כל הפוסטים מאת מוקי צור

רשימות

רשימות

זמן אמיתי

כשכתבתי את הספר על המחנך, המשורר יצחק קצנלסון התברר לי שרכש אדמות בארץ ישראל של שנות השלושים שיוכל לעלות לארץ חלומותיו שהיתה פוקדת אותו עם סיוטיה בביקוריו. הוא היה שר עליה בפולין מה יפים הלילות בכנען אך כשהגיע אליה תמיד תקפו אותו מחלות מוזרות. פעם נגס אותו עכבר ופעם כאבי ראש מוזרים שדחפו אותו חזרה לפולין יחד עם תחושת האחריות כלפי המשפחה וכלפי תלמידיו הרבים. אך תמיד התכונן לעלות ולשם כך קנה אדמות בארץ. אחת מהאדמות הללו היו ליד כפר שמריהו של היום. בפינת הכבישים שם בנוי היום בית גדול. שהיה פעם מרכז מסחרי או משהו בדומה לזה.
יצחק קצנלסון כידוע לא הגיע ארצה ונותר כעד רגיש וכקרבן, כיוצר ומורה בתקופת השואה. הוא היה בוארשה האיש המבוגר ששר ולימד את המורדים בגיטו וארשה. שנתן להם גיבוי בימי בדידות נואשת. ב1940 ניסה לעלות ארצה, שלח את חפציו אך לא הצליח להעלות עם משפחתו לאוניה . שחיתות קטנה של חברת הנסיעות : היא העדיפה את הנוסעים ששלמו לה ישירות ולא דרך ההסתדרות הציונית.
האוטובוס מהצפון עובר כל פעם בפינה ההיא שרכש המשורר ושלט גדול אורב לנו שם 'זמן אמיתי' בית ספר לבארמנים. למוזגי משקאות על דלפק. אני מסתכל על השלט וחושב על גורלו המיתולוגי של מקום. תמיד קראתי את הדבר כאיזה אמירה צינית המצביעה על אזורי חוסר בושה ובורות מקיפה. והנה בא ספרו של דוד גרוסמן והפך לי שוב את התמונה. סוס על הבאר הוא סיפור המתנהל בבאר . אולי באר המנוהל על ידי זמן אמיתי. בתוכו מתרחשת הדרמה המיוחדת בה סטנדאפיסט משחק את משחק חייו. הביוגרפיה שלו על הבאר מהולה במשקאות. ומרכז סיפורו סיפור של אמא שלו יוצאת שואה. אך לא שואה של קרבנות או ניתוחים היסטוריים. של אשה החיה לאחר השואה בשוליים. בשוליים האמיתיים . במקום בו יש ערך לסמרטוטים שאיבדו את תפקידם, לחינוך המלקה, לאימה ולהסגר. לא שם אלא פה לאחר שם. שם לא שואלים מדוע האמריקאים לא הפציצו את אושביץ והאם מותר לשיר אחרי מחנות המוות. שם מתקנים גרבי ניילון ועובדים בבית חרושת לתחמושת. הבן הכל כך ישראלי של האם הזאת, שיודע את כל המערכונים בעל פה, שהולך למחנה גדנע ונסחף אחרי כל פיסת זמן ישראלית ירושלמית, בא משם ומגיע לבאר לספר בדיחות עליהן יוכל לשוט אל מסע פנימי בלתי אפשרי משלח אמרות כנף בעברית כל כך מדוברת שאולי לא תתקיים בעוד שנים ומשחק שחמט עם האנשים בעולם כמו שאומר הספר לפעמים רץ באלכסון ולפעמים ישר כצריח. תמיד מחכה לשח ולמט ובינתיים משחק משחק בלתי אפשרי. הוא חי. מתלוצץ.
כשהיה ילד היה הולך על ידיו רצה כנראה לראות עולם בהפוך. בשבילו הילדה הגמדית לא היתה נמוכה כי הכל נראה לו בהפוך ואולי כך הילך עלי אדמות כי רצה להתהפך בחייו, בראייתו את העולם. אני מעלה כאן רק קו אחד בתוך ההתפרצות הספרותית הקשה, הוירטואוזית אך הענווה. עוד דרך באמנות של דוד גרוסמן השבה אלינו בדרכים רבות : הקינה.
אני מתבונן אחרת אל בית הספר לבארמנים עבריים זמן אמיתי. כנראה על הדלפק, בין הבקבוקים שאני לא מכיר מתרחשים חיים עליהם אני כסקרן ואפילו כחוקר לא מכיר…

במיתוס המשפחתי שלי יש פרק עלום ומסתורי שנקרא אליעזר גרינבוים. משפחת גרינבוים הידועה, יצחק הציוני הוותיק , חבר הפרלמנט הפולני, שארגן את מיעוטי פולין לקרב על זכויותיהם ברפובליקה, הצטרף להנהלה הציונית בארץ היה בן שהתחתן עם בת דודה של אבא. הוא היה מחנך דגול בשומר הצעיר, בגן שמואל. גרינבוים הזקן שהיה ציוני כללי מצא את המכנה המשותף היה לממונה על פולין בסוכנות היהודית בזמן השואה. בנו השני אליעזר נשאר בפולין והיה לקומוניסט אדוק. נתפש על ידי הנאצים, היה במחנות המוות והיה שם לקאפו. אחרי המלחמה עלה ארצה וחי בה. תמיד אמרו כי הסתיר את קשריו עם אביו בגלל שלא רצה לזכות בפרוטקציה אך לאט לאט התברר כי גם ביקש להסתיר את שעבר בתקופת השואה. שמועה החלה להתגלגל במשפחה ובארץ כי הבחור נרצח ברמת רחל על ידי מישהו שהיה תחת שבטו במחנות. השם רמת רחל הדהד בשטח.
עתה קראתי ספר על מלחמת העצמאות ברמת רחל. זהו אחד הפרקים הקשים של מלחמת העצמאות. לוחמיה חבריה של רמת רחל עזבו את המקום פעמיים והוא נכבש פעמיים על ידי הערבים. והנה שם מצוטט אליעזר גרינבוים הלוחם שאומר לחבריו שלניצחונות יש תמיד אבות והכישלונות יתומים. מתוך סיפור הקרב של רמת רחל מתברר כי אליעזר גרינבאום לא נרצח בידי מי שזכר שהיה קאפו אלא בקרב הנסיגה מרמת רחל. רכב הנסוגים מרמת רחל מצא את אחת החברות מהקיבוץ זוחלת בשדות כדי להגיע למקום מבטחים והיא פצועה. הרכב עוצר כדי לאסוף אותה ונפגע ישירות מפגז. ואולי לא זאת האמת? ואולי זה הסוף ההגיוני שהמציאו לו חבריו למחנות? ואולי לא יה ולא נברא כל הסיפור המסופר. זוהי עדות לאזורי הדמדומים שכה קשים לאבחנה…

פראנץ קפקא בפרק האחרון של חייו פגש ילדה קטנה בכיכר שבכתה מאד כי אבדה לה הבובה. הוא ניחם את הילדה ואמר לה כי הבובה לא נעלמה. היא יצאה לטיול. הוא סיפר לילדה שמכיוון שהבובה נסעה רחוק והיא לא יודעת את הכתובת של הילדה הוא קפקא יביא לילדה את המכתבים של הבובה. כל יום היה בא קפקא לגן פוגש את הילדה ומסר לה מכתב מהבובה הנודדת. והנה הודיעו לקפקא כי הוא חייב להתאשפז ולעבור לפראג. הוא הביא לילדה בובה אחרת שלא דמתה לבובה שהלכה לאיבוד. הוא סיפר לילדה כי אין זו בובה אחרת . כי זוהי אותה בובה אך היא השתנתה כי עברה מסעות רבים.

אבא קובנר ראשי פרקים ליד ושם

אבא קובנר יד ושם

הנה באנו אמא לקץ הנדודים.
גם את, גם אני עתה בני חורין.
את הגעת למקום אין חוזרים
אני עד לכאן – ומכאן אין יוצאים

ושנינו אמי נתפלל כאחד
שלא יישרף העולם מדמעה שהותרת

ביוגרפיה ושירה היחס הדיאלקטי
האם מותר לשיר אחרי אושוויץ – אדורנו

חייבים לשיר אך האם יכולים
פרימו לוי ואחרים מצאו פתרונם ההתאבדות
יצחק קצנלסון – החיים הם חובה לא זכות

אבא קובנר אי אפשר לשיר אך חייבים
מעשה של מרד.

הוא נורה מכוכב לא נפתר
אל כוכב נפטר
הוא שוגר במסלול סביב
תפארת האדם עלי אדמות
10
9
8
7

4
3
2
1

את האותות כולם קלטו המשדרים
רק עם הלב
בשש ושלושים נפסק הקשר

ארורה אהבתכם
אם תנפצו את החלון היחיד
שבעדו משקיפים מתי על
החיים

חשש מפני דימוי של משורר שואה
משורר שואה הוא מי שמגיע לשואה כי חושש שלא יצליח לכתוב שירה אם לא ישתמש במוטיבים של המוות.. משורר שואה הוא מי שקל לו להגיע לדימוי של מוות דרך השואה.

שירתו של אבא קובנר חתוכה, קרועה, פאזל שלא מתאחה כי בנוי יהלומים שרופים. ויחד עם זה כל חלק בא מרמז על הרצון לפתור את הפאזל, להפוך אותו ךחזןם בו העתיד לא יפתור את שאלות העבר אך ימצא לעצמו כוח לא לשכוח אותם.

באחת השירות שלו הוא מתאר ילד קטן בעל אצבעות עדינות ביותר שתפקידו לשחרר מרעומי פצצות ידיו וגילו הצעיר מאפשרים לו לעסוק בעיסוקו המיוחד 'המלאך השחור' הוא נקרא. מבקשים ממנו להתרכז עיקר – לראות לנגד עיניו רק את הפאשיסטים ולהתרכז במשימתו

האומנם חשב עליהם?
בלילה אמא מלבישה אותו טלית קטן. אבל בשדה
הוא משיח את דעתו מהם ובאמת
ובתמים והם באים.
עיניו אז לא פקוחות ולא סגורות
והם באים
קשה לדעת חמי, קשה להפריד ביניהם
זכור הם אומרים
את המקומות בהם נרצחת
ואינם קרבים

השירה בשבילו היא גשר מתוח על תהום רבה. גשר העלול להתמוטט כל רגע. כל השירה של הגשר מתוחה מאד. תמיד יש סיכוי שהגשר יתמוטט והתהום תתגלה.

עין החורש כסמל לטבע, לקהילה, למוות הטבעי ולפרידה הטבעית. אך תמיד היא מתוחה מאד על הגשר.מורגש הפחד שהוא יתמוטט מהסחת העין מפני התהום עליו הוא מגשר.

רעיון הנקם – צריך לפעול אחרת
חילוקי הדעות עם אנטק צוקרמן
הבריחה, העלייה והנקם.

מלחמת העצמאות
דף קרבי
הבוגדים מחייבים סליחה מול אנטק
בובר עורך תערוכה של אמנות יהודית במסדרונות הקונגרס הציוני
מי שעורך את התערוכה יהיה בסופו של דבר משתף פעולה.
רנסנס יהודי
שיח לוחמים
אין פרפרים פה וילדים כותבים במלחמת ששת הימים.
שירים פואמיים על נפץ גדול
שירים ליריים על המלחמה

יהודים אינם יורים ביהודים

שירים לשלומית

שירים לשלומית

מרדכי שלו

השבוע הלך לעולמו מרדכי שלו ונקבר בבית העלמין של כנרת. לא רבים היו בלוויה. ההודעה על מותו היתה מוסתרת . אני מניח כי הוא היה מרוצה מכך שהרי מבחינות מסוימות לא עזב את הלח'י כתנועת מחתרת כמיעוט של נבחרים לייעוד .
בלוויה היה כנס סופרים : שני בניו צרויה וענר אחיינו מאיר שלו , הנכדים וכן כמה אנשי ספרות תלמידיו וחבריו .
מרדכי היה המורה האגדי של עמק הירדן. הוא היה מורה רב תחומי לספרות עברית, לשפה העברית, לתנ'ך, לגיאוגרפיה להיסטוריה ולמתמטיקה. תלמידיו היו משתאים לעומק הלימוד ולרוחב ההשכלה.
מאיר שלו סיפר כי אביו יצחק , אחיו הבוגר של מרדכי, נצטווה בנעוריו להיות אסור למיטתו כשנה. הוא כבר היה בתיכון והביאו לו שני אחים, האחים אהרון ואפריים קצ'לסקי, לימים קציר שילמדו אותו את מה שהחסיר בכיתה. מרדכי שהיה אז בן שש היה מקשיב מבעד הדלת לתורה הנלמדת, מן המדעים ועד השפה. יום אחד פתח אחד האחים את הדלת ומצא את מרדכי הקטן כשאוזנו היתה צמודה לדלת. מאז הוכנס הילד הקטן לחדר ולמד. 'כך הפכתי לאוטודידקט' הסביר מרדכי לאחיינו.
כשאני הגעתי לעמק הירדן היתה כבר אגדה נפוצה על מרדכי שלו הפדגוג האולטימטיבי. המורה שסוחף אחריו את כל תלמידיו בקסם ובעומק. גם כשעבר לבית ברל ולירושלים המשיכו אנשי העמק לעלות לרגל לקבל ממנו שיעורים. דירתו הצנועה במעונות עובדים בירושלים 'עם עץ הרימון בפתח' כמו שציין מישהו בלוויה, היו לרבים לבית מדרש. הבית היה מעוטר בציורי ריקה אשתו בת לאהרון שידלובסקי איש כנרת שהיה לרבים האני העליון של הקבוצה . אם רצית לשמוע דעה חותכת, רדיקלית ובלתי מתפשרת בענייני הקיבוץ או בענייני מדינת ישראל היית צריך לפנות אליו.
לשידלובסקי וחתנו שלו היו תכונות נזיריות מודגשות. בחייהם הם שאפו לעיקר ,למרות שלא הסכימו זה עם זה מהו בדיוק העיקר שניהם ידעו שידיעה היא צו מחייב. שהסתפקות במועט היא פינוי חלל מתאים ויחידי לרוח החופשית באמת. שניהם היו ערים לכך כי חיי ציבור לעתים קרובות מסתלפים וכמו שאמר שידלובסקי ' עמים משתגעים, אי אפשר להסביר את הדבר רק על ידי אבחנות כלכליות או פוליטיות. עמים יודעים מהי התקפה של טירוף. ' אלא ששידלובסקי ראה את הטירוף בפוליטיזציה, בעסקנות, ביכולת של האנשים להפסיק לייצר, לעבוד, להיות קשובים למגבלות גופם ולחובותיהם המוסריות . מרדכי שלו היה ער לריקנות התרבותית, לשכחה המכוונת, האינטרסנטית, המתעלמת מאנשים ומצדק. אך בעיקר השואפת לאבד את האותנטיות שלה.
גם אם אין אתה מקבל את מסקנותיו הפוליטיות כדאי בהחלט להתעמק ביצירתו שבנויה כפירוש אך למעשה היא יצירה ובמובן זה הוא ממשיך מסורת פרשנית ארוכה. בניגוד לפרשנים אחרים הוא מבין כי הכתיבה של יהודים חילוניים ושל סופרים לא יהודיים תובעת פירוש גם היא, ולא רק פירוש ספרותי אלא פירוש קיומי אנושי. מבחינתו הספרות היהודית המסורתית לדורותיה לא מסתיימת בספרות ההשכלה אלא מפרשת את המהפכה, כמו שהמהפכה מפרשת אותה. לדידו הציונות איננה פרק מנותק גם אם היא מנתקת.
פירושו את קפקא את א. ב. יהושע את אלתרמן ועמוס עוז את בקט ואת ג'ויס הם מדרשים אקטואליים. הם מסבירים ומשחררים כאחד. הוא מפגיש את התנ'ך עם הגיאוגרפיה של ארץ ישראל, ואת זו עם הצימאון הבלתי נדלה של קפקא ועגנון. בפירושיו הוא בורא עולמות חדשים, שואלים ומאתגרים. גם אם אני מהרהר לא פעם בכיוון הפוך מכיוונו של שלו ומבקש את ערוץ התקשורת בין היהדות לעולם כשבר פורה המאפשר לבנות גשר אל בנייה הומניסטית יהודית מחויבת למשפחת העמים על קרעיה גם אם אני חושש מפני אוטיזם לאומי והוא חושש מפני התפוררות הזהות שתביא לשנאה עצמית וכניעה בפני הרוע בעולם, הגשר שהוא מצליח לבנות ביצירתו הפרשנית מקיים תנועה חיונית לשני הכיוונים והיא החשובה בעיני.
מרדכי שלו חושש מחילולם של העניינים בהם הוא עוסק על ידי פרסום והפצה , כאילו פוחד למצוא עצמו מול הקריקטורה של דבריו . הפומביות החרידה אותו כנראה גם מפני חרדתו מפני עוצמת יתר המתהדרת ומתנכלת למחשבה היסודית והתובענית. להוציא ממנו משהו כתוב היה כמעט פרויקט אבוד. הוא היה אוסף מקורות יותר מאשר מפרסם אותם. את אמונותיו הפדגוגיות לא תמיד הסביר ויש לחלץ אותן מזיכרונותיהם של תלמידיו, מהרשימות שהותיר ומחוברות שערך מן המקורות היהודיים. עתה הגיע הזמן להתגבר על המכשולים שהציב בחייו לפרסום כתביו. מאמץ כזה יוליד פירושים חדשים למעשה היצירה שלו . אולי פירושים מהם פחד. כפרשן מעמיק ידע כי גם פירושים מתגלגלים.

נכדתו סיפרה כי בעת משבר בחייה לא מרח אותה ולא שיטח אלא קרא לעומתה 'עזה כמוות אהבה' . דומה כי זהו הפירוש האמיתי לעבודת הנמלים החזונית בה עסק כל ימיו.

מעל קברו שלשפת הכנרת נשמעה הקריאה לעמוד באתגר הקשה עכשיו : להפיץ ולהתמודד עם כתביו.
בזמנו מצאתי מכתב שכתב שידלובסקי לבתו ריקה אהבתו הגדולה ואם בניו של מרדכי. מי שידעה לצייר את הנופים בהם הוא האמין. שידלובסקי עונה למכתב שכתבה לו והתלוננה שהיא חשה כי קוצצו כנפיה. לא קוצצו כנפיך, הוא כותב , הם טרם צמחו. זה כואב באותו המקום. ואם היה נודע לי כי אין לך ייסורי צמיחת כנפיים הייתי מתאבל.
מרדכי שלו נפטר. נקווה כי כל צאצאיו המוכשרים יצמיחו כנפיים למה שיצר.

ברנר ראיון

ואף על פי כן – ברנר (2)
2/11/08 19:37 3 תגובות

'לך אין עם ולי אין מה להגיד'

למרות הניסיון להתייחס למעשה הספרותי בלבד, השיחה חוזרת שוב ושוב אל ברנר האדם, ומעלה שוב את השאלה איך מי שמעולם לא הכריז על עצמו כציוני אומץ בחום כזה לתוך המיתוס הציוני.

מוקי צור: היה בניו יורק בית קפה של סופר אידי, שהאכיל את הסופרים העבריים חסרי הפרוטה, ומישהו סיפר לו שברנר מברר (להגיע לניו יורק. א.ס.), אז הוא אמר 'תגידו לברנר שהעם מחכה לשמוע את דברו'. ברנר ענה: 'לך אין עם ולי אין מה להגיד'.
ברנר חשב שהציונות צריכה לעמוד במבחן האמת. כאידיאולוגיה זה לא יכול לקרות. כל אידיאולוגיה היא במידה מסויימת אי אמירת אמת עד הסוף, קיצורי דרך, ויפוי המציאות. מבחינה זו הוא לא יכול להיות ציוני. אבל בשלב הסופי של חייו, כשערך את "האדמה", הוא אומר שהציונות יכולה להיות אמת אם מבינים שארץ ישראל נותנת אפשרות להיאחז בתכנים האמיתיים של ההומניזם (לא כאידיאולוגיה), להיאחז בעבודה ובדברים שורשיים.

לא ארץ ישראל עצמה היא יציאה מהגולה, אלא המהפך של הפיכה לאנשים עובדים, אנשים שכותבים את האמת. והאדמה היא דבר הבסיסי. הוא אומר – אם נבטא את הכאב, את הספקות שיש לנו – זה בסדר. זה עדות שזה אמיתי, אבל אני לא רוצה לקבל את התפיסה ששמחה לאידם של החלוצים.

לצור יש תיאוריה משלו לגבי ברנר, שבניגוד למושג המקובל של "חולה מדומה", הוא מתעב את "הבריא המדומה" שמכחיש שיש לו בעיות, ומכיוון שהוא מכריז על עצמו כבריא, מתקיף את האחרים החולים לדעתו: "ברנר אומר אני לא אוהב את המחלה, אבל אני מעדיף להיות חולה אמיתי מאשר בריא מדומה. כשאני חולה ואני הופך את זה לרגישות מוסרית, זה כלי להבנה של מה קורה אצל השני.

ברנר מסיים את ההספד על מיכאל הלפרין (האב הרוחני של תנועת "השומר". א.ס.) שנראה בעיניו איש שמלהג בריאות, כל הזמן חולם חלומות שאין להם מחוייבות לאמת, במילים 'תנוח על משכבך מיכאל הלפרין. עכשיו אתה שותק – טוב שאתה שותק'.

(מערכת "האחדות". מימין לשמאל: יצחק בן צבי, דוד בן גוריון, יוסף חיים ברנר, א' ראובני, יעקב זרובבל. 1912)

הוא היה החזן של החלוצים

כשבודקים מה אנשים כתבו אז אחד לשני, מגלים שהם כתבו את ברנר. ועד כדי כך הם כתבו את ברנר שהיו אנשים ששינו את הביוגרפיה שלהם בהתאם לסיפורים של ברנר. הוא תיאר ספרותית את המצב בו הם היו, והם אמרו – הוא כתב עלינו. זה אנחנו. כי היה לו כשרון בלתי רגיל להכנס לעולמות שלהם ולא לעזוב אותם. מהבחינה הזאת לא מפתיע שהחלוצים נאחזו בו. הוא סער איתם והוא בכה איתם והוא שר איתם והיה חלק מהסיפור. והם ידעו שהבכי שלו זה הבכי שלהם. הוא היה החזן של החלוצים.

צור מצטט את איש העליה השניה סלוצקין מעין חרוד שעבד עד ליומו האחרון בגיל מאה, שלשאלתו אם לא חשב אי פעם לרדת מהארץ "הוא הסמיק והתבייש ולא ידע איך לצאת מזה ובסוף אמר לי 'לא. אף פעם' ואז סיפר איך לפני שעלה לארץ ב1912, קרוזו הגיע לניו יורק, והוא רצה, לפני שהוא הולך למדבר, לשמוע את הזמר המפורסם. אבל היה כרטיס רק לעוד חודש, והאוניה היתה צריכה לצאת, אז הלך לקנות תקליט וקנה את 'מכאן ומכאן' שבדיוק יצא. וסלוצקין אמר: "קראתי את 'מכאן ומכאן', בכיתי כל הלילה, ולא היו לי הפתעות מהארץ".

יש לי לפעמים דחף עצום ללכת לבית הקברות בטרומפלדור ולצעוק "ברנר, הבן שלך היה סגן מפקד הפלמ"ח!" כולם ידעו שהוא הבן של ברנר. זה היה חלק מהמיתוס הפלמחאי. כשברנר פגש את החלוצים במגדל ופגש שם דמויות מפתח כמו יצחק שדה (מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון) הוא אמר – קורה פה משהו. צמח פה טיפוס. לא חולה כמוני, לא בריא מדומה, חלוץ! מהבחינה הזו ברנר הפך להיות כאילו הסבא של הפלמ"ח.

ומה היתה המשמעות שלו לדור הפלמ"ח?

אם נשאל את דור הפלמ"ח מה לקחתם מברנר, התשובה יכולה להיות רדודה: "אף על פי כן" ו"הוא אמר לה" ו"צריך כוח" (מאמרים וציטטות של ברנר. א.ס.) , אבל אני יודע שהיה להם עוד מיתר אחד: אנשי הפלמ"ח היו ברובם בנים לעליה שלישית שהגיעה בגלל הפוגרומים הגדולים, ובכל הארץ אין מצבה אחת לניספי הפוגרומים האלו. ברנר הבין מה זה להיות בן הפוגרום, ולכן הוא היה האפשרות לדבר על דברים שאנשים חוו ואסור היה לדבר עליהם.

(ברנר וחברים: דוד שמעונוביץ', ברנר, א"ז רבינוביץ', ש"י עגנון. 1910)

ברנר אומר: אנחנו לא זקוקים לארץ הצבי, אנחנו זקוקים למערה להתחבא בה. הוא אמר נביא לכאן את כולם ופה תתחולל המהפכה הגדולה. כשהוא ידע יפה שהצנטרפוגה לא מפסיקה לעבוד. איך הוא אומר ב"מים למים"? יש פה עצים גבוהים. בשביל שנטפס עליהם ונראה משם את חוץ לארץ.

הפוגרומים רדפו אותו כל חייו

לאלמנט הנבואי יש חלק נכבד במיתוס סביב דמותו. ברנר היה מהראשונים להזים את האמירה "עם ללא ארץ, לארץ ללא עם". מחד, האמין בחיים משותפים עם הערבים, מאידך, ליבו ניבא רעות, וצור מסביר: "בתפיסה שלו, הארץ עדיין גלות, ואם גלות אז פוגרום. בערב פסח מגיעה ערביה לבית שגר בו, ושואלת האם ראו ילד ערבי. ברנר שומע את זה ואומר – ערב פסח, מישהו מחפש ילד, הולך להיות פוגרום."ויש אותות נוספים: שם הספר "מא' עד מ'" (שזה מ1 – 40). הספר "מן המיצר" נגמר במות הגיבור בגיל ארבעים כשילד בחיקו במקום שנקרא ספרינגספילד (גן אביב). חודש האביב הוא מאי, וברנר בן הארבעים נרצח ב-2.5.21.

מות אמות בתקופת טבת, בליל קרח, נסתר מעין שוטר שכוב אשכב, סמוך לגדר – ונשמתי תצא בטוהרה… "וכבן ארבעים היה האיש הנמצא" – יכתוב שפינר "עושה החדשות" בעיתוניו של סרטן וימסור את החדשה לטאלר כי יקצר את הסגנון וימחק את המיותר – "מלבד הילד אשר בכפיו לא היה דבר אתו". (י.ח. ברנר – מן המיצר)

*חלק שני ואחרון לכתבה שמתחילה כאן.

* כל התמונות מארכיון המכון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון.

סוכות תשע'ה

– סבא ! לא רוצה קירות בטון מנעולים ודלתות חוסמות. לא רוצה לכבות כוכבים, ירח ואופק רחוק. בא נבנה סוכה !
– נכדה צעירה. גם אני רוצה לצאת, לצאת מן הקונכיה הממוזגת אל אויר, אל ירוק או מדבר. בואי נבנה יחד סוכה!
– סבא אני אביא לסוכה פירות וקישוט , סכך מספיק מכסה אך שקוף.
– נקים יחד סוכה עם סכך מכוכב, עם שטיח רך וכיסא לאורח.
– אני אארח אותך סבא בסוכתי, אביא אליה את זמני הצעיר, את שפתי החדשה רק אנא זכור שאני בראשית הדרך.
– ואני אארח אותך בזיכרונותיי, בגעגועי, בגאוות מפעלי – ביופי ששמרתי בשבילך. יחד נקים סוכת שלום.
– סוכת שלום משותפת לשבעים אומות שהרי סוכות הוא חג של כל מי שאוסף פירותיו, של כל מי שמצפה לגשם שירווה שדות ופרדסים..
– ואם תרד טיפה או טיפות על הסכך נדע כי זוהי רק ההתחלה. טיפות רומזות על פרי שיבשיל בעוד עונה .
– טיפה או טיפות המזכירות את הצימאון הגדול לנביטה חדשה.

– אני רוצה בסוכה את הציפורים שנדדו ובאו והביאו על כנפיהם חן צעיר

– ואני רוצה בציפורים שתבאנה למועד גם רצינות של דרך ארוכה. ציפור מנוסה המלווה באהבה ציפור שזה עתה פורשת כנפיים.

– נרקוד את שירת הציפורים

– נביא לסוכה במחול את ארבעת המינים. את האתרוג, הלולב, ההדס והערבה. כל הטיפוסים והגילים יהיו לאגודה שיתופית אחת רוקדת..
– קצב מול קצב, נעימה מול נעימה

נכניס לסוכה את אבות ואימהות האומה להתארח
– את אברהם
– ושרה
– את יצחק
– ורבקה
– את יעקב
– ולאה, רחל בלהה וזילפה.
– את משה
– וציפורה
– את יוסף
– ואת החלוצות מניה ומרים
– את דוד
– ואת גסיה המייצגת עד היום את הראשונים.

וכשנתעייף מן המחול יבואו לסוכה נגנים מנוסים עם נגנים צעירים ויזכרו בלחנים
ובתמונות לאורך הדרך.
תמיד מקימים סוכה ועולים לרגל.

ולבסוף כאן ייפגשו גנון דקל עם חברי קבוצת הבנים הבוגרים, סבאים וסבתות מקבוצת דקל זית

והכל יחגגו את חג הסוכות ואת המים הרבים שישקו את שדותינו

שער ראשי פרקים

עִם פְּתִיחַת הַחַלּוֹן

כִּמְעַט תָּנֵץ הַחַמָּה, זֶה כְּיוֹם וּכְיוֹמַיִם –
וְהִשְׁכִּימוּ אֶל-תְּרִיסַי הַמּוּגָפִים קַרְנַיִם,
וּכְנִכְלָמוֹת תֶּאֱרֹבְנָה עֲדֵי נָפְלָן בַּחוֹר.
אָז תַּצְנַעְנָה לְהָצִיץ אֱלֵי חֲדַר מִשְׁכָּבִי,
וְכִבְשׂרַת חַג קָ ר וֹ ב תִּדְפֹּק חֶרֶשׁ עַל-לְבָבִי;
קוּמָה, נִרְדָּם! בָּא אוֹר, נָפַל אוֹר!

וּשְׁבִיל זֹהַר יְגֻנַּב גַּם-אֵלַי עַל-הַמִּטָּה.
עַד-שַׁקַּמְתִּי – וַתֶּאֱסֹף הַחַמָּה שַׁרְבִיטָהּ;
גֻּדְּעוּ קַרְנֵי הָאוֹר, הוּעַם נִבְלַע הַשְּׁבִיל –
וּכְבַתְּחִלָּה הֶאֱפִיל עָלַי צֵל חֲדַר מִשְׁכָּבִי,
וְכִשְׁמוּעַת חַג נִ דְ חֶ ה עָמְמָה פִתְאֹם לְבָבִי
וַתֶּאֱסֹף מִמֶּנּוּ תּוֹחֶלֶת וָגִיל.

אַךְ הַבֹּקֶר בְּפָתְחִי תְּרִיס חַלּוֹנִי הַסָּתוּם,
פָּרַץ פִּתְאֹם, כַּעֲזוֹז מַעְיָן נָעוּל גַּל-חָתוּם,
נַחְשׁוֹל אוֹרִים אֶל-חֶדְרִי וַיִּשְׁטֹף וַיִּז –
וְצִיצִיּוֹת הַזֹּהַר טָפְחוּ טָפְחוּ עַל-פָּנָי,
וּבִלְבָבִי הַנֵּעוֹר פָּתְחוּ פִיהֶם מַעְיָנָי
וַיָּקֵרוּ נְגֹהוֹת וָזִיז.

גַּנִּי עָמַד לְפָנַי, עָמַד מַזְהִיר וּמְצַחֵק,
הָרָקִיעַ עַל-רֹאשׁוֹ שָׁפַר, רָם וַיִּתְרַחֵק,
צִנַּת אָבִיב נְעִימָה עוֹלָה גַּל אַחֲרֵי גָל
מִן-הַקַּרְקַע הַשָּׁחֹר שֶׁהִתְחַמֵּם וְרָטָב,
מִן-הָעֵצִים שֶׁפִּתְּחוּ, נוֹתְנֵי רֵיחַ הַנָּטָף,
וּמֵרוּחַ נוֹשֶׁבֶת וָטָל.

וְהֶעָבִים, תַּחְתִּיִּם וּשְׁנִיִּם וּשְׁלִישִׁים,
זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה עֹבְרִים דּוּמָם מַחֲרִישִׁים,
וְעִם-כְּלוֹת מְלֹא-הָעַיִן בְּעֶצֶם הָרוֹם
זַכֵּי עָבִים מִתְפַּזְּרִים, צְחוֹרֵי עַרְפְּלֵי טֹהַר,
חֲטוּבֵי שַׁיִשׁ דַּק פְּנִינִי, גְּזוּרֵי סַפִּיר וָזֹהַר,
שִׁבְרֵי כִסֵּא הַכָּבוֹד הַמְפֻזָּרִים בַּתְּהוֹם.

כָּל-הָעוֹלָם כְּחָדָשׁ: זֹה הַחַמָּה הַבָּרָה,
זֹה הָאָרֶץ הַמְּאִירָה אַךְ הַ בֹּ קֶ ר אֵל בָּרָא –
גַּם-מִלֹּבֶן כָּל-כֹּתֶל וּמִנֹּגַהּ כָּל-גָּג
אֶשְׁאַב שִׂמְחָה וְחַיִּים, אֶקְרָא שָׁלוֹם וּבְרָכָה.
לִבִּי חוֹגֵג אֶת-חַגּוֹ, לִבִּי נִפְתַּח לִרְוָחָה –
קָרֹא קָרָא אֵל נָאוֹר לֶחָג!

וְהַנְּגֹהוֹת תִּפְרֹצְנָה, בְּעַד חַלּוֹנִי תָּצֹפְנָה,
אֶת-הָרִצְפָה, הַקִּירוֹת, הַזָּוִיּוֹת תִּשְׁטֹפְנָה,
סָחֲפוּ כַּרְעֵי הַמִּטָּה, מִלְאוּ זָהָב כָּל-חוֹר – – –
אִלּוּ שֶׁבַע שְׁמָשׁוֹת, אֵל, בַּמָּרוֹם תָּלִיתָ,
נַפְשִׁי סֹבֵאת הָאוֹר לֹא יָכֹלְתָּ רִוִּיתָ –
רַבֶּה אוֹרִים, אֵל נָאוֹר, הַב אוֹר!

תרס"א.

וְאִם-יִשְׁאַל הַמַּלְאָךְ

בְּנִי, נִשְׁמָתְךָ אַיֶּהָ? –
"שׁוּט בָּעוֹלָם, בַּקְּשֶׁנָּה, מַלְאָכִי!
יֵשׁ בָּעוֹלָם כְּפָר שַׁאֲנָן, מֻקָּף חוֹמַת יְעָרִים,
וְלַכְּפָר רְקִיעַ תְּכֵלֶת, בְּלִי מְצָרִים רָקִיעַ,
וְלִרְקִיעַ הַתְּכֵלֶת בַּת-יְחִידָה בְאֶמְצַע:
עָב יְחִידָה, לְבָנָה וּקְטַנָּה.
וּבְצָהֳרֵי יוֹם קַיִץ בָּדָד שִׂחֶק-שָׁם יָלֶד,
יֶלֶד עָזוּב לְנַפְשׁוֹ, רַךְ וְיָחִיד וְחוֹלֵם –
וַאֲנִי הוּא הַיֶּלֶד, מַלְאָכִי.
פַּעַם אַחַת הִתְעַלֵּף כָּל-הָעוֹלָם וַיִּשְׁתֹּק,
וּשְׁתֵּי עֵינֵי הַיֶּלֶד הַשָּׁמַיְמָה נִמְשָׁכוּ,
וַיִּרְאֶנָּה, הַיְחִידָה, הַזַּכָּה, הַבְּרוּרָה,
וְנַפְשׁוֹ יָצְאָה בִרְאוֹתוֹ, כְּצֵאת יוֹנָה מִשּׁוֹבְכָהּ,
אֶל הָעָב הַנֶּחְמָדָה."

– וַתִּמּוֹג? –

"גַּם-שֶׁמֶשׁ יֵשׁ בָּעוֹלָם, מַלְאָכִי!
אֶת-נִשְׁמָתִי הִצִּילָה קֶרֶן פָּז רַחֲמָנִיָּה,
וְעַל-כַּנְפֵי הַזֹּהַר יָמִים רַבִּים פִּזֵּזָה
כְּצִפֹּרֶת לְבָנָה;
פַּעַם רָכְבָה בַּבֹּקֶר עַל-גַּב קֶרֶן הַזָּהָב,
הָלוֹךְ הָלְכָה לְבַקֵּשׁ פְּנִינַת טַל בֵּין הַדְּשָׁאִים,
וְדִמְעָה זַכָּה וְתַמָּה אָז עַל-לֶחְיִי רָעָדָה,
וַתִּזְדַּעְזַע הַקֶּרֶן וְנִשְׁמָתִי צָנָחָה –
וַתִּשְׁתַּקַּע בַּדִּמְעָה."

– וַתִּיבָשׁ? –

"לֹא, כִּי נָשְׁרָה עַל-דַּף גְּמָרָא קְדוֹשָׁה.
גְּמָרָא הָיְתָה לִזְקֵנִי שְׂעִירַת גְּוִילִים וּמְעוּכָה,
וּבִכְרֵסָהּ – שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת שֶׁל-זְקָנוֹ הַלָּבָן,
חוּטֵי צִיצִיּוֹת פְּסוּלוֹת שֶׁל-טַלִּיתוֹ הַקְּטַנָּה
וְסִמָּנִים שֶׁל-הַרְבֵּה טִפּוֹת חֵלֶב וְשַׁעֲוָה,
וּבַגְּמָרָא הַזֹּאת, בִּמְעֵי אוֹתִיּוֹת מֵתוֹת
בָּדָד פִּרְפְּרָה נִשְׁמָתִי."

– וַתֵּחָנַק? –
"לֹא, פִּרְפְּרָה וַתְּשׁוֹרֵר, מַלְאָכִי!
בָּאוֹתִיּוֹת הַמֵּתוֹת שִׁירַי חַיִּים הֵקֵרוּ,
וּבַאֲרוֹן סִפְרֵי זְקֵנִי מֵתֵי עוֹלָם נִזְדַּעְזְעוּ.
שׁוֹנִים הָיוּ הַשִּׁירִים: עַל-עָב קְטַנָּה וּבְהִירָה,
עֲלֵי קֶרֶן הַזָּהָב וַעֲלֵי דִמְעָה מַזְהִירָה,
עֲלֵי צִיצִיּוֹת פְּסוּלוֹת וַעֲלֵי טִפּוֹת שֶׁל-שַׁעֲוָה –
אַךְ שִׁיר אֶחָד לֹא יָדְעָה – שִׁיר עֲלוּמִים וְאַהֲבָה.
וַתְּכַל לָצֵאת, וַתֶּהֱמֶה, וְלֹא-מָצְאָה תַנְחוּמִין,
וַתִּתְעַלֵּף עַד-כְּלוֹתָהּ, וַיְהִי צַר-לָהּ עַד-מָוֶת.
פַּעַם אַחַת פָּקַדְתִּי אֶת-גְּמָרָתִי הַבָּלָה –
וְהִנֵּה פָּרְחָה מִתּוֹכָהּ נִשְׁמָתִי.
וַעֲדַיִן הִיא טָסָה וּמְשׁוֹטֶטֶת בָּעוֹלָם,
מְשׁוֹטֶטֶת וְתוֹעָה וְאֵינָהּ מוֹצֵאת תַּנְחוּמִין;
וּבַלֵּילוֹת הַצְּנוּעִים שֶׁבִּתְחִלַּת כָּל-חֹדֶשׁ,
בְּהִתְפַּלֵּל הָעוֹלָם עֲלֵי פְגִימַת הַלְּבָנָה,
הִיא מִתְרַפְּקָה בִכְנָפָהּ עֲלֵי שַׁעַר הָאַהֲבָה,
מִתְרַפֶּקֶת, דּוֹפֶקֶת וּבוֹכִיָּה בַחֲשָׁאי,
וּמִתְפַּלְּלָה עַל-הָאַהֲבָה."

תשרי, תרס"ה, ווארשא.

הֵצִיץ וָמֵת

הוּא נִכְנַס אֶל גִּנְזֵי הַפַּרְדֵּס וּבְיָדוֹ לַפִּידוֹ –
וַחֲמִשִּׁים לַפַּרְדֵּס שְׁעָרִים,
וּבְכֹל נְתִיבוֹתָיו חַתְחַתִּים: תְּהוֹמֵי תְהוֹמוֹת
וְהַרְרֵי הָרִים;

וְלַהַט הַחֲרָבוֹת בַּשְּׁעָרִים, וְאַחֲרֵי הַמְּזוּזוֹת
הַנְּחָשִׁים לְמוֹ-אָרֶב –
וְהוּא עָבַר שָׁלוֹם בֵּין כֻּלָּם, פָּסֹחַ עַל-נְחָשִׁים
וְחָמֹק מִתַּחַת לֶחָרֶב.

לִפְנַי וְלִפְנִים נֶחְפַּז לָבֹא וּלְפָנָיו לַפִּידוֹ.
מִשְׁתָּאִים, מַחֲרִישִׁים
נָסוֹגוּ תַרְשִׁישִׁים: עַז-נֶפֶשׁ, הֲיַהֲרֹס לָבֹא
עַד שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים?

הוּא יַהֲרֹס! – וַיָּבֹא אֶל גִּנְזֵי הַגְּנָזִים,
לֹא-דָרַךְ עוֹד זָר שָׁם,
וַיַּחְתֹּר עַד-גְּבוּלוֹת אֵין גְּבוּלוֹת, מְקוֹם הַהֲפָכִים
יִתְאַחֲדוּ בְשָׁרְשָׁם.

וַיּוֹסֶף וַיַּחְתֹּר, וַיִּמְצָא הַיָּשָׁר בַּשְּׁבִילִים –
הֶעָקֹם,
וַיֵּט בּוֹ, וַיָּבֹא בְּאַחַד הַזְּמַנִּים עַד-מָקוֹם –
אֵין זְמַן וְאֵין מָקוֹם.

עַד כְּלוֹת אוֹר עִם-חֹשֶׁךְ הִגִּיעַ, עַד אַפְסֵי הַתֹּהוּ,
לֹא-שָׁלְטָה בָם עַיִן –
וְשַׁעַר הַחֲמִשִּׁים, הָאַחֲרוֹן – אֲהָהּ, אֵל מִסְתַּתֵּר –
מָה רָחוֹק עֲדַיִן!

וְדֹעֵךְ הַלַּפִּיד וְדֹעֵךְ. הַדְּרָכִים מִשְׁתַּבְּשִׁים,
הַשְּׁבִילִים מִתְעַקְּלִים –
וְכֻלָּם רַק פְּרֹזְדוֹר לִפְרֹזְדוֹר – וְאֵי אַחֲרוֹן הַשְּׁעָרִים?
וְאֵי עֶצֶם הַטְּרַקְלִין?

וּכְבָר עָיְפָה נַפְשׁוֹ מֵחֲתֹר. לֹא-נֶאֱמַן אוֹר עֵינָיו
וְרוּחוֹ לֹא נָכוֹן;
וַיְהִי כִּי לֹא-יָכֹל עוֹד לֶכֶת עַל-שְׁתַּיִם קוֹמְמִיּוּת –
וַיִּזְחַל עַל-גָּחוֹן.

וּבְלַחֲכוֹ עָפָר, עַל-שְׂפָתָיו עוֹד תְּחִנָּה אַחֲרוֹנָה
בּוֹעֶרֶת בְּלִי-חָשָׂךְ:
"לוּ אָבֹא עַד שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים, אַךְ-רֶגַע לוּא אָצִיץ
מֵעֵבֶר לַמָּסָךְ."

הַתְּפִלָּה נִשְׁמָעָה; וּבְטֶרֶם הַלַּפִּיד הַדּוֹעֵךְ
עַד-קִצּוֹ יַגִּיעַ –
וְשַׁעַר הַחֲמִשִּׁים, כְּלִיל אַבְנֵי הַשַּׁיִשׁ הַטָּהוֹר,
לְפָנָיו הוֹפִיעַ.

רוֹעֶדֶת הַיָּד, מֻכַּת זֹהַר הָעָיִן –הֲלִדְפֹּק?
עוֹד רֶגַע הִתְאַפֵּק,
וּפִתְאֹם הִתְחַזֵּק וַיָּעָז, וַיָּקָם מִזְּחֹל –
וַיִּתְדַּפֵּק.

אָז יִכְבֶּה הַלַּפִּיד, וְדַלְתוֹת הַשַּׁעַר נִפְתָּחוּ –
וַיָּצֶץ שָׁם פְּנִימָה,
וַתִּצְנַח גּוּפָתוֹ, וּבְצִדָּהּ אוּד עָשֵׁן, וַתִּגְהַּר
עַל מִפְתַּן הַ בְּ לִ י מָ ה.

תרע"ו.

מֵאֲחוֹרֵי הַשָּׁעַר

בַּת-יוֹנִים הוֹמִיָּה,
בַּת-יוֹנִים בְּהִירָה,
נָחַתְנִי בַיָּם
עַל כַּנְפֵי הַסִּירָה
וַתּוֹלִיכֵנִי
לְאֶרֶץ הַבְּחִירָה.

הוֹי, אִמְרוּ, הַגַּלִּים,
הַדָּגִים בַּמְּצוּלָה,
אֵיךְ אָבֹא בְּשַׁעֲרֵי
אֶרֶץ הַסְּגֻלָּה,
וּמַפְתְּחִי שָׁבוּר,
וְהַדֶּלֶת נְעוּלָה?

אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה –
וְיוֹנָה עִם נָעַר
עֲדַיִן מִתְדַּפְּקִים
עַל דֶּלֶת הַשָּׁעַר.

גַּן נָעוּל
לזר

מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת
לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?
וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע
וְהִנֵה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.

גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ.
גַּן נָעוּל – אָדָם.
הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע
עַד זוֹב דָּם?

אדר, תרפ"ח
רחל

*

הוֹי, אַרְצִי, הוֹרָתִי, מַדּוּעַ
כֹּה שָׁדוּף נוֹפֵךְ וְעָצֵב?
זִכְרוֹנָהּ שֶׁל אֶרֶץ חוֹרֶגֶת
בְּלִי מֵשִׂים עוֹלֶה עַל הַלֵּב:

עַל גִּבְעָה – פִּרְחֲחֵי אַשּׁוּחַ,
בַּמִּישׁוֹר – יְשִׁישֵׁי אַלּוֹן.
בַּמּוֹרָד, עַל חוֹפֵי הַפֶּלֶג,
בְּנוֹת לִבְנֶה בִּכְסוּת שַׁבָּתוֹן;

יַד הַשֶּׁמֶשׁ תִּקְצַר מִתְּקֹעַ
בְּלֵב הַיַּעַר רֹמַח אָדֹם,
יוֹם תָּמִים בְּמִשְׁכַּן בְּנֵי אֹרֶן
אֲפֵלָה רֵיחָנִית וַחֲלוֹם.

הוֹי, אִמִּי! הֵן נֶחֱלֶה עָלַיִךְ,
הֵן נִתְבַּע עֶלְבּוֹנֵךְ מֵאֵל –
עַל מֻכֵּי צָהֳרַיִךְ כְּקֶדֶם
עוֹד תַּרְעִיפִי נִיחוֹחַ וָצֵל.

שלהי קיץ, תרפ'ח

ביום הרביעי
א
אני עומדת בלב המדבר
אין לי אפילו כוכב אחד
והרוח אינו מדבר אלי
והחול לא ישמור את עקבות צעדי.
ב
קראתי: "ענני!"
לא ענני.
דפקתי: "פתח לי"!
לא פתח.
בחוץ היה ערב לוהט וחיוור.
הלכתי לדפוק על שער אחר.
קראתי: "ענני"!
לא ענני.
דפקתי: "פתח לי"!
לא פתח.
בחוץ היה ערב חונק ועיוור.
הלכתי לדפוק על שער אחר.
לחשתי: "ענני!"
לא ענני.
ביקשתי: "פתח לי"
לא פתח.
בבוקר אין טל, עלתה החמה
וכך מצאוני שומרי החומה.
ג
שלושה ימים לא מש זכרו ממני
וברביעי פרסתי את הלחם
וברביעי פתחתי את הצוהר
וברביעי ראיתי את הים.
וברביעי ידעתי שהים
יפה מאוד ומרחבו כחול
ובמשב-הרוח המלוח
ריח הים, לא טעם דמעותי.

לאה גולדברג

הַמַּסָּע הַקָּצָר בְּיוֹתֵר / לאה גולדברג
מספרה "עם הלילה הזה", 1964

א. תֵּל-אָבִיב 1935
הַתְּרָנִים עַל גַּגּוֹת הַבָּתִּים הָיוּ אָז
כְּתָרְנֵי סְפִינָתוֹ שֶׁל קוֹלוּמְבּוּס
וְכָל עוֹרֵב שֶׁעָמַד עַל חֻדָּם
בִּשֵּׂר יַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת.

וְהָלְכוּ בָּרְחוֹב צִקְלוֹנֵי הַנּוֹסְעִים
וְשָׂפָה שֶׁל אֶרֶץ זָרָה
הָיְתָה נִנְעֶצֶת בְּיוֹם הַחַמְסִין
כְּלַהַב סַכִּין קָרָה.

אֵיךְ יָכוֹל הָאֲוִיר שֶׁל הָעִיר הַקְּטַנָּה
לָשֵׂאת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה
זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּת, אֲהָבוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ,
חֲדָרִים שֶׁרוֹקְנוּ אֵי-בָּזֶה?

כִּתְמוּנוֹת מַשְׁחִירוֹת בְּתוֹךְ מַצְלֵמָה
הִתְהַפְּכוּ לֵילוֹת חֹרֶף זַכִּים,
לֵילוֹת קַיִץ גְּשׁוּמִים שֶׁמֵּעֵבֶר לַיָּם
וּבְקָרִים אֲפֵלִים שֶׁל בִּירוֹת.

וְקוֹל צַעַד תּוֹפֵף אַחֲרֵי גַּבְּךָ
שִׁירֵי לֶכֶת שֶׁל צְבָא נֵכָר,
וְנִדְמֶה – אַךְ תַּחְזִיר אֶת רֹאשְׁךָ וּבַיָּם
שָׁטָה כְּנֵסִיַּת עִירְךָ.

אני שומע משהו נופל
אֲנִי שׁוֹמֵעַ מַשֶּׁהוּ נוֹפֵל,
בַּעֲרָבִית עִירָאקִית זֶה נִשְׁמַע מַצְחִיק:
אָנָה אַסְמַע שֵׁן כַּיוּקָ'ע
אַבָּא שֶׁלִּי עָלָה עַל מָטוֹס נוֹפֵל לְאַט,
מִבַּגְדָּד עַד שֶׁנָּחַת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

רָצָה לָקוּם בִּירוּשָׁלַיִם אֲבָל הִשְׂכִּיל
לְהִנָּצֵל וְלִפֹּל כְּמוֹ בְּנִתּוּר שֶׁל אֶבֶן עַל הַמַּיִם
בְּאֹמֶץ רָב בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל.

אִתּוֹ נָפְלוּ מֵהַשָּׁמַיִם
מִילְיוֹן דַּפֵּי הִיסְטוֹרְיָה
כְּמוֹ עֲלוֹנִים שֶׁמְּפַזְּרִים צְבָאוֹת בְּמִלְחָמָה

וְהוּא עָשָׂה אוֹתָם שָׂדוֹת
וְלֹא חוֹמָה. עָשָׂה אוֹתָם שִׁירָה
וְלֹא פִּיּוּט. Oh my god
עָשָׂה אוֹתָם שָׁטִיחַ. לֹא פַּרְגּוֹד.

מִי שֶׁגָּר בָּעֵמֶק מִתְעוֹרֵר, מַשְׁקֶה.
לֹא מִי שֶׁגָּר בָּהָר.
אֲנִי שׁוֹמֵעַ מַשֶּׁהוּ.
נוֹפֵל דָּבָר.

יוסף עוזר – ספטמבר 2014

"העיקר להיות תמיד, בכל רגע,
חיָה, עֵרה, מתבוננת ומבקשת
מה שיש לעשות ברגע זה"
(אהרן דוד גורדון)

שיר קנייה בדיזנגוף

קניתי חנות בדיזנגוף,
כדי להכות שורש,
כדי לקנות שורש,
כדי למצוא מקום ברוול.
אבל
האנשים ברוול
אני שואל את עצמי
מי הם האנשים ברוול,
מה יש באנשים ברוול
מה הולך באנשים ברוול,
אני לא פונה לאנשים ברוול
כשהאנשים ברוול פונים אלי
אני שולף את השפה

מילים נקיות
כן אדוני,
בבקשה אדוני,
עברית מעודכנת מאד,
והבתים עומדים כאן עלי,
גבוהים כאן עלי,
והפתחים הפתוחים כאן
בלתי חדירים לי כאן

בשעה אפלולית
בחנות בדיזנגוף,
אני אורז חפצים,
לחזור לפרוורים,
ולעברית האחרת.

ארז ביטון

שיר זוהרה אלפסיה / ארז ביטון
זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה
זַמֶּרֶת הֶחָצֵר אֵצֶל מֻחַמַד הַחֲמִישִׁי בְּרַבָּת בְּמָרוֹק.
אוֹמְרִים עָלֶיהָ שֶׁכַּאֲשֶׁר שָׁרָה,
לָחֲמוּ חַיָּלִים בְּסַכִּינִים
לְפַלֵּס דֶּרֶך בֶּהָמוֹן
לְהַגִּיעַ אֶל שׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ
לְנַשֵּׁק אֶת קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ
לָשִׂים כֶּסֶף רִיאָל לְאוֹת תּוֹדָה
זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה,
הַיּוֹם, נִתָּן לִמְצֹא אוֹתָהּ
בְּאַשְׁקְלוֹן, בְּעַתִּיקוֹת ג’, לְיַד לִשְׁכַּת הַסַּעַד,
רֵיחַ שְׁיָרִים שֶׁל קֻפְסְאוֹת סַרְדִּינִים עַל שֻׁלְחָן מִתְנוֹדֵד בֶּן שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם,
שְׁטִיחֵי מֶלֶך מַרְהִיבִים, מְרֻבָּבִים עַל מִטַּת סוֹכְנוּת,
בַּחֲלוּק בֹּקֶר בָּהוּ
שָׁעוֹת בַּמַּרְאָה
בְּצִבְעֵי אִפּוּר זוֹלִים
וּכְשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת:
מֻחַמַד הַחֲמִישִׁי אִישׁוֹן עֵינֵינוּ
אֵינְךָ מֵבִין בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן.
לְזוֹהָרָה אַלְפַסִיָה קוֹל צָרוּד,
לֵב צָלוּל וְעֵינַיִם שְׂבֵעוֹת אַהֲבָה.
זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה.

צליינות ועלייה
שער עלייה. שער העיר שער משפט ושער אביונים. שער של בועז שופטים ומלכים. לפני שער החוק של קפקא.פתחן את השער של קדיה מולודובסקה. השער נעול של דוד מלץ.השער היעד המבוצר של העיר ומקום החלפנות. מקום היציאה למרחב ומקום הכליאה. מקום המכס וההברחות. הצליין והעולה הבדלים. זה זמני קומוניטאס. זמן מוגבל. כתפילה . זה לשרידות. זה ללא בית זה המכוון לבית חדש.

אמונת מחנכים

אמונת מחנכים
אני מחפש מאמינים מחנכים היכולים להלך בחשיכה ולא לשתק את עצמם. גם לא לבוז לעצמם. מחנכים שלא יקראו לאור חושך ולחושך אור. מחנכים המאמינים בדוגמא האישית אך לא כופים אותה ולא הופכים אותה לעריצות. מחנכים המוכנים להיפגש עם חניכיהם אך גם להפגיש אותם עם תרבות, עם תביעה. אני מחפש מחנכים המסוקרנים לדעת את נתוני הסוציולוגיה, המכירים בכוחה של הפוליטיקה, שיקוו ויפעלו לשינויים מבניים מבלי להאמין שהמבנה יכול להחליף את המפגש האנושי. אני מחפש מחנכים היודעים שיש להיאבק על מסגרות, אך יודעים כי מסגרות יכולות רק ליילד ולא ללדת.
כשם שהאומנות לא נולדה בגלריות ובמוזיאונים והתפילה לא בבתי הכנסיות, כך החינוך לא נולד בבתי הספר, במועדונים בתנועות הנוער, שם הוא מוצא לעצמו בית. אך הבתים והכלים אינם תחליף להתייצבות של אדם מול אדם של אדם עם אדם. יש מבנים המאפשרים יותר, יש הבולמים, אך אין הם תחליף לתהליך החינוכי עצמו הצומח מתוך חידת הקשר בין האנשים, יכולתם לברור בין אותות, להעריך מציאות, לחוש נתבעים, לגלות את חירותם, להצמיח רגישויות ולעודד יצירה.
החינוך הוא תמיד בהתחלה. הוא נעוץ לא רק בנתונים אלא באפשרויות הנפתחות, לא רק במה שיש אלא במה שעוד איננו וניצניו כבר נרמזים. לא רק במה שחלף אלא גם בהדיו וגלגוליו התרבותיים.
מוקי צור

סיפור חוות כנרת לילדי הגן של עין גב

ילדים בואו תשמעו סיפור אמיתי. הוא היה נורא מזמן. הסבא של עינם היה אז בפעוטון. הוא היה רחוק בירושלים ורק אחרי הרבה שנים מישהו לחש לו את הסיפור ואני אספר לכם אותו כאן בגן.
פעם היתה גבעה. הגבעה נמצאת עד היום באותו מקום אך היא גבעה שונה יש עליה הרבה עצים ובתים מכוניות, אנשים זקנים ילדים וטלפונים שכל היום מפריעים לספר סיפורים. אז זאת היתה גבעה עם בית אחד שהיה אז בית גדול ועכשיו הוא בית קטן. איך בית נהיה קטן פתאום? שמים על ידו בית גדול ועץ ענק והוא נהיה קטן. באו אנשים לגור בבית והיה להם חם. השמש גם אז ידעה לחמם ומזגנים לא היו . הדבר היחידי הטוב היה שהגבעה היתה על יד הכנרת. אז כולם ירדו ממנה לים והתרחצו. אך כשעלו שוב לבית על ה גבעה היו מתחממים כל כך שהיו יורדים בריצה חזרה לים כך עלו וירדו כל היום. לא כל היום כי בין ירידה לירידה עבדו בחוץ, בשדה. הרימו אבנים ושתלו עצים זרעו וקצרו מכיוון ששעון לא היה עבדו כשהשמש עלתה ושבו לכנרת ולבית כשההרים כבר לא היו אדומים מהשמש ששקעה אלא שחורים . הם היו עייפים מהעבודה ומהריצה לים ומהחום ומזה שההורים שלהם היו מאד רחוקים. כשהגיע הלילה הם לא העיזו להיכנס הביתה כי היה כל כך חם. שמו את המיטות בחוץ וגרו על יד הסוסים הפרדות שתי פרות ופר אחד. רגע אחד חשבתם פעם שהסוס יכול לברוח מהבית והפרה והפר עם הקרניים הגדולות יכולים פשוט לעזוב את הגבעה? לכן סידרו מסביב חומה גדולה ושער שאם הם חושבים ללכת הם לא יצליחו. אמנם יעירו את החברים והחברים יבקשו מהם יפה והם יחזרו לישון באורווה וברפת. אך החברים באמת גרו במיטות בחוץ. אחרי הרבה זמן שישבו על הגבעה אמרו אנחנו באמת רוצים בית והלכו לגבעה אחרת. באו אחרים וגם הם הלכו, באו אחרים וגם הם הלכו. כל זה קרה לפני שאני הסבא של עינם נולדתי. איך זה קורה שקורים דברים לפני שנולדתי אני לא כל כך מבין אבל אולי פעם כשאהיה יותר גדול מסבא של עינם אני אבין.

יום אחד הגיעה לגבעה קבוצה של אנשים צעירים. הם אמרו אחד לשני אנחנו נבנה את הבית שלנו שם, והצביעו על הצד השני של הים. אתם יודעים מי גר בצד השני של הים? אנחנו. אך אז אי אפשר היה לגור בצד השני של הים כי לא היו בתים כי דשא לא צמח כי עצים לא היו כי בתים עוד לא בנו.
ילדים כבר היו להם. הם היום כולם סבים וסבתות אך אז הם היו בבית התינוקות בפעוטון ובגן. אך בית תינוקות לא היה כאן, גם בתים להורים לא היו. היתה סירה מגדל, אוהלים, חומה מעץ ומגדל גבוה וענק. עליו היה פנס. אך ילדים לא יכולים לגור על פנס, על מגדל או אפילו על חומה. אמרו הילדים יישארו על הגבעה ההיא ואנחנו פה נכין להם בית. הילדים אמרו בפעוטון רוצים את אבא אבל אבא בנה בית פה בעין גב והילדים היו בחצר כנרת. כל יום שאלו הילדים מתי נגור בבית האמיתי שלנו?
כשנבנה את הבית היו אומרים ההורים ושוב אבא ולפעמים אמא היו נוסעים לעין גב. כביש לא היה כך שתמיד הפליגו בספינה. עבדן החבריום יום ולילה לבנות צריפים מעץ,אוהלים מבד סוכות פתוחות. אבל מזח לא היה וצריך היה להביא ארגזים כבדים מלאי אבנים כדי שאפשר יהיה לקשור אליהם את הסירה והיא לא תשבר כשתגיע לחוף.

יום אחד הודיעו להורים ולילדים היום אנחנו נשוט לעין גב ונגור בעין גב. הילדים עם ההורים העצים הקטנים והבתים שיבנו. כולם מאד התרגשו. לב/ש/ו את הבגדים היפים ירדו מן הגבעה עלו על האנייה והאנייה הפליגה לעין גב. בדרך שרו. התינוקות בכו כי לא הבינו למה השאר כל כך שמחים. בעין גב חיכו בהתרגשות. הים גם הוא צחק עם כולם. ירדו מן הסירה ונפגשו הורים עם ילדים, עצים קטנים עם משפחות , אוהלים עם חברים. והנה התמונה ממזמן. בא אחר עם מצלמה אבל לא היה יכול לצלם את השמחה כי היא היתה לא הסכימה להצטלם. הבאתי לכל ילד צילום כדי שכשתבקרו על הגבעה ההיא תזכרו להיות גאים שאתם בגבעה הזאת!

יהודה שרת קטעי מקורות

פתיחה

שעבוד מצרים

יציאת מצרים

קריעת הים

במדבר

שולחן עורך

ההיסטוריה האקטואלית והעתידית שעדיין לא פוענחה. על הר נבו לפני חציית הירדן.

עבודה זו שאני כורע תחת משאה רבות בשנים, עד למחנק, עד לאפס נשימה – ממש , ממש! תוך כדי עשייה בה קהה בי החוש לזמן. הלילה פולש לבוקר, היממות לא מצטרפות לשבוע, השבועות לא לחודש. יחידות הזמן ודפוסי הזמן המוגדרים מתנפצים זה לזה, נשחקים זה בזה כלא היו. הרגעים, השעות, היממות השבועות… מתערבלים ונסחפים בלי פרע אל ים אין- סוף של זמן, אל מרחבי ימים ללא ראשית, ללא אחרית.

יהודה שרת ביחוס ליצירתו המלווה את מכתבי ברל כצנלסון

איך נפתח את סדר הפסח בחבר הקבוצות

מבעוד יום יש לקשט את אולם האוכל בענפים פורחים, שבלים ופרחי אביב. הקישוט צריך להיות בטעם ואין להרבות בזה. נאה לתלות כמה ציורים על נושא פסח מעשה ידי הילדים. את השולחנות יש לערוך יפה בפרחים ונרות. באולם צריכה להיות מוכנה במה קטנה ופתוחה להבאת העומר.
לפני הסדר הדלתות סגורות ואין החברים באולם. הערב זה אין מצלצלים כרגיל בפעמון. בשעה הקבועה מכריזים על סעודת החג בתרועה משולשת של חצוצרה אחת (או שתיים) חשוב מאד שעם קול החצוצרה יתאספו כולם מול האולם ויכנסו ביחד בשיר עליז (הנה מה טוב או שיר אחר) הפסנתר מלווה את קול המקהלה השרה והחברים מתיישבים בשקט על יד השולחנות.

לוי בן אמיתי ומשה ברונזפט (גורלי) 1935

על מה לכתוב?
צביה על יגור

במחנה כבר שקט. מזמן לזמן נשמעים קולות בודדים שטרם נרגעו מהישיבה, פתאום קבוצת אנשים מתפרצת לחדר האוכל. שוב צעקות היסטריות ' אתפטר! אתפטר! לא אמשיך יותר.. ונשמעה תשובה של קול די בריא : תתפטרי, גם אני אתפטר' ככה בראשי ובמוחי כולי 'התפטרות ומה יהיה בסופנו? גוזלים מאתנו את כל הזמן היקר, וברגע שאתה רוצה להתרכז על איזה דבר אז כל המחשבות הללו אינן עוזבות אותך… מכבים את הלוקס, יש מנורה קטנה וחודר האוכל התרוקן. רק לפני רגע היה פה רעש וכרגע דממה שוררת. מסביב אפלה ובחוץ חושך ורק נשמעת היללה האיתנה של התנים הרעבים, פחד תוקף אותי. ובכן על מה אכתוב? על איזה נושא? כנראה שהערב כבר לא אכתוב.

צביה

בור סיד

אתמול הלכתי לקחת סיד בשביל סיוד. יורדתי מהר לבור. ברגע שהייתי בו עולה לי בראש מחשבה נוראה יהודהצ'קה, איך זה פה… התחלתי שם לבכות, עומדתי שם כרבע שעה, וכה היה מצחיק בעיני שאני הולכת לקחת סיד בשביל סיוד החדר. אבל אייזיקוביץ' מפציר כבר יותר משבוע והחובשת ועושיתי את זה. לא יכולתי לעלות חזרה עם הסיד: כוחותי עזבו אותי לגמרי.
בשובי בת שבע יושבת על המדרגות ואומרת : או טוב שאתם מסיידים! יש לכם מרץ! גואלד !! איך אפשר להשלים עם זה שזה כבר ככה. אוי אוי אין כנראה אלוהים בשמים, אחרת היה מרחם על האישה שתמיד עושה כל כך הרבה, תמיד בסתר, וכעת היא שבורה לגמרי.

צביה

מחוטב ומלא חיים
רך ומתמשך
שוטף וענוג
רחב וחגיגי
בלאט וברוך
האט והכבד מעט
בקול רזה, לחלא רגשה יתרה
חי ומחוטב
כהצליף בשוט נוגש
בשפך שיח ובתוקף כאחד
בסער ובמרי
הכבד, האט והרחב
הרתע והתרופף פתע
כמו ממרחק מקום וזמן
מהיר ונמרץ
בפרץ ובקול רווה
צליל כבול
רך זך ומתמשך
לשון ציור
בהדר
בערגה ובשמן

קבורת תינוק וקבורת חלוץ שהוריו רחוקים

בדרך בחזרה הביתה.. מיד נקרע הלוט מעל פני ואז מתגלה הדרינג' המקולקל עם מימיו הפורצים ופושטים בכל נקיקי נפשי.

אוכל

אכלתי יחידי, אני חש בכל רמ'ח אברי שהדברים באמת עוברים את הגבול. אך המוצא? אי הדרך למוצא..

איסמעיל אל חוסני הוא איסמעיל בק מעשירי ירושלים בתחילת המאה בעל קרקעות רבים שטחים שונים בירושלים, יריחו ועין סיניה בין כלבא שבוע מול סנט ג'ון ועד לחלקת הקומונה האמריקאית נוצרית מכר שטח ניכר לדומיניקנים החכיר הקרקע לקבוצת ברל כצנלסון והוא שהחכיר את אדמת עין סיניה למשפחת שרת. הוא היה מנהל החינוך באזור ירושלים. חאג' אמין הוא מקרובי משפחתו. נפטר ב1940 בא6חת מאחוזותיו ביריחו.

כאדם אשר נטש כינורו ניתק מהניב הכינורי וההמיה הכינורית, ופסו מלבו אותם רטטים הפנימיים המגיחים ממחבואיהם עד הגיעם לאצבע המדובבת ואצבעותיו נעתקו ממצבן עד כדי אבד להן זכר הנגע עם מיתר הכינור, ולאחר נקוף שנים על שנים הוא בא לפקוד את כינורו העתיק והנה כה רחוק הוא שממנו כה רחוק. הנה יציב אצבעותיו והן מתמוטטות יגביר בקשתו והיא אינה מולידה, מקפצת. הטון כחרוק מכונה חלודה ללא שימון כן ישמיע קול הנחר כי טבעת הכינורית נהרסה. והיה הכינור בי'דו, יד הנכר משוחת תואר ריק ונבוב מתוכן.

ועם כנוס המלה בקרבה שאר רוחן של מחשבות מדורי דורות הריהי מתפרקת מצורתה השמעית הגאית, פושטת את גשמיותה וחיה חיי נשמות. חיי אצילות. כאילו אין לה גוף ודמות הגוף. כל מילךה מזדקרת לעיננו קודם כל בפרצופה ההגותי : תבורך המילה העברית המורחת, העשירה באוצרות הרוח, בתכנים, באסוציאציות המכנסות שבקרבה. אך יש/ שמבקש/ים אנו בה את הגשר שבניב הקדמון, את הגה הראשית, את הבשר ודם שבה, אתצירוף הקולות בקדמתו וטהרתו. אך הקולות דווים , נגועי חולי. נשארה התיבה, נשאר שלד האותיות הנכאות

ואם בלשוננו מה רבו הפרצות בדרך האחדות בין ההגה והזעזוע הנפשי, עם עלות המחשבה בצרדות הביטוי מן האות אל המלה ואל צירופי המילים והמשפטים. וכאן יועם הביטוי ההגוי. יש ובשעת עיצוב קולות הכינור וקמו אותיותינו מתחת לרקב פגריהן והתייצבו בכל שיעור קומתם השמית.
תחומי הגשם והרוח טשטשו. אין ברוח אלא מה שבגשם רטט מהאצבעות, השמאלית ויד קשת בימנית. ואור חדש זרח על הטון ועל ידי כן שונתה גם המנגינה בתוכנה. כי כקולות הכינור ערוך המיתרים כך גם הגיי הלשון יש מנגינה אשר הורתה וגידולה דווקא על מיתר זה ולא על זולתו. צמודה ומרותקת היא אליו. והיה כי תעתיקה ופרחה נשמתה.

הגה, המה, השמע קול, הפך קול, אהגה כיונה (ישעיה ל'ח, י'ז) כאשר יהגה האריה (ל'א ד' לא יהגו בגרונם (תהילים קי'ח ז')

ועל הכל למד להשקיע בתבונה עבודה קפדנית ומדוקדקת במעשה ההכנה, ויראה הדברר בסופו כאילו לא חלה בו יד אדם
ככל שירבה תכנון מראש- כן יבהיק ברק המפתיע

סדר פסח ביגור

סדר יגור ביגור

אנו מביאים לפניכם תיעוד משל קונצרט שהתקיים בקיבוץ יגור המוקדש לסדר הפסח של יגור כפי שהולחן ובוצע על ידי יהודה שרת ותלמידיו אחרי עזיבתו את יגור משך יותר משבעים שנים. הקהל בקונצרט סדר פסח זה היה חלק בלתי נפרד מהביצוע . אלה היו חברי יגור ובני הקיבוץ שבאו להאזין ולשיר, להתגעגע ולשוב אל הלחנים, המילים והביצוע. סבים וסבתות ששרו מהקהל את תפקידי הילדים ששרו הם לפני עשרות בשנים בסדר תחת שרביטו של יהודה ונערים ששרו מעל הבמה את אותם תפקידים למרות שלא השתתפו מעולם בסדר פסח בקיבוץ.

היוזמה לשיחזור סדר הפסח הקיבוצי וביצועו האמנותי היתה של מקהלת הגליל העליון ומנצחה רון זרחי . קדמה לביצוע עבודת מחקר מעמיקה במיוחד עם אנשי יגור שביצעו את הסדר לאורך השנים. למרות שקו סדר הפסח נשמר הערב נערך וקוצר לקהל הנאסף כדי לשוות לו אופי של קונצרט. הערב הוגש לקהל שהפעם לא השתתף בסדר על ריחותיו ותבשיליו , על מהומת הילדים ועל הבית הנערך כולו למאורע. התברר כי החוט המוסיקלי השזור בזיכרון מתאים וראוי.
אני שנקראתי להנחות את הערב הייתי נרגש כקהל עצמו. כשהצלילים הראשונים החלו להישמע ידעתי כי אנו משתתפים ביותר מאשר ביצוע של יצירה מוסיקלית . לפנינו יצירה המלווה חברה לאורך שנים כיצירה מסורתית שנחוותה לאורך שנים. הביוגרפיות של המבצעים הוטבעו בה וההיסטוריה המתפתחת היא חלק מסיפור סדר הפסח שלפנינו.

סדר הפסח שבוצע ביגור לא נוצר יש מאין. קדמו לו ניסיונות לביצוע סדר חלוצי בקיבוצים רבים. סדר זה שואב מן המקורות הוא סדר ארץ ישראלי וציוני. קשוב לתמורות בטבע ולעבודה החקלאית, לאירועים ההיסטוריים המתרחשים סביב. הוא סדר פסח שקיבל את הלגיטימיות מסדרים מהפכניים שהתקיימו במקומות שונים אך בניגוד להם אין הוא סדר של התרסה אלא ניסיון לבנות בית תרבותי חדש . בניין יותר מגעגוע או ניתוק. הסדר הקיבוצי אינו סדר של משפחה יהודית היודעת מהי בדידות וסכנה, אין הוא סדר של משפחה המסתגרת בביתה ופותחת דלת לאליהו הנביא גם כדי לבדוק אם מישהו אורב מאחרי הדלת. כאן ציבור מהגרים צעיר המנסה לבנות לעצמו חברה על בסיס של רעיון של צדק חברתי ויצירה אנושית מתחדשת. סדר הפסח מהווה ביטוי להמשך המסורת היהודית אך אינו משתעבד לפרטיה וקורא אותה באופן ביקורתי.
ההזדהות של ראשוני הקיבוץ עם יציאת מצרים היתה עמוקה. הם חשו כי גם הם יצאו מן הגולה. רבים מהם חיו בתוך תוכה של חווית הקץ שהעניקה מלחמת העולם הראשונה והפוגרומים שבאו בעקבותיה. הם חיו את האובדן שהחריב קהילות יהודיות רבות , גם את הנדודים הארוכים בדרך לארץ ישראל. כל אלה הצטרפו להם כיציאת מצרים היסטורית. יציאת מצרים סימלה עבורם רצון של מהפכה אישית. שינוי חיוני באישיות, בחברה ובתרבות.

הציבור המבצע את סדר הפסח, חברי הקיבוץ, האמינו בהתכנסות ציבור גדול בליל הסדר. אליהם הצטרפו המוני אורחים מכל הארץ.קרובי משפחה, שותפים לדרך, אנשי ציבור ואמנים .גם הם חיפשו חג שיעניק תחושה של בית ומשמעות. בניגוד לחג המסורתי שהועבר מדור לדור ללא חזרות החג הקיבוצי השתנה משנה לשנה. כל שנה היו מתחוללים שינויים הנובעים מתוך רגישות לדרמה ההיסטורית שהתרחשה מסביב, בהתאם לצוות הכותב ולצוות השר ומנגן. עזיבת אחד המנגנים את הקיבוץ גרמה לשינויים בפרטיטורה. ביקורו של אמן מבצע אף הוא יכול היה לגרום לשינוי כזה. סדר הפסח היה מלווה בחזרות קפדניות משך זמן רב. זה היה מבצע ערוך בדקדקנות . בניגוד לעצרות עם שהיו מבוססות על נאומים ועל המון מקשיבים כאן ההיסטוריה היתה צריכה לקבל פרשנות אמנותית, בחירה מדוקדקת של טקסט, מיומנות של מנגנים והעמדת מקהלה של ממש המסמלת את הציבור השר. המפגש בין כל הגורמים הללו לא תמיד הצליח. סדר הפסח עבר ביקורת מדוקדקת כל שנה. נבדקו השולחן הערוך, הטקסט וקריאתו, הלחן, התארגנות הישיבה, ליכוד השירה באולם הרחב והצפוף.

סדר הפסח בקבוצות הראשונות של העלייה השנייה היה במסגרות מצומצמות ביחס. בראשו עמד אב הסדר שפוטר באופן דמוקרטי בסדרים המאוחרים. ההגדה היתה ההגדה המסורתית אך לא קראו בה את כל הטקסט. גם כאשר ההגדה היתה מונחת על השולחן, כל אחד הביא את השיר שלו, את פרחי בר שליקט, ואת דמעות הגעגוע לסדר הפסח של ההורים בגולה. החידוש בסדר זה של אנשי העלייה השנייה היה שהוא לווה בנאומים בעל פה ובהורות קודחות לאחר סיום הארוחה. למרות שהיתה באוויר תחושה של החמצה ושל בוסר מבצעי הסדר חשו כי חותם האמת טבוע על הערב.
אחד החלוצים מהעלייה השנייה היה כנר. בכל רגע ציבורי של ייאוש היה מנגן על כינורו. כינור היחיד היה לסביבתו מעין תפילה ללא מילים. אך כינורו השתתק. כשפגשו בו הפועלים וביקשו להבין מדוע הפסיק לנגן ומדוע הוא נראה נראה כל כך רע השיב להם כי אין הוא יכול לנגן.' מרים הנביאה שרה אחרי הצלחת יציאת מצרים שיר הלל ואני נתבע לנגן על כינורי לפני יציאת מצרים וזה סיפור קשה לי.' החלוצים שמרו על הסיפור הזה.

בראשית העלייה השלישית, אחרי מלחמת העולם הראשונה , הראדיקליזציה של החילון השפיעה וסדר הפסח היה בעיקרו ארוחה ושירה נלהבת ללא טקסט , ללא הגדה, או הופעה אמנותית. הגדת הפסח הקיבוצית החלה להתעצב בסוף שנות העשרים ונכתבה בראשית שנות השלושים. מאות הגדות פסח עוצבו משך שלושים שנה. בהן הגדות מושקעות אמנותית , ובהן הגדות של הרגע האחרון. הגדות מועתקות וחדשות. לא את כל כותבי הטקסטים אנו יודעים היום . זו היתה שותפות מיוחדת של כותבים , ציירים ומלחינים. התפישה היתה כי הפולחן המסורתי כולל בתוכו יצירה אמנותית בכוח וההגדה הקיבוצית היא המקום שצריך לחשוף את האמנות הגנוזה . הדרך היא לשוב אל מה שנגנז וצונזר.

לדעתם של מעצבי ההגדה הקיבוצית דווקא תהליך השחרור מסמכות הרבנות מאפשר גילוי של עניינים עמוקים שצונזרו על ידי הגלות. כך יש להבין את הרצון של חברי הקיבוץ לקרוא את הסיפור המקראי של יציאת מצרים בסדר הפסח. כך גם יש להבין את קריאת שיר השירים ושירי האביב בסדר הפסח. את טקס הבאת העומר. השיבה לארץ ישראל ולחקלאות בארץ ישראל היא הזדמנות לרנסנס של המקרא לא כבסיס לוויכוח הלכתי אלא כשורש של מהפכה אישית וחברתית של חבורות. ההגדה היתה כספר המכיל עקבות של חלומות שעוצבו מזמן במקום ובשפה אולם הם נחווים מחדש כאן ועכשיו .

הסדר הקיבוצי היא יצירה רבגונית: מעורבים בה ספרות , היסטוריה וביוגרפיה. יצירה המאמינה כי לעתים הבוסר משחרר מסמכות. אמנים שונים שקשרו את גורלם עם החברה החלוצית ביקשו להעניק עומק אמנותי למסורת משותפת. הם חשו כי ניסיונם זה מקרב אותם אל המימד הרוחני שכה קשה להשגה בחברה ביקורתית וענייה. בתחילה לא היו קנטטות ומקהלות, לא תזמורת ואפילו לא קאנון ספרותי.
הסיפור של יציאת מצרים שהתגלגל מדור אל דור אך הוצא בניסוחו המקראי מההגדה של פסח, שב להגדה על ידי החלוצים בגדול. הם חשו הזדהות עמוקה עם הרגעים ההיסטוריים ההם וביקשו להם ביטוי שלא יהיה רק הד למסורת הדורות המתגלגלת אלא ביטוי ביוגרפי הלובש ופושט צורה.. הרי גם העולים ארצה יצאו ממצרים, מן הגולה. גם הם היו צריכים לנווט עצמם המדבר חייהם ולהעיז להתחיל מחדש. יהודה שרת כיוצר וכאיש לשון ידע כי דווקא מציאות זו יכולה להתגלגל לתלישות ולחורבן תרבותי. המורה שלו יוסף חיים ברנר הזהיר מפני בוסר ופראזות וכל אלה נראו כסכנות מוחשיות מאד בעת קיומו של סדר פסח החדש. השגרה המנוונת של מסירה ללא חיים והאמונה בחורבן השפה והתרבות כמעשה של מהפכה יוצרת היו מבחינתו שני צדדים של אותו מטבע.

. שייכותו של הסדר הקיבוצי לעולם המוסיקה והשירה העולמית הודגש דווקא על ידי הליקוט של חומרים ישנים , העריכה המוקפדת והכתיבה המוסיקלית החדשה נבעו מתוך צלילה אל עומקים תרבותיים מצד אחד ומתוך מאמץ כביר להעלות את החברה העובדת לרמת ביצוע של תרבות עליונה.

יהודה שרת היה תלמיד גימנסיה הרצליה בתל- אביב. הוא היה חניך התרבות המוסיקלית שעוצבה במוסד. הוא ואחיו משה, אחיותיו רבקה , עדה וגאולה היו תלמידים של קרצ'בסקי המורה למוסיקה שהדריך את הנוער והמבוגרים של העיר תל -אביב. החיים המוסיקליים של תל- אביב בתקופת העלייה השנייה בה גדל היו מאד מפותחים. אמרו שהשכונה היתה הופכת כל ערב למקום התרחשות אמנותית. ברחובות ובבתים נשמעו הכינורות ,הפסנתרים והשירה. חלק מתרבות העיר היה השקט שהיה נופל עליה בשעה אחת עשרה בלילה: עיר מוסיקלית מסודרת ומתחשבת יודעת גם את ערכו של השקט .

בחייה של תל אביב המוסיקלית דמותו של קרצ'בסקי ושל המורה לכינור הופנקו היו מרכזיות. אחרי סדרים מסורתיים שהתקיימו בבתי המשפחות היו צעירי העיר מתכנסים לערבי שירה וריקודים של ציבור גדול. הצלחות תרבותיות אלו הובאו אל הישוב הכפרי במושבות ואחר כך לקבוצות ולקיבוצים.
משפחת שרתוק היתה שותפה פעילה בחיים המוסיקלים. משה היה מנצח מחליף כמנהיג הגימנסיה. רבקה אחותו פסנתרנית, יהודה בכינור וגאולה בפסנתר. אך לא היה מי מהמשפחה שלא היה משתתף בחיים המוסיקליים של המשפחה . המשפחה גם גילתה רגישות יוצאת דופן לשפה העברית . יהודה האמין כי המוסיקה והשפה שזורים זה בזה והעמיק לחשוב בקשר זה כל ימיו : היה מורה ללשון, לתנ'ך, לספרות עברית ולמוסיקה. האם חשב כי הקיבוץ יכול להיות כמשפחתו שלו משפחה של שרים?

היחסים בין המוסיקה , הלשון, האמנות והחלום הציוני היו שזורים בחייו לאו דווקא בהרמוניה שלווה אלא בדרמה ובהתנגשות. הוא הבין כי המהפכה הציונית קשורה עם עבודת הכפיים ועם חיי החברה החלוצית. כשיצא לעמק יזרעאל לקח עמו את כינורו . בהפסקות בעבודה היה נוטל את כינורו ומתרגל. הוא עבד במחצבה בעמק יזרעאל והפך אותה למקום של קונצרטים. מדי יום ששי היה מארגן פיצוצים אחרונים במחצבה שיאפשרו להופכה לאודיטוריום חגיגי לעדה החלוצית. כל הזמן חש במתח הרב שבין חייו כפועל לבין היותו אמן. הוא נקרע בין הציוויים לבין היצירה, בין התביעה לגלות את כוחו בבניין הארץ לבין הצורך לקיים חיי רוח ומוסיקה.
אם לגבי עצמו הוא נקרע בתביעותיו לא היה לו ספק כי יש לתבוע מן החברה לקיים תרבות יוצרת. חברה המבקשת לעצב את חייה לא רק זכאית אלא חייבת להקדיש מכוחותיה לא רק לוויכוחים אידיאולוגיים אלא ליצירה תרבותית. ללשון ולמוסיקה.
מי שנוטלת על עצמה את התפקיד לא לתת ליהודה שרת לכרוע תחת הנטל של הדרמה בה הוא חי היא
צביה אשתו. היא לא רק אמפטית לגבי עשייתו. באהבתה היא מגלה נחישות להגן על יצירתו. אך גם על שייכותו לחברה ההולכת ונבנית . כוחה לאחות את קרעיו נובע מיכולתה בתחומים אחרים. היא מתגלה בעצמיותה במאבקה לטיפול מקצועי בתינוקות של החלוצים . האתגר הוא קודם כל שמירה על חייהם. היא מקבלת את הכשרתה בבית החולים של העמק הנמצא ליד עין חרוד הישנה. שם היא שומעת ומספרת על זעקתן של האמהות שבניהם נפטרו.היא אחת מהיחידות בדור ששומרת את הזיכרון של פרק קשה זה בחיי החלוצים.
הצירוף המיוחד של הזוג הזה שהקים את ביתו ביגור בעקב הליכתה של צביה עם חבריה למקום מעניק ליהודה את הבסיס להשתלבותו ויצירתו בעיצוב סדר הפסח המקומי.
בשלב הראשון בחייו כאמן בחיים הקיבוציים יהודה שרת רק מנגן ומארגן רביעיית מנגנים המבצעים יצירות קלאסיות. מדי פעם הוא מסביר את עמדותיו התרבותיות. כבר ביגור הוא מבקש למצוא דרך כדי לשכנע את חבריו לא לזרוק את התינוק של התרבות יחד עם האמבטיה הדתית.

בשלב מסויים הוא מחליט ללמוד מוסיקה. כך גם עשתה אחותו הבוגרת רבקה שיצאה ללמוד באירופה. ב1930 יוצא יהודה שרתוק לגרמניה כדי למלא את תפקיד השליח להחלוץ וכדי להשתלם במוסיקה. הוא מבקש ללמוד אצל פרופסור ידה שהאמין ביכולתו להפוך את המקהלה למכשיר חברתי חשוב שיוכל להביא לגרמניה את בשורת ההומניזם החבוי במוסיקה. היציאה לשליחות לא היתה פשוטה. נתבע ממנו לעמוד בבחינת הבגרות בה הוא לא נבחן עקרונית. במקום בחינות יהודה יושב בגימנסיה הרצליה כמה שעות לבדו וכותב מסה עצמאית . מוריו מעניקים לו עליה תעודת הבגרות. צביה חושדת כי יהודה ישלח לשליחותו לבד כנהוג אצל השליחים באותה תקופה. היא מסרבת לא ללוות אותו בשליחותו והמשפחה יוצאת אך בתנאים כלכליים קשים ביותר. יהודה מתקבל ללימודים אצל ידה.

תלמיד אחר של ידה היה פול דסאו, לימים מי שכתב מוסיקה למחזות של ברטולד ברכט בארצות הברית. דסאו שב אחרי מלחמת העולם השנייה לגרמניה המזרחית מתוך הזדהות עם הקומוניזם. עם עליית הנאצים לשלטון ב1933 יצא פול דסאו לפאריס וכתב שם מעין פרטיטורה למסכת של יציאת מצריים. חלק משיריה של הקנטטה שלו הגיעו ארצה ונשכחו. מעניין ששני תלמידיו של ידה היהודים חשו כי מאורע יציאת מצריים יכול וצריך להפוך ליצירה מוסיקלית. אך מה גדול ההבדל ביניהם! דסאו אינו מכיר את המקורות . לכתיבת הטקסט ליצירתו הוא נזקק למאקס ברוד הציוני. בורותו היתה לנקודת מוצא להרפתקאתו. הגולה הפוליטי בפאריס מחפש שורשים שאבדו. יהודה שרת היה קשור בעבותות עמוקים אל המקורות ואל התנ'ך. ידיעתו זו במקורות היתה נקודת מוצא. פאול דסאו מחפש ביצוע לקנטטה היהודית שכתב. תזמורת, מקהלה, מפיק . באותה תקופה של צל קשה היה למצוא , הוא חיפש זמן רב ולא מצא. הסיבה שהניעה אותו לכתוב את הקנטטה היתה עליית הנאצים לשלטון אך זו כנראה גם היתה הסיבה לאי ביצועה. ליהודה היה ברור הוא ישתמש במקורות ובמקורות המוסיקליים שהוא רוכש כדי להתקדם במהפכת הרוח עליה חלם : קהילה יהודית יוצרת. חברת צדק שרה.

בסוף תקופת השליחות בתוך הדלות הנוראה בה הוא וצביה חיים הוא תובע מיגור תביעה נחרצת לשלוח 'מהחומר העכור שמרקים שמו ' כלומר כסף לקניית תזמורת. הוא צריך להביא ליגור את כל הכלים שיוכל למצוא. ככל שהוא צנוע כלפי צרכיו כאן נראה לו כי הוא חייב לגבש תשתיות לחיי המשפחה התרבותית שצריכה לקום ביגור. יגור נענית לפנייתו למרות הדלות הנוראה בה היא חיה. יהודה רוכש את הכלים, לומד לנגן בהם , ומביא אותם ארצה. המכס לא מאמין כי הביא את הכלים לעצמו והוא מראה להם כי הוא יודע לנגן על הכלים.

ביגור הוא מורה, מורה למוסיקה. בונה חלילים ומעצב לאט לאט את המהפכה הגדולה : את סדר הפסח.
ניסיונו להחדיר גרעיני מסורת ליגור לא תמיד צלחים. החשש מפני הכניעה לקלריקליות לא נעדרת.

ערב בו הוא מנסה להגיש לחברים חומרים על התשעה באב מסתיים בכישלון צורב. חברים שבאים מבתים שומרי מסורת צוחקים וכועסים. ליהודה ברור כי יש לעשות מעשה והוא מתחיל בכתיבת מסכתות. זהו צרוף של קטעי מקורות המדוקלמים מן המסורת, הכתיבה ההיסטורית והכתיבה היוצרת, קטעי מהמסורת ומהספרות העברית החדשה ויצירות של התרבות ההומניסטיות כמו מוסיקה וריקוד נוספות עם שירה. סדר הפסח יקבל חלק ממסורת המסכת שגיבש יהודה באותן שנים.

סדר הפסח של יגור גובש לא מעט בעקבות סדר הפסח שהתפתח בעין- חרוד ובקבוצות אחרות. משה כרמי המורה האגדי של עין- חרוד, חבר מחזור של משה שרתוק האח הבכור של יהודה החל לפתח בזהירות את סדר הפסח בעין- חרוד. הוא החל בטקס של הבאת העומר ותוך זמן קצר הוסיפו יוצרי עין- חרוד חלקים נוספים לסדר. חיים אתר החל לעטר את חדר האוכל בכתובות מקושטות לפסח. המלחין פוסטולסקי חיבר שירים , היה ריקוד והודפסה הגדה של פסח. גם קיבוצים אחרים החלו ללכת באותה דרך. בימי המאורעות של 1936 הפך הסדר הקיבוצי לעניין מגובש. כל שנה נכתבה הגדה המתאימה להתפתחות הקיבוץ כחברה, לאירועים ההיסטוריים שרחשו מסביב ולמסורת היהודית. ככל שהחברה התגוונה ונוספו יותר ויותר ילדים היה ברור כי אין לקיים סדר של דרשות היסטוריות רעיוניות בלבד. יש לשתף את הילדים הן בביצוע הסדר ולקחת בחשבון את נוכחותם בתכנית.
ככל שהקיבוץ צמח וגדלו דורות חדשים והצטרפו חברים חדשים צעירים הפך סדר הפסח למוקד של הנחלת תרבות מקומית והשרשת אידיאות למצטרפים. ראש השנה ויום הכיפורים היו ימים של חשבון נפש אישי וקולקטיבי פסח חג היסטורי, טבע ועבודה.

בשנות הארבעים כשמלחמה בעולם בראש השנה לא דיברו על המתרחש אך כן בפסח. זה היה המועד לסיפור האקטואלי הקשה. בסדרי הפסח הקיבוציים באה לידי ביטוי הקינה על יהדות אירופה הרבה לפני שנודעה השואה בארץ ישראל. סדר הפסח כלל בתוכו פרק בכי גדול ככל שנודע יותר על המתרחש. זה היה למועד של זיכרון לאסונות הגדולים שהתרחשו והיו ליותר ויותר ידועים לציבור.

גם סיפורי הקיבוץ עצמו באו לידי ביטוי יחד עם קינה לנעדרים. בזמן מלחמת העצמאות נשתלו בהגדה הקיבוצית סיפורי המקום והארץ. תהליך זה של כניסת ההיסטוריה להגדת הפסח נבלם עם ההחלטה לקיים את יום העצמאות ויום השואה כמועדים נפרדים בלוח השנה. בהוצאה של החלקים הללו מן ההגדה היה גם רצון עז שלא לתת לסדר הפסח להיות כה עצוב. הידיעה על גורלה של יהדות העולם במלחמת העולם השנייה השיבה את געגועי המסורת וההגדה הקיבוצית החלה להשיב פנימה עוד ועוד פרקים של ההגדה המסורתית. זה היה תהליך של פיוס עם מסורת שנראה היה כי אבדה בלהבות האסון הלאומי. הגעגוע לבית אבא היה לגעגוע שמחזק את התחושות הלאומיות ואיננו מאיים על עצם ההחלטה של בניין החיים החדשים.

בקטע שהשאיר יהודה שרת בכתובים באה לידי ביטוי אותה אחדות אוטופית שהגה בין השפה למוסיקה. התפישה של גלות השפה הנובעת מתוך כך שהיא הפכה להיות שפת ספר ולא שפת דיבור המתקרבת למוסיקה. מי שפסק את מעיין הדיבור הנכון הוא כמי שלא אימן את ידו בכינור

'כאדם אשר נטש כינורו, ניתק מהניב הכינורי וההמיה הכינורית, ופסו מלבו אותם הרטטים הפנימיים המגיחים ממחבואיהם עד הגיעם לאצבע המדובבת, ואצבעותיו נעתקו ממצבן עד כי אבד להן זכר המגע עם מיתר הכינור, ולאחר נקוף שנים על שנים הוא בא לפקוד את כינורו העתיק והנה כה רחוק הוא ממנו, כה רחוק, כלי גולה. הנה יציב אצבעותיו והן מתמוטטות, יגביר בקשתו והיא אינה מולידה, מקפצת. כחרוק מכונה חלודה ללא שימון כן ישמיע קולו הניחר.כל המטבעת הכינורית נהרסה. והיה הכינור בידו, יד הנכר משוחת תואר ריק ונבוב מתוכן. ואם בלשוננו מה רבו הפרצות בדרך האחדות בין ההגה והזעזוע הנפשי, עם עלות המחשבות הביטוי מן האות אל המילה ואל צירופי המילים והמשפטים וכאן יועם הביטוי ההגוי. יש ובשעת עיצוב קולות הכינור וקמו אותיותנו מתחת לרקב פגריהן והתיצבו בכל שיעור קומתן השמית…
… כי כקולות הכינור ערוך המיתרים כן הגיי הלשון. יש מנגינה אשר הורתה וגידולה דווקא על מיתר זה ולא על זולתו. צמודה ומרותקת היא אליו. והיה כי תעתיקה ופרחה נשמתה, ועם כנס המילה בקרבה שאר רוחן של מחשבות מדורי דורות הריהי מתפרקת מצורתה השמעית הגאית, פושטת את גשמיותה וחיה חיי נשמות. חיי אצילות כאילו אין לה גוף ודמות הגוף. כל מילה מזדקרת לעיננו קודם כל בפרצופה ההגותי :תבורך המילה העברית המורחת, העשירה באוצרות הרוח, בתכנים, באסוציאציות המחשבה המכונסות שבתוכה. אך יש שמבקשים אנו בה את הגשר שלניב הקדמון, את הגה הראשית, את הבשר ודם שבה, את צירוף הקולות בקדמתו וטהרתו. אך הקולות דווים נגועי חולי. נשארה התיבה, נשאר שלד האותיות הנכאות'.

יהודה שרת הבין מה מצבה של התרבות העברית המבוססת על זיכרון קפוא של שפה לא הגויה , שמקורותיה דלו על ידי זעזועים היסטוריים ושינויים בתודעה. המטלה של רנסנס תרבותי נגועה לדעתו ומרוסקת על ידי אובדן . להחזיר את אבני היסוד ניתן רק על ידי פעולה המקבילה למטלת החלוצים המבקשים חיי עבודה ויצירת חברה. אך האם ניתן להטיל את כל המטלות הללו בעת ובעונה אחת? כיצד ניתן להתמודד על אלה בתוך לב לבו של זעזוע היסטורי כה גדול העובר על היהודים? יהודה שרת מנסה להתמודד עם האתגר בהתמודדות פרומתאית. להתאמן בכינור בתוך חיי עבודה. ליצור מוסיקה, ללמד עברית ומקרא , ולרכז את כל שהוא חי בשפת המקהלה של הקיבוץ.

המתח הזה התבטא במשטר של החזרות לקראת סדר הפסח. הוא תבע שעות על שעות של חזרות על הקריאה ועל המוסיקה. אנשים שבאו אחרי יום עבודה היו יושבים לילות על לילות, על כך תו , על כל אות. המבחן היה לא של המוסיקאי המקצועי אלא של הפועל המעצב תרבות ומביא אותה אל גובה ידוע. יהודה שרת היה חורט במו ידיו את התווים והמילים בסטנסיל, אמנות מיוחדת במינה בגלל רגישותו של הנייר המשוח בשעווה. כתב ידו והתווים עוררו הרבה יראת כבוד.

בסדר הפסח של יגור מעורבים לחנים מסורתיים של שיר השירים המושרים על ידי הילדים. שיר השירים נאמר בפסח בבית הכנסת . ישנן הגדות פסח הכוללות אותו בסדר אך בדרך כלל כאשר החל הוויכוח בין החילונות והחרדות היהודית שיר השירים הוכנס פחות ופחות להגדות המסורתיות. בהגדה החלוצית הוא היה חלק חשוב בגלל חיוב הטבע והאהבה לא כמטאפורה דתית אלא כביטוי לחיוב החיים. סיפור יציאת מצרים מסופר בליל הסדר במבטא עברי ספרדי מנופה מתוך המקרא.לחנים מסורתיים
מתוך ההגדה של פסח המסורתית וקטעי מקהלה שהולחנו במיוחד על ידי יהודה עצמו. שירי פסח שהולחנו על ידי מלחינים ישראלים הקרובים אל הקיבוץ.

ב1941 נהרגה צביה אשתו של יהודה שרת בתאונת דרכים נוראה בה נהרגו גם דוב הוז, רבקה הוז אחותו של יהודה בתם תרצה ויצחק בן יעקב. יהודה היה צריך מאמץ כביר כדכי לא לנטוש את יצירתו. הדבר נעשה בעזרתו של ברל כצנלסון. חותם העצב הנורא משוח על כל יצירתו מאז.

ב1950 פרסם יהודה שרת את הסדר של יגור כחוברת של הוצאת המרכז לתרבות של ההסתדרות עם הוראות מדויקות לביצוע לקריינים למנגנים ולשרים. מתוך הוראות אלו ברור כי הוא ראה בסדר הפסח יצירה מורכבת עמוקת שורשים ואופק. כשישב יהודה שרת לכתוב את הנוסח של סדר הפסח של יגור הוא הבליט מאד את הפרקים שנשאבו מתוך המקורות היהודיים והצניע את ההשפעה של חומרים אחרים, כולל את אלה שלו.

קיבוץ יגור נוסד על ידי קבוצה שנקראה קבוצת אחווה. הרעיון פרי הגותו של נחמן סירקין שביקש לבנות את הארץ על בסיס של יחידות קואופרטיביות . רשת ארצית שיכוננו חברה אלטרנטיבית יצרנית שיתופית. גרעינים קטנים שנקראו אחווה החלו להתפתח בארץ. במיוחד בפתח תקווה משנת 1913 . בסוף מלחמת העולם הראשונה חלק מהחבורה התגייס לגדודים העבריים וניסה להאחז עם בוגרי הגדודים העבריים בערד. אך הניסיון נכשל וכך הגיעו שרידים של החבורות ליגור כשחבורות אחרות נאחזות בגבעת השלשה. השנה היא 1923 . לחבורה זו הצטרפו חברי קיבוץ עין חרוד שהתכוון להיות קיבוץ של קיבוצים בארץ ב1926 .

החיים בין שתי הקבוצות היו רוויים מתח. כשהגיעה התביעה לאיחודן ולצירוף עוד חבורות של עולים וחלוצים המתח היה עוד יותר גדול. אך בסופו של דבר התקבל האיחוד והצירוף של החדשים. יגור היתה לקיבוץ הגדל במהירות הכי גדולה בארץ.,יהודה שרת הצטרף לחבורה עוד כשהיתה פלוגה בעמק יזרעאל . כשהחבורה הצטרפה ליגור הוא היסס אך אהבתו לצביה הכריעה.

סדר הפסח בערב המיוחד הזה בביצוע מקהלת הגליל העליון בניצוח רון זרחי נפתח דווקא בשיר 'ואולי' של רחל. שיר זה היה לשיר המושר ביותר של יהודה שרת. הוא נכתב בגרמניה בעת שהה יהודה בשליחות. בהכשרה בה הדריך חלוצים קיבל את ההודעה על מותה של המשוררת. הוא הלחין את השיר כשיר פרידה ובטרם כתב את הפרטיטורה שר אותו לחלוצים. השיר נפוץ במהירות הבזק בקרב חברי ההכשרות ואחר כך בארץ כולה. יהודה ביקר את השיר. הוא שמע את ביצועיו הסנטימנטליים מדי לטעמו והתכחש לו אך השיר היה דווקא לנודע שבשיריו.
סדר הפסח נפתח בביצוע של פסוקים מתוך שיר השירים בנעימה המסורתית. שרת היה קשור לנעימות הללו מנעוריו. אז עבר חוויה קצרה של התקרבות עמוקה למסורת. שיר השירים מבוצע על ידי ילדים.
אחרי ביצוע זה מופיעים בסדר חלקים מן ההגדה המסורתית כמו ארבעת הקושיות , 'עבדים היינו' וכמה מדרשים.
חלק מרכזי בסדר הוא הסיפור המקראי של יציאת מצרים. הוא מוגש בשלשה חלקים. החלק הראשון מאורגן על ידי המשפט המוסיקלי 'עבדים היינו לפרעה במצרים' השני מאורגן על ידי המשפט המוסיקלי
'היום אתם יוצאים בחודש האביב' השלישי על ידי המשפט 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים' הפרק המקראי על קריעת הים מסתיים בשירת מרים הנביאה. הפרק העוסק במדבר הוא פרק הגעגועים אל מצרים. בשלב זה של הסדר כאשר מדקלמים ברב רגש את הגעגוע אל הקישואים,הבצלים, האבטיחים ומזכירים את העובדה כי 'נפשנו יבשה' הוא הפרק המתבצע לפני סעודת החג. אך לפני פרק האוכל יגיע השיר שהוא לדברי רבים שיאו של הסדר של יגור : הפרק המולחן מתוך מ'מתי מדבר אחרונים' של ביאליק. שיר זה שבכללותו הוא שיר טראגי לא מובא כאן אלא בקטעיו הלוחמניים. הוא התשובה למתלוננים ולמתגעגעים למצרים. את הלחן כתב יהודה שרת . הוא עובד למקהלה על ידי המלחין יוסף טל. אני מניח ששרת הניח כי הקהל מכיר את השיר של ביאליק בשלמותו. השיר הנקרא בקטעו המולחן 'קומו תועי מדבר' היה לימים נושא לויכוח. אחריו שרים את הלחנתו של ידידיה אדמון ל'הא לחמא עניא' . בסדר הקיבוצי זהו השיר המתחיל בסעודה.

כיוון שבמופע שלפנינו אין סעודה אחריו מופיעים שני שירים של רחל שהולחנו על ידי יהודה שרת 'לא שרתי לך ארצי' ו'שי' . שיר זה האחרון הוא השיר היחידי המולחן שהכירה המשוררת.

סדר הפסח של יגור התפתח בעיקרו בשנות הארבעים ,שנות מלחמת העולם והשואה. עובדה זו הפכה את סדר הפסח הקיבוצי גם לעצרת זיכרון. הציבור המשתתף היה חרד ואבל. היה זה רגע עצוב שהיה בו גם מן הבכי. יהודה שרת הכניס פרקים ממזמור תהילים פ'ג כפרקי נקמה. 'שפוך חמתך על הגויים' שלא הושר עד אז חזר להגדת פסח אך גם קטעי נחמה מספר ישעיה.
לפרק הנחמה והזיכרון הוסיף יהודה את השיר של יהודה הלוי 'הידעו הדמעות' שהולחן על ידי המורה שלו חנינא קרצ'בסקי אחרי מותו של בנימין זאב הרצל. השיר נראה היה לעורכי ההגדה היגורית כשיר הנותן ביטוי לאבל ולישועה.
בשירי הסיום 'חסל סידור פסח' וחד גדיא העברי בהלחנתו של יואל אנגל מסתיים הסדר. ב1962 לכבוד חג יגור הוסיף יהודה שיר לרפרטואר של שירי יגור שיר על קיבוץ הגלויות. הוא עיבד לחן שביטא גם את העובדה המרה כי הפילוג תלש את המלחין מיגור. 'קבץ נידחנו' היה לו וליגור לתפילה. מי ששמע את השיר בערב המיוחד בקיבוץ יגור שמע תפילה מהי.

מוקי צור

פסטיבל המוסיקה בעין גב

כל שאספר לכם איננו אולי אלא עובדות יבשות שנרטבו קצת במימי הכנרת.
לפני מאה שנים עגנה בחוף שיהיה החוף של עין גב סירת פועלים קטנה. חתרו בה בין השאר ברל כצנלסון ורחל המשוררת. ברל קפץ מהסירה ומצא אבן בזלת חולייה של אקוודוקט הוא אקודוקט המים של סוסיתא. הוא הסביר למפליגים עמו כיצד מחברים חוליה לחוליה וכיצד יכולים המים להגיע אל על. בודאי העסיקה אותו אז שאלת החיבור למקורות. גם אותנו.
בימי חומה ומגדל הגיעה בליל סערה רביעיית כנרים לנגן. הנמל היה עוד בחיתוליו. הכנרים הועמסו על כתפי החברים וכלי הנגינה נישאו מעל הראש. הקונצרט נמשך עוד ועוד כי לא היה לנגנים לאן ללכת. פסנתר כבר היה במקום. הוא הוענק לחלוצים על ידי עולה מגרמניה ששני פסנתרי הכנף שהעלתה ארצה לא הותירו לה מקום בדירה התל אביבית הקטנה. הפסנתר היה הפרימוס כלומר השלישי בחדר של משפחת שטיינברגר . כדי להכיל את פסנתר הכנף הבורגני נאלצו יעקב ובתיה לישון כשדלת חדרם בצריף פתוחה תמיד . יעקב שטיינברגר היה למנהל הפסטיבל עשרות בשנים.
בשנת 1943 נערכו שני קונצרטים בחדר האוכל. ורנר זומרפלד הפסנתרן שניגן פתח את פסטיבל המוסיקה .ללא פרסום וללא כרטיסים. למי שידע. הוא היה מודע לגעגועים למוסיקה של כל הארץ. גם לתאווה לשוט בסירה לחופים נעלמים . אלו היו היסודות לפסטיבל המוסיקה של עין גב. זומרפלד טבע בכנרת – סוף עצוב לאיש חלומות.
עד כמה גדול היה החלום ניתן אולי ללמוד מן העובדה שבאותם ימים גורליים של ראשית הפסטיבל בעין גב, בפסח 1943 , פרץ מרד גיטו וארשה.
הפסטיבל התקיים שנים על הגבעה בה היום שוכן האולם בו אתם יושבים. ב1950 לפני שהיה אולם ולפני שהיו כיסאות הביאו למקום חמשת אלפים ארגזי תנובה מטבריה כדי להושיב עליהם את הקהל המנומס שבא לשמוע מוסיקה שמימית.
הפסטיבל שלנו ידוע באקוסטיקה המצוינת שלו ובשירת היונים הבלתי פוליטית המלווה את צליליו. בשנים האחרונות עברנו מקלאסיקה לקלאסיקה של הזמר העברי. גם למיזוג אוויר ליומיים.
שבעים שנה נשמעת כאן בתנאים חלוציים תפילה לתיקון החברה והנפש, לחן לחברותא וליצירה.
ברוכים המיתרים שלא נקרעו.

מי קרא ? מברנר עד ימינו

מי קרא ?

כשקוראים לי,
אני רץ אל הדלת
ויוצא לדרכי

כשקוראים לי
אני אורז צידה לדרך,
בקבוק מים,
זיכרון מקוטלג,
גם מפות
ולוח זמנים של רכבת

כשקוראים לי
אני דואג לכבות את האור בבית,
להשתיק את הרדיו
ומסתיר את המפתח בתיבת החשמל

כשקוראים לי
אני נועל את הדלת
מבפנים.
אוטם את האוזניים
ומתכרבל מתחת לשמיכה.

כשקוראים לי אני שואל
מי קרא?
לאן?

במורד

והרי יש דווקא כוחות, הוא בטוח בזה לפעמים, ויש גם שאיפות טובות- וכל זה אובד, מתמזמז; כל זה אינו נאסף- 'כמים המוגרים במורד' . במי האשם ? במורים ? בתלמידים עצמם ? באוויר ? מארה. מפרכסים ומפרכסים כזבובים בכוס חלקה, מטפסים לעלות – ונופלים אחור. מי יעלה ? מי ייתן יד ? מי יחלץ מהתוהו ובוהו?
הקריב הערב. היה כבר ברור, שהיא לא תבוא. אבל הוא לא הלך הביתה. הוא נשאר במקומו. נפשו בכתה בקרבו. הוא הרגיש, שהוא איזה דבר יקר מאד שהולך לאיבוד. שיש לו דמיונות יקרים, שלעולם לא יהיו למציאות; שהוא כל כך סובל- ואין תכלית לסבלונו זה. הוא חמל על עצמו חמלה גדולה כים סוער זה על עצמו, על שנותיו הבאות…
הן כל חייו עוד לפניו: עוד לא מלאו לו שש עשרה…

הוא השתטח. עתידו- אפל. יותר נכון- אין לפניו כל עתיד! והיה לו הרגש, שהוא מוטל על המפתן, על מפתן החיים, בפרוזדור של עולם- ואין מכניס אותו, אין מרחם עליו. הוא הולך ואובד, הוא כבר אבוד.
הסער התחזק. הלבנה נראתה פתאום שטה בין מפלשי עבים. פעם הסתתרה ופעם נגלתה שוב. ובהיגלותה נצנץ בזיכרון ליל – ירח אחד.הוא היה אז בראשונה או בשנייה… עשו טיול לשומרון, ובאחת המושבות שם לנו התלמידים עם הוריהם על הגורן- והוא ביניהם. לפני עלות השחר באה אצלו איזה יקיצה פתאומית נוחה מתוך חלום- קסם ירח. שרר שקט, ובאה אז שעת הסתכלות ארוכה במרחבי היקום, אשר אור- ליל הפלאים נגה עליהם. חוטי כסף לבנים זלפו טוהר: טוב בן ציון, טוב מאד!… ועכשיו- כמה עכורים פני הלבנה… כמה אובדים… אובדים ומלחשים : בכה בנציון! בכה אובד !

אבל בנציון לא בכה הפעם. קהות נפשית תפסתו, שלילת כל מחשבה. מסביב לא נראה איש, הוא היה עזוב, עזוב מכל. רק הרוח תקפה אותו, פרעה את שערותיו, והוא טולטל, סוף סוף, התפלש בחול והתגלגל לרצונו במדרון- הגבעה

י.ח. ברנר בהתחלה

העקדה

אברהם שיבוא והוא בלתי מוזמן
כשלא קראו לו. זה הרי כמו שבסוף השנה, כשהתלמיד הטוב נקרא לקבל את הפרס, התמיד הרע ביותר התרומם בשקט מספסלו המלוכלך בשורה האחרונה בכיתה. וזה משום שחשב שנקרא. כל הכיתה פרצה בצחוק.
ויתכן שלא טעה, שבאמת נקרא בשמו, כשהמורה תכנן לתת פיצוי לתלמיד הטוב ועונש לתלמיד הרע באותה קריאה עצמה.

על פי פראנץ קאפקא

הייתי רוצה להמריא

מחפש ומחפש הייתי… והכוח לעמוד לבדי כמוך, לא היה בי. מנת חלקי היתה תמיד להתגעגע לאחרים ולהיות לבי הולם בחום האהבה. אל תאמין שהיה זה רגש החמלה שעשה אותי ציוני. ציון שלי היא חתיכה הגונה של אגואיזם. אני חש איך רוצה הייתי להמריא, איך רוצה הייתי ליצור, ואיני יכול ושוב אין בי הכוח. ובכל זאת מרגיש אני שבתנאים אחרים אפשר שיכול להיות לי הכוח ואני חש שהכישרון הטבעי אינו נעדר ממני. רק הכוח הוא שחסר לי. וכך הציונות היא בשבילי ביטוי לגעגועי לאהבה. מפני שמודע אני לכך שאלפים זולתי סובלים כמוני, רוצה אני ללכת עמהם, לעבוד עמהם, הוי, לו יכולתי לפחות להשתתף עמהם ברגשות. אולי שוב נתגבר על חולשתנו, שוב נעמוד איתנים על קרקע משלנו ולא נהיה עקורים ורפים כקנה , אולי, אולי עוד אמצא בי אי פעם את הכוח.

שמואל הוגו ברגמן תרגם שלמה צוקר 1902

ראשי פרקים ברנר

בעיירה , במשפחה

בישיבה  בפוצ'ופ עם אורי ניסן  גנסין

גירוש  מהישיבה. חזרה  תשובה. הצלת ספר  התורה. מכתב  מאורי ניסן.  חזרה  בשאלה

היציאה לדרך  כסופר

מעורות  ציילטלין,  החברה 'יוה  איסקובנה' מהפכנית  השואלת ליהדותו ועבריותו.

גיוס לצבא עריקות.  מאסר. הפגישה  עם  שני הדובדבנים תבוננות מגבוה על  הגולים  ה'פשוטים'.  ארגון הברחתו של ברנר ללונדון

הדפוס של  האנרכיסט הגוי שביקש לארגן את  יהודי לונדון לסוציאליזם. כותב  באידיש  מאמרים על חסידות. פוגרומים ברוסיה. חווה  נרצחת כיהודייה. מכתב ארוך עם נבואת  רצחם ל ששה מיליונים. המעורר. ביאליק נבהל.  רביבים גליציה.

עלייה ארצה כפלדמן

לא עובר  את מבחן הבורות  ושב לדפוס

הפועל הצעיר יוסף אהרונויץ  המיואדש לא עורך ורק כשהתאושש מהייאוש  הופך יוסף אהרונוביץ  מנהל  בנק  הפועלים לעתיד עורך העיתון  הפועל הצעיר.

המחרשה והגירוש  מתל אביב

בירושלים מערכת האחדות

חסיה לינסוד ואשתו שלך ברנר

בתל אביב  בבית הספר הגימנסיה מלמד. 'תלמד  בחוץ' התלמידים מבקשים להפריד  בינו לשאר  המורים. רומאן מההתחלה ראשון על ילדי החוץ.

מלחמת עולם הראשונה

גירוש מתל אביב  לשפיה

שיבה לפתח תקווה, גלות לחדרה  גן שמואל

המוצא

גירושין האשה והילד נוסעים לברלין. האמא לומדת את תורת הגן.

במגדל מורה לעברית

מפגש  עם רחל על  שפת הכנרת

מפגשים  בחצר  עם אנשי העלייה השלישית

שיבה לתל אביב

מות טרומפלדור והקמת ההסתדרות.

מאורעות  1921 ורצח ברנר

 

עמידה  מול המוות ומרד  נגדו  להוציא את לשוני  החמה  מול המוות הקר

אי ציפייה מההיסטוריה

ביקורתיות של  המהפכה  הרוסית.

מרד  החיים ומשגב  העמידה  פקוחת העיניים מול  המוות

נגד  הפראזות והבוסר : עבודה  עברית.

יריב בן אהרון על ברנר

מן המיצר

ברנר אינו מרפה מאתנו. סופרים נעלמים בתוך ההמולה הגדולה והוא שב וחוזר אל תודעת הדורות. יש הכותבים עליו ביוגרפיות. יש העוסקים בהגותו ובספרותו. יש המניפים בעקבותיו דגלים ויש המגלים תהומות. מגלים ומסתירים, מתווכחים ומנסים להבין. הוא ממשיך לעורר ולהתמיה להרגיז ולאתגר לא רק את המילים אלא את ההוויה החברתית והאישית המשתנה ומבלבלת. .
פרשה מיוחדת בגילוי המתגלגל של מורשת ברנר כתופעה ייחודית זו הם פירושיו המצטברים של יריב בן אהרון ליצירתו. זו איננה דרשה ולא מחקר אקדמי יבש אלא מעקה רוחני לדור המחפש בתוך אי הוודאות. דרך פירושיו של בן- אהרון ניתן להגיע אל העיקר המוסרי המסתתר מאחרי האיש ברנר ומורשתו המחפשת את הריאלי ואת הקדוש. מסכתות ברנריות אלו של יריב בן אהרון נראות כדפי תלמוד מורכבים בהם הפירוש מעטר בביישנות טקסט מרכזי . הפירושים מחברים לנו את הבארות ואת הצמאונות של ברנר עם מקורותיהם וחושפים על ידי כך חיבורים וניתוקים כואבים. הספרים של יריב בן אהרון בהוצאת הנוער העובד והלומד הם עדות ללימוד ברנר הנערך משך שנים עם נוער וצעירים .

עם בא העלייה השלישית ארצה לימד ברנר עברית את חברי גדוד העבודה שסללו את הכביש מטבריה למגדל. ליודעי העברית הרצה הרצאות חשובות על מעמקי הספרות העברית לאחרים מסר מילים ראשונות. פגישות אלו עם חבורות צעירות היו להם לפלא גדול ולו למקור הרהורים ושמחה גדולה. הם ראו בו וביצירתו מקור רוחני עצום והוא חשב כי כמורה הוא נכשל .כמה דורות אחר כך יריב בן אהרון מחייה במסכתות שלו פגישות אלו . נוער של היום מבקש תרגום ופענוח, השלכות אקטואליות ודרך למירוק פנימי. דרך קריאה מחודשת זו עם ברנר ומקורותיו ההיסטוריים והטקסטואלים פוגשים צעירים פגישה מחודשת עם גלגולי התמיהה והכאב של חלוצי העלייה השנייה. המפגש המיוחד עם המורד הגדול נושא בחובו סיכוי עצום ללמידה יוצרת . דרך מסכתות אלו נסללת הדרך לאנשים צעירים המחפשים דרכם בתוך הכאוס והבלבול של ימינו אלה. הם שותפים להכרעותיו של הסופר המסרב לשיתוק רוחני , יחד עם סירובו לקבל תשובות פשוטות .

הפעם זיכה אותנו יריב בן אהרון בפירוש על יצירות של ברנר מתקופת גלותו בלונדון. במרכז עומד סיפורו 'מן המיצר' המגלגל תמונות אוטוביוגרפיות ביצירה ספרותית מורכבת , הכתובה מגילות מגילות. במרכזה דמות מיוחדת שעוברת את כל אימי המהפכה והפוגרום כשהיא מרמזת על האפשרות של גילוי דמות מימי המקרא הרחוקים, ימי ילדות האומה מצד אחד וימי חייה המכוונים למלוא עושר החיים. גם אז כבר ניכרו אותות של שבירת הכלים . ברנר רואה בתקופה בה הוא חי בלונדון בין הפליטים היהודים מרחוק את הפוגרומים שלאחר המהפכה הרוסית הראשונה ב1905. בתקופה זו נופלים נערים וביניהם חבריו על בריקדות שלא ביקשו. הם ביקשו למצוא מוצא מוסרי בהתבוללות לחיק המהפכה ומצאו עצמם נופלים כיהודים. בקריאתו המיוחדת את הימים הוא רואה אותות לאימה המתקרבת . את מסותיו ואת סיפוריו הוא כותב בהתעוררות קודחת ומפחידה, חזונית וטראגית הנראית היום עוד יותר קשה משנראתה אז. הוא כותב על 'ששה מיליונים תלויים בשערה שרופה. ' על 'אחי בני עמי נהיים להרג ומשיסה' ויחד עם זה הוא מאמין כי אסור לסגת מן המערכה , לברוח אל דמיונות או אל צידוקים חלולים.
לעניות דעתי היה ברנר מתפעם ממפעלו של יריב בן אהרון. לא היה כמוהו לדעת את הדיאלקטיקה המיוחדת של המרד וההמשכיות שהתגלמה במסורת החלוצית המתגלגלת עד ימינו. ברנר קרע, בן אהרון חיבר. שניהם נושאים את המרד הקיומי שמסרב להיגיון המוות והריקון הרוחני.
נותר לאחל לכולנו כי ימשיך בן אהרון במפעל הממעמקים שלו .

מנחם גרסון למרטין בובר – מסמך

מנחם גרסון

מר מארטין בובר הנערץ מאד

שמי הרמן גרסון, אני סטודנט למדעי הרוח בסמסטר השני, אך עיקר לימודי הוא כאן בבית המדרש הגבוה היהודי. היה בתכניתי להיות לרב, אבל עכשיו שוב עלו בי פקפוקים בעניין זה. מכל מקום אני לומד כאן.
ועתה הרשה לי ראשית כול להביע לך את תודתי על כל מה שנתת לי בספריך! בהיותי חבר ותיק של תנועת הנוער הגרמנית, באגודת המשוטטים הגרמנית יהודית 'קאמראדן', וחסידו של ויניקן, נזדמנו לידי תחילה, לפני שנתיים, המבוא ל'מגיד הגדול' ו'שלשה נאומים על היהדות'. אם כי אז, כמובן לא הבנתי אותם עד תום. אני בא מבית בלתי יהודי מכול וכול, ואתה החזרת אותי ליהדות ובכך נתת לי את עיקר תוכנם של חיי (ולא רק כר פעולה בתוך מפלגה). אבל יתרה מזו : פתחת לפני עולם חדש לגמרי, את העולם שבו אדם רואה כמציאות אמת לא את מציאות היומיום השטחית וגם לא יצור- הגות אידיאונית גרידא. לימדתני להבחין בין נוחות פילוסופיות, ולו גם דקיקות ביותר, ובין הרוח הדוחק לקראת ההגשמה. ואחרון אחרון- אולם זאת אני אומר בשפה רפה מאד: אולי מתוך התעוררות שעוררתני זכיתי לחוויה דתית. אם כה אתה מדבר: אלוהים אינו לא אידיאה ולא השלכה של רוח אנוש- אז אני מאמין בכך באמונה שלמה. הנה כי כן היית לי למורה דרך מכריע.
ומשום מה אני כותב לך כל זאת ? זכיתי בפעם הראשונה לראות ולשמוע אותך ביום שני בברלין, ואז חשתי שמדובר אלי באופן שונה לגמרי, באופן אישי הרבה יותר, גורלי הרבה יותר מאשר בהרצאה 'טובה' בעלמא. וכן מצאתי את לבי ולכוון אליך שאלה. דומני שיש ומתארע כדבר הזה, שמורה דרך נותן לזולתו תורה- או נעשה לו תורה.' אג' 229

'במחנה בוגרים של תנועתי שנתקיים זה לא כבר נאם בשיחה על העמדה היהודית שלנו מדריך בוגר מבוגר- בן 30- ובנאומו תקף עקרונית את העמדה הדתית בכללה. הוא העלה תערובת של פילוסופיה אמפירית, תורת אשליה פרוידיאנית וחיוב פרומיתאי של עולם הזה:…ואת סוכתי שלא אתה בנית!'
(מתוך שירו של גתה פרומתאוס. הגיבור המתמרד אומר אל האל זאוס : 'בכל זאת אתה מוכרח להניח לי את אדמתי, ואת סוכתי שלא אתה בנית, ואת כירתי אשר על שלהבתה אתה מקנא בי! הערות למכתבי בובר) הוא מחונן בכושר דיאלקטיקה נוצח, אלא שתכונתו הרציונלית החזקה מפתה אותו אותו מדי פעם בפעם לבניית תיאוריה קלת דעת, פזיזה ומאולתרת.284

' עם החסידות אפשר להשוות אורח חיים ט ו ט ל י , המקיף את כל תחומי החיים, ככל שהם מצויים גם בשליטתו של האדם, ואת כל החיים עד סופם. דבר כזה נוגד את מהותה של תנועת הנוער.זו יכולה עצמה רק בשלב 'שמעבר' לה- מה שלא עלה עדיין בידי שום תנועה. אתה יקירי הרי מרגיש בעצמך, שלא מדובר ברווח היפה והמהנה של שעות יקרות בצוותא, אלא בהשפעה כלפי חוץ; אתה אומר זאת בתזכיר שלך, אמנם לפי הרגשתי עדיין לא מספיק בחריפות ובתוקף. ..' 358
'אינני מבין מדוע שאלת ארץ ישראל דורשת פתרון עקרוני. הפתרון קל יותר כאשר תופשים אותו באופן מעשי. מי שמתאים יותר לארץ ישראל, וארץ ישראל מתאימה בשבילו יותר מאשר הגלות, צריך לעודדו בכיוון זה. במקרה כרזה חשוב אפוא הקשר החדש יותר מהקרע של הישן. אם נוצרים מחוזות חינוך אוטונומיים יחסית בתוך החוג, אזי יש להשגיח על כך שהם יישארו כפופים לגורם משותף.; התפקיד נעשה קשה יותר, אך אין זה חייב להחליש את הכוח מהדוחף קדימה. בדרך זו ודאי ניתן למנוע היווצרותו של גרעין 'אריסטוקרטי'. העיקר בעיני הוא שלא יוכרז על שום עיקרון, אלא היסוד המעשי ישלוט בשטח. לכן אני אומר ' מ ת א י ם י ו ת ר', ולא סתם מתאים. אני בכלל נגד עקרונות, האונסים בקלות את הצגת השאלה האישית- את ההתאמה והשאיפה הבסיסית. מי שמצטרף לחלוציות, 'מפני שזה הדבר הנכון(=הסיסמה המוצהרת)', נסוג (בגלל הוויתור על הכרעה אלמנטרית) לטובת החברה 'הפיקטיבית', תחת שיעמיד את עצמו מתוך הכרעה אישית אמיתית לרשות החברה הממשית. איןו אנו זקוקים ל'חברה' כשהיא לעצמה- זה לא כלום- אלא לחברה לחברה של אנשים. אשר עשויה אכן להיווצר מתוך החלטה על ויתור, אך לא מתוך ויתור על החלטה. ההחלטות האמיתיות מבקיעות את הקרקע של האינדיבידואליות לקראת הפריה, כמו מחרשה. ' 387

'נוכחתי כאן בצורה מוחשית מאד עד כמה מעמיקות ומרחיקות לכת התולדות הנובעות מארצות מוצא שונות(יהודי מזרח אירופה ויהודי מערב אירופה) עד כמה המצב כאן שונה לתכלית. באורח מוחשי ביותר הדבר בעמדה כלפי היהדות: פסילת כל קשר היסטורי, הלובשת לעתים צורה מגושמת גרוטסקית; פורמליזציה וחילוניות גמורה של הלאומיות, אבל באופן של הלאומיות. אבל באופן כללי יותר : הרציונליזם שליט כאן בקנה- מידה רחב, מעורב עם הסוציאליזם. משוחדים מראש ומגיבים בתגובה רגשנית כנגד כל מה שאינו ניתן להוכחה רציונאלית, לא מוכנים להפנות את המבט לעבר מציאויות כאלה. בפרט נגדך שוררת בחוגי הפועלים- שעליהם צריכה לפעול השפעתך העיקרית- דעה קדומה מתמדת ורבת עוצמה. ככלל : הכל כאן 'בטוחים', ואינם במצב קריטי אשר היה נקודת המוצא הרוחנית שלנו.
לנוכח כל אלה עלי לשאול את עצמי : אם מתייחסים למצבים ברצינות כה גדולה, וראש לכל מקבלים אותם כמוך, כלום אמנם יש אז חשיבות להשפעה כנגד כל אלה, במובן של ערעור הביטחון למשלך ? היש לה אז כוח להשפיע על מציאות הכרחית ? אך גם אם משיבים על כך בחיוב, כמוני : כלום תתכן כאן השפעה שלך? אני רואה כאן קודם כול שלוש שאלות :
השפעה אפשרית בעיקר במקום שקיים שוויון בתנאי החיים, שבו המסגרת יוצרת בסיס משותף. אבל ל'פרופסור', ל'אינטלקטואל מנותק'?
2. יכול אני לתאר לעצמי רק השפעה איטית מאד על יחידים וקבוצות מצומצמות. לא בקנה מידה גדול ובתפקיד רשמי. דרך ארוכה ומפרכת כזו בלי מדה ממשית – הרי פירושה בשבילך כמו להתחיל הכול שוב מהתחלה (בכל הנוגע להשפעה חיצונית) כלום זה אפשרי עוד בשבילך, בגילך, במעמדך ? האין מצב קשה כזה גורר עמו בהכרח מתחים רבים עם בני-אדם, העלולים להכשיל את עצם המשימה ?
3. מזכיר אני לך את שיחותינו הרבות על לשונך הדתית הישירה בנאומך. מאמין אני שאני יודע בדיוק שלשון זו תעורר כאן התנגדות כללית- ואתה לא היית מוכן לעולם לוותר עליה. בגרמניה אמרתי לך תמיד : בדיבורך על אלוהים אתה מניחי אצל השומעים מציאות שאינה קיימת מלכתחילה, ועל כן אינך קולע בה לגמרי. אולם כאן, לנוכח הקול קורא של הרב קוק למען זיכויו של סטאבסקי, הנחה זו לא תעורר אי הבנה אלא תגובת נגד תוקפנית ונוסף לכל אלה שוב : הדעה הקדומה נגד 'בובר המיסטיקן והציוני המפוקפק, המכונן בדמיונו איזו יהדות רומנטית מלאת הוד חסרת ממש' חזקה מאד….
אני שואל את עצמי תכופות : האם הדברים הללו קורים על בסיס מציאותי? ודאי שאתה נחשב לנואם הרוחני המוכר, רבים מתלהבים מעוצמת הדיבור ' של נאומיך- אך מי מתייחס לדברים במלוא הרצינות כמחייבים באמת ? כמה אנשים מתנהגים למעשה בכל לבבם לפיהם? כאשר אני מתאר לעצמי את ה'מנהלים' של האירגונים למיניהם, כאשר אני חושב על הממוצע של המורים היהודיים הברלינאים המוכרים לי- הכל נראה לי מפוקפק.(486)
'אף שכל השאלות נראות לי קשות עד אינסוף האפשרות הגדולה יותר להגשמה נראית לי בכל זאת המכרעת. נוסף לכך : הולכת וגוברת בי ההרגשה, שהעלייה הגרמנית חייבת ליטול את השלטון על עצמה אם ברצונה לבנות משהו כראוי. אפ גישה זו תזכה לעידוד, ישתנה המצב גם בשבילך ובשביל פועלך. כי אז תקבל השאלה של העוצמה הרוחנית של יהודי גרמניה חשיבות מכרעת.
לפיכך נדמה לי שאולי הניסיון המסוכן של פעילות בארצנו הוא הדבר הנכון ביותר. אני אומר זאת מתוך ידיעה שאתה עסוק בהתמדה בכתיבת כחמה ספרים גדולים. ואם השפעתך תתגלה כמצומצמת כרגע, הרי באמצעות המילה הכתובה שלך תגיע לימים פוריים ופתוחים יותר להשפעתה. וימים כאלה מוכרחים להגיע גם הנה' 486
'הענין הוא פשוט בכך, שאפשר לפי דעתי לכונן את ה'שלד' של החיים- הבניין עצמו 'נשלם מאליו' מתי אני 'משפיע'? כאשר אין לי כוונה להשפיע. כשאמרתי כי להשתקעותי בארץ ישראל מכריעה עבורי האפשרות ' שאוכל לחיות ולעבוד שם', התכוונתי פשוט, אם יהיה לי שם שלד, המסדיר את הפעילות היומיומית הרגילה, 'משק בית', 'מקצוע', שרק מכוחם ומתוכם עשויים להתהוות הדברים האחרים, הבלתי צפויים, הבלתי סדירים, הבלתי שרירותיים ונטולי חוקיות, שהם תוצאה של 'השפעה'. ולהגר לשם כסופר גרמני (והרי אני לא באופן מקרי, אלא עובדתי, סופר ג ר מ נ י) בלי מקצוע הקשור הדוקות לעם החי שם, לחיים הנורמליים שם, לצרכים ולכלכלה, זה יהיה בניגוד לטבעי.'
'שאלנו את עצמנו אחרי עלותינו ארצה : היש מקום במציאות הארץ למושגים רפורמיזם וסוציאליזם מהפכני ? הרי בארץ אין סיטואציה מהפכנית אקטואלית ועיקר התפקיד לעת עתה הוא ביצירת מעמד הפועלים עצמו . בהיאבקות עם שאלות כגון אלו עמד לימיננו יעקב חזן, שמילא בהתמסרות ומתוך

גישה חברית את שליחות הקיבוץ הארצי בקיבוצנו. בעזרתו נוכחנו לדעת שגם בארץ נודעת ממשות לקטגוריות פוליטיות כאלה… בהמשך למדנו לדעת שההבדל בין הזרמים בתנועה הסוציאליסטית צורות ביטוי אחרות מאשר בגרמניה, אך הוא קיים.'
'התרחקנו מהדתיות, שדגלנו בה בגרמניה. הצטרפותנו למחנה הפועלים וההזדהות עם המארכסיזם שליוותה אותו, הביאו תמורה בהשקפת עולמנו, שהצטללה ונעשתה ארצית ורציונאלית.הבינונו ש'דתיות' יש לה שתנאי הארץ תוכן ברור, חד משמעי ובלתי רצוי לנו. '
לדת ייקרא דת אמת, כל עוד היא פורייה, ופורייה היא כל זמן שהדתיות מקבלת על עצמה עול מצוות ותורות, מכניסה בהן, לעתים מבלי שתרגיש בכך, תוכן לוהט חדש ותשנה אותן בתוך תוכן עד כדי כך, שכול דור ודור יראה אותן כאילו נתגלו לו עצמו אך היום, כדי לפרנס את צרכיו של עצמו, השונים וזרים מצרכיהם של אבותיו. אולם בשעה שמנהגי הדת ועיקריה קפאו עד כדי כך, שאין עוד בידי הדתיות להטיל בהם חיות או שאין היא אומרת עוד לקבל עליה את מרותם, שוב נעשית הדת תופעת סרק ונטולת אמונה הדתיות היא היסוד היוצר, הדת היא היסוד המארגן; דתיות מתחילה מחדש עם כל אדם צעיר שהרז מרטיט אותו, הדת אומרת לכפות עליו מערכתה, שנקבעה קבע עולם; דתיות פירושה פעילות, קיום יחס בראשית אל המוחלט; דת פירושה סבילות, קבלה שמקבל האדם על עצמו את החוק העובר בקבלה. דת פירושה קיום הקיים; דתיות פירושה חידוש, התחדשות.

מניה שוחט, מסמכים ראשי פרקים

תכנית לקבוצה שיתופית

מכתב למנחם אוסישקין 1909

דרך פתרון היחידה הקיימת לדעתי היא האפשרות שהאדמה תוחכר בשנה זאת לקבוצה שיתופית- לקואופרטיב חקלאי נייד. הקבוצה השיתופית הזו חייבת שיהיו לה כל המאפיינים של הבדווים.
1. חברים בקבוצה השיתופית יהיו אנשים בריאים בגוף שהתאקלמו באיזור ומצטיינים בכושר סבילות גבוה.
2. חברי הקבוצה חייבים להכיר על בוריה את העבודה החקלאית. אם לא כן הקבוצה לא תחזיק מעמד מבחינה כלכלית. יש לזכור שבשנה הראשונה לעיבוד הקרקע מתקבל יבול נמוך והקבוצה השיתופית תצטרך לחרוש ולזרוע.
3. הקבוצה תצטרך להסתגל לחיים בצריפים או בחושות ערביות- אם יהיו כאלה בנמצא.
4. הקבוצה צריכה להיות בעלת כושר נוודות גבוהה ו'קלת תנועה'
5. הקבוצה השיתופית תזדקק להזרמת כוחות מבחוץ, מכיוון שלחיות יחד חיי נוודות באופן מתמיד אי אפשר. ואם תהיה בקבוצה תחלופה מתמדת זה לא יהיה קשה.
6. ברשותה שלך הקבוצה השיתופית יימצא אינוונטר שיכלול בהמות עבודה, כלי עבודשה ומכשירי עבודה, זרעים, מזון לבעלי חיים לשנה ותקציב- דמי הוצאות שיאפשרו לקיים את הקבוצה מבחינה פיסית ובעבודה עד תום הקציר.

מתורגם מרוסית

על מות ישראל גלעדי

נובמבר 1919
קיילה אחותי, האהובה והיקרה
אין בפי מילים לכתיבה. לנחם איני יודעת. ולדבר כעת על דברים אחרים גם כן איני יכולה. כאן נודע לי שישראל איננו יותר בין החיים. עד כה הסתירו זאת ממני. אני משתוקקת לראותכן אותך ואת פייגעלע ולשוחח אתכן על חייכן עתה ועל העתיד. אני כל הזמן מנסה להשתחרר כדי לנסוע אליכן לירושלים. וכאן ישראל חלה וגם בתי. זה רק יומיים שהוקל לה. אמרו לי שבימים אלה אתן חוזרות למטולה. אולי אפשר שתעברו דרך חיפה, תשארנה אצלנו כמה ימים כדי שנוכל לשוחח ולחוש זו את זו. משום שאני לא אוכל לנסוע כעת לגליל
קיילה ופייגעלע יקירותי. מה עושים שנוכל להיפגש? אני מאמצת אתכן חזק ללבי הרווי יגון ואוהב אתכן אהבה חמה ונאמנה.

מניה
אידיש

וועדת ההזנה להתיישבות העובדת

אל לוי שקולניק
1928

אני מצרפת קופיה של התזכיר ששלחתי ל'הדסה', ההנהלה הציונית, ועדת הבריאות, ויצו, לד'ר רופין, לד'ר ברכיהו, משה וילבושביץ, גברת זלדיס, סופיה ברגר כולם ענו שהם ישתתפו ביום 22 לחודש זה בהישיבה.
וילבושביץ ירצה על ההבדל בתזונה בחו'ל ובארץ, ברכיהו על החינוך העממי בשאלת ההזנה. ד'ר יעקב על התפקיד של הקורסים להזנה…

לשגרירות ס.ס.ס.ר בושינגטון
5 ביולי 1940
אני פונה אליכם בבקשה להרשות לי להיכנס לווילנה. יודעת אני את כל הקשיים הכרוכים בנסיעה זו, בייחוד בשעה שחצי מן העולם נמצא במצב מלחמה.
אני נתינת פלשתינה גרה שם 36 שנים. יצאתי מרוסיה ב1903. נולדתי בגרודנו והנני כיום בת 60.
מטרת נסיעתי לוילנה היא, להימצא כעת בזמן קשה זה בין ההמונים היהודים ולארגן נערים יהודים במטרה להעלותם ארצה באפשרות הראשונה.
לארצות הברית באתי מפלשתינה לפני 8 חדשים לגייס כספים למטרה הנ'ל.
אני מחויבת לא לעסוק בפוליטיקה בשטח הטריטוריה הסובייטית.
אם פעולתי תעורר אי שביעות רצון מצד השלטונות הסובייטים הרי תוכלו בכל רגע לאסרני.
הרשו לי להתראות אתכם. ייתכן כי בשיחה פנים אל פנים יתעורר אצלכם יתר אמון אלי.
בכל הכבוד

מניה שוחט

רוסית