חלוצים

סיפורי חלוצים הם מוקד חשוב לחיפושי. כאן יבואו פרקים ממחקרי, הסיפורים שאספתי, המקורות שאני מגלה.

ישראל פרידמן בן שלום

ישראל פרידמן בן שלום  אדמו'ר חבר  קיבוץ

דמותו של   הרב המורה  ואיש  הקיבוץ  ישראל פרידמן  בן שלום שנפטר ערב  יום  העצמאות  היא  דמות מיוחדת  במינה. באוטופיה  הציונית ובאתוס  הקיבוצי יש תופעות  הרוחשות מתחת לרדאר של  המוסכמות  הציבוריות.  בחדרים  הקטנים של הקיבוץ העירוני בהר גילה  בית ישראל מצאנו בהם יושבת  המשפחה  שבעה. פגשנו  חבורה  שלפי  המוסכמות של החברה  הישראלית לא יכולה להתקיים. צעירים וצעירות חילוניים ודתיים. אדמור'ים , אנשי  קיבוץ מכל הגוונים ואנשי צבא.  הפגישה  בחדר  הקטן לא פשוטה. מי  יכול להפגש עם מי, מה מותר לומר, באיזה נוסח להתפלל , באיזה  נוסח  לשתוק ? הקשבתי לסיפורו  של  האיש מפי  בנו  הושע  בן  שלום  ממייסדי  קיבוץ  בית ישראל ראש  הישיבה הקדם צבאית של המקום וקצין מילואים ראשי בצה'ל.

כשהיה ישראל  בן שבע עשרה והוא  עמד להפוך לרבי של חסידי העיירה, –  בוהוש  ברומניה . הוא הבין שצעירי העיירה  שברובה  יהודים  נוטים לסערה  הקומוניסטית. שהם עלולים  להימשך כנוער  אידיאליסטי אל ההתבוללות  האדומה. הוא  ביקש להיפגש עם אנשי תנועות  נוער ציוניות  והחליט להצטרף לשומר  הצעיר.  הוא חש  כנראה  שזוהי תנועה  שהאידיאליזם  השמאלי שלה  יוכל להנחות לציונות, ליהדות אקטיבית עם מטען  הומניסטי. תנועות  אחרות קמו רק כדי למנוע פשרה ולבא  במקום השומר  הצעיר  אך  הוא העדיף להצטרף  לתנועה שרבו בה  החלומות והניגונים והיה לראש  הקן. כיצד  נפלה  ההכרעה זהו  סיפור שעוד מחכה לפענוחו.  הוא  היה  אדמו'ר . אך  אדמו'ר ציוני  בהחלט.  בפרק  העצוב  בשואה  שנקרא טרנסיסטריה שבו  הגלו אלפים מיהדות  רומניה לחיי סבל, מחסור ומוות  הוא  היה  הרב מטעם  הצבא  הפאשיסטי  הרומני. אך הוא חי  גם  במחתרת של המורדים, של תנועות  הנוער  הציוניות.  אחרי  מלחמת העולם  השנייה   הוא פגש  את אשתו גם היא נצר למשפחת  אדמורים ויחד  הם העפילו ארצה  והצטרפו  לקיבוץ רשפים של  הקיבוץ  הארצי. ישראל היה  בין לוחמי מלחמת  העצמאות.

פרשת הדרכים ניצבה  בפניהם  כאשר  התברר להם כי הם נושאים  באחריות לחצרות שהתייתמו והלכו . שיש להם  אחריות דתית. הם עברו לקיבוץ הדתי בסעד.

בניהם היו מיוזמי הקיבוץ העירוני.  הקיבוץ העירוני בירושלים   שמר את  היסוד  האינטימי, את משאת  הנפש לצדק חברתי, את תחושת  האחריות שבנשיאת  התקווה. את ניגוני החסידים המהולים בשירת ארץ ישראל  החדשה.  חבריו   הבינו  כי יש  שיחה כלל ישראלית  המתקיימת  בין צעירים, בין נשים לגברים, בין חילוניים  ודתיים   בין פריפריה  למרכז. בלי עליונות, בלי  סמכותיות. הם פעלו הן בצבא והן בירושלים לא  כמחזירים בתשובה ולא  כסוכני המודרנה  אלא  כצמאים   לדיאלוג. לחיי יצירה ואחריות . לא  הכל היה פשוט כי הם התמודדו עם בעיית   הפריפריה החיה בעיר.  לחץ המשימות והרוח מתח  אותם לא מעט ואפילו פילוג  הם ידעו. אך מהרבי  הם קיבלו  רוח גבית  לפתיחותם לפגישתם שדווקא מבחינה רוחנית  לא גילתה  את הקשיים  מהם  כולנו פוחדים.  הרבי פרידמן היה סוציאליסט באורח חייו ובאמונתו כי בלי מפגש פורה בין החירות לשוויון  חיי רוח נוטים להפוך  למעריצי היררכיות וסמכות.

 

בשלב מסוים   האדמו'ר החלוץ של הדור הנוכחי ורעייתו  שידעה  מהו שחרור הנשים לעומק כל הזמן חיפשו אופק רחב.  ישראל   הוסיף למתחים בהם חי  גם   חיים  אקדמיים מאוחרים אך  אינטנסיביים. בשנים  האחרונות זוג הוותיקים  עלה לירושלים והצטרף לקיבוץ  העירוני. לחיות וללמד את  תלמידי בניו.

באחת משיחותיי  עמו העליתי את  דמותו  של חבר  דגניה  יצחק בן יעקב. גם הוא  בן של  רבי חסידי שהתנגש  עם אביו ועלה  ארצה ללא ספר  אך עם  גיטרה  או  קתרוס. אביו הרבי ביקש ממנו  לא לעלות אך הוא  עלה  ופשט מעליו את שרידי  המסורת בה גדל. הוא היה נזהר  בקלה כבחמורה לא לסטות מהצעד  החילוני שעשה. הוא לא  התחתן הוא  התחדר,  כלומר  נכנס לחדר משפחה  ללא טקס. במסיבת  החתונה המסורתית שערכו לחברו תנחום תנפילוב  בדגניה אפו גם לו ולאשתו  עוגה. הוא שאל למי  מיועדת  העוגה  הנוספת  השיבו לו  עורכי החתונה לכבודכם  הוא לא היסס  ופרש מן  המסיבה לאות מחאה על  קלריקאליות מיותרת. אך  כעבור  כמה שנים אותו יצחק בן יעקב  (שלימים פיתח את  חבורת  אווירון בעמק  הירדן שעליה התבסס חיל  האוויר  הישראלי  בראשית קיומו) למרות חילוניותו  הלוהטת את  כל  החצר  של  אבא שלו ארצה. בכך   איפשר  הקמת חצר חסידית  בארץ ישראל.

יום אחד  שאלתי את רבי ישראל על תופעה משונה. יצחק בן יעקב עם  הגיטרה גידל בימיה  הראשונים של דגניה  אייל  כחיית מחמד. זה היה נראה לי משונה ומישהו לחש לי באוזן שיש לחקור.  ישראל  פרידמן  בן שלום הסביר לי כי  בחצרות שלהם כשנולד נצר לרבי הביאו טלה  בן יומו שגידלו אותו שילווה את  הרך  הנילוד.

 

עתה כשבאתי לנחם את  המשפחה שלף הושע בן שלום בנו  של אבא שלו  ישראל פרידמן  צילום  של פעוט של ילד  קטנטן עם טלה. יצחק  בן יעקב  לא הסכים לקיים טקס חתונה, פרש ממסיבת הכלולות  שהכינו לו חבריו , סרב לאכול  את  עוגת חתונתו אך לגדל אייל בחצרה  של דגניה  גידל כבן של  רבי.

דרך הרוח מי יידע?

יש לדעת  כי מתחת  לרדאר  ההיסטוריה  מתקיימות התרחשויות  שלא הולכות  בתלם ולעתים דווקא  הן יכולות לתקן משהו  בעולם.

ישראל פרידמן בן מנחם

גורדון וטולסטוי הערות

גורדון וטלסטוי

זו תגובתי  על ספר מקיף שנשלח לי ככתב  יד  על הקשר  בין  גורדון וטולסטוי.

 

קראתי את עבודתך המבורכת. הגיע הזמן לערוך פגישה  בין השניים  באופן מסודר ומלומדת. רבים, במיוחד  הרחוקים מגורדון  בחיי  היום יום ראו  את הקשר בין שניהם. אך גם הקרובים העלו  את  דמותו של טולסטוי. יש תמונה  שגורדון לא מצליח לעבור  את  יום העבודה ומתכנס  בייאושו. אחד מהחברים הצעירים של  גורדון חושב  האם יברח  גורדון מאחוזתו  כמו שטולסטוי ברח ?

ההערות שאעיר אינן הערות ביקורתיות אלא  הערות שוליים אימפרסיוניסטיות. את הדוקטורט  על גורדון  אני לא מסוגל לעשות דווקא  בגלל השפעתו  על חיי. אני מודע לכך שלפעמים הדמות שבניתי  ממנו  היא שהשפיעה עליי ולא זו  שהמחקרים יגלו.

ההשפעה  של  הספרות  הרוסית  על  אנשי  העלייה  השנייה היתה  מכרעת.  מבחינות מסוימות  היא  שיילדה וחילצה את  החלוצים  ממסירותם ליהדות הגולה. היא  שפתחה   את מה שנראה בעיניהם  כעולם סגור  וזאת למרות העובדה  שהעולם היהודי כבר לא היה  סגור והצבא, ההגירה, החילון ואבדן  סמכותה  של  קהילת  המקום היו עובדות פוצעות וחושפות שהשפיעו מאד. בכל זאת הספרות הרוסית העניקה  משען חשוב  במיוחד  בגוון  המהפכני שלה והתלוש  שלה. אנשים הסתובבו בארץ ישראל וחיפשו את  גן הדובדבנים של צ'כוב, נשים  חלמו  על  נטשה של טולסטוי לא כאוהדים ומעריצים אלא  כמי שמבקש לחקות אותה בחייהן. אנשים היו  בוטים  כבלינסקי ומשותקים  כאובלומוב  של  גונצ'רוב  ובשיח ביניהם  הגדירו אחד  את השני לפי  גיבורי הספרות עליהם  סמכו.  דוסטוייבסקי הטריד  אותם וכשראו את הכוכבים שבו  אל פייר  במלחמה ושלום.

חשוב לציין כי הסתובבו  בארץ המון טולסטויאנים שממש ראו עצמם  כתלמידיו של  טולסטוי. בין  העשרים וחמישה אחוז צמחונים שבין פועלי העלייה השנייה היו שהתלבשו טולסטויאנית, דברו  טולסטויאנית והלכו לעבוד בשדה  כשהם  רואים עצמם בונים נעליים כטולסטוי. יוסף טרומפלדור חי  בקומונה  טולסטויאנית ברוסיה  כדי לדעת איך בונים  התיישבות  סוציאליסטיות אך הוא היה לגמרי  שפוי וגילה שבמושבה  הטולסטויאנית האישה לגמרי משוחררת  מעול הדת  החדשה…

גורדון היה  שונה. האותנטיות שלו לא היתה  סיסמא אלא דרך חיים.  הוא הבין כי איננו פועל בתוך חברת פולחן הצאר והצבא. שהתמודדותו התיאולוגית איננה  עם  העריצות הכנסייתית. משוגע איש  הרוח במובן הרוסי נראה היה  בעיניו לא דבר טוב אלא  אתגר.  על כן הוא  קיבל המון מטולסטוי אך דאג לכך שלא יחשבו אותו לטולסטוי היהודי כמו שרבים ביקשו  להכתירו. הוא לא היה בשדות הקרב  על  כן  הפאציפיזם שלו לא היה  עם כידונים ותותחים כמו  אצל טולסטוי. הוא לא עסק בהיסטוריה ומתוך עיסוק נפרד מסמכותה  כמו טולסטוי. הוא התנגד למסע  הצלב  של  הנאורות אך לא כדי להגיע לפולחן הכפר.  הוא  האמין בעבודת האדמה  אך לא  בכפריות פנאטית כמו שהאמינו כמה  מתלמידיו.  במאמרו  על  האוניברסיטה שכן צריכה לקום לעם היהודי השב  אל  האדמה  הוא בהחלט  מדגיש  כי איננו  מבקש את הכפר העברי להיות מנותק מהתרבות  העירונית. הוא מבקש לא עיר ולא  כפר. לא כפר בור המתגעגע לעיר ולא  עירוני המבקש  שלווה  בכפר. (הסיסמא של מתכנני  הקיבוץ לעתיד נשאבה מהגותו : לא עיר ולא  כפר).

א.ד. גורדון כמו טולסטוי לא  האמין בצבאיות ובוודאי לא  בצבאיות  בעלת יומרה להביא פתרונות ליהודי אך לא היה  פאציפיסט  במובן המקובל. הוא השתתף  בהגנה  על דגניה א'  ב1920. הוא תיעב את הצבאיות  אך לא  את ההגנה  העצמית. הוא לא  קפץ לאנושות  בדילוג  על הלאומי אך לא  האמין  במסגרות הללו  כמסגרות של  כפייה ואירגון. יש  אימרה  שאומרים בשמו שסרב להיות  אנרכיסט  כי טען  כי  אנרכיסטים  בסופו של חשבון  כל הזמן חושבים  על  שלטון וזה לא מקובל  עליו.

גורדון לא היה מנהל מערכה נגד הדת בשם הנאורות הלוחמת, בשם  החילוניות המקעקעת בנוסח של הביקורת  על  הנצרות של דורו. היהדות העממית  לא ניהלה בתי כלא ופולחני שלטון למרות שלעתים חלמה  עליהם. גורדון לא ניהל מלחמת חורמה  נגד  הדת  כטולסטוי הנוצרי לא מפני  שטען שיש להישאר  בדת ובוודאי לא  כדי לשמור  על  השולחן  ערוך אך הוא חש  כמה  מהר  החילוניות  הופכת לדת מאורגנת  על פקידיה וההיררכיה  שבה. הוא לא היה צריך להיאבק  בכנסיית כיפות הזהב אלא בשטיבלים הקטנים ובחרדיות ולא  בדת שלדידו אם לא היתה חרדית ומסוגרת היתה  תרבות עממית חמה.

גורדזן  לא יצר דת חדשה, פולחן מחודש, לוח שנה חדש. דת העבודה  היא אי הבנה מוחלטת שהרי  הוא לא חיפש פולחן אלא ביטוי  גנוז לקדושה  בחיי היום יום בשותפות עם  הטבע ועם  האנשים . ((יוסף אהרונוביץ' שחזר  בשאלה  באופן  אקטיבי  אך היה  כותב  את  מאמריו החילוניים בליווי ניגון מהבית ניסה להדגיש  את הפער  בין  גורדון ובנו בשאלות  הדת  אך נראה  כי  היתה  בכך  הגזמה. בנו היה ציוני וביקש לעלות לארץ ישראל  עם משפחתו אלא  שנרצח  בפוגרומים  הגדולים)

כשאנחנו מדברים  על  אותנטיות  בשביל גורדון אין היא דגל אלא  אורח חיים המבקש להיפרד מהיפנוזה של סיסמאות  וקנאות לדפים חדשים. היה לו חשוב  הקשר עם  האנשים, כולל אלו  הדתיים. את הנאורות ביקר  גם  בלבושה  הציוני מעמדי בורגני. הוא לא היה  סלב ולא כתב לגדולים פרסם  ספרים להמונים ולא היה מצייר  דמויות  ומספר  סיפורים בכתב כמו טולסטוי.

היסוד  של השכל הנעלם, החוויה,  הלאומיות  לא  היו דומים לדעתי לעמדות האנטיראציונאליות  של בני דורו. החוויה לא היתה  איזה  ריגוש פנימי  הנעמד מול  עולם  קר וטכני.  זו היתה  הכרעה  לראות את  האישיות במגבלותיה ובשיתוף  הפעולה  שלה  עם רגעים של קיום אנושי  הפתוח לעולם על ידי תהליכים של  יצירה. של ביטוי  עצמי. הוא לא היה  רומנטי במובן זה שלא האמין בבדידות גאוותנית או  בסנטימנטאליות זולה. הוא  ביקש מהפסיכולוגיה  שתחשוף  בפנינו את מה שמעבר למבנים החברתיים וקור של תבונה היוצרת סמכות ושלטון. הוא  האמין בארוס ובשלטון  כיצרים מובנים  על ידי ההיסטוריה והסוציולוגיה  כפרי ולא  כמניע, כתוצאה  של ניכור ולא  כמניעים לניכור. כשדיבר  על  הטבע אין זה  הטבע  הקר  הניצב  כנוף אלא דיאלוג מתמיד  הנוגע לאחריות המשותפת של האדם והטבע.

הוא   לא  ראה  את  המעגלים  השונים  המקיפים את האדם כמעגלים שיש להשתעבד אליהם כל פעם למעגל  הרחב יותר. לא יחיד  המשועבד למשפחה, לא  משפחה המשתעבדת  לקהילה, לא  קהילה  המשתעבדת ללאום ולא  לאום  המשתעבד לאנושות. הוא  ביקש  שותפות  מרצון בכל  המעגלים ביחד , הוא  רואה  במעגלים הללו זירות של ביטוי  עצמי ולא  של  שלטון.

ההערה  האחרונה  נוגעת  בכלל לדרך שבה הרבה יהודים מגיבים לביקורת  אי ראציונאלית על  שלטון  התבונה.  אנשים כמו פרויד,  קפקא, ברגסון, רוזנצוויג  טוענים תמיד  לצורך  הגילוי של מניעים נוספים  לתבונה דווקא  כדי להגיע לשותפות אמת בין אנשים, לראייה מוסרית  המחייבת  כלפי  כל  אדם. הם מבקשים לא  להתעלם מכוחות לא  ראציונאלים אך לא להשתעבד להם אלא להתמודד עמם. כך אני  רואה  את גורדון.  כאן מאד מעניין להשוות  את פרנץ רוזנצוויג  עם היידיגר תלמידו. כיצד  התלמיד  הפך את  הקיום לגורם  מבודד הסוגר  את  האדם בתוך  עולמות של רוח  המנותקים מהזולת ומתקוות הזיקה האחראית איש לרעהו.  או מהאתגר  שבה.

 

ושוב תודה  על  שלמדתי- הרבה וסלח  על הערותיי הבלתי מסודרת.

 

שלך

מוקי

 

בתים בארץ ישראל

בתים בארץ ישראל

ארץ מובטחת היא  ארץ  מאתגרת, תוהה, שואלת. היא  ארץ שממנה  גולים, היא  ארץ ארץ אליה  מתגעגעים. היא גם  אוטופיה כלומר אי מקום אידיאלי. יש  בה מקומות קדושים המחוללים בלי הרף  במלחמות  היא זרועה חורבות המעוררות חשק להקים משהו חדש מן היסוד .

ארץ של המון התחלות  ידעה גם את הטרום – בנין : את הסוכה ואת  האוהל, את  הפחון את הבדון ואת  הצריף, את כל הארעי. כל אלה  היו לשטר  הבטחה לבית  שיוקם, שטר  שלא תמיד  הקפידו  על  קיומו ובכך פצעו  את  המרקם  האנושי  שצמח בה.

האבות של האומה  אברהם יצחק ויעקב נקראו  בפי  המסורת ההר, השדה והבית. עם השיבה לארץ בקשו הכל להפוך את  הר האמונות ואת השדה, הזירה לעשייה,  לבית. בית ילדות , בית חיים.

את הבית בנו בכל מיני  סגנונות.  הסגנונות יובאו ממזרח וממערב,  מגרמניה, מצרפת מרוסיה  וארצות  הברית. הבתים  נבנו  מאבני בזלת וגיר, מבטון מכוסה וחשוף, הבתים פנטזו את  העבר וחיפשו את  החדש  את  המודרני.   הבית היה צריך להוכיח את השורש ואת  האנטנות  המופנות אל מיטב   החלומות שלא  הוגשמו. בתים   הבטיחו לתקן את הסדקים של הישן,   לקפוץ  אל עבר  שהיה  טוב ואל עתיד  מתקן  ומתוקן.  הבניינים והגנים של הארץ  ניצבים  בפנינו  כגנזך של  תקוות  .

גם בתקופות  שנראה  היה  כי  התרבות  האנושית  קורסת כי הברבריות והרצח  משתלטים  על העולם  ניסו לבנות בארץ  בתים שלא  רק  יהיו  מקלט אלא יוכלו להיות   מגדלור  המאיר  דרכים לניצולים  ולתרבויות  נכחדות  ברגל  גסה.

הארץ  הבטיחה  להיות  גן השומר ומגונן וגם בית חם ולהימנע  מלהיות חומה  בלבד. היא  היתה  צריכה  להיות ארץ ישנה – חדשה. נוצרת וגואלת בעת ובעונה  אחת.

האם יוכלו  הבתים  הנבנים היום לגובה ולאורך , המבטיחים מטבח אידיאלי ומעלית , כלב  שומר ובריכת תענוגות  לקבל השראה  מחלומם של  בוני  הבתים  בעבר , בתי קודש ובתי חול  ולקדם  את חזון  האוטופיה  לא בחינת האי מקום  אלא בבחינת  המקום  הטוב ?

סיפורי  הבתים מבקשים  להעניק  פרספקטיבה מתקנת  לבוני הארץ  העתידיים.

משלי י'ט 929

משלי י'ט

 

לכאורה  הכל בסדר.  הרש  הולך בתומו. האם  הוא מבין מדוע  הוא  עני? האם מקבל את  עניו? עני שכזה בוודאי   חוסך זעם ורצון להפוך סדרים.  הוא יהיה  שייך  לאידיליה אך למה כתוב באותו פרק  עצמו כי  הון יוסיף רעים רבים. חברים רבים? מדוע דווקא  הפרק הזה   עוסק גם בבדידותו של העני? אנו יודעים דווקא שעשירים מוצאים  עצמם  בבדידות לא תמיד  מזהרת שאחוות עניים היא  שם דבר. מדוע מתעקש  הכתוב לתת מוטיבציה  חברתית לעשירים ?  האם מתכוון  להעניש את העני, לקרוא לו  לעבודת יתר או שמבקש  לשחרר אותנו מן  הרומנטיקה  של העוני ?

רחל  כצנלסון שז'ר  שהיתה  מנהיגת פועלות ארץ ישראל  כותבת לעצמה ומספרת  הולכת  למכולת . הדבר מתרחש  אחרי  קום  המדינה. היא מגיעה  למכולת  ושומעת עוזרת בית  המבקשת  חשבון  לאישה.  רחל מכירה   את שמה  של האישה.  היא זוכרת שהיתה  חלוצה פועלת. והנה עתה  יש לה  עוזרת בית . כבר אינה ענייה . רחל עושה את חשבון  הלב ואומרת לעצמה איך קרה  שאיבדנו את  החוש  ליופי שבעוני?  היא  לא מוכיחה  את  החלוצה לשעבר  אלא חושבת לעצמה  כיצד  קרה   שמי שהיה פועל עני והתעשר מפסיק לראות את הפועל  המשוחרר מקניין כערך . כמי שמתייצב מול רעהו ללא תיווך של  רכוש ודרגה.

כיצד יוכל מי שחצה את גבולות העוני לרכוש לו חברים שאינם מבקשים לחסות בצל הרכוש, אלא מבקשות את  האדם עצמו? ואולי זהו ההון האמיתי. אולי זוהי העדות לתקווה עליה מדבר כותב  הפרק . התקווה הגוררת אחריה  מחיר כבד  של ניסוי וכישלון. זו עדיפה תמיד על  אשליה  המשלימה  עם העוני והעושר והופכת אותם לכוח המניע היחיד למרוצו של העולם.

בול פגיעה בהגדה על הבול להגדת פסח הקיבוצית

בול פגיעה  בהגדה.

 

פרק של ווידוי או  איך עשו  אותי  קיבוצניק  בעזרת  בולים

 

אבא  שלי  התרוצץ  בעולם ואני  הייתי  בירושלים ילד  קטן שאבא שלו  שליח. (על  קברו  כתבנו 'שליח לעמו' ). ממקום  שליחותו  שלח לי מכתבים  עם בולים. היו לי  הרבה  בולים  עם  המלך פארוק ממצרים , בולים משויצריה ויוון. כל בול הזכיר לי  כי  יש לי אבא והוא  רחוק.  לחבריי  היו  בולים של  קבר  רחל ושל מגדל  דוד  ולי היו  בולים של אבא  שלי  הרחוק.

על כן  אספתי  בולים.

היה לי חבר  שגם  הוא  אסף  בולים. והוא  רצה להיות 'שותף'  שלי. הסכמתי ואז  התברר  כי  שותפות היא  סיפור  כואב. הוא  תבע ממני את כל הבולים  שלי כי הוא היה  גדול ממני והיה לו  אלבום ריק  ושמן.  הבנתי ומסרתי לו את  כל  האוסף שלי. זה היה  הניסיון  השיתופי  הראשון  שלי שנשמר כמתוק וכואב  גם יחד.

 

כחוקר הקיבוץ  הבנתי עד  כמה  הבולים הללו היו  סיפור  עדין. יש מי  שמקבל מכתבים  בקיבוץ ויש מי  שלא מקבל ולא  כותב.  איפה  השוויון? בקיבוץ אחד  החליטו לאחד  את  המכתבים (וכמובן את  הבולים) . כל מכתב   שהתקבל או  שנשלח היה  נחלת  כולם.  הקיבוץ  החליט  שהוא  הגזים וירד מהרעיון אך תקציב  הבולים  נשאר  אחד  מהיסודות של  המתח  הקיבוצי.

 

כתבתי את  כל זה  כדי להסביר עד  כמה  התרגשתי כשהשירות הבולאי פנה  אלי לעזרה   לעיצוב בולים  לכבוד  הגדות  הפסח  שבאו מן  הקיבוץ . הגדות  אלו נתנו  השראה להגדות החיילים הארץ ישראלים  בצבא  הבריטי  להם  הקדיש  אבירם ממשמר  העמק מחקר ואיסוף. הם  נתנו  השראה  אפילו  לצה'ל שמסר לחיילים  'חוברת לקריאה  נוספת'  במחנות צה'ל שהיתה למעשה  הגדה לכל  דבר.  השירות  הבולאי  פנה  אליי  לא  בגלל מה  שסיפרתי  על  עצמי והבולים   אלא  משום  שהוצאתי יחד עם ידידי  יובל  דניאלי  ספר  אלבום  הנוגע  לנושא.

להפתעתי  החליטו  המעצבים לקחת  דף  מהגדת פסח  של  עין  גב.  לעין גב  בת  השמונים זה מגיע אך  כמובן יש לא  מעט  קיבוצים  שגם  הם  בני  שמונים.

והנה  המעטפה   עם  הבולים  מופיעה. נערוך טקס  קצר לכבוד הופעתה   בעין גב   ביום  הופעת  הבול  עם  האוטו  האדום ואשת  הדואר  הבלתי  נלאית שלנו רינה.  ברביעי  לאפריל  בצהריים. נרים כוס לבול  היוצא  אל הדרך.

בדבר  אחד  אנחנו יכולים  להתגאות: אנו נקיים  את  הטקס  בעין גב  בה שחזרנו את  בית הדואר . בבית הדואר  המשוחזר תמונות  מחלוקת הדואר  בימי  מלחמת ששת  הימים לפני חמישים שנה.

הגדת פסח של הקיבוץ הארצי ערב במוזיאון העמק

על הגדת הפסח של הקיבוץ הארצי

ערב לכבודה  במוזיאון ההתיישבות ביפעת

קדש ורחץ מקהלת  הקיבוץ  הארצי

הרקע להגדת  הקיבוץ הארצי נעוץ בזמן פרסומה.  היא  איננה   ההגדה  הקיבוצית  הראשונה  אך היא  הראשונה  של תנועה קיבוצית. הימים ימי מלחמת  העולם  השנייה. זה  כמה  חודשים  שכבר ידועה  השואה. אבל  עמוק, תחושה  של חוסר  אונים לנוכח  האסון.  באותו פסח  עולה  טיול  של תנועות  הנוער למצדה ועמו אבן מסותתת גדולה.  אם אשכחך  גולה.  יש צורך להעמיד מול  אבל משתק התחלות חדשות. קשר של מחויבות אל  האסון וריקמה  מתחדשת.  והיא  גם בשטח  התרבותי ההתיישבותי,  הצלה ויצירה.

במרכזו  של  מפעל ההגדה   של  הקיבוץ  הארצי  עומדת  דמותו  של מרדכי  אמיתי  איש  קיבוץ  שריד  שהשנה מלאו  כנראה   שמונים  שנה   לעלייתו  ארצה. הוא  היה  איש תרבות רחב  אופקים. צייר, סופר , איש תיאטרון  מתרגם ואיש  קיבוץ נאמן. אך זו  היתה  בהחלט יצירה  של חבורה בה היו  שותפים נציגי וועדות תרבות של  הרבה  קיבוצים. בבית מלון  קטן  בתל אביב  התכבסו וקיטרו  על מצב   התרבות. משם יצאה  הקריאה ונוצרה  המעבדה  הספרותית  שקראה  את הגדת  הפסח  מחדש ויצרה נוסח.

אנחנו  באיחוד ובמאוחד  קראנו לכך  קולקטיביות  רעיונית ותיארנו לעצמנו שמאיר יערי יושב  בלילות ומעביר  הוראות למעצבי ההגדה. אך דווקא  ההגדה  הזו הכניסה פחות דברי מנהיגים ועוצבה  על ידי  אנשי  תרבות ללא  מעורבות של מנהיגות מוסמכת. אך גם לא  נכנעת  לתרבות שניסח  שלונסקי  כתרבות  חרוש והחרש .תרבות האלם.

באותה  שנה   שעמד  במרכז  עריכת ההגדה   הקים מרדכי  אמיתי  עוד  מפעל  את משמר  לילדים.  עיתון  הילדים של  על  המשמר. ואין  אלו  דברים  סותרים. במסגרת  אותו מפעל  תרבותי   הוציאה פניה  ברגשטיין  את השירים  שכתבה לבנה מן מגירת הפרטיות  כי  דווקא  בשעת  האסון יש  לבנות את  עולמו  של  הילד  העברי 'בא  אליי פרפר  נחמד.' באותה  שנה  הוקמו מצפות  בנגב רביבים  גבולות ובית אשל והכל  דיברו  על  כך   שהדברים  נעשים לנוכח  האסון  המתרחש. לא  כתשובה  אלא מתוך  אחריות למה שיהיה.

בהגדות מהפכניות  יהודיות מופיע הקדש ורחץ כסמל להתחמקות. רחיצת ידיים מאחריות.   לא  כך  בהגדה  הקיבוצית. קדש ורחץ זה יהיה  הגדה  מתקוממת  נגד  קבלת  הגולה. עתה יש לפתח הגדה  שלא תבגוד  ביציאת מצריים. הגדה  ארץ ישראלית.  קדש  עצמך לקראת  הימים  הבאים. המשימות  הגדולות. המצוות של  יום יום.

בקיבוץ א'  של  השומר  הצעיר בראשית  שנות  העשרים שעבד  על  הכביש  בין רמת ישי  לחיפה  שני צעירים  הסתודדו.  בקובץ  קהילתנו  שהוציאו נרשמה  הסתודדות זו  בגנאי. איך  בקבוצה   שבה  נפתחו  הלבבות  מקיימים אלו  סודות ביניהם ?  יהושע  סובול  במחזה  שלו ליל  העשרים העלה  את הסוד לבמה: שניהם  התאהבו  באותה  אישה.  אינני יודע  אם צדק או לא  אך  אנו יודעים  על מה  הסתודדו. שניהם  התייאשו  מן  הקיבוץ.  התייאשו מאד. האחד  מילא  את  ייאושו  באדמומיותו  של  הקומוניזם וירד לברית   המועצות. השני  התחרד והגיע  למאה  שערים. מול שני  אלה  קמה  ההגדה  של  פסח  של  הקיבוץ  הארצי.  אגדת מאמינים היתה   אך  בדרך  משלהם. לא  הגדה  חרדית ולא מהפכנית אנטי  ציונית.

הגדת  הפסח  הראשונה  המעוטרת  על ידי ציירת צעירה חברת  קיבוץ  להבות  הבשן רות שלוס יוצאת לאור  בימים שאין נייר  בארץ. יש  קרב  עם ממשלת  המנדט שאסרה  על  הדפסת  ספרים מטעמי חיסכון  בנייר. הנייר להגדה  נתפש  על ידי  השלטונות  הבריטים  שהחרימו  אותו. אך בסופו  של  דבר   הדיפלומטיה  עזרה וההגדה  יצאה לאור.

חלק מן  המצווה המהפכנית  של  הגדת  הפסח  הקיבוצית הוא  טיפוח  הרגישות כלפי  הטבע האביב  אינו  רק מסגרת זמן אלא  זירה של  רגישות, זירה  של  עבודה. לא  רק אל מערכות  היסטוריות יש לצאת אלא  יש לצאת  אל  השדה.

 

הנה הסתיו עבר אמיר  גינת

ניצנים נראו  בארץ  שנישיית  שריד

 

חשוב לי להזכיר  כאן עוד מישהו חשוב מקיבוץ שריד  חברי וידידי רפי  רוזן שלימד  אותי משהו  על השומר  הצעיר שלא ידעתי וקשור  גם  בניסיון של  הגדת  הפסח. הוא  אמר לי יום  אחד : דע לך מוקי  כי עלינו , בני  הקיבוץ הארצי,  ניסו  את  כל הניסיונות הפדגוגיים שאפשר לנסות.

אז מה  הסקת מכל זה? שאלתי  אותו והוא  ענה  מייד :

הסקנו  שמאמינים  בנו. הוצאת  הגדה  מעין זו  מעידה   גם  על ההרפתקאה  ההכרחית למעשה  של  יצירה וגם  על  כך  שלמרות  הבוסר  והפרזה  שתי  המחלות  שברנר  הגדיר  כמחלת  בני  דורו, למרות זאת  היתה  אמונה  גדולה  ביצירה  של ההגדה.

לגבי  העבודה המיוחדת והמהפכנית  חשובים דברי מרדכי אמיתי  לגבי העברית.

הוא  טען שבין  ביאליק  ואברהם  שלונסקי  היה  וויכוח (ולא  חסרו  ביניהם וויכוחים. ) שלונסקי  אמר   לביאליק   אתה  אונס  את השפה העברית. ביאליק  השיב לו : גם אתה  עושה זאת.  אך העברית שלך צועקת.  מרדכי השתדל  שהעברית  שלו לא תצעק. ובימים הנוראים ההם זה  לא  היה פשוט.

סדר הפסח  הארץ ישראלי  לא  נפתח  בקיבוץ אלא בכל הארץ. עוד  בתקופת  העלייה  השנייה. אחרי סדרי  הפסח  המשפחתיים  היו יוצאים הצעירים אל מרכז  המושבה והעיר שרים משירת  ארץ ישראל  החדשה ופוצחים  בריקודים.  זה היה  עניין  ספונטאני לחלוטין. כך נפרצו  גבולות  המשפחה. מסורת  המחתרת  שליוותה  את סדר  הפסח  בגולה  שהיה  גם מועד לפורענות נעלם.  שבו אל המונו של  עם. כבימי  המקדש  בירושלים.  ההתכנסות היתה  המונית.

גם בסדר  הקיבוצי השתתפו  המונים. ברובם צעירים. ברובם  מתגעגעים לסדר  רחוק  בבית ההורים. במובן מסוים היה  סדר  הפסח  הקיבוצי הרבה  שנים  סדר  של יתומים.  כי לא  רק געגועים לארץ ישראל  מלווים את היהודי  בנדודיו אלא  געגועים  אל  הגולה ממנה יצא. יש  געגועי ארץ ישראל  שהם געגועים לכתב חידה ויש  געגועים לבית ההורים שהם  געגועים  לפתרון שממנו צריך להיפרד.

הא לחמא  עניא אמיר  גינת

מה  נשתנה ? ומה  בכל דור ודור ? בין שתי  השאלות הללו מתרחשת  ההיסטוריה והתרבות.  האם לתת  לשאלות הנצחיות הללו תשובות השאובות מהזמן הייחודי  בו אתה  חי ?  בעין חרוד  היה טבנקין נושא  דרשה פוליטית  כל  שנה העוסקת  בשאלה ששאל יוסף חיים ברנר  האם נכון לומר  שיצאנו ממצרים, האם איננו  עוד  שם ?  אך בקיבוץ הארצי השאלות היו  אקטואליות אך לא היה מענה  סמכותי להן. רפי  רוזן מספר  שבשריד  היה  שעון שמש  שעל פיו התנהלו  החיים. בלילה  כשהשומר  רצה  לדעת מה  השעה  הוא  היה  מפעיל  את הפנס על שעון  השמש וזה לא  כל  כך  עבד. אז  הביא  אבא  שלו  שעון ואז  הגיע  הזמן לקיבוץ  שריד. תהיה  זו  על  דרכו של הזמן תלווה  את  הגדת  הקיבוץ. שהרי  גם  העבדות וגם  היציאה ממנה  התרחשה  בזמן ההיסטורי  לו  היו  שותפים חברי  הקיבוץ. בכל זמן היו צריכים לתת תשובה  על הקושיות  הגדולות

והתשובה  נתנה   בשיר מההגדה  המסורתית  עבדים היינו.

מה נשתנה ילדי  יפעת

עבדים היינו  ילדי  יפעת

הרצף ההיסטורי  שנקבע  על ידי דורות  היה  שהיא ועמדה.  נדודים, גזרות, כפייה  דתית קבעו  את מסלולם  של היהודים. כשהחלה  להתבצע  ההגדה  של  הקיבוץ  הארצי  התברר כי תמונה  זו  רחוקה מלהביע  את  שהתגלה  בדור האחרון. היהודי לא  היה  יכול להיענות באותה  דרך  על  האירועים  שהרי  לא  היה  יכול לברוח  מיהדותו  דרך  הנדודים  או  המרת  הדת. כוחות  היסטוריים והסתרת פני  האל  היו  סימנים מובהקים לדור. ובכל  זאת  המשיכו לשיר  את  אותו שיר.

והיא  שעמדה  בנות מסילות

קטונתי בנות מסילות

מה  שחשוב  היה לקרוא בהגדה  הקיבוצית  זה את  פרשת  היציאה ממצרים  התנכית. זו  שהוצאה מתוך ההגדה  המסורתית. רבים תוהים על  הסיבות להיעלמותו  של משה  ושל  הסיפור  המקראי מסדר  הפסח  המסורתי. האם חשש מדמות מתווך  אחר בין אלוהים ואדם  בדמותו  של ישו ? האם חשש מפני  משיחיות שקר ?  עובדה  היא  שנעלם מתחת לרדאר  הגדת  הפסח.  כששואלים  אנשים  ברחוב  האם נכון  שמשה  לא מופיע  בהגדה הם לא  מאמינים.  ובצדק.  בטקסט של הגדות הפסח נעלם הגיבור  אך לא  באיוריי  ההגדה.  הם  ראו את משה  בהגדה  כי  הרבו לצייר  אותו.

בהגדות הפסח של  הקיבוץ היו לבטים חמורים לגבי חד גדיא שעוד  נשוב  אליהם. והנה  אחד  המאיירים של  הגדת  הפסח מצא פתרון : הטקסט של חד  גדיא נעלם אך  הציור  שלו נשאר.

אז נשמע  עתה  שירים  הקשורים לסיפור  המקראי.

משה בתיבה ילדי  יפעת

ומשה  הכה  בסלע אמיר  גינת

 

מרדכי  אמיתי  כתב  שיר  לקיבוץ  שריד

אצלנו  אין  בתי  קולנוע

ואין  גם  גורדי  שחקים

אבל ישנו מגדל  גבוה

אותו  רואים ממרחקים

ובין בתים  אדומי גג

צומח  דשא ירקרק

 

אך הוא  הגזים בתיאורו. הקיבוץ לא  הסכים להיות רק כפר  עם דשא ירקרק ומגדל. הוא  ביקש  את תרבות  העולם ואת ההעפלה  אל השמים של  האמנות. בקשה  זו  התבטאה בעיצובה  של  הגדת  הפסח  הקיבוצית.

על כך נשמע  משותפי וחברי  יובל  דניאלי

עתה  הגיע  הזמן להתעכב  על סיפור  איורי הגדת הפסח: יובל  דניאלי

דמות מיוחדת  שהשפיעה  על  הגדת הפסח  הקיבוצית היה  יהודה   שרתוק או יהודה  שרת איש  יגור. איש  זה  שהיה   בעיניי  גיבור תרבות  אמיתי הסתובב  בעולם  החלוצי  עם  כינור. כשעבד  במחצבה  בעמק יזרעאל  עבד  עם פטיש  גדול  להחדיר מטיל  ברזל בסלעים  כדי  שאפשר יהיה  לפוצץ  אותם.  בהפסקות מהעבודה  היה  מוציא  את  הכינור  ומתאמן. כך נולדו יבלות  בשורשי  האצבעות מהפטיש ובקצות  האצבעות  מהכינור.  זה  היה  רגע  של משבר  באלו יבלות לטפל  קודם ? הוא  הלחין שיר  שהיה   בהרבה  סדרים מוקד  גבורת  המקהלה  קומו תועי מדבר. השיר מתאר  את  הרגע   הגורלי  בו מסע במדבר ומפעל  יציאת מצרים  צריך להגיע לשלב  חדש : חציית  הירדן.  השיר  הוא שיר  נלהב. שיר  של לוחמים. נפסח  על  החללים. אולם ביאליק  כתב לשיר  הזה  המשך.  השרים את  קומו תועי מדבר ובוודאי  יהודה  שרת ידעו את המשכו של  השיר  הביאליקאי. הוא לא מסתיים  בחציית  הירדן. להיפך השיר מתאר כיצד  העם נשאר תקוע  באבל  על מותו של משה  ולא מסוגל לעשות את הצעד הבא. אך כאן כבר  אין לחן.

השיר  קומו תועי מדבר  הוצא  לאט  לאט מההגדה  הקיבוצית למרות  שנחשב  בהרבה   מקומות לשיאו של  הסדר. הסיבות היו  גם  מוסיקליות . הוא תבע   מקהלה  איכותית מדי. אך לא  רק  זה : הוא נשמע  בעיני רבים מלחמתי מדי יותר מדי מתאים  ללאומנות פוגעת.  ביפעת כשביטלו את   השמעת השיר חברי  המקהלה   התמרדו  ואחרי הסדר  או  בתוכו  קמו לשיר  אותו כמרד נגד  הסדרים   החדשים  בסדר  הקיבוצי. זה  היה  מרד של מסורת וגעגועים.

יוסף טל  המלחין  שתיזמר  את השיר  יחד  עם יהודה  סיפר  שיהודה  ראה  בשיר  הזה לא מרד של כובשי  ארץ אלא מרד נגד  השממה  התרבותית  שפקדה  את  הארץ שכוחה  הוא תמיד מפחיד.

קומו תועי מדבר אמיר  גינת

איך הסתננה  נעמי  שמר להגדה  הקיבוצית ? אחרי  שלונסקי ואלתרמן, אחרי  ביאליק ופרישמן לפתע  בת  המשק  הזו שקשובה  היתה  כל  כך לעולם  הילדות. שהיתה מורה למוסיקה  בקיבוץ והיתה  כה  קשובה למקורות  נכנסה להגדה  כמו בשיר  שכתבה. היא לא   ביקשה לעשות זאת  אך נכנסה.  יש  האומרים שנכנסה בשעת בקשת הקיבוץ להרפות  בלחץ, לא להיות  דרוכים ומתוחים. להשיב  את  הילדים הביתה ולהעלות את  התקציב  האישי. אך אלו   השמצות  גרידא.  אך הדבר  קרה יחד  עם  שיבתה  של ההגדה   הקיבוצית אל  הבית החם של המסורת. כניסה  על  קצות האצבעות אך כניסה ברורה וחדה.

ארבעת  האחים ליאורה  בלוך

 

סדר הפסח נולד   בשביל  כל  המשפחה. אחד  האתגרים  הגדולים היה תמיד  העפעפיים של  הילדים. למען זה  היו מוכנים לעשות הרבה. כך נכנסו להגדה  הרבה  שירים ועניינים  שאינם עוברים  את  בית הדין. אחד  מהם  הוא חד גדיא. שיר   שכשיר   ערש עליז ושמח אך תוכנו מעורר חלחלה. הגדות  הקיבוץ  הארצי לא ידעו מה לעשות  עמו. לכן  הוא  בא והולך  בנוסחים  השונים. אך הוא  מנצח את  האידיאולוגיה. בדרך  כלל. גם  האינבנטר  התיאולוגי  אחד מי יודע עשה  את  דרכו בבטחה  כי  הצליח להקפיץ  את  כולם מהספסלים ומהכיסאות  שהתחלפו  ביניהם  בסדר  הקיבוצי.

חד  גדיא אמיר  גינת

אחד מי יודע   שנישיית שריד

 

במשך  כל ימי  התפתחותה  של ההגדה  הקיבוצית היה  ברור  כי יסוד  של התעלות  הוא  הכרחי.  יסוד  של תפילה והודיה. את  היסודות הללו  הביאו צלילי  המוסיקה  הקלאסית והקישוט של ההגדה וחדר  האוכל.

שיר  המעלות  סוף  סלע

הסמל לתפילה  זו  היא  המקהלה. היא  היחד. היא  העם. היא ההתעלות. שירי  המקהלה  עברו לאט  לאט לקהל ויחד  עם הרבה  דברים אחרים היא  היתה  צריכה  לשמור  על קולות אנוש חמים ומתעלים. וזה האו  עוד פרק  בתולדות ההגדה  הקיבוצית. ועלי לסיים  את דברי הארוכים    בקטע מסיכומו של  רפי רוזן לספר  המופלא בית  הקומותיים נושם.

וכך כותבת לנו  הגדת פסח  הקיבוצית :

לימדו  אותי לדבר  ולא  היה לי מה  לומר

לימדו  אותי ללכת ולא  היה  לי לאן ללכת

לא לימדו  אותי לשמוח ובאה  אליי  שמחה  גדולה

לא לימדו  אותי  לכאוב ובאו בי מכאובים וייסורים  רבים

לא לימדו  אותי  לאהוב ואני מלא   אהבה  גדולה

וכאשר לימדו  אותי לכתוב

זה מה  שיצא לי.

ואוסיף משהו שלמדתי  מאבא קובנר

אמונה  היא  תחושת  צניעות  בפני משהו  גדול ממך. אנחנו  אנשים מאמינים. בגעגועינו לנשמה יתירה יותר  קל להזדהות  עם תום של דור קודם. הגדת פסח  היא  היצירה  הגדולה  של התנועה  הקיבוצית. ועליה יש לשמור.

ואוסיף משהו גם הוא לא  משלי : ההגדה  הקיבוצית  היא  שעמדה  באתגר הגדול : רציפות תוך התחדשות מתמדת. שהרי  היא  עומדת בסוד  של מקהלה  רבת קולות.

 

אליהו  הנביא מקהלת  הקיבוץ הארצי

חסל  סידור פסח מקהלת  הקיבוץ  הארצי

 

סדר הערב  ביפעת

 

קדש ורחץ  –  מקהלת  הקיבוץ  הארצי

דברי פתיחה- על הסדר  הקיבוצי והמקהלה על  האביב מקהלת  הקיבוץ הארצי  בניצוחו של יובל בן שחר

הנה  הסתיו  עבר  אמיר  גינת- חבר משמר  העמק צייר ?

ניצנים  נראו  בארץ –  שנישיית שריד שני שליש  משלשיית שריד  המפורסמת. מנחם ראובני ממענית ונתן מילוא משריד.

על  הקהל  בסדר פסח  הקיבוצי

הא לחמא  עניא – אמיר גינת

על  ההיסטוריה   היהודית

מה  נשתנה – ילדי  יפעת

עבדים היינו   – ילדי  יפעת

והיא  שעמדה – בנות מסילות להקה המנוהלת על ידי חיים אייזנר

קטונתי  – בנות מסילות

סיפור  יציאת  מצרים

משה  בתיבה  – ילדי  יפעת

ומשה  הכה  בסלע – אמיר  גינת

יובל  דניאלי איורי ההגדה

קומו  תועי מדבר- חציית  הירדן והמדבר  התרבותי  יהודה  שרת

קומו תועי מדבר– אמיר   גינת

איך הסתננה  נעמי  שמר להגדת פסח  הקיבוצית

ארבעת האחים  ליאורה  תמיר בלוך גבעת האלה  נגנית  גיטרה בת לחבר  הקיבוץ הברזילאי  בחיפה

חד  גדיא –  אמיר  גינת

אחד  מי יודע שנשיית שריד

בכל זאת  מתעלים

שיר  המעלות  סוף  סלע חבר  קיבוץ גבע, יוצר

דברי  סיכום

 

אליהו  הנביא מקהלת  הקיבוץ   הארצי

 

חסל  סידור פסח– מקהלת  הקיבוץ  הארצי

 

 

 

ישראל פרידמן בן שלום אדמו'ר חבר קיבוץ

ישראל פרידמן בן שלום  אדמו'ר חבר  קיבוץ

דמותו של   הרב המורה  ואיש  הקיבוץ  ישראל פרידמן  בן שלום שנפטר ערב  יום  העצמאות  היא  דמות מיוחדת  במינה. באוטופיה  הציונית ובאתוס  הקיבוצי יש תופעות  הרוחשות מתחת לרדאר של  המוסכמות  הציבוריות.  בחדרים  הקטנים של הקיבוץ העירוני בהר גילה  בית ישראל מצאנו בהם יושבת  המשפחה  שבעה. פגשנו  חבורה  שלפי  המוסכמות של החברה  הישראלית לא יכולה להתקיים. צעירים וצעירות חילוניים ודתיים. אדמור'ים , אנשי  קיבוץ מכל הגוונים ואנשי צבא.  הפגישה  בחדר  הקטן לא פשוטה. מי  יכול להפגש עם מי, מה מותר לומר, באיזה נוסח להתפלל , באיזה  נוסח  לשתוק ? הקשבתי לסיפורו  של  האיש מפי  בנו  הושע  בן  שלום  ממייסדי  קיבוץ  בית ישראל ראש  הישיבה הקדם צבאית של המקום וקצין מילואים ראשי בצה'ל.

כשהיה ישראל  בן שבע עשרה והוא  עמד להפוך לרבי של חסידי העיירה, –  בוהוש  ברומניה . הוא הבין שצעירי העיירה  שברובה  יהודים  נוטים לסערה  הקומוניסטית. שהם עלולים  להימשך כנוער  אידיאליסטי אל ההתבוללות  האדומה. הוא  ביקש להיפגש עם אנשי תנועות  נוער ציוניות  והחליט להצטרף לשומר  הצעיר.  הוא חש  כנראה  שזוהי תנועה  שהאידיאליזם  השמאלי שלה  יוכל להנחות לציונות, ליהדות אקטיבית עם מטען  הומניסטי. תנועות  אחרות קמו רק כדי למנוע פשרה ולבא  במקום השומר  הצעיר  אך  הוא העדיף להצטרף  לתנועה שרבו בה  החלומות והניגונים והיה לראש  הקן. כיצד  נפלה  ההכרעה זהו  סיפור שעוד מחכה לפענוחו.  הוא  היה  אדמו'ר . אך  אדמו'ר ציוני  בהחלט.  בפרק  העצוב  בשואה  שנקרא טרנסיסטריה שבו  הגלו אלפים מיהדות  רומניה לחיי סבל, מחסור ומוות  הוא  היה  הרב מטעם  הצבא  הפאשיסטי  הרומני. אך הוא חי  גם  במחתרת של המורדים, של תנועות  הנוער  הציוניות.  אחרי  מלחמת העולם  השנייה   הוא פגש  את אשתו גם היא נצר למשפחת  אדמורים ויחד  הם העפילו ארצה  והצטרפו  לקיבוץ רשפים של  הקיבוץ  הארצי. ישראל היה  בין לוחמי מלחמת  העצמאות.

פרשת הדרכים ניצבה  בפניהם  כאשר  התברר להם כי הם נושאים  באחריות לחצרות שהתייתמו והלכו . שיש להם  אחריות דתית. הם עברו לקיבוץ הדתי בסעד.

בניהם היו מיוזמי הקיבוץ העירוני.  הקיבוץ העירוני בירושלים   שמר את  היסוד  האינטימי, את משאת  הנפש לצדק חברתי, את תחושת  האחריות שבנשיאת  התקווה. את ניגוני החסידים המהולים בשירת ארץ ישראל  החדשה.  חבריו   הבינו  כי יש  שיחה כלל ישראלית  המתקיימת  בין צעירים, בין נשים לגברים, בין חילוניים  ודתיים   בין פריפריה  למרכז. בלי עליונות, בלי  סמכותיות. הם פעלו הן בצבא והן בירושלים לא  כמחזירים בתשובה ולא  כסוכני המודרנה  אלא  כצמאים   לדיאלוג. לחיי יצירה ואחריות . לא  הכל היה פשוט כי הם התמודדו עם בעיית   הפריפריה החיה בעיר.  לחץ המשימות והרוח מתח  אותם לא מעט ואפילו פילוג  הם ידעו. אך מהרבי  הם קיבלו  רוח גבית  לפתיחותם לפגישתם שדווקא מבחינה רוחנית  לא גילתה  את הקשיים  מהם  כולנו פוחדים.  הרבי פרידמן היה סוציאליסט באורח חייו ובאמונתו כי בלי מפגש פורה בין החירות לשוויון  חיי רוח נוטים להפוך  למעריצי היררכיות וסמכות.

 

בשלב מסוים   האדמו'ר החלוץ של הדור הנוכחי ורעייתו  שידעה  מהו שחרור הנשים לעומק כל הזמן חיפשו אופק רחב.  ישראל   הוסיף למתחים בהם חי  גם   חיים  אקדמיים מאוחרים אך  אינטנסיביים. בשנים  האחרונות זוג הוותיקים  עלה לירושלים והצטרף לקיבוץ  העירוני. לחיות וללמד את  תלמידי בניו.

באחת משיחותיי  עמו העליתי את  דמותו  של חבר  דגניה  יצחק בן יעקב. גם הוא  בן של  רבי חסידי שהתנגש  עם אביו ועלה  ארצה ללא ספר  אך עם  גיטרה  או  קתרוס. אביו הרבי ביקש ממנו  לא לעלות אך הוא  עלה  ופשט מעליו את שרידי  המסורת בה גדל. הוא היה נזהר  בקלה כבחמורה לא לסטות מהצעד  החילוני שעשה. הוא לא  התחתן הוא  התחדר,  כלומר  נכנס לחדר משפחה  ללא טקס. במסיבת  החתונה המסורתית שערכו לחברו תנחום תנפילוב  בדגניה אפו גם לו ולאשתו  עוגה. הוא שאל למי  מיועדת  העוגה  הנוספת  השיבו לו  עורכי החתונה לכבודכם  הוא לא היסס  ופרש מן  המסיבה לאות מחאה על  קלריקאליות מיותרת. אך  כעבור  כמה שנים אותו יצחק בן יעקב  (שלימים פיתח את  חבורת  אווירון בעמק  הירדן שעליה התבסס חיל  האוויר  הישראלי  בראשית קיומו) למרות חילוניותו  הלוהטת את  כל  החצר  של  אבא שלו ארצה. בכך   איפשר  הקמת חצר חסידית  בארץ ישראל.

יום אחד  שאלתי את רבי ישראל על תופעה משונה. יצחק בן יעקב עם  הגיטרה גידל בימיה  הראשונים של דגניה  אייל  כחיית מחמד. זה היה נראה לי משונה ומישהו לחש לי באוזן שיש לחקור.  ישראל  פרידמן  בן שלום הסביר לי כי  בחצרות שלהם כשנולד נצר לרבי הביאו טלה  בן יומו שגידלו אותו שילווה את  הרך  הנילוד.

 

עתה כשבאתי לנחם את  המשפחה שלף הושע בן שלום בנו  של אבא שלו  ישראל פרידמן  צילום  של פעוט של ילד  קטנטן עם טלה. יצחק  בן יעקב  לא הסכים לקיים טקס חתונה, פרש ממסיבת הכלולות  שהכינו לו חבריו , סרב לאכול  את  עוגת חתונתו אך לגדל אייל בחצרה  של דגניה  גידל כבן של  רבי.

דרך הרוח מי יידע?

יש לדעת  כי מתחת  לרדאר  ההיסטוריה  מתקיימות התרחשויות  שלא הולכות  בתלם ולעתים דווקא  הן יכולות לתקן משהו  בעולם.

הקיבוץ: גלגולו של ניגון

התפתחות  הקיבוץ

 

אני מבקש מכם לקבל את דבריי  בהסתייגות. אני יודע  שיש מושגים  רציניים המתארים בכינויים טובים ורעים את מה  שאני  עומד לעשות כאן בשעה  הקרובה. אני  לא  אובייקטיבי גם כשאני מנסה.  אני מסוג  החוקרים  שכותבים על מי שהם אוהבים. מנסים לגלות את  האמת על אלה שהם אוהבים בלי יומרה. אז  קבלו את  דברי  כעדות ולא כמחקר. קבלו את דברי  בזכות מלאה לבקרם.

תמונות מן  החלון

אני  רוצה  לתאר לכם  תמונה  בה  נתקלתי  כחוקר  העלייה השנייה. כשהיו  חלוצי  העלייה השנייה  בשנות התשעים שלהם  באתי לשוחח עם כמה  מנציגיהם בכפר יחזקאל. שם היה  מעוז חשוב של  החבורה. היה להם אפילו מועדון  קטן אליו  היו  באים כדי לשוב ולשיר את שיריהם  המיוחדים.

שוחחתי עם אחת   הגיבורות שלי , חלוצה בת תשעים, אחרי שהפתעתי אותה  בבואי הבלתי צפוי  ביום  חמישי אחר הצהרים. היא  כבר  הניחה  את הכיסאות על השולחן  כדי לבצע את השטיפה  השבועית. כשהגעתי חייכה, הורידה את  הכיסאות הביאה מי וורדים שהכינה, התבוננה דרך  החלון ואמרה  : תראה איזה יופי ! עכשיו כבר יודעים איך לחיות:  הנה  הדשא,  הבוץ נעלם ויש  בריכת שחייה. ממנה  הלכתי לחבר שני מהעלייה  השנייה. הוא ישב  בביתו וקרע פתקאות. שאלתי אותו מה  אתה  עושה והוא ענה לי  בזעף : אני משמיד  את  העלייה  השנייה. למה? כשהייתי ילד  ענה נוצרים אמרו לי כי רצחנו את  המשיח. אתה  רואה את  אפי השבור? זה מהקרב  ההוא. ועכשיו אני יודע : אנחנו  הורגים את משיחינו : תסתכל  בחלון אתה לא  רואה  להיכן  הגענו? חיי  הלוקסוס  האלה! הדשאים מכסים על כך  שבגדנו במה  שיצאנו לשמו  בנעורינו.  קיבלתי   הלם. רצתי  אל האישה עם  מי הוורדים. סיפרתי לה  על מצוקתו של חברה.

-אל תדאג.  במועדון נפגש. נפגש ונשיר. אנחנו יודעים איך לטפל  בייאוש.

שיחה  זו חקוקה  בלבי כל פעם שאני צריך לעמוד  בפני  דין של המאזינים  המבקשים לדעת משהו  מהיכולת  של השתנות וההתמדה  של הקיבוץ. זה חלון אחד מורכב ומיוחד  במינו.

חירות שוויון, אחווה

עקרונית מה  חיפש  הקיבוץ ? אני נאחז  בדברי בובר שטען בימי המלחמה  הקרה שאסונו של  העולם  הוא  שמערכי  המהפכה  הצרפתית  חירות  שוויון אחווה החירות  הלכה מערבה ושכחה את השוויון, השוויון הלך מזרחה ושכח את החירות  ואת האחווה  שכחו  כולם. אז אם להגדיר  מה רצה  הקיבוץ לעשות זה  לקדם את החירות והשוויון  באמצעות  האחווה. לא  באמצעות  המשטר, אלא  באמצעות  הבחירה, לא  באמצעות  תכנית  על  אלא באמצעות מפגש אנושי.  באמצעות  קריאה  לאחריות הדדית וליצירה.

הבעיה  הוחרפה בגלל שאי השוויון כבר איננו מצב  עובדתי המזמין ליתר  מגוון אנושי, לשחרור מלחץ לאוניפורמיות ולקולקטיביזם. הוא  הפך  לאמצעי שליטה, לדרך לארגון אמונות  הציבור ולדחף להגביר את ההשפעה של מיעוט. אי השוויון היה למכשיר  החשוב  ביותר להכחדת יסודות של החירות ומהווה  מוקד ענק  של הפעלת מניפולציות וערעור  על  הערבות ההדדית. כך גם היה גם גורלה של  החירות שבשלילתה  את השוויון  היא פגעה  ביכולת הקיום שלה  עצמה. היא הפכה להיתר לשליטה  של אדם על  רעהו.

 

גאולה על ידי זיכרון

העם  היהודי  הכיר  יפה את  הקול  שטען כי  הגאולה  תגיע דרך הזיכרון דבר  שנשמע אבסורדי. הרי  בשביל  לחדש צריך לשכוח !

השכחה  היא  הדחקה  והיא תופיע  בסימפטומים או בכאב  החלל  הריק. היא לא משחררת אין בכוחה לקדם.  הקיבוץ  ביקש לשוב אל הזיכרון, אל  השפה, אל המקום ואל  הזמן ובכוחם לתת אמון  ביכולת לשחרר ולקדם אל  הלא  נודע. אך היה לו  ברור  כי  יש מחיר לזיקה זאת למחר  הנשענת  על תרבות וזיכרון. בדרך  לשינוי צריך לערוך צעדים כואבים. למשל  כדי  להגשים יש להפוך למהגרים, לעזוב  בית  הורים ומערכות חברתיות ותרבותיות  אליהם הורגלנו.  הקיבוץ נולד  בשעה  של התפוררות חברתית ותרבותית  גדולה.  יציאה מהעיירה ומהגטאות, פוגרומים, מלחמות  עולם ומלחמות אזרחים.  מדברים  בזעם רב על פולחני  האדם  החדש  אך צריך  לקחת  בחשבון כי  אנחנו מדברים  על מותו של  האדם  הישן במלחמות  אפוקליפטיות  אותן עבר  המין  האנושי. והעם  היהודי  בפרט.  כיצד  יוכל בתנאים מיוחדים אלו  ליצור מסגרת  שמעודדת תיקון ? כיצד לא ייפול  קרבן לפעולותיו  בזירות חדשות .

מגאפוליס

אני מגיע  למגאפוליס ההולכת  ומתהווה  בארץ, המחליפה  במהירות מחזון עיר  גנים למגדלי  בבל חדשים ושכונות  עוני. כיצד  יצמחו ילדים  לחיי  קהילה, לקשר  אל  הטבע, ליצירת  אמנות  בתוך מבנים  דיכוטומיים  כאלה. אחד  החלוצים  אמר  בשנות  החמישים 'למצוקה  יכולנו  האם  נוכל רווחה ? ' והיום  השאלה  היא  כיצד  נוכל לנווט  עצמנו  בתוך  החלה  של  הדו  קוטביות אותה  אנו  מטפחים בה  רחוב מאותת מצוקה וחצרות  סגורות  וסטריליות מצד  שני?  נצטרך להיעזר   בזיכרון  המאפשר  יצירה .

במגדל  בבל  הקדמוני העונש  היה  בלבול  השפות  ,ריבוי  השפות , אך  אנו  רואים  היום  כי  גם  איחוד  השפות  התקשורתי , הגלובלי יכול להקים  את  מגדל  בבל  . לפי  המדרש כשכלי של בוני   המגדל היה  נופל  היו מתאבלים  עליו אך כשאדם  נפל ומת  בו  המשיכו לעבוד.   אנו  מערבבים את  הגלובלי  עם  האוניברסלי. את  האחריות למין  האנושי עם  היכולת שלנו לשלוט על טבע ואדם.

השאלות שהקיבוץ שואל

באיזה מובן יוכל  הקיבוץ לתרום  לדיון ? על ידי  הזיכרון של  השאלות  שהעסיקו  אותו כחברה  וולונטרית, רב  גונית, מחנכת, מנסה לפענח את  המטלות  המוטלות  עליה ולהתחבט  כיצד  לבצע  אותן  במינימום פגיעה  ביכולת להצמיח חברה  רב  דורית החיה  תוך  פרספקטיבה  ומעורבות.

הקיבוץ  לא  הצליח  לשחרר את  האישה אך הוא  הצליח להעמיד  את  השאלה  על  סדר יומו. הוא לא  הצליח לפצח את  הקוד שאדם יעבוד כדי לחוש  שהוא  שייך  שהוא  יוצר  ולא משום  שהוא מבקש לשלוט. אך הוא  העלה  את  השאלה.  הוא לא  הצליח  בפתרון  השאלה  של  המשפחה  בתמורותיה  אך הוא  שאל  את  השאלה  והתמודד  עמה.

אקולוגיה

אהרון  דוד  גורדון  שהיה  המורה  הגדול  של  הקיבוץ כפר  ביכולת של מודל, צורת  חיים, לקדם את  האדם.  הוא טען  כי  האמונה  בצורת חיים, בתכנון  באה  כתחליף להתמודדות  האמיתית.  לדעתו הבעייה  שלנו  היא לא   לשלוט בטבע אלא  לחיות  בו כמשתתפים. לא  כצופים, לא  כתיירים אלא  כעובדים  בו.  הוא  היה  האקולוג    העברי  הראשון.  לדידו  הקמת  החברה  איננה  במאבק  המשותף שלה  בטבע מאבק  המשתקף בהפשטה של  יצר  השלטון והפיכתו לכוח המשתלט  על  האדם. במקום זה  הוא  הציע לשוב  אל ההכרעה לחיות חיים מלאים לא  כרומנטיקון המעדיף רגש  על שכל, המבקש להשתחרר  מהתבונה  והמוסר אלא  כמי  שרואה אותם  כחלקים הזקוקים  לחיבור מחדש.

גורדון לא  ביקש  שלטון  על  הטבע אלא  חיים משותפים עמו.  בתחילת  המאה  הוצעה  הצעה  להקים  אוניברסיטה   עברית. היא  היתה  מיועדת לכל  היהודים שנעלו  בפניהם שערי  הלימודים  הגבוהים  בעולם. הם  היו  רבים.  ביישוב  בארץ  התעוררה מחלוקת  גדולה  האם ההשכלה לא  תביא  אותנו  לשוב  אל  הדפוס של התלישות מהעבודה   ומהטבע ? הכל ציפו  שגורדון יביע  התנגדות  חריפה  לפרויקט והופתעו לקרוא  את  מאמרו  על  הנושא שטען  אנחנו לא  מבקשים תיירים  המבקרים  בטבע ולא איכרים בורים מעריצי  עיר.  אנחנו  רוצים  לא  עיר  ולא  כפר. יש ללמוד ולהיות  בטבע. לחיות  בטבע  כעובדים.  יש לבטל את  הברירה  בין ידע וטבע. להפוך את  הידע לפותח חלונות לחיים ולא לנועל  אותם.

 

עלינו להרכיב לאנושות מכשירי  שמיעה  מורכבים ומודרניים כדי   ללמוד להאזין מחדש לטבע ולעצמיותם  של  בני  האדם. לשם כך  אנו צריכים  הרבה ללמוד אך לא לימודים המרבים  שלטון מלומדי של איש  ברעהו , לא לימודים  המחזקים את ההיררכיה ואת הבדידות אלא לימודים שגם  מקרבים  בין  בני  האדם. לימודים  היודעים  לחפש  את הקשר  מעבר לתקשורת, המאמינים  ומחזקים  את הברית  האנושית ואת  הברית  המורכבת  עם  הטבע. גורדון  לימד  אותנו  כי  הברית  הבינאנושית שלא  משתפת את  הקשרים  אל  הטבע נוטה להתנוון. שהחברה  המנותקת מהטבע  נוטה  להסתגר גם בין בני האדם. כמובן  בעולמו של  גורדון היו לכך  ביטויים  שונים  מאשר  בחברה  שבה  אנו חיים. כשגורדון  נפרד מאתנו  היו  בארץ  לא יותר  מששים  קילומטר  כביש   סלול. לא  יותר  ממאה חמישים טלפונים שדיברו  4000 שיחות  טלפון בשנה. אך הבעיה  כבר  היתה  קיימת .

הכרתי  איש  כלכלן יהודי  אמריקאי  שהוזמן לברית  המועצות  אחרי פירוקה  כדי  לייעץ לה  מה  לעשות  עם  הגרוטאות  האטומיות.  האם  אפשר  להסב בית ייצור  ענק לחימוש  אטומי לבית חרושת  למחבתות.  הוא  דיבר  על  החוויה  בכאב  גדול.  אך  הוא  הבין יפה  את  השאלה הגדולה  בפניה  עומד   האדם  בן  זמננו.

הלמטה  הוא  הלמעלה

מה  אמר   הקיבוץ מול מציאויות כל כך  מכריעות וגורליות? נתחיל מלמטה.  הלמטה  הוא הלמעלה : יצירה של יחיד ההופכת  ליצירה של יחד. יחד המתמודד  עם  קטנות וחושב  על  גדולות. האתגר  איננו וויתור  על   פרטי  רקמת  היחד  הקטן אך לנסות  תמיד לראות  את המשמעות   שהוא  מכיל למעגלים  הרחבים יותר.  כמו שאנו לומדים מכל משפחה להתמודד  עם  אחריות הדדית, עם  אהבה ושליטה שאינם  הופכים  להפשטה מוחצת  את  הריבוי  שאנשים  נושאים  כבני תמותה, המעבירים איש לרעהו מורשת והנכנסים כל פעם לעולם מתחדש. הקיבוץ האמין בחשיבות של  הכלכלה והפוליטיקה אך לא  ביומרתם להיות מפתח יחידי. הם צריכות לשרת ולא להיות  אדונים.  הן רגישות  לאלים ולשינויים לא  פחות   מהיחיד ומהקהילה. הן  קיצורי  דרך  הכרחיים  ומכילות לא פחות  מכשולים  ועיוותים מאשר תחומים של יחיד  או של  קשרים לא פורמאליים.

המשימות והקיבוץ

הקיבוץ היה  אליטה.  אך  כמו  שאמר  אבא  קובנר היא לא  ביקשה  להיות למעלה  אלא לפני.  ולהתפטר כשיש צורך להתפטר. אליטה  המבקשת לא להיות  אליטה  אלא  סוללת  דרך  כדי  שכל  העם  יהיו  כוהנים  של חברה  מתקדמת, ובכל  זאת יש  ייסורים  הנובעים מכך  מה  בעצם  הלך לאיבוד ומה  אין  בו  כבר צורך. שהרי  הצד  המשימתי  עיצב  במידה  רבה  את    הוויתו  של  הקיבוץ  אך לא   פעם  המשימה  אובדת .לעתים  זהו  שלב  מרגיע  כמו  קיבוץ  ספר  שהגבול  התרחק  ממנו. גם פה יהיו חברים  שלא  יוכלו  לשאת  את השינוי  שהתחולל וירגישו  כי כל  הוויתו של  הקיבוץ  השתנתה . יהיו  אפילו  כאלה  שיעזבו את  הקיבוץ  כי  התרגלו לראותו  כמשלט. אך עניין  המלחמה  הוא  ברור  ומובן אך קחו לדוגמא  את  אותו  קיבוץ  שביקש  להיות  קיבוץ של  רועים,  קיבוץ  אלונים  שיום  אחד  חיסל  את  העדר  שלו.  או  קיבוץ  של  דייגים  כמו  קיבוץ  סער  שיום  אחד  חיסל  את  הדייג. שלא לדבר  על  קיבוץ  חולתה  שכל  האתוס  שלו  היה  בנוי  על  היכולת שלו להסתגל וליצור  על  הימה  המיוחדת של  החולה  ויום אחד  ייבשו את  החולה.  רגעים  אלו  הם  קשים ביותר  להוויתו של  הקיבוץ. תמורות  כאלו  הם  נחלת כל  קיבוץ  גם  אם  הדבר  אינו  נראה במבט  ראשון. שינויים אלו במשימה  יכולים לפתוח במסע  נוסטלגי לעבר, להפוך להדחקה מסוכנת הפורצת  בכעס על המציאות  המשתקת ויכולה  להיות  הכרה נמשכת  שקהילה  זקוקה למשימה לא  רק ליחד  דביק. התמורה  החלה  במשימה  יכולה להיות  חלק מתבונת הקהילה  הזוכרת ומקדמת  כאחד.  עברה מאפשר לה חלום לביצוע. אמון הכל כך דרוש  כדי לפעול במצבים של אי וודאות.

ארגון הצריכה

נביא  דוגמאות לצד  המיוחד  ברוח  האחווה, לשיתופיות  המארגנת. אנסה  לפרט קצת על שני פרקים  מתולדות  מחסן הבגדים המשותף או  הקומונה. כיצד  הן  נולדו ?   התמורה  הפרגמטית  של  השיתוף בבגדים  החלה  בכנרת על ידי הסבתא  של  נעמי שמר.  היא שבאה מתחום  החייטות  הגיעה  לחצר  כנרת והיא  נחשבה  כזקנה  מדי  כדי לעבוד.  היא  כבר  היתה  בשנות  הארבעים שלה   לעומת  החברים שהיו  בשנות  העשרים שלהם. היא  החליטה  להיות  מעורבת  על ידי  שתתקן  את  בגדיהם של  החברים.  בשלב  מסוים  נגמרו  הבגדים  שהחברים  הביאו  עמם והיא  ביקשה  מן  הגזבר  לקנות לה  בד  שתוכל לתפור  בו  בגדים לחברים.  מכאן  החל להתפתח מחסן הבגדים של  החברים. הבעיה המעשית עוררה את היצר לשיתוף.

לא כך אירע  בקיבוץ א'  של השומר  הצעיר . הקיבוץ  שהשתתף  בסלילת  הדרך מרמת ישי  לחיפה  החליט אחרי  שיחה  נלהבת להקים  קומונה  של  בגדים  . החברים  הביאו את  ארגז  בגדיהם הפרטי למדורה   , הם  רוקנו את  הבגדים לארגז הגדול של הקומונה, רקדו  והשליכו תוך  ריקוד את ארגז בגדיהם  הפרטיים שרוקן לתוך  המדורה.  כך נפטרו מעול  הקניין  הפרטי.  זה  לא היה צעד פרגמטי אלא התפרצות  אמונית.  בקיבוץ  אנו מוצאים  גם צעדים פרגמטיים הנשענים  על  אמונה חשאית וגם  התפרצויות טקסיות שבאות לבטא את  החלום הגנוז לתיקון חברתי.

יש חלום המחפש  ביטוי וביטוי  המתחקה  אחרי  החלום שעומד  מאחוריו.

חינוך

היסוד  השלישי שאני רוצה  לעמוד  עליו זוהי  האמונה  הבסיסית שמשהו צריך לעבור  בין  הדורות. שהניסיון צריך להפוך לדרך של חינוך. אך חינוך  המכבד  את המתחנך לא רק  כממשיך אלא  כיוצר, כסולל  דרך  משלו.  שמקבל את  הלגיטימיות  בתוך תהליך  החינוך.  היום  אנו מוצאים המון  מערכי  החינוך שגובשו בחינוך  הקיבוצי   בחינוך  הדמוקרטי, בחינוך  האנתרופוסופי, בכל  המצוקה  שמבטאים  מחנכים נגד  החלודה  התוקפת את  המערכת  החינוכית . חלודה זו ניזונה  ממחלות חברתיות  עמוקות המושפעות מחרדות נטישה, מפוסט טראומות ממוסדות. כל אלה  השפיעו  גם  על  המערכת  החינוכית  בקיבוץ אך יש לזכור שהמערכת  החינוכית  הקיבוצית נוסדה  כמערכת  רחבה  וחופשית  דווקא  בתקופה  של  שיא  ניצחונה  של  התרבות  האנטי  הומניסטית  אוטוריטארית  בעולם. היכולת של  הקיבוץ לפתח מערכת שכזו בלב ליבה של תקופה  אוטוריטארית נובעת לעניות  דעתי  הן ממורשת  קהילתית  עמוקה והן מחיי יחד עשירים. היא מורדת  במובן העמוק של המילה: היא  מאמינה שביכולתה  לא  רק לחקות  אלא  גם לחולל . היו גם בה לא מעט פינות  דוגמאטיות אך מערכת  הקשרים שהיא פתחה לטבע , לעבודה,  לאמנות  היתה  חזקה מהדוגמתיקה  הפוליטית  המגוונת   שהיא  הטיפה לה.

אחד  מבוגרי  המוסד  של השומר  הצעיר   במשמר  העמק אמר לי פעם : לא  היה  ניסוי פדגוגי  שלא  עשו  עלינו. שאלתי  אותו ומה הבנת מכל זה ? והוא  ענה  לי : שסמכו  עלינו.  מערכת חינוכית  שמסוגלת להאמין  בחניכיה במיוחד  בתקופה  של משבר מתמשך ויתמות  גדולה צריכה להתכוון  ברצינות  למעשה  החינוכי. יאנוש  קורצ'אק  ביטא  את הדבר   נפלא. הוא  ביקר  בארץ  והסתובב  במיוחד   בהתיישבות. הוא  אמר  אתם עושים  שטויות  גדולות. למשל  אתם  מוציאים  את  התינוקות לשמש. בארץ ישראל אתם צריכים לתת להם שמש? הם צריכים מים! פה זה לא  ארץ הקרח!!

הוא מספר שלקחו אותו להסביר חינוך לקיבוץ נען.  החברים לא  הבינו את השפה הפולנית . יאנוש  קורצ'אק  דיבר וחבר תרגם את  דבריו. לילה  שלם ישבו ודיברו  על חינוך ולא  היו להם ילדים ! והוא מסכם שאולי  זו מערכת שעושה  שטויות  אך  היא  רצינית! זו מערכת  המאמינה  בחינוך, בילד ובתהליך  הדיאלוגי שבין התרבות  לאדם.

שינוי

השינוי האחר  המתרחש   בקיבוץ  הוא  השינוי  באורחות  החיים. חלק ממנו  הוא  שינוי  הנובע  מעליית  רמת  החיים. נדמה  לי  כי צריך לראות  את הדבר  כשינוי  המתחולל   במחנה פליטים  גדול שבו  האדם  נתון כל הזמן  להוויית  היחד. אין פרטיות. קירות  האוהלים  אינם מספיקים  כדי ליצור  את  הפרטי.  מבחינה  חומרית  הקיבוצים לא  היו  שונים ממחנה פליטים  אלא  שהם  היו מכוונים  על  ידי  אתוס  של יחד  אוטופי.  שיצטרך לבנות  את  עצמו.  והוא מבקש לבנות  את  עצמו  על  בסיס  של  אמונה  בהסתפקות  במועט , בחיי עבודה,  במחויבות לפנות מקום לאלה  שיבואו. שלא  כמו ברוב מחנות הפליטים ושכונות  העוני הוא עסוק  בעתיד. הוא מרבה לתכנן וליצור.

חלק  מהקיבוץ  בנו  את   דרכי צריכתם  מתוך  הניסיון  המצטבר והמצבים  המתפתחים.  חלק  ביקשו להטרים מצבים וליצור  מאגר   של חוויות  המעצים את תחושת  היחד  האחראי.

אך מאמצע  שנות  השמונים החל שינוי  מסוג אחר  בקיבוץ. כבר לו תהליך של דיון, הצדקה על ידי הצורך להתפתח ולהביא את  הקיבוץ לאופקים חדשים יש  קולות  הקוראים לסתימת  הגולל, לטריקת דלת להפיכת  הקיבוץ  למשהו אחר. כך תהליך שהסתמן  במשך שנים  ארוכות  שהקיבוצים  היו  לקיבוצים  דומים יותר ויותר  במבנה  שלהם, באורח חייהם ובתבונתם  הקהילתית שוב  היו  הקיבוצים  שדה לניסיונות  מרובים. לשוני  גדול. הם  החלו לשקף את הבלבול וחיפושי  הדרך  החשדניים של הסביבה.

אצל חלק  השינוי נבע מתוך תפישה  אקטיבית שהקיבוץ  נבחן  ביכולתו לתמורות אצל חלק אחר  הצורך  בשינוי נבע  מתוך אובדן אמונה וניסיון להתאקלם בכורח הנסיבות  שנוצרו.  משבר  כלכלי של  המשק  היצרני וניצחון  המשק  הפיננסי.  שינויים  במעמד  המשק הפריפריאלי ומשבר  החקלאות. היו  קיבוצים  שביקשו  לעבור תהליך מהיר  של  עיור. היתה  תחושה  כי אם לא  כן   הבנים יאבדו לקיבוץ. התהליך  התחולל  בשעה  של משבר  של הזדקנות מהירה  של  דור  המייסדים  של  העלייה  החמישית  שעמד שנים  רבות  במרכז  ההוויה  הקיבוצית.  דור  ראשון להזדקנות.

חלק  בקשו להפוך את  הקיבוץ לאנדרטה  שבצילה  חיה  חברה דומה לחברה  הפרברית   במרכז  המגאפוליס. אך רבים חשבו כיצד בתוך  החברה  החדשה  שהתהוותה למצוא  מקום לרעיונות של  הקיבוץ בלי להשתעבד לדפוסים ישנים. הדור  החדש  הצומח עתה  בקיבוץ  יכריע האם ניסיונות  אלו יביאו לרנסנס  או לשכחה. אחרי שלפחות  במראית עין המשבר  הדמוגרפי  הסתיים והצד  הכלכלי שוקם נראה  כי חיפושי  הדרך  מקבלים תאוצה.  כיצד  בחברה שהפכה  לכל כך  אנטי  שוויונית  ניתן להגביר את  האחווה שתקדם ליתר חירות וליתר שוויון ערך  האדם.

תכנון הקיבוץ

תכנון הקיבוץ היה תכנון  של  בית  לקהילה.  בית  שבו חדרים למגורי יחידים ומשפחות  המשתתפים  יחד  בשירותים ובגן. בית שיש לו  שטיח  לפני  כניסתו : שדות  הקיבוץ והטבע  הרוחש  מסביבו.  בית שיש לו חצר  אחורית  האזור  המשקי ולב  שהוא חדר   האוכל ומוסדות  הצריכה  של  הקהילה.  שלא  ככפרים  אחרים שבלבם  עוברת  הדרך אל  העיר הגדולה  הקיבוץ  השאיר  את  עצמו משוחרר מהדרך  העירה.  ביסוד  התכנון של  הקיבוץ  היתה  התפישה  של  השיבה  אל  הטבע. אל  האחריות  אל  הטבע

לא פרבר לעיר אלא  אלטרנטיבה לה.  חשוב לא פחות  היה התהליך של  תכנון  הקיבוץ  שבעיקרו  היה  שיתוף  של  המתכננים , המממנים והדיירים. שיתוף  פעולה  זה  היה  רווי  מתחים  המוסדות  שממנו את  הקמת  הבתים והמתקנים  היו  בהחלט צד.  הם  ראו את  עצמם  כמצננים את  הלהט  של  המתכננים  ושל  הדיירים  בוערי  החזון. המתכננים  ראו  עצמם כנציגי החלום  שאיננו יכול לתרגם  עצמו לשפה  של תכנון. הם  ניסו לעתים לתרגם  באופן  רדיקלי את ציפיותיהם מאנשי  החלום. לעתים מעבר למה  שחברי  הקיבוץ  ביקשו.  אך היה  חשוב   שעוד  כשהקיבוץ או חבריו לא  השקיעו מכספם  הם התעקשו  להיות  מעורבים.

בדרך  כלל  הדיירים  הם  המנצחים את  אנשי  החזון והתכנון . אם אנשי  החזון מבקשים שחזונם יתמיד  עליהם לשכנע  את  החיים  אותו  שירצו  ללכת בעקבות  החזון . אנו יודעים  שלמשל  בירושלים  ביקשו  להקים  עיר  גנים. מסרו את  התכנון  למתכנן נוצרי והוא תכנן שכונה שבה  עצים ואבנים שמשו יחד  באווירה  אוטופית מטהרת.  זוהי מאה  שערים של  היום  שהכל יסכימו אתי  שעיר  גנים לא  רוצה  להיות. ואולי  זה  גם יסוד  של תקווה . ייתכן  שהילדים  שמתגוררים  בגורדי  השחקים יבקשו להפוך  אותם לבתי  קהילות  נושמות טבע.

על חדר  אוכל  רוקד

אני  רוצה  לספר לכם על איש  קיבוץ  געתון מתכנן בן תשעים שעדיין מתכנן. אביו היה  צבעי  שצבע  אבני  דרך  מפולין  להונגריה וכשהגיע  לבודפשט  השתקע  בה.  הוא  היה  צבעי  בתים וחבר  בתזמורת חתונות עממית.  הבן שהיה מסתובב  עמו כשצבע  בתים  קיבל ממנו שתי מתנות  סרגל חישוב וכינור. משניהם נולד חזונו להיות  מתכנן וכנר. אלא  שבאמצע  הסיפור  נכנס  היטלר  והשואה.  הוא  היה חבר  בתנועת  נוער  ציונית  אך עבר  את  כל  מאורעות   המלחמה והגיע  ארצה  כמעפיל שאוניתו נטרפה  בים  אך הוא   הצליח להציל  את  כינורו ולהגיע   לקפריסין. ומשם  ארצה. הגרעין שלו שבראשו עמד  הוא ככנר, חברו  הצייר  ומשורר הם וחבריהם  שהיו דומים להם  באינטנסיביות  התרבותית  ובחוויות שעברו  בנו  קיבוץ. הוא  ביקש מהקיבוץ והתעקש  ללמוד  ארכיטקטורה .הוא  האמין  שחבר  הקיבוץ יכול להיות  גם  המתכנן של  קיבוצו ושל  הקיבוץ  בכלל. ואכן  הוא תכנן את  הבתים  בקהילתו . בניגוד   לדרכם של  בני  דורו  הוא  ביקש  לשלב   אמנות  בבתים  שתכנן. לא  מעט  נעזר   בחברו  הצייר.  הוא  בנה  בגעתון חדר  אוכל  מיוחד  במינו מעוטר  בדברי  אמנות. אביו שעלה  ארצה צבע את חדר  האוכל. מאבני דרך עבר  לאבני בנין.

המתכנן חלם  שבנו ימשיך  בדרכו או  בכינור  או בסרגל  החישוב. אך עוד חברה  היתה  בקיבוצו. ילדה   שגדלה  במשפחה מסורתית וגילתה  דווקא  באושוויץ כי היא  רקדנית.  היא  רקדה לעיני חברותיה  אך לא  לנאצים. באושוויץ  נדרה  נדר  שאם  תשרוד  תקדיש  עצמה  לריקוד.  היא  הגיעה  לגעתון והיתה  הגננת של ילדו של מנחם באר המתכנן . היא  שכנעה  את  הבן להפוך לרקדן. לימים  היה  לאחד  מגדולי  הכוריאוגרפים בארץ  רמי  באר.

באו שינויים. חברי  הקיבוץ  הדירו  את  עצמם מחדר  האוכל  הקיבוצי. חדר  האוכל  היה  שומם.  והנה  קם הבן ויחד  עם אביו יזמו  הפיכת חדר  האוכל למקום לימוד  ריקוד. נשאר  אותו מבנה  המעוטר  בדברי  אמנות והיום  הוא  משמש  לתלמידי  ריקוד  מכל  העולם  שבאים לרקוד  במקום. כשבנינו את חדר  האוכל  אומר  מנחם ביקשנו מהקונסטרוקטור  שייחשב  איזה חיזוק  צריכה הרצפה של חדר  האוכל  כדי שתוכל  לשאת את מחול ההורה של  חברי   הקיבוץ . עתה  היא  צריכה  לשאת את  משקלו של  הריקוד של  רקדני  העולם  הגדול.

המבקשים לאכול  בקיבוץ  געתון באים לבית ילדים  קטן  שהוכשר  לכך. זכר לימי  הגדולה  של חדר  האוכל. ועדיין  מנחם בן התשעים מנגן  עם  בניו  ברביעייה מוסיקלית.

דומה  כי  בסיפורו יש  משהו  שיכול ללמד  אותנו  כיצד  ניתן לחולל תמורה  מבלי לאבד  את הזכות לחלום, לתכנן לגלות  אחריות ואחווה.

עץ  האבוקדה של חיותה

בשנות  החמישים  ביקשו  להעביר מים מן  הירדן לבית  שאן.  תכננו צינור  גדול וישר   שיביא  את  המים לאן שהם צריכים להגיע. אלא  כשבאו  המודדים  הם מצאו  עצמם מול חיותה  בוסל ממייסדות  קיבוץ  דגניה. היא  אמרה : כאן יש  עץ אבוקדה ששתלתי.  אתם  רוצים לעקור  אותו כדי לפנות מקום לצינור  הישר? ואני  אומרת לכם שעץ  אין   עוקרים.  ואני  מכאן לא זזה.

אתם יודעים  שהיתה לנו  ראש  ממשלה  גולדה  מאיר   שטוענים שהיתה  אישה  נועזת מאד. יש  הטוענים שהיתה  נועזת מדי. אך  אני אגיד  לכם מה  היה  גבול נועזותה . זו היתה  חיותה  בוסל.  חיותה  היתה לסמל חי לרעיון  שחרור  האישה והשיתוף. חיותה בוסל  הרימה  טלפון לגולדה והסבירה לה  שעץ אבוקדה  אין  עוקרים.  אז עד  היום  הצינור  עושה  עיקוף. הוא  הלך מסביב  לעץ  האבוקדה.  עברו  הרבה  שנים נדמה לי שעץ  האבוקדו מת  גם חיותה וגם חולדה. אך הוויכוח לא  הסתיים  . בין אלו  שטוענים  שיש לגלח את  כל  העצים  בדרך לקידמה  לבין אלו  הטוענים  שמוטב לא  היה להניח את  הצינור או   שהיה צריך  להניח  אותו מסביב  לכל  עץ  גם אם לא  יגיע  לבית  שאן.  נדמה לי  שבעניין זה  צריך להאזין  גם לתפילתם של יהודים  המבקשים  מהקדוש  ברוך  הוא  שלא   יאזין לתפילתם של  הולכי  דרכים  כי אם  תקוים  תפילתם לא  ירדו  גשמים  על  העולם. הערצת  הקידמה  הטכנולוגית צריכה להקשיב לקול השני  הלוחש כל הזמן הכוח יודע גם להשחית.

עבודה  זרה וניכור

אני מבקש  לומר משהו  לסיכום. אני מקבל את  דעתו של חלוץ גדול שהלך  בעקבות חכמי ישראל בדורות רבים  וקבע  שיהדות  היא  מאבק נגד  עבודה  זרה. עבודה  זרה  יכולה  להתבטא  באופן אכסטטי בהיבריס של פולחן  עצמי ורצון למלא  את  העולם  בצלמי תהילה ושלטון. אכסטזה  כזאת מבטאת נעילה  של  האדם  בתוך עצמו בלי לתת מקום למורכבותו, ליסוד  הטראגי של חייו, וליכולתו לנהל  דיאלוג עם זולתו. מצד שני עבודה  זרה  יכולה  לבא לידי  ביטוי  בניכור המדכא תקווה לביטוי  עצמי והופך  למנגנון של  הקטנה  עצמית וכניעה  בפני מה  שנראה  כתהליך  הכרחי  גדול  עלי ועל  החברה  בה  אני חי.

הקיבוץ  בדורו  הראשון  היווה  ערעור  על  הניכור והעבודה  הזרה. הערעור  אין משמעותו  התגברות, פתרון, אלא ערעור מתמיד  שאינו משתנה  גם  בתמורות  הטכניות וההיסטוריות המתחוללות מסביב. הוא  שייך למה  שאני  קורא  בכל  דור  ודור. בכל דור ודור צריך לגלות  את יסודות  העבודה  הזרה  המלווים אותו. המאבק נגד  העבודה  הזרה צריך  לבירור  חברתי, למחלוקת מתוך  בדיקה מתחדשת .מתן היתר  גורף לביטוי עצמי, ליחס  מחויב לטבע ולאדם. יצירת גשרים בין  מפגש  בינאנושי במשפחה  בקהילה לבין יכולת  לראיה  רחבה של עם, של מדינה של תרבות ושל משפחת  העמים.

קבוצות  שיתופיות  היום

בעשרים  השנים  האחרונות  אנו  רואים צמיחתם של  קבוצות  רבות  המושפעות  מרעיון  הקיבוץ  בידיעה  ובלא ידיעה.  חלק מושפע ברצונו לחיות  בקבוצה וחלק  במשימה, חלק   בחדשנות וחלק  בהצמחה  של  שורשים. הם  מבקשים  מרכז לחייהם, מרכז  שאובד בהרבה פינות של  החברה  הישראלית. הם מבקשים לעשות לתיקון לא  כאוטופיה  רחוקה  אלא כניסיון מתמיד לבנות בסיס לחברה ועולם לדורות.  הם  יחידים וקבוצות פועלים  בתוך צונאמי  גדול ללא מרכז או  גרעין. סחף עצום וזרימה  ענקית  בעלי  כוח אדיר וללא  כיוון.  האם יצליחו יחידים וקבוצות  בתוך הזרם הזה  לפעול, ליצור  אלטרנטיבות ?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הקיבוץ : גלגולו של ניגון

 

אני מבקש מכם לקבל את דבריי  בהסתייגות. אני יודע  שיש מושגים  רציניים המתארים בכינויים טובים ורעים את מה  שאני  עומד לעשות כאן בשעה  הקרובה. אני  לא  אובייקטיבי גם כשאני מנסה.  אני מסוג  החוקרים  שכותבים על מי שהם אוהבים. מנסים לגלות את  האמת על אלה שהם אוהבים בלי יומרה. אז  קבלו את  דברי  כעדות ולא כמחקר. קבלו את דברי  בזכות מלאה לבקרם.

תמונות מן  החלון

אני  רוצה  לתאר לכם  תמונה  בה  נתקלתי  כחוקר  העלייה השנייה. כשהיו  חלוצי  העלייה השנייה  בשנות התשעים שלהם  באתי לשוחח עם כמה  מנציגיהם בכפר יחזקאל. שם היה  מעוז חשוב של  החבורה. היה להם אפילו מועדון  קטן אליו  היו  באים כדי לשוב ולשיר את שיריהם  המיוחדים.

שוחחתי עם אחת   הגיבורות שלי , חלוצה בת תשעים, אחרי שהפתעתי אותה  בבואי הבלתי צפוי  ביום  חמישי אחר הצהרים. היא  כבר  הניחה  את הכיסאות על השולחן  כדי לבצע את השטיפה  השבועית. כשהגעתי חייכה, הורידה את  הכיסאות הביאה מי וורדים שהכינה, התבוננה דרך  החלון ואמרה  : תראה איזה יופי ! עכשיו כבר יודעים איך לחיות:  הנה  הדשא,  הבוץ נעלם ויש  בריכת שחייה. ממנה  הלכתי לחבר שני מהעלייה  השנייה. הוא ישב  בביתו וקרע פתקאות. שאלתי אותו מה  אתה  עושה והוא ענה לי  בזעף : אני משמיד  את  העלייה  השנייה. למה? כשהייתי ילד  ענה נוצרים אמרו לי כי רצחנו את  המשיח. אתה  רואה את  אפי השבור? זה מהקרב  ההוא. ועכשיו אני יודע : אנחנו  הורגים את משיחינו : תסתכל  בחלון אתה לא  רואה  להיכן  הגענו? חיי  הלוקסוס  האלה! הדשאים מכסים על כך  שבגדנו במה  שיצאנו לשמו  בנעורינו.  קיבלתי   הלם. רצתי  אל האישה עם  מי הוורדים. סיפרתי לה  על מצוקתו של חברה.

-אל תדאג.  במועדון נפגש. נפגש ונשיר. אנחנו יודעים איך לטפל  בייאוש.

שיחה  זו חקוקה  בלבי כל פעם שאני צריך לעמוד  בפני  דין של המאזינים  המבקשים לדעת משהו  מהיכולת  של השתנות וההתמדה  של הקיבוץ. זה חלון אחד מורכב ומיוחד  במינו.

חירות שוויון, אחווה

עקרונית מה  חיפש  הקיבוץ ? אני נאחז  בדברי בובר שטען בימי המלחמה  הקרה שאסונו של  העולם  הוא  שמערכי  המהפכה  הצרפתית  חירות  שוויון אחווה החירות  הלכה מערבה ושכחה את השוויון, השוויון הלך מזרחה ושכח את החירות  ואת האחווה  שכחו  כולם. אז אם להגדיר  מה רצה  הקיבוץ לעשות זה  לקדם את החירות והשוויון  באמצעות  האחווה. לא  באמצעות  המשטר, אלא  באמצעות  הבחירה, לא  באמצעות  תכנית  על  אלא באמצעות מפגש אנושי.  באמצעות  קריאה  לאחריות הדדית וליצירה.

הבעיה  הוחרפה בגלל שאי השוויון כבר איננו מצב  עובדתי המזמין ליתר  מגוון אנושי, לשחרור מלחץ לאוניפורמיות ולקולקטיביזם. הוא  הפך  לאמצעי שליטה, לדרך לארגון אמונות  הציבור ולדחף להגביר את ההשפעה של מיעוט. אי השוויון היה למכשיר  החשוב  ביותר להכחדת יסודות של החירות ומהווה  מוקד ענק  של הפעלת מניפולציות וערעור  על  הערבות ההדדית. כך גם היה גם גורלה של  החירות שבשלילתה  את השוויון  היא פגעה  ביכולת הקיום שלה  עצמה. היא הפכה להיתר לשליטה  של אדם על  רעהו.

 

גאולה על ידי זיכרון

העם  היהודי  הכיר  יפה את  הקול  שטען כי  הגאולה  תגיע דרך הזיכרון דבר  שנשמע אבסורדי. הרי  בשביל  לחדש צריך לשכוח !

השכחה  היא  הדחקה  והיא תופיע  בסימפטומים או בכאב  החלל  הריק. היא לא משחררת אין בכוחה לקדם.  הקיבוץ  ביקש לשוב אל הזיכרון, אל  השפה, אל המקום ואל  הזמן ובכוחם לתת אמון  ביכולת לשחרר ולקדם אל  הלא  נודע. אך היה לו  ברור  כי  יש מחיר לזיקה זאת למחר  הנשענת  על תרבות וזיכרון. בדרך  לשינוי צריך לערוך צעדים כואבים. למשל  כדי  להגשים יש להפוך למהגרים, לעזוב  בית  הורים ומערכות חברתיות ותרבותיות  אליהם הורגלנו.  הקיבוץ נולד  בשעה  של התפוררות חברתית ותרבותית  גדולה.  יציאה מהעיירה ומהגטאות, פוגרומים, מלחמות  עולם ומלחמות אזרחים.  מדברים  בזעם רב על פולחני  האדם  החדש  אך צריך  לקחת  בחשבון כי  אנחנו מדברים  על מותו של  האדם  הישן במלחמות  אפוקליפטיות  אותן עבר  המין  האנושי. והעם  היהודי  בפרט.  כיצד  יוכל בתנאים מיוחדים אלו  ליצור מסגרת  שמעודדת תיקון ? כיצד לא ייפול  קרבן לפעולותיו  בזירות חדשות .

מגאפוליס

אני מגיע  למגאפוליס ההולכת  ומתהווה  בארץ, המחליפה  במהירות מחזון עיר  גנים למגדלי  בבל חדשים ושכונות  עוני. כיצד  יצמחו ילדים  לחיי  קהילה, לקשר  אל  הטבע, ליצירת  אמנות  בתוך מבנים  דיכוטומיים  כאלה. אחד  החלוצים  אמר  בשנות  החמישים 'למצוקה  יכולנו  האם  נוכל רווחה ? ' והיום  השאלה  היא  כיצד  נוכל לנווט  עצמנו  בתוך  החלה  של  הדו  קוטביות אותה  אנו  מטפחים בה  רחוב מאותת מצוקה וחצרות  סגורות  וסטריליות מצד  שני?  נצטרך להיעזר   בזיכרון  המאפשר  יצירה .

במגדל  בבל  הקדמוני העונש  היה  בלבול  השפות  ,ריבוי  השפות , אך  אנו  רואים  היום  כי  גם  איחוד  השפות  התקשורתי , הגלובלי יכול להקים  את  מגדל  בבל  . לפי  המדרש כשכלי של בוני   המגדל היה  נופל  היו מתאבלים  עליו אך כשאדם  נפל ומת  בו  המשיכו לעבוד.   אנו  מערבבים את  הגלובלי  עם  האוניברסלי. את  האחריות למין  האנושי עם  היכולת שלנו לשלוט על טבע ואדם.

השאלות שהקיבוץ שואל

באיזה מובן יוכל  הקיבוץ לתרום  לדיון ? על ידי  הזיכרון של  השאלות  שהעסיקו  אותו כחברה  וולונטרית, רב  גונית, מחנכת, מנסה לפענח את  המטלות  המוטלות  עליה ולהתחבט  כיצד  לבצע  אותן  במינימום פגיעה  ביכולת להצמיח חברה  רב  דורית החיה  תוך  פרספקטיבה  ומעורבות.

הקיבוץ  לא  הצליח  לשחרר את  האישה אך הוא  הצליח להעמיד  את  השאלה  על  סדר יומו. הוא לא  הצליח לפצח את  הקוד שאדם יעבוד כדי לחוש  שהוא  שייך  שהוא  יוצר  ולא משום  שהוא מבקש לשלוט. אך הוא  העלה  את  השאלה.  הוא לא  הצליח  בפתרון  השאלה  של  המשפחה  בתמורותיה  אך הוא  שאל  את  השאלה  והתמודד  עמה.

אקולוגיה

אהרון  דוד  גורדון  שהיה  המורה  הגדול  של  הקיבוץ כפר  ביכולת של מודל, צורת  חיים, לקדם את  האדם.  הוא טען  כי  האמונה  בצורת חיים, בתכנון  באה  כתחליף להתמודדות  האמיתית.  לדעתו הבעייה  שלנו  היא לא   לשלוט בטבע אלא  לחיות  בו כמשתתפים. לא  כצופים, לא  כתיירים אלא  כעובדים  בו.  הוא  היה  האקולוג    העברי  הראשון.  לדידו  הקמת  החברה  איננה  במאבק  המשותף שלה  בטבע מאבק  המשתקף בהפשטה של  יצר  השלטון והפיכתו לכוח המשתלט  על  האדם. במקום זה  הוא  הציע לשוב  אל ההכרעה לחיות חיים מלאים לא  כרומנטיקון המעדיף רגש  על שכל, המבקש להשתחרר  מהתבונה  והמוסר אלא  כמי  שרואה אותם  כחלקים הזקוקים  לחיבור מחדש.

גורדון לא  ביקש  שלטון  על  הטבע אלא  חיים משותפים עמו.  בתחילת  המאה  הוצעה  הצעה  להקים  אוניברסיטה   עברית. היא  היתה  מיועדת לכל  היהודים שנעלו  בפניהם שערי  הלימודים  הגבוהים  בעולם. הם  היו  רבים.  ביישוב  בארץ  התעוררה מחלוקת  גדולה  האם ההשכלה לא  תביא  אותנו  לשוב  אל  הדפוס של התלישות מהעבודה   ומהטבע ? הכל ציפו  שגורדון יביע  התנגדות  חריפה  לפרויקט והופתעו לקרוא  את  מאמרו  על  הנושא שטען  אנחנו לא  מבקשים תיירים  המבקרים  בטבע ולא איכרים בורים מעריצי  עיר.  אנחנו  רוצים  לא  עיר  ולא  כפר. יש ללמוד ולהיות  בטבע. לחיות  בטבע  כעובדים.  יש לבטל את  הברירה  בין ידע וטבע. להפוך את  הידע לפותח חלונות לחיים ולא לנועל  אותם.

 

עלינו להרכיב לאנושות מכשירי  שמיעה  מורכבים ומודרניים כדי   ללמוד להאזין מחדש לטבע ולעצמיותם  של  בני  האדם. לשם כך  אנו צריכים  הרבה ללמוד אך לא לימודים המרבים  שלטון מלומדי של איש  ברעהו , לא לימודים  המחזקים את ההיררכיה ואת הבדידות אלא לימודים שגם  מקרבים  בין  בני  האדם. לימודים  היודעים  לחפש  את הקשר  מעבר לתקשורת, המאמינים  ומחזקים  את הברית  האנושית ואת  הברית  המורכבת  עם  הטבע. גורדון  לימד  אותנו  כי  הברית  הבינאנושית שלא  משתפת את  הקשרים  אל  הטבע נוטה להתנוון. שהחברה  המנותקת מהטבע  נוטה  להסתגר גם בין בני האדם. כמובן  בעולמו של  גורדון היו לכך  ביטויים  שונים  מאשר  בחברה  שבה  אנו חיים. כשגורדון  נפרד מאתנו  היו  בארץ  לא יותר  מששים  קילומטר  כביש   סלול. לא  יותר  ממאה חמישים טלפונים שדיברו  4000 שיחות  טלפון בשנה. אך הבעיה  כבר  היתה  קיימת .

הכרתי  איש  כלכלן יהודי  אמריקאי  שהוזמן לברית  המועצות  אחרי פירוקה  כדי  לייעץ לה  מה  לעשות  עם  הגרוטאות  האטומיות.  האם  אפשר  להסב בית ייצור  ענק לחימוש  אטומי לבית חרושת  למחבתות.  הוא  דיבר  על  החוויה  בכאב  גדול.  אך  הוא  הבין יפה  את  השאלה הגדולה  בפניה  עומד   האדם  בן  זמננו.

הלמטה  הוא  הלמעלה

מה  אמר   הקיבוץ מול מציאויות כל כך  מכריעות וגורליות? נתחיל מלמטה.  הלמטה  הוא הלמעלה : יצירה של יחיד ההופכת  ליצירה של יחד. יחד המתמודד  עם  קטנות וחושב  על  גדולות. האתגר  איננו וויתור  על   פרטי  רקמת  היחד  הקטן אך לנסות  תמיד לראות  את המשמעות   שהוא  מכיל למעגלים  הרחבים יותר.  כמו שאנו לומדים מכל משפחה להתמודד  עם  אחריות הדדית, עם  אהבה ושליטה שאינם  הופכים  להפשטה מוחצת  את  הריבוי  שאנשים  נושאים  כבני תמותה, המעבירים איש לרעהו מורשת והנכנסים כל פעם לעולם מתחדש. הקיבוץ האמין בחשיבות של  הכלכלה והפוליטיקה אך לא  ביומרתם להיות מפתח יחידי. הם צריכות לשרת ולא להיות  אדונים.  הן רגישות  לאלים ולשינויים לא  פחות   מהיחיד ומהקהילה. הן  קיצורי  דרך  הכרחיים  ומכילות לא פחות  מכשולים  ועיוותים מאשר תחומים של יחיד  או של  קשרים לא פורמאליים.

המשימות והקיבוץ

הקיבוץ היה  אליטה.  אך  כמו  שאמר  אבא  קובנר היא לא  ביקשה  להיות למעלה  אלא לפני.  ולהתפטר כשיש צורך להתפטר. אליטה  המבקשת לא להיות  אליטה  אלא  סוללת  דרך  כדי  שכל  העם  יהיו  כוהנים  של חברה  מתקדמת, ובכל  זאת יש  ייסורים  הנובעים מכך  מה  בעצם  הלך לאיבוד ומה  אין  בו  כבר צורך. שהרי  הצד  המשימתי  עיצב  במידה  רבה  את    הוויתו  של  הקיבוץ  אך לא   פעם  המשימה  אובדת .לעתים  זהו  שלב  מרגיע  כמו  קיבוץ  ספר  שהגבול  התרחק  ממנו. גם פה יהיו חברים  שלא  יוכלו  לשאת  את השינוי  שהתחולל וירגישו  כי כל  הוויתו של  הקיבוץ  השתנתה . יהיו  אפילו  כאלה  שיעזבו את  הקיבוץ  כי  התרגלו לראותו  כמשלט. אך עניין  המלחמה  הוא  ברור  ומובן אך קחו לדוגמא  את  אותו  קיבוץ  שביקש  להיות  קיבוץ של  רועים,  קיבוץ  אלונים  שיום  אחד  חיסל  את  העדר  שלו.  או  קיבוץ  של  דייגים  כמו  קיבוץ  סער  שיום  אחד  חיסל  את  הדייג. שלא לדבר  על  קיבוץ  חולתה  שכל  האתוס  שלו  היה  בנוי  על  היכולת שלו להסתגל וליצור  על  הימה  המיוחדת של  החולה  ויום אחד  ייבשו את  החולה.  רגעים  אלו  הם  קשים ביותר  להוויתו של  הקיבוץ. תמורות  כאלו  הם  נחלת כל  קיבוץ  גם  אם  הדבר  אינו  נראה במבט  ראשון. שינויים אלו במשימה  יכולים לפתוח במסע  נוסטלגי לעבר, להפוך להדחקה מסוכנת הפורצת  בכעס על המציאות  המשתקת ויכולה  להיות  הכרה נמשכת  שקהילה  זקוקה למשימה לא  רק ליחד  דביק. התמורה  החלה  במשימה  יכולה להיות  חלק מתבונת הקהילה  הזוכרת ומקדמת  כאחד.  עברה מאפשר לה חלום לביצוע. אמון הכל כך דרוש  כדי לפעול במצבים של אי וודאות.

ארגון הצריכה

נביא  דוגמאות לצד  המיוחד  ברוח  האחווה, לשיתופיות  המארגנת. אנסה  לפרט קצת על שני פרקים  מתולדות  מחסן הבגדים המשותף או  הקומונה. כיצד  הן  נולדו ?   התמורה  הפרגמטית  של  השיתוף בבגדים  החלה  בכנרת על ידי הסבתא  של  נעמי שמר.  היא שבאה מתחום  החייטות  הגיעה  לחצר  כנרת והיא  נחשבה  כזקנה  מדי  כדי לעבוד.  היא  כבר  היתה  בשנות  הארבעים שלה   לעומת  החברים שהיו  בשנות  העשרים שלהם. היא  החליטה  להיות  מעורבת  על ידי  שתתקן  את  בגדיהם של  החברים.  בשלב  מסוים  נגמרו  הבגדים  שהחברים  הביאו  עמם והיא  ביקשה  מן  הגזבר  לקנות לה  בד  שתוכל לתפור  בו  בגדים לחברים.  מכאן  החל להתפתח מחסן הבגדים של  החברים. הבעיה המעשית עוררה את היצר לשיתוף.

לא כך אירע  בקיבוץ א'  של השומר  הצעיר . הקיבוץ  שהשתתף  בסלילת  הדרך מרמת ישי  לחיפה  החליט אחרי  שיחה  נלהבת להקים  קומונה  של  בגדים  . החברים  הביאו את  ארגז  בגדיהם הפרטי למדורה   , הם  רוקנו את  הבגדים לארגז הגדול של הקומונה, רקדו  והשליכו תוך  ריקוד את ארגז בגדיהם  הפרטיים שרוקן לתוך  המדורה.  כך נפטרו מעול  הקניין  הפרטי.  זה  לא היה צעד פרגמטי אלא התפרצות  אמונית.  בקיבוץ  אנו מוצאים  גם צעדים פרגמטיים הנשענים  על  אמונה חשאית וגם  התפרצויות טקסיות שבאות לבטא את  החלום הגנוז לתיקון חברתי.

יש חלום המחפש  ביטוי וביטוי  המתחקה  אחרי  החלום שעומד  מאחוריו.

חינוך

היסוד  השלישי שאני רוצה  לעמוד  עליו זוהי  האמונה  הבסיסית שמשהו צריך לעבור  בין  הדורות. שהניסיון צריך להפוך לדרך של חינוך. אך חינוך  המכבד  את המתחנך לא רק  כממשיך אלא  כיוצר, כסולל  דרך  משלו.  שמקבל את  הלגיטימיות  בתוך תהליך  החינוך.  היום  אנו מוצאים המון  מערכי  החינוך שגובשו בחינוך  הקיבוצי   בחינוך  הדמוקרטי, בחינוך  האנתרופוסופי, בכל  המצוקה  שמבטאים  מחנכים נגד  החלודה  התוקפת את  המערכת  החינוכית . חלודה זו ניזונה  ממחלות חברתיות  עמוקות המושפעות מחרדות נטישה, מפוסט טראומות ממוסדות. כל אלה  השפיעו  גם  על  המערכת  החינוכית  בקיבוץ אך יש לזכור שהמערכת  החינוכית  הקיבוצית נוסדה  כמערכת  רחבה  וחופשית  דווקא  בתקופה  של  שיא  ניצחונה  של  התרבות  האנטי  הומניסטית  אוטוריטארית  בעולם. היכולת של  הקיבוץ לפתח מערכת שכזו בלב ליבה של תקופה  אוטוריטארית נובעת לעניות  דעתי  הן ממורשת  קהילתית  עמוקה והן מחיי יחד עשירים. היא מורדת  במובן העמוק של המילה: היא  מאמינה שביכולתה  לא  רק לחקות  אלא  גם לחולל . היו גם בה לא מעט פינות  דוגמאטיות אך מערכת  הקשרים שהיא פתחה לטבע , לעבודה,  לאמנות  היתה  חזקה מהדוגמתיקה  הפוליטית  המגוונת   שהיא  הטיפה לה.

אחד  מבוגרי  המוסד  של השומר  הצעיר   במשמר  העמק אמר לי פעם : לא  היה  ניסוי פדגוגי  שלא  עשו  עלינו. שאלתי  אותו ומה הבנת מכל זה ? והוא  ענה  לי : שסמכו  עלינו.  מערכת חינוכית  שמסוגלת להאמין  בחניכיה במיוחד  בתקופה  של משבר מתמשך ויתמות  גדולה צריכה להתכוון  ברצינות  למעשה  החינוכי. יאנוש  קורצ'אק  ביטא  את הדבר   נפלא. הוא  ביקר  בארץ  והסתובב  במיוחד   בהתיישבות. הוא  אמר  אתם עושים  שטויות  גדולות. למשל  אתם  מוציאים  את  התינוקות לשמש. בארץ ישראל אתם צריכים לתת להם שמש? הם צריכים מים! פה זה לא  ארץ הקרח!!

הוא מספר שלקחו אותו להסביר חינוך לקיבוץ נען.  החברים לא  הבינו את השפה הפולנית . יאנוש  קורצ'אק  דיבר וחבר תרגם את  דבריו. לילה  שלם ישבו ודיברו  על חינוך ולא  היו להם ילדים ! והוא מסכם שאולי  זו מערכת שעושה  שטויות  אך  היא  רצינית! זו מערכת  המאמינה  בחינוך, בילד ובתהליך  הדיאלוגי שבין התרבות  לאדם.

שינוי

השינוי האחר  המתרחש   בקיבוץ  הוא  השינוי  באורחות  החיים. חלק ממנו  הוא  שינוי  הנובע  מעליית  רמת  החיים. נדמה  לי  כי צריך לראות  את הדבר  כשינוי  המתחולל   במחנה פליטים  גדול שבו  האדם  נתון כל הזמן  להוויית  היחד. אין פרטיות. קירות  האוהלים  אינם מספיקים  כדי ליצור  את  הפרטי.  מבחינה  חומרית  הקיבוצים לא  היו  שונים ממחנה פליטים  אלא  שהם  היו מכוונים  על  ידי  אתוס  של יחד  אוטופי.  שיצטרך לבנות  את  עצמו.  והוא מבקש לבנות  את  עצמו  על  בסיס  של  אמונה  בהסתפקות  במועט , בחיי עבודה,  במחויבות לפנות מקום לאלה  שיבואו. שלא  כמו ברוב מחנות הפליטים ושכונות  העוני הוא עסוק  בעתיד. הוא מרבה לתכנן וליצור.

חלק  מהקיבוץ  בנו  את   דרכי צריכתם  מתוך  הניסיון  המצטבר והמצבים  המתפתחים.  חלק  ביקשו להטרים מצבים וליצור  מאגר   של חוויות  המעצים את תחושת  היחד  האחראי.

אך מאמצע  שנות  השמונים החל שינוי  מסוג אחר  בקיבוץ. כבר לו תהליך של דיון, הצדקה על ידי הצורך להתפתח ולהביא את  הקיבוץ לאופקים חדשים יש  קולות  הקוראים לסתימת  הגולל, לטריקת דלת להפיכת  הקיבוץ  למשהו אחר. כך תהליך שהסתמן  במשך שנים  ארוכות  שהקיבוצים  היו  לקיבוצים  דומים יותר ויותר  במבנה  שלהם, באורח חייהם ובתבונתם  הקהילתית שוב  היו  הקיבוצים  שדה לניסיונות  מרובים. לשוני  גדול. הם  החלו לשקף את הבלבול וחיפושי  הדרך  החשדניים של הסביבה.

אצל חלק  השינוי נבע מתוך תפישה  אקטיבית שהקיבוץ  נבחן  ביכולתו לתמורות אצל חלק אחר  הצורך  בשינוי נבע  מתוך אובדן אמונה וניסיון להתאקלם בכורח הנסיבות  שנוצרו.  משבר  כלכלי של  המשק  היצרני וניצחון  המשק  הפיננסי.  שינויים  במעמד  המשק הפריפריאלי ומשבר  החקלאות. היו  קיבוצים  שביקשו  לעבור תהליך מהיר  של  עיור. היתה  תחושה  כי אם לא  כן   הבנים יאבדו לקיבוץ. התהליך  התחולל  בשעה  של משבר  של הזדקנות מהירה  של  דור  המייסדים  של  העלייה  החמישית  שעמד שנים  רבות  במרכז  ההוויה  הקיבוצית.  דור  ראשון להזדקנות.

חלק  בקשו להפוך את  הקיבוץ לאנדרטה  שבצילה  חיה  חברה דומה לחברה  הפרברית   במרכז  המגאפוליס. אך רבים חשבו כיצד בתוך  החברה  החדשה  שהתהוותה למצוא  מקום לרעיונות של  הקיבוץ בלי להשתעבד לדפוסים ישנים. הדור  החדש  הצומח עתה  בקיבוץ  יכריע האם ניסיונות  אלו יביאו לרנסנס  או לשכחה. אחרי שלפחות  במראית עין המשבר  הדמוגרפי  הסתיים והצד  הכלכלי שוקם נראה  כי חיפושי  הדרך  מקבלים תאוצה.  כיצד  בחברה שהפכה  לכל כך  אנטי  שוויונית  ניתן להגביר את  האחווה שתקדם ליתר חירות וליתר שוויון ערך  האדם.

תכנון הקיבוץ

תכנון הקיבוץ היה תכנון  של  בית  לקהילה.  בית  שבו חדרים למגורי יחידים ומשפחות  המשתתפים  יחד  בשירותים ובגן. בית שיש לו  שטיח  לפני  כניסתו : שדות  הקיבוץ והטבע  הרוחש  מסביבו.  בית שיש לו חצר  אחורית  האזור  המשקי ולב  שהוא חדר   האוכל ומוסדות  הצריכה  של  הקהילה.  שלא  ככפרים  אחרים שבלבם  עוברת  הדרך אל  העיר הגדולה  הקיבוץ  השאיר  את  עצמו משוחרר מהדרך  העירה.  ביסוד  התכנון של  הקיבוץ  היתה  התפישה  של  השיבה  אל  הטבע. אל  האחריות  אל  הטבע

לא פרבר לעיר אלא  אלטרנטיבה לה.  חשוב לא פחות  היה התהליך של  תכנון  הקיבוץ  שבעיקרו  היה  שיתוף  של  המתכננים , המממנים והדיירים. שיתוף  פעולה  זה  היה  רווי  מתחים  המוסדות  שממנו את  הקמת  הבתים והמתקנים  היו  בהחלט צד.  הם  ראו את  עצמם  כמצננים את  הלהט  של  המתכננים  ושל  הדיירים  בוערי  החזון. המתכננים  ראו  עצמם כנציגי החלום  שאיננו יכול לתרגם  עצמו לשפה  של תכנון. הם  ניסו לעתים לתרגם  באופן  רדיקלי את ציפיותיהם מאנשי  החלום. לעתים מעבר למה  שחברי  הקיבוץ  ביקשו.  אך היה  חשוב   שעוד  כשהקיבוץ או חבריו לא  השקיעו מכספם  הם התעקשו  להיות  מעורבים.

בדרך  כלל  הדיירים  הם  המנצחים את  אנשי  החזון והתכנון . אם אנשי  החזון מבקשים שחזונם יתמיד  עליהם לשכנע  את  החיים  אותו  שירצו  ללכת בעקבות  החזון . אנו יודעים  שלמשל  בירושלים  ביקשו  להקים  עיר  גנים. מסרו את  התכנון  למתכנן נוצרי והוא תכנן שכונה שבה  עצים ואבנים שמשו יחד  באווירה  אוטופית מטהרת.  זוהי מאה  שערים של  היום  שהכל יסכימו אתי  שעיר  גנים לא  רוצה  להיות. ואולי  זה  גם יסוד  של תקווה . ייתכן  שהילדים  שמתגוררים  בגורדי  השחקים יבקשו להפוך  אותם לבתי  קהילות  נושמות טבע.

על חדר  אוכל  רוקד

אני  רוצה  לספר לכם על איש  קיבוץ  געתון מתכנן בן תשעים שעדיין מתכנן. אביו היה  צבעי  שצבע  אבני  דרך  מפולין  להונגריה וכשהגיע  לבודפשט  השתקע  בה.  הוא  היה  צבעי  בתים וחבר  בתזמורת חתונות עממית.  הבן שהיה מסתובב  עמו כשצבע  בתים  קיבל ממנו שתי מתנות  סרגל חישוב וכינור. משניהם נולד חזונו להיות  מתכנן וכנר. אלא  שבאמצע  הסיפור  נכנס  היטלר  והשואה.  הוא  היה חבר  בתנועת  נוער  ציונית  אך עבר  את  כל  מאורעות   המלחמה והגיע  ארצה  כמעפיל שאוניתו נטרפה  בים  אך הוא   הצליח להציל  את  כינורו ולהגיע   לקפריסין. ומשם  ארצה. הגרעין שלו שבראשו עמד  הוא ככנר, חברו  הצייר  ומשורר הם וחבריהם  שהיו דומים להם  באינטנסיביות  התרבותית  ובחוויות שעברו  בנו  קיבוץ. הוא  ביקש מהקיבוץ והתעקש  ללמוד  ארכיטקטורה .הוא  האמין  שחבר  הקיבוץ יכול להיות  גם  המתכנן של  קיבוצו ושל  הקיבוץ  בכלל. ואכן  הוא תכנן את  הבתים  בקהילתו . בניגוד   לדרכם של  בני  דורו  הוא  ביקש  לשלב   אמנות  בבתים  שתכנן. לא  מעט  נעזר   בחברו  הצייר.  הוא  בנה  בגעתון חדר  אוכל  מיוחד  במינו מעוטר  בדברי  אמנות. אביו שעלה  ארצה צבע את חדר  האוכל. מאבני דרך עבר  לאבני בנין.

המתכנן חלם  שבנו ימשיך  בדרכו או  בכינור  או בסרגל  החישוב. אך עוד חברה  היתה  בקיבוצו. ילדה   שגדלה  במשפחה מסורתית וגילתה  דווקא  באושוויץ כי היא  רקדנית.  היא  רקדה לעיני חברותיה  אך לא  לנאצים. באושוויץ  נדרה  נדר  שאם  תשרוד  תקדיש  עצמה  לריקוד.  היא  הגיעה  לגעתון והיתה  הגננת של ילדו של מנחם באר המתכנן . היא  שכנעה  את  הבן להפוך לרקדן. לימים  היה  לאחד  מגדולי  הכוריאוגרפים בארץ  רמי  באר.

באו שינויים. חברי  הקיבוץ  הדירו  את  עצמם מחדר  האוכל  הקיבוצי. חדר  האוכל  היה  שומם.  והנה  קם הבן ויחד  עם אביו יזמו  הפיכת חדר  האוכל למקום לימוד  ריקוד. נשאר  אותו מבנה  המעוטר  בדברי  אמנות והיום  הוא  משמש  לתלמידי  ריקוד  מכל  העולם  שבאים לרקוד  במקום. כשבנינו את חדר  האוכל  אומר  מנחם ביקשנו מהקונסטרוקטור  שייחשב  איזה חיזוק  צריכה הרצפה של חדר  האוכל  כדי שתוכל  לשאת את מחול ההורה של  חברי   הקיבוץ . עתה  היא  צריכה  לשאת את  משקלו של  הריקוד של  רקדני  העולם  הגדול.

המבקשים לאכול  בקיבוץ  געתון באים לבית ילדים  קטן  שהוכשר  לכך. זכר לימי  הגדולה  של חדר  האוכל. ועדיין  מנחם בן התשעים מנגן  עם  בניו  ברביעייה מוסיקלית.

דומה  כי  בסיפורו יש  משהו  שיכול ללמד  אותנו  כיצד  ניתן לחולל תמורה  מבלי לאבד  את הזכות לחלום, לתכנן לגלות  אחריות ואחווה.

עץ  האבוקדה של חיותה

בשנות  החמישים  ביקשו  להעביר מים מן  הירדן לבית  שאן.  תכננו צינור  גדול וישר   שיביא  את  המים לאן שהם צריכים להגיע. אלא  כשבאו  המודדים  הם מצאו  עצמם מול חיותה  בוסל ממייסדות  קיבוץ  דגניה. היא  אמרה : כאן יש  עץ אבוקדה ששתלתי.  אתם  רוצים לעקור  אותו כדי לפנות מקום לצינור  הישר? ואני  אומרת לכם שעץ  אין   עוקרים.  ואני  מכאן לא זזה.

אתם יודעים  שהיתה לנו  ראש  ממשלה  גולדה  מאיר   שטוענים שהיתה  אישה  נועזת מאד. יש  הטוענים שהיתה  נועזת מדי. אך  אני אגיד  לכם מה  היה  גבול נועזותה . זו היתה  חיותה  בוסל.  חיותה  היתה לסמל חי לרעיון  שחרור  האישה והשיתוף. חיותה בוסל  הרימה  טלפון לגולדה והסבירה לה  שעץ אבוקדה  אין  עוקרים.  אז עד  היום  הצינור  עושה  עיקוף. הוא  הלך מסביב  לעץ  האבוקדה.  עברו  הרבה  שנים נדמה לי שעץ  האבוקדו מת  גם חיותה וגם חולדה. אך הוויכוח לא  הסתיים  . בין אלו  שטוענים  שיש לגלח את  כל  העצים  בדרך לקידמה  לבין אלו  הטוענים  שמוטב לא  היה להניח את  הצינור או   שהיה צריך  להניח  אותו מסביב  לכל  עץ  גם אם לא  יגיע  לבית  שאן.  נדמה לי  שבעניין זה  צריך להאזין  גם לתפילתם של יהודים  המבקשים  מהקדוש  ברוך  הוא  שלא   יאזין לתפילתם של  הולכי  דרכים  כי אם  תקוים  תפילתם לא  ירדו  גשמים  על  העולם. הערצת  הקידמה  הטכנולוגית צריכה להקשיב לקול השני  הלוחש כל הזמן הכוח יודע גם להשחית.

עבודה  זרה וניכור

אני מבקש  לומר משהו  לסיכום. אני מקבל את  דעתו של חלוץ גדול שהלך  בעקבות חכמי ישראל בדורות רבים  וקבע  שיהדות  היא  מאבק נגד  עבודה  זרה. עבודה  זרה  יכולה  להתבטא  באופן אכסטטי בהיבריס של פולחן  עצמי ורצון למלא  את  העולם  בצלמי תהילה ושלטון. אכסטזה  כזאת מבטאת נעילה  של  האדם  בתוך עצמו בלי לתת מקום למורכבותו, ליסוד  הטראגי של חייו, וליכולתו לנהל  דיאלוג עם זולתו. מצד שני עבודה  זרה  יכולה  לבא לידי  ביטוי  בניכור המדכא תקווה לביטוי  עצמי והופך  למנגנון של  הקטנה  עצמית וכניעה  בפני מה  שנראה  כתהליך  הכרחי  גדול  עלי ועל  החברה  בה  אני חי.

הקיבוץ  בדורו  הראשון  היווה  ערעור  על  הניכור והעבודה  הזרה. הערעור  אין משמעותו  התגברות, פתרון, אלא ערעור מתמיד  שאינו משתנה  גם  בתמורות  הטכניות וההיסטוריות המתחוללות מסביב. הוא  שייך למה  שאני  קורא  בכל  דור  ודור. בכל דור ודור צריך לגלות  את יסודות  העבודה  הזרה  המלווים אותו. המאבק נגד  העבודה  הזרה צריך  לבירור  חברתי, למחלוקת מתוך  בדיקה מתחדשת .מתן היתר  גורף לביטוי עצמי, ליחס  מחויב לטבע ולאדם. יצירת גשרים בין  מפגש  בינאנושי במשפחה  בקהילה לבין יכולת  לראיה  רחבה של עם, של מדינה של תרבות ושל משפחת  העמים.

קבוצות  שיתופיות  היום

בעשרים  השנים  האחרונות  אנו  רואים צמיחתם של  קבוצות  רבות  המושפעות  מרעיון  הקיבוץ  בידיעה  ובלא ידיעה.  חלק מושפע ברצונו לחיות  בקבוצה וחלק  במשימה, חלק   בחדשנות וחלק  בהצמחה  של  שורשים. הם  מבקשים  מרכז לחייהם, מרכז  שאובד בהרבה פינות של  החברה  הישראלית. הם מבקשים לעשות לתיקון לא  כאוטופיה  רחוקה  אלא כניסיון מתמיד לבנות בסיס לחברה ועולם לדורות.  הם  יחידים וקבוצות פועלים  בתוך צונאמי  גדול ללא מרכז או  גרעין. סחף עצום וזרימה  ענקית  בעלי  כוח אדיר וללא  כיוון.  האם יצליחו יחידים וקבוצות  בתוך הזרם הזה  לפעול, ליצור  אלטרנטיבות ?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ת

המשביר והמשבר 100 שנים לשיתוף ולמיסוד

אחד  השאלות  שתהו  עליהם  היסטוריונים הוא  האם  הרעיון  השיתופי בארץ  צמח מאידיאולוגיה  או  מן  הנסיבות. האם  הקבוצה  נולדה  כדי לשרוד  בנסיבות  חמורות או כדי להגשים את  הסוציאליזם? האם  הטיפול  המשותף  נולד  מתוך  רעיון   קומונה משתפת  כל  או מתוך צורך להגן  על  הילדים בנסיבות  מחמירות. האם מחסן הבגדים  המשותף נולד מתוך התרפטות  הבגדים או מתוך חלום היחד  המאורגן. האם  המטבח  המשותף  נולד מתוך  הרעב או מתוך  הרעיון  השיתופי ?

שאלת  המשביר והקמתו  מצטרפת לשאלות הללו.

הקושי בתשובה  לשאלה  נדושה  זו  כמעט  בין  ההיסטוריונים  נובע מתוך  כך  שרבים  מהחלוצים השיבו על  כך  בתשובה המתפרשת לכאן ולכאן. כשנשאלו  הם  ענו כי  החיים הם  שהכתיבו את  המהלך. ולא  הרעיון. או  כמו שאמר  לוי  שקולניק ב1916  'העבודה היא שהצמיחה    את  הרעיון'.

הקושי  בתשובה  הזו  הוא שהביטוי  'החיים הכתיבו ' יכול להתפרש  באופנים  שונים.  האם  כאן  אמונה ויטאליסטית  שהרעיון  המארגן את  האנושות אינו התבונה, המוסר  אלא  החיים , רגש החיים, או שמדובר  כאן  על העדר  רעיון על פעולה  הנובעת מן  הנסיבות. יכולה להיות  פרשנות  אחרת   שהביטוי המכחיש  את  השפעת  הרעיון על  הפעולה  מבטא את האכזבה של  הימים ההם  מהמהפכה הרוסית  שדיברה  על  'סוציאליזם  בימינו' והודברה  בים של  דם  ב1905. משמעות  הרעיון הזה  על  יצירה  המגיבה למצבים ולא  רעיון  המחייב את  הגשמתו התקבל  בשנות  החמישים והששים  כרעיון  המסביר מדוע  עם חלוף  התנאים  מותר וצריך להשתנות. התנאים  הם  שצריכים להכתיב  ולא  האמונות  והדעות  המתגבשות   בימים  גורליים. 'בתחילה  היה  המעשה' אמרו  האחרים  אך  הוא  גובש  לדעות  המכתיבות  לנו את  אשר  נעשה  כאן ועכשיו.  ברור  כי  השאלה  הזו  אינה  רק  שאלה  הנוגעת לראשית  התקופה  החלוצית אלא  היא  שאלה  המחייבת למחשבה  כאן ועכשיו.

אהרון  דוד  גורדון מורם של  החלוצים טען כי  המהפכה  האמיתית  היא מהפכת התפישה  כי  ניתן לארגן את  החיים  האנושיים על פי  סכמה. שגם אם אנו מקבלים את  שהאדם  זקוק לתיקון הוא לא יתקן מוסרית ותבונית  דרך סכמות וארגונים פוליטיים  או כלכליים. ארגונים  כאלה  צריכים לצמוח  כמפעל חינוכי המעמיד  כל  יחיד בפני  אתגר  של יצירה ואחריות, של גישה  לעבודה ולטבע . לדעתו  כל  ארגון  המתיימר בגלל צורתו  ומיסודו לתקן  את  העולם הוא  סימפטום לאי  היכולת להתמודד עם מחלה ולא יכול  להיות לה  למרפא . כשגורדון מבקש  לפסוק  שהמפעל  החלוצי אינו  הגשמת  סכמה פוליטית  אירגונית  סוציאליסטית  הוא מבקש  לומר  כי יש לו  סיכוי להיות מפעל של  תיקון אמיתי.

חבריו הפועלים  שחונכו  בחלקם על ידי  המורשת המרקסיסטית מבקשים לומר  כי השיתוף והחתירה לשוויון של  מפעלים שונים  בארץ  אינם יצירה הנובעת מרוח מציירת אוטופיות  שהן  בדרך כלל יצירות שבאות  להצדיק  את  מערכת  הכוחות  השלטת,  האוטופיות  מתחמקות מההכרה  בהכרח הכלכלי חברתי    המושך את  החברה  קדימה אל  סוציאליזם  שאינו  אוטופי אלא מדעי. אוטופיות  נוטות  לדבר  על הוויה  נצחית  ובלתי  היסטורית.  על  כן כשחלוצים   מדגישים   את  המניע  של החיים  הם מבקשים   לומר  כי יש  במפעל זה  אמנם זיקה אל  הסוציאליזם  שיגיע אך אין בו  כניעה  להתחמקות פנטזיונית של  תכניות מנוסחות מדי.

פרשת  המשביר  יכולה  להאיר שאלה  זו  באופן  מיוחד. המשביר  קם לפני 100 שנה  בנסיבות  דרמטיות : ארץ ישראל חוותה בימים ההם  משבר  קיומי  עמוק .  המשבר   ההיסטורי  הגדול  ביותר  במאה  העשרים . רעב, התפוררות הכלכלה, גירושים מן  הארץ ומוות המוני  הנובע מקריסת מערכות  המקיימות חברה מבחינה   רפואית וכלכלית.

המשבר  החל  בסתימת  אפשרויות  הייצוא מן  הארץ בעקב  המלחמה.  הוא  המשיך בפלישת ארבה  שהשמיד  את  הצומח. בו  קרסה  המערכת  הכספית . הממשל  הכריז   על מורטוריום של  כל  החובות . הבנקים שותקו.  היה אובדן  אמון  במערכת  הכספית.  שנות  המצוקה והרעב חיכו ליבול שיציל את  הנפש. אם יש  זרעים אדמה  ומי  שיעבד  את  האדמה  יש לו סיכוי להציל משהו כל שנה  אך  יכולתו זו מוגבלת  על ידי מזג  האוויר ועוצמת  הדיכוי  הפוליטי.

ביום פתיחת  מלחמת  העולם הראשונה  הגיע  ארצה  חלוץ צעיר לפתח תקווה.  הוא   היה  בן ישיבת טלז  הליטאית. בישיבה  הוא  הקים  מחתרת  ציונית. מתחת לספרי התלמוד  הסתתרו   שירי  ביאליק. חבורת  הציונים  בישיבה   היתה מתכנסת ושרה  ביחד  את  המנונם  הציוני : הכניסיני תחת   כנפך.  כך שרו לנעורים, לאהבה , לשפה  העברית ולציון.  המחתרת  התגלתה  והביאו לישיבה  עשרה תלמידים מישיבת  המוסרניקים  הקיצוניים  כדי להגבר  על  המרד. המרד  היה ממושך וקשה  אך  בסופו של  דבר  המנהיג  גורש. הצטרף למהפכה  הרוסית נתפש וגורש למרחקים. באחת  מתחנות  גלותו נקרא על ידי  הקהילה  הקטנה  לעבור לפני  התיבה בחגי תשרי. הוא טען כי  אמונתו אבדה או  התחלפה. הקהילה טענה  כלפיו  כי מוטב להם חזן לא מאמין וישר מהחזן  הקודם  שהיה מאמין  אך מושחת.  בקהילה  זו  שבה  אליו  אמונתו  הציונית . הוא הגיע  ארצה אולי כעולה  אחרון לפני  המבול.

כשהגיע לפתח תקווה המצוקה  החלה והוא  הציע לכל  הפועלים להקים  קומונה. גם לאלה  שהיו כבר  מאורגנים  כקבוצה  וגם לפועלים  היחידים.  הוא  היה ראש  החבורה כלומר  היה  עליו ללכת ליפו להעמיס  על  כתפיו  שקי חיטה , להביא  אותם רגלי  לפתח תקווה ולדאוג ללחם לכולם. כך הוא עשה  עד  ששלשה  מחברי  הקומונה  הובלו לכלא  בדמשק. הוא ידע  את מצוקת  האסירים  הארצי ישראלים  בדמשק. היו  כארבע מאות.  לעזרת  האסירים  הגיעו  גם שני חברי  דגניה יצחק  בן יעקב ובלה  רוזנפלד.  יחד הם ארגנו את  קהילת יהודי   דמשק לעזור  לאסורים שהיו  בסכנת מוות  בגלל  מזון ותנאי  מאסר.  החבורה  שהגיעה מהארץ  הצליחה   לשחד  את  הממונים  והאסירים  קיבלו  חופשה לסדר הפסח. מפקד  האסירים בכלא  דמשק  קרא  בפקודה לצאת  מהכלא ולצעוד לכיכר בלב  השכונה  היהודית  בדמשק  שם נערך  סדר פסח.  בלה  רוזנפלד  ניצחה  על  הכנת  האוכל.  זה  היה צעד  ראשון  בשחרורם של אסירי  דמשק. האיש  עליו  אני מדבר החליף את  שמו   המקורי פוסטלקו מטעמים מהפכנים לשם  שעשה  אותו למוסד  שדות ולב  הרצפלד.  הרבה  שנים  היה  עובר  מיישוב ליישוב ושר את  תפילתו 'שורו  הביטו וראו'. דרכו של  הרצפלד יכולה  לרמז  על   הקשר  הישיר  בין עזרה  הדדית  ושותפות . לא היה  זה  סוציאליזם על פי  הספר. דרכו   הוזנה  על ידי  חלומות  סוציאליסטים ושאלות  סוציאליסטיות  שהוזנו על ידי מסורות  עמוקות  של פדיון  שבויים ועזרה  קהילתית  שפותחו   על ידי  הקהילה  היהודית.

במצב   שנוצר בארץ  ישראל  של אותם  זמנים  התערב  הקונסול של  ארצות הברית  בטורקיה  הנס מורגנטאו. הוא  היה  יהודי ממוצא  גרמני לו היו שייכות  כל האדמות  של  הרכבת  התחתית של ניו יורק. הוא תמך בווילסון במערכת  הבחירות  שהתקיימה  ב1912 והנשיא פיצה  אותו  בתפקיד  דיפלומטי  בכיר. ארצות  הברית לא  היתה צד בשנותיה  הראשונות של  מלחמת  העולם  הראשונה. הנס מורגנטאו גילה  בבירת  האימפריה העות'מאנית גם את  משבר  הארמנים וגם את  משבר יהודי  ארץ ישראל. הוא  רתם  להצלת היישוב    גופים פילנטרופיים יהודיים שונים ביניהם את  ההנהגה  הכלכלית של יהודי  ארצות הברית ואת ההסתדרות הציונית  באמריקה. זו  היתה תשתית  הארגון   שהתקרא  הג'וינט. בנו של מורגנטאו  הגיע לירושלים  עם מזוודה  עם כסף אך נשאלה  השאלה   למי לתת  אותו, מי יהיו אלה  שיחלקו  אותו.  בארץ פעלו  גופים פילנטרופיים  רבים ממוסדות  החלוקה ועד   גופים  כמו  אליאנס  הצרפתי ועזרא  הגרמנית. הכרעתו של מורגנטאו להפקיד  את  הכספים  בידי נציג   המשרד  הארץ ישראלי  ארטור  רופין לא  היתה מובנת מאליה והיא  גררה  אחריה  הרבה  תככים וטענות.  הוקם וועד  הצלת  היישוב בראשותו של מאיר  דיזנגוף. וועד  ההצלה  החליט  כי אין לחלק ליישוב  את  הכספים  בדרך  שכספי  החלוקה  היו מחולקים : בהנחה  כי  לא נתבעת מהמקבלים  עבודה. להיפך : יש  להתעקש  על  עבודה  מאורגנת  ששכרה  הוא  כספי  העזרה. לעומת  המצב ביהודה בה התנאים היו קשים . רבים לא  היו  קרובים למקומות  עבודה וקשה  היה לארגן אותה בגליל  היתה  התארגנות  חשובה   שהעניקה  אפשרות לא לחלק את  הכספים אלא תמורת  עבודה. רבים  קיבלו תמיכה ללא עבודה בגליל  המצב  היה  שונה. הפועלים עדיין עבדו  הן  במשקים  הקטנים שלהם והם  כפועלים  בשדות  של  אחרים.  גם אם לא  היה  כסף  היו מקבלים  כתמורה  מעבודתם חלקים מהיבול או פיצוי  בחומרי מזון.

היישוב  היהודי  באותם  זמנים היה מעורב בכלכלה  המעורערת אך  הקיימת של  האימפריה   הטורקית. את  המלחמה  נגד  הארבה  ניהל אהרון  אהרונסון.  גדליה  וילבושביץ  אחיה של מניה  שוחט היה ממונה  על  העבודות הציבוריות  בירושלים יפו ודמשק. עבודות ציבוריות  בכפיה היו מאורגנות מתוך הצרכים של  האימפריה. סלילת  כביש ראש פינה  טבריה, הבאת צינורות מן הצפון למדבר  סיני כדי לארגן את  המתקפה  על תעלת סואץ. הכספים שהגיעו מאמריקה  בתחילה  באניות  אמריקאיות  שעגנו  בארץ ולעתים   לקחו ממנה  את  מגורשיה. במסגרת הכספים  שהוצאו לתמיכה בעמק   הירדן  אורגנו עבודות  דחק כמו  ייבוש  ביצת כנרת, בניית בתים לתימני  כנרת.  המשתתפים  בעבודה  היו  פועלים שהתרכזו  בעמק  הירדן מכל  הגליל. וועד  מושבות  הגליל  התחתון  עם חברי  קבוצות הפועלים  נשאו  בעול.  יוסף  בוסל מנהיגה  של  דגניה היה מאד פעיל  בהצלת  יחידים, קבוצות, ילדים.

באותה  תקופה  היו  הפועלים  בעמק מאורגנים מבחינה  תרבותית וחברתית  באופן מעורר השתאות.  הכל היה צריך לצמוח מתוך  עולמם  של הפועלים  הרי לא  היתה מסגרת על תומכת.  דמות מרכזית  בהתארגנות זו היה  ברל  כצנלסון  שהצטרף  עם  קבוצתו  קבוצת בוברויסק  לחוות  כנרת.  לעמק הירדן  הגיע  ברוך  בן יהודה  בוגר   גימנסיה  הרצליה  בתל אביב . הוא  נבחר  על ידי חברי  דגניה ללמד  אותם  עברית.  בחירה  זו לא  היתה  פשוטה  שהרי  דגניה  החליטה  קודם להביא מטפלת  שתטפל בילדיה  המעטים. מטפלת  שלא תזנה לעבודה  החקלאית ותתמסר לילדים.  בסופו של  דבר  דגניה  העדיפה להביא למקום מורה לעברית  שילמד  את עובדי  דגניה את השפה.  גם ברל  כצנלסון  הקים  בכינרת  חוג לעברית שכמה  מהטקסטים אותם  כתב לתלמידיו עדיין  עמנו. ברוך בן יהודה  תלמידו של חנינא   קרצ'בסקי  המורה  האגדי  למוסיקה  בגימנסיה  אירגן  באותו זמן מקהלה  לדגניה וכנרת. רחל  כצנלסון לימים  רחל שז'ר  אירגנה  חוגים להיסטוריה  וספרות. ברל לימד  את תימני  כנרת עברית של מכשירי טכנולוגיה  כמו מנורת  הנפט והמחרשה.  בכנרת  אורגנה  ספריה  לספרים  חקלאיים  שבהם  היו מעיינים  כל חקלאי  המקום  אחרי יום  העבודה  המתיש ומלא פורענויות. ברל כתב   יומן אינטימי של חלקת  הירקות  אותו  גידל.  היומן  רצוף  הערות אגב המציינות את  מצבי  הרוח  של  המחבר.  ביומנו זה  שזורה  הערה  מזג האוויר  הקשורה  בימי  הקמתו של  המשביר : שרקיה. חום של 47.5  מעלות חום  בצל.  הרוח  הלוהטת  שורפת  את  הירקות. בימים ההם כתב   ברל  כצנלסון  ביומן  הירקות שלו מילים  שלא  שיקפו את  מצב  הרוח של  בנאי חברתי :

'ולי, לי  האובד, ממש מר. ולא משום זה דווקא. מה יישאר  מכל  עינויי  השנה. מי יזכור לחנני?'

אלו ימי  הקמת  שותפות  החיטה. קשה להאמין כי  בתנאי מלחמה  כל  כך  קשים  הפועלים  התארגנו באופן  כל כך מעמיק  מבחינה  תרבותית. אולם  בין הפועלים  גברה  התסיסה. איך זה  אנו מסתפקים בעבודות יזומות, מאורגנות מגבוה. איך זה  אנחנו  הפועלים  הופכים להיות מנהלים  במקום להסתפק  בעבודה או להשתמש בכספים  כדי  להקים יישובי פועלים. העימותים  היו  גדולים.  אחד  הפועלים מתאר עימות  בין אחד  מהשומר הטוען  כלפי מנהל  העבודה  שלו שהוא  הפך לפקיד.  בלילה  שניהם לנים מתחת לכוכבים ומתברר כי הם חיים  באותם תנאים. הפועל שהתלונן מתנצל. אך  ייתכן כי זה  רק   בזיכרונותיו. אחד  מהאנשים  הפעילים  בסכסוך  זה  הוא ישראל  גלעדי. הוא מבקש התיישבות של פועלים. הקרן  של  וועד  ההצלה  אינה  מוכנה להשתתף  במין פרוייקט כזה באמצע  המלחמה. גלעדי פונה  ליק'א של  הפקיד  קלווריסקי ולקרן של מפלגתו  קפא'י  וכך נולדים  שני  הקיבוצים בגליל  העליון. הביקורת  על  הקמתם היתה גדולה אך הם היו  העדות  שבתוך  כל  המהומה הגדולה עדיין  החלומות לא  נרדמו.  ישראל  גלעדי היה  בטוח כי  יש להקים יישובים הרריים על  הגבול עם מעיין למטה.  בדיוק  כמו שברל  כצנלסון  האמין  כי ניתן לחדש  את  השפה  העברית ולעבוד  בגן  הירק.

המתחים  הגדולים בין  החלומות  שנולדו  במצוקה  הגדולה  הביאו לכך  שבוסל  המנהיג  של  דגניה ועתה   הלוקח  אחריות  על  הקמת מוסדות של עזרה  הדדית התפטר  מתפקידו.  הלחצים  היו  גדולים מדי והביקורת קשה.  אהרון  דוד  גורדון תבע ממנו להמשיך.  הוא  השתמש  במילים  קשות  של  בגידה  אם  בוסל לא  ימשיך.  ובוסל  קיבל  את  מרותו.

המצוקה  בארץ  הגיעה   לשלבים קשים.  זיכרונות של  אנשים  שחיו  את  אותם ימים מתארים סגה נוראה. בדגניה  החליטו לבא לעזרתם של  יהודים  שחיו  באיזור יהודה ולמכור להם חיטה. בדיוק  באותם ימים  החל לנבוט בכנרת  ובמושבות  הגליל  התחתון  רעיון  הקמת חברת מניות לעזרה  הדדית  בחלוקת חיטה. לקראת היבול  החדש  התכנסו  בחוות  כנרת מספר  אנשים לדון  במה  שעומד להתחולל.  שנה  קודם החיטה  נמכרה לסוחרים  שמכרו  אותה  ביוקר לצבא  הטורקי והגרמני אך פועלים  עבריים היו  רעבים. היה  חשש   מהשנות הספקולציה  בחיטה  שתביא  לעוני והתעשרות  קלה. מאיר  רוטברג מהאנשים המרכזיים של  כנרת  העלה  את  בעיית המצוקה  בעומדת  בפתח. כמה יתעשרו השאר  ירעבו. (שנה  קודם  חוות  שרונה  רעבה ללחם בעוד  שחקלאים מהמושבות התעשרו. ) עלה  הרעיון של  הקמת חברת מניות לה יהיו  שותפים  כל פועלי  הגליל.  הרעיון היה שיש להתארגן  במעין מס  הכנסה לכל הפועלים.  אלו שעדיין  קיבלו משכורות  או  חיטה  במקום משכורות חויבו לקנות מניות של  החברה  אלה  שלא  היו להם מקורות  כספיים  התחייבו לשלם עבור  מניות  היסוד  שלהם  אחרי  המלחמה.  כל  הרוכש מניות  בחברה יוכל לזכות  במנה  של חיטה  לקיומו.  הבעיה  היתה  שהכסף  בוטל ולא  היה  איך לשלם להקמת   החברה. החברים המייסדים  סיכמו  ביניהם  כי  הם מתחייבים לשלם  אחרי  המלחמה.  כך  הכניסו לצריף  בחוות  כנרת  חיטה  מהיישובים בסביבה.  רק  דגניה  נמנעה  מלעשות זאת  בשנה  הראשונה  כי התחייבה  לתת  חיטה  באזור יהודה.  שנים לא  סלחו לדגניה  על  הימנעותה  מלהיכנס לשותפות  החיטה  בימי  הקמתה.

הקמת  המשביר  לא  היתה  פעולה מנותקת  מהפעילות  החברתית  הרחבה  שהתהוותה בתוך  המלחמה. לוי  שקולניק   קרא לכך שהקמת   המוסדות  החדשים חייבת להיות מלווה  בעבודה  תרבותית  רעיונית מעמיקה. שההחלטות צריכות לנבוע  מתוך  החברים  עצמם. באסיפות ובמועצות.  מלמטה למעלה.  אחרת  המפעל ישקע. פועלי  ארץ ישראל  היו  נתונים  בתהליך ממושך אך ברור  של  הקמת  מערכת הסתדרותית  כוללת.  המשיר  היה חלק ממנה. התקיימו  דיונים לקראת  הקמת  הסתדרות מאוחדת של  כל פועלי  ארץ ישראל.  איחוד וועדי  הפועלים ביהודה, בגליל ובשומרון.  ההכנות לוועידה  היו  קדחתניות  וברור מתוכן  שהכוונה  היתה להקים ממש מערכת  שתעניק  לא  רק  ביטחון לפועלים  המפוזרים בכל  אתרי  הארץ  אלא  תיצוק מסגרת של  תיקון  החברה ותיקון האדם.  וועידת  היסוד  צריכה  היתה  להתקיים  בפסח של  אותה  שנה  במרחביה אלא  שביום  הראשון לפסח פורסם הצו על  גירוש   אזרחי  העיר תל אביב והצבא  הטורקי עשה זאת  בנחישות רבה. היה  צריך להעניק  עזרה למגורשים ולא  היה  זה זמן לקיים וועידה בעלת משמעות כה  עמוקה.

תכנית  המשביר  היתה  חלק מתוכנית  רחבה להקמת  כלים חברתיים  כלכליים רחבי  היקף.  קופת  החולים, לימוד משותף של פועלים, המשביר,  הון  של העובדים  שיעודד  התיישבות, עזרה  הדדית ויצירה  תרבותית משותפת  היה חלק מהמארג החברתי מדיני שהלך והתעצם  בין  הפועלים. כדי לקיים אותו  הוצע לאחד  את  הסתדרויות  הפועלים  האזוריות . להקים  הסתדרות פועלים  אחת. לה  היו צריכים  הפועלים להפריש  חלק  ממשכורתם.

המשביר  היה מפעל מעשי פרוזאי  אך  היתה  בו פרספקטיבה  עתידית ורחבה.  הוא  היה מעשה פרוזאי  הרמז  על מפעל  רחב ובעל משמעות.  שלמה  לביא  שהיה  מעורב  בהקמתו אמר פעם  על  המפעל הזה  בפרספקטיבה  של  זמן  שהיה  זה  ניסיון להדביק כנפי נשר לציפור  קטנה.  ברל השיב  על  כך  שאם  לא מסתפקים  בגולם  עם  כנפיים אפילו ציפור  קטנה  וחיה יכולה  לרכוש  כנפי  נשר .  דומה  כי  הערה  זו  היתה  הערה  ביקורתית והיא  נולדה  באותה  תקופה  בה  התברר  כי  הציפור  היתה  לגוף  בירוקרטי. גלגול זה  של מוסדות חיים  למערכות  ביורוקרטיות   שכנפיהן  סוחבות מערכות  פקידותיות  נטולות נשמה גרמו לביקורת נוקבת של  האיש  שיזם את  הקמתן.

אני מגיע  עתה   לרמז  לפתרון של החידה  ההיסטורית  ששאלתי  בראשית  דבריי.  החלוצים  הביאו  עמם חזון סוציאליסטי אך חזון  שבור . הוא נשבר על ידי  האירועים להם  היו החלוצים עדים במקומות  אחרים. החלוצים  באו בחלקם   מבית  המדרש  של מארקס ולמדו ממנו  כי העבודה  היא  מוקד קיומי  וכי  ענייני  כלכלה  מכילים  מימד  מוסרי  עליון.  הם למדו ממנו כי  יש לפעול למען  קידמה וכי יש לשלב  בה  ידע. אך הם לא  קנו  את ההדים הפטליסטים שתורתו  הקרינה, גם לא  את  התביעה של חלק  מתלמידיו להקדים  השתלטות פוליטית  של הפועלים על  המדינה כדי לעצב  אורח חיים  מתוקן.  מתנגדי  מארקס   הביאו  עמם  תורות  הנוגעות לתיקונו של  היחיד  במסגרת  של  יחד  אחראי וקרבה  אל  הטבע.  הם עמדו  על  צורך  דחוף לתקן  את  העולם ואת   העם דרך  התארגנות  שיתופית. מורי  החלוחצים י.ח. ברנר וא.ד. גורדון  ידעו  כי שני המקורות  הרעיוניים  הללו  המרקסיזם והאנרכיזם עשויים  להסתלף ואין להאמין להם כפשוטם  כי  הם יכולים  להפוך  בקלות  לעבודה  זרה. לפולחנים  היכולים לשמש   מכשיר  לשליטה או מנגנון  בריחה  מאחריות חברתית  הנתבעת.  תגובתם  היתה למצבים  ולתהומות שהתגלו, אך הם  הגיבו לכל מצב  בהתאם לאמונותיהם הבסיסיות. בעיות  נפתרו  בעזרת  האתוס  השיתופי בו הם  האמינו.  הבעיות היו חדשות והצורך שלהם לפתור  אותם  בעזרת  האתוס שלהם בדיוק  כמו  שחלוצי  ארצות הברית שנתקלו בבעיות  קיום  פתרו  אותם באופן אינדיבידואליסטי. בעיות שרידות  וקיום  נפתרו שם  על ידי פיתוח  של כלים  בהם  הועלה  היחיד  הנלחם על קיומו למדרגת  אתוס מכוון.  מאקדחים ורכיבת  של  היחיד  במרחבים.  כאן  בארץ ישראל  כל  בעיית  קיום  הפכה לתחנת בדרך להקמת  חברה  שיתופית. שותפות  שלא  היתה  יכולה  להישען  על  הסדרים פוליטיים.

עד  כמה  היה  מושרש   אתוס  זה בין חברי  הקבוצות  אפשר ללמוד מדילמה  שהועמדה  בפני  חברי  דגניה. המשרד  הארץ ישראלי של ההסתדרות  הציונית  הודרך על ידי  רגישותו של  הרצל  לצורות  החברתיות  שתיווצרנה  בארץ  עם  הגשמת  הציונות. הוא  ביקש מהמומחה לקואופרציה  בהתיישבות  הגרמנית  בפולין שהציע  להגשים  בארץ  את  חזונו  לקואופרציה. לצורך  הגשמת חזונו  הוקצב  תקציב להקמת   הקואופרציה. ארתור  רופין שדאג שיהיה   תקציב  לדגניה  המוקמת  חשב  כי  הוא ישכנע  את  דגניה להיות  קואופרציה. על ידי  כך  שתהפוך לקואופרציה.  לצורך זה   שלח את  האגרונום זגורודצקי להשפיע  על  חברי  דגניה לקבל  על  עצמם  להיות  קואופרציה.  נודע  כי הם שאלו אותו  על ההבדלים בין  הקואופרציה ודגניה והוא  הסביר להם כי  בקואופרציה  מקיימים שכר דיפרנציאלי וכי  הקואופרציה  מנוהלת  על  ידי  פקיד.  דגניה  השיבה  בשלילה  על פנייתו של  רופין.  שנים חיפשתי את  הפרטיכל   של   הפגישה  הזאת.  אחרי שנים  נמצא תיאורו של  זגורודצקי לפגישה. הוא  מספר  שהוא  הציג  בפני  החברים את  הרעיון. הם ביקשו להתייעץ . נכנסו למטבח וכעבור כמה  דקות שבו והשיבו בשלילה.  זו אינה תשובה מנוסחת או מנומקת  בנימוקים מרקסיסטיים או  אנרכיים. זה אינסטינקט  שהודרך על ידי  אתוס  שהופנם היטב והופעל אינסטינקטיבית. לא אידיאולוגיה ולא תגובה למצבים. אידיאה  המשפיעה  על  הכרעות ועל  תגובה  למצבים. לא  דוגמה מוכתבת  בתורה  מנוסחת ולא שרשרת תגובות מנותקות זו מזו.

חיים  קרא  גורדון לתורתו ולא  התכוון  לתיאוריה ויטאליסטית   נגד התבונה והקידמה  של  הגל או מרקס אלא למקצב  אחר, כולל, מקיף.  לא עם המתקומם נגד   אנושות  מאורגנת  בתבונה אלא  מעגלי  קיום המכילים תבונה ולב המקרינים  זה על זה ומתקיימים  זה  בצד   זה. מעגלים  שאינם   משתלטים זה על זה  או  נמזגים זה בזה של יחיד  משפחה, קהילה, עם, ואנושות. של  חיי יחיד יוצר ואחראי  החי את  הטבע ואת  התרבות  כשהן מחזקות  זואת  זו . של יציאה  מתמדת  מן  הגלות, יציאה  נפשית, ממסע  של  כיבוש  הטבע או  כניעה  לו לדיאלוג  עמו    על בסיס  של עבודה ולא  של עבודה  זרה המודרכת  על ידי  יצרי  שלטון וארוס. עבודה  שאינה פולחן מכוון ובשל  כך  זורעת  ניצני קשר והעשרה  נפשית.

האם לא נעשה  ניסיון לראות תמונה  כוללת ורעיונית ? האם הכל היה מבוסס על  הצעות פרגמטיות ארגוניות ?  תשובה לשאלה  זו  אפשר   לראות  בדבריו של  צבי  ש'ץ בוועידה  של פועלי  הגליל  שהתקיימה   כמה  חודשים לפני  הקמת  המשביר.  דבריו של צבי ש'ץ  היו  אמנם יוצאי  דופן כמו שהיה  הוא צעיר חולמני, יוצר המחפש נתיבים מיוחדים אך הם  נאמרו ונשמעו  היטב על ידי משתתפי  הוועידה והם חדורים ברוחה  המיוחדת של  החבורה.

הסער  המתון והעמוק, אשר ציוניות  שמו ותוכנו משיחיות, ההולך  ובא  אלינו ממעבה  הדורות, מסיני, המעולף  עננה  וברקים, נגלה עתה לפנינו בכל  קומתו  האיומה. הוא  יטאטא אותנו, אם לא  נעמוד  בניסיון, אם לא  נוכל לכוון את  נפשנו  למבנה  חדש, אם לא  נלך  בדרך אבותינו,  הלוך ורקוד סביב  עגל פז.

בחיי  קבוצה  יש  לראות סימני  התעלות  החיים., את  האטמוספירה המיוחדת  אשר  בה תימצאנה ותתהווינה תכונות  האדם  החדש.  קטנה  ומשפחתית  צריכה  להיות  הקבוצה-  הקבוצה  העברית. לא לנו ולא  לרוחנו הקואופרציות  הגדולות. והלא גם  ארצנו  כה  קטנה מן  המשקים  הגדולים  של  אירופה ואמריקה. קבוצות  קטנות  של 8-10 איש  קרובים  ברוח- כאלה  יצמחו על פני  הארץ כניצני  האביב   החדשים.  כל אלה  הבאים אלינו מטבח  הגלות עם  עלבון צורב  בלבם, יבקשו  פה  אגם  שקט, יערגו למי מנוחות, למפרץ מוצל, מרוחק, עם  'עם קצת  לפחות  אוויר לנשימה'. יבקשו- זה וודאי אך הימצאו ? הנה  נחנקים לעינינו  ונופלים תחתיהם צעירים וצעירות עזובים לנפשם… הם לא  מצאו.  מים  רבים יביא לנו  הסער- אך אם לא   נחצוב לנו  בארות- בארות- לא יהיו לנו מים חיים!

בארצנו  החרבה עומדים  אנו  כעת ושואלים : אי  דרך  הטוב? בילל  התנים שומעים  אנו  את  הד  הצער- צער  הפרט והאומה… עדיין  קוצים וברקנים בכול- גם  בארצנו גם  בנפשנו… איך להחיות  כל  אלה? איך תתגבר על  כל  זה  הנפש? מאין  תשאב  כוחות חדשים ? במה  תיאחז ברגעי ליאות, יגיעה, אם לא תהיה  לה סביבת אור וחום תמידי, פינת מרגוע נפשית, באר  מים חיים?

המשפחה  בעבר או  הקבוצה  בחיינו  בעתיד- היא  היא  המקלט הבטוח האמיתי והתמידי אשר  יציל  את  נפש  האדם  במלחמתו  הקשה נגד  כוחות  התוהו.

בתקופת  העלייה  האחרונה הופיעה  זו לפנינו כחזון יקר ומוכר, חדש ועתיק ימים  גם יחד; בלי כל מגע  עם תיאוריות, עם מפלגות- אלא  בזרם החיים  המתגלים, הרוצים להעלות, וחזון  כה  חיוני וכה  שונה מכל אשר ראינו עד  כה.

(צבי  ש'ץ על  גבול  הדממה עמ' 98)

הקמת המשביר  הוא  רגע  אחד  של הקמת מוסד  שיהיה  חלק מפסיפס  חברתי  אירגוני  המבוסס על  התארגנות  מלמטה מתוך  נקודת מוצא של  התנדבות וקשר חברתי אך שאינו  סוגר  עצמו  בעבותות של  אגואיזם  קבוצתי.  בידי  רשת  זו הופקדה  בסופו של  דבר  המטלה להקים את  הטיוטה  לחברה  הפוליטית  שעליה  היה לקבל  אחריות על  העם  היהודי במסגרת של פרוייקט   שהתייצב ללא  הרף  לאתגר  הגדול  שהיה  מונח  בפניו : להקים  את  החברה  המדינית על בסיס  של  מפגש  בין תרבות חברתית צומחת מלמטה ולא  מאבדת  את   האופק והאחריות  של חברה   שצריכה  לענות על צרכיהם של  אלו  שאיבדו את  סביבתם והיו צריכים לברוא  את חייהם פעם  נוספת.

 

 

 

האם  הרעיון פרי  אידיאולוגיה

החיים  או  העבודה או  הרעיון

גורדון : לא  סכמה  אירגונית אלא חיים

מורשת מרקס

המשביר  כנקודת  בחינה

מלחמת  העולם : עצירת  הייצוא

הארבה

מעורבות  היישוב   בכלכלה   המקומית  גדליה וילבושביץ, ברוך  קטינקא

מרד  ערבי יהודי

מחלות וגירוש

הרצפלד

מורגנטאו

עבודה ציבורית  או התיישבות פועלים ישראל  גלעדי קונפליקט  בכנרת

ארגון פועלי  כנרת  דגניה שיעורי  ברל  בן יהודה, רחל  כצנלסון,

שרקיה  47.5  הקמת  המשביר

דגניה והמשביר

המושבות

וועידת  הפועלים : קרן עבודה, המשביר, התיישבות

שקולניק  עבודה  היא  המרכז  אך צריך ללוות  אותה  בחינוך

מעשה  המוליד  רעיון נעשה ונשמע

אידיאה  של  שיתוף : לכל  בעייה  יש  סיכוי  בשיתוף  אל מול  התרבות  החלוצית של  אמריקה.

כאחד הדשאים, כאחד האדם דברים בבארי

כאחד  הדשאים, כאחד  האדם

 

אל מועצת  התנועה  הקיבוצית בבארי

 

אני בא להציג לפניכם ספר על אחת מהתנועות הקיבוציות. אחד מחברי נסע פעם בכביש בין ירושלים לתל אביב עם שני חסידים. הם השתייכו לחצרות יריבות משכבר  הימים. הוא  שאל אותם על חסידות והם אמרו לו שכל  החסידות עניין אחד. אז למה  הרבה חצרות ? שאל חברי . החסידים  ענו אם אין הבדל למה  שלא תהיינה  חצרות שונות ?

אני איש  האיחוד אך אני מסתכל  על התנועה  הקיבוצית  כתנועה  אחת וכך האמנתי כל ימיי למרות הקושי והוויכוחים  הלוהטים.  ספר זה מוקדש לחברים. לקיבוצים. לסיפורים. אני מקווה  שיעלה  גם תובנות. מה  שחשוב לי לומר זה  שניתן היה  לכתוב  ספר  עם  כמה  כרכים ומאות רבות של  עמודים.  לא רציתי בכך.

רציתי בספר שייתן השראה לאנשים המבקשים דרך ולא  רק מסכמים  אותה. ועל כן הספר  עבר  דיאטה חמורה. בספר  ברוח זה שערכתי לפני  המון שנים 'כאן על פני  אדמה' יכולתי לא לכתוב  את  שמות הצלמים בתקווה  שכל צלם מאיר  את  הקיבוץ  כולו. היום  דבר  זה  אינו אפשרי  אך גישתי אל  החומר  זהה:  כל הסיפורים על קיבוץ אחד הם סיפורים על  כל הקיבוצים. אין כאן מפתח או ייצוג אלא לעניינים.

הספר צריך לשמש  את החוקרים ואינו מחקר מעמיק  בכל נושא. אני מקווה כי החומר ידליק את יצר השאלה וייתן השראה לכל אלה  המחפשים דרך לתקן את  העולם ולו  במקצת.

האיחוד  הוא  התנועה  הכי פחות נחקרת. הפרגמטיות שלה, הקשר שלה למפא'י חיבל ביכולתה לייצא את יוקרתה. גם הספר הזה אינו מכוון להגביר  תהילת עבר. בוודאי שאינו ספר ניצחון. כשמו כן הוא  כאחד הדשאים כאחד האדם. גיבוריו, גם המופלאים שעוד עמנו אינם  במרכז הזירה  הציבורית והם  בבחינת מסכמים ומקווים.

 

אנו מציינים היום 70 שנה  לעליית 11 הנקודות  בנגב. צריך לזכור באלו  זמנים הדבר  קרה. הימים  ימי  התוודעות לאסון  הגדול  שקרה לעם  היהודי. שלושת המצפות שקמו בנגב רביבים, גבולות ובית אשל  קמו ממש  בימים  בהם  הגיעו  הידיעות הברורות  על השואה. זלמן  רובשוב  הרצה  אז  בכפר  הס במלאות  עשור להתיישבות  האלף. והוא  אמר כי מעולם לא  הבין את  הפסוק  הזורעים  בדמעה  ברינה יקצורו. האם לא  ראיתם את הזורע  ברינה ואת  הקוצר  בעצב ?  אך עתה  כשהוא  רואה  במועדון של  כפר הס  את  פינת  הקיר  החשוף , פינת הזיכרון לחורבן, ואת  הכתובת   הכתובה  בתוכו ' אם אשכח  גולה  תשכח ימיני'  הוא מבין את  הפסןק  התנכ'י  : גם כשאתה  שטוף  דמעה  עליך לעבוד ולזרוע. ואכן מי  שקורא את הדברים שנאמרו אז  יודע שעלו על  אדמת הנגב  בתודעה  של  אסון גדול, של מחויבות ענקית. דווקא בנגב נקרע הספר  הלבן. והחלום הרחוק  של  התיישבות  במדבר  הפך לסיסמת הדור.

עובדה  שצריך לזכור  היא  מאין הגיעו  הצינורות לנגב שאפשרו את  הקמת 11 הנקודות. הן הובאו מלונדון של הבליץ. הם הצינורות בהם השתמשו  הבריטים לכיבוי השרפות של עירם.עם הניצחון לא היה חפץ  בצינורות הכיבוי והן הובאו ארצה  כדי  להוות יסוד להעברת מים בנגב. רק  עם במצוקה  אמיתית  מחפש פתרונות כאלה, גם מבחינה מעשית וגם מבחינה   סמלית.

בימים ההם כתב  אברהם שלונסקי את השיר  הידוע 'השמעת  איך בנגב  ארץ מול  שמים.'

והנה  בימים אלו מצאתי  בפנקס עלום שלו  שנשמר   ביד יערי  רשימות  שכתב  בקונגרס  הציוני בבאזל ב1946. שם הוא פגש  את מנהיגות הציונות לאחר  הימים הנוראים. זו היתה  פגישה  קשה  כי לדעתו  הם לא  עמדו  ברמה  הנתבעת  על פי  המצב  הדרמטי. הוא מזכיר את  תפישתו את המדבר. את החורבן  המחייב  המאתגר. אל מול  תאוות השכחה והשיתוק.

 

כמה  שהנגב והערבה מבקשים בית וצל, בריכת שחייה ומזגנים יש לזכור  כי מתחת לכל  אלו נמצא  המדבר  וקורא לנו מצד  אחד שוחררנו מהאימה  של  קללת  הגלבוע  ומותר לנו  לשיר, לפעול,  לזרוע ולקצור אך מצד  שני יש  לזכור  כי  אין להסתתר  מאחורי הפעולה , מאחורי המנוסה אל  העולם  הטכנולוגי  החדש. ההיתר  שקיבלנו  לעבודה, לזמר הוא התגברות וזיכרון של  החורבן ומחויבות לשיקום  העם היהודי. אלו היו  הלבנים של שירו המופלא זמר.

בספר  כאחד  הדשאים, כאחד  האדם, על  התקופה מ1950 1980 מצוי אותו היתר  לשיר  אחרי  תקופה  של אסון. לא  כמשיחיות  שקר אלא כאחריות לתיקון, ליצירת  בסיס  של  בניית חברה ישראלית  שהוא נדר שלא  הותר עדיין. נדר מחייב לעתיד.

יחזקאל בגטו וורשה

יחזקאל  בגטו ורשה

בגטו וארשה עמד  המשורר יצחק  קצנלסון ותרגם את ספר יחזקאל  לאידיש. ליד  המטבחים שהוקמו בעיר שהכינו אלפי מנות ליום עמדה להקת  נערים והציגה לאוכלים פרקי תנ'ך. זו  היתה דרך התנגדות מיוחדת. אחת  השחקניות  היתה ילדה עם צמות והיא  דקלמה  את ספר יחזקאל  בתוך  הגיטו. דומה  כי יצחק   קצנלסון המשורר ידע יפה  כי יחזקאל    ראוי לקריאה דווקא  בנסיבות ההן. הרי בו כל  האימה, צער  הגלות, התחושה  של  קץ  הימים המחפשת ביטוי בסמלים מקוצר  יכולתן של מילים. מסעם הפנטסטי של אנשי הגטו לארץ ישראל לא היה מסע  של כוהנים כיחזקאל . מסע  כזה יכול להיות לא  פחות פנטסטי אם  הוא  מלווה בפולמוס  עיתונאי, או  בצילום. ובכל זאת  הוא נאחז בפנטזיה  המעופפת של יחזקאל הוא חש  בו את אותו  קצב  אפוקליפטי

ואוטופי . הוא לא התרכז במקדש ירושלים ובחזונה הפולחני , גם לא בייאושם של אלו שאיבדו את  אלוהים ומבטאים את אובדנם   בדרך  של פולחן.  הוא  התרכז  בחזון. המסע התקשר עם הפנטזיה  של יחזקאל  במילים  החוצבות  כפירה  בהגיון  המילה ומבקש לה ביטוי  אלטרנטיבי. האם מתוך ייאוש מהמילה מתחיל המסע  הפנטסטי הזה  והופך  לשפת המראות?  שם, בגיטו היתה  הפנטזיה לא פנטזיה  של כוהנים ולא פנטזיה  של תוכחה. שם ראו ילדים, מוות, חורבן בית וחיזוק הצימאון לבית קונקרטי בארץ ישראל. במסעם הפנטסטי הם  ביקשו  בית שהוא שדה, מטע,  חרושת שיוכלו לתקן משהו באי הצדק  בעולם ובעם. יחזקאל שהבין את העונש  שבגלות  ולא שר על מכמניה הרבים  הבין את הגלות  המשתקמת  בבתי פולחן זמניים. במקדשי מעט. הוא  ערך את מסעו לא  כתייר ולא  כצליין אלא כמי שיודע כי הוא  מגיע לבית המשפט.  לעת הדין.

הפנטזיה  של  החלוצים , העולים והמהגרים  לארץ ישראל היתה  כתב ערעור

לאפוקליפסה. ביטוי  לתקווה הנולדת במרד  של  האף  על פי כן. למסע כזה  כיוון יצחק  קצנלסון  כשקרא מחדש את חזונו של יחזקאל הנביא.

הפרדס הגווע

הפרדס הגווע

לבוגרי  מכינת בית ישראל

 

הוא היה  מומחה  זקן לפרדס ממושבת  כנרת.  והוא  שלימד  אותי מהו  האתגר  העומד  בפנינו.

פעם, הוא סיפר לי, נקראתי להציל פרדס. הפרדס  היה  נטוע  בעמק ובגבעה. . באתי למקום וחשכו עיניי. : הפרדס גווע.

 

העצים  הנטועים על הגבעה עמדו חשופי שורש. הסחף הותיר  אותם  מתייבשים והולכים לאור  השמש  הקשה.  בעמק לעומת זה  השורשים נחנקו מחוסר  אור ואויר. הסחף מהגבעה כיסה  את החלקה בשכבה  עמוקה סותמת  כל.

ומה עשית ? שאלתי

הבנתי  שצריך לחרוש  אחרת. על פי קווי  הגובה. צריך לשחרר את השורשים  הנחנקים  בעמק ולהשיב  אדמה  לשורשים  שעל  הגבעה.

סיפור  זה  סיפרתי בשנה  הראשונה  בה לימדתי במכינה.  ידעתי כי  אתם נכנסים לפרדס. והסכנות  מרובות.  משימות המכבות מודעות. לימודים המסתופפים  בעולמות  העליונים.  חרדות, התפרקות,

דוגמטיות  וביורוקרטיה.

ואתם הבאתם לפרדסכם הרבה  אור, עומק, אתגר, רגישות והגשמה. גם הרבה אהבה וילדים, חשבון נפש ולב פתוח לעולם. ולא נעלתם  עצמכם מעל ולא הסכמתם  להסגר  במקדש.

ברל  כצנלסון הגדיר יהדות  באמירה  מדרשית עתיקה : יהדות היא  כפירה  בעבודה  זרה.  זה נשמע  קר, ביקורתי, מתנשא, מנפץ פסילים עשויים שיש וזהב. אך כפירה  בעבודה  זרה היא  היכולת לעמוד מול אדם  בחולשותיו ובתקוותיו בלי  לבודדו  בהמון של מריעים, היא  היכולת להקשיב  לנשימתו של תינוק רעב ומחפש  דרכו לחיים. הכפירה  באמונה  זרה  היא  היכולת לערער  על  קידוש יחס ביורוקרטי. היא  כנות והכרה  בפליאה ולימוד. היא  כפירה  בערך המוחלט של  שלטון אדם באדם. היא  היכולת להקשיב  לבשורתו של  הכאב והיכולת לערער בחיוך על  סמכות מדומה.

כפירה  זו  באה לידי ביטוי מצטבר  במסורת  ארוכה אך גם בה יש  הרבה  שתיקות והסתרות, הרבה  אמיתות  שנגנזו בגלל צורך  דחוף לפנות חלל ולהתמודד  עם  שברים. גניזות  אלו מאיימות על  היכולת לפרק  עבודה  זרה.

היצירה של בית ישראל  היא  עולם  קטן המתפלל להשפיע  על סביבה  רחבה . כבר לא נבט אלא צמח צעיר המחפש  שותפים  רבים. הוא   מסמן דרכים  לבית  האנושי לאומי  שעוד לא בנינו. המדינה היא תשתית חשובה ומחייבת היא  מאפשרת  בקשיים  רבים  להגיע  לפגישה. לשותפות אחראית  המבוססת  על  חירות  ועל שוויון ערך היודעת לקבל  השראה ממסורת  הדורות. עתה  הגיע הזמן בו נוכל  להפוך את החברה  בה  אנו חיים  ליצירה  אוהבת  שלא משלימה  עם  בדידותו של השורש  החשוף ולא  עם עומק האדמה  החונקת.

אני  מקווה  שהקול  שנוצר  כאן ייתן  השראה לקולות  רבים ושונים  שידגישו  את  הניצחון החינוכי  שבפגישה  המאתגרת  והאוהבת  שהתגלתה  כאן.

כמורה  זקן אני יכול לברך  את  כל  הצעירים שיזכו בכל  העושר בו  זכיתי אני בפגישה זו  עמכם.

יריב בן אהרון

יריב  בן אהרון

 

כמה קשה לעמוד  כאן ולהיפרד מאיש  שהיה לי מורה ורע. . יריב היה לדידי  איש מורד , מוכן להתייצב  במערכה  רוחנית  לנתץ את  אלילי  התלישות והבורות, את  פסילי  גאוות בעלי השררה גם אם הם לבושים מחלצות של דוקטרינות  סוחפות. בדרך כואבת  הגיע יריב  לייעודו : הוא  ביקש להפוך את  דבר  הדורות  לפגישה של כאן ועכשיו לקראת הימים הבאים. הטקסט היה לו גשר אוהב לתלמידיו ולתלמידי  תלמידיו.

נמצא  עמנו  כאן האיש  שקרא לנו לפני שנים רבות ליצירה  רוחנית אברהם שפירא הוא פצ'י. הוא גייס  רבים למפעל 'שדמות' יריב הגיע כמי שיודע את יציאת מצרים פצ'י  היה העורך היוצר ואני הייתי לתלמיד צעיר של שניהם.

כמורה  היה יריב צמא לקשב, להד,  לשותפות. כתלמידיו ידענו את השעות בהן היה  בטוח כי מקשיבים לו ולמתנות שהביא ממפגש  של דורות רבים . הוא  ביקש לתת למסורת לדבר  מהפכה ולמהפכה למצוא את  שורשיה  התרבותיים במסורת.

הוא  העריך את הקשב לו זכה אם חש  שמתוך הלימוד בטקסטים  עתיקים וחדשים מתעורר  הגעגוע שלנו אל  העתיד .  ברגעים אלו  של לימוד ופגישה  היה  שופע חיוך מלווה בביקורת עצמית עדינה הסומכת על חיבוק  עתידי. אולם היו גם רגעים בהם חש מחוסר  הד. ננטש בדעותיו ובדרכו. אז היה  נאלם דום ומתכנס  בעצמו. מוצף בתחושת  אחריות על נתקים וקריעות.

ידענו יחד  הרבה  שעות של למידה  שופעת. הוא  ביקש להנחיל תורה, לא תורה מגובשת אלא פריסת נוף רוחני  הקורא ללכת  אל הלא נודע . אל אותו לא נודע הנובט בלי  הרף כחיי אדם בשעות עלייה. בשעות  אלו של פגישה  חש חלוץ  אמיתי .  לסיירות  רוחנית  זו יצא כפי שיצא  לכל מלחמותיו :היה מוכן  לחצות מדבר ולא להיכנע לאשליות .

הוא  לא היה תלמיד  של ברנר,  הוא היה ברנר. לעתים היה  העצב  עוטף אותו. אך שמע תמיד לצו הברנרי : כל החשבון  לא נגמר. הרי  היה איש  האף על פי כן. לא היה  זה  ברנר המדומה הקורא להיתלש . הוא לא ביקש לברוח תרשישה . הוא התמודד  עם ביקורת נוקבת כדי להיות איש  הבונה אדם. לא אדם חדש, לא אדם סינטטי אלא בן אנוש המבקש

תיקון . הלוחם לצדק . הוא לא הסתתר  מאחורי דפים ישנים לא בנה  תיאוריות מתוקות על הרפייה מוסרית  אלא היה איש  שעולמו נובע מתחושה של יצירה ואחריות כבדה.  כשעסק בברל כצנלסון, ברחל,  באהרון דוד  גורדון ובאלתרמן חש שהוא נוגע  בפיסות של נבואה, מופת מוסרי וחכמת חכמים. את כולם  קרא כספרות המשך מורדת. הוא  האמין  בחלוץ  כנושא מסורת והופך אותה  לאתגר. להתמודדות עם  שברים וקרעים בנפש ובזירת  החיים.  הוא  הביא לשיחה את  התנ'ך ואת הציונות, את חז'ל בארץ ובבבל, את  החלוצים עם קהילתם לקראת הבאות.  הוא  ראה  ברכה בעמלו וציפה לראות את קיומן של קבוצות שיתופיות הנושאות רעיון ומוסרות תרבות.

עם לכתו נצלול  בדברים החדים שכתב, במרד הסוער, במקורות שפירש מתוך הנחה כי  ללא  החלוציות היהדות  מאבדת פרק חיוני  לפריצתה לקראת  העתיד. לא רק שצנזורה על פרקי אבות אינה  מביאה לצמיחה  של פרקי בנים מורשת אבות שאינה  מנהלת שיח של אמת  עם מורשת בנים הופכת דוקטרינרית או נסחפת עם כל  רוח.

בפגישתנו  האחרונה  כשהמוות  כבר  אחז  בו הבטחתי לו: יש ממשיכים בדרך. הם ימשיכו ללמד , ליצור ולאהוב.

מרחוק  הוא ימשיך ללוות אותנו,  לתבוע, להאמין , ללמד.

משפחתו  תישא גם את דגלו אך במיוחד את אהבתו הגדולה לה ולחיים.

המחנות עולים קובץ אלומה

חנוך לנער

 

רשימות מחנך  מהשטח חיוניות

לקובץ  אלומה  שכתבו מדריכים מהשטח אין תחליף. רשימות מהחזית החינוכית הן תמיד  חלקיות. המפגש הבינאנושי לא יוכל לעולם להיות מקיף את הכל. למדריך צורך להיפגש עם החניך ועם עצמו . הפגישה מתרחשת בגיל מסוים, בקונטקסט מסוים תרבותי, כלכלי. פגישת  אנשים  צעירים ביחס הגלוי שלהם  עם בני גילם מתגלה  בפגישת  הקבוצה אך הם מביאים  עמם גם עולם סמוי : ההורים, הרחוב, מערכת חינוכית פורמלית, משטר  כלכלי חברתי, ידיעות מן  החזית הפוליטית ומתפאורתה התרבותית. הם מביאים את כל  אלה למפגש החינוכי . כיון שהפגישה  החינוכית מעלה דברים לפני השטח יש להניח שדווקא בה הם מעצימים את הסמוי , מדבררים את הסימפטומים, תוהים על  החידות הטמונות בתגובותיהם שלא תמיד הם לא משתעבדים בהם למוסכמות. זה הרגע שהם מקיאים את מה  שהסביבה  שותלת לפני שהם  מגלים את עצמיותם ויחידותם.  . לעתים הם מודיעים כי המחשב  כבר  הכריע  בשבילם כשם שהוריהם הודיעו כי הם מקיאים שוב ושוב את שראו במסך  הטלוויזיה או כמו שסביהם דקלמו נלהמים את הדף הראשון בעיתון. הקליפה שקלטו מתבטאת לפני שיהיה להם כוח לקלף אותה ולהימצא בשדה של חיפושים. הסיכון הגדול הוא שרגע  זה של הסרת הקליפה יהיה  כה שביר כה  מחליש שהם ימהרו ללבוש  קליפה חדשה לא חשוב מאין תגיע. על  המדריך המכיר את הבעיה  לשמור  על  עצמו לבל יהפוך הוא או מסכת ערכיו לקליפה חדשה. כיצד יוכל לטפח את  התהליך הקשה של  הלימוד  העצמי והרחבת  האופקים  האינטלקטואלים של חניכיו מצד אחד וכיצד  לא יופיע  בפניהם כצופה  מהיציעים לספורטאים  המסתובבים  במגרש. כיצד יוכל  להיות מעורב ולתת דוגמה של פעילות מבלי שיתבע מחניכיו לחקות אותו. כיצד יוכל להוכיח לחניכיו כי פעילותו איננה פעילות של נתין של דגל או מנהיג אלא   ביטוי לחירותו לאחריותו. כיצד יוכל למסור לחניכיו את  האמון כי הם הפועלים לא עושים זאת משיכרון הדקלום או מתוך חדוות חלוקת השלל.  כיצד יוכל להעניק לחניכיו את התחושה כי  אין לו זכות לתבוע מהם את הדרכונים למסע חייהם אך יש להם  אחריות לנסוע. לקבוע יעדים ולא רק תגובות.. שעליהם לנסות להבין באיזה  עולם  הם חיים . לעתים  ללמוד לקבל אותו ולעיתים  למרוד  בו.  לפענח אותו ולדעת כי תמיד יישאר משהו נסתר  נעלם  שיצוף בעת צמיחתם, במפגש שלהם עם זולתם ובשינוי  הנסיבות הרוחשות מסביבם.

 

פוליטיקה חינוך

הפעולה  של  הקבוצה  החינוכית נשענת  על ההיכרות  האישית של  השותפים ועל  שמחת היחד. היא נשענת  גם  על  גילוי  הסדקים  ברקמות  החברתיות של  הקבוצה סדקים  שלעתים  קרובות מגלים  אורות סמויים ורמה  מעמיקה של חיי  קבוצה.  אך  הקבוצה  החינוכית  מבקשת  גם  להשפיע  על  מערכות  ציבוריות  שאותן אין מכירים  היכרות אישית לא פורמאלית.  סקרנות  כלפי מערכות  אלו איננה  רק  סקרנות המבקשת  ידיעות ושליטה אלא היא מטלה  מוסרית  חשובה כי  הרי ידיעת מערכות מבטאת  גם  אחריות  כלפי  המשתתפים  בהן.  הדרך  בה  אנו  משפיעים  על  מערכות  שונה  מהדרך  בה  אנו  חיים בקבוצה.  זהו מתח  הכרחי כי  אנשים מושפעים ומתגלים  בתשתיות  החברתיות  בהם  הם מפתחים  את חייהם.  הצורך לתרגם  שפה בה האדם  אינו  אלמוני ולא  חלק מהמון את שפת הקבוצה למערכות אינו סיפור פשוט. התייחסות לקבוצה  החינוכית כאילו אינה אלא  מערכת של תשתיות בה   החניך  הוא חייל ולא אדם מסוכנת  . כך גם מסוכנת תפישה  שמערכות צריכות להיות  העתק  של חיי  קבוצה.  ביסוס מערכות חברתיות  גדולות  על היכרות אישית ואחווה בלתי  מבוקרת יכולות להביא  להצמחה של  אליטות  או לשחיתות  שלטונית. הקבוצה  החינוכית והקהילה  הרצונית צריכות להיות מודעות  לקושי  תרגום של  שתי  השפות הללו זו לזולתה. כאן נפגש  החינוך  עם  הפוליטיקה. כאן  צריכה לפעול  הביקורת  החברתית , הצורך  בהתנדבות  שוברת תבניות כפייה, בניית מערכות כלכלה הקשובות לצרכי האדם ולאתגריו. כיצד חלוקת  העבודה לא תהיה ניצול מרומם  שלטון אדם  באדם. הדילמה  בין  החינוכי לבין הפוליטי אמנם קיימת : אם ההגדרה  של הפוליטי  היא  אמנות השימוש בבני אדם, בחלומותיהם  בכוח עבודתם, בכוח של מאוויי שלטון ואם ההגדרה  של  החינוכי  היא  הדיאלוג  באמצעים שונים לא רק  במפגש  הדיבור המכונן קשר ואמפטיה , לא  רק בשיחה  בקינה ובשיר  אלא  גם בדיאלוג  הנובע מתוך עשייה, פעולה, דיבור  המכונן קשר ואמפטיה אלא  גם  מתוך התייצבות ברגע של ניתוק, דחייה,  תחושת תבוסה משותפת.

 

מקום מיוחד בתהליך  החינוכי תופשת  הדמוקרטיה : השיחה  המקבלת  הכרעות בציבור  אחראי.  לעתים  קרובות מבלבלים  בין  שיחה  שכזאת לבין מערכות ציבוריות של מניפולציה  חברתית. יש  בפעילות  הדמוקרטית עניין מבלבל.  אין היא  רומנטית ואין היא חפה  משגיאות. היא  גם לא  יכולה להצדיק את חפותה  משגיאות. היא מחוללת לעתים  קרובות תחושה כי  אנו כורים  במו ידינו תהומות  במקום להבין  כי  אנו  מכריעים בציבור  החלטות  שתמיד יכולות להתגלות כשגיאות. אך הפעולה הזו מבקשת לברר  עניינים בציבור, לקבל  החלטות ענייניות שיוצרות תשתית ציבורית לצמיחה  אישית וקהילתית.  היכולת להעניק  סמכות לתהליך שאיננו מושלם, שאין בו צדיקים ורשעים אלא שותפות של אנשים העושים כמיטב יכולתם להפוך אנשים מהמון לחברה. היסוד  של  'כאן  על פני  אדמה'  בתהליך  קבלת ההחלטות  הציבורי צריך להדריך את תנועת  הנוער. הרי  בתוקף זה  הם ילכו לצבא, יהיו אזרחים, ישלמו מיסוי ויניפו  דגל. התפקיד  של  תנועת  הנוער אינו  לכפות  על  הדמוקרטיה  את  רעיונותיה  אלא לדאוג לכך שתהיה צמיחה  דמוקרטית מהנביטה  החברתית  המתמדת. צמיחה  שאיננה באה  בתוקף של  בירוקרטיה או פערים המעניקים  עוצמה גדולה   למי שיש לו  אמצעים שאינם שייכים לכאורה  לתהליך  הדמוקרטי ושתפקידנו  הוא ליתר אותם  במידת  האפשר : הון ושלטון. דמוקרטיה  איננה מצב סטטי. יש  בה כל הזמן נטייה  התאבדותית חזקה: היא חושפת יצרים, פורמת את  עצמה ומתחדשת  בהרבה צורות  שלעתים מביאות  לדימומה  עד  כדי  התאבדות  זמנית  או  קבועה. דמוקרטיה לא  נרצחת  היא מתאבדת.  צמיחה של תהליכים דמוקרטים פרוזאים חיונית  למערכת של תנועת  הנוער. היא מחייבת פדגוגית  את המדריך לדעת לפנות לה חלל בו  היא תוכל לצמוח.

 

במשטרים גם במשטרים דמוקרטיים יש המסתמכים על כינון ריבונות שכוחה  הוא בהיררכיה שהיא יוצרת, בבהירות  היכן מצוי מרכז השליטה וכיצד יש להפוך אותו גם לפולחן חברתי  אמנותי. מצד שני  משטר  דמוקרטי נשען על חוקים ומשמעת  למערכת הכוללת בתוכה  אמנם פיצול בין סמכויות אך מאוהבת  בפיקוח ובבירוקרטיה. היכולת של מערכת חינוכית של תנועת נוער ללכת נגד  כוחות הכבידה הללו כדי ליצור תהליכים של יכולת לשוב  אל הברית  הראשונית של השווים, של אנשים  מחפשים חירות,  אחריות הדדית שיש בה מן  הספונטניות , מן היצירה ומגילוי  הזולת  באשר הוא כמחייב.

 

המחקר והחינוך

 

המדריך מביא למפגש  החינוכי את עצמו את חבריו, את הרוח בה צמח  בתנועת  הנוער , את  אישיותו  שהושפעה  מבית הוריו את הדרך  שבה  החליט לנווט את חייו. לשמחתנו אף אחד לא יודע  את המינון, את ההקשר  המדויק . לו היינו יודעים את המינון המדויק המניע את פעולתנו או את פעולתם של חניכינו פעולתנו  החינוכית היתה מתקיימת מתוך הנחת וודאות מפתה . יכולנו 'לנצל'  את הידוע לנו מנתונים שאנו חושפים כדי לשלוט במקום לחנך.  עלינו להתייחס אל המחקרים והתיאוריות  החינוכיות בזהירות רבה. גם כשאנו באים למפגש לא מוכנים וגם כשאנו  בטוחים כי  כבר  קראנו מדף  ספרים  המכין  אותנו  באופן כולל . עצם הפעילות  החינוכית צריכה להניח  כי  נותר משהו  גורלי אותו לא נדע לעולם וכי אם  נתיימר לדעת  אנו מאיימים על התהליך  החינוכי שיהפוך  למניפולטיבי, למבזה את  חירות  צמיחתו  של  הצעיר ואת  אחריותו לחייו.

בנקודה זאת מצאו שני הקטבים של  העלייה  השנייה גורדון וברנר  את   המשותף  ביניהם:  שניהם  כפרו  בכך  שאנו יודעים את  האדם. שאם נסיר  את  הקליפות נגלה  את  האדם  שאנו יודעים כבר  מראש את טבעו.  תחושת הידיעה מסוג זה  היתה מחלתם של אופטימיסטים ופסימיסטים  שעסקו  בחינוך : הם חשבו  כי הם יודעים  את טבע  האדם.  גם  הומניסטים  גדולים  כרוסו ואחרים וגם פסימיסטים שטענו  כי טבע  האדם  רע מנעוריו כהוגים נוצרים מסוימים  הגיעו מהר מאד לתפישות של  אליטיזם של הטובים שחייבים לכפות משטר המגלה ופועל בהתאם למה שהם כבר פענחו :טבע האדם. ועל  כן גם  האופטימיסטים וגם הפסימיסטים הפכו להיות מכורים לשלטון ויצריו. אלו כדי לגלות את הטבע  המודחק ואלו כדי לרסן  אותו גורדון טען  כי  האדם  אינסופי ועל  כן אסור לקבוע את מהותו, ואסור שהמעשה  החינוכי  יכוון  עצמו  להתאמה  מלאה  בין צורת החברה לאופי  היחיד. היחיד הוא  אינסופי גם כשהוא פועל  במערכות שאינן רק  השתקפות  של  עצמו. כך  גורדון האופטימי שלא  האמין באופטימיות אלא טען  שיש  לעשות מאמץ להיאבק  בייאוש הקטן הקטנוני שאינו מצפה מהאדם ויש להקשיב  לייאוש  הגדול ולראות  בו  כוח יוצר המביא  את  האדם להכיר  באתגר  האנושי לחינוך  עצמי כהרפתקתה נמשכת  בזירות  רבות.

גם  ברנר  לא  קיבל  את  הרעיון של ידיעת האדם אך מנימוקים  הפוכים  כמעט לאלו  של  גורדון. אמנם גם הוא  הכיר בכך שאין לנבא מהו  האדם  אבל  זה מתוך  שהאדם שבור  מדי. מודע  למותו. כבול ליצריו, חולם על אהבה, מטפח את  ילדיו, דואג לחוליו. מודע לשברו. הוא תמיד  בלתי צפוי. על כן  יש לתת בו אמון ולהיות מודע לחולשותיו ויש לתת לו זכות לקשרים ולפעולות חילוץ מתמידות. של מרד נגד נסיבות חייו , של טיפוח הזכות להתחיל. המורשת  המשותפת של שניהם היתה  כי החינוך צריך להיות מכוון להענקת כוחות לחינוך עצמי ולאחריות לכלל. ששני אלה  לא  בולעים אחד את השני.  שצריך לחתור לא לשלמות  המושגת על ידי היררכיה או  ביורוקרטיזציה אלא על ידי  שותפות בפעולה ופתיחות  בינאישית, על ידי  ידיעת מורכבותם וקדושתם של חיי האדם.

 

שניהם  האמינו  כי יש לראות בחינוך עבודת קודש  אך להכיר  בכך שיש  בו משהו  בלתי  אפשרי. הדבר הזה גרם לכך ששניהם לא  היו  מאמיני  היסטוריה  הנושאת עמה מטרה. שניתן למדוד את התקדמותה  לקראת מטרתה.  לא  עידן של  קץ הפוליטיקה ולא של תחייתה  הרומנטית.

אמונות כאלה  במטרת ההיסטוריה וידיעת טבע  האדם מובילות  בתחום  החברתי למערכות  סגורות של  שלילת חירותו  של האדם, של הפיכתו לאמצעי להשגת מצב  רצוי, אלו שורשי  האוטופיה החברתית המסוכנת ההופכת לעבודה זרה של פתרונות  כל יכולים. יש  גם אוטופיה  צנועה יותר, פורייה יותר, חשובה יותר והיא  עצם  הניסיון  לחפש  אלטרנטיבות למצב  הקיים.  אלטרנטיבות  חינוכיות  שיכולות לעזור.

אין זה  אומר  שלא  צריך ללמוד  פסיכולוגיה, מדעי ההתנהגות, סוציולוגיה  או  היסטוריה אך צריך  לדעת  את המגבלות  העמוקות שצריכות להדריך  אותנו  כשאנו מסתמכים על ידע  מדעי בשיקולינו, בהחלטותינו  החינוכיות. הן צריכות להפוך אותנו לקצת יותר חכמים ולדעת עד כמה תקוות  המחנך נחרצות יותר  דווקא משום שהוא  מכבד את אינסופיותו של  החניך ואת מידת  היותו שבור וזקוק לתיקון  עצמי. הידע המלווה  את פעילותנו  החינוכית  צריך להעניק לנו ביקורת נגד אשלייה  מרדימה אך לא לתת לנו בשל  כך  להסתתר  אחרי  אילוצים.

 

 

הזכות להתגעגע, החובה  לחלום

 

לדרך חינוכית  של תנועת הנוער  הציונית יש שורשים עמוקים במורשת התרבותית של העם  היהודי. אפשר כמובן להגיע  אליה  גם מיצירות  של תרבויות אחרות אך חשוב להדגיש  כי איננו חייבים לקלוט את מקורותיה מתוך רצון להיעקר  מהשפה והתרבות  ממנה אנו באים.  חלק ניכר מהמורשת היהודית מודעת מאד לעובדה  שהיא צמחה מתוך חלונות פתוחים  לתרבות הסובבת . שלמרות שהיה לה  גרעין מלווה אחד המציאות המגוונת  בתוכה  התפתח  העם היהודי לדורותיו פתחה חלונות  לתרבויות שונות עם הזכות  הביקורתית וההמשכית של  הגרעין היסודי . הניסיון  היהודי  היה מגוון ומורכב על כן המורשת  אינה יודעת  הכל, נתונה לוויכוח מתמיד, אך יש  בה לא  רק יחידים אלא משפחה  גדולה ומגוונת, קהילה  המחפשת דרך ומבקרת את עצמה ללא הרף וצוברת ניסיון . הניסיון ההיסטורי  היהודי שפעל  לעתים  קרובות מתוך חולשה למד כיצד  לחיות  בלי יכולת  להפעיל אלימות. האם  הניסיון הזה יתמצה בפולחן של חולשה וחוסר  אונים  הכרוך  בפרידה מאחריות או יהיה  הוא מורשת  המכירה  בחולשתה  של  האלימות ובזרעי  הרוע שהיא מעוררת.

 

תנועת נוער נראית כזכות  למרוד בנסיבות  ההיסטוריות של מחדלי ההווה. הקריקטורה שלה הוא ההשכחה  המאומצת של העבר כאילו  בכך שאנו  שוכחים אנו מפנים דרך לעתיד . אך  אנו יודעים כי תהליך כזה  רק מטפח את  החזרה של מחלות העבר בלי לקבל  עליהן אחריות. גם הניסיון לומר כי  'החדש אסור מן התורה' , סיסמא  שהיתה  מוסכמת  על תנועות  רבות ולא  רק  על האורתודוקסיה הדתית, היא תנועה של חניטה אחרי מוות ולא תנועה  של חיים. תנועת  הנוער  ביקשה להפעיל  על  עצמה דיאטה מיוחדת:  לחיות את העבר כנקודת מוצא, כהעשרה הכרחית למציאת  דרכים חדשות, כיכולת להשתחרר ממרות של  דור אחד. להעשיר את הרפרטואר ממנו ניתן לא לצרוך פריטים אלא להרחיב אופקים. לגלות אפשרויות להעמקה. תנועת הנוער  הציונית  פיתחה  מורשת גם  זקנה וגם צעירה כמו האלט – נוי לנד הארץ  הישנה חדשה של הרצל. נושאת מורשת מעשירה , תובעת שינוי וצמיחה מחודשת. מתבוננת  ביחיד ובקהל. מסרבת לפיתוי של ריבון השולט  בנתיניו ושל  מערכת  המסירה  אחריות  מיחידיה. מאמינה  במסע  אינסופי לחירות שהוא מאבק על לקיחת  אחריות.  ברית מתחדשת התובעת מעצמה תביעות מוסריות גם בריתחת  הימים ובנסיבות  המשתנות.

 

אחוות  המשחקים  שותפות  בהגשמה

תנועת נוער  חיה בקונפליקט . היא מחנכת לאחוות המשחקים ולשותפות  בהגשמה. המשחק בא  להוכיח כי יש  עולם שאינו  כפוף לחוקים שנראים לנו  חוקי  ברזל  אנושיים  שאין לפרוץ אך  במשחק יש  גם  שהייה בפנטסטי העלול לחוש בכך שהסבל הנגלה הוא מדומיין כמו החלום  החברתי.  המשחק יכול  להביא  אותנו לתחושה  שאנו  בוראים עולם  עם כללים משלו, עולם  הנובע מכוח  רצוננו  מזכותנו לדמיון ומתוך  סירוב לקונפורמיות.  אך הוא יכול להיות גם בניית מערת מילוט נוחה ומאווררת  המאפשרת לקונפורמי להתקיים בשקט ובמנוחה לצידו המנומנם  של הצורך להביא לתיקון מתמשך של היחיד ושל החבורה. דווקא  המפגש  בין  הצד  הדמיוני שמסרב לקיים לבין  הצורך  לפעול  במציאות המאתגרת והמביאה לתחושה של מגבלות  הכוח.  תנועת  נוער  יכולה להפוך חלום חברתי למערכת נוקשה  של תביעות שאינה מכבדת את זכות ההיסוס , את תחושת  האי וודאות , את  היכולת לפעול  אחרי מפלה והיא  יכולה להפוך למערכת של אשליות מובנות בסיסמאות שגם אם אינן ריקות מתוכן הן מסתתרות בסיסמא כדי  לברוח מהתמודדות  אמת  עם  המציאות כפי  שנגלית בחיי היום יום.

 

בקובץ שלפנינו תופשים המדריכים את  עצמם מחליפים את המעשה  החינוכי  עם המעשה  הפוליטי. הם חוששים ממצבים  בהם הם ישתמשו בחניכים שלהם  במקום להתחנך  עמם.  חוש  זהירות זה  הוא חשוב.  הוא צריך להתמודד  עם  העובדה שהם וחניכיהם נתונים בתוך המולת  עולם המשתמשת  בהם כל הזמן כדי למכור להם, להרדים אותם, לגייס אותם לצידה. השאלה  היא תמיד  כיצד לעורר את  עצמך מתרדמת זאת. כיצד לטלטל את  עצמך מתוך קורי השינה  הללו. האם בפעולה הזו איננו תובעים תביעות גדולות מדי ההופכות את חניכינו ואותנו לקרבנות הטלטלה. כיצד להימנע מתהליכים של המרה  הסוגרים את הדלתות בפני  שאלות וחיפושי  דרך. כאן צריכים אנו להיות זהירים מפני עבודה זרה מגייסת ובוטה, משכנעת עצמה  רק  בגלל העובדה  שהיא תובעת  קרבנות. כאן חשוב  באמת המשחק  החברתי, חוש ההומור, היכולת לממש חלומות בתחום היחד, בתחום האהבה הקוראת לראייה שהיא מעמידה  את  היחיד בפני  ראי  אחר.

 

להמשיך את מפעל  העדות

כל  ההערות  הכלליות  מדי  הללו נכתבו  מתוך מפגש  עם  הרשימות מן  המערכה  החינוכית.  מלאכת  רישום זו חשובה. כמו  פנקסו  של פרויד  שרשם את  כל  האסוציאציות  של הקליינטים שהשתרעו  על  ספת  הפסיכולוג.  הוא  קיווה  שהאמירה החופשית תגלה את  נקודות  המוצא  לטיפול  בהפרעותיהם.  רשימות מן  החזית  החינוכית  אינן  רשימות  של מחלה ואין  בהם  גם  פתק לבתי  המרקחת. אך  הן מבטאות  את  הקרב  הגדול  של  המחנך  נגד  בדידותו. בדידותו  של  המחנך איננה  בדידותו  הזמנית  של יוצר  בתהליך יצירתו  היא העמידה שלו מול חניכיו ומול האתגר של פעילותו. היא  מביאה  להשתקתו ולייאוש  ההופך לפרוגרמה  חינוכית של  כניעה.  רשימות  בהן  מחנכים משתפים את  שעובר  עליהם  חושפות גם  את הקשיים ונותנות  ביטוי לרגעי  הניצחון  בהם  הם  כורתים  ברית של הליכה משותפת עם חניכיהם.

הליכה  כזו תלווה את  המחנך ואת  חניכיו בבחינת  שילוח  לחמים שימצאו בהרבה  נמלים בהם יעגנו בטלטלת  הימים. הרשימות  הללו יהיו תמיד מגוונות ויפרשו נופים חדשים וזיכרונות ישנים על  כן  אני  קורא לכם להמשיך  במפעל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יחזקאל בגיטו ורשה

בגיטו וארשה עמד  המשורר יצחק  קצנלסון ותרגם את ספר יחזקאל  לאידיש. ליד  המטבחים שהוקמו בעיר שהכינו אלפי מנות ליום עמדה להקת  נערים והציגה לאוכלים פרקי תנ'ך. זו  היתה דרך התנגדות מיוחדת. אחת  השחקניות  היתה ילדה עם צמות והיא  דקלמה  את ספר יחזקאל  בתוך  הגיטו. דומה  כי יצחק   קצנלסון המשורר ידע יפה  כי יחזקאל    ראוי לקריאה דווקא  בנסיבות ההן. הרי בו כל  האימה, צער  הגלות, התחושה  של  קץ  הימים המחפשת ביטוי בסמלים מקוצר  יכולתן של מילים. מסעם הפנטסטי של אנשי הגטו לארץ ישראל לא היה מסע  של כוהנים כיחזקאל . מסע  כזה יכול להיות לא  פחות פנטסטי אם  הוא  מלווה בפולמוס  עיתונאי, או  בצילום. ובכל זאת  הוא נאחז בפנטזיה  המעופפת של יחזקאל הוא חש  בו את אותו  קצב  אפוקליפטי

ואוטופי . הוא לא התרכז במקדש ירושלים ובחזונה הפולחני , גם לא בייאושם של אלו שאיבדו את  אלוהים ומבטאים את אובדנם   בדרך  של פולחן.  הוא  התרכז  בחזון. המסע התקשר עם הפנטזיה  של יחזקאל  במילים  החוצבות  כפירה  בהגיון  המילה ומבקש לה ביטוי  אלטרנטיבי. האם מתוך ייאוש מהמילה מתחיל המסע  הפנטסטי הזה  והופך  לשפת המראות?  שם, בגיטו היתה  הפנטזיה לא פנטזיה  של כוהנים ולא פנטזיה  של תוכחה. שם ראו ילדים, מוות, חורבן בית וחיזוק הצימאון לבית קונקרטי בארץ ישראל. במסעם הפנטסטי הם  ביקשו  בית שהוא שדה, מטע,  חרושת שיוכלו לתקן משהו באי הצדק  בעולם ובעם. יחזקאל שהבין את העונש  שבגלות  ולא שר על מכמניה הרבים  הבין את הגלות  המשתקמת  בבתי פולחן זמניים. במקדשי מעט. הוא  ערך את מסעו לא  כתייר ולא  כצליין אלא כמי שיודע כי הוא  מגיע לבית המשפט.  לעת הדין.

הפנטזיה  של  החלוצים , העולים והמהגרים  לארץ ישראל היתה  כתב ערעור

לאפוקליפסה. ביטוי  לתקווה הנולדת במרד  של  האף  על פי כן. למסע כזה  כיוון יצחק  קצנלסון  כשקרא מחדש את חזונו של יחזקאל הנביא.