לוינס וההיסטוריה  של  שנות  החמישים והששים

אני  קורא  בשני  ספרים  גם יחד. בהיסטוריה  של  העולם בשנות  החמישים והששים ובספר  של חנוך פזי על משנתו  החינוכית  של לוינס.  כמה הספרים  הללו  אינם  רוצים לדבר  האחד  את השני. כיצד תורת מוסר נפגשת  עם  היסטוריה  רצחנית, עם פצצות  אטום, מחנות  כליאה,  מלחמות אזרחים, עם מוות  והגירה, עם  רעב. עד  כמה  אני  אתה הלוינסי אותה  הכרה  באחר נראית  כהתחמקות מהמתרחש.

מתחת לרדאר  של  ההיסטוריה  כותב  איש  המודע לה  היטב. גם כיהודי, גם  כאדם ,גם  כמחנך  הרואה את  היצורים  ההיסטורים המתהלכים לפניו  שרוטים ממכותיה  המכוונות  היטב  של  ההיסטוריה.  והוא מסרב להיכנס אליה.  דומה  כי פיסה  מיומנו  בתקופת מלחמת  העולם מהווה הסבר.  בתוך תבוסתה  של  צרפת  הוא  מהלך  בין  רחובותיה ורואה  כיצד מתקלפת  התפאורה  הפוליטית, איך יורד  המסך מעל לבימה   שהיתה  כל  כך עשירה  במופעים, בנאומים חוצבי להבות,  בצבא עם  גנרלים.  הכל מתמוטט לנגד  עיניו והוא בורגני  שנותר  עירום ויצטרך להחביא  את משפחתו אצל חברים לרוח.

היכן מלחמות צרפת  בהודו סין, היכן סטאלין  הבולע מדינות, היכן המלחמות  הקולוניאליות הרבות ואפילו  אפשר לאמר  היכן מדינת ישראל  הפועלת על יד צרפת ?  אנו בתרבות הססנית?  במסדרוני האוניברסיטאות. לא. אנו נמצאים  במרתף  של  בית  שהופגז  ומנסה להתחיל ממקום  אחר.  בית  שיכול  היה להתחפר  במחפרון  הלינגויסטי של  הידיגר. לרומם  את בדידותו  של  האדם ואת ידיעת  סופניותו ומלקט מן  המרתף נקודות  אחיזה.

המבוך  הקשה  של  ההיסטוריה הוא  המבוא לדבר  האמיתי  יאמר  גרשום  שלום. ואין לעשות צעד  בלי לעבור  אותו.  אך  שולם עוד  זכה  לחיות מן  העבר  בו  ניתוח  פילולוגי  היה מעוז  הומניסטי  סוער.  הוא חי  בתקופה  שנתעוותה כמו  שהשפה  הושחתה  על ידי  כוחות  אפלים של  אכסטזה   שטנית שיכולה  היתה להישען  על מצוקה , אינפלציה ורעב.  לוינס שהיה צעיר ממנו עשה מהפכה  קופרניקאית בפילוסופיה כדי  שתוכל לקיים  עוד מרד נגד ההיסטוריה  בשם  התקווה.

כמי  שעמד  בראש  בית הספר  של  אליאנס  הוא  בודאי  הכיר  את  המציאות  בה  חיו יהודי צפון  אפריקה בתוך המרד  האכזרי  שפאנון  היה לו  לנביא. פאנון  דיבר  על  המסיכה  הלבנה  שלבשו  המשועבדים לקולוניאליזם. אלו  שביקשו להיות   כצרפתים  או  הבריטים.  הוא ניסה לקרוע  את  המסיכה הזאת וטען  כי  המקוללים  בעולם  שהפנימו  את  נחיתותם צריכים  לנקוט  באלימות משחררת.  ואלימות זו  משמעותה  היכולת להרוג  באויביך  כפי שעשו  הם לפניך בשם  הקידמה  האנושית. אלא  שהוא לא  חזה שאת  המסיכה  שהורידו  כמשועבדים  היתה  למסיכת  מעריצי  שלטון. מעריצי  כוח, מעריצי  הוצאה להורג.  אלו  שנווטו  שנים  לקבל את השלטון  הקולוניאלי לא  הפנימו  את  המרד נגד  השתלטות יצר  השלטון אלא את  קבלתו  כמדריך אפשרי יחידי.

הרהורים  גורדוניים נובעים  מקריאה מאוחרת  בכתביו. והרי  הם  נכתבו  בעין  אחר. באקלים  אחר  ואפילו בשפה  אחרת מהידועה לנו. ובכל זאת  הם מנגנים על  מיתרים מאד  קרובים , אפילו  אישיים.  הקוראים  אחרי הדרמה  האפוקליפטית  הנוראה  של  הטוטליטאריות  והשואה נזהרים  במיוחד  בקריאת  גורדון.  כמוהם  אלו  הקוראים  אותו  אחרי ייסוד מדינת ישראל ונפילת  הקומוניזם  הטוטליטארי. . קוראים  מאוחרים  אלו  נוטים או  לפטור  עצמם  צעולו  של  הזקן כאוטופיסט א פוליטי או  כהוגה ויטאליסטי מסוכן.

הויטאליזם  העמיד  את  המחשבה  על רעיון  החיים האנטי תבוני. על  עיקרון  אורגאני עם  הרבה טונים  רומנטיים  שפרי  ביאושם  היו תפישות פאשיסטיות ופאשיסטיות למחצה. תפישות  המעמידות  על המושג חוויה  בלבושו  האנטיראציונאלי.

אני  שב ומהרהר  בראיית  גורדון  את  החיים שהוא תמיד מדגי  את חשיבותם מול תפישות  מקטעות  את  רוחבם ועומקם ובהם  גם תפישות  רציונאליות וגם  אנטי  רציונאליות. אך  במיוחד תפישות  המעמיות  במרכז את יצר  השלטון ואת  הפוליטיות הנראית  בעיניהם  כאמנות  השימוש   בבני  אדם.  גורדון מתנגד לפוליטיקה משיחית כלומר לתפישה  שבאמצעות  הפוליטיקה אפשר לגאול  את  האנושות.  הוא  בכלל מתנגד לתפישה  הטוענת  שצורות חיים ומשטר יכולות לשחרר  את  בני  האדם מכלאם ולהעניק להם  כוחות להתקדם אל חירותם הממשית.  הוא  אינו  הגליאני.  גם לא מרקסיסטי.

מרקסיזם  היום אינו עניין  ברור.  רבים  הם  אלו  שהפכו  אותו לפולחן ולמיתוס  המגייס  אנשים להערצת סמכות פוליטית  כזו  או  אחרת.  אך המרכסיזם תבע  את  כבודם  של  הרבים שלא זכו למעמד  כלשהו  בניתוח ההיסטורי  של  זמנם. הפועל  היה  אילם מבחינה  היסטורית, אלמוני מבחינה פוליטית ונדחה  כגיבור  אמנותי. הוא פשוט לא  היה.  הסוציאליזם כולו האיר  עליו  באור חדש.  הוא לקח  ברצינות  את  הקריאה  למימוש  זכויות  האדם כולם.  ההצהרה ההיא שהיתה  לסיסמת  הקרב  של  בורגנים  בעזרתם  הברורה  של  החייל  האלמוני  של  ההיסטוריה  הפועל  . השתוקים  ביקשו ביטוי פוליטי והיסטורי והם מצאו  אותו  בקריאה הסוציולוגית  פוליטית.  שם  באחרוני השאלונים  על  הרכוש והייצור מצאו אנשים מודחים מההיסטוריה מפלט.  מישהו  ספר  אותם.  בעצם הספירה  הזו היה מרד נגד תודעה והווייה פוליטית מקובלת.

בבית הספר  הגבוה ליהדות  בסנט פטרסבורג , בית הספר  שהקים  הבארון  גינזבורג היה מרד  קטן  של  סטודנטים  שתבעו ללמוד   כלכלה יהודית. הבארון  התנגד וטען  כי לא  היינו  רוצים ללמוד מה  קאנט אכל. זה לא מעניין  אותנו. כך לא צריך ללמוד  את מצבו  הכלכלי  ל  העם  היהודי כי עיקר  בשורתו  היא תורתו  הרוחנית.  אך  אותו  הבארון דאג  לקיים פעילות פילנטרופית  ענפה  כדי למנוע  את  הגירת  היהודים מרוסיה.  הוא  שדאג  למחקר כלכלי  עליו הסתמכו הוגי  דעות  כמו  בורוכוב וסוציאליסטים יהודים  רבים   שהקימו את הסוציאליזם  היהודי האנטי ציוני.

גורדון  קיבל  את  הניתוח  שחיפש  את  ביטויים  של  כל  היהודים  שנאלמו מההיסטוריה. לדידו  ההיסטוריה היא  ההיסטוריה  של  היהודים ולא  רק  של  היהדות. של  המסירה  הבין  דורית לא  רק של  המילה  אלא  של חייהם של  היהודים.  המילה חיים כאן איננה ראייה  אנטירציונאלית ומעבר למוסר  ולמחויבות  האנושית. היא מבוססת  על  העיקרון שבחיים יש מעגלים  רבים מעגל  היחיד, המשפחה, הקהילה,  הלאום והאנושות.  מעגלי תרבות ומוסר וביניהם  סולל  האדם את דרכו שהיא תמיד מוגבלת  על ידי  הקיום  האנושי  הקונקרטי מן הלידה  אל המוות.  האדם חי  את כל המעגלים הללו כשמסביבם סובב הטבע המבטא את  מה שלמעלה  ומסביב למציאות  האנושית.  הפתיחות  אל  הטבע כזירת  הקיום מבטיחה כי  מעגלי  הקיום  האנושי לא יתנפצו אל  החלקיות אל המופשטות הלא  רציונאלית או  רציונאליות שטחית המתעלמת  מרבדי  קיום  עמוקים. ההתעלמות הזו מלמדת את בני האדם להדחיק ולצנזר  ולהשתמש בטבע ובאדם  בלי עכבות מוסריות  ולהיכנע ליצרים שהוא ניפח והפך להפשטה כמו יצר  הארוס ויצר השלטון.  בניגוד לתפישות  אורגניות רבות אין  כאן היררכיה ולא אורגאניזם  הרמוני  שפרטיו ידועים.  אין  כאן  כפיפות  של מעגל למעגל.  היחיד  אינו נבלע  במשפחה ולא  בקהילה, לא  בלאום ולא  באנושות  המופשטת. כל  אחד מהמעגלים  הללו משוחח  עם  זולתו. בכל  אחד מהם יש לחיות תוך כדי  הענות  למוסר למרות ואולי בגלל השוני  בין  המעגלים.  בניגוד לתפישות  אחרות הטוענות  לסמכות על  האחרות  הוא מבין את  החיים כקרעים  המתלכדים בביוגרפיות  של  היחידם ובפעולה ההדדית  של  היחיד במסגרת  קבוצתו, משפחתו ולאומיותו. וכל  אלה  נתונים בתוך  המעגל  האנושי המבקש להשתחרר מצורות  הנכפות  עליו  על ידי  הפוליטיקה.

גורדון  אינו מאמין בכוחה  הגואל  של הפוליטיקה או של  או של  המלחמה. עניו מכל אדם היא  התכונה  החשובה כי  היא מכירה  במעמדו  המוסרי  של  האדם, כל אדם. שבתוכם האדם פועל ומגלה נופים חדשים וזיקות מוסריות  המתחייבות  ממעגלים  אלו.

האידיאולוגיה אינה כמו שחשב מארקס תלישות משתלטת, גם לא מכשיר  שליטה היא  לא אידיאה  מדריכה למעשה או שקר מדריך ממשלות היא  קודם  כל דיאטה  רוחנית  שמאמץ לו אדם  דיאטה  שסוגרת עליו ומצמצמת  את  אופקיו ונוטה  להפוך  לסימפטום מסוכן לאופקים  מסתגרים. התחליף לה  אינה חיים נטולי כיוון ומשמעות, נרקיסיות ופולחן של בדידות.  האדם  הנפתח לזירות חדשות של קיום, הבונה  עצמו  ביחס לטבע ולזולת, לתרבות ולחידוש  החברתי איננו  אדם חדש אלא  אדם המתקן עצמו ללא ליאות בהכרתו  כי גם  הוא  גם  האנושות זקוקה להתחדשות. לא  על ידי  הסתגרות אלא  על ידי פעולה המלווה  בקריאה  רוחנית מתמדת  של מצבו שנעשית  באמצעות  הלימוד והעבודה בטבע.

העבודה  בטבע  אינה פולחן, ריטואל היא פעילותמ אנושית המעניקה תשתית לחיי הרוח והקיום. האופן בה  היא מפיעה  על  החיים אינו מאגיה מזיזה  הרים כמו הטכנולוגיה והערצתה, היא  גם לא של כניעה ואימה אלא של השתתפות . הערצת  הטכנולוגיה מביאה לפולחן של גבורה  בהברת  הטבע ולכן  היא מובילה ישירות  למחמה. ההרס  הוא חלק  בלתי נפרד  של יישותה.

האמונה  בפוליטיקה לדידו  של  גורדון אינה  דומה ליכולת לפעול בעולם של  הרבים. בחברה. היא  סימפטום לייאוש מהיכולת  להשפיע  על  החברה  שלא  בדרכי  אלימות ושליטה . היא  ביטוי לייאוש  אקטיבי. מארקס יאמר שבאין פוליטיקה לוחמת המשטר  הישן ינצח בקרב שלא  הוכרז נגדו.  גורדון יענה לו  כי הקרב הזה יביא  את  האנושות  לידי  שעבוד חדש ויותר  אכזרי.  ז'בוטינסקי יבקש להשתמש בפוליטיקה כדי להכניס למשחק  ההיסטורי  את  היהודי שללא  היסטוריה יהיה  קרבן של ההיסטוריה. כך גם יגיד  בן  גוריון. אך ברל  כצנלסון  יבקש להיות מודע לכך כי אנו פועלים בתוך ההיסטוריה ואבדה יכולתנו לחיות מתחת לרדאר, כחיילים של  היסטוריה  אחרת, של פוליטיקה שאנו בשבילה  שמן בגלגלים.  אותם חסידי   דיאטה  הפוליטית  ייכבשו תחת ציפורניה. אין זה  אומר  כי  באנו אל ההשתתפות  בהיסטוריה  כנכבשים  על ידי  הגיונה  האנטי מוסרי. אנחנו צריכים להשתדל  במעגלים השונים תוך ידיעה ואחריות שאין מעגל משוחרר  מהדילמות  המוסריות  שהוא מעלה.  שלכל  המעגלים יש  השפעה  על חיינו ועלינו לא  לברוח מהאחריות השונה  שבכל  אחד מהם.  שהכרעה פוליטית  היום יכולה להיות תשתית להכרעה תרבותית  של מחר, מצע של הנוצר  במעגלי חברה וקהילה  היום יכול להיות  נקודת זינוק לאפשרות פוליטית למחר. חיים  אינם  עיסה אחת אליה  אנו כפופים אלא תחנות מורכבות, מבחני  על מתמשכים  המשתנים ומשנים את שיווי  המשקל ביניהם וכל  תחנה  פותחת  אופקים ומבקרת  את הלקח שנלמד מזו  שלפניה.  גם מעלה  ומציפה שאלות חדשות מתוך  אלה  שנטמנו בשלב מוקדם יותר.

מלחמת  העצמאות  הסתיימה. עין  גב  החזיקה מעמד ואפילו  כבשה את  סוסיתא. אך הסורים ישבו על שפת  ים כנרת  מדרומה עד צמח.  הסורים  גם ישבו  על גדות  החולה וכבשו  את משמר  הירדן.  הם  היו  הצבא  היחידי  שלא  הובס.  עין  גב  היתה למעשה  במצור. רק  האוניות היו  הקשר  שלה  עם  מדינת ישראל. כשהחל  המשא ומתן  על  שביתת  הנשק מדינת ישראל  ביקשה לנהל משא ומתן משותף לסוריה ולבנון כי לבנון  כן  הובסה  במלחמה.  אך  הרעיון לא צלח.  הסורים היו נוקשים.

בצד  הישראלי  של  המשא ומתן השתתף  ראובן  שילוח מטעם משרד  החוץ דן לנר ומשה  דיין.  את ההוראות  קיבלו משר החוץ משה  שרת בהסכמת  ראש  הממשלה דוד  בן  גוריון.  מטעם  האום מונה מתווך באנץ'.

הרעיון של  המתווך  היה  שבמסגרת הגבול  הבינלאומי יוכרז  על איזור מפורז  בכל השטחים בהם  שולטים הסורים. שהצבא  הסורי ייסוג מכל  האזורים  הללו ויכריזו על  כך  שבאיזור  הזה  תהיה  זכות  רק  לקיום משטרה.  שהאוכלוסיה  הערבית והיהודית  שברחה מן השטח תחזור אל המקום ובה  שלושה  כפרים ערביים ומשמר  הירדן ודרדרה.  הבעייה  היתה  עין  גב. בה לא  היה  צבא  סורי. המתווך  דרש  כי  עין  גב תכלל  בשטח  המפורז כמו שבאזורים  אחרים ייסוג  הצבא  הסורי מעין  גב ייסוג  הצבא  הישראלי.  הוא מסביר לישראלים  שאין  סיבה שהסורים  שלא  הפסידו  בקרבות ייסוגו והישראלים לא ייסוגו.  תמורת  הכללתה  של  עין  גב  באיזור  המפורז  ייתפר  כל ההסכם .  הכוחות הסוריים יסוגו.

הסדר זה  העמיד  את  עין  גב  במצב  קשה  ביותר והיתה  בעין  גב אסיפת חברים קשה שבה הסבירו  מנהלי  המשא ומתן  את  שיקרה.  משה  שרת שוקל  האם צריך  לחזור למלחמה והאם כל הסכמי  שביתת  הנשק  ייפרמו  בעקב זה.  הוא טוען כי לא יהיה  זמן מספיק ומועצת  הביטחון תתערב.

ההסכם  היה מקביל להסכם שסוכם  בקשר למשולש. גם  במשולש  ניתנה  זכות לערבים להקים  כוח  שיטור משלהם. אך לפי ההסכם  ניתן  היה להחיל  ריבונות  כלומר  גם להתיישב באיזור.  הבעייה  היתה  שהאדמה  היתה  ברובה  בהאית.

בכנסת  העלה יצחק  בן  אהרון את  התביעה לא להסכים לפשרה עליה  הוחלט  כי  היא מפקירה  את  עין  גב.  משה  שרת  דחה  את  התביעה והסביר  שכבר ישבו  עם  אנשי  עין  גב והסבירו להם מה  קורה.

הפינוי  של  הצבא  הסורי לקח ששה  שבועות הסיבה  היתה  שהצבא  הסורי פירק  את  הביצורים  שהקים  באזורים  שכבש. כנראה  בעיקר במשמר  הירדן ובגליל  העליון. רק אז  שוחררה  הדרך לעין  גב.

זו הסיבה  שהיה חשוב לבנות משטרה ליד  עין  גב.  בן  גוריון  הבטיח להקים יישוב  על  סוסיתא (זה לא נודע מהמסמכים  של משה  שרת.

לימים  הוקם יישוב כשכונה  קהילתית לעין  גב  אך הוא נסוג כי  זו  היתה  עבירה  על  הסכמי שביתת  הנשק.  במחנה  הבריטי ליד צמח  הוקם  קיבוץ מעגן.  כל ההסדרים  הללו  התפוצצו כשעלו להאון. ראש וועדת  שביתת  הנשק האמריקאי הצדיק  את  עמדת הסורים  שהתנגדו והיו מוכנים רק  שיקימו אוהלים  במקום.  וועדת  שביתת  הנשק  התפזרה.

בתקופה  הזו ניהלו  עם  הבהאים משא ומתן  על  אדמותיהם. דירותיהם  בחיפה יושבו  בעולים חדשים והגיעו אתם להסכם  על  דמי מפתח. גם לגבי  האדמות  במזרח  הכנרת  שרת  כותב  שהוא מגייס  כסף כדי  שניתן יהיה להתיישב  עליהם.

אנשי  דרדרה  עברו  לקיבוץ אייל.

רק עין  גב נשאה  במחירים אז.

צור מחצבתו: ספרו של היסטוריון ופמיניסט

בגיל 76 מוציא המחנך מוקי צור, מהדמויות הבולטות של התנועה הקיבוצית, אוטוביוגרפיה סוחפת ומסביר איך מלחמת העצמאות שינתה את חייו ומה הפתרון לשוויון אמיתי בין המינים

מוקי צור. (צילום:מירי צחי)

צור, ההיסטוריון, המחנך והסופר שמסרב להיקרא סופר, ביניהם הביוגרפיות המאלפות של יהודה שרת, רחל, יצחק קצנלסון ופניה ברגשטיין.

כעת, לאחר כל זאת התפנה צור, איש קיבוץ עין גב ומהדמויות הבולטות בתנועה הקיבוצית, לכתוב ולהוציא לאור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" את "חצי חליל", אוטוביוגרפיה שובת לב. "זה בשביל הנכדים שלי", הוא אומר בדרכו הצנועה בעודנו יושבים קרוב לכנרת, הכה אהובה עליו.

הרגשת שהניגון שלך אינו שלם בלי הספר הזה, כדבריך בספר?
"גם לאחר שהספר הופיע, הניגון שלי עדיין איננו שלם. מי שקורא בו, מבין שיש לי בעיה עם הביטוי העצמי. בדרך כלל אני רגיל לכתוב על אחרים, וגם איתם לרוב לא קל לי, כי בהרבה מובנים אני לא רואה את עצמי כסופר כשאני מאוד ביקורתי לגבי מה שאני עושה".

יש שוני בין הכתיבה על הזולת לבין הכתיבה על עצמך?
"אני חושב שאין לי המרחק הדרוש אם כי אחרי הכל אני רואה את עצמי כילד בן עשר במלחמת העצמאות. גם אם זה נראה כמעבר להרי החושך, זה הולך איתי עד היום.

"כשאדם כותב על עצמו, היכולת להסתכל בפרספקטיבה מוגבלת, מה גם שבכתיבה יש לי תמיד רצון להפיק לקחים. איך אומר הבן שלי? 'ספר סיפור, אל תתווה דרכים'. אבל אני לא יכול בלי התוויית הדרכים, כי אצלי ההגות היא חלק מהרפתקת הכתיבה ואני לא יכול להיפטר מזה.

עשו לייק לעמוד הפייסבוק שלנו –'מעריב אונליין'

"מה הנחה אותי בכתיבת הספר? אמא שלי, וירה, הייתה אריסטוקרטית במהותה. לדבריה, כשהיא הייתה באה לעיר, היא הייתה מסתכלת אם תולים את הכביסה בחוץ או לא. זה היה לגביה קנה המידה אם תושביה תרבותיים. כשאני מסתכל על מה שכתבתי בספר, אחרי הכל אני אומר לעצמי שלא תליתי את הכביסה המלוכלכת שלי, אלא כיבסתי אותה.

"לכן, זה לא הווידוי של חיי ואולי יקומו נגדי מבקרים שיגידו: 'אנחנו רוצים דם!' מה לעשות, אני לא מחפש דם ואם יש משהו שמוציא אותי מכליי, זו שמחה לאיד, מה שהחלטתי לא לעשות בחיים שלי למרות שמדובר במלאכה מאוד קלה".

מה הנמשל משם ספרך, "חצי חליל"?
"באמת איבדתי בילדותי חצי חליל ונשארתי עם הפייה. יצאתי מהעניין בלי לדעת לקרוא תווים, כשהפסקתי אז ללמוד מוזיקה. אובדן חצי החליל רודף אותי עד היום מפני שוויתרתי על מימוש עצמי במוזיקה ובתחום הזה נותרתי נכה. הנכות הזאת מלווה אותי גם בדברים אחרים.

למרות כל מה שכתבתי, אני לא היסטוריון עד הסוף, גם לא סופר ולאחר כל מה שלמדתי ולימדתי, אני לא דוקטור. אני – אני".

מתגעגע לדשא

גם לאחר שחצה את גיל 76 , הוא דבק בכינויו מוקי, אם כי בתעודת הזהות שלו רשום שמואל צור. ילדותו עברה עליו בשכונת רחביה בירושלים כבנו של פעיל הציבור יעקב צור, לימים שגריר ישראל בארגנטינה ובצרפת, יו"ר הוועד הפועל הציוני ויו"ר קק"ל.

"רחביה של אז הייתה פרובינציה של חבורות מאוד סגורות של פקידים ואנשים משכילים עם המון אמביציה", הוא נזכר. "קירות האבן בירושלים לא מקריים. כדי להיכנס פנימה, צריך לחצוב באבן. הסתייגותי מאותה סגירות הביאה אותי לעמק הירדן".

איך היה לגדול עם אבא מפא"יניק?
"נהדר! קודם כל הוא הגיע איתך לפשרות כל הזמן. כל התכונות הטובות של מפא"יניק דבקו בו, אבל הוא לא רדף אחרי השלטון. אבא רצה לראות בי מנהיג בנוסח שהוא לא הצליח להיות. בכך אכזבתי אותו. אומנם אני מוקיר את העשייה הפוליטית, אבל לי זה לא התאים. כשהיה רעב במפלגת העבודה לצעירים, רצו להכניס אותי לכנסת וזה לא הצליח להם.

"הייתי צעיר ששחה בניגוד לזרם של הצעירים. הפריע לי אז שצעירים רצו להיכנס לפוליטיקה בזכות הגיל שלהם. זה נראה היה לי עקום. לדעתי, מערכת פוליטית לא צריכה להיות מבוססת על כריזמות של קדושים או של אנשי רוח. הטרגדיה של הפוליטיקה כיום היא שכאשר אדם נכנס למערכת הזאת, הוא מבודד את עצמו מיד ומצטרף למלחמת הכל בכל".

זיכרונותיו של צור נושאים אותו אל ימי המנדט. "עם כל הבוז שחשנו כלפי הבריטים, גילינו כמה חורים בתוך הסיטואציה הזאת", הוא משחזר. "אומנם זוכרים את שעות העוצר ואת ה'כלניות', שגירשו מעפילים, דבר שייזכר לגנאי, אבל כילד הסתובבתי ביניהם ולהפתעתי החיילים האלה, חובשי הכומתות האדומות, היו נחמדים אלינו וחילקו לנו סוכריות. בעקבות החלטת האו"ם, ב-29 בנובמבר 47', הם אפשרו לנו לטפס על המשוריינים ולהניף את הדגל שלנו".

מלחמת העצמאות הייתה לגביו חוויה מעצבת, ו"הרושם שלה עלי הולך וגדל עם השנים". "ככל שאני יודע יותר עליה, אני מבין איזו טראומה היא הייתה, אם כי אנחנו, הילדים, שיחקנו בין העמדות", אומר צור. "עוד לא עיכלנו את השואה, וכבר רבים מצאו את מותם במלחמה ההיא. כשהסתיימה, לא הייתה השהות לעיכול, כי מיד הגיעה העלייה ההמונית".

המלחמה תמה ומדינת ישראל קמה. אביו של צור התמנה כשגריר הראשון של ישראל בארגנטינה ובאורוגוואי. "בסך הכל לא הרגשתי נוח להיות בן של דיפלומט", הוא רואה כך את תקופת נעוריו. "הרי ילדי משרד החוץ יכולים למלא תחנה פסיכולוגית מכיוון שיש בעיה מאוד רצינית לילדי דיפלומטים. הבנאדם נלקח בגיל מאוד צעיר משורשיו ומוצא את עצמו במקום זר, בתוך עולם של דיפלומטיה, מה שמשאיר פצע להמשך החיים".

מה עשית אז?
"הלכתי לפעילות בתנועת נוער כדי להתרחק מהקלחת הדיפלומטית, ובזמן התיכון חזרתי לבדי ארצה ועברתי להתגורר אצל דודתי, הסופרת ימימה טשרנוביץ־אבידר (שכתבה עליו את "סיפורי מוקי השובב"). כשהורי עברו לתחנה הדיפלומטית הבאה שלהם, בפריז, בכלל לא הצטרפתי אליהם. התגייסתי לנח"ל ודרכו הגעתי לעין גב.

"כשהייתי בן 20, כבר נבחרתי כמזכיר המשק, תפקיד שאף פעם לא אהבתי אותו, אבל זה גם היה לי כמו אוניברסיטה לחיים. מדובר בתפקיד שמהותו לא הכי ברורה. שוכחים שמזכיר משק הוא לא מנהל וגם לא עובד סוציאלי".

צור, שהתכבד ביום העצמאות לפני כמעט שנתיים בהדלקת משואה בהר הרצל בשם ההתיישבות העובדת, מוסיף: "היום לא עושים שינויים במכת גרזן כמו בעבר ויש יותר נכונות לפשרות. יש לי הסתייגות מהשכר הדיפרנציאלי שהונהג אצלנו מאחר שאני בעד שכר שווה לעבודה. מצד שני, שמרנו על חדר האוכל ועל החינוך המשותף, כך שנשאר היחד".

למה אתה מתגעגע מהקיבוץ של פעם?

"לכל געגוע כזה יש מחירים. אני מתגעגע לדשא הגדול". ובאשר לעתיד הקיבוצים? "הרעיון הקיבוצי לא ימות, כי רעיונות הם לא בני אדם. בני אדם מתים, לא רעיונות. השאלה היא איך יהיו הקיבוצים בעתיד. אני לא קורא לחזור לקיבוץ כפי שהיה פעם. הרי אני לא בעד מפלגת הנוסטלגיה. כהיסטוריון, אומנם אני עוסק בחקר העבר, אבל זה מגלה לי לא רק את הפרחים, אלא גם את הקוצים. אין לי עניין לשוב אל הלחץ החברתי שהיה ואל הדלות הכפויה והמנוונת".

אין זמן לגמלאות

לאחר מלחמת ששת הימים היה צור בין יוזמי ועורכי "שיח לוחמים", קובץ שיחות ועדויות של חיילים מקיבוצים, וגם כתב ספרים על נופלים. "הספרים האלה היו הפרק הכי קשה שעברתי בחיי", הוא מציין. "משפחות הנופלים פשוט קרעו את לבי. זהו עיסוק שמאוד פוצע את מי שעוסק בו. אותי זה הביא לכך שבתקופת מלחמת יום הכיפורים חלמתי בלילות על הנופלים שכתבתי עליהם".

כשיצאת לשליחות בארה"ב מטעם התנועה, זה היה לגביך הלם תרבותי כמי שבא מהקיבוץ?
"עברתי שם תקופה מיוחדת במינה. פגשתי בארה"ב אנשים שהזכירו לי את ותיקי העלייה השנייה, שאותם פגשתי בארץ. בניגוד להיפים בארה"ב, אנשי העלייה השנייה אכן עבדו עבודת פרך, שהייתה חלק בלתי נפרד מההיפיות פורים שהוקדשו להם. זה היה הניסיון הבדיוני היחיד שלי בכתיבה".

מה גרם לך להפוך למטפלת?
"זה ביטא קטע חזק אצלי של שחרור הנשים. כפמיניסט, אני מתנגד לחלוקת תפקידים לפי המינים. כל זמן שלא יהיו גברים שיעסקו בחינוך, לא יהיה שוויון. לדעתי, מאוד חשוב למערכת החברתית שיהיו יותר גברים בחינוך. כל זמן שגברים לא ייתקלו בבעיות של נשים, תהיהנכות בצורת המנהיגות של החברה. גברים לא רק צריכים לפנות מקומות לנשים, אלא עליהם גם לקבל מהתכונות שנשים אגרו במהלך ההיסטוריה".

במהלך השבוע מתרוצץ צור כמרצה בין שלושה מוסדות חינוך – בגולן, באזור התחנה המרכזית בתל אביב ובירושלים,
לצד מפגשיו עם קבוצות קיבוצניקים ותיקים בעמק הירדן ובגבעת חיים. "אני עסוק מסביב לשעון", הוא אומר, "אבל לא מן הנמנע שיום אחד יגידו לי: 'תעזוב אותנו!'. כל עוד זה לא קורה, אני לא מפסיק להירתם לאתגרים חדשים, כולל ליווי של קיבוצים עירוניים בעיירות פיתוח. למי יש זמן לצאת לגמלאות".

כתבה של יעקב בר און במעריב על הספר חצי חליל

http://www.maariv.co.il/culture/literature/Article-459944

מהאלבום

קטע מן הסדרה של מודי בראון וענת זלצר בהפקה משותפת של ערוץ 8 והערוץ הראשון

ראיון לתכנית הרדיו אנשים בלילה עם קובי מידן

ניתוח חזותי של "שנים טובות" מקיבוצים בתכנית החדר של רות קלדרון. משתתף  בן קיבוץ אפיקים אסף ענברי. התכנית בשני חלקים בעקבות הספר שנים טובות.

מתוך חג ה70 לקיבוץ עין גב

אדריכלות בישראל: הקולקטיב והארכיטקט- מוקי צור

כתבתה של ילי ברוש בחדשות ערוץ 10 על הצלם נפתלי אופנהיים עין גב

ראיון בתכנית של הטלויזיה החינוכית על אדריכלות בישראל.

ראיון לתכנית הרדיו אנשים בלילה עם קובי מידן