בדרך זכורה

בעת אני יושב לכתוב רשימה זו על יצירתו של יובל דניאלי אני מקשיב ברדיו לתערובת מוזרה של צלילי מוסיקה קלאסית , להודעות על צבע אדום. הן חודרות לשידור מפיו של קריין ידוע המשדר בדרך כלל דברי שירה. בלב המוסיקה הרוגעת הן משדרות אזהרות נפילת פצצה, בצד ציון של מקום. שיעור של גיאוגרפיה ישראלית קלאסית. תערוכה זו שלפנינו היתה במקור מיועדת להיות סיכום דרך ארוכה ונמשכת. אך היא לא היתה יכולה שלא להאזין לאותות המצוקה של הימים הללו ושינתה טון וכיוון. במקום פרספקטיבה שלווה היא פותחת מבט אל רוח הפרצים העוקרת פרקי זיכרון והופכת אותם לתפילה לאותות אזכרה ואזהרה.

בניגוד לנקודת המוצא ממנה יצא יובל לעיצוב תערוכתו התוצאה שלפנינו צומחת בימים של פריצת דרך ולא של סיכומה, בימים של כאב מחודש, של צלקות נפתחות. בימים של חיבוק בין מאוימים המגלים ביניהם חברות שבימי רוגע הוסתרה. דמעות חרדה הופכות לאומץ לאחווה . לנחישות ההגנה על הנפש מתלווה תפילה למפלה של המוות ולשחר של שלום. ברגעים כאלה הפרספקטיבה לא משרה שלווה אלא תחושה של דרך מתעקלת ,של תחנות מצטרפות לדרמה מתגלגלת .

רבים מן העצים שמוצא יובל דניאלי בשבילי יצירתו נשתלו כתחינה לשורש ולצל. אך עם השנים הזקינו ואפילו נעקרו. חפירות כואבות לגילוי העבר כוסו בידי הזמן. יובל דניאלי הוא גם ארכיאולוג של זמנים אבודים אך בעבודותיו הוא אוהב להצביע על כך שבכל רגע שהעבר זרע את זרעיו הוא התכוון לצמוח, הוא התכוון לעתיד. גם כשהעתיד התמר אל על ובא הגוזם לגזום את שצמח ולעצב את עברו מחדש, הוא מגלה אותו כחלק בלתי נפרד מן העתיד.

גיבור של אחד מסיפוריו של עגנון יורד מארץ ישראל ומביא אל עיירתו את בשורת המעדר וסלילת הדרך שרכש בארץ. חייו מוקדשים עתה לביטוי אכזבתו מהעתיד הזוהר שהובטח לו, שהוא הבטיח לעצמו בעלייתו ארצה כחלוץ. גם עתה הוא סולל דרך אך בעיירת מולדתו הישנה. הדרך אותה הוא סולל עתה מוליכה לבית הקברות של העיירה. האירוניה המתבצרת של עגנון יודעת כי בית קברות יהודי זה הוא הזכר היחידי שיישאר מהקהילה היהודית במקום, גם הקורא יודע זאת. גם יובל דניאלי מרבה לעסוק בדרך לבית הקברות. אך זו דרך אחרת . זוהי דרך לזיכרון של קיבוץ חי. כאן הברושים המלווים את הדרך אל העבר מתפללים אל הגובה, מלווים את הדרך אל הזיכרון ולא אל המוות. בזיכרון אמנם עקבות למוות אך הוא מעשה של מסירה לחיים.

פירושה המילולית של המילה אוטופיה היא אין מקום . על כן תמיד סיפורי אוטופיה ארוגים בחוט המשי של חלום חברה מתוקנת ובלתי אפשרית. הבוחן את תפריה ואת החוטים המכוננים את ציורה של האוטופיה מגלה קווי מתאר של הפצע החברתי . הכישלון האנושי הוא שמוליד את הרצון לחלום את המקום הבלתי אפשרי. האוטופיה נולדה בימים של מסעות רחוקים, של גילוי יבשות אבודות אך הקוראים בספרות האוטופיה מבינים כי היא מתארת מסעות אל מקומות שהדרך אליהם חסומה. הדרך אל המקום של יובל דניאלי היא אחרת . יצירתו של יובל דניאלי היא המנון למקום היכול להפוך לזירת הזמן הניגר ולמציאות אנושית . המקום לדידו הוא טופיה, מקום, שהחלום חלק ממנו , לעיתים חלק מטריד , לעתים חלק מאתגר. המקום אינו תירוץ להשתחרר מהזמן ומהחזון. בו משרטטים את הדרך. זיכרון של מפעל שהוקם על ידי אנשים רבים. לא אלמונים. בעלי שם וסיפור. אין זה מקרה שיובל דניאלי עזר להוציא לאור את ההספדים של חבר קיבוצו על מייסדי קיבוצו. ספר זה מוכיח עד כמה מקום נמדד ביכולתו לשמר את זכרה של הדרך של החיים בו. יובל רואה עצמו כאספן של ההיסטוריה האמנותית של אמני הקיבוץ. לא מפעל שימורים כאן אלא זיכרון חי המעניק אפשרות לרבים להיות האוצרים שלו. דניאלי רואה עצמו מצד אחד כאמן יוצר ומצד שני כעובד תשתיות שלא מתבייש לסלול דרך , לאסוף חומרי גלם בשביל אלו המבקשים לנסוע עליה. יש קשר בין האוסף של יובל לבין היותו אמן יוצר. לדידו כאמן אין האדמה משא כבד לחלומות ולהרפתקאות הרוח אלא שדה המראה חיוני אל שמים גבוהים שאינם נתלשים אלא מעניקים כיוון, אמות מידה.

העבר נמדד ביכולת להפיק ממנו מדרש, ראייה מפרשת ופותחת נוף הבנוי על פרטים מלוקטים בידי אמן. יובל דניאלי דורש את הסמלים הגרפיים פיסוליים ואת עיצובם, הוא הופך אותם מראי לביקורת ולחזון, למקור של תהיה שאינו מוכן לפתרונות קלים של הצטדקות או שמחה לאיד. סמל אלכסנדר זייד למשל ציורו של הפסל המונצח בפסלו של פאולוס בשייך אברק מאפשר ליובל לראות גם את ההעזה וגם את הצל של המגינים שסירבו ליצר ההתנשאות. שאינם דומים לפסלי הגנרלים מברונזה הרוכבים על סוסיהם האבירים בכיכרות אירופה. שם הם תמיד מנצחים בקרבות וזוכים לתהילה הנובעת מאלימות. בפסל של זייד מגלה יובל דניאלי מצב רוח, כאב של עבודה , קוטב הפוך מיצר הפרסום והתהילה המלאכותית שאינם נותנים מקום להתמודדות אמת עם הקיום האנושי.

היום בדרך חולית/ סעורה מרוח/ זהובה משמש / וזכורה מדורות כתב אמיר גלבוע וקלע מאד אל יצירתו של יובל דניאלי. הטבע, העבודה, הזיכרון והתקווה הם לו אתגר. לא מחוז התרפקות ולא הזדמנות להתפרקות אלא מקור אנרגיה ליצירה המסוגלת גם להוריש וגם לפתוח חלונות אל הלא נודע.