בלימוד של דרכי ההתהוות, ההגות והמיסטיקה.

לחלוצים היו מערכות אידיאולוגיות שהתהוו לאחר משבר, לאחר אובדן ואיבוד פרספקטיבה. הם הרבו לדבר על החיים הפורצים את הסבל והמפלה אך לא אבו לחיות רק את התשוקה. הם ראו לנגד עיניהם
ראייה כוללת שאפשרה והגבילה , שדחפה וצינזרה. חווית תשוקת האדמה ותחיית השפה, פרשת ההתגברות על הנדודים והטריטוריזציה של החלומות התקיימו במסגרת שידעה גם לעסוק בסכנות הטמונות ברומנטיקה, בלאומנות, בפולחני שווא. היהודים הכירו יפה את המלכודת הזו כי הם הראשונים שנפלו לה קרבן . החלוצים בחנו לא בסיפוריהם החשאיים אלא במאמריהם הפומביים מהי המשיחיות התובעת אוטופיה ותיקון ולא משתכרת ומה יכולה להיות סכנת משיחיות השקר הטמונה בתשוקה. זה היה הסיכון ההיסטורי שלקחו על עצמם בהתלהבות אך בלא מעט דפיקות לב. הם עמדו על מידת אחריותם לעם שמסרב ברובו לקבל את עול החוויה החדשה שהם גילו והטילו על עצמם.
.נוימן מדגיש כי החזון החלוצי ניזון ממקורות עמוקים יותר ממה שמתגלה בתיאור הצרכים והמצבים בפניהם עמדו היהודים במאה העשרים. גילוי סדקים חדשים בהוויית הגלות וגילוי מימדים חדשים בארץ ישראל עומד במרכז החוויה החלוצית. הגלות התגלתה כמאותתת חורבן והשיבה לארץ כמהפכה חברתית עמוקה . הדמות החדשה של הגלות וארץ ישראל לא צוירו רק על ידי ההיסטוריה היהודית בת האלפיים אלא היתה פרי דיאלקטי של האמנציפציה היהודית. היא נשענה על הרצון לשוב לאדמה שהחל ברוסיה ובסרביה ביוזמת משכילים יהודים שתרגמו תיאוריות פיסיוקרטיות לדרך פריצת מסכי הגלות . היא נשענה על כך שהיהודי היה לחייל מגוייס בצבאות השונים עוד לפני שהקים את 'השומר' ואת המחתרת. היא נשענה על כך שנפרצו המערכות הקהילתיות היהודיות על ידי מדינות שלא הסכימו לשחרר את היהודי מחובותיו האזרחיות, לפעמים תוך כדי הענקת זכויות ולעתים בהתעלמות מהן. בגלות היה הד לתהליכים של חורבן היסטורי שהיה מלווה בסימפטומים גוברים והולכים של חורבן קיומי.
נוימן מכניס את כל המאוויים, את כל הדורות ואת כל דברי בני הדור לסד אחד ובכך הוא קורא נכון את מאוויי החלוצים לראות עצמם חלק מעולם שלם שצריך לבקוע מתוך הכרת השבר. אין הם יכולים להסתפק בהדחקות העבר, באידיאולוגיות שכיסו ודחפו רבים לשקר עצמי. אך כל אחד מהחלוצים בחר לעצמו גבולות משלו להתנסות המיוחדת שבחר. הרצון לברוא עולם שלם שאינו דוחה לעתיד מעורפל ולא שב אל עבר רחוק, שלא מסתפק בהווה סוער ככל שיהיה וחי בתשוקה, בתנועה להגשמה מלאה של מה שחוצה שדות אך מצוי תמיד במרחק מן האופק. החלוץ לא היה מנותק מאופק פוליטי חברתי, משיקול תבוני ומחזון אוטופי. מהפכת השפה, העבודה, החברה האמנות, האהבה היתה מהפכה אחת שנישאה על ידי אנשים שהאמינו כי כל העול מוטל עליהם . אך ביניהם היתה חלוקת העבודה . אחד היה פועל נפלא אך דיבר קצת אידיש ואפילו האמין בה, אחר מדבר רק עברית אך מצבו במעדר מפוקפק. אחד טוב יותר בנאומים ובצעדים פוליטיים מאשר בטיח של קירות או בנדודים באהלים פזורים על פני הארץ . האחד משוטט בארץ כדי ללמוד מן הערבים גידול ירקות והשני מגייס שתילים מרחוק כדי להחזיר את הארץ למימדים שהיו יכולים להיות בה לפני שנלקחה בשבי על ידי כל האימפריות ששיחקו בה ובתושביה. האחת לוחמת על שחרור האשה ולא רוצה לקחת חלק במהפכה החקלאית והשניה מאמין במרד משותף של ערבים ויהודים על בסיס מעמדי. ולכולם חלק בתשוקה.
נוימן כתב נכון לדעתי שחלק חשוב מהמהפכה החלוצית קשור לארוס. לאהבה. לשיבה אל חיוב הנעורים והילדות. הכניסיני תחת כנפך היה שיר חשוב כמו תחזקנה. הארוס הוא חלק מעולמו של התלמיד לעברית המחפש מילים חדשות ליום העבודה וליום החג. הוא מבקש להגיע לאהבה שתכבד את שני בני הזוג. לא סאלונית , לעתים חושב מחשבות בלתי נזיריות שמביאות אותו לנזירות ולעתים חושב מחשבות נזיריות שמביאות אותו לשוטט מסביב לנקודת האהבה . את הארוס בין הגבר לאישה ניתן למצוא יותר מאשר מציע לנו נוימן בזהירותו אך זהו ארוס המבקש לא לאבד צלם ולא להפוך לפולחן. לעתים רצון זה מביא לכניעה לשלטון הגבר ולפעמים למרד נגדו. אמנם יש שוני גדול בין המשתתפים במהפכה זו. לא דומה האהבה של החלוץ לאישה המשוחררת למרמס זכויותיה של האישה המתקיים באותו זמן עצמו . לא דומה ברית החלוצים המנסה להפוך את פרויד לנביא משחרר על ידי יצירת חברה שמעדנת בלי לדחוק למי שהאמין כי יש לסמוך על אתיקה סוציאליסטית. לא תמיד זהה הברית בין החקלאי לשדהו, לקשר בין הפועל למעדרו , כמו שאין להשוות את כל אלה לנאמנות בין חברי המפלגה הכותבת עצמה בפרוזה עברית משוחררת אך לא מהססת להשתמש במושגים לועזיים אם הם תואמים את האידיאולוגיה שלה . לא דומים הכותבים צרפתית ועברית מסולסלת לאלו הכותבים עברית כבדה עם ציטטות מפושקין ברוסית וסיסמאות מרקסיסטיות וכל אלה לא דומים לכתבי חלוצים מתימן הכותבים עברית באותיות רש'י. ובכל זאת הכל שייכים לחוויה החלוצית .
נוימן מתנגד לתרגום כל אלה לשפה פסיכולוגית או פוליטית כלכלית. לשם כך הוא עושה ניתוח בין דורות של פסיכולוגים פרויד, מלאני קליין ודלז. הניתוח חשוב ומעניין אך אני מניח שיקומו עוד כמה דורות של פסיכולוגים. גם לפסיכולוגיה יש היסטוריה ומפגש בין העדויות הללו לפסיכולוגיה יהיה תמיד בעל ערך אך לא ממצה.
במסורת של הארץ מתגלגלים שני מושגים חלוץ וחולוץ. חולוץ במבטא אידיש הוא שם של זלזול המלווה את החלוצים של כל העליות. זהו כינוי מזלזל באיש פגום דוגמאטיקה ואי יציבות, נודד מדי ונואם מדי. כשברל כצנלסון פנה בהצעה לפילנתרופ יהודי בהצעה להקים מושב לתימנים הוא ענה לו: אין לך שום דבר בכיס ולא בראש. מצד שני אמר וייצמן כי חלק ניכר מהתקציב של הציונות הוא הרעב של החלוצים. זו היתה אימרה משבחת.
הכישרון של א. ד. גורדון היה טמון בכך שלא נכנע לדחף לעשות מכל זה מיתוס אלא במובן שמדובר פה על חוויה ראשונית, שמתגברת על מכשולים בכוח הרצון ואיננה משתחררת מחובת הביקורת המוסרית. כל תפישתו הקוסמית הטבעית, כל ניסיונות פגישתו עם הטבע באמצעות העבודה נשענות על אחריות מוסרית ולא על ביטולה. על הצורך לגייס כוחות נפש קיומיים של היחיד להוויה משותפת של יצירה ואחווה אנושית. לא פלא שהוא אומר כי הוא מוצא עצמו בשיאו בעבודה ובכתיבת מכתבים… התשוקה החלוצית אינה משחררת ממחויבות אנושית , היא מרחיבה אותה. היא אינה שם קוד המסתיר טקטיקות פוליטיות אך אין היא מתחמקת מקריאתן. גורדון איש הארץ הוא האוניברסליסט הגדול, ולא פלא שהיה הראשון בין האקולוגיס העבריים . גם הוא וגם ברנר דאגו כל הזמן שמפעל החלוצים יהיה לזירה ולא לתשובה טוטאלית.
מסתובבים היום בארץ חלוצים חדשים לא אנשי המעדר אלא אנשי חינוך ומעשה. דומה כי תשוקתם החלוצית שוב מדגישה לא דמות סינטטית מפוברקת של אדם חדש אלא דמות של אדם הנאבק עם עצמו לתיקון החברה והיחיד. האם יוכלו הם להיות חלוצים ולא חולוצים?