החבר דמיוני שובב גדול. אוהב לקפוץ כמו כדור, לרקוד ולשיר אך תמיד הולך לאיבוד.
הולך לאיבוד ורוצה לנסוע.

יום אחד הלך החבר דמיוני לרכבת.

הרכבת ראתה את דמיוני.
היא היתה זקנה עם עשן – זקן לבן- אפור
– בוא חבר דמיוני אקח אותך רחוק.
– אני לא יכול לבוא אתך. את תמיד על פסים.
הולכת ישר
ואני אוהב דווקא לדלג ולקפוץ.

צפצפה המכונית החונה בתחנה

– בא אלי חבר דמיוני, אני אקח אותך.
– את כל פעם יושבת לנוח ולשתות בתחנות המשעממות. אני לא יכול כל הזמן לפהק.
עוד אירדם בדרך!

הציץ אליו בלון פורח מתחת לענן ושאל:

שארד אליך ואקח אותך למעלה?
– תרד אלי? ככה אתה מעליב?
לעוף אני יודע גם בלעדיך!

בא אליו פרפר ואמר:
דמיוני, בוא אלי חבר נחמד
ואעיף אותך לקצה הברוש.
אתה תמיד רודף פרחים.
לפני שתגיע לקצה הברוש תקרוץ לך שושנה
ותעוף בחזרה.

חבר דמיוני שמע לפתע קול ילדה.

היא דילגה מעל שלולית.
רדפה אחרי הפרפר הנעלב וצחקה.
כשראתה את החבר דמיוני שמחה
-הנה ליאן! אמר החבר דמיוני.
– יש לי בשבילך הצעה : ללכת לאיבוד עם פרת.

החבר דמיוני לא נתן לליאן לסיים והתפרץ
-עם פרה שחורה לבנה כזו שלא זזה כי צריכה כל הזמן לעשות שוקולדות לילדים?
איך אפשר לנסוע על פרה?
-אתה אף פעם לא מקשיב. תמיד מתפרץ.
התכוונתי לפרת משה רבנו. היא אדומה, יש לה עיגולים שחורים ואף אחד לא יודע איך היא עפה, לאן היא נוסעת. גם הפרפרים וגם הרכבות שואלים עצמם
איפה פרת משה רבנו? רק אנחנו הילדים יודעים איפה

היא ולאן היא הולכת.

הלכו החבר דמיוני והילדה ליאן, מצאו את פרת משה רבנו והיא לקחה אותם ישר לכיתה אלף.