חלוצים

סיפורי חלוצים הם מוקד חשוב לחיפושי. כאן יבואו פרקים ממחקרי, הסיפורים שאספתי, המקורות שאני מגלה.

סיפורו של דניאל אפל

סיפורו של  דניאל  אפל

 

במלחמת העולם הראשונה  השעון  הציבורי של  העיר טבריה נדם. זו היתה עונת דמדומים, אנשים ברחו מן הצבא ומן המגיפה. בארץ כולה התוהו  והבוהו בחשו  באכזריות.  כל שעני טבריה נקראו על ידי  הפיקוד  הטורקי  לתקן את השעון והתעצלו.  גיבור סיפורנו דניאל  אפל  הבין כי אם מישהו לא  יתקן את השעון כל השענים יישארו  במעצר. הוא התנדב לתקן את השעון ובכך שחרר אותם.   הרגישות לזמן הפומבי ולרווחת  האנשים שמסביבך היתה צריכה להיות מידתם של  ההיסטוריונים : לעקוב אחרי  השתלשלות הזמן ואחרי  גורלם של האנשים.לא תמיד זה קורה. דניאל אפל  אינו היסטוריון  אך  הסיפור שלו הוא אחת מהעדויות  של איש רב עלילות  שיכול  לשמש היסטוריונים. ניכר  מהסיפור  שהאיש  מאמין בערכו של  סיפור טוב ושהוא  זוכר הרבה. לא תמיד הדברים יסתדרו מבחינת לוח הזמנים אך האיש המספר כאן את עלילותיו הוא  עד ולא היסטוריון . האסוציאציה הסיפורית לעתים מנצחת את  המסמכים  היבשים.  דווקא ההשענות על הזיכרון ולא  על המסמך מצילה  את הסיפור ובו מתגלים ומוארים   פרטים חיוניים שלא  ייחשפו בקלות על ידי  המסמכים ההיסטוריים .

 

גיבור העדות  שבפנינו איננו פועל חקלאי, גם לא היה חבר  בקומונה ניידת. הוא לא  השתתף  בעיתון פועלים או שמר בסוכת שומרים מבודדת בקצה המושבה. הוא היה  שען בירושלים. הגיע  ארצה  מלונדון. נישא למשפחה  מסורתית ללא רומאן נמשך. גם בגילו אינו שייך לחבורת המהפכנים הפועלים של  העלייה השנייה. הוא היה מבוגר מהם.   עדותו מעלה את אחת השאלות ההיסטוריוגראפיות  החשובות בהקשר לעלייה השנייה. מדי פעם מופיע מחקר המוכיח עד כמה  מעטים היו  האנשים  שחיו  בסקיצה המהפכנית  שבנתה העלייה השנייה  לממשיכי דרכה, אנשי תנועת הפועלים. בכל הקבוצות הנודדות, בקבוצות השיתופיות שהתיישבו, בין אנשי קבוצות השומרים לא נמצאו יותר  מארבע מאות אנשים באותו זמן.  זהו מיעוט  בקרב 35.000 עולי העלייה השנייה. אלו  העוקבים אחרי רשימות כאלה או אחרי  רשימות של פועלי העלייה השנייה או רשימות אלו  הקולטים אותם בארץ  מגיעים למספרים שלא מסבירים את ההשפעה הגדולה  של  צעירים אלו. מצד שני רבים רבים מאלו שלא  השתייכו לחבורות  המאורגנות הללו  ראו את  עצמם וכתבו  על עצמם כאנשי העלייה השנייה.

 

גיבור  הזיכרונות הללו הוא אחד מהם. הוא בשום אופן לא יראה עצמו כאיש היישוב הישן, או כמי שמנוכר  לחלומותיהם של חלוצי העלייה השנייה. דרכו היא  דרכם. שען איננו  איש מעדר, וירושלים היא מעוז  השמרנות הארץ ישראלית. הוא  קשור משפחתית עם  העולם המסורתי. הוא מתקשר  עם משפחה  אורתודוקסית ירושלמית. מהרבה  בחינות הוא דומה  לגיבורו של  ש.י עגנון  יצחק קומר בספרו  'תמול  שלשום' הוא חי  בין ירושלים  הישנה  לעולמות החדשים  המתעוררים. בן לאם חרדית ואבא מסורתי הוא  יוצא מעולמם לא  במרד חילוני אלא  באורח חיים ביקורתי, ציוני, המושפע מדי פעם  על ידי  הלכי רוח מהפכניים, טולסטויאניים, מבקר  בתיאטרון, מדבר שפות, מכיר  את גיבורי  התקופה  הפורצים דרך חדשה. הוא איש  בעל טמפרמנט אומנותי  המקרב אותו  לבוריס  ש'ץ  מייסד  בצלאל. הוא קשור לאנשים  המבקשים  לחדש את אופקיה של  ירושלים. ליצור את ירושלים  החדשה, זו ירושלים של  האמנות, של הציונות המאורגנת,  של בית העם, של  בנק אפ'ק. אך היא  משולבת  לא פעם  בירושלים הישנה. רחל  בן צבי מספרת  לנו כי  האיגוד  המקצועי הראשון  המתארגן לשביתה  בארץ  הוא ארגון פועלי הדפוס בירושלים ובו יהודים חרדים רבים.

 

דרכו של בעל הזיכרונות   שלפנינו  אופיינית לדרכם של פועלי  העלייה השנייה. ממשפחה ענייה של בעלי מלאכה. את מקצועו כשען  הוא יורש  מהמשפחה. אך  במשפחתו  יש כבר  סימנים רבים למתרחש  בעולם היהודי  הצעיר. אחיו איש  חולמן ואוהב תיאטרון. הוא  עצמו מלמד  עצמו לנגן. כצעירים רבים מאד  בימיו הוא עובר  את איומי  הפוגרומים ואת  רוחות חובבי ציון. את שנות הרעב  והתסיסה ברוסיה. את הגירוש  של היהודים ממוסקבה  המעוררת גלים  בכל פינה של  העם היהודי  ברוסיה ופולין. הוא מתגייס לצבא הצאר. הוא מנגן  בתזמורת  הצבאית. למרות שבילדותו קיבל חינוך מסורתי החיים מטלטלים  אותו ומרחיקים אותו  משורשיו. בכל זאת נשאר  קשור. כרבים מבני דורו מהגר לאנגליה ואז הוא חדור רוח טולסטויאנית. אך ציוני העובד ומוכר  שקלים ומתרים לקרן הקיימת. תכניתו להגר לקנדה להרוויח כסף כדי להגיע לארץ ישראל עם  כסף שיאפשר לו לחיות  כאיש עבודה מסתפק  במועט כמצוות הסופר הרוסי הגדול. בלונדון הוא מכיר  את יוסף חיים ברנר ואת עיתונו 'המעורר'. שם הוא מכיר את סירקין וסוציאליסטים ציונים אחרים.  עלייתו ארצה קרובה רעיונית לעולם של אנשי מורי העלייה השנייה.

 

מלחמת העולם הראשונה הכניסה את ארץ ישראל לתקופה  הקשה ביותר בעת החדשה. עריצות ועוני. גיוס  משפיל, גירוש  של רבים מחבריו של  דניאל. איום  יומיומי.  התקפת הארבה  שמחריפה את העוני והרעב.  מלחמה עזה ונדודים. מגיפות  קשות. רדיפות בעת  גילוי רשת ניל'י. כאן נקשרים כל  חוגי האוכלוסייה היהודית. איכרי מושבות  סוחרי העיר, חברי הקבוצות  , מהפכנים ושומרי חומות. בתוך אווירת הסיוט של אותם הימים מתברר לכל כי  צמח גרעין חברתי שעמד  בתנאים הקשים.

השעון לא עצר מלכת. נפתחה תקופה חדשה. בה ניצב דניאל  כמי שצריך לפתוח שערים לתקופה

החדשה. לדור החדש.  בכיוון השעון מחדש הוא  האמין כי יש לצייד את בניו ונכדיו את האנשים הגדלים בדור החדש  בזיכרון. לבל תלך לאיבוד העלילה. הוא  חשב  שעליו לספר את סיפורו.

 

מוקי צור       

ספר על דגניה במלאת 100 שנה לקבוצה

 

לפי המדרש לאבות  ציון מיוחד : ההר- אברהם, השדה  יצחק ויעקב הוא הבית. אברהם  מבטא את הוד  ההתגלות והפסגות, יצחק נאמנות לארץ , לשדותיה ולבארותיה  ויעקב איש תם  בביתו את החלומות והאהבה. המדרשים סותמים פיהם לגבי האמהות וחבל.  נעניק  לנשים את הזכות לכתוב את מדרשן הן. מדרשים חדשים המגלים  תמונות ותכונות המבוססים על שתיקות של קודמיהם,   מציירים בדרך כלל נופים חדשים שטרם התגלו.

כפי שידוע לכם בודאי,  בקיבוץ לא היינו קוראים לחדר המשפחה  בית. הוא היה חדר. לא קראנו לו בית לא רק בגלל גודלו (שלשה מטר על ארבע בימים ראשונים וזה  במקרה  הטוב, אוהל דולף וליפט במקרה הטוב פחות) . קראנו לו חדר כי הקיבוץ היה הבית . אבל מה בקיבוץ הוא בית? על כן שנים אני לוקח על עצמי להקשות ושאלתי רבים להיכן היית לוקח אורח כדי להראות לו את הבית הקיבוצי כפי שאתה מבין אותו?  היו שענו לי לחדר האוכל כי הוא חלל ההתכנסות של הקיבוץ, האם ניתן לומר בית הכנסת? היו שהציעו לקחת את האורח לדשא הגדול או לפרדס השכן.  על המשקל של 'מקדש מעט' אלה חיפשו כנראה את  ה'גן עדן מעט'. היו שאמרו ניקח את האורח אל פינת סתרים מחוץ לקיבוץ שממנה ניתן לראות את הקיבוץ מרחוק. בלי מהומת אדם. בלי לחץ של נורמות ועודף קריאות . בזכות המראה וקול הדממה הדקה. שם, לבד, מצוי הבית. פעם הבית הקיבוצי היה כה פרוץ שחיפשו אותו לא בין קירות , לא בתבניות  יצוקות של בטון אלא  בפעילות מסוימת. אני אהבתי את אמרתה של רחל כצנלסון שז'ר שאמרה : את הבית  הקיבוצי אני מגלה יותר בזמרת המקהלה מאשר בישיבת המזכירות. בפירוש שלי לדבריה  ישיבת המזכירות הרי היא  שדה המערכה ולא הבית.

אך עתה, משאני כותב את  ספר דגניה, התחלתי לשאול על הבית  את  חברי דגניה. לאן היית לוקח אורח להראות את הבית. אמר לי בחור צעיר. הייתי לוקח אותי  למסע במדרכות הקיבוץ. מילדותי הייתי מוקסם מהמדרכות. כל פעם שיצקו מדרכה הייתי מגיע לשם יחף וטובע בהן את עקבות רגלי  הקטנות. אתה רוצה? אעשה  לך סיור במדרכות דגניה ואראה לך את  המדרכות בהן  הטבעתי  את עקבות יחפותי.

חשבתי לעצמי לא הוא הטביע את  עקבות רגליו המדרכות הן  שהטביעו את רגליו, ואת זהותו .. הוא הולך במדרכות היצוקות, בין העצים הגדלים  וסוככים על הכל, רואה את  האנשים החולפים על פניו בדרך ומשהו אומר לו: כאן הבית. כאן חולפים מחזורי החיים, כאן שרות עונות השנה, כאן שורט הזמן שריטותיו וצל העצים מנווט את עקבות רוחותיו.

אך הבדל גדול יש  בין עקבות לבין שרידים. עקבות הן סיפור המציין דרך, שרידים מציינים את גזר דינה.

עקבות מציינים את שעוד לא בא.את שעדיין לא התגלה. לא כפתיחת שמים פתאומית אלא כמה שצומח ונובל, נשבר ומתקן, מה שמתחולל בין אסון לתקווה. מה שיכול להכיל את המציאות האנושית  כמבקשת  הד, כקוראת  ליצירת שייכות, כפותחות חלונות אל  הנוף  הפתוח.בית אינו  בית כלא.הוא מדרכה. הולכים בו. בית אינו מרתף אטום שמשקיפים ממנו רק על עצמנו, לא פסגה מאיימת עם אוויר דליל , לא שדה   מתיש כוחות בסיקול אינסופי.  בית הוא בית אם הוא פתוח לגובה ההר, למרחב העשייה , לאהבה האנושית  היודעת לחייך..בית הוא שלשת האבות יחד, הר שדה ובית .יחד עם שרה, רבקה, לאה ורחל.