יהדות

אוצרות רוח רבים מלווים אותנו כיהודים. אני מאמין כי יש ערך רב לשיחה עמהם, לא להסתגר אך גם לא לאבד את האפשרות לשוחח עמהם, לקבל מהם השראה ולקחת עליהם אחריות.

ספינתו של רובינזון קרוזו

ספינתו של רובינזון קרוזו

 

ספינתו של רובינזון קרוזו נטרפה בים. הוא שרד את הטביעה ועלה  על החוף לבדו. אחר כך הביא ממנה  כלים ושברים על מנת לשרוד בחוף החדש, המאולץ בו חי. מה עשה  עם הכלים ששרדו על הספינה? מה עשה עם שבריה? אלו היו השרידים של תקוותיו  לספינה  אחרת. אך גם העדות לשברו שלו. הוא יכול  היה לשרוף אותם כדי שספינה  רחוקה  תגלה  את  אותות  מצוקתו וכדי להיות נחוש במחיקת אשליותיו.  הוא  יכול  היה  לבנות באמצעות המשור והפטיש, המסמרים והקרשים בית חדש שתריסיו סגורים  מתקווה לשוב למולדתו. הוא יכול היה  לשמור בלבו את תחושת הזמן של ביתו הרחוק או לחיות חיים המאורגנים סביב  פרוייקט השיכחה שימנע את הכאב   ויעניק לו  ביטחון כי מה שקורה לו  הוא  שקורה  בעולם הטוב  בעולמות. . אך כיצד  יזכור  לשכוח? האם על ידי  שיהפוך את שרידי  ספינתו  לריהוט מכובד, לכורסאות אירוח לאורחים שלא יכולים לבא? או האם לבנות מהם מקדש ולחבר  תפילות אל השבור? האם יוכל מסביב  אמונה זו לארגן תפילות לציבור חשאי של  בני  דמיונו?

האם ישתיק  את הכלים על ידי  שיתלה  אותם על הקיר  ליד  התקרה ויהפוך  אותם למוקד הערצה אסתטי שיוכל  לתדרך את חוש  הנוסטלגיה ולטפח אותו בספר זיכרונותיו שייקרא  על ידי  העכבישים  אחרי מותו?

רובינזון  קרוזו שב אל ביתו  והניח את  חוף  מצוקתו. את ספר יומנו מסר לידי הוצאת  ספרים ממולחת. עדיין  הוא תוהה  האם ניצל משום שגילה  כי גם במקום שעליו פיתח  את שרידותו מצא  מישהו  שיהיה  מוכן להיות לו למשרת נכנע.

מרטין בובר אבי הסוציולוגיה הישראלית

אורי רם כתב ספר  מאד  מעניין על תחיית בובר כאבי הסוציולוגיה  הישראלית. בשנת 1947 מונה  בובר  לעמוד  בראש  הקתדרה  לסוציולוגיה  של  האוניברסיטה  העברית.  הוא  כיהן  במשרה זו שנתיים.  כעבור  שנתיים העביר  את  התפקיד  לשמואל  איזנשטאט  שהוגדר  כאבי הסוציולוגיה  הישראלית. מרטין  בובר  נשכח . בשנים  האחרונות לחייו הכיר  אייזנשטאט  בבובר  כמייסד והגדיר 'אם  אני  נחשב  כאבי  הסוציולוגיה  הישראלית  הרי   מרטין בובר  היה  הסבא שלה.'

בשנים האחרונות  כאשר הסוציולוגים  הישראלים  הושפעו  מהלכי  רוח חדשים  המורדים בסוציולוגיה  הפרגמטית המערכתית שהגיע  ארצה והשתלטה  על  לימודי הסוציולוגיה  בארץ  שוב  העלה  שמו של  מרטין בובר והשקפותיו  כסוציולוג.  אורי  רם  השווה את שני  המורים  הללו של הסוציולוגיה  הישראלית וטוען  כי בשנים  האחרונות  היתה נטייה לשוב  אל  מרטין  בובר. גם בגלל נטייתו של  מרטין בובר  לראות את השאלה  הערבית כשאלה  שתקבע את  גורל  הציונות וגם בגלל  תפישתו הביקורתית  את  המערכות הביורוקרטיות והפוליטיות. גם בגלל  השיח הדתי  המלווה  את אבחנותיו  הסוציולוגיות וגם בגלל  האכסיסטנציאליזם  המלווה  אותו פילוסופית.  אורי  רם  מתעמק  במקורות הסוציולוגיה  של בובר ומעמיד  אותה  גם  בפני הסכנות שהיא  אספה בדרך. למרות קשריה  אל תנועות  אנטי אמנציפציוניות , למרות  היות  התיאוריה הזו  קרובה  לרומנטיקה  המסוכנת של הדם והאדמה יתרונה  הגדול  בביקורתיות שלה, בעמידה  שלה  על  היסוד  הדיאלוגי ולא  המוסדי.  כתבתי לאורי  רם מכתב זה  שאיננו ממצה  את  הדברים שהועלו בספרו  החשוב.

 

לאורי  רם שלום רב

 

קראתי ברב  עניין את ספרך  על הבובריאנים  החדשים. למדתי ממנו הרבה דברים חשובים בימים ההם בזמן הזה. אני עצמי בן דור אחר ממך. אם ללכת בעקבות ההיסטוריונים אתה מדור מלחמת  לבנון. אני  מפא'יניק אבוד ולא רק אלא  גם עסקן וקיבוצניק. כל אחד והסתירות הפנימיות שלו, המאוויים והתקוות , האשליות והשקרים.

הספר  מעניין ביותר . אני זוכר  את  עצמי מגיב לקטעי הפלישה  של הסוציולוגיה   של הבנים איזנשטאט וחבורת האמריקאים שאתה  מתאר.  לדידי   הם  היו חשובים כאידיאולוגיה נגדית  למרכסיזם המתנפל המכסה  על  האגרוף הסובייטי אך חששנו שמי  שמדבר  על ניתוח ללא  ערכים יתמוך בחברה בלי ערכים. שהמתודולוגיה תרדים  את חוש  הביקורת  הנובעת מתוך הרצון לבנות  אלטרנטיבה חברתית.   אסור לשכוח  כי  כל  אותם דוקטורים בני הארץ ששאבו את  רוחם מארצות הברית הדוברת  בשם  החלום  האמריקאי  הגיעו אל טלקוט פרסונס והם מלאי  דימויים וזיכרונות מהעימותים  שבין ברל  כצנלסון לרביזיוניזם ולשמאל הטבנקיני, כלומר לא מתרבות  מערב  אירופה  אלא  מרוסיה והמזרח, מהויכוח  עם  החדר והמהפכה.  איך פעל העיכול של  שלשת הקודקודים הללו  בלבם של  בוגרי  מלחמת העצמאות. מה  היה  גלוי בו ומה  נסתר. פרסונס  הביא את  רוח הצינון למערבולת הגדולה, המהפכנית בהוויתה  של  קיבוץ הגלויות ויצירת  החברה  הישראלית אולם עם הצינה רוחו הביאה משב  אידיאולוגי תומך  ביצירת הביורוקרטיה הפוליטית והאקדמית ולניעור  היצרים  האנרכיים שליוו את התהוות  החברה  הישראלית.  כמובן שאינני  רואה ברוחם של הסוציולוגים  אחראית למהפך  הפוליטי שנבנה  במשך השנים בארץ. גם לא  לרוח הפרצים האנרכית  דתית הגוש  אמונימית  , ללאומנות  הלוהטת שיחד  עם הניו אייג' מהאגף האחר והפוסט ציונות בנוסחים מסויימים מהווה  ביקורת חדשה על  החברה  הישראלית שיש בה הרבה מן הטוב והרבה מהרע. (שלום  נהג לומר  כי  הוא  אמנם אנרכיסט דתי  אך הוא  נגד  אנרכיה).

בובר כנציג  התרבות  המרכז אירופי חש את גלותו בארץ לא  רק  כשוחר  שלום, כמי  שהשקפתו הובילה  אותו ללאומנות גרמנית ולרגשות אשמה  כלפי תמיכתו במלחמה אלא גם  כיקה בתוך ממסד פוליטי מזרח  אירופי שהיה צריך להתמודד  עם  אורתודוכסיה קומוניסטית שתבעה להגיע לגאולה בזכות הוויתור  על הלאומיות  ובסופו  של דבר  היתה   לתנועה לאומית (חוץ מהלאומיות  היהודית) בובר שוחח עם הרמן כוהן ורוזנצוויג, עם גטה ושילר וניטשה אך חי  בארץ ישראל תחת מנהיגותם של  בן  גוריון טבנקין וחזן. לא  היה לו עסק עם  החרדים.  (אני כתבתי  עתה משא  על הקשרים בין בובר  לקיבוץ הזורע 'שהתבולל' בשומר  הצעיר ושם ניתן לראות כיצד בובר חש כי  הוא בא  לארץ ללמוד ולא ללמד כי  הוא  אחר את תקופת הייסוד וסרב להנהיג  את העלייה השלישית שקראה לו. )

אני בדעה כי  פוסט ציונות כמו פוסט מודרניות  יכולה  להיות המשך  או  ניתוק. פוסט מודרניזם יכול לבקר  את  המודרניות באזמלה  היא או לנסות לשבור  את האזמל.  לנסות להעמיד את  המודרניות  מול תוצאותיה  האנטי הומניסטיות ולכפור בהומניזם. להעמיד  את  הציונות  בפני  המחויבות שלה לכונן חברה לאומית פתוחה ואחראית  במשפחת העמים , מה שגורדון קרא עם  אדם שלעם יש  אחריות  כמו ליחיד (ואתה  מבין  שאני לא  מקבל  את  תפישת  שטרנהל  על  גורדון) ולכפור בעם יהודי ולהוריד את הרגש  הלאומי למחתרת המשוחררת  מאחריות ופועלת  ללא מגבלות  כמו שקורה  לאורתודוכסיה  בחלקה.

קריאתו  המחדשת של שנהב את בובר היא בשורה חשובה, גם  קריאתו  המאוחרת של איזנשטאט.  אתה  העלת אותה  מדרגה. וזה חשוב דווקא מתוך כך שנדמה  לי  כי  עתה  אנו נמצאים  בתהליך  של בניינה  מחדש  של  החברה  הישראלית  בתוך מדינת ישראל, בהכנתה להפיכתה  מחברה  של  מהגרים מהפכנים לחברה  רב דורית ורב תרבותית   עם פיתויי תפישה  ילידית מעריצה, ביורוקרטית לוחמנית ועם סיכוי לחברה ביקורתית מגוונת ופתוחה היוצרת קהילות  מקום, רעיון,מוצא,  מקצוע, קהילות פתוחות המאפשרות צמיחה פוליטית ומסקנות הלוקחות  אחריות  אנושית  כוללת. קהילות  מתקנות עוולות חברתיות.

את כל זה  לימד  אותנו בובר  שלא  היה  נטול חסרונות  כמו  כולנו.

הפגישה האישית  המאוחרת שלנו אתו הייתה  בתחילה  מאכזבת מאד כי  כל חסרונותיו  ניבטו  ממנה. אך פגשנו בו  כאיש מאד מבוגר. אברהם שפירא כעורך מופלא הפך את השיחות  לשיחות בכתב  מעוררות השראה אך  לקח לי הרבה  שנים כדי  לבנות לי  דמות של בובר  על יתרונותיו כמי שמתפלל  לדושיח ולא  כמי שהשיג  אותו.

מה שהאברמאס  עשה לדעתי הוא התרגום  הפוליטי  הנאור  של  בובר. זה  היה  אפשרי  בגלל היותו פוסט פרנקפורטי  וצלול מרבותיו גם מתוך שלא חי את הפצע הנאצי  כמו רבותיו. הוא  לא  יכול לתרופם לפאן הניואייג'י של בובר ולא לצידו  המיסטי וזה  יתרונו.  הוא לא  יקדש את החול. וכאן  אני רוצה להוסיף  הערה של  בר  בורוכוב. בר  בורוכוב  נשאל  על ספרו של  לונאצ'רסקי שתבע בראשית  המאה להפוך  את הסוציאליזם לדת. לעצב לה טקסים  אלטרנטיביים , לקבוע לה  הלכה. בורוכוב  ענה לו כי  הוא מתנגד לכך  ולא בגלל שדת כזו תמחוק את  המערכת הלאומית  אלא  משום  שהוא  חשב שהסוציאליזם  צריך לשמור על  עצמו כתנועה פוליטית. ככזו  עליו לשמור  על  עצמו  כתנועה  ניסיונית.  הדתה  של הסוציאליזם יביא  אותו לקפיאה ולכניעה לכוחות השואפים ליצור מערכת  סמכותית. לקבוצות  מחקר ולדרכיו יש  נטייה מאד  ברורה להפוך למוקד של פולחן. אני  אוהב לחוש מתחת  לאמירה  המתודולוגית המנוסחת  היטב מבחינה אקדמית את  הרוח  האישית, הלבטים והתקוות שהכותב מוסיף לא מתוקף סמכותו  המדעית אלא  מתוקף  הנופים  שמגלה  המחקר. ואת זה חשתי  כל קריאת הספר  שלך.

בכוונה  אני לא  נוגע באותה  תנועה שאני  הייתי ועודני  מעורב  בה הקשורה  עם הזרעים שזרע בובר.  נדנדתי לך  מספיק.

לפתוח חלון חצי יובל ליד הרצוג

עשרים וחמש  שנים ליד  הרצוג  איננו  אירוע  מבודד. זהו אירוע  המשתלב  עם  תהליך איטי אך היום  כבר נראה מובחן  של צמיחת  בתי לימוד והגשמה בקרב ציבורים חילוניים דתיים ומעורבים .

ביסודו  הוא נראה  בעיניי  כאותו מפגש  אולי  בלתי אפשרי בין האור לשורשים. ולא  אקבע מי כאן  האור ומהם השורשים. אומר  רק     שכשנותנים לשורשים דרור  להישלח אל המעמקים ולא  בודקים את  אורכם ונפחם על ידי עקירה  וכאשר נותנים לשמש לזרוח על העלים הירוקים ולמשוך אותם למעלה  בלי  לגזום עד השורש   יוכל הצמח לצמוח כמו שצריך.

 

אולם כדי להגיע לתודעה כזו אין זה מספיק  לדקלם אותה. לעתים קרובות היא  נובעת  או מתוך  משבר גדול או  מתוך תהליך ארוך של יציבות.  ושניהם תקפו אותנו יחד. גם משברים שקשה  לשאתם וגם תהליכי התערות וחיפושי דרך. גם מכות  שהאירו את התהום  וגם  געגוע שנרקם והלך לכדי משאת נפש.

 

אבא קובנר  כתב  פעם שהיה  רוצה לבנות את ביתו  לא מן המסד עד  הטפחות אלא להתחיל בחלונות. בפתיחת החלונות. וזה מה  שבעצם היה  הצעד הפותח של אותה תנועה בקרב דתיים וחילוניים שנקעה  נפשם מבנייה  המרוכזת בפולמוס, בהפחדה, בהקמת חומות. הצעד הפותח לא התכוון להרוס את  הקהילות השונות אלא לפתוח להן אשנבים וקשר  אל  אלו שלמרות שאין  הסבר  בידיהם מדוע  הם שותפים אך מלווה  אותם   אמונה   כי אכן זה  כך. השותפות  הגיעה  מתוך החיים המשותפים  ויחד עם העובדה שקהילות רבות  דווקא הסתגרו  גיאוגרפית יותר ויותר. תהליכים  של פרישת קהילות נראתה  יותר ויותר בלתי מותאמת  לרחשי הלב. נוצרו גם המון שטחי שיתוף בעבודה, בשיח הציבורי, בחיפושי הרוח ובתחושה  העמוקה  כי  החברה זקוקה  לתיקון מוסרי וכי ההסתפקות  בשותפות המדינית איננה משמשת תמיד  כלי לקידום עניינים אלו.

 

בסוף  שנות השמונים הגיעה ארצה  שמועה כי ההיסטוריה  עומדת להסתיים.  נפילת חומות ברלין  העלתה  את הרוח האוטופית באירופה. זה היה  הד חוזר להלכי רוח מהפכניים של  סוף  שנות הששים שביקשו  את  החלום החברתי להשיג  מתוך חיבור  אל חלום של שחרור  תרבותי. השמועה  על מותה  של ההיסטוריה לא באה ברגע של ניצחון  של  השמאל האירופי שחתר  אליה  אלא  דווקא בימי פריחתו של ימין חברתי.  אך השמועה  לא הגיעה  לאוזנה  של ההיסטוריה ולמרות  התהפוכות במבני הכוח הקיים האלימות, המלחמות, חוסר  הישע חגגו. יש חברות  החוגגות מסורת זו של אלימות המחליפה  את התרבות.  גם לנו יש מסורות  המדברות על קיצה  האלים של ההיסטוריה אך דומה  כי הציונים כבר  היו מספיק זקנים כדי לדעת  כמה מלכודת זו יכולה  להיות מסוכנת דווקא ליהודים. עד  כמה  היהודים לא יכולים להתקיים בחיים המודרניים  בלי  חיים דמוקרטיים המכירים בריבוי הזהויות והתרבויות, בחובת הקשב למיעוטים, בלי המאבק הבלתי פוסק באלימות. עד כמה  יהודים אינם יכולים לחיות את חייהם אלא   בתוך ריבוי  של קהילות פתוחות וסובלניות  לא מתוך חולשתן ושבריריותן אלא מתוך אמונה  בכוחן היוצר.

 

תהליך ההיווצרות של הקהילות  הלומדות  , מחדשות  ומגשימות  הגיע דווקא ברגעים שבהם הקולקטיב כמקור  סמכות יחידי קרס. דווקא אז כנשאלה  במלוא  העוצמה  שאלתו של היחיד. רגעים   בהם השמחה לאיד  גילתה עד  כמה  מתחת  לפראזות קולקטיביסטיות מתגלגל אגואיזם  תובעני פגעו ברקמות החברה. היה נראה  כי הבורות מתגלגלת  בחיבור אינטימי ומוזר של  אופורטוניזם ודוגמאטיות. אך דווקא אז נולדו הלכי רוח נוגדים. בהיסוס רב. עם הרבה  רגעי התפוררות ומשבר. אך התברר כי  כמו בימי כפור קשים השלג נערם. החל לצמוח  סוג של לימוד שאינו  מותיר  את כל השאלות עם תשובות אך לא  מתאהב בקושיות משתקות. לימוד  שהוא פגישה  בינאישית. תובע  מרחק כדי לקבל פרספקטיבה ואינטימיות  שאינה  בוחלת בהזדהות.

 

הלימוד  המחודש  של פרקי תלמוד אצל חילוניים מתוך רצון לראייה מורכבת יותר של חיי הקהילה והדילמות המוסריות העומדות בפניה נפגש  עם ראייה  מחודשת של החלוצים בחרה  הדתית  לא רק  כמעצבי פוליטיקה יהודית אלא  כהוגים, כבעלי ביטוי אישי, כבעלי חשבון לב ושומרי אופק. שתי הקריאות הללו הביאו לקריאה מתחדשת של התנ'ך ושל  המסורת הפילוסופית והדתית. החיפושים האישיים שליוו את  התהליך הזה היו גם חיפושים אחרי חיבור עם מסורות מגוונות כאשר מסביב לאט לאט צומחות מסורת ביקורתית של מחיר קיבוץ הגלויות  המחייב  מעשה  של תיקון תרבותי וחברתי מתמיד.

 

 

 

 

הצמיחה  של קבוצות ובמיוחד  קבוצות של צעירים מסביב לרעיונות הללו לא עצר  את השיטפון והשידפון  התרבותי חברתי בחברה  הישראלית .  היתרון שלהן בתוך העוצמות הגדולות הרוחשות מסביב   הוא  שתהליכי השינוי הדרמטיים העוברים  עלינו  נראים  כנטולי כיוון ומטרה. הם  פתוחים ומגוונים  ולקבוצות הלימוד והעשייה  המשותפות  אופק משותף. האם יוכלו ברגעים מסוימים  להכריע  על כיוון , על דרך?

 

הרבה   מצבים  של אי וודאות יעמדו בפנינו.  איננו יכולים  לגזור את כיוונם רק מתוך תהליכים שעברנו עד עתה אך  הסיכוי שנוכל לפלס בהם דרך קשורים במידת האמון והחום האנושי  שנצבור  כאן ועכשיו.  אותו חום אנושי ואמונה בתרבות הנצברים בכל אותן  תנועות התחדשות  יהודית  אנושית ציונית יוכלו לצייד  אותנו  לקראת  החמסינים הגדולים או משבי הקור  שמחכים לנו בפינה.  ואם במקומם יבוא אביב מתחדש נוכל גם לקטוף פירותיה של עבודה  זו  הנמשכת שנים ארוכות.

הערה על גרשום שלום כנגד הערות משמיצות

בתגובה ל'אבי הקבלה המתה' מאת אביה הכהן, גיליון פרשת בחוקותי / מוקי צור | מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

קראתי בצער את תיאורו של אביה הכהן על גרשם שלום. אני עצמי נולדתי בשכונת רחביה וכלבו של ג' שלום נשך אותי. אנשי רחביה ליוו את התקרית בכל מיני פנטזיות על הכלב של המקובל, פנטזיות שהיו יפות לאנשים שחיו ברעידת אדמה שבין תרבות, היסטוריה והומור מוזר. אך מאז שהבנתי את עצמי לא יכולתי לקבל ברצינות את ההנחה שמעין מפגש כזה צריך לקבוע את יחסי לאיש ולעבודתו המדעית-תרבותית. כך, אני לא חושב שגערה באיש צעיר, אפילו כזה שהתכוון לטוב, צריכה להוות מפתח לעוינות והטחת גערות שלאחר המוות.

הלל צייטלין היה איש פורה מאוד, ניטשיאני אדוק ובעל חזון, ששב בתשובה לאחר נדודי רוח. הוא היה מורה של י"ח ברנר ושל יצחק שדה שלא התחברו להתלהבותו הדתית כי ראו בה טריקת דלת לבניין אותה התחדשות ציונית בה האמינו. אין זה אומר שום דבר לגבי הלל צייטלין, למי שמעריץ אותו על פרץ אמונתו ועל הכיסוי שהוא מכסה על ספקותיו ואימתו הפנימית. כך נבנו למשל יחסי הרב קוק עם י"ח ברנר: זה העריץ את סערותיו וזה העריץ את עומק תהייתו, ולשניהם היו רבדים אחרים שקרעו קרעים ביניהם: החרדוּת של הרב קוק ואמונתו ההומניסטית של י"ח. ברנר (דרך אגב, כדאי ללמוד דווקא משיחותיו של הלל צייטלין עם הרב חיים זוננפלד והרב קוק על אותו קרע ממשי וכואב שבתוך העולם הדתי ובין דתיים וחילונים). הלל צייטלין לא התכחש מעולם לאהבתו לי"ח ברנר, אך הטיל אש וגופרית על חלקים מהמפעל הציוני.

גרשם שלום לא חי בפרופסורה בלבד. הוא היה הוגה, מאמין ומגשים בעלייתו ארצה. אין רבים שתרמו כה הרבה להבנת היהדות כיהודים פוסט-התבוללותיים כגרשם שלום. רבים מהדברים המדוקלמים היום בשם "הקבלה" הגיעו אלינו בזכות מפעלו הגדול, והוא ראה את המפעל הביקורתי כתשתית למפעל שעוד צריך להגיע: רנסנס יהודי השואב מהתנסות בניין החברה בארץ ישראל.

באשר לסיפורי האוניברסיטה שהכהן מספר על יוסף וייס והשל, מן הראוי לבדוק לעומק את הדברים, כפי שהעיר כבר פרופ' יהושע בלאו. וייס הודרך על ידי שלום והעריץ את שלום. שלום דאג לו גם כשגלה לאנגליה. האיש במחלתו קיבל עזרה ממשית ממורו. העיזבון של יוסף וייס נמצא עד היום, ולא במקרה, בארכיונו של ג' שלום שהעריך אותו מאוד.

סיפור האקדמיה הוא סיפור אנושי קשה, כמו גם הרבנות, וחבל להטיל את כל כאביו על שלום. מאבקו למשל להביא את מרטין בובר ללמד יהדות נכשל בגלל כמה אנשי אוניברסיטה. למרות שלא חקרתי את הנושא, אני משוכנע כי גם אבירי האוניברסיטה העברית האחרים לא קיבלו את אברהם יהושע השל. השל היה יוצר חשוב ויצירתו ועמדתו המוסרית היו חשובות בעיניו מממצאיו האקדמיים. עבודתו הרוחנית כהוגה, כסופר, כמאמין, כמורה דרך, היא שקבעה את דרכו והיא שמסבירה מדוע הוא לא הגיע לאוניברסיטה העברית, כמו 'רב צעיר' לפניו.

אך השל עצמו ידע כי אי נכונותו לערוך את הקפיצה הנחשונית ארצה, כציוני מעמיק, היא שקבעה את גורלו. שלום עצמו, כדוקטור צעיר, עלה ארצה מתוך ויתור על המשך חייו האקדמיים. הוא כבר כתב דוקטורט על ספר הבהיר, אך מתוך אמונתו הציונית עלה ארצה כשהוא בטוח שיצטרך ללמד מתמטיקה בתיכון… חלומו היה שבסופו של דבר חקר הקבלה, כחקר ההיסטוריה היהודית, יאפשר לאחרים ליצור את ההמשך האמיתי, היוצר, לחיים היהודיים. הוא חשב שספרים, מחקרים, פתיחת מדורים כמוסים בסיפור היהודי, התמודדות עם פרשיות היסטוריות מכריעות, הם תנאי לכך שתקום גם יצירה יהודית לא מנותקת אלא יוצרת.

מטלה זו לא הייתה פשוטה. לא לו, לא לחבריו ולא לנו. אולם עניין אחד חשוב להדגיש: למרות שג' שלום לא היה איש השייך למחנה הדתי, למרות שהוא גילה לא פעם את המלבושים וההדחקות, את דלות השפה ואת אהבת הסמכות, למרות שהיה ביקורתי גם כלפי עצמו (במיוחד לנוכח העובדה שרבצה כל חייו על מצפונו, והיא שלא חזה את השואה), האיש גילה כי בא-להים הוא מאמין. הוא חשב כי גם בשעות של הסתר פנים יש לו גילויים. הוא חשב, שלא כמו חילונים רבים, ש"בלי הא-להים הכול מותר", בנוסח שניסח דוסטויבסקי. הוא גם למד את כל מכמני היהדות למרות שלימד רק את הדברים שאותם חקר. האגדות שלא למד תלמוד או שלא החזיק את השולחן ערוך בספרייתו הן בדותה שצריכה להסביר את עומק מחקרו ואת אי קבלת סמכות הרבנים הגלויה שלו. האגדות שרקמו מסביבו הזיקו לשמו אך לא למחקריו ולא לאלו שליוו את סערות חיפושיו.

בדבריו על מרטין בובר אמר ג' שלום: "הוא היה לנו מורה, ממנו למדנו כי תלמידים מורדים במוריהם". פרופ' ליבוביץ' ופרופ' קורצווייל היו נתונים בסערת ויכוח גדולה עם ג' שלום. יש ללמוד את הוויכוח לעומק. יש גם מקום לוויכוח של בני דורנו עם הישגיו ותפיסותיו, אך אין ללכת שבי אחרי גערת איש מבוגר, בודד מאוד, שזכה כל ימיו לביקורת עזה.

חברו הטוב, ולטר בנימין, מגדולי הרוח של המאה העשרים, שלא הגיע ארצה למרות שהוצע לו להגיע ולהיות רש"י המפרש את הטקסט של תרבות ימיו, כתב פעם לג' שלום כי אמנם חייו בארץ מלאים ספקות, תהיות וקרבות, אך הוא צריך לחוש בטוב כי יש לו קהילה שעמה הוא יכול לנהל את הוויכוח, וזה הניצחון הציוני החשוב ביותר.

ג' שלום תרם לניצחון זה רבות – ותרומתו עוד תוכר. אך האם נוכל לומר כוולטר בנימין שיש לנו קהילה יהודית משוחחת באמת?

נתפלל לה'.

ברכה לסדר פסח בעין גב

הא לחמא  עניא, לחם העוני

זוהי  המצה  שלפנינו – כאן ועכשיו

שאכלו אבותינו במצריים-  אז ומזמן

למען נראה  את ירושלים בבניינה – בעתיד.

 

שלשת מימדי  הזמן משתתפים עמנו בסדר  הפסח הכאן, האז

והלו יהי.

 

האם  נדע כי  גם כאן,  בארץ המובטחת יש לצאת ממצריים  שבתוכנו, שמסביבנו?

האם נוכל  לחצות תמיד  את ים סוף ,  לגלות את  המדבר ולנדוד  בו בלב  הנראה  כה בנוי, כה סלול?

האם נדע להקשיב לקול הקורא לנו תמיד  קומו תועי מדבר, צאו מתוך השממה, הקשיבו לטבע  הזורם, הענו למצוקת האדם, היו נחשונים הקופצים אל הלא ידוע,  אל החירות?

 

כל דכפין , הרעב והצמא לחירות, לאחריות,  יבוא , ישתתף  במסע.

בכל דור ודור.

 

ברכה לסדר פסח, עין גב תשע'ה

מה נשתנה

מה  נשתנה

 

אנו  המהגרים בזמן שואלים תמיד מה השתנה. מאין באנו ? לאן נוסעים? במסע הגדול הזה  יש שסופרים בלי הרף  את עמודי החשמל  החולפים, אחרים מתבוננים   באבני הדרך . כשהפלגתי על אנייה הדריכו אותי שהדרך היחידה להימנע ממחלת ים על הסיפון היא   לא לנעוץ עיניים בכל גל, לא  להתעכב  בכל טלטלה, לא להזיז  את המבט  מהאופק  האינסופי.  אך מי יכול?

מה נשתנה  של פסח קשור  אצלי לא  לישיבה  ליד  השולחנות, לא לקולות הילדים הקטנים השואלים שאלות (למה  המבוגרים אינם שואלים שאלות את הילדים? למה  המבוגרים  תפשו  חזקה  על

התשובות ?) אצלי הקושיות  הן תוצאה  של המסעות שאנו עורכים. בהגירה בזמן  השאלות מתערבבות עם  התשובות.

 

אני מבקש להביא  שני תיאורי מסעות- שינויים האחד של סופר גדול והשני  שלי להבדיל.

 

הוא  החליט  לצאת לעיר הגדולה, לצאת מהעיירה הסוגרת, לפרוץ לעצמו דרך  חדשה. כדי שיוכל לצאת הוא היה צריך לנסוע בעגלה. על העגלה  כמה  נוסעים. הכל נוסעים אל העיר  הגדולה הוא נוסע אליה בגעגוע אל  האופק הרחוק הם כדי להנות מהמיית הגלים. הוא מבקש דרך  אל החלום  הגדול, הם אל הפיהוק הרחב. הם מתרחבים בעגלה ודוחקים אותו לפינה. הם זוללים ודוחפים זה את זה. הוא מתכווץ והולך. אך הכל  נוסעים  למקום אחד.  י. ח. ברנר יודע : באותה  עגלה , באותו מסע יכולים לדור יחד הבריאות המדומה והשתלטנית , החיפושים האינסופיים ולעתים העקרים.

 

מול סיפורו זה  אני מבקש לספר סיפור של מסע ברכבת אחרת. רגע בחיי.

הרכבת הקטנה  יצאה מהתחנה  העתיקה  והמוזנחת בירושלים.  הכיוון היה  צפונה.  קבוצת נערים ונערות  יצאו לקורס מדריכים. אני שהגעתי לא מכבר  משליחותם הדיפלומטים של הורי בארגנטינה הייתי  קצת זר. במולדתי.  השנים שביליתי שם עשו אותי לזר  כאן,  הייתי  ציוני אדוק וישראלי קצת חלוש. לבשתי מכנסי צמר אפורים  ולא חקי עם כיסים בחוץ, מילותיי היו חסרות, וחשתי  עצמי שונה ואולי בדרך בטוחה לבדידות לא  מכובדת.  כמה מחבריי הבינו  שיש להם עסק עם אחד  שהגיע  מדרום  אמריקה.  הם חשבו שאפשר לסדר  את העניין  בקלות ולדבר  אתי על הכדורגל בארגנטינה אך אני נותרתי אילם. רציתי לדבר  על ציונות והשיחות על כדורגל רק  חשפו  את חולשתי., כעבור  זמן הבנתי : המסע הזה ברכבת יסתיים כנראה  באלם.  בגלות בביתי שלי. לפתע  החלה  שירה. לא  מאורגנת. קצת עם זיוף אך עם הרבה מרץ. היו טפיחות שכם ומחיאות כפיים.  לא שיחת נפש, לא  דיבורים על חזון משהו  המולתי וחם. החל ריקוד משונה  בתוך הרכבת הנעה. זיהיתי  את הרקדנית המיוחדת , נערה שחייכה לכולם ורקדה  בעבריתץ נדמה  היה לי כי רק  אני, הציוני והזר  רואה שהיא  רוקדת בעברית.

חשתי מצטרף. כבר לא מתדפק אל דלת. מסוגל להתבונן בחלון של הרכבת הנוסעת ולראות את לבי מבפנים. חל שינוי.  חשתי מצטרף אל מסע.

נפתולי חלוצים

נפתולי חלוצים

 

ולא  להתיימר לפניך בדרכי הסלולה…

כי לעוררך אני בא

 

י.ח. ברנר

 

במרכז  תרבות בעפולה  עילית ישבו עשרות רבות של צעירים ושרו שיר. זה  היה  השיר  שלהם. שיר אינטימי ושיר של יחד.  המילים הנוקבות הם משל י.ח. ברנר. 'המעורר'. שיר ? קטע פרוזה  שקורא  לצעיר תקופתו, ראשית המאה  העשרים, לזנוח את האשליות ולעשות למען התקווה. בקטע פרוזה זה   שהיה לשיר, המילה  'לא' מוזכרת הרבה.יש בו זעקה להסרת מסיכות. זעקה  אל הכנות. אל המעשה  שצריך להיעשות למרות מה  שנראה כסוגר  עליך, כמסגיר  אותך.  והרי אז  בשנת 1905, כשנכתב הקטע  'המעורר' כתב  ברנר   'מכתב ארוך' , מכתב  נורא, הזועק את  גורלם של היהודים ובו הוא  כותב  על 'ששה מיליון כשערה  ערופה', ההולכים לטבח, על זקניהם וטפם.  אזכרת הששה  מיליונים ב1905 מצמררת. אנו יודעים מהיכן שאוב  המספר (מספר  היהודים שגרו  באימפריה  הצארית) ובכל זאת עד  היום אזכור המספר הזה מצמרר. והנה  יושבים צעירים ישראלים בעפולה בשנת 2015 ושרים את המעורר של ברנר אחרי אוקיינוס  של  זמן והמילים  הופכות  להיות  שלהם. המעורר קורא להם להיאבק בפיהוק  הקיומי המאיים על האדם בימים ההם בזמן הזה. הם רואים עצמם  כחלוצים בזמנם. הם יודעים יפה  את הקרב  נגד  התרדמת והדוגמאטיקה, את הצורך להתמודד עם מציאות על חידותיה ומחסומיה, על  דמיונותיה ותהומותיה.

השירה  המשותפת של  צעירי היום את מילות המעורר של ברנר באה מתוך תחושת קשר אל האיש ויצירתו. ברנר הנביא שסרב  לחזיונות תלושים, לתחזיות בוסר, לכיסוי וצביעות שהאמין במילה, במעשה המורד, ב'דרור לנפש ופת לדל'. לדידו יש 'להגביר  את הריאליות ואת הקדושה'  את האחריות למציאות ותביעותיה ואת המרד המאפשר לא להיכנע למחלותיה, לשקריה.

 

כיצד התחברו צעירים אלה  בעפולה של 2015 עם 'המעורר' של  ברנר? האם יש  אמת באותו רנסנס פנימי  התובע לחזור אל הראשוני כדי ללכת קדימה? האם יכולים  בני זמננו להתחבר אל עולמם של חלוצים אחרי שעברו עליו תמורות כל כך דרמטיות?

 

החלוץ מהגר צליין

 

החלוץ העולה ארצה  אינו מהגר ואינו צליין.  אך יש  בו משהו  משניהם. כמהגר  הוא פותח מעגל חיים חדש . עליו להסתגל לתנאים חדשים, לעתים לשפה ובודאי לשפה  קיומית  אחרת. המציאות שמקיפה  אותו מהווה  לו אתגר אליו הוא  צריך להסתגל.אך  יש בו גם יסוד  של צליין. המקום אליו הוא  הולך  רווי  סמלים. הוא מצפה  שמפגשו  עם המקום ועם האנשים ההולכים למקום יעורר  בו  חוויה , עליית נפש.  כחלוץ עולה  הוא מבקש  את  שתי ההתנסויות הללו : התנסותו של  המהגר ושל הצליין. פעם  הוא  נפגע מהמכשולים   הניצבים מולו כמהגר ופעם הוא חש  כי  אין הוא  יכול להרגיש   את שהיה  צריך  לחוש  כצליין. הרבה פעמים צליינותו תובעת ממנו  שלא לתבוע מהארץ החדשה  אליה  הוא  מגיע  שתעניק לו את שארץ מהגרים  מבטיחה : העלאה בתנאי   החיים. הוא חש כצליין שבמסעותיו  מסתגף בתלאות הדרך.  אולם שלא  כצליין אין הוא  בוטח שחוויותיו הנאצלות יסתיימו בשיבה הביתה  לשגרת יומו.   אין הוא   יכול להתרווח  אחרי  המסע ולהביא  את סיפור  עלילותיו בפני קהל הצמא להרפתקאות ממרחקים.  לספר  את סיפורו.

 

האנתרופולוג  טיילור תיאר  כה  יפה את החברותה  הנולדת במסע  הצליינים.  בדרכם אל הקודש חיים העולים לרגל יחד, בשוויון ערך בקומוניטאס, הם מסתפקים במועט, מורידים  מעצמם  סימני שררה. חשים את  אהבת השותפים להרפתקאה אך  חשובה להם הידיעה  כי זהו רק  שלב   ביניים, פרק חיים  קצר  שתפקידו לא להימשך אלא  להיות  מוקד של השראה מתמיד בתוגתו של יום המחרת הארוך והמייגע. ייתכן כי המאמץ ליחד במסע  עליית הרגל יתהפך עם השיבה לבית. שוב  יצוצו ההיררכיות,  שלטון האדם באדם, והם ילוו  בנוסטלגיה מתקתקה אל  המסע הקדוש והמוגבל.

 

לא מעט מן החלוצים שהיו חברי תנועות נוער  הכירו יפה  את חווית הצליינות שמתאר  האנתרופולוג. הם הכירו אותה במפגשים תנועתיים, במחנות  וטיולים. בכל אלה  היתה  התרכזות בחזון, חמימות של יחד של שווים, ראייה חריפה של  קודש. אך  היתה בהם גם חזרה לחווית  הבוקר שלאחר,    אל השגרה, אל הבית הסדוק ואל מוראות החברה ומחלותיה.    החלוצים  שעלו ארצה   חשו כי אין הם צליינים המבחן שלהם   שונה. זהו מבחן של חיים, מבחן לחיים,   בו אתה נשפט לאורך ימים ארוכים.

 

 

חלוציות של בני הארץ

 

העולה ובמיוחד  החלוץ  מבקשים אורח חיים מתמשך. זה הפוגע  בתחושת הקודש, זה  המבקר את  השגרה. זה התובע את הזמן הארוך, זה  המבקש  את  אינטנסיביות  האמונה. המעבר מארץ לארץ יוצר הזדמנות מפתיעה לקיים את אותה התרחשות של מפגש  בין המהגר לצליין. האם הוא  יכול להתקיים בקרב  אלו שלא חוצים יבשת, מגשרים בין נמל לנמל? האם הוא  יכול  להתקיים בקרב  בניו של המהגר –  הצליין, העולה  – החלוץ?  אלה  חשים  כי הוריהם  היו רוצים לראות בהם  את  הפיתרון לחלומם הבלתי מושג. את אותה  שייכות לא  שואלת, לא  תוהה, לא מתגברת על מכשולים אובייקטיבים וסובייקטיביים. הם מכירים את פולחן הוריהם הרואים בהם  ילידים, הם מכירים את עצמם כמורים של הוריהם  להסתגלות, לשפה, למקום.  כיצד יוכלו הם  לחיות את  חווית  המהגר והצליין, החלוץ?  האם יכולים הם למצוא את  הפתרון הגיאוגרפי לצרכיהם ?

 

האם מסעות בני הארץ כתרמילאים  בעולם הרחוק, השונה,  התובע מהם  התנסות   ראשונית והסתפקות במועט הם  הניסיון לשחזר את  ניסיון הצלייני חלוצי  של הוריהם וסביהם ? ואולי  הירידה  המורדת היא  שמשחזרת  את  חווית ההגירה    של דורות קודמים?

 

 

בשנים הראשונות אחרי  קום המדינה  פשטה האופנה  לכתוב  שירים על  המדבר. הארץ היתה  נתונה  במציאות אחרת לגמרי  אך הגעגוע  אל ההתחלה, אל הראשוני, אל  תנועת הראשונים המשיכה  להתקיים ואליה  נשאו  כנפי הדמיון. שירי  המדבר  היו קשורים כנראה  גם לפולחן הטיול והיחד למרות שכבר  הועלתה  בהם נימה  של קשר  אל  חוויה  אינדיבידואלית יותר, בהם בא  לביטוי אותו צימאון להיפרד  מעבותות  החבורה.

 

אך בשנים הראשונות ההן  חווית  המהגר  היתה   חזקה ,  חלק  מהנוף האנושי  שליווה  את כולם.  כבר אז  החלו לשאול האם נגמר עידנו של החלוץ? תרמה לכך  גם הרגשה  עמוקה  של אבל  על אובדן הבית  אובדן האדם  שהיו כרוכים בשואה ובעלייה של קהילות שלמות  ארצה  .   תחושת היום  שלמחרת הלכה  והתעצמה. המסע  אל התיקון היה  נראה רחוק מתמיד.  הן האחריות למהגר  והן תחושת הצדק המתגלה  בשעות קודש התעמעמה.

 

נפתולים וממשות

 

כשהייתי מנסה לסכם את  דרכם של החלוצים הייתי מציין שני  שמות של חלוצים הקבורים בבית הקברות של כנרת: נפתולסקי וממשי.  נפתולים וממשות. כאבים ויצירה.  החלוצים חשו את מלוא הסתירות שהתגלו בדרך וראו עד  כמה   שהן צריכות להיות חלק מתודעתם. אך נפתוליהם לא באו להצדיק  תנומה, וזיקתם לממשות לא  באה למחוק פתיחת  אלטרנטיבות.  הנפתולים באו מתוך  ערות פנימית,  רגישות, מאבק על  יצירת  אפשרויות חדשות , לקיחת אחריות. כמה  קל היה להפוך את הנפתולים לתירוצים ואת הממשות להודאה של סוף הדרך.

 

המסע  של החלוצים ביקש  בית אך לא בית כלא.  הוא ביקש בית עם אנטנות גבוהות לעולם, לנפש, לפסיעה אל עתיד מתקן. להליכה  זו צריך  שותפים, חברים. חלק מהם מצוי בסיפור של החלוצים, בהוויתם ובחיפושיהם אך אולי יותר חשובה התחושה  כי אנו גם היום ובמיוחד היום מהגרים בזמן ולמרות החידושים  מצוקת  האדם ממשיכה לאתגר ואולי עוד  יותר מאי פעם. התחושה  כי  אנו מחפשים יסודות מכווני דרך ומצפון בזמן  הנראה  כמורדם היא  ההופכת את המסע למסע  אל הקודש.

 

ולשם כך לא צריך לנדוד  בין יבשות, לבלות בנמלים, לטוס למרחקים. לשם כך צריך רק לפתוח חלון. גם בעפולה.

 

בעקבות פגישה  עם תנועת תרבות בעפולה עילית

בראשית : געגוע לקו הזינוק 929

 

בראשית

'היה נאמן לרגע הזינוק'  קרא  המשורר וידע  כי נאמנות זו נבחנת בהמשכים  מייגעים. בראשית  צועדת  בדרך המובילה  אל  המגדל  המורד ואל הפיזור, אל התיבה ואל הקשת הצבעונית. אל האלם המפטפט אל האלימות הפוצעת.

בכל ההמשכים שיבואו  נתגעגע  אל בראשית כי היא סיפור שלא נסגר בהפי אנד אלא היה לזרע של עלילות לאינספור, לעלילות אנושיות מאד , המונעות על ידי כתב   החידה של המשפט והדיאלוג ,  של הרשע והבדידות של האחריות להיות אב אחרי  ניתוץ סמכות אלילי אבות. אחרי  עלילות הבנים  המבקשים לרשת ולהיות חופשיים.  כל העלילות המתקיימות  על גבולות הקרבן  והקרבה. אלו סיפורי איכה והנני הבוקעים מסיפורי החלוצים של כל הדורות. בימים הקדומים ההם וביום הזה, הבוקר הזה  המפציע תמיד.  החלוצים  היודעים תמיד  כי העבודה  הזרה אינה רק  מעשים של שווא  אלא גם פולחן   של טינה משתקת . הם המכירים הגדולים של  עיקרון התקווה ,  המנתצים הגדולים של עריצות האשליה.

תמיד יש להתגעגע אל הראשית אך לא להיות נוסטלגי. כי הגעגוע  אל ההתחלה  הוא  הגעגוע  אל עתיד מתיר מאסורים, גואל מכבלים ויוצר קשר  של אחריות בין האנשים. בראשית הוא  סיפור האנושיות בעברית , הוא סיפור  היהדות האנושית.

mukitsur.co.il

לרשת את הגרעינים החיים – לעתיד הציונות

אקדמות ד', שבט תשנ"ח 107
לרשת את הגרעינים החיים
מוקי צור
הויכוח על הציונות, במלאת חמישים שנה לקיומה של מדינת ישראל, דומה להפליא
לויכוח המסורתי אודותיה בטרם הקמתה של המדינה. צצים ועולים נימוקים מבתי העבוט
של תנועות יריבות, תנועות חשובות וטראגיות שפעלו בשנות העשרים והשלושים, כמו
האורתודוכסיה, הקומוניזם היהודי, הבונד וההתבוללות. העובדות הן מימי הקמת
המדינה, הטיעונים מבתי המדרש הישנים והטובים. בתוספת של כמה גרמים של –
ה"פוסט", קינה עתיקה על מות החלום, שוב צצים הנימוקים הישנים. עתה הם מכוונים
כלפי מדינת ישראל כהמשך פשוט והגיוני של התנועה הציונית.
מי לא זוכר את ה"עיוורון לבעיה הערבית" עליה התווכחו מחוץ לציונות ובתוכה כבר
מאה שנה? פחד העיוורון והפחד מפני השיתוק הנובע מתוך הפיכחון הנם מסורתיים.
ניתוח הווייתה של המדינה הצעירה, בעיית הפליטים והשלום, המחדל של יום הכיפורים,
ואי ראיית אפשרות השלום, הוא חדש. הכנסתו למסגרת הניתוח של ההשגחה, המרד –
והמשיחיות, או לניתוח המוצא את המפתח לכל ההתרחשויות בקשר החזקים, בעלי ההון,
נגד נטולי הכוח, הוא ישן נושן.
אפשר לנתח את ההיסטוריה המדינית של מדינת ישראל כהמשך פשוט של התנועה
והניתוח הציונים. הדבר יופיע דווקא בניתוחים הנמצאים מחוץ לציונות: תפישה כנענית-
מדינתית הטוענת כי הציונות הייתה תנועה להקמת מדינה ולביטול היהדות כדת של גולה.
לפי תפישה זו עצם קיומה של מדינת ישראל מבטל את הצורך בציונות ואפילו ביהדות. גם
התפישה החרדית הרואה במדינת ישראל המשך פשוט של הציונות המורדת שיש לפרק
אותה או לפחות "להשתמש בה בלבד" ללא מחויבות כל שהיא, היא המשך פשוט של
ויכוחים ציוניים ישנים. לפי תפישות אלו צריך רק להלביש לנציגי הכנסת את הצילינדרים
של באי הקונגרס הציוני בבאזל ויתגלו אותם אנשים, אותן החרדות, אותן התגובות.
אך תנועה רצונית כתנועה הציונית ומדינה לא יכולים להיות זהים. מטלות של תנועה ושל
חוק, של מחתרת רצונית וצבא מגויס, של קהילה עצמאית וממסד, יכולות להיות
מושפעות זו מזו, יכולות לראות עצמן כממשיכות זו את זו, אך ההתעלמות מן ההבדלים
תביא את שתיהן לתהום.
מדינת ישראל הייתה והינה מדינה דמוקרטית. אזרחיה אינם נתינים, אפילו לא נתינים של
רעיון. הם שותפים באחריות. אין הם מקיימים את רעיון הלוויתן הטוען לזכותה וחובתה
אקדמות
108
של המדינה להפעיל את כוחה תמיד. היא צריכה להיות בית המאפשר צמיחה תרבותית,
קשרים ואינטרסים, שאינם זהים עם המדינה. הצד הדמוקרטי של מדינת ישראל התאפשר
בגלל עברה הדמוקרטי של הציונות אך מימושה של דמוקרטיה בתנועה וולונטרית וקטנה,
ללא כוח וחוק כופה, ללא כוח כלכלי ואלמונית בדיפלומטיה העולמית, שונה ממימושה
במדינה של מיליונים, העומדת בנקודת צומת של מאבקים בינלאומיים, עם צבא, כלכלה,
וחוק מדיני. מדינת ישראל היא שותפה למשפחת העמים, משפחה שאמנם לא פעם
מוכיחה את שיגעונותיה, אך אי אפשר להתעלם מהחובות שהיא מטילה.
הציונות מתחילת דרכה הגיבה למצבים אותם חי העם היהודי. היא עברה מצבים שונים:
מצב של ניסוי התיישבותי, חברתי, אוטופי של קבוצות ויחידים, מיעוט עצוב שהפסיק
להאמין בשיווי המשקל שבין היהודים וסביבתם שלאחר האמנציפציה. מצב של תחילת
אחריות לתנועת הגירה המונית של עם שהאופציות שלו להגירה למקומות אחרים ננעלו
והלכו.
הציונות הלכה והפכה לתנועת עם ברגע של שבר, רגע שבו לתנועות אחרות אבד המפתח.
הציונות לא הצליחה להציל את כל העם היהודי אך היא הצליחה להעמיד את מצבם של
היהודים על סדר היום, מצב התובע פתרון פוליטי אפשרי, ולו בחלקו. עד אחרי מלחמת
העולם השניה הציונות לא הצליחה ללכד מסביבה את כל העם היהודי. אך היא הצליחה
בבניית אלטרנטיבה, דרך, כיוון.
לציונות כתנועת מיעוט לא היה מספיק כוח למנוע חיפוש של פתרונות אלטרנטיביים. אך
אלו לא נמצאו. הייתה זו טרגדיה, שהרי פתרונות כאלה, בנוסף לציונות, היו מצילים עוד
יהודים.
הניתוח הציוני הקלאסי לא פעל כשעון שוויצרי. הקמת מדינת ישראל לא הביאה לחיסול
מיידי של הגולה. היהודי המתבולל יכול היה לצאת מן הארון ולהישען על מדינת ישראל
כתומכת בתהליך אותו הוא עובר. היא גם עזרה ליהודים שהחליטו לקיים את זהותם
היהודית בגולה. הציונות העניקה ליהודי החי במסגרות דמוקרטיות יותר אפשרויות לבנות
לעצמו מעמד שווה ערך בחברה האזרחית. מדינת ישראל הורידה את מפלס החרדה
העולמי מפני המהגר היהודי, מפני הפליט. היא פתחה בכך את השערים. היהודים
ממשיכים לנדוד, גם הישראלים. למרות שהציונות הצליחה בריכוז הולך וגדל של העם
היהודי היא העניקה לרבים תחושת שוויון ערך שנתן להם אפשרות לבחור להתרחק –
מיהדות ומהעם היהודי. קיומה היה מן הגורמים להורדת עצמתה של ההתבוללות כפתרון
טוטאלי לבעיה היהודית. יהודים כעת לא הפנו עורף ליהדות מתוך רצון להתקדם
במקצועם ולתרום מכשרונם לתרבות העולם. חלקם התבולל בשל אי יכולתם להציב סכר –
בפני תהליכים סוציולוגיים ותרבותיים שהדגישו את שוויון ערכם.
לרשת את הגרעינים החיים
109
הרצל העומד לפני שער מקווה ישראל ומצפה לשיחה עם קיסר
גרמניה הרוכב על סוסו במסעו בארץ הקודש, נאלץ להראות
כי הוא מחובר לפוליטיקה העולמית על ידי הזדקקות
לאפשרויות הגנוזות באומנות הצילום. למרות שלצלם לא
הייתה שהות לתפוש את שניהם בצילום אחד, הפוטומונטאג'
של תמונת הרצל ותמונת הקיסר יצרו את הצילום המבוקש.
לעומת זאת, יצחק רבין הלוחץ את ידיו של נשיא ארה"ב
ומתיר לשר החוץ הרוסי לדבר בטכס השלום עם נציגי מדינות
ערב, מבטא מעמד אחר. אך התמורה אינה ביטוי לניצחון
הציונות אלא לפוליטיקה של מדינת ישראל. גם הרצח של
יצחק רבין אינו רק אירוע נורא בהיסטוריה הציונית אלא גם בחייה של המדינה והחברה
הישראלית. מעמדם של הרצל ושל רבין חושפים את ההמשכיות ואת השוני הגדול. אי-
אפשר לבדוק את מצבה ודרכה של הציונות מזמן קיומה של ישראל על פי הצלחותיה –
ותבוסותיה של המדינה, על פי תבונתם המדינית של מנהיגיה, או על פי דרך התפעול של – –
המערכת המדינית. המלחמות אותן עברה מדינת ישראל, הדגלים אותם הניפה, הכלכלה
אותה יצרה מבטאים את הסוציולוגיה והתרבות של החברה הישראלית שבה הציונות היא
גורם, אך לא גורם בלעדי. יש קשר ביניהם אך אין חפיפה.
המדינה שבאה להיות מדינתו של כל יהודי הרוצה להגר אליה, קיבלה אחריות על כל
תושביה, על כל אזרחיה. האינטרסים, החוקים, יכולת הכפייה של המדינה, אינם חופפים
את הכלים של תנועה מתנדבת הממוקדת ברעיון. ככל שהמדינה הופכת לחברה רב-
דורית, קולטת הגירה, כורתת בריתות כלכליות בינלאומיות ומשויכת לקהילת האומות,
מוכרחה שפתה להשתנות. הציונות היא אומנם פרק בביוגרפיה של רוב אזרחיה של מדינת
ישראל, של אלו שהגיעו כחלוצים יחידים, של אלו שהגיעו בגלי הגירה כקהילות שלימות
או לאחר שבר, אך רקע זה איננו יכול לארגן את המדינה כמערכת המקיפה בחוק את כל
תושביה וצורכיהם.
על רקע זה רבים המקוננים על סופה של הציונות. השינוי שהתחולל חייב שינוי בציונות
אך לא את התאבדותה. האתוס הציוני היה מספיק חזק כדי להניע את המדינה, כדי לפתוח
שעריה בפני הבאים אליה מכל קצות תבל, אך הוא לא היה יכול לתת למדינה באופן מאגי
את הכלים לקליטתם מתוך שוויון ערך ועמדה. המדינה כגוף המשקף במידה רבה גם
קונפליקטים חברתיים וכלכליים לא יכולה להגשים חזון חברתי באמצעות ביורוקרטיות
ואפילו בעזרת הקמת מנגנונים של מדינת רווחה. לשם כך זקוקים לתנועה חופשית
הצומחת מגרעינים של שחרור חברתי ובניית תרבות שלא יכולים להתקיים באמצעות צו.
תנועה רצונית כתנועה
הציונית ומדינה לא
יכולים להיות זהים.
ההתעלמות מן
ההבדלים תביא את
שתיהן לתהום
אקדמות
110
חמישים השנים בהם מתקיימת מדינת ישראל התאפיינו ביחסים מורכבים לא פשוטים בין
הרבדים ההתנדבותיים, הפילנתרופיים, החינוכיים, הקהילתיים, הניסויים, לבין הצדדים
הממלכתיים, צבאיים, ופוליטיים. כבר בחזונם של אחד העם, הרצל, א.ד. גורדון, ברל
כצנלסון, והרב קוק, היה מתח זה ניכר. עם הקמת המדינה לא עוצבו יחסים אלו בדרך של
חוקה. חיפושי הדרך נמשכו עשרות בשנים. המתח הפנימי לא
הותר. לא רק בשטח הדתי היה "סטטוס קוו" שביטא את
השינוי, אלא גם בשטח הציוני.
בניתוח מעמדה של הציונות כתנועה פוליטית חברתית, יש –
סכנה של הפיכת האירועים הדרמטיים והתהליכים הנסתרים
שעברו על מדינת ישראל לביטוי פשוט של התכוונות, של
אופי וגורל, של קשר מדומה המגלה כניעה להגיון פנימי של
מיתוס, או היסחפות ללוע הר הגעש של הגורל. במקום לגלות
את ממדי הבחירה וההכרעות המצטברות של החברה
ומנהיגיה, נוטים לראות בתוצאה ביטוי מדויק של קשר נסתר או של כוחות עולמיים,
כאילו לא פעלו מגוון של כוחות ורצונות. בראיה לאחור נראים האירועים ופרשות
הדרכים כשרשרת הכרחית של כוחות מנצחים ומנוצחים, של סיבות ומסובבים שדינם
גזור מראש. כל אירוע היה מכוון, כל חטא הכרחי וגורף, כל הישג פרי התכוונות של כוח
הכבידה שברעיון. כאילו הציונות והקמת המדינה לא היו מכוונים לחשיפת יסוד החירות
והאחריות בשלשלת האירועים. כאילו האירועים והתבניות הם המשך לאי האחריות
ההיסטורית בתוכו החליטו היהודים לחיות כדי להימנע ממשיחיות השקר, או שהם ביטוי
לאחריות ההיסטורית המוחלטת בתוכה החליטו לא מעט יהודים לחיות על פי חזון גאולת –
החברה האנושית כולה בעזרת גרעיני המהפכה. לפי מתכונים אלו הציונות התכוונה לגרש
את הערבים, כיוון שהיו אנטישמים ללא תקנה. כל צעד של הכפפה הישראלית היה תנועת
היד של האימפריה מאחוריו, או כל מה שיחליט האגרוף הישראלי לעשות, הוא ביטוי
הכרחי למה שהובטח לו על ידי ההשגחה.
לפי ראייה זו מלחמת ששת הימים התכוונה לאינתיפאדה, למלחמת יום הכיפורים או
להתיישבות ביהודה ושומרון. גם רגעי הפחד שלפניה, גם הניצחון, וגם הויכוח שנפתח
בעקבותיו הם סיפור מתוכנן מראש, או הכל היה ידוע. העיוורון של מלחמת יום הכיפורים
גם הוא היה מתוכנן מראש. אומנם, ללא חזון ותחזית, ללא הכרעה מדינית המגלמת
מטרות, ללא אסטרטגיה ותכנון, היו פני המציאות בודאי שונים, אך, לדעתי, המציאות
איננה העתק שלהם. היא מגיבה למגוון הגדול של תפישות והכרעות המוטלות עליה
ובתוכה.
האתוס הציוני היה
מספיק חזק כדי לפתוח
את שערי המדינה בפני
הבאים אליה, אך הוא
לא היה יכול לתת
למדינה את הכלים
לקליטתם מתוך שוויון
ערך ועמדה
לרשת את הגרעינים החיים
111
הויכוחים על העבר הציוני, על הגיבורים והשדים שבהיסטוריה של מדינת ישראל, על
הראשוניות ועל הקורבנות, הם חלק בלתי נפרד מההוויה של העם היהודי בן ימינו אך אין
הם בבחינת משא שאתה בוחר לקחת על עצמך או בוחר לזרוק אותו בשלמותו כדי שיהיה
קל ללכת. אתה בוחן אותם, מחליט מה לקחת ומה להשאיר, בידיעה שהשראה של העבר
אינה שעבוד לו, אלא היא אחריות כלפי מסירתו וכלפי לקחיו.
ה"קונצפציה" שנשברה במלחמת יום הכיפורים, למשל,
הביאה ליצירת שתי אופציות שלא נשבעו אמונים למציאות
אלא לרעיונות סותרים. האחת נשבעה לויתור על חלום
הנורמליזציה של היחסים עם השכנים, והשניה נשבעה לויתור
על המחויבות כלפי "ציונות גדולה". השבירה הכילה גם את
הוויכוח וגם את העיוורון. ההיסטוריה הועמדה למבחן
ההשגחה האלוהית הישירה ולמבחן הומניזם כל יכול. הרצון –
לפרק מהר את החברה הישראלית מכל "מיתוס", או להשיב
אותה מהר לחיק התוכנית המטאפיסית, נסמכו על גרעינים
חיים במסורת הציונית שפותחו בפיתוח מחודש, לא ענו, של מדינה גדולה וחזקה,
שהתמוטטו ציפיותיה. פרגמטיזם ללא כיוון וכיוונים עיוורים למציאות, התגלגלו וקרעו
לא מעט חוטים שנמתחו בקושי רב למארג הציוני.
חייה ההיסטוריים של מדינת ישראל והחברה הישראלית משקפים פרובלמטיקה מורכבת.
הם הביאו לשינוי בדפוסי החשיבה הציונית. מדינת ישראל, לפי תפישה ציונית חדשה זו,
אינה חותרת לפתרון הבעיה היהודית אלא היא הביטוי העליון שלה. הנורמליזציה בחיי
העם היהודי אינה תנאי לחשיפת הגרעין הפנימי העצמי שלו. חשיפת ייחודו של העם
היהודי ותעודתו מוכרחים להחליף את רעיון הנורמליזציה, הם צריכים להוות
אידיאולוגיה של שימוש בכוח הזרוע על מנת שישלימו את המלאכה. מן הצד השני רבו
הקולות שתבעו לוותר על הגרעין הייחודי של הזהות והייעוד הציונית על מנת שהמדינה
תוכל להיפטר מהמטען העודף של הפרטיקולריזם היהודי ולהיות מדינה אזרחית נאורה.
הרבה מהלכי הדעות שהיו בעבר נחלת הקומוניזם בשברו, בעת שהגן במלוא עצמתו
הסמכותית על תוכנית היסטורית קבועה מראש, היו בציונות החדשה דווקא נחלת הימין
המשיחי. הרבה מהזהירות האנטי משיחית של ציונים דתיים עברה אל השמאל. הרבה –
מהפיכחון של היהודי ההלכתי, שלא האמין בתרופה לסכסוכים ובחיפוש עצמי של
נתיבים מוחלטים, פינה את מקומו להתלהבות רגשית גדולה של רוח גדולה שתצמח מן
השבר.
הרבה מהלכי הדעות
שהיו בעבר נחלת
הקומוניזם בשברו, היו
בציונות החדשה דווקא
נחלת הימין המשיחי.
הרבה מהזהירות
האנטי משיחית של –
ציונים דתיים עברה אל
השמאל
אקדמות
112
בתמורה שבתוך התפישה הציונית במציאות של החברה
הישראלית ניכר הויתור על הממד החברתי, תרבותי, על
הויכוח הכלכלי והסולידריות הקהילתית. הפוליטיקה נתפשת
כתפורה על פי אמת מידה מקצוענית ומצומצמת של משחקי – –
כוח ולא על פי התפישה, שגובשה בציונות הפרה מדינית, – –
שיש ליצור תנאים ליצירה של קהילה יהודית פתוחה לעולם,
קהילה המאפשרת צמיחה של אנשים וכוחות רבים ומגוונים
האחראים זה כלפי זה. לפי תפישה כזו איבדה הציונות את
מקומה המיוחד בחברה הישראלית והפכה מאתגר מפרה
לסמל התובע צייתנות וגיוס טוטאלי.
הערבים והחרדים אזרחי מדינת ישראל תובעים בצדק את זכותם בחברה הישראלית
למרות אי מחויבותם לציונות כרעיון. יש ביניהם המחפשים דרך להתפשר עם הציונות –
ויש המאמינים כי יוכלו למחוק אותה מהאתוס הציבורי. מספיק להם שהמדינה תכיר
בריבוי הקהילות הסגורות בתוכה. רבים מבקשים מהם לעשות את הצעד ולהכיר בציונות.
המבחן הסמלי לכך בא לידי ביטוי ביום השואה, ביום העצמאות, בדגל, בהמנון. היחס אל
הסמלים והמועדים הללו אינו פשוט: יש הטוענים כי יש להפשיטם מן ההקשר ההיסטורי
בו נולדו; יש הטוענים כי יש לבטלם כליל; יש האוחזים בסמלים הללו רק כדי להצביע
על כך שלא כולם יכולים להיות שותפים ליצירה הפוליטית חברתית של המדינה ויש –
הנאחזים בהם כדי למנוע פירושים חרדיים, לאומניים או אנטי ציוניים של מדינת ישראל. –
בתיאור המציאות אפשר לומר כי מקומה של הציונות בתוך ההוויה ההיסטורית של העם
היהודי ומדינת ישראל איננו פשוט. אין היא מורשת בלבד ובודאי שאין היא מורשת
אחידה. גם בתודעת עברה יש התפתחויות הנובעות משינויים המתחוללים בהווה. מה
שנראה בדור הראשון כמחלת ילדות יכול להתפרש בדור השני כמשא הכרחי, מה שנראה
כזיכרון שלא יחלוף יכול להתברר כתאונה מצערת. בטחונה של הציונות שתוכל תוך דור
להביא לקיבוץ גלויות ולכור היתוך נפל קודם כל כתוצאה של תהליכים כלכליים-
חברתיים שהביאו למפץ של ציפיות של חלקים ניכרים בחברה הישראלית. אלה שתבעו
שררה ופער בשם כישורים אינדיבידואליים גילו כי תביעותיהם אינן יוצרות בעורמת
התבונה חברה סולידרית וחמה. וכי יש המסוגלים לרכוש שררה ופער לא בזכות
כישוריהם. אחרים איבדו את האמון בכך שהמערכת החברתית התכוונה לאינטגרציה של
שותפים. היחס לשואה, לקיבוץ הגלויות, העמידה במלחמה והחתירה לשלום, הקשר לעם
היהודי, נדידת היהודים והירידה מן הארץ, הקשר לניסוי החברתי ולהגברת הצדק
החברתי, הסיפורים האישיים שנרקמו כאן ובדרך לכאן, העימותים החברתיים
והפוליטיים, נראים כל פעם אחרת ומעמידים את הציונות בפנים חדשות. השינויים
בקהילות היהודיות, חיפושיהם הדתיים והתרבותיים של צעירים יהודים בעולם ובארץ,
השינויים המתחוללים בהוויית מדינת ישראל, נטייתה למגה פוליס צרכנית, השינויים –
בעולם ההופך לכפר קטן ולאומני משפיעים גם על הציונות וגם על מדינת ישראל.
הציונות זקוקה כעת
ליצירה מגוונת של
קהילות פתוחות, דגש
על צדק חברתי, שימוש
מינימלי בכוח, קידומה
של חירות אישית וחינוך
נאור ושורשי
לרשת את הגרעינים החיים
113
הציונות בת זמננו כתנועה חברתית תרבותית הערה לאחריותה הפוליטית הגיעה לנקודה – –
בה הישגיה ומגבלותיה מחייבים לקריאה חדשה. אין היא נזקקת למצֵבה אדירה וגם לא
לבולדוזרים מפַני שטחים, לא לפולחני העגל וגם לא להתגודדות האבלים. הציונות זקוקה
עתה יותר מכל לחשוף את גרעינה המשחרר, הנותן ביטוי לא רק לגורל היהודי אלא
ליצירתו העצמית, ליכולתו לעצב ערכים בעולם משתנה ללא התפוררות, מתוך נאמנות
ליסודותיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל. הציונות זקוקה כעת ליצירה מגוונת של
קהילות פתוחות, דגש על צדק חברתי, שימוש מינימלי בכוח, קידומה של חירות אישית
וחינוך נאור ושורשי. על הציונות לעורר את הכוחות החבויים בהתנדבות ובבחירה
האישית, במפגש הבין אנושי בחלום החברתי, ביכולת לרשת ירושה תרבותית מוסרית, – –
ובערנות שבקריאת המפה הפוליטית. עליה לבנות עצמה כתנועה המאמינה בנורמליזציה
כתנאי לגילוי ייחודו ועצמיותו של העם היהודי. הנורמליזציה כמצב של בריאות היא
נקודת מוצא ולא מטרה אחרונה. היא מחייבת גילוי גנזי עבר והתכוונות כלפי ההווה
והעתיד. היא הבונה אדם מוסרי המסוגל להפעיל את שיקולו וללכת בדרכו כחלק מציבור
אקטיבי.
חמישים שנים ראשונות לציונות היו חתירה של חברה ניסיונית
לגיבוש כלים פוליטיים בתוך תהליכים היסטוריים
אפוקליפטיים. חמישים השנה שראו אחריהם היו שנים של
גיבוש הכלים המדיניים וקיבוץ מסה קריטית של העם היהודי
לארץ. הם היו שנים שבהם נאבקה המדינה להכרה מדינית
ולצמצום הקונפליקט הערבי ישראלי. בשנים אלו היא גיבשה –
את כליה ולמדה את מגבלותיה של מדינה כחברה דמוקרטית.
השנים העומדות בפנינו הן שנים בהן עלינו לפעול לגיבוש
היסודות הוולונטריים, החברתיים, הקהילתיים התרבותיים
שבאמצעותם יתממשו הדיאלוג האנושי והמטלה המוסרית.
פעולות אלו ייעשו תוך גילוי של אופקים חדשים שיתגבשו
בקשר שבין יהודי העולם, הנובע מניסיונם המשותף במאה העשרים. צעדים אלו לא יהיו
רק ביטוי לפצעים ולכשרון ההסתגלות למפח הנפש, ואף לא להעפלה המתנתקת
מהמציאות אל הרוח המופשטת, אלא תיקון מתמיד, מפגש אנושי אחראי, יצירת תרבות
העוברת מדור אל דור כמשאת נפש, כמחויבות של אמת. עלינו להכיר בכך שציונות זו
היא תנועת מיעוט בעם היהודי. תנועה עם היסטוריה עשירה, אך תנועה שאיננה יכולה רק
לאשר את הקיים ואפילו לא לקבל את ההגיון של הפילנתרופיה המנומסת והזהירה.
תבונתה של ציונות כזו איננה בטריקת דלת מיואשת למצב, אלא בניסוי החברתי,
באמפטיה ובאחריות לכלל.
אני מאמין שהציונות צריכה לקרוא לצעירי העם היהודי שלבם ער, ליצירה של חיים
משותפים מתוך נכונות לרשת את הגרעינים החיים לחידוש שנטמנו בדרכה העשירה.
השנים העומדות בפנינו
הן שנים בהן עלינו
לפעול לגיבוש היסודות
הוולונטריים,
החברתיים, הקהילתיים
התרבותיים
שבאמצעותם יתממשו
הדיאלוג האנושי
והמטלה המוסרית

גרשום שלום על המגן דוד

מגן דוד – ספרו של גרשום שלום

 

בדמיוני אני רואה לנגד עיני את  פרופסור גרשום שלום לוקח את הספר החדש ' מגן הדוד: תולדותיו של סמל'  לידיו ומלטף אותו ברוך. 'ספר יפה' היה אומר בהנאה גדולה. אוהב היה ספרים, דפוס,  כריכה, הערות שוליים.אני רואה אותו מתלהב

  • פניה! תראי מה  הוציאו כאן, איזה ספר יפיפה! תראי את האותיות ואת העיצוב. ממש תכשיט לספרייתי! בדמיוני  היתה פניה אשתו  ותלמידתו מחייכת , שהרי  ספר זה במהדורתו הנוכחית  היה חלומה .

אולם עתה הספר מונח בפנינו כספר מוקדש  לה, כספר זיכרון לו.

  • הספר על המגן דוד מבוסס על מסה  שכתב שלום לפני שנים  אך הוא  מועשר באופן מעמיק בתוספות שנמצאו בין תיקיו, במלומדות פילולוגית היסטורית הבלתי רגילה של העורכת  המדעית גלית  רוקם חזן שהוסיפה הערות שהצטברו במחקר  מאז והלבישה אותו בלבוש המתאים והנאמן, ובאיתורם ושחזורם של מראי מקום  של שלמה צוקר ובמסתה העמוקה של  שבא סלהוב. על כולם מנצח העורך של כתביו העבריים של שלום  אברהם שפירא שכתב לספר הקדמה  מאירת עינים.

 

בשנת  העצמאות הראשונה למדינת ישראל, כשהדגל ובלבו מגן דוד כחול התנוסס בגאווה על כל בית, כתב גרשום שלום מסה מופלאה על קורותיו של המגן דוד. כרגיל בעבודותיו של שלום זהו מסע מרגש בין ימי ההיסטוריה, בין  כתבי יד  נושנים ובין ספרים שהונחו בקצוות ארון הספרים היהודי.  בכל אלה הפליג למחוזות נפשו שלו ומעבר להם. על קצות האצבעות המדעיות הוא הלך, עקב ואפילו לא היסס לדרוך על כמה יבלות.

 

-האם אתה חושב שדיאלקטיקה למדתי  אצל הגל? שאל אותי, את תלמידו הבלתי מובהק והבור, כשפתח את לבו.

-לא אצל הגל  ולא אצל מארקס, דיאלקטיקה לימדה אותי ארץ ישראל. באתי אליה תמים והיא לימדה אותי שיעור קשה  במתחים ובסתירות.

כך  במסה זו המגן דוד המנצח בדגל המדינה הצעירה  מתברר  כשולי בהיסטוריה של הסמלים היהודיים , כחשוב בעימות ובהשלמה של היהודי  בעידן האמנציפציה וכטראגי וגורלי  כשהיה לצורתו של  הטלאי  הצהוב  בימי האפילה הגדולה.

שלום ביקש  בהכרעתו לעלות ארצה, בהכרעתו להיות ציוני להתנתק מהנתק של בית הוריו מהחיים היהודיים עמוקי השורש והתקווה. הוא קרא בהם  את האפולוגטיקה והשיגרה הבורגנית, את חלום ההתבוללות והסימביוזה היהודית גרמנית. המפעל הארץ ישראלי שקרא לו  היה מפעל ששאף להמיר רלבנטיות שטחית  באותנטיות אמיצה. אך כאן בתהליך בריאת נוף תבנית ארץ  המולדת גילה שלום דווקא את כל הסתירות, התהומות והסיכונים. זו היתה הדיאלקטיקה עמה התמודד בכל מחקריו והגיגיו, בכל דרכו כספרן, חוקר ויוצר גדול.

 

כפרויד הרושם בפנקסיו את רעידות הנפש ואת קרעיה, התובע כי הפנקס הרציונאלי יתמודד בהתמודדות דון קישוטית  עם ההדחקות והאיראציונליות, כך  ביקש שלום בחקירותיו  להתמודד מוסרית עם  משיחיות השקר, עם אימת  האין, עם מחלת הגולה.  דרך החשיפה ההיסטורית  המשוחררת  מאפולוגטיקה של יוצאי גיטאות המדחיקים, שוכחים, ומתחפשים הוא ביקש  לעשות למען בריאת תשתית ליצירה, ללידה מחדש ולאוטופיה מוסרית המתמודדת עם המציאות. הוא הבין יפה  את הסיכון המחושב של צעדיו ולא במקרה כינה את כל המפעל הציוני סיכון מחושב. הוא חשב  כי עצם המעבר לארץ ישראל, הקמת מפעל פוליטי, דיבור עברי אינם  עשייה מאגית  המוליכה אל המטרה. הוא היה מבקר חריף  של החברה המתהווה בארץ. לדעתו  כל מחלותיה של האפולוגטיקה היהודית ושל סמכותנות הדת מופיעים כאן בחומרה רבה. אך הפעם  לא כהדחקה אלא כזירה ממשית.

 

לפי  אמונתו  של שלום ההיסטוריה  אינה מובילה לשום כתובת כפי שצפה הגל ובנוסח אחר  מארקס אך כדי  להגיע  אל הזירה בה מוכרעות  שאלות היצירה והמוסר צריך לדעתו של שלום לחצות את ערפיליה של ההיסטוריה. בה הד הזיכרון, בה נרשמו רשימות  הצנזורה הפנימית, הקריאות וההחמצות, מפות  סמלים, חוקים ומרידות. בה נרשמו תנודות השפה וקרעי השתיקות. אך היא גם אוצרת  את  החלומות הגנוזים לעתיד. לכן יש לחקור בה אך לא להיתקע בה. היא המצע לאחריות אך רק המצע. אין לשקוע בכלאה.

ראייתו  זו  של שלום  לא רק שלא פגעה בעומק חקירותיו אלא תרמה להן גם רוחב וגם גובה רב.  היא העניקה לתלמידיו אפשרות  למרוד בו ולהסתגר במכמני הליריקה שהביא, באוצרות הפסיכולוגיה שחשף, בניסיון לשחרר את המחקר ההיסטורי מכובד האחריות המוסרית או מן העושר של השבילים הנפתחים על ידו ליצירה. רבים מתלמידיו ביקשו לבעוט בדיאלקטיקה של ניתוחיו ההיסטוריים או בנאיביות של הכרעותיו המוסריות .

 

'סמלים נולדים  מתוך הקרקע הפוריה של  הרגשת בני האדם. אם עולמו  של האדם בעל משמעות רוחנית  הוא בעיניו, ואם כל יחסו לעולם שסביבו נקבע על ידי תוכנה החי של משמעות זו, אך ורק אז מתגבשת משמעות זו ומתגלה בסמלים. מציאות  שאין בה מתח שאין בה 'כוונה ' בעיני המסתכל, אין בכוחה לדבר אליו בלשון סמלים. היא נשארת בחינת  הפקר, ללא הבעה וביטוי,ואין פלא שיש צורך  במתח גבוה מאוד כדי שריבוי העניינים  שבעולמו יתגבש בצורות פשוטות, בולטות ואחדותיות' כך פותח שלום את מסתו על המגן דוד.  הוא מודע לכך שהמסה נכתבת אחרי  תקופת השואה,  תקופת הסתר הפנים הגדולה בהיסטוריה היהודית.הוא היה מודע לכך כי  המסה נכתבת  אחרי מלחמת העצמאות  ששברה כלים ופתחה אפשרויות גנוזות  עוד בטרם גיבשה סמלים. חיפוש שורשיו של המגן דוד נעשית כאן מתוך ניסיון לא להיסחף  בזרמים  המולידים סמלי שווא המצעידים  המוני אדם לתהום של אבדן מוסרי, גם לא להינעל בכלא של ארכיטיפים פסיכולוגיים  המשחררים מעולה  של תבונה וממחויבות לעולם ולבני האדם.

חשוב היה  לשלום להודיע את חסרונותיו של המגן דוד כסמל יהודי ואת האופי הדיאלקטי  של חסרון זה שהיה ליתרון בגיבושו כסמל מדינת היהודים. הוא לא היה סמל פולחני דתי והיה סמל מזהה ברור.

 

פנינה ספרותית זו  שגובשה לספר רק מזכירה לנו כי טרם הוצאו לאור כל כתבי שלום וכי רבים מספריו אזלו מן השוק. זהו חוב רוחני עצום שחייבת החברה  הישראלית והעם היהודי לעצמם ויפה שעה אחת קודם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הדרך והבית

הדרך והבית

 

'בין בית לדרך' היו מדקלמים בעוז מאמרי הקיבוץ העתיקים.  מפלגת הבית דברה על חלקת האדמה, הנאמנות למקום שהוא יסוד ההרפתקאה האמיתית.  מפלגת הדרך ציוותה לצאת ממנו, לעשות מעשה ולנדוד הלאה והלאה : לא להיתקע בבתים, לא לשקוע בכפרים, להיות תמיד מכוון לאופק  הרחוק. לא להסתבך במלכודת היום יום.

פעם פגשתי טרמפיסט מקצועי. הוא ידע פינות מהן להגיח אל מכוניות חולפות, לתפוש טרמפ למרחקים, ידע מה ללבוש, חם ומבקש , מה לכתוב על השלט כדי לצוד מתרדמתו את הנהג. האצבע שלו  תמיד היתה מושטת קדימה.  חשבתי אמצא איש עולם. מנוסה בהוויתו, מסוגל לתמורות. בשיחה  עמו התברר לי  כי אחיו התאום הוא  האיש  המהודר החולף בכל בירות עולם, איש  המאמין בעסקיו ובשווקים  ומכיר  רק שדות תעופה הדומים זה לזה, עם חנויות ללא מכס וקפה  יקר להפליא. הוא  היה בכל העולם אך נשאר עומד על מדרגות  נעות ללא מטרה.  ממש  כמו  הטרמפיסט שלי שהכיר  רק את הטרמפיאדות, אם בהודו או בטריפולי. לא ראה שדה או מקדש , לא  אולם ייצור ולא מגרש  משחקים.  הוא היה מכוון פגישה רק עם אנשים  שהיו בדרך.

הגלות  ידעה להיות גם מפלגת הדרכים. האם מולה  עומד הבית.? מה  בין צימאון הבית לבית הסוגר, למבצר, לבית הכלא? מה  בין דרך המכוונת להגיע  אל הבית, המכוונת לבנייתו לבין אותה  דרך השמחה לאידו של כל בית ודנה  אותו לחורבה  שוקעת?  האם יכול הבית להיות ביתו של גולה?

החת'ם סופר, אבי  האורתודוקסיה  כשקיבל את הצו המלכותי של קיסר   האימפריה  האוסטרו הונגרית המעניק זכויות  ליהודים הגיב  במשל.  הנסיך שגלה   מביתו של אביו המלך. יום אחד  קיבל הבן  במקום גלותו מכתב מאביו בו הוא מתיר לו לבנות בית.  בתחילה  קיבל את הבשורה בשמחה  שהרי סוף סוף יהיה  לו בית אך אחר כך  פרץ בבכי כי הבין כי אביו  משאיר  אותו במקום גולה.

במסורת שלנו רבים הם צווי הלך לך, הקוראים לצאת אל, לצאת מ, המלווים באזהרות נגד ההתבשמות מבית. הדלת  הנפתחת לאורח והננעלת על בעל הבית מהווה חלק  בלתי נפרד מהבית. מזוזתו.

הציונים האלה מבקשים במקום דרך בעולם דרך לבית מסוים אמר האיש  החכם שהתנגד לציונות. הוא לא ידע  כי ביתו הזמני יהפוך למלכודת.  למרות זאת השאיר לציונות אתגר גדול. כיצד לא להיות מעוצבת על ידי פחדיה  המוצדקים, לא  לבנות כאן רק חפירות  מתבצרות חתומות מפני  הרוח. לא לחיות בשדות תעופה רחוקים מכאן על פני אדמה.

הציונות בעיניי היא האמונה כי בבית נדע להעריך בתים הרבה. כי נטפח את הדרך אליהם ונמצא כי לא טרמפיסטים אנו וגם לא נוסעים תמידיים מיבשת  ליבשת. כי אחריות לבית יכולה להיות  גם דרך בעולם. כי גם אחרי שנים יודעים אנו להעריך  את נקודת הזינוק  כמו שאמר  המשורר  אמיר גלבוע.

חווקה כעבור שנה

אנו יושבים במועדון בו ישבתי לפני  הרבה שנים בערב  בלתי נשכח לכבוד  ספר הזיכרונות של חברי הקיבוץ. זה לא  היה  ערב חגיגי. זה היה ערב  שמעליו  ריחפה שאלה  גדולה  ששאלו עצמם  המחברים של הספר. האם הזיכרון  יוכל להתמודד? חווקה לקחה  על עצמה לעמוד בפגישה עם הזיכרון  כיסוד משחרר. מעניק פרספקטיבה ודוחף לאחריות.

חווקה   דיברה  הרבה על כך  שחוויות  הימים הנוראים ההם לא יכלו לכבות את  החלומות.  שבכל האימה  הגדולה  שרד  החלום. אני שואל את עצמי כיצד התגברה בשנים אחר  כך על הסיוטים שבוודאי פקדו אותה. הרי ברור  שאז דווקא כאשר  התעוררה  הגיעה לחלום האמיתי : החיים  שהצליחה לבנות. המשפחה , הקיבוץ, הארץ והנעורים אותם ליוותה בעת פריחתם. אולם  אנו שנפקחנו לחלומותיה לא נדע מה עשתה  עם סיוטיה.

חווקה  היתה משוכנעת שתגיע לגן העדן, גם כשאינני בטוח  שהאמינה  בקיומו. היא  האמינה באהבתה האמיצה בחיים ובאחריות הגדולה  שהיא  מטילה  עליה.

אשת לוט  הפכה לנציב מלח כי הסתכלה  אחורה. חווקה האמינה כי  זיכרונותיה מביטים קדימה. היא  האמינה  ששם בימי הדם הנוראים נמצאו בצד המוות והחורבן  אנשים  ומצבים שיכולים וצריכים להתבונן בהם  אם רוצים ללכת קדימה . שם חילקו מרק, עשו תיאטרון, אהבו זה את זו, שנאו את המוות  ומרדו  בתוך הסופה.

קאנט טען  שהאדם הוא עץ עקום  שהתייבש . רבים האמינו אחריו  כי  יש לחטוב אותו ולרסקו , אחרים האמינו כי יש  ליישר אותו על ידי שבירתו. חווקה  האמינה כי יש לטפח אותו. להעמיק את שורשיו לדאוג לבית ולאנטנה. היא פגשה  כל אחד  כשהיא בודקת  בחיוך האם צריך לדאוג לו  להעמקת השורש, לבניית הבית או לשלוח אנטנה  לגבהים. היכולת להצמיח בה האמינה טמונה  היתה  במעשים קטנים מתוכם אפשר יהיה לראות את האופק הרחב ולא מתוך דיבורים גדולים המובילים בביטחה אל השיתוק. היא  האמינה  במעשים של יחד המחויב ליחיד ושל היחיד  המבקש את היחד.

חווקה  היתה תמיד חניכה. גם כשחיה תחת הגדולים ממנה בגיל  , מדריכיה ומוריה, אך גם  כשפגשה את   שותפיה  הצעירים . תמיד העמידה  עצמה  כחניכה התובעת ממדריכיה  לבטא  את אחריותם, את אהבתם. אומנותה  הגדולה  היתה  טמונה  ביכולתה  הנדירה  לקבל את אהבתם של אחרים. להיות נאהבת. אך דווקא בשל כך  ידעה   לאבחן בין  אהבה וחנופה. היא ידעה יפה  את ההבדל. . כחניכה היא  תבעה ממדריכיה   המבוגרים והצעירים לתהות  על משנתם. מן המורים המלומדים לא להילכד בתיאורם  המדוקדק, ומהמנהיגים  לא להיסחף בתביעותיהם ולא לדלג על  תהיות החיים שהתגלו. לחייך על תגליות של היסטוריונים, על ססמאות  שמתרוצצות בשוק.  על ערכים גדולים שלא יודעים להתגלם בפרטים הקטנים של החיים, על פרטי חיים  שכוסו על ידי מילים גדולות ואבדו.

תמיד רציתי להתדפק  על  דלתותיהם של מי שהאמין  בעיקרון התקווה וידע לאבחן אותו  מעריצות האשלייה. כמה דומים שני אלה ועד כמה  חשובה  האבחנה  ביניהם. חווקה   היתה  בת בית בדרך זו. היא הטילה ספק  בספקנות וחשדה  בחשדנות  אך האמינה בביקורת : אם רוצים להגיע לטוב  שבעולמות צריך לדעת לא להשתעבד למה  שנראה  כעולם הנתון. למצוא בעולם  פרצות וחיוכים, סיפור ודרך.

באזכרה, ביום השנה  לחווקה רבן פולמן, לוחמי הגיטאות.

בין גרשום שלום לחנה ארנדט

בין גרשום שלום לחנה ארנדט

 

בימי נעוריי קראתי לראשונה  את  ספרה  המופלא של חנה ארנדט על  יסודות הטוטאליטאריות . הספר הרשים אותי  גם בתפישותיו ההיסטוריות הרחבות אך גם  בניתוחים שלו  את מצב  היהודים בעולם ואת השפעת האנטישמיות על היווצרות הטוטאליטאריות בעולם. ראיתי אותו כספר ציוני. לימים הגיע ספרה השני על מצב  האדם והוא  היה נטול יהדות אך שופע ניתוחים שעניינו אותי מאד דווקא  כמי שראה  עצמו כתלמיד של  אהרון דוד  גורדון וכמציץ זהיר  למשנתו של מרקס.

אחר כך הופיע ספרה של חנה ארנדט  על משפט אייכמן  שגרם גם לי  זעזוע ואכזבה.

כתלמיד מתחיל  של גרשום שלום, שנשאר  במדרגת מתחיל, קראתי אז את  ההתכתבות בין שניהם על הבנליות של הרוע וחשבתי אז כי  הקשרים ביניהם נרקמו רק  לצורך ההתכתבות הנרגזת . עם פרסומו  של הספר של מכתביהם  לאורך השנים    התברר לי כי שני גיבורי רוח אלו היו שנים  רבות בקשר אמיץ ומלא עניין  .

פרסום  ספר  המכתבים בין  שני ענקים אלו פורש לפנינו עניינים רבים ומפתיעים לגבי שניהם.

חנה ארנדט כמו גרשום שלום  היו בנים לתרבות הגרמנית הקלאסית. שלום ערך מהפכה  בחייו עם הכרעתו להיות ציוני ולעלות ארצה לקרוע את מסיכת הצביעות  שכיסתה  את פני הדור  היהודי שראה  עצמו כאילו יצא ממצריים בעוד התברר שהוא   מצוי  בגלות עצמית. שלום הסיק  מכך מסקנות ברורות עם עלייתו והתמסרותו לחקר ההיסטוריה  של  הקבלה. חנה ארנדט לעומתו  המשיכה בעיסוקיה  בתרבות גרמניה ואירופה  בעוד  היא מגלה יותר ויותר  עד כמה שבירה היתה  המציאות ועד כמה  היתה ללא מוצא. לשלום היא  שלחה  את כתב היד למחקרה   על  רחל ורפהאגן  היהודיה  המתבוללת  שהקימה סאלון  תרבותי וכתבה  אלפי מכתבים ורשימות. חנה ארנדט חקרה אותה בספר  שחשף את בעיית יהודי גרמניה המתבוללים בתקופת הנאורות. שלום  שמר על כתב  היד .  בנסיבות שהתהוו זו היתה  הצלה. אך הספר יצא לאור הרבה  שנים אחר כך. היה צריך לעבור  זמן רב עד  שהבינו את חשיבותו. הוא היה צילום הבעייה  הקיומית של היהודי  שניבא במידה מסויימת את האיום שיצמח ויעלה.  שלום ברך על פרסומו אך כעס  על איחור הרב עקב הסתרתו על ידי שוקן שנים רבות.

החוליה  המגשרת בין שלום לארנדט   היתה  כתיבתם המיוחדת  ודמותו של ולטר בנימין שליוותה  את שניהם.  בנימין היה  חברו  לרוח של גרשום שלום מנעוריו ועד  התאבדותו בספרד בזמן מלחמת העולם.  חנה ארנדט  גלתה לצרפת עם עליית הנאצים לשלטון ושם הכירה את ולטר בנימין במיוחד  בתקופה  האחרונה לחייו. שם התוודעה  ליצירתו העמוקה וחש  עצמה  מחויבת לפרסם את  יצירתו שברובה נעלמה והתפזרה  מקומות שונים.

כשגלתה חנה ארנדט מגרמניה לצרפת  עם עליית הנאציזם     בשנות השלושים היא   עבדה  בצרפת  בעליית הנוער. היא  אף  ביקרה  בארץ ב1935.  למרות שבניתוחיה ובמוקד התעניינותה היא  חיה את המפעל הציוני לא ראתה  עצמה  כציונית. ברגע  האחרון ב1940 היא  הגיעה  עם בעלה  בליכר שלא  היה  יהודי לארצות הברית והצטרפה לחוג מעריצי  ולטר בנימין חוג שהיה לא פשוט כלל ועיקר  כי שיקף קטבים  שונים  בחיי העם היהודי והפוליטיקה וחיי ההגות  והאמנות  בעולם. חבריו  היו  גרשום שלום הציוני, ברטולד ברכט הקומוניסטי, האסכולה של פרנקפורט ללימודי החברה שנטתה למרקסיזם תרבותי המתנגד למשטר הסובייטי ובה אדורנו והורקהיימר וחנה ארנדט ההוגה  העצמאית.  כדי לפרסם את  יצירתו  הגדולה  של בנימין היו הקטבים הללו צריכים  לשתף פעולה ולמצוא מקורות מימון  כשהם חושדים איש  ברעהו ומנסים  לנכס את בנימין אליהם.  אצל שלום היו הרבה מכתביו של חברו.  אצל ארנדט מכתב  אחד, אצל אדורנו הרבה מהכתבים שנשלחו אל המכון והכל  רצו לדעת היכן מצוי  המטמון הגדול, הספר הענק שכתב  ולטר בנימין על  הפסאג'ים של  פאריס שהוסתר בספרייה  הלאומית של  פאריס שם עבד  בנימין על כתיבתו.  במכתבים ביניהם  שלום וארנדט מחפשים את  קצות החוטים ודרכים רבות  כדי לגרום לכך  שיפורסמו הספרים  שלימים יהוו נכסי צאן ברזל של  ההגות העולמית.

חנה ארנדט  שאחרי  שנים  ניהלה  את הוצאת שוקן בארצות הברית פרסמה לקט של כתבי  ולטר  בנימין וכתבה לה  הקדמה. רק מתוך מכתביה לשלום התברר כי היא   ביקשה דווקא  ממנו  לכתוב את המבוא  אך הוא  הסביר לה  כי הוא  איננו מסוגל לכתוב  על חברו . (המון שנים אחר כך כתב שלום את ספרו  לקורותיה של ידידות בעריכתו של אברהם שפירא פנינה ספרותית מיוחדת  במינה). שיתוף  הפעולה  בין האוהדים המתוחים של  בנימין נרקם במשך השנים  הביא לפרסומם ההדרגתי של כתבי  ולטר בנימין למרות  שלא היתה  הסכמה  בין השותפים על מהות  הגותו.

בספר זה  של מכתבים בין  שלום וארנדט מתבררת עוד עובדה על  גרשום שלום הקשורה למה שלא  היה מסוגל לכתוב.

פעם בשיחה  עם  שלמה  גרודז'נסקי הוא   סיפר לי  כי פנה  לחנה ארנדט להוציא לקט  של דברי ברל כצנלסון. לפי גרסתו היא  הודיעה  לו כי היא לא  מפרסמת את הלקט משום  שברל אינו עוסק בתיאולוגיה אך לפי המכתבים  המופיעים  בספר  שלפנינו מתברר כי שלמה גרודז'נסקי  לא הבין את שהתרחש.  חנה ארנדט כותבת לשלום שיש לפרסם  לקט של דברי  ברל כצנלסון כי  איש לא כתב דברים כשלו על טיבו של הפאשיזם, היא אפילו שואלת את שלום  אם רצוי  לפרסם את דבריו של ברל על אליעזר יפה ועל שלמה לביא.  היא מציעה לשלום לערוך את הלקט והוא ענה לה כי הוא מעריך את ברל יותר  כנואם בהיר ונוקב מאשר כסופר , שבמיוחד  הוא מעריך  אותו כ'רבה' אך הוא לא יכול  לעשות את העבודה בגלל קרבתו הרבה אל האיש.  ברל כצנלסון היה  קרוב מאד לגרשום שלום הוא היה  האיש  שהאיץ בשלום לכתוב את  ספרו הענק על שבתאי צבי. בראשית  שנות הארבעים הוא  גילה  את מניעיו  לחקר השבתאות.  הוא ביקש לערוך את חשבון הנפש  הציוני : האם תהיה   הציונות משיחיות שקר, תנועה לקידוש השם או ניצחון של אמת : תנועה ליצירת חברה  יהודית  של צדק וחירות. הקשרים בין שלום לברל  כצנלסון באו לביטוי טראגי.   ברל   בילה  אצל משפחת שלום בלילה האחרון לחייו  לפני מותו  הפתאומי.

קשר המכתבים בין  גרשום שלום לחנה ארנדט  קשור לספרו של  גרשום שלום  על זרמים מרכזיים  לתולדות קבלה. ספר זה  מבוסס על  הרצאותיו של שלום בארצות הברית והוא  פורסם  בימי מלחמת  העולם השנייה.  הוא זכה למחמאות רבות אך לא  לסקירות וביקורת  מעמיקות. לרבים מהמלומדים השטח היה  כל כך  חדש  שהם  לא  העזו  לצלול למשמעויות  המשוקעות בו. לא כן  חנה ארנדט שלמדה את הספר  וכתבה עליו ביקורת  מנומקת ועמוקה. שלום חש עד  כמה ארנדט שהשכלתה  היהודית לקטה  בחסר  פענחה את דבריו והתעמקה בהם. כאן נוצרה ברית חשובה.

ב1946 פרסמה  ארנדט  מסה על הציונות  שעוררה אצל שלום התנגדות עזה.  לימים כתבה ארנדט לשלום שלא ידעה  מה  שנודע לה  מאוחר יותר: שלום לא רק לא הסכים עם מה  שכתבה . הוא  היה  בהלם. הוא ראה  אותה  כציונית חושבת והנה  התברר לו כי אין היא ציונית כלל. חנה ארנדט  ראתה  את הרצל כמי  שהאמין כי ניתן לשתף פעולה  עם  האנטישמיות  כדי להביא ליצירת  הציונות. היא  גם חשבה  כי המדינות  הלאומיות  אינן  מבטאות את  מבנה  הפוליטיקה  העולמית  החדשה  שתיווצר  בעקבות המלחמה. היא חיפשה  חברה עולמית  המאפשרת אירגון  של אחריות פוליטית  ציבורית אלטרנטיבית למדינה שכה כשלה. שלום  חשב כי המפעל הציוני  כמפעל של התחדשות של היהדות והיהודים הוא  המפעל לו כיוון את חייו ואת הביקורת  שלו גם אם ראה את  חסרונותיו ואת סכנותיו. השיבה להיסטוריה  היא לעם היהודי  סיכון מחושב. היא טענה לאדישות היישוב  בזמן המלחמה  למה  שקרה  באירופה והוא  הדגיש  את  הניסיונות לפדיון שבויים  שנעשה  במשך כל שנות המלחמה. היא טענה  כי  העם  היהודי  שגה  שחשב כי הוא יכול להעמיד מול הנאצים את המפעל החברתי כלכלי  של היישוב  בארץ. לדעתה  העם  היהודי  היה צריך להקים  צבא עברי שיילחם בנאצים . שלום טען לעומתה  כי  לא  הוקם צבא כזה משום שהבריטים לא הסכימו. הטריד אותו מאד  שחנה ארנדט לא התייחסה  בכבוד לאמונתו  האנרכיסטית,  באמונתו כי יש להשתחרר מתפישות של שלטון. (שלום האמין כי אמונתו האנרכיסטית היא אמונה בבלתי אפשרי ובכל זאת חשב כי היא צריכה להיות בסיס  לחשיבה ציונית משוחררת מיצרי פוליטיקה.)  היא טענה  שאין היא  שבויה על ידי שום איזמים כי כל האיזמים  שבויים בפאנאטיות והיא מגינה  על עצמה  בפני כל  איזם. גם אין לה תסביך אנטי פלשתינאי אך לגבי המפעל הציוני  היא  בפאניקה. היא לא יודעת  אם ישרוד. יסוד תפישת הרצל לדעתה  עומד  על כך  שהאנטישמיות  תשתף פעולה  עם הציונות  ותפישה זאת  נראית   בעיניה   מסוכנת.  שלום הגיב בסערה עמוקה  לנוכח דבריה של חנה ארנדט אולם הסערה שככה.

אחרי תום מלחמת העולם השנייה יצא גרשום שלום מארץ ישראל לאירופה  כדי לאסוף  את  הספרים  וחפצי  היודאיקה   שנותרו  מיותמים.  הנאצים שדדו וריכזו ספריות  ענק של העם היהודי  שנרצח.  הספרים והחפצים היו מיועדים  גם למכירה  וגם להקמת מוזיאון המפאר  את  הרצח של הרוח  היהודית. גורל הספרים והחפצים ששרדו היה  מחיי אירופה  החדשה שצמחה אחרי  המלחמה. הוא  היה תלוי  במתח בין המערב למזרח, במדינות  שנכבשו על ידי  המגף הסובייטי ומדינות המערב.  הממסד החדש  שנוצר  היה בחלקו הממסד   הישן. שלום הגיע לאירופה לצורך האיסוף    בארצות הברית הוקם מכון  לתקומת תרבות  ישראל  באירופה  על ידי  פרופסור סלו בארון שותפים היו לו הספרייה  הלאומית בירושלים ששלום היה נציגו  והממסד  היהודי האמריקאי , ממשלות המערב  ומדינת ישראל  הצעירה.  המנהלת של האירגון היתה חנה ארנדט.  שיתוף  הפעולה  בין שלום לבין חנה ארנדט  היה למופת. היא  ניווטה  בין הממסדים והממשלות, חתרה והשיגה  הישגים בלתי רגילים ולמרות שלא  היתה  ציונית  הפעילה  את  מלוא כישרונה כדי  שבית הספרים הלאומי  בירושלים יזכה במירב  הרכוש  הרוחני.  אישיותו של שלום השפיעה  עליה  עמוקות לנקוט  במדיניות זו.

שלום הודה כי כציוני הוא לא הכיר באפשרות שתתרחש  שואה  באירופה. ציוניותו נבעה מתפישה  רוחנית תרבותית וקשה  היה לו  לראות כי אירופה  אכן  תאפשר חזיון של רצח בהיקפים נוראים כאלה.  ביקורו  הראשון אחרי  המלחמה  ב אירופה הבהיר לו כי הוא  הולך  העקבות ספרים שקוראיהם נרצחו.  שהוא שגה שגיאה גדולה  בחייו. האחרים, טען מאוחר יותר, לא מודים בכך שלא  קראו את  המאורעות אך הוא ראה והכיר בטעותו גם אם לא היה משוכנע  כי יכולים היו להציל יותר לו ידעו מה  עומד לקרות. .

עם שובו ארצה נכנס  שלום לדיכאון עמוק.  סמוך לתקופה  גם חלה.  תקופה זאת היתה  תקופה  של שיתוק  רוחני מדאיג. פניה אשתו  העידה על הדאגה  העמוקה  שדאגה  בתקופה הזאת.  חנה ארנדט  ביקשה  לעודד אותו. מכתביה  היו נרגשים  ויפים. שלום   החלים  והמשיך  בפעולתו הקדחתנית.

 

שיתוף  הפעולה  בין המלומדים נמשך עד אשר הסתיימה עבודת  הוועדה.  שלום כתב מכתב לסיכום העבודה  המשותפת שלו עם חנה ארנדט..  מכתב  רווי הערכה  והתלהבות. רכוש תרבותי עצום הגיע למדינת ישראל ולאוניברסיטה. לא כל  מה  שביקשו הצליחו להביא. פריט אחד שלא הצליחו להביא למרות  מאמצים כבירים הוא  כתב יד של התלמוד ממינכן.  מתנגדיו של שלום  לחשו מפה  לאוזן  כי  כיהודי חילוני אין הוא  מחזיק  בספרייתו הענקית  ספרי  תלמוד ושולחן ערוך , שמועה שהיתה  שמועה מרושעת ושקרית. שלום  נאבק   להשיג  את כתב  היד  של התלמוד לספרייה  הלאומית אך נכשל.

הרבה מהספרים שקיבץ  שלום בעזרת הקרן לחידוש  התרבות היהודית ארצה  חולקו  להתיישבות החדשה   שקמה   במדינת ישראל. משרד  הדתות חילק אלפי ספרים. זה  היה קיבוץ  גלויות של ספרים שהביא למקומות שונים בארץ ספרים ישנים וגולים   למשק  ישראלי  חדש שקיבץ עולים ממדינות אחרות. עד היום לא  נערך מחקר על פגישה  זו  בין העולים והספרים של הקהילות  שנרצחו.  עם סיומו של  המבצע יצא מסע חדש  אל הפועל בשותפות  של מדינת ישראל  מפעל של  צילום אוצרות  הרוח  שנותרו  באירופה. המפעל הוקם בהחלטת ממשלת ישראל. ד'ר אלוני עמד בראשו אך  שלום ליווה אותו באדיקות.

למרות שארנדט וגרשום שלום מיעטו להיפגש הגם שקבעו  זו לזה להיפגש  כמו בחייל האמיץ שוויק ב'חמש אחרי המלחמה'  הקשר ביניהם   היה חם. היו להם גם הערכות משותפות . הם אהבו  את  הפילוסוף  יאספרס . חנה ארנדט ראתה  בו רוחנית את אביה  המאמץ. הוא  יה לה  התשובה  הנחרצת על כישלון הפילוסופיה בחייה  כתלמידה  ואהובה של  היידיגר  הפילוסוף  שמכר נשמתו ונכנע בהתלהבות לשטן  הנאצי. הדיבורים על יאספרס  ההומני  הסתירו את השתיקות שלה  על היידיגר . יאספרס לעומתו היה הפילוסוף הראשון שכתב במפורש על  אשמת  העם הגרמני ורוחו במה  שהתרחש . בתקופה שהוא  הצהיר על אשמת גרמניה השתלטה  דממה עמוקה בנושא זה  על כל אירופה.    המתח בין המזרח למערב היה  עמוק וכל גוש  ביקש  לרכוש את גרמניה לצידו.

שלום וארנדט  אהבו גם  את מנהיג ציוני גרמניה  הוותיק  קורט בלומנפלד בגלל חוכמתו וזיקתו התרבותית  העמוקה לעולמות מהם הגיעו  הם. בלומנפלד החזיר להם הערכה  כנה  עם לא  מעט אירוניה. הוא  העריך את חנה ארנדט  בחשיבתה  העצמאית ובמיוחד על כך  העריך את ארנדט על שאין היא  אופורטוניסטית.

חנה ארנדט שלחה  לשלום את  כל שהדפיסה והוא  הקים אצלו ארכיון של  כתביה.  שלום גם שלח לה את כתביו במיוחד את כתביו  בגרמנית , באנגלית ואפילו את ההרצאה שנשא בצרפתית. היא  התפעלה   במיוחד מצרור הערות שהיו  בבחינת  הארות שכתב  שלום על הקבלה לא  מבחינת היסטורית אלא מבחינה מהותית. אלו הערות מעמיקות שהעיר שלום על  כל מפעלו המחקרי היסטורי. הוא ראה אותו כיצירת תשתית למפעל רוחני  שיוקם  בעתיד מפעל שיביא את  המקורות הרוחניים של  העם היהודי בפגישתו עם המודרנה ותחיית אחריותו ההיסטורית למחוזות חדשים.  הוא  האמין  כי מסעו של העם  היהודית באמנציפציה , בציונות,  בחילוניות ובספרות הדתית  והמדינית  הוא  סיכון  אך סיכון חיוני עם סיכוי  בצידו.  לדעתו אי אפשר יהיה להגיע להישג כזה  מבלי  לעבור  דרך  הלימודים ההיסטוריים  המלומדים אך אלו  לא  יכולים להחליף את  היצירה והיניקה הסלקטיבית  של פרקי עבר. מבחינה זו היה  שלום  תלמיד של ביאליק ושל ברל  כצנלסון. על יצירתו המחקרית העירה חנה ארנדט  שקשה לה  עם הפרטים המתוארים במחקריו.    אך  זהו אתגר  רוחני  נעלה.

בשנות החמישים , בתקופת  הצנע,  ארנדט  שלחה  למשפחת  שלום חבילות של אוכל ושוקולד  ששלום כה אהב. הם החליפו ביניהם מכתבים שכללו  התרשמויות ודעות על אנשים וכתבים.  גם על יצירותיהם שלהם. במכתבים אלו  שלום אינו המיסטיקן בעל  החידות והסודות. הוא חושב  בגלוי   על מה שקורה בעולם ובגורלו של  היהודי לא רק בתקופות עברו. חנה ארנדט  משתפת אותו   לא רק  בהגותה   הידועה על הפוליטיקה, הייצור והספרות  העולמית אלא  על העם היהודי לו היא  מרגישה שייכות עמוקה. שייכות  ההופכת  לעיתים קרובות לביקורת מבפנים.

שלום עוסק הרבה, בדומה לחברו  ולטר  בנימין,  בשינויים הדיאלקטיים  המתחוללים בתרבות , בגלגולי  הלשון והאצור בה, בדמיון  המופשט המשפיע  על ההתנהגות היומיומית. על  המיתוס  המתגלגל לאתוס, העובר ממרחב הדמיון למעשה  הפולחני.

הימים הם ימי  המלחמה  הקרה.  חנה ארנדט מגלה את כל המרקסיסטים  האדוקים שהגיעו מאירופה עם עליית הנאציזם . עתה  הם  הופכים לאנטי קומוניסטים  מובהקים. התמורה הנלהבת הזו  אינה  מוצאת חן בעיניה. היא לא מודעת לכך כי למעשה מי שמממן את החזרה  בתשובה של השמאלנים ובתוכם הסוציאליסטים   היהודים ומנתק אותם ממסורת  הקומוניזם אינו אלא  הסי . איי. אי.  חנה ארנדט  שלא  ראתה  עצמה  כשייכת לאותם 'אדומים', לא ראתה  בעין יפה את קנאותם החדשה, את  כפירתם החוגגת הרואה בבוז למרקסיזם תנועת  גאולה.  לדידה   מרקס שווה עיון  מעמיק יותר והכפירה  העליזה בו אינה משקפת  אלא  חשיבה  בורגנית .

כשהגיעה חנה ארנדט ארצה  לסקר את משפט אייכמן לעיתון ניו יורקר לא ידעה כיצד רשימותיה  ישבשו את יחסיה  עם  שלום.  הפולמוס  שעוררו  דבריה  החזירו אותה ואת שלום למוקד  הוויכוח שהתקיים ב1946.  דומה  כי הקשרים ביניהם נחלשו יותר  בעקב  הפולמוס  החדש. שלום טען כלפי חנה ארנדט  שהיא שופטת באכזריות  גדולה מדי ובלי מספיק ידע  את מה  שהתרחש  בעם היהודי בזמן הנורא ההוא. הוא  טוען שלא מתגלית  במאמריה אלו 'אהבת ישראל' ושהיא שבוייה בידי  השמאל האנטי ישראלי.  . היא  לעומתו טוענת כי אין היא  אוהבת  באופן כללי ציבור. היא  אוהבת את ידידיה, את משפחתה אך לא גוף ציבורי. אלא  שהיא מצויה  הוא טוען  כלפיה שהיא שופטת מהר מדי, שאמירתה  ה'בנאליות של הרוע' מנמיכה את מידת הסבל העמוק של הקרבנות היא טוענת שעד שלא נגיע למדרגה של שיפוט של  התקופה לא נוכל להשתחרר מעיוותיה.   הוא טוען  כלפיה  שהיא לא מבינה את  הדילמות הקשות והמורכבות בפניהם  עמדו מנהיגי היהודים בתקופה והיא טוענת כי  מצד אחד  היא  היתה  מתחילת המלחמה בעד הקמת  צבא ליהודים סיסמה  שהביאה  רק לזלזול של ההנהגה  הציונית  ומצד שני  היו יודנראטים  שהביאו לטרגדיה פשוט כי  היו פעילים מדי,  במקום להעלם ולא לעשות דבר.  הוא טען נגד לשונה  המושחזת מדי לגבי נושאים כל כך סבוכים והיא טוענת שהישוב  היהודי בארץ לא  היה מרוכז  במה  שקרה בגולה דבר  ששלום מכחיש  בתוקף למרות שהוא יודע  שנעשה מעט  מאד  אל מול  הצרכים  המיוחדים    והכוחות שפעלו נגד  העם היהודי. הוא טען  כלפיה כי  המושג הבאנאליות של הרוע מנמיך את  הרדיקליות שהתגלתה בו. היא לעומתו טוענת  שעומק יש רק לטוב ולא  לרשע  שהוא שטחי וסכנתו גדולה  כל כך דווקא משום שאנשים  רגילים לא מודעים כמה  סבל הם יכולים להביא  לעולם  שמסביבם. הוצאת השואה אל מעבר להיסטוריה מרגיעה את ההיסטוריה בעוד  שהיתה צריכה  להזהיר אותה. יש לזכור שאת השואה  ביצעו אנשים, מנגנוני  מדינה, אנשי אליטות תרבותיות.  זה צריך להטריד אותנו. שלום חש כי ארנדט מקצינה את הביטוי לגבי עניינים שדווקא  צריך למתן אותם מתוך כבוד לקרבנות .

 

עשרות שנים עברו  מאז הוויכוח הגדול בין שלום לחנה ארנדט  והרבה  עניינים נראים אחרים  בפרספקטיבה, במיוחד לאחר פטירתם של רבים רבים משרידי השואה, אחרי מלחמות ישראל והשלום  המתמהמה. אולם מפגש זה  בין  שניים אלה  מביא למחשבות  נחוצות ודחופות  בימים הם בזמן הזה.

עקב  פרסום  מכתביהם של  גרשום שלום וחנה ארנדט

אור זרוע ראשי פרקים

אור זרוע

תוכן

1. צווארך חרוזים
2. מסירה והתגלות
3. אנשי כנסת הגדולה
4. על שלושה דברים העולם עומד
5. אור גנוז ואור זרוע
6. שלא על מנת לקבל פרס
7. רבי עקיבא סוללי דרכים
8. נשים נשים
9. קנה לך חבר – אינטימיות
10. חמישה שואפים ציונה
11. משפט והלכה
12. עבודה
13. הלל ושמאי גורדון וברנר
14. מחלוקת ופילוג
15. האני והקבוצה
16. הספק
17. שתיקה ודיבור
18. אבות ובנים מורים ותלמידים
19. היחס לרשות
20. רבי ובית שערים
21. הגדת פסח ויצירה עצמית
22. תגובות לחורבן
23. היציאה ליבנה
24. תלמידי רי יוחנן שלוש דמויות
25. חכמה ומעשים
26. מניה ורבי טרפון – התחלה וסיכום

מה קרה בקבוצה הלומדת
אופיה של הקבוצה הלומדת

מתודה- החברותה, התרגיל, סיפור, הגשה , מבואות
נבו וחציית הירדן
רשימת הסיפורים
סיפורים בעל פה ובכתב

תרגילים
שושלת המסירה שלכם ממי ירשתם?

שלשה דברים שנראים לכם המעצבים את עולמכם
זרעים שאתה לוקח אתך
תרגיליה של מילי

פרקי הגשות הקשורים לפרקי אבות מסכת בנים

הפילוג
מדרש צמתך
מושב העובדים והכפר התלמודי
השפה
נהלל
כיטוב חכם, חלוץ, חסיד

שירי חלוצים, שירי תפילה

המקום – בית שערים וכנרת

מבוא לאנשים צעירים – לעורר שאלות אלו תשובות ניתן לקבל באינטרנט ואיזה לא

מבוא היסטורי

תקופות מעבר וחידוש, תקופות חורבן ואובדן פרספקטיבה

הקדמה

מה הטעם בפגישה מיוחדת זו שאנו עורכים בין הספרות המשנאית תלמודית לבין הספרות החלוצית? הרי אנו מודעים לקשיים המהותיים במפגש שכזה. לא רק בזמן הארוך המפריד ביניהן אלא אפילו במשך הזמן בו  נוצרו כל אחת מהספרויות הללו. תקופת התהוות ספרות חז'ל נמשכה מאות שנים וההוויה החלוצית נמשכה תקופה קצרה.
ספרות חז'ל החלה להיווצר לפני חורבן הבית השני ונמשכה עד לחתימת התלמוד הבבלי. סיפורי גיבוריה עברו עיבודים ושינויים דרמטיים והעדויות התומכות בה אמנם מרובות אך לא ברורות. היא שיקפה הוויה היסטורית מגוונת אך לא היתה ספרות עלילתית היסטורית. התקופה החלוצית לעומתה תיעדה עצמה בחריצות והיתה מודעת מאד לזירה ההיסטורית בה פעלה ועליה ביקשה להשפיע. עדיה רבים אך פירושיה מעטים. כישלונותיה וניצחונה עדיין מלווים את העולם שהשתנה באופן כל כך דרמטי. גיבוריה היו מוכרים לסביבתם, לפעמים נתונים בוויכוח אך תחושת ייחודם הביאה אותם לכתוב עצמם לדעת. את גיבוריה אנו מכירים גם בגבורתם וגם בחולשתם.
אי הרצף בין הזמנים והשוני בין התופעות מונע מאתנו לחשוב באופן פשוט על השפעה הדדית. מסורות מאד מושרשות בתודעה ההיסטורית בת זמננו נוטה דווקא לראות בהן שתי תופעות מתנגשות, מוציאות זו את זו.
ובכל זאת נדמה היה לנו כי יש לשתי התקופות הללו על מה לשוחח. שיש גם ליורשיהם המתפלמסים זה עם זה על מה לשוחח.
שתי התקופות לא פוענחו עד הסוף. שתיהן היו מודעות לכך שכל דור יבוא אליהן עם שאלותיו, יבקש לפענח חידותיהן מתוך רצון לבנות לעצמו אופק וראי . בשתיהן היה יסוד חזק של בניית יסודות, העזה עצומה להבין כי יש לבנות תשתית לדורות הבאים מתוך הענות עמוקה למצוקה שהתגלתה. מלווה אותן תחושה אפוקליפטית של 'קרב יום' וחשש עמוק מפני כניעה למצב הרוח הקודר שאירועים שהתרחשו בהן יכולים להביא. שתיהן ביקשו סדן אלטרנטיבי .
הדרמה ההיסטורית שהתחוללה מסביבן שחררה את שתי התקופות מלהיאחז במוסכמות . גם זו וגם זו הועמדו חשופות בפני אימת הימים. שתיהן חשו בצורך הדחוף לבנות אלטרנטיבות אך לא לנתק את חבל הטבור. הן ביקשו שורשים ומטרה רחוקה בעת ובעונה אחת ובכך העמידו עצמן מול נטיות של שבירת קשר ומול הפיתוי להקפיא טוטאלית את המחשבה. דור חז'ל מרד בשם המשך, הדור החלוצי המשיך כדי למרוד. שני הדורות הנפגשים כאן לפנינו חשו עמוקות שהאתגר שלהן קשור במצב המוסרי, בפרשת דרכים קיומית וביכולת לבנות חברה בדרך חדשה.
החכמים בדורותיהם ערכו תפנית של מציאת אלטרנטיבה לתרבות המאורגנת על ידי העבודה במקדש. החלוצים ביקשו לכונן חברה ותרבות שיעניקו עוצמה לפרידה מן הבית שלהם בגולה.. כמו החכמים החלוצים בדורם דיברו בנחרצות פוסקת דינים אך יצירתם היתה מהולה ברגישות ובתימהון, ליוותה אותם תחושה של סוף הדרך שיש צורך עמוק להתחיל משהו שלא מעניק תשובה לכל. מסביב שתי התקופות פעלו תנועות שנסוגו אל הדוגמאטי. הד עמוק לנסיגה כזו היתה מורגשת גם בתוכן. נסיגה אל האפולוגטי, אל הביטחון המדומה. בשתיהן רחש המבט האוטופי וכאב פצעי הזמן. בשתיהן נרקמו אידיאולוגיות והתבסס אורח חיים. אולי דווקא הקרבה הגבירה את המתח רב בין המורשת העתיקה לבין המורשת הצעירה. האופי המהפכני של הספרות החלוצית הביא אותה לדחייה עקרונית של רעיון המסורת. אך דווקא משום כך לא וויתרה על הרעיון להטיל על עצמה לעצב מסורת בדחיפות. גם המסורת של חז'ל וגם המסורת החלוצית היו מודעות לכך שהן צריכות להימסר מדור אל דור. שהן צריכות להפוך לתהליך חינוכי.
המסורת החלוצית איימה על רבים מאלה שראו עצמם ממשיכים את המסורת הקדומה . היא עצמה אוימה על ידי יומרתה של המסורת של חז'ל לעצב באופן סמכותי את הוויית הקהילה היהודית בתנאים החדשים.
אנשי שתי התקופות פעלו בתנאי מצוקה לקראת ואחרי מעשי חורבן קשים. מנהיגיהן חשו כי משהו נורא מתקרב או מתחולל לנגד עיניהם. שעליהם מוטלת החובה לפעול לקראת ואחרי אירועים קשים מלהכיל . הם היו רוויים בעושר תרבותי אך עליו היה לעמוד במבחן של חורבן ואוטופיה כשהוא מבקש לא להיכנע ולא להתאבד תרבותית.
החלוצים חיו מתוך תחושה כי הגיעה שעת הכירורגיה ההכרחית . שיש לבצע ניתוח דחוף. רבים מנושאי המסורת חשו כי החולה לא יוכל לעמוד בניתוח, שהתוצאה שלו לא תהיה יכולת להתמודד עם המודרנה , שבניתוח גנוזה כניעה עמוקה למסר ההתבוללות. המסורת החלוצית חשה כי ההתחמקות של העולם הדתי היהודי מהניתוח מסוכנת לא פחות. היא הייתה עדה לכך שהמסורת החרדית לא מונעת את ההתבוללות ההמונית של בניה ולא פותרת את בעיית הקיום היהודי. נראה היה לה כי ההימנעות מהניתוח מסוכנת לא פחות מההיאחזות בקרני המזבח האוניברסליסטי. לדעתה הסיכון שבהימנעות מתפנית אישית וחברתית גדול הרבה יותר מאשר המשך פשוט התובע העמקת שורשים באפלת העבר. מבחינה זו תקופה זו דומה דווקא לתקופה המשנאית תלמודית . גם היא חשה שעליה להגיב באופן יוצר לחורבן הבית ולרעידת האדמה הקיומית שהתפתחה בעקבות מרד התפוצות ומרד בר כוכבא . היא בססה את יצירתה על התחושה כי ללא תחילה מכוננת חדשה הנשענת דווקא על הצורך להמשיך, אי אפשר יהיה להמשיך.
בעת החדשה באירופה יותר מאשר במקומות אחרים בהם חיו קהילות יהודיות, תחושת התמורה היתה מאד חזקה. היא הבטיחה תמורה גואלת ולרוב לא קיימה את הבטחותיה . האכזבות וההבטחות לאלטרנטיבה בצד ההתבצרות בדרך הקיימת לא עצרה את תהליכי ההגירה במקרה הטוב ואת ההעלמות היהודית ואת רצח היהודים . הגעגוע אל הפתרון השלם הביא רבים למבוי סתום.
דומה כי מנהיגי שתי התקופות הללו חשו שבכל התחלה יש צירוף של חולשה וביטחון פנימי הקורא להעז לצאת מתוך שבלונות עוד בטרם נולדו שבלונות חדשות. דומה כי ליוותה אותם הרגשה כי לא פעם יש לנתק בשביל לחבר, לחבר כדי לנתק.
לשתי התקופות היו מצד אחד תחושה כי אחריהן הכל יהיה אחרת ומצד שני כי יצירתן מהווה המשך הכרחי. שתיהן תהו אודות עצמן .

להיסטוריונים, ואני כולל בהם את עצמי, יש מחלה מקצועית : אנו משכנעים את עצמנו כי אנשים בעבר לא היו מעוניינים בעתיד. שהם שיחקו את חייהם כשהם סגורים בתוך קופסת ההווה שלהם. שרק לנו ההיסטוריונים יש סמכות לבטא את תחושת העתיד שלהם כי אנו הרי יודעים מה התרחש בפרק הבא. לנו יש סמכות לדבר על עתידן של תקופות משום שאנו יודעים מה התרחש בעבר. כצופים בסרט אנחנו יכולים ללחוש לגיבוריו להיזהר מפני האורב בדלת שהרי אנו רואים אותו. נראה לנו שלהם, לאנשים שחיו בעבר, אין זכות לחשוב על עתידם, לנחש אותו, לפחוד מפניו, לעצב את חיי ההווה על פי התקווה והחרדה מפני הבאות. נראה בעינינו שלגיבורינו ההיסטוריים מותר לחיות את טראומות של עברם אך אין הם יכולים לעצב את חייהם על פי תפישת עתידם. האם אנשי מדעי החברה ובתי החרושת המפיקים סיסמאות לפוליטיקאים גילו את מחלתם המקצועית של ההיסטוריונים ונכנסו לחלל הריק שאלו התירו ? האמת היא שעלינו להודות שבכל תקופה אנשים ביקשו לדעת בתוך איזה נסיבות הם פועלים ומפני מה עליהם לחשוש ולמה הם יכולים לקוות. יש שעשו זאת בשחצנות, ויש שליוו בענווה את תאוותם לפעול מתוך ידיעת הנסיבות שתשפענה על עתידם. היו כאלה שחשו שמישהו לוחש לאוזניהם את פחדיהם ובמיוחד את חולשתם האובייקטיביים בניחוש עתידם. הצו הדתי נגד מנחשי העתיד רק מדגיש את הדחיפות והמצוקה של האדם המבקש ניווט לחייו לא רק על פי עברו ואופיו, אלא על פי מה שהוא רואה כסימפטומים למה שיבוא. האיסור על הניחוש מבוסס על הידיעה כמה מאמץ כזה מסוכן ושרלטני. כאן נעוץ הבדל בין הנביאים לבין החזאים . אולם לנביאים תמיד היה מקור חיצוני לאמירתם שקשרה בין המוסר לבין העתיד, בין התביעה לצדק לבין תפישה של עתיד. על כן קשה כל כך לאבחן בין נביאי אמת ונביאי שקר. גם החכמים וגם החלוצים לא התיימרו להיות חזאי העתיד אך בשתי התקופות היתה תחושת עתיד המצווה כאן ועכשיו לחיות אתיקה חמורה.

שתי התקופות היו תקופות של אמונה בתוך משבר . המשבר וחיפושי הדרך אינן רק תקופות של ריקון ופורקן . הן תובעות אמונה בגלל הסערה , בגלל ניפוץ דרכי חשיבה ורקמות של שיגרה. תקופה שכזו מתווכחת, מתפלגת, סוערת, מבקשת על עצמה. מגלה הרבה סימפטומים של התפוררות, של התמוטטות הביטחון. אולם יש בה יסודות חשובים של יצירה.

מעניין שפרויד, ערב צאתו את וינה בעקב פלישת הנאצים לאוסטריה, כשהבין כי עליו לצאת ללונדון הזכיר את יוחנן בן זכאי העוזב את ירושלים בעקב החורבן המתקרב.

התקופה החלוצית היתה מודעת לכך שעליה להתמודד עם תקופות שקדמו לה. היא ראתה את עצמה כתקופה של רנסנס. כמשכילים לפניה ראו עצמם החלוצים כשבים לתנ'ך. זו היתה עבורם התקופה המכוננת . אך בתהליך גיבוש אורחות החיים, בפרגמטיות, ברפלכסיה, בדיאלוגיות שהתגלתה בה ובסיפוריה היא המשיכה דווקא מסורת משנאית תלמודית. זו התקופה הארוכה של גיבוש הלקחים וההלכות, דברי החכמה והקסם, הפירוש והדמיון שנבעה ממפגש התרבויות והאימפריות. התקופה החלוצית למדה לא מעט מתהליך עיצובה של ההלכה. כל דור ודור ראה עצמו כקהילה לומדת מקודמיו החלוצים הוותיקים, שהיו גם מופת מוסרי וגם מקימי מוסדות ואורחות חיים.

אנחנו למדנו מתוך הנחה כי הגיע הזמן לערוך פגישה בין שתי התקופות הללו מתוך גילוי לב גמור שאנו חשים למרות שאלו הרואים עצמם כיורשיהן לא תמיד מוכנים לפגישה כזו. הם חוששים כי פגישה כזו עלולה להביא לכניעה בטרם זמן. שהמסורות העומדות במבחן הזמן יכולות להישבר על ידי פגישת קצוות. תחושת הצורך בניתוח ובמפגש מאיימת במיוחד מתוך החשש מהתוצאות הבלתי צפויות .
מאחורינו היו ניסיונות ללמוד מקורות אלו במקביל. ללמוד את מקורותיהם המסורתיים של טקסטים מהפכניים ללמוד את משמעותם של טקסטים מהפכניים בלימוד המסורת. היו גם ניסיונות לחבר טקסטים עם חייהם האישיים של הלומדים. כאן ניסינו ללכת בכל הדרכים הללו מתוך רצון להעמיד זה מול זה, זה עם זה, וכל זה עם דרכי הביוגרפיה האישית של משתתפי הלימוד.

לא מעטים הם המתנגדים לפגישה בין חכמים וחלוצים מסיבה אחרת . הם חושבים ששתי התקופות הללו אינן מדברות אל ימינו דווקא בגלל מה שהם חושבים שדומה בשתי התקופות. בעיניהם שתי התקופות דוגמאטיות, שוללות חירות אחראית ויכולת דיאלוגית. הם מאמינים שהמשותף בין התקופות מסוכן לא פחות מן המפריד. לדידם פגישה ביניהן תדגיש סמכותיות, בשורות הנוגדות ליברליות , פמיניזם, סוציאליזם אוניברסאלי או לחילופין שתיהן אנרכיות מדי בפגישתן. אם הן תפגשנה הן תבאנה אתן התפוררות במקום וודאות, כפירה, ספקנות במקום אמונה ויוהרה במקום צניעות.

אנו ביקשנו לבדוק הנחות אלו, להתמודד אתן. כשאנו מודעים לרחשינו שלנו לשאלות העומדות בפנינו כבני הזמן, כמבקשים יסודות לכונן את תרבותנו אמנם כגמדים על כתפי ענקים, ובכל זאת כמי שאופקיו רחוקים מאלו שקדמו לו.

המפגש הזה שהתרחש ביננו התקיים בזמן המודע לתמורות מסביב . לחילופי הדורות וחילופי הזמנים, השינויים הטכנולוגיים, הזעזועים וההמצאות של היום עומדים מול תקופות של יציבות טכנולוגית, מול דורות שהעבירו זה לזה תרבות חומרית טכנולוגית דומה. אם נשווה את צעצועי הדורות האחרונים זה לזה נוכל לראות כי כל ביוגרפיה אנושית בת זמננו נושאת בתוכה כמה דורות טכנולוגיים. הנחתנו היסודית היתה שמצב זה אינו מפחית את הצורך בשיחה בין דורות, בין תקופות אלא מעצים אותו.

במה עוסקת המסכת פרקי אבות ?

מסכת אבות או פרקי אבות עוסקת בשלושה נושאים מרכזיים
מה הן המידות הנדרשות מחכם, שופט, מנהיג כלומר התנאים בהן יכולה להתגבש אליטה משרתת את העם ואת התורה.
היסודות המרכזיים , האבות המוסריים המכוננים את עולם התורה
ודרכי המסירה שלה. הדרך להעביר את המנהיגות ואת תכנה מדור אל דור.

הנחה זו גם ליוותה את העולם חלוצי. מה משמעותה של אליטה משרתת, מה התוכן והמטרות אותן היא מבקשת לקדם ומה היא הדרך למסירתם מדור אל דור, מקבוצת מיעוט לכלל הגדול.

קריאת המסכת בבתי הכנסת והברכה המלווה

את פרקי אבות קוראים בבתי הכנסת או מפסח עד שבועות או עד הימים הנוראים. קריאה זו מלווה בברכה מוקדמת מעניינת : לכל ישראל יש חלק בעולם הבא שהיא כעין אמירה נוגדת את מה שניתן היה לצפות מהכשרת אליטה. לכולם פתוחים השערים . המצב שקבוצה קטנה מדריכה ומנווטת הוא זמני. השער פתוח לכולם. בשאלה זו עסקו החלוצים כל הזמן. מה מעמדו המוסרי של מיעוט הפורץ קדימה. האם לא יתפתה להינעל בתוך עצמו.מתי יגיע הזמן שכל ישראל יהיו מעורבים בפרוייקט ומה יהיה המחיר של הדבר.

נאוו לחייך בתורים צווארך בחרוזים

התחלנו במסענו בשאלת המחרוזת שהיא מעשה של חיבור. , חוט, קדיחת חרוזים ואיחודם, בחירת החרוזים ובסופו של דבר ענידתה, השמחה בה ושמירתה. כל זה מעיד על מעשה יוצר, על בחירה ,ירושה, השראה, אמונה מחברת וביקורת מפרידה. האם היו האנשים מודעים למעשה המרכבה של החיבור מחדש? אנו מניחים כי היו כאלה שהבינו היטב את עומק המעשה בו היו נתונים..

המקור לקוח מתוך שיר השירים שהמסורת פירשה אותו כחלק בלתי נפרד מהמסורת הפדגוגית. כלומר סיפור הלימוד שלומדים תינוקות של בית רבן. הקשר הזה בין הטקסט הארוטי לבין המדרש הפדגוגי אינו מקרי. הוא נשען על היסודות הארוטיים שבלימוד. החוויה של הלימוד. רבים הטקסטים הקושרים את לימוד התורה עם חוויה ארוטית. איך הופכת חוויה אינטלקטואלית לחוויה של התגלות של אכסטזה. על כן יש כאן הצגה של ענידת המחרוזת, היופי שהיא מעניקה המשיכה שהיא גורמת.
יש כאן גם אמירה שהלימוד אינו פעולה של יחיד עם עצמו. אין הוא קורא ספר במיטה עם מנורה הדלוקה רק לו. הלימוד הוא אקט שנעשה עם חברים, עם תלמידים, עם חברה. גם העובדה שהטקסט הנלמד משותף וגם העובדה שהטקסט נלמד יחד. אמנם שלא כתפילה אין הוא תובע מניין אך הוא נעשה לא פעם בחברותה המשתפת את כולם. שוברת את מצב הרב מול התלמיד.

בעיית האליטה המשרתת אצל החלוצים

גם המפעל החלוצי תובע השתתפות של הכל. עשייה בחברה. כוח של יחד. לא רק המפעל בונה את החלוץ כחלוץ אלא העשייה האחד עם השני גיבוש היחד דרך הלימוד. במקרה זה הלימוד אינו רק של טקסטים אלא חיים יומיומיים התובעים לימוד, עזרה הדדית טיפוח הזיכרון המשותף, דיון במה שעתיד לבא.

מפלגת הקודחים מול מפלגת החורזים

מפלגת הקודחים עומדת מול מפלגת החורזים. הראשונה צריכה לדאוג לפינוי מקום לחוט שיתחרז כלומר לפעולה של קדיחה ויצירת חלל מתאים כדי שניתן יהיה להשחיל את החרוזים המתפזרים אם אין הם מאוגדים יחד. אך הקדיחה היא אקט הנראה כאקט שולל. לעומת זאת המחרוזת הנשחלת זקוקה לחוט חזק אך גם לחוט גמיש ודק. רוחני.

המסורת הקראית- קריאת המקורות לאור התבונה

המסורת הקראית אמרה כי יש לראות עצמנו כחופשיים לפירוש המקרא, כל איש בכלים התבוניים העומדים לרשותו. עמדה זו אינה מוחקת את הטקסטים היא מדגישה אותם. היא כופרת בערכה של הקהילה המפרשת ומעבירה את פירושיה ודרשותיה מדור אל דור . רק למקרא יש סמכות אמיתית ובכל דור ודור וכל איש ואיש עורך את פירושיו אל מול הסמכות ההיא. המסורת הנגדית מבקשת להדגיש כי אמנם יש למקרא סמכות אך סמכות זו עוברת מדור לדור במעשה של לימוד, של פענוח, של עימות הבונה שרשרת העוברת מדור לדור החושבת כקבוצה לומדת. זוהי קהילה המנווטת בין האותיות לבין האנשים, הנתונה בוויכוח סוער על הסמכות אך מתוך אמונה כי קהילת הלימוד מסוגלת לכונן חברה בה האנשים אחראים זה לזה.

בין הקידוח למחרוזת

החיבור מחייב גריעה. קדוח כפעולה של התרוקנות
זהו התנאי לחיבור על ידי החוט עם החרוזים האחרים. החרוז מתקשר עם קודמו. כך גם בצלילים בשיר המהדהדים לאורך קצבו של השיר. חרוז הוא יותר מאשר סיומת חיצונית. משהו במקצב הפנימי צריך להוביל אל הסיומת. חרוז לבדו אינו שלם הוא תובע המשך. הוא מתייחס לחוט ולחרוז השכן.
הקושי הגדול מתגלה כשהחוט נקרע. כשהחרוזים מתפזרים כשיש צורך לאסוף אותם מחדש . יש למצוא את החוט המתאים. זהו נתק המחייב התארגנות . לעיתים הוא מלווה באובדן תקווה. הקריעה, ההתפזרות גורמות לנפילה לעיתים למעשה של חריזה שאינו תופש. הניסיון לבנות מחדש הוא דרמטי אך יכול להיות בו משהו משמח כשדברים נבנים ומהדהדים וניתנים למסירה.לעתים קרובות מעשה של שיחזור הופך למעשה של גילוי. איסוף החרוזים שהתפזרו לכל רוח מגלה סדר חדש, חושף נסתרות, מסתיר עניינים שנראו חיוניים בסדר הקודם. מגלה אופקים חדשים.

ברל כצנלסון והאקודוקט לסוסיתא

ברל כצנלסון הפליג בסירה בכנרת עם שתי נשים לחוף המזרחי. נסעו עמו רחל כצנלסון (לימים שז'ר) ורחל בלובשטיין ( המשוררת רחל) שתיהן היו אז המייצגות של שני מצבי רוח של
החלוצים. רחל המשוררת סמלה אז את הנחישות, את ההומור, את הכריזמה, רחל כצנלסון את הרגישות, את הכאב, את חיפוש המשמעות. כשהגיעו לחוף, כנראה ליד עין גב של היום, הראה להן ברל כצנלסון חוליות של האקוודוקט שהוביל מים למרומי העיר סוסיתא. אלו חוליות בנויות בזלת שהובילו את המים ובהן חלל פנוי וחרוזים גדולים סלעיים המתחברים זה לזה. הוא הסביר להן איך מתחברת חוליה לחוליה. האם היה מודע לשאלה הסמלית שהעלה בהקשר ללימוד התורה החלוצית? האם צריכה היא לקדוח או לחרוז. כיצד משלבים בין הצורך לנתק לבין הצורך לחבר. כיצד יכולה העבודה המשותפת גם לחבר וגם להשקות ?

ברל כצנלסון

בכתביו התייחס ברל רבות לשאלות הללו. איך מחדשים בלי להחריב, איך מקשרים בלי לעצום עיניים, כיצד בונים יחד שלומד ומאפשר ליחיד לערער. איך להקים מפעל גדול המכוון לעם שעוד לא התעורר מבלי להשתלט עליו , בכוח של חינוך דמוקרטי ולא בתוקף מערכות של כוח.
סיפורים על ברל כצנלסון
בילדות
בבית הכנסת
ברחוב של בוברויסק ההולכים עם ברל אינם בוגדים
ספריית אבא
מות האבא ותחושת הרווחה
תנועת הנוער הביבליותראפית
העליה ארצה כקפיצה אל חוף אחרון
מכתבו לאחותו חנה
יהודה שרת על ברל : לפני ההתגלות
האם אפיקורסות תנאי לסוציאליזם?
נגד שאנני האמונה ועליזי הכפירה.

מסירת מסורת והנחלת מהפכה

מסירה ומסורת אינן דבר תמים, נטול הכרעות, מרוץ שליחים מכני, המקל העובר מרץ לרץ משתנה , מחליף צורה. ניכר כי לעתים הרץ המוסר מבקש למסור כדי להיפטר מהמקל וחברו ממש כועס כשהמקל נמסר מידו הלאה. המירוץ הופך לכל כך קשה כשיש שליחים שמרוב ייאוש פשוט זורקים את המקל לקהל המריע ולא יודע כי עתה מוטל עליו לארגן את המשחק מחדש. כשמתבוננים על הסיפור במרחק לא תמיד מבינים את כלליו ולא תמיד ניתן לאבחן עד כמה הוא נעשה מתוך ריכוז, הזדהות, והבנה. כך המסורת של סיפור , של לחן, של מנהג נודדים מסירה לובשת צורות מגוונות. לא תמיד יודעים לפענח את המקור ומעשה הגילוי מחדש הופך למסע רווי הרפתקאות.

המסורת המתארת רציפות ואוהבת לראות עצמה כפאסיבית, כתהליך מצטבר אובייקטיבי בו אנו משתתפים פאסיביים, כוללת בתוכה יצירתיות רבה, קפיצות ספונטניות הנראות מרחוק כהליכה מתונה. היא כוללת בתוכה הרבה מתחים, סטיות, פרשות דרכים. אך חצוצרות המקיפות את החומות בתרועות המבקשות למוטט הופכות במהירות לתרועות כבוד לברכיים סוגדות. גם ברכיים סוגדות יודעות להפוך למרד קשוח ובלתי מתפשר.
המחרוזות מאוימות לא פעם להיקרע על ידי איום חיצוני אך אין זה כל הסיפור. מחרוזת עמוסה בחרוזים עשירים יודעת למתוח את החוט עד כדי קריעה. המשבר מורגש אחרת על ידי חלקי החברה השונים .

שלשה מודלים של רציפות

מודל הטלפון השבור : המקור משדר. כל מי שמקבל מאבד משהו מההבנה והכתוב עד שהמקור לא מוצא את עצמו משודר והמסורת הולכת ומתערערת ונשכחת.

מודל אחת שתיים שלוש דג מלוח : המסורת מתפתחת ומתקדמת אך לא לעיני המשחק מולה. הוא קורא אחת שתים שלוש דג מלוח מסתובב ונראה בעיניו כי אף אחד לא זז ממקומו.

מודל הגמד העומד על כתפי הענק: הם, בני דורות ראשונים היו ענקים, אנחנו גמדים אך אנו עומדים על כתפיהם של הענקים ועל כן רואים רחוק יותר, עם אופק גדול יותר מאלה שקדמו לנו.

מודל דיאלקטי

ב1903 בעיר קישינב התחולל פוגרום ובעיר וילנה הקימו את בית הכנסת הראשון שהתיימר להיכנס לקו הרקיע של העיר. הוא העז להיות בגובה  הצלבים  שבעיר. האם יש קשר בין התופעות הסותרות?
תופעות כאלה לא מתקיימות בסדר דיאלקטי מובנה וברור. עלייה ברמת ההזדהות וההתקרבות ההדדית יכולה לסמן משבר צפוי אך גם צמיחה מפתיעה.

שרשרת הגלגולים והמסורת

קביעת שרשרת הגלגולים כמסורת היא הכרעה כמעט קיומית של המוסר הוא מאמין כי יש סדר בעולם וצריך לגלותו. באמירה על המחרוזת המתארכת ומתאגדת חרוז חרוז נרמזת גם האהבה ככוח מחבר בחוט אך גם השוני בין החרוזים והעובדה שלמען חריזתם למחרוזת יש לקדוח בחרוזים את האין.

קריאה לא נכונה של האבות : הם חיו בביטחון, בשלווה, העוצמה תמיד היתה בידם. הם שלטו על גורלם. אנחנו רק הצל שלהם.
קריאה לא נכונה של הבנים : הצלחנו לקרוע את חוט הטבור.

איש כמו הרמח'ל, שבזמנו שפע תחושה של גילוי. עצם הגילוי איים על הממסד והוא צינזר  את יצירתו של המשורר המקובל בלי רחמים. הממסד ראה בו איום על ההמשכיות, סיכון ברור למסורת. אך יצירתו הפכה להיות מקור סמכות של הגאון מוילנה ראש למתנגדות החסידות, לחסידים  ואפילו השראה לציונים כמו ביאליק.

רשימה גיניאולוגית של הרוח

בפרקי אבות ובאבות דרבי נתן מופיעות רשימות מסירת המסורת. הן אינן דומות לרשימות הגניאלוגיות המופיעות במקרא. לא זה נולד מזה אלא זה למד מזה. זה הוריש לזה מסורת כזו או כזו. זה שמע מפי חברו תורה וזה ערך את מה שחברו אמר. זה מחבר וזה מתמצת את התורה ומתווכח על עיקרי דבריו עם חברו ובכך מוריש לו את תורתו.

הנטייה לעבור משלשלת מסירה של הורים לבנים לשרשרת מסירה של קרבה רעיונית, של אידיאולוגיה העוברת מדור לדור של מגשימיה מופיעה מאד חזק אצל החלוצים. המורה של המשורר אמיר גלבוע ביקש בצוואתו שייאמר על קברו : 'שלא יטפלו בי שארי בשרי אלא הקרובים לרוחי.'

עובדה זו משתקפת יפה בכך שבבתי הקברות של החלוצים עד תקופה מסויימת לא נמצא על הקברים ציון שם ההורים. מי שמאד היה מודע לכך היה ברל כצנלסון שלא רק דאג שעל מצבתו יהיה רשום בן של מי הוא ושהוא עצמו כהן אלא גם התווכח קשות עם בן דודו יצחק טבנקין כשזה התלבט האם לקרוא לבנו על שם האבא שלו משה. ברל הצליח להשפיע על טבנקין שיקרא לבנו על שם אביו.
לא במקרה טען דב סדן כי הוא יכול לתאר לעצמו את ברל כצנלסון עטוף תפילין אך לא יכול לתאר את יצחק טבנקין עושה זאת. קרוב לקברו של ברל כצנלסון בכנרת  מצוי קבר ילד קטן שנפטר בזמן שהוריו היו בחצר כנרת.  כשנולד ראו אותו הוריו כילד העברי הראשון על גדות הכנרת ובזה הבדילו אותו מהילדים היהודים הרבים שנולדו בטבריה. הם קראו לו לוטוס, שם שמבקש להתחיל מסורת חדשה. כשנפטר ונקבר בבית הקברות הביאו הוריו עוד ילדה לעולם וקראו לה ירדנה, שוב שם שלא נמצא ברשימת השמות המסורתית אך שם המבקש אחיזה בנוף ובשפה. גם היא  נפטרה וקברה נעלם. ההורים  עזבו את הכנרת ועלו ירושלימה. עמם לקחו מצבת זיכרון משיש לשני  בניהם  ונטעו אותה בגנם. מות הבנים שעמדו לפתוח פרק חדש שאלה כמה שאלות על  המסירה  הבינדורית.

התבוננות  ברשימת  המסירה של פרקי אבות  מכלה העדר של הכוהנים. מה מקומה של מחיקת שלשלת הכוהנים מחוט הירושה? האם היא משקפת  את החורבן של הבית או  מתח בין קבוצות מנהיגות ואולי את שני  האירועים גם יחד ? מה אומרים חברי כיתות שונות על עצם הניסיון להפוך משברים לסיפור מעצב?

ההליכה ונקודת המוצא

ההליכה אינה משחררת מנקודת המוצא. ההיזכרות בה היא שמעניקה את תפישת הדרך. אך לעתים מה שאתה זוכר כחוליה, צאצאיך קוראים כחלל ריק. מה שאתה זוכר כחרוז תלמידך זוכר כפינוי חלל. האם הלימוד הוא שיכול לראות את החלל דרך החרוז ולראות את החרוז דרך החלל?

מסירה רצונית והנכונות לקבל

תהליך המסירה הרצונית לא תמיד מעיד על הנכונות לקבל. לעתים הפשרות שעושים בתהליך המסירה פוגע בנמסר ולעתים משרת אותו. לעתים פתיחת השער בפני שינויים מתפרש ככוח ולעתים כחולשה.
הניסיון לקרוא את המקורות כאילו אין מדובר באנשים נראה בעיננו עקר. כאילו ניתן לשוחח עם טקסטים באופן מנותק מהאומרים אותם. אנו יכולים להניח שבין  אמירת טקסט לטקסט אנשים אוכלים , שותים, מקימים בית, חורשים שדה, חיים חיי מדינה ואפילו מתקדמים בשטח האקדמי. אם מדברים על הטקסט ומתעלמים מכל אלה נולדת בועה . התעלמות הטקסטים מתהליכים ומאורעות, התעלמותם מההיסטורי הופכת אותם לשוליים. אך גם החשיבה הטוענת כי יש ללמוד אותם רק כמסמכים היסטוריים המשקפים רגעים ושעות שהיו הופכת אותם לבלתי חשובים ללומדים אותם. הדברים  שנאמרו, נכתבו ונלמדו  גם שיקפו וגם עיצבו, גם העניקו משמעות לרגע בו נאמרו וגם קראו לדורות אחריהם .

ברל כצנלסון

שהגיע ארצה ב1909 היה איש של ספר. של כתיבה וקריאה אינטנסיביים. מהרבה בחינות ניתן לומר כי החיים הציבוריים להם הקדיש את חייו ובהם התענה אישית גזלו ממנו את היכולת להקדיש לדבר שכנראה משך אותו ביותר : חיי הרוח. לדידו היה המפעל החלוצי לא מנותק מהמעשה הרוחני. תמיד חשב כי הפועלים יוכלו לשמור על ייעודם רק אם יהיו חברה לומדת ולא רק עובדת. מי שרואה לנגד עיניו את מפעל העבודה כמפעל של בניין עם ואדם חייב להקדיש לחיי הרוח. ברל לא רק היה האיש שהקדיש את חייו לבניין מוסדות ציבוריים שיוכלו להפוך את הפועל לבן בית, שיוכלו להגן על האדם מפני אסונות ופגעים מיותרים. אך ככל שבנה מפעלים ונלחם את מלחמותיו הפוליטיות ידע כי גורלם של מפעלים להיסדק בגלל תהליכי ביורוקרטיזציה ומיסוד. לפתחם אורב אויב הקלקול הפנימי. הוא האמין כי היכולת להתמודד עם כל אלה רק בעזרת חיי רוח עשירים שיחשפו ויגלו מטרות רחוקות מצד אחד ויעניקו ביקורת המסוגלת לשלב חברות עם ראייה רחבה.
בשנים האחרונות לחייו חש ברל כצנלסון כי תנועתו נשברה מבפנים. הוא האמין כי תקום מדינה ליהודים אך הוא תהה האם תוכל לעמוד במבחני הרוח. הקמת מבנה מדיני לא יוכל לנווט את המפעל אם לא ילווה במפעל רוחני. לכן ניבא כי עם השנים המצוקה התרבותית תהיה גדולה יותר. לבנות את הבניין לא מספיק- הוא יבקש את הריהוט הפנימי הנפשי והציבורי הראוי.

1.מסורת , מרד והתגלות

פרקי אבות היא מסכת המציינת את דרכי העברת המסורת מדור אל דור בתקופה של משבר. כיצד בוחרת המסכת לטפל בעניין, לא בדרך של פולמוס על הסמכות ולא בדרך של הדגשת מקורה אלא כקובעת שלשלת של העברה המציעה לקח ועצה. מי שרוצה לעמוד על הצד הפולמוסי שבקביעת שלשלת המסירה הזו לא יוכל לעמוד על כך בקריאה תמימה . הטקסט משיח כאילו לפי תומו. המבקש לעמוד על הצד הפולמוסי יהיה עליו לשוטט בפרקי ההיסטוריה הפרובלמטיים מסביבם עוצבה המסורת הנמסרת במסכת.
בפרקי אבות באה לידי ביטוי ההנחה כי יש מסורת, כי תוקפה ברור, כי היא נובעת באופן ישיר מהתגלות בתקופות עברו שתוכנן הועבר בנסיבות חדשות מתוך נאמנות וחיפושי דרך . בתקופות אלו אמנם אין התגלות אך מחליפה אותה חוויה עמוקה של לימוד , של מחוות מוסריות בהן חברותה של חכמים לוקחת על עצמה אחריות לקהילה כולה. אלו מקנים סמכות למסורת.

קראות ומסורת

לעומת החכמים שמופיעים בפרקי אבות הקראים שפעלו אחריהם לא הכירו בסמכות המסורת שהתגבשה. לדידם סמכות כזו יכולה להתקיים רק מתוך עיון ישיר בתורה הקשורה להתגלות. אין הם מכירים בתוקפם של פירושים שהתגלגלו במשך הדורות ולא בחבורה של הפרשנים שמגלגלת את המסורת מדור לדור. לדעתם בכל דור ודור כל חכם מכוח תבונתו צריך לפרש את הכתוב . פרקי אבות מספרת את סיפור המסורה המתגלגלת בתוך קהילת הלומדים המנהיגים את קהילותיהם מדור אל דור.

החלוצים שואלים על המסורת, מורדים בה, תוהים עליה. אך כמו שאמר המשורר זלמן שניאור על ביאליק 'מי שזועק כלפי מעלה , מכיר במעלה', החלוצים מחפשים את החברותה, את המחווה המוסרית, את ההתגלות הבין אישית. חיפושיהם אלה מעמידים אותם אל מול השגרה, מול הסמכות המובנת מאליה. הם מתחייבים לערוך שינוי גורלי בחייהם.

דוד שמעוני
מרד הבן

משורר העלייה השנייה. חברו לילדות של ברל כצנלסון. נודע באידיליות שכתב על החלוצים . בניגוד לאידיליות של טשרניחובסקי שכתב על תמונות שגובשו במסורת של דורות, שמעוני כתב אידיליות בתקווה שזו תתגבש במשך השנים בעקבות הדרמות העוברות על החלוצים בארץ.
שמעוני כתב את השיר האנטי מסורתי ביותר שהפך למעין המנון לתנועת השומר הצעיר. באופן אירוני שיר מורד זה הודפס במקור באותיות עם כתרי תורה.
אולם דוד שמעוני עזב את הארץ ללימודים באירופה . בין שיריו ניתן למצוא שיר אחר המצביע על כך שמרד הבן אינו מקרב אותנו לאינסוף המבוקש. מבחינה ו כל נקודה אל מול האינסוף נמצאת באותו מקום. בין הנטייה הרומנטית למרוד ובין הנטייה הרומנטית לחיות באינסוף מבקש דוד שמעוני את הקרקע תחת לרגליו בכתיבת אידיליות על חיי החלוצים. במקום אפיקה רחבה עם שורשים עמוקים שיתה מתבקשת באידיליות הוא מאמין כי הדרמה החלוצית וסיפור הגבורה הוא שיהפוך את עולמם לאידיליה. הוא כותב את האידיליה על החבורה המייבשת את ביצות חדרה ואת יובל העגלונים לזכר חבורת העגלונים אנשי העלייה השלישית, שלימים יגיעו לדגניה א'. אך אין בסיפורו אידיליה כפרספקטיבה רב דורית עם ניסיון החוזר על עצמו אלא סיפור המקבל את עוצמתו דווקא בצמצומו ובמאבק הפנימי היכר על ידי פרטים קטנים.

שלושה שירים של אמיר גלבוע
שלשה שירים של אמיר גלבוע, יורש המסורת החלוצית העוברת מהעלייה השנייה לשלית, הרביעית והחמישית.
אתה זורק עלי- המסורתי והמהפכן, הדתי והחילוני זורקים איש על רעהו את פיסות אמונתם. במשבר מופיע השיר והתפילה
עזרני אלוהי אומר הדתי, קומה איש חלכה אומר לעומתץו החילוני. בלילה אני מדמיין שיר אתה תפילה.

נרקם חוט בטלית האם יש לו משמעות? או אולי דווקא לחרוז הבודד?
חוט הכיסופים הממשיך אל העתיד העלום. חוט הכיופים האורג בלתי נראה באופן רגיל, הוא מוסתר, אך בחיל ובגיל הוא מתגלה. דווקא השבר חושף את החוט המקשר שאינו נראה באופן טבעי.
לחילוני , למהפכן הדרך מתארכת לדתי אין היא קיימת כי בכל מקום כבודו.
אמיר גלבוע כותב תפילה אך אין היא מכוונת לטקסט קדום אלא לטבע נצחי. לא לכסא של מלכות אלא לעץ השזיף שאחרי שנהרס מחדש את כוח חייו ומגלה כוחם של החיים גם במשבריו.

אברהם שלונסקי

השיר התגלות

ממשפחה חבדניקית, למד בחדר עם הרבי מנחם מנדל מלובביץ. אביו משכיל עברי ואמו מאמינה במהפכה ברוסיה . שלונסקי עלה לארץ כילד חוץ של גימנסיה הרצליה, בעת חופשה בביתו נקלע לרוסיה בזמן מלחמת העולם הראשונה ושב לארץ עם משפחתו עם סיומה . היה חלוץ בעמק יזרעאל ולימים משורר וראש האופוזיציה לביאליק בספרות העברית. את השיר 'התגלות ' בחר להציב בפתח כרכי שיריו. הרב קוק הגיב לשיר בהתלהבות מרובה.
השיר מעלה את פסוק בו נאחזה המסורת החלוצית בתנ'ך. מסורת זו בדרך כלל ראתה בנוער משהו פוחז, מורד, מאבד שליטה, עובר עוון מיני, משהו הזקוק לאבות מחנכים בשוטים. אך בסיפור שמואל מופיע 'ה' קורא לנער'. הנער זוכה להתגלות שלא מגיע לרבו הישיש הכהן עלי. בעל הגיל ובעל המעמד. הוא לא נקרא ושמואל הנער כן. שלונסקי מסביר את האירוע בכך שבניו של עלי, בני דורו של שמואל שיחתו את דרכם. עובדה זו העיבה על ראייתו של עלי שאיבד את יכולת ראייתו משום שחש שאבד חזון מהארץ שבניו בגדו. בתקופה כזו של משבר ההתגלות עוברת לבני הנעורים המסוגלים לצפות בזריחה חדשה . המבוגרים עסוקים בצפיית השקיעה הדרמטית של דורם.

המהפכה וההמשך : דפוס וחקלאות עברית

בקריאה לאחור נראה כי הניסיון ההתיישבותי הראשון של יהודים בארץ ישראל בארץ ישראל החדשה מגלם את שני הצדדים של המהפכה לאורך של שנים רבות. במקרה זה קשה לדעת עד כמה היה זה מקרה או שהמהפכה היתה ביודעין. מדובר על ניסיונו של ישראל ב'ק להקים בית דפוס עברי ראשון אחרי מאות בשנים בעיר צפת. הוא מגיע לשם מברדיצ'ב. השנה היא 1835 . השלטון בארץ על ידי המצרים בתקופת מוחמד עלי . זה מנסה לבסס שלטונו גם באמצעות יחס טוב למיעוטים. אלא שבארץ פורץ מרד איכרים ערבים שפוגעים במחוסרי הכוח, ביהודים ובית הדפוס נהרס. כששב הסדר על כנו מקבל ישראל בק כפיצוי מקום אדמה והוא מקים חווה חקלאית בג'רמק. החווה מחזיקה מעמד מעט זמן כי פוקדת את המקום רעידת דמה אך היא הופכת להיות מוקד של פולמוס סוער האם מותרת חקלאות יהודית בארץ ישראל. האם מותרת הארץ להיות מוקד של יצרנות יהודית או שהיא חייבת להיות ארץ הנשענת על הקפאה של הזמן עד שיגיע המשיח. את התמורה ניתן לראות אצל האיש שחקר את ארץ ישראל של אותם ימים יוסף שוורץ שבתחילה היה בעד הניסיון ואחר כך כפר בו מטעמים של מעשה 'אם תרצו לכונן חקלאות יהודית בארץ ישראל תצטרכו לצבאו של כורש, לכסף של מלך לידיה ולנס הגדול ביותר למצוא יהודים חקלאים מנוסים.
ובאמת השאלה התעוררה האם כשנפתח הצוהר לחידוש הגדול של החקלאות היהודית בארץ ישראל תמצא הדרך לחידוש בית המקדש היהודי בארץ ישראל כפי שטען בלהט צבי קאלישר שהטיף גם לתהליך ארוך ופרגמטי של עשייה חקלאית אך גם להקמת בית מקדש ומזבח.

אנו תופשים את תקופת המשנה והתלמוד כדור הקודיפיקציה, היציבות, השמרנות. היא הרי משמשת כבסיס אידיאי לכל אלו השומרים על מסורת האבות. אך כנראה מה שהעניק לה את האיכויות להיות יסוד של שמרנות היתה דווקא העזתה לכונן עצמה בתקופת של הטרמת המשבר והמשבר הגדול. מבחינה זו היא דומה לעידן החלוצי. תקופה שוברת ומכוננת גם יחד. תקופה שואלת ומחפשת בתרבות הסובבת אותה אך לא מוכנה להיכנע לה. תקופה לה אורבת הסכנה של הפיכתה לדוגמאטית , מתיימרת להינסח בנוסחאות וליצור לה גיבוי אפולוגטי קשיח ותקופה לה אורבת הכנה של הבנה מאוחרת כנטולת נשמה, שכשמקבלת סמכות מתגלית ככפופה לתכסיסי כוח ולהעדר חוט שדרה.

גילוי האדם החדש

דוד ירמנוביץ היה איש העלייה השנייה שהגיע לדגניה. שם שמע על איש במגדל שנראה היה בעיני רבים כאדם החדש. היתה לו חולצה של מהפכן רוסי, הוא נאם הרבה והיה טבעוני. ירמנוביץ נסע לראותו. זוהי התבוננות ל מי שמחפש איש מופת, מודל לחיקוי. הסיפור במלואו מופיע בהמשך אך סיכומו ברור. כדוד מגיע לדגניה ושואלים אותו מה ראה הוא אומר: האדם הזה אינו אדם.

יש מסיכה, איפור, בושם, הן מדגישות את היש המסתתר אך יש גם פאטיש המסתיר את מה שאיננו. כמו החולצה של טרומפלדור שתמיד משתלשלת כדי שלא יראו ש א י ן . לעתים התוספת למה שיש מיותרת. יצחק קצנלסון מתאר את גיבורו צעיר הפוגש בן את האי הגדול וזה אומר לו 'אין לך צורך בבושם אתה האביב' אל תוסיף למה שהנך. אולם יש תוספת שבאה לא כתוספת אלא כתחליף.
לא תמיד אנו יודעים מה פשר פעולתינו בזמן של הסתר פנים. האם תביעה לאמונה אף על פי כן או למעשה שנעשה מתוך חשש כי הוא נותר מיותם מהמציאות הסובבת. שהוא נעשה בידיעה כי המציאות הסובבת תכחיש את קיומו. לפי המסר שמגיע ממנו אי אפשר לדרוש את קיומו. ייתכן כי אנו מקבלים מסרים מכוכב שכבר נפל. ממלך שהודח. מעם שנרצח. ואולי המסרים מגיעים ממצב זמני, שיכול להתהפך והסתר הפנים יסתיים בהתגלות.
הפטיש תובה לתחושת הריק הינסופי הוא רוח רפאים נאמנות חיה לתחושת המוות שכבר אירע. זהו זיכרון המתייצב בבדידותו ובתודעה שהוא זוכר את מה שאינו קיים יותר

אבות דרי נתן מדרש לפרקי אבות. ישן. על פי המסורת ערך אותה נתן הבבלי. לפי המצוטט בה ומות גיבוריה היא נכתבה לפני מות רבי יהודה הנשיא.
ברייתא (מה שנשאר בחוץ מעריכתו של רבי יהודה הנשיא). משמשת את אנשי התלמוד הירושלמי והבבלי.
התלמוד נחתם בתקופת הגאונים.

2. אנשי כנסת הגדולה

לפי פרקי אבות חולית ראשית בשלשלת הדורות היא הכנסת הגדולה . מוסד זה שהיה המוסד העליון של מחוקקי בית שני קיומו ודרכי פעולתו לוטים בערפל. יש בו מן היסוד של אסיפת עם ושל בית עליון המחוקק חוקים, מסדר תפילות, עורך כתבי נבואה, לפי הכתובים השתתפו בו נביאים, זקנים, שופטים וכהנים. בראש המוסד עמד הכהן הגדול. במסכת אבות נזכר שמעון הצדיק כמי שנשאר מהכנסת הגדולה והוא חוליה מחברת את שלשלת המסירה .

מה הפך את הקבוצה הזו לחולית ראשית ? מה הן התכונות שהפכו אותה לכל כך חשובה? הרבה פרטים אינם ידועים וגם אינם מתגלים במסכת. מעניין המדרש המלווה את תיאורה של אנשי הכנסת הגדולה כמשיבים עטרה ליושנה. האם החזירו עטרה ליושנה על ידי העצמת המקורות? על ידי התגלות סוערת ? על ידי אירוע יוצא דופן? המדרש מספר לנו כי הם החזירו עטרה ליושנה על ידי זה שהחזירו את כל הכינויים לאל, אמרו שהוא גדול, נורא וגיבור וההוכחה לכך מצוייה דווקא בגילוי הקשה שבהיסטוריה אין הוא מתגלה בניסים ובניצחונות אלא בהתאפקות וביכולת לעמוד בפניו ללא חנופה ושקר.

הספר של הרמב'ם שמונה פרקים הוא הסבר לפרקי אבות. הספר איננו ספר היסטוריה ולא של פרשנות אלא ספר המיועד לקבוע דרך מוסרית שהיא תנאי מוקדם לנבואה, למדע, לפילוסופיה. הפירוש למסכת אבות נוגע למתודה המוסרית המעניקה אפשרות להגיע לשיאים אנושיים דתיים. שמונה פרקים לא קובע שרשרת מסירה אלא תנאים להתהוות על ידי ניתוח לאחור של דמויות הנביאים ודרגות העפלתם הרוחנית.

החלוצים והרמב'ם

המאמץ לתרגם את פרקי אבות לתורות כלליות שאותן הפנמת ולמדת מופיעות גם בדור של החלוצים.
דומה כי אצל החלוצים בדורותיהם הראשונים מתגלה תופעה דומה. הם היו חניכי דוקטרינות עזות ביטוי, חניכי מפלגות שהבטיחו כי הן גילו את המתכון הבטוח לשינוי חברתי רדיקלי אולם החלוצים הראשונים גילו כי יסודות הפולמוס הדוקטרינרי והעמדה הבטוחה אינם מבוססים אלא על שקר ואשליה. הנושא החלוצי מתחיל באותה נקודה מפוכחת בה מתברר כי כושר החזאות של דוקטרינות מפוקפק והיכולת שלהן להצמיח מתוכן ברבריות אנושית גדולה. מצד אחר יש רצון לא לוותר ולהיכנע לאופורטוניזם מצוי או לאדישות מוסרית אורבים למי שמוותר על  אידיאות מכוונות. הם ביקשו  לעמוד בפני אמת צנועה יותר, מורכבת מצד תוצאותיה ופשוטה מבחינת ההתכוונות האישית של נושאיה.

כתיבה ותורה שבעל פה

התורה נאמרה. אחר כך נכתבה. המשנה נאמרה אחר כך נכתבה ונערכה. מה עשתה הכתיבה למסורת? האם הכתיבה היא צידה השני של הפחד לשכוח ? האם ללא הכתיבה ניתן היה להעביר את המסורת מדור אל דור?
יש מורשת נוצרית המדברת על כך שהתורה היהודית נעצרה בחוק. התאבנה בחוק. שהיא התעלמה מהאוניברסליזציה ומחיי הפנים של מאמיניה. החוק הכתוב החוק המאובן הוא לפי דעת רבים בנצרות אפשרי רק אם הקריאה שלו נעשית מתוך זווית הראייה של הברית החדשה המכוננת מתוך הישן ברית חדשה המחייבת למחוק את יסודותיה המשמרים והמחוקקים של חוקי התורה . לראות בה רמזים לעתיד,  לבואו של ישו.
יואכים מפיורה ראה גם ראייה זו כראייה זמנית ומסוכנת אם תישאר כזו. לדעתו התורה, הברית הישנה,  מסמלת את החוק, ומוגבלת ליהודים. הכנסייה שירשה אותה בברית חדשה מבוססת על אמונה ומכוננת ממסד חדש, הכנסייה . אך יגיע דור שיכרות שוב ברית חדשה משוחררת ממגבלותיו של ממסד, מבוססת על אהבה.אל מול תפישה זו של תורה מתהפכת ונגאלת בשיבתו של הגואל העמידו יהודים את הרעיון של תורה המכילה  בתוכה סימני דרך אל עולם שייגאל בעתיד מבלי שיוותר על  התורה כטקסט, כחוק,  כדרך חיים.

תורה בכתב , תורה בעל פה

המחלוקת על תורה בכתב ותורה בעל פה נמשכת דורות על דורות . היא מופיעה באופן מחודש על ידי הופעת הספר המודפס המעורר פולמוס גדול. מתנגדי הספר טוענים כי הוא יביא למחיקת הזיכרון שלא יתורגל יותר ויתנוון. הכניעה לתרבות הספר תביא לאובדן הרלבנטיות ולדוגמאטיות יתרה. לעומתם טענו אנשי מפלגת הספר כי הוא יפיץ את התורה,יביא אותה למחוזות חדשים ויביא לתהליך של הצטברות ידע. יונתן סוויפט טען בפולמוס הגדול שיש גישה של עכביש ויש גישה של דבורים. העכביש פולט את כל רשתותיו מבפנים. הוא כבול לעולמו הוא. הדבורים נודדות ומביאות את דבשן מיניקה של פרחים. הן יונקות מהעולם הרחב ולכן עדיף הספר על כתב היד והתורה שבעל פה .

הדיאלוג כשורש של סמכות וכשורש של שוויון ערך.

נוצרה מסורת עתיקה התובעת לדברים הנשמעים יתרון על הדברים הנכתבים. הדברים הנאמרים הם דברי רוח והתגלות. הם פורצים כמחשבה באפס זמן של אור ומגיעים לכתיבה החומרית שלהם בתהליך המעורב בחיי החומר התובעים זמן ארוך של פגישה עם דיו ונייר ולא עם אנשים פנים עם פנים. כדי שדברים יישמרו בזיכרון שבעל פה הם אומרים תהליך או מכילים מראש מקצבים מסוימים, תהליך של עיבוד מוסיקלי פנימי בעוד שהדברים הנכתבים בלי מסורת של מסירה בעל פה מאבדים לאט לאט את יסודם הקצבי ונקבעים על פי סדרים אחרים.

ההעדפה של הנאמר על הכתוב השפיעה מאד. היא שורש לתפישה הדיאלוגית המבקשת נוכחות של שותפים. אך לעתים היא גם הפכה לאידיאולוגיה של השמרנות שבה המתגלה עומד בראש היררכיה התובעת לדין קשוח את הנמצאים בתשתיתה. המקשיבים מקבלים את סמכותם של המדברים. אלו קוראים, אלו נקראים. אלו אקטיבים אלו פאסיבים. יש הרואים בתורה שבעל פה, הנאמרת מאיש לרעהו את סוד הדיאלוג והאהבה בין שווים ויש הרואים בה סמל להיררכיה בה המרחק בין המקור המתגלה לבין המאזין הפחות והפאסיבי כמרחק לאין סוף. בתהליך ההעברה בין מקור הסמכות לבין נתיניו המרחק כל כך גדול שהוא מביא לאי הבנות ואפילו לחרשות בה מבינים שיש קולות אך לא מבינים את טעמם. דומה שפראנץ קפקא תיאר תחושות אלו בצורה וירטואוזית בכתביו. רוזנצוויג יגיב על דבריו של קפקא: הוא איבד את השמות (גיבוריו תמיד מצויינים באות ולא שם), האדם העולם ואלוהים קיימים אך לא מקושרים.

המופת האישי, ההנהגה האידיאולוגית, החינוך והתורשה

בתקופה החלוצית מאמינים בכמה דרכי תקשורת או העברת מסורת. האחד הוא של הופעת התנהגות חדשה היוצרת שפה בה מנסים לבנות אדם על ידי מופת וחיקוי, על ידי סיפור והגיוגרפיה, סיפורי שבח חדשים. מתודה זו מושרשת היטב במסורת החסידית התובעת ממאמיניה להתבונן בצדיק על פרטי התנהגותו. שהתנהגותו גם בפולחן וגם בחיי היום יום נוגעת בתחומים שאינם ניתנים להבנה של תלמידיו אך מביאים לקבלת מרותו של האיש בגלל חזיונותיו האכסטטיים, בגלל התלהבות תפילתו וניגונו, וגם בגלל רוח המוסר המפעימה את קשריו עם חסידיו. באופן אחר היא ירשה מתנועת המוסר של המתנגדים לחסידות את המשמעת הפנימית את הענווה הממושטרת, את תפישת הלימוד כמתודה לחשיפת הקדושה. אך היא גם ירשה את האתוס של המהפכנים המקדישים עצמם ומקריבים עצמם למען אידיאות אוניברסליות המחייבות למעשה פורץ גבולות ומתקומם נגד מוסדות. דמות האדם המסוגל לעמוד בתביעות משטר עושק ולהתקומם בכל התנאים עד מוות. לא מקרה הוא שרבים מהיהודים פעלו במהפכה מתוך תפישה של קשר מודע ולא מודע בין העולם המסורתי הטוען שהוא ממשיך לחיות את חיי הנצח המוטעים בזמן לבין המהפכה המנסה לברוא עולם חדש. וולטר בנימין ביקר בחריפות את העריצות של ההגשמה האישית כמתודה חינוכית. הוא ראה בה אפשרות של אובדן הביקורתיות והאחריות הנובעת מכך.

מהפכת הלשון

דרך העברה שנייה היתה קשורה במהפכת הלשון, בשיבה לעברית כשפת יום יום שתביא לקידוש פרטי החיי היום יום וליכולת להתרומם מעל למצב הקיים. העברית היתה סמל למהפכה, לרנסנס. יומרתה היתה לכונן עולם אלטרנטיבי בצד חיי הכניעה למצבים הקיימים שהונצחו בשפות של הגולה היהודית הן בקבלת היהודים את השפה הסובבת אותם כשפת דיבור והן ביצירתן של השפות היהודיות שיצרו מפגש לשוני מיוחד במינו בין שפת הסביבה לשפת הירושה העברית  הישראלית  אינה  עשויה  מקשה  אחת. אם משווים אותה  לעברית הקדומים שהביאו עמם העולים ארצה מתברר כי  זו  הדגישה  מאד  את הצד  התקשורתי שצריך  לנפות מתוכו כמה  אלמנטים מהעברית כפי שהיתה  מקובלת  מארצות  הגולה. מצד  אחד  המבטא  המזרחי  ניפתה את  התנועות העשירות של המבטא  האידי. מצד  שני הישראליות תבעה מן המזרח לפטר  כמה  מהכללים  הנהוגים בה בהדגשת  העיצורים. העברית היתה ליותר דלה  במקורותיה

 

תחושת ההיים שאובדת

שתי המתודות הללו למסירת המסורת לא הביאו לתחושת ניצחון. מבחינות רבות הם דווקא הגבירו את תודעת הקרע, את הריחוק מתחושת ניצחון ההעברה. ברל כצנלסון טוען כי כאן אין תחושת בית תחושת היים. בגלות היא קיימת כי יש מולדת ויש מסורת אך דווקא כאן כשאנו מצפים שתחושה כזו תתגלה היא לא מתגלית.

שבת ארץ ישראלית – עדותו של שמואלי

בתוך חיי העבודה היה גם צימאון למסורת ולקדושה, במיוחד לקדושת השבת.
בפתח תקווה בצריף הפועלים לא רק שלא שמרו על השבת אלא שהפרימוסים בערו. וכשהפרימוס בוער שומעים את חילול השבת. שני חברים מחליטים לחבוש את כובע הקש שלהם, להסתיר את פניהם ולגשת לשכונה האורתודוקסית של פתח תקווה לסעוד סעודת שבת. אין להם בעיה למצוא מארחים. כך כל שבת מתגנבים לשבת.
לפני צאתם לעבודה הם קמים עם שחר ומתפללים. יום אחד תופשים אותם חבריהם כשהם עטופים בטלית. צוחקים עליהם. הם נקרעים בין מצוות העבודה שהיא נושא מהפכתם האישית הקדושה לבין רצונם לחיות בקודש ולשמור על מסורת.
יום אחד מגיע ברל כצנלסון לפתח תקווה. הוא מזכיר פועלי יהודה. עם רכב צמוד , עם חמור. הוא מגיע למושבה ומוצא את הפועלים בעימות פנימי מר. בין מפלגת המטבח למפלגת המועדון. זו טוענת לחשיבות מטבח משותף לפועלים והחולקים עליה טוענים כי המטבח נרכש על ידי המוסדות הציוניים והדבר עומד בניגוד לתפישת העבודה וחיים מעבודה. המתנגדים מטילים חרם על המטבח המשותף. לעומתם מפלגת המועדון האמינה כי יש צורך במועדון לפועלים כדי שיוכלו לקרוא עיתון, לחיות את היחד ולעשות לתרבותם. אנשי המטבח התנגדו להם שהרי המועדון נוגד את התפישה של חיים מעבודה. הוא נתרם על ידי מוסדות. אנשי המטבח מחרימים את המועדון ואנשי המועדון מחרימים את המטבח. הגיע ברל כצנלסון כינס את כולם ואמר להם שהוא מבין כי יש כאן מתגעגעים לדברים שונים. זה מתגעגע לבריקדות של המהפכה, זה מתגעגע לתפילה של בית הכנסת. זה בסדר אומר ברל כצנלסון. הציונות היא הזכות להתגעגע.
שני הפועלים מפתח תקווה מגיעים לכפר אוריה. שם על גג המבצר הם מדליקים נרות שבת אל מול כוכבי ארץ ישראל. רגע של קדושה . הם גילו את השבת הארץ ישראלית.

הבכי שהיה לשירה

חלוץ בחדרה עומד באחת הבעיות הקשות של חלוצי ארץ ישראל : הוא משלשל. קשה לו לעמוד במשימת העבודה. כשמגיע תשעה באב הוא מתלבט. האם יזניח את מצוות העבודה או את זכר החורבן. הוא מחליט לעשות פשרה. הוא ייקח עמו לעבודה רק קנקן חלב. ישים אותו בברכה ורק ישתה חלב. שהוא מגיע לקנקן החלב בצהריים מתברר לו כי החלב נחמץ. הוא יודע גם לא יהיה לו כוח לעבוד וגם שחטא כלפי התשעה באב. הוא מיואש ופורץ בבכי מר.
בפרדס שכן פועל שומע את הבכי ורץ להושיט עזרה.
מה קרה לך? הוא שואל את הפועל האבל.
– הכל בסדר. הכל בסרר. אני רק שר…

כשעלה אי העלייה השנייה למרומי הר כנרת וניתן לו לחרוש לבדו בפעם הראשונה בחייו הוא התבונן בנוף, הוביל את מחרשתו ולפתע מצא עצמו מתפלל תפילת הודייה.

אל תעש עצמך  כעורכי הדיינין

האבות, כאן  המנהיגים של האומה אינם גנרלים היוצאים לקרב . מבחנם  ביכולת לשפוט. הנהגה נבחנת ביכולת שלה לשפוט. הזוגות המוזכרים במסכת אחד נשיא והשני אב בית דין. שניהם מורים הלכה. מלאכת השיפוט   מלאכה תובענית ומסכת אבות מלווה אותה  בעצות, אזהרות, מצוות עשה. היא חלק  בלתי נפרד מהתפקיד.

גם החלוצים שופטים אך  הם שופטים  אחד את השני . שאלת  השיפוט ההדדי היא  גם להם  שאלה קשה . התביעות ההדדיות אינן  רגילות. הן לפנים משורת הדין ונוגעות לשאלות של עמידה  במשימה מתוך בחירה,  של עמידה וטיפוח חברות, של תרומה לתרבות ומסירה על כן  אין כאן שיפוט עם עונשים פורמאליים.   לא באים  בפניהם להישפט אך הם שופטים את עצמם.

במסכת חגיגה  מופיעה שאלה של הריגת עד שקר שהעיד ובעקבות עדותו נהרג  הנידון. האם יש להרוג אותו? יש הטוענים כי  יש להמית עד זומם, כלומר עד שהתכוון להעליל על נאשם רק אם הנאשם כבר הוצא להורג.  אלו המקרים התובעים את הדיין לאותה זהירות לה קוראת מסכת אבות.

בתלמוד הירושלמי מספרים לנו  על כך סיפור על מי שמוצא להורג וכופר באשמתו

הדיינים לא רוצים להוציאו להורג אך אם לא יעשו כן הם מאשימים את העדים שהיו עדים של שקר ודנים אותם ואין לדבר סוף

בתלמוד הבבלי מתארים  מצבים בהם העדות איננה ישירה אלא על פי נסיבות, על פי שמועה, וצריך הדיין להיות זהיר  בגביית עדותו שלא יכולה להיות נסיבתית.

סנהדרין מדגישים את  הגורליות  שבדיני  נפשות ותוך כדי זה מעלים את היסודות  ההומניסטיים הברורים של  ההלכה.

במדרש תנחומא מדגישים את העובדה  כי לפני הדין כולם שווים ומספרים את  הסיפור  על שמעון בן שטח  המביא  למשפט מלך חשמונאי והדיינים מתייראים בפניו אך השופט עומד על  השוויון בפני  החוק.

החלוצים עומדים זה  בפני זה , במפגש, באסיפה ובחיי היום יום.  ולעתים השיחות  מאבדות מסמכותן או לא מתקיימות. לעתים הדין נחרץ ולעיתים  סלחני.

בכאן על פני אדמה  מופיעה הצעה להקמת מושבה יהודית  מ1868 של זאב קאלישר שלא בוצעה אך  מכילה  בתוכה רעיון שיפוטי מחמיר (עמוד 29)

מול הצעה זו  יש לנו דברים של חיים ויטאל מהמאה השש עשרה  בצפת המדבר על  וידוי וחלום כחלק משיפוט הדדי של חברים

כיצד יפעלו חלוצים  כשופטים. האם יעצבו חוקים, תקנונים,  תורת מידות נלמדת  במשותף? נימוסים הדדיים? האם יוכלו  להיזהר  כמו השופטים הדיינים במסורת  המשתקפת במסכת אבות ?

שאלות אלו משתקפות יפה  במאמר של ביאליק על הלכה ואגדה וקבלתו על ידי החלוצים. חלק מהלכת החלוצים לא נכתבה. היא כללה מערכת של שפיטה לא פורמאלית מכיון  שמטרותיה  נקבעו פנים משורת הדין (החלוץ נקרא  לעשות מעשים מעבר לנוהגים הקיימים) הוא רצה לקבוע  סטאנדרטים חדשים. כאלה שעדיין לא נחקקו בניסיון האם  יוכל  עליהם לשפוט ?

האם בירור בין החלוצים על ידי וידוי וחשיפת האמת תוך פריצת תוויות ונוהגי נימוס מובילים למטרה ?

מה בין  החלטה ממסדית משותפת לבין הפרט  הלוקח על עצמו בתוקף  המופת האישי ומוכיח את כוחו וסמכותו? האם אין בכך איום על היחד ,  על החוק ? סיפור חוני המעגל יוכיח עד כמה  המתח בין החוק, הממסד והמעשים של היחידים עניין עדין.  האם החלוץ הוא חוני או שמעון בן שטח ?

על שלושה דברים העולם עומד

מה משמעותו של הניסיון להכניס את עיקרי חכמת הלב של חכמים בצורה מסודרת, במספרים 'על שלושה דברים, על ארבעה '? האם הוא נובע מאמונה ביסודות מגיים המאמינים בכוחם של מספרים? האם הוא בא לשרת צרכי למידה וזיכרון? או שמא הוא מבטא את הצורך להתארגן לאחר ריבוי של סיפורים ובליל של וויכוחים , להעמיד את היחיד והחברה בפני האתגר לעמוד באחריות כאישיות העומדת לדין ולא כיסודות מתכתשים המשחררים מרוב קולות ואפשרויות. האם רעב זה למיקוד ימשיך להטריד גם דורות שיחתרו לאמונה מדוקלמת של עיקרים מטפיסיים או לפעולות חוזרות של התנהגות , המשוחררות מדין וחשבון ומהתבוננות במצבים משתנים. יש להתבונן באמרות הללו של החכמים שנושאות יותר אופי של הדגשת מידות אנושיות שאינן לא עיקרי אמונה ולא דרכי פעולה פולחנית.
אולי נובע הצורך בהעמדת עיקרי דברים מתוך רצון לא רק לארגן מחדש אלא כדי לקבוע קנה מידה בו ניתן יהיה למדוד, אליו ניתן יהיה להתכוון? עקרונות אלו למרות שהם מנוסחים כמצוות מציבים עקרונות החורגים מהמצוות הספציפיות עליהן מתנהל דיון מתמשך. יש בהם אמירה אוניברסלית החורגת מהטקס או הפולחן. מהמצב ההיסטורי ואפילו מתפישת הייעוד.

גם החלוץ חש בריבוי הקריאות, מחפש קני מידה, לא יורש אלא מתלבט על מקומו, מה ייקח ומה לא ייקח לדרך. לדידו הירושה אינה צוואה מגבילה ותובעת מעשים הרשומים בספר, הוא מוכן לקבל ירושה עשירה אך מבין כי הוא נמצא בשעת הכרעה המחייבת ריכוז מאמצים. בשעה זו הוא מחפש שותפים אך דווקא משום כך הוא חי בבדידות תרבותית מאיימת. הוא אמנם יצא למסע של גילוי אך הגילוי לא מובטח לו.
הזירה בה פועל הצעיר היהודי מסוף המאה התשע עשרה היא זירתו של היהודי המקבל אזרחות, המודע לאפשרות להיות אזרח ולהיות מופקע מאזרחותו . הוא הסוחר היהודי והיהודי העובד ומנהל פרויקטים תעשייתיים , החקלאי היהודי החדש והיהודי הנעקר מן האדמה בצווי מדינה בתוקף חוק ומלחמה , הפליט היהודי שנעקר מביתו, המהגר היהודי והחייל היהודי הלוחם בצבאות של מדינות בין אלו שהכירו בזכויותיו ובין אלו של משטרים אנטישמיים. כל היהודים הללו חייבים לחפש לעצמם תשובות על שאלות חדשות של זהות ולהגדיר לעצמו מהי יהדות בהם הם יבחרו או ממנה ימלטו. הצעיר היהודי בחיפושיו פוגש את הצעיר הלא יהודי המתקומם, הלומד, המקים את ביתו החדש, הפורץ דרכים בעולם ואת היהודי הצעיר שבוחל בחיפושים ומחליט להתבצר באמונות הוריו כדי להגן עליהם ולא להיות מוטרד מדי על ידי סערות הזמן. הצעיר היהודי השואף להשכלה לעתים מתבצר באמונותיו ובאמונותיו התפלות, מחפש אמת מדעית אנושית וכוללת גם כאשר היא חושפת לא פעם את כרעיה ואת פוטנציאל השנאה החבוי במרתפיה. כל אלה מחפשים עיקרים, תמציות, נקודות מוצא.הם רוצים לחולל שינוי ומאמינים כי ניתן לשנות ובכך בונים לעצמם נקודות מוצא למסעות היסטוריים. אך יש והם מגלים כי המסעות משנים את נקודות המוצא, את הערכים המהווים קנה מידה. האמונה בשינוי המביא לידי התקדמות ולא אוסף סימפטומים לקראת חורבן מעוררת גם חרדות .
גם חז'ל עוסקים בשאלות אלו או לפחות אנו יכולים לחשוב שהם עוסקים בשאלות אלו מתוך קריאתנו המודרנית של הטקסטים. כיצד ינווטו אחרי חורבן הבית שהיה למקור סמכות כל כך חזק? האם עליהם להיות מנווטים על ידי עקרונות או אמונות, על ידי כללי התנהגות או על ידי שיגרה יומיומית הנובעת מתוך קיום חוקים שנחקקו אי פעם על ידי בעלי סמכות ?

החלוצים בדרך כלל מקבלים את הצורך להתנווט על ידי עקרונות ההופכים מעשים ומבקרים את המעשים. אך גם תוהים עליו. גורדון מציע לנו להתנווט על ידי הכוכבים הקבועים והחופים המשתנים, צבי ש'ץ מבקש לשים לב לכאב ולאתגר שבקבלת עול המעורבות בהיסטוריה. הוא תוהה עד כמה צעידה מעורבת זו המבקשת להשפיע על פני העולם תובעת מחירים קשים מהאדם היוצר.

תורת מידות  למנהיגות

החיפוש אחרי הזכות להתחיל

החיפוש אחרי  עקרונות מנחים.

החיפוש  אחרי תשתית  מלווה.

הרמקול, השיחה  במעגל, השיחה  הטיפולית.

הרמקול  משדר כי אנו מקבלים ערכים ותכניות פעולה מלמעלה. שיש להם פרספקטיבה אובייקטיבית. קול  סמכותי.  צו נעשה ונשמע. שכולנו  חלק מקבוצה   של נשמע ונעשה. של אגרוף המכוון להלום במציאות ולהתנגד למערכי כוח  קיימים.  הקושי : אין לנו זכות לשדר.  יש מי שנואם ויש מי  שמקבל את התורה מגבוה. פיתוי לסמכותיות ובדידות של מנהיגות. נטייה מאד חזקה לבנות את קהל  המאזינים על  מלחמה נגד מי שאינו  נוכח.  על קיצוניות.

המעגל  יש בו  שוויון ערך המשתתפים, הוא מעשה לא של קונפליקט אלא  של  ידידות.  אך יש  בו גם  האפשרות להינעל  במעגל הפנימי של בועה. הוא מתעניין באנשים אך לא  במי  שאינו במעגל.

השיחה בשניים. הליכה למעמקים. היכולת לדובב.  הסיכון אובדן  קנה  המידה. המשתתף בשיחה נסגר בסוליפסיזם.

ראיית פרקי אבות  מתמקדת  בחינוך  של חכמים ושופטים. היא שואלת על המידות המוסריות  שצריכות ללוות אותם. גורדון וברנר מתעניינים באדם אשר הוא.  הם כבר חניכי  תנועות  המתבוננות באדם באשר הוא אדם. היהודי אמנם הוא הזירה  של פעולתם  המוסרית , התרבותית והפוליטית אך הם רואים את זירתם הספציפית  כאחריותם  לבניין אדם בכלל.  הם אינם רוצים  לברוח אל אדם מופשט, אל קוסמופוליטיות  השואבת  ממחיקת המקומי, האישי, הקהילתי אך  הם רואים  בדרכם היהודית  את האופק האנושי כללי. כשהם מחפשים  את דמות האדם עליה  הם מבקשים  לבסס  את חינוכם העצמי הם מבינים שלא  מדובר על  דמותו של התלמיד חכם, של הרב, של המנהיג.  גם לא על  תכונותיו  האינטלקטואליות או על יכולתו להיות מנהיג אלא על  דרכו והתמודדותו כאדם החי  בטבע, המגיב לאירועים חברתיים ומדיניים, המעצב מקום. אדם פעיל החי  מחוייב אל זולתו, על  עיצוב  דרכו  בחיים. מעורבותו בעולם כפועל בטבע, בין בני האדם, כחלק ממשפחה, כעד לעוול, כיוצר אמן מחייבים לשנות את תפישת האליטה. כל אדם הוא  אליטה משרתת. אלו הקוראים עצמם אליטה  בדרך כלל אינם כאלה. להיפך.

גורדון ראיית החיים, ראייה כוללת.

סיפור אהרון שידלובסקי ובנציון ישראלי

3.על שלושה דברים העולם עומד

החיפוש אחרי היסודות המכוונים, אחרי העקרונות המארגנים, אחרי האידיאלים הנותנים כיוון הוא גם
מאפשר את הבחירה בתוך הריבוי הגדול של הקריאות והפיתויים וגם מאפשר את היכולת להתמצא במצב שנראה ללא מוצא. גם החכמים וגם החלוצים מחפשים יסודות, בסיס ראשוני. זוהי גם דרך לזכור את המינימום הנדרש אך גם דרך לשמור על העיקר. האם בחירת היסודות הללו נובעת מהתבוננות בסדרי העולם    והחברה ? האם מתוך התבוננות פנימית רפלקטיבית של האדם על כוחות     נפשו ? גם החכמים וגם החלוצים לא מסתפקים בעמדה פסיכולוגית. העולם עומד על יסודות של תביעות חברתיות, של משימות וחוקים הנוגעים לריבוי האנושי.

יוסף חיים ברנר

סופר, מורה, איש העלייה השנייה ומראשי הוגיה. באורח חייו, ביצירתו הספרותית , בסערת רוחו המוסרית, באהבתו השופעת ובביקורתו המרה הביע מחאה מוסרית ותביעה חמורה לאמת מוסרית.
נרצח בפרעות 1921 והיה לדמות מופת שליוותה את הצנועה החלוצית לדורותיה.

המדרש העוסק בחיפוש אחרי  העמודים עליהם עומד  העולם מדבר על  מבנה  פיזי, על  העולם  לא בחינת זמן ובוודאי לא על  הזמן האנושי.  האם  המבנה  הפיזי של העולם  רומז על  הציוויים  המוסריים של האדם ?  המדרש  כאן עושה זאת. בסופו של דבר  העמוד האחד  עליו עומד האדם הוא  הצדיק. הוא נושא  הצדק.  ההיגיון  שבתפישה זו  ברור. האל שברא את העולם  ותובע צדק מאחד את הטבע  עם האדם ומשימתו. האמירות העממיות  האומרות  'זה טבעי'  כהצדקה מוסרית  הולכים בדרך הזו.  אך יש  גם מסורות הפוכות  המעודדות  לשים חיץ בין הטבעי לבין הטוב. להדגיש  את האנושי מול הטבעי. ' הוא מתנהג  כמו חיה ' הטבע  נתפש ככוחני, כמקום עויין.

אחד מגיבוריו של ברנר מביע את העניין בחריפות.  כתוב 'בראשית ברא  אלוהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובוהו'. היתה  תוהו ובוהו ?  נבראה  והגיע לסדר? מה  הקפיצה  הזאת מן התוהו ובוהו לבריאה כשהתוהו ובוהו  עודו מקיף אותנו, לפחות מוסרית. זו  בריחה מן  האמת.

רחל  קטינקא היתה ילדה  כשברנר  בא לגור בביתה. כשהיו מטיילים  בין הרי ירושלים והיא היתה מצביעה  על יפי  הנוף  הוא היה  אומר  לה את רואה שם בין ההרים נקודה. זה אדם.  והוא חשוב לי יותר מכל ההרים שלך! תיאורי הנוף של ברנר  הם  קמצניים  יותר. הוא מרוכז באדם ובתוהו ובוהו של חייו  המעמיד  אותו בפני  דילמות מוסריות ובפני  אתגרים  בלתי אפשריים.

ברנר  היה  מורה  חשוב  של הפועלים ושל החלוצים. היו לא מעטים  שראו בו את הסמל לחייהם. את התגלמות הכאב והתביעה  המוסרית הניצבת  בפניהם. בניגוד לציונים רבים הוא לא חשב  כי המעבר  הגיאוגרפי לארץ ישראל מספיק כדי לגלות את מימד הגאולה.  בעיניו  האדם לא משתנה  על ידי הכרעה  לעלות ארצה. הוא מביא לכאן את כל ייסוריו. דווקא משום כך  הוא  היה מסוגל  לכתוב את סיפוריו כאן  בלי  אפולוגטיקה, בלי הצטדקות,  בלי לפחד כי יצירתו הביקורתית  תמחץ את המפעל. דווקא הדברים הקשים שכתב היו עדות  לאמונתו כי האדם היהודי צריך  לערוך כאן את  ההסתערות מול גורלו.

אהרון שידלובסקי

איש העלייה השנייה. ממייסדי קבוצת כנרת. כל ימיו פועל מסתפק במועט ובעל תביעות גדולות מעצמו ומחבריו. איש הגות ועשייה. מבקר בוטה של החברה כולל של החברה הקיבוצית בה חי. טען שהחברה הישראלית מבולבלת מרב שקרים פנימיים ואי נכונות לראות דברים מזווית ראייה עקרונית. בלבולה מביא לאובדן היסודות הראויים לה.

הלל צייטלין

סופר, עיתונאי, מורה . הביא לספרות העברית את ניטשה. היה ציוני חריף אך התאכזב, חזר בתשובה, ועבר לכתוב באידיש. נרצח בשואה. מורה של יוסף חיים ברנר מהעלייה השנייה ויצחק שדה בעלייה השלישית. ביקר בארץ וניהל שיחות הן עם החוגים החרדים והן עם הרב קוק.

צבי ש'ץ

סופר ומשורר, מחלוצי העלייה השנייה, תלמיד של טרומפלדור וחבר הקבוצה שהקים במגדל. מייסד הקבוצה האינטימית בעלייה השנייה שעמדה על עיקרון ההבנה ההדדית, הוידוי והאינטימיות. ראשון סופרי הקיבוץ. התנדב לגדודים העבריים בסיום מלחמת העולם הראשונה. נרצח יחד עם יוסף חיים ברנר וחבריהם בבית הוריה של אשתו רבקה יצקר.

שלמה כנרתי

איש העלייה השלישית , חבר קבוצת כנרת . איש עבודה, משק. ליווה את חייו בכתיבה. בנו נפל במלחמת העצמאות. היה ממנהיגי התנועה הקיבוצית.

מתונים בדין

קשר בין מילה המתנה לבין מתונים. לתת מקום לזמן. לשיקול הדעת. ליכולת להימלט מן הקצה. הקושי של הצעיר להיות מתון נובע מכך שאין לו זמן. הרי כל הזמן לפניו! אמנם יש שיקולים של אנרגיה, מרץ, אדרנלין והורמונים אך כנראה שלא רק זה. אך כנראה שהזמן שאדם עובר משפיע על תפישת הזמן שמצפה לו. על כן יש לו נטייה לא להיות מתון ולא להיאזר בסבלנות.
מצד אחד ההשהיה היא אם התרבות מצד שני האדם מבקש לצמצם אותה. הדוגמה שמביאים אנתרופולוגים היא הבישול. אדם לא אוכל ישר אלא מלווה את האכילה בהכנה, בכך הוא מוכיח את אנושיותו. הוא סוגד לדבורים שמבשלות. שלמה צמח הגדיר את העגבניות המונימייקר כניסיון להתגבר על ההשהיה כלומר מעשה אנטי תרבותי. מבחינה זו אני מבקש להדגיש כי הסלט הקיבוצי היה אחד היסודות המעניינים בתרבות הקיבוץ. לא להסתפק במעשה הטבחי אלא לתת השהיה. מבחינת הקצב יש לשים לב לשני קטבים של המעשה החלוצי: מצד אחד המהפכה שהיא לא יום ולא לילה , ללא זמן בכלל מתנפצת בסערה , מצד שני החקלאות שכולה ציפייה , אמונה, זמן מתרגש במחזוריות ובהשהיה.
אחד מהדברים המעניינים בתרבות החלוצית היתה תכונה שלא מתקיימת ברוב החברות העניות בתבל. תחושה חזקה של עתיד. אי הסתפקות במיידי. לא מן היד אל הפה. לא מתפרנסים, עובדים. דווקא אנשי העלייה הראשונה בבאר טוביה הכירו את שיא העוני. בזמן רעב הם שבו אל השדות הזרועים וליקטו את הזרעים כדי לאכול.

מתונים בדין שאלת התהליך וההכרעה. בקבוצה האינטימית במיוחד בביתניה עילית טענו כי משך זמן הדיון הוא חלק מיכולתו לגבש חברה . כל דבר צריך להיעשות בקונצנזוס של המשתתפים בדיון. שהרי להחלטה יש כמה תפקידים. גם לכוון את העשייה אך גם לגבש חברה. החלטות שאינן מקבלות את עיקרון ההשהיה עד להסכמה מקבלות אמנם כיוון לפעולה אך תוך כדי כך שוברות את החברה וסותרות את עצמן. מוטב לחכות עד שתבשיל, לעשות למען שתבשיל אפילו אם ייקח זמן. אל מול תפישה זאת עומדת התביעה לקבל החלטות. האם ההחלטות תיפולנה ביד מומחים? ביד מנוסים ? ביד מנהלים?

בפולקלור הקיבוצי המאוחר נהוג היה לבקר את הנשים הסורגות באסיפה המחליטות על רכישת הטרקטור הגדול. מה הן מבינות? חשוב להדגיש כאן לא רק את העיוות המאצ'ואיסטי הרמוז כאן. מי שסורגת לא מבינה. ומי שלא סורג מבין? אך הנה מצאתי שבקבוצות הראשונות היה נהוג שבזמן האסיפה יש לעבוד. בררו את העדשים מהאבנים, תיקנו גרביים, ותפרו טלאים. האסיפה או השיחה גם עסקה בדמוקרטיה אך זו היה דמוקרטיה של משתתפים בעבודה (בניגוד לדמוקרטיה היוונית שחייבה את מי שלא נמעך בעבודה להיות שותף להחלטה.) כיצד מריך להתקיים תהליך של החלטה בחברה שמבקשת שותפות של כולם? האם המומחיות ויכולת הניהול המעוברת ליחידים לא גובה את מחיר האדישוןת של השותפים? האם רק תביעתנו לשקיפות היא הפתרון לדילמה הזו שבין הכרעות של מומחים לבין האחריות ויצירת השותפות צריכה למצוא ביטוי בתהליכים של החלטות של חברה?

בתהליך החקיקה הקיבוצית אנו מוצאים הרבה פעמים אי מתינות בדין הנובעת מתוך פחד מתקדימים ומכך שאם נקבל דר אחד נגיע לרביעי (בדרך כלל מתוך אמון כי שותפות היא עניין אנטרופי שנוטה להתפורר ולא לצמוח. שכל נסיגה מעמידה קיצונית יכריע את הכף לכיוון של התפוררות. בעניין זה יש שתי גרסאות גרסת תנחום וגרסת בוסל. תנחום גרס שההחלטות צריכות להיות מתונות והעקרונות יוארו על ידי הזמן. למשל אפשר להביא להחלטה מה שם יקרא לילד של הקיבוץ אך ההחלטה צריכה להינתן על ידי ההורים. מותר להתלהב מהעבודה ולזנק לקראתה אך צריך לקחת בחשבון כי היא אורח חיים ולא מעשה חד פעמי של גבורה.

חבר גבע הלך עם ארגז כלים נעול במפתח. אמרו לו מה אתה נועל? אין לך אמון בחברים? אמר להם חברים יש לי ואני רוצה שיהיו לי גם כלים.

מחסן הבגדים הקולקטיבי נוצר גם מתוך כורח וגם מתוך אמונה גדולה. בתקופת העלייה השנייה לא היה משיתוף בבגים. כל אחד הלך לעיר השכנה וקנה לו בגדים לפי הצורך אולפי היכולת. העלייה השלישית שהיתה גדולה יותר בקבוצותיה, דור שני וממוסד יותר החליטה על שיתוף בבגדים. בכנרת בגלל בואה של אמא לחברה בקבוצה, הסבתא של נעמי שמר שתיקנה לחברים את המכנסיים והעזה לתבוע מהגזבר לקנות בד גדול שממנו תפרה לכל הנשים בחצר מכנסיים.
בשומר הצעיר בכביש חיפה ג'ידה היה לכל חבר ארגז עם בגדים. יום אחד הציתו מדורה רקדו הורה והטילו ללהבות את הארגזים הפרטיים. את כל הבגדים ריכזו יחד והמוסד החדש נקרא קומונה.לימים התמסד המוסד וכל חבר שהגיע לקיבוץ היה צריך למסור בטקס את המזוודה שהביא למחסן הבגדים. אולם התעוררו בעיות : החבר איבד את תחושת האחריות שלו לזרוק לכביסה. הרי כל שבוע קיבל חבילת בגדים. השאלות של ביסוס המחסן ושמירה על הבגדים העלו סערות חברתיות רבות. העלתה הצעה למן את הבגדים במספר וכל חבר ייקח אחריות על בגדיו. ההצעה לוותה במחאה גדולה שמשמעותה של ההצעה – ביטול הקיבוץ.

 

הזמן המתעמת  בשפת החלוצים הוא זמן המהפכה  והתלם הארוך. זמן המהפכה הוא של התפרצות , של דרמה.  לא יום ולא לילה. הוא זמן  של אחרית הימים של אירועים, של הפגנות. של ייצור תעשייתי השואף כל הזמן  לראות יותר תוצאות בפחות זמן.  לעומת זאת  יש בתרבות החלוצים שאיפה  אל הזמן החקלאי, אל המחזור הרב  שנתי , לפרספקטיבה  ארוכת הטווח. זהו התלם הארוך.  קלוסובה  היא  הביטוי העליון לזמן המהפכה שהיא  גם מהפכה אישית.  דגניה  סמל  לתלם הארוך.  כשמגיע קדיש לוז  לדגניה, ביום העבודה  הראשון הוא  מתלהב ומעמיס בשארית כוחותיו את  השיבולים. לפתע  הוא חש  את ידו הרכה  של  תנחום על כתפו :' צריך לעשות זאת ארבעים שנה' כלומר לא בבת אחת.

עשו סייג לתורה

סייג – גדר

הגדר מול  המעקה

הרעיון  של סייג לתורה  הוא  שצריך  להחמיר את חוקי התורה  על מנת שאנשים יוכלו לעמוד בחוקי התורה. יש להחמיר כדי שיוכלו  לימוד  בנורמה  שנקבעה. אדם הראשון קיבל  פקודה לא לאכול מעץ הדעת הוא עשה סייג למה ששמע והודיע לחווה שאסור לאכול מפרי הגן. מכל פירות הגן. ממדרש זה  אפשר לראות כי  לפעמים לעשות סייג לתורה זוהי  הוספה  המובילה לתוצאה  הפוכה – לגילוי עד  כמה  היא  מוגזמת  ולפריצת  החוקים עצמם. כדי להוביל לצמחונות  לא צריך להכריז על טבעונות הכוללת  בתוכה  את הנורמה  הצמחונית אך יותר  רדיקלית ממנו.  יש סיכון גדול  שהדבר יביא לסגפנות.

רבי עקיבא אומר

מסורת סייג לתורה

מעשרות סייג לעושר

נדרים סייג לפרישות

סייג לחכמה שתיקה

מפות לבנות לשבת. כמה שעות יש לעבוד. האם מותר לשתות קפה.  סייג לאנרכיה ולא לחקיקה. המפתח. הסופרמרקט הפתוח. זמן הארוחה.

סייג לתורה- תיקונים בשם  חז'ל. האם צריך להודיע על הסייג כתיקון או  שהתהליך מקדש  את הסייגים. האם הסייג הוא דרך לחוק או  טוב כשלעצמו.

מצד שני אם לא ימתחו את החבל קצת יותר ייתכן כי  ההתרה לא  תיעצר והכוונה  תסתלף.

ההתנגדות העקרונית של הפועלים לקיבוץ

תפישת הפרולטריון והחשש שלפועלים יהיו  אמצעי ייצור ויסתלפו – מדוע התנגדה פועלי ציון לקבוצת קבע.?

מדוע  התנגדה  הפועל הצעיר  להתיישבות קבע של פועלים – חשש מפני  החלוץ הנודד.

הנודדים. עד שנות השלושים

הוויכוח על  רמת חייו של הפועל בקיבוץ- הסמינר  הרעיוני  בעין חרוד.

הוויכוח  הסוציולוגי על ההסתפקות במועט.  שיקוף של הכרח. חוסר  חריצות ממוסד.  מצב  זמני ותהליך יציאה ממנו.

 

5.אור גנוז אור זרוע
האמונה באור הגנוז לעתיד היא חלק מן החימוש האוטופי הגנוז במקורות. היא מדגישה את התחושה כי העולם לא ניתן למיצוי בנגלה. כי העולם כפי שאנחנו מכירים אותו אינו אלא פוטנציאל המבקש להתגלות. האם בתהליך התבגרותנו אנו מממשים פוטנציאל זה או מתרחקים מן האפשרויות שבאנו לממש בחיינו? המאמין באור הגנוז מבין כי עליו לחפש אותו, לקבל עליו אחריות . עצם החיפוש יתרום ליכולתו להתגבר על החשכה המקיפה אותו. החשכה אוצרת בתוכה את כל שנכבה ומקווה עדיין להידלק. האם האור הגנוז מצוי בעתיד הרחוק או במרומים, בעבר הרחוק, בתכנית העתידית או אולי בעולם הבא?
האור הגנוז יכול להיות נוכח באור הזרוע המתקיים בעולם בנפש ובזמן והשואף להתגלות. האור הזרוע יכול לקרוא למאבק על נביטתו ומימושו .האור גנוז לימים יבואו , המסתתר בנשמות האנשים כאן ועכשיו מדגיש את האחריות לאחר ולעולם. הוא מצוי על סיפם של אירועים . האמון באור הזרוע הוא אמון בנביטה האפשרית . יש בו סוד המחכה להתגלות. רבים מגילוייו של ההווה אינם אלא סימפטומים לגנוז ואותות למה שיתגלה אי פעם. האור הזרוע מחייב . האם ניתן להסיר מכשולים לגילויו? האם מכשולים אלו מעמידים אותנו בניסיון או אולי מפתים אותנו לשבור, לפרוץ את הקופה הנעולה? האם אז יתגלה?
גם אם האור הגנוז בשחקים הוא מקורו של האור הזרוע בעולם הוא יכול גם להתנגש עמו ולסרב להתגלות. אז האור הזרוע הנראה בעיננו כיסוד אופטימי במהותו יכול להפוך פניו ולעורר את השאלה מדוע אין הוא מתגלה. האמונה בו יכולה לפתוח פתח לתפישה של קץ הזמנים ושל אחרית הימים, אותה פרשת דרכים שבין גלות וגאולה. בתפישת האור הזרוע טמונים איפה רעיונות שונים ומסקנות סותרות. כולן התגלו הן בתקופת המשנה והתלמוד והן בתקופה החלוצית.

5. שלא על מנת לקבל פרס

בין שכר לפרס. אסור להלין את השכר.

בזכרון יעקב פועל עובד אצל  איש מאמין וחרוץ. עובד אצלו ביום וחוזר לביתו. נותן העבודה  רץ אחריו ומבקש ממנו  שלא יביא  אותו לידי חטא שילין את שכרו.

זהו צידו השני  של עבודה לא  לשם קבלת  פרס. יש הבדל בין שכר לפרס. שכר חיוני לקיום האדם העובד פרס מעבר לצרכים.  הוקרה והכרה  בכוחו של מקבל הפרס. יוצא  דופן.הרמב'ם מדגיש את ההבדל בין השכר לפרס.  הפרס אינו ניתן כחוק. בא מפרוסה.

 

אנטיגנוס מסוכו  הדורש את  הדרשה  הזאת  הוא חוליית מעבר בין כנסת הגדולה  לשלטון הזוגות. כלומר  הוא חי  בתקופת  בית תלמי, תקופת התרגום של התנ'ך ליוונית. בין תלמידיו מצד אחד נושקים את מרד  החשמונאים ובחלקם נמסרים  כמייסדי הצדוקים והבייתוסים.  שפרשו מהפרושים.

מורא  שמיים הוא  כנראה  יותר ברור  מה זה  בתקופתו מאשר  בתקופת יוחנן  בן זכאי המתווה דרך אחרי החורבן. אמנם יש  המציגים אותו כמי  שחי בין הזמנים של סיום הנבואה ונציגיה לבין  התחלת תקופת נעילת התנ'ך ופתיחת  תורה שבעל פה, כלומר  גם כמי  שמתחיל בכיוון של  החלפת הנבואה  בתפילת הקבע. כיוון זה יתחזק  עם חורבן הבית. בו יקימו את המקדש מעט בבתי הכנסת.

 

השאלה של שכר ופרס היסטוריים מעסיקה מ אד את החלוצים לא רק באופן אישי אלא ציבורית. האם לא מתהווה מצב  המוכיח כי הניסיון שלנו  להקים את המפעל לא מלווה לא בשכר ולא  בפרס. כלומר  כל הניסיון עומד להיכשל. הדבר מוכח על ידי הנטישה  של החזון על ידי החוזים.

תופעת הירידה  מן הארץ והוצאת דיבתה בגלי יורדים. הנמלים בהם נפגשים העולים והיורדים רק  מדגישים את  הצורך  לשמש  את החזון בלי  לצפות לפרס או אפילו לשכר.  איך מכינים את העולים למצב זה? צריך לכבות ציפיות ולעורר קשב מיוחד למציאות. לקרוא  מחדש את  שמתגלה. האם דומה  התייר  הציוני שבא לקיבוץ  כדי לראות את ההתרחשות הפלאית למי  שחי בקיבוץ ונוכח לדעת כי אין פרס, אין שכר ואולי גם אין מורא  שמים?

 

בתקופת העלייה  השנייה השאלה  היא במיוחד אישית. מהו אורח החיים שאדם נוקט בו  במיוחד בתקופות של שבר. האם יוכל להתרכז בעיקר. לנווט עצמו בתוך חייו אל העיקר ולא לשקוע בבריחות או בתחליפים. ברל כותב  לאחותו  הצעירה חנה על כך. לבחור  בחובות הפנימיים האמיתיים עם קרבנותיהם ועם אושרם.

גורדון מציע  אלטרנטיבה לא לפרוש מן החיים לנוכח הקושי אלא להרחיב אותם דרך הקשר  אל הטבע ואל העבודה. לא עבודה  לשם מחייה ולא עבודה לשם מצווה, כלומר לא על מנת לקבל פרס  אלא כדי להרחיב  את  החיים.

לימים יכתוב  על כך בובר  על עתות  אמונה

היתה לנו חגיגה של אחד  במאי כותבת  עליזה פאס מחבורת חירות בגבעת ברנר,  תחילה  השתתפנו בחגיגת  כל פועלי המושבה ואחרי כן בערב- – ערב נפלא היה !- חגגנו את החג לעצמנו. יהודה  שרתוק  היה  אצלנו. הוא  ניגן להפליא. זעזע  את כל אחד  מאתנו מתוך געגועי- הבדידות שלו. אותה  שעה  ראיתי  את י.  ונעשינו  קרובים  זה לזה עד מאד.

אלפרד ואני מבינים איש  לרעהו, אנחנו כאילו מדברים גלויותזה  עם זה בשיחת עיניים  בלי  אומר ודברים.

 

אין פרס, אין שכר, האם יש מורא  שמיים?

ב1923 יש מגיפת ירידה  מן הארץ. זוהי שנת משבר  העלייה  השלישית . חיותה  בוסל הולכת להיפרד מהיורדים. עד אז עושים את זה  בחשאיות,  בתחושה  של כישלון אישי. עכשיו עורכים מסיבות פרידה, בריש גלי. חיותה כועסת על הכעס של עצמה  על היורדים. למה  צריך לכאוב לה  שאנשים מקבלים החלטה כזו? האם אין זה  מעיד  על  חולשתה. על כך היא  כותבת  ביומנה.

אך גם בין הנשארים בדגניה יש תחושות  קשות.  תחושה  של  ריקנות, חילון, תחושה  כי  היסודות שדחפו לעשייה  הגדולה נמוגו. בסידרה של  שיחות בדגניה  אנשים מעלים ערעורים כבדים על  המתרחש.  יש הנבהלים מכך וחוששים  כיח הרהורים מסוג  זה אין להם מוצא. אך כעבור זמן קצר הם מחליפים תפקידים וטוענים הם עצמם לחילונה של דגניה לא  במובן של ההעזה לביקורת , של השחרור ממוסכמות מקובלות ושטחיות  אלא חילון  במובן של אובדן אמונה.

 

דגניה  מתגברת. אך ב1929  האזעקה מגיעה מגבע. גל גדול של עזיבות פוקד את המקום. העוזבים מאמינים כי גבע  קטנה וסוחטת את האנרגיה של הבנין של המפעל הציוני הגדול. גבע נראית בעיני חלק מעוזביה כפוריטנית מדי ,  כתובענית. הם מבקשים לנחות על קרקע הבית הפרטי.  חברי גבע חשים כי כנראה אין שכר, אין פרס יש רק ספקות ואדישות, ייאוש והתפרקות. הם מודיעים למוסדות  את מצבם. דגניה  נחלצת לעזרתם. בתחילה  בביקורת ואחר כך  שולחת את תנחום שיבוא  למקום  ויפיח בו אמונה ויציבות.

כל שבוע בשבת מתכנסת דגניה  בחדר  האוכל  להקשיב לעיתון  הנקרא  בקול  בפני החברים. מספר  העיתונים המגיעים למקום  לא מאפשר לקרוא אותו. באותה  הזדמנות  מספרים החברים שהיו בעולם הגדול מה  קורה . כשמגיע תנחום  מבקשים ממנו שיספר  מה  קורה  בגבע.  והוא עונה : הקוף רוצה  בחזרה ליער.

 

על אף הכל טוב כאן ואני מקווה  כי  המציאות הארץ ישראלית תחשל אותי ועוד אשיג הרבה, אני מלאת תקווה.

ניתן להבדיל ביניהם על ידי  האבחנה  בין חייל לשכיר  חרב. זה וזה מן הראוי שיקבלו  שכר אך אלו עושים את  הפעולה  מתוך  שכנוע. ואלו כדי  להתעשר.  המניעים לפעולה  שונים.  האם יכולים  להשתנות ?

פעולה  לשמה מצטרפת לחשבון החיים.  עליה  אני מוסר דו'ח  סיכום.  רבי יוחנן בן זכאי הידוע בתורתו, הידוע בכך  שדיבר עם  דקלים, כלומר שהוא ידען וצדיק ובכל זאת בוכה. האם בגלל העובדה  שנאלץ לשנות כל כך מן  המסורת אחרי  החורבן. אין הוא  יודע  אם  המהפכות שביצע מתאימות  למה  שהיה מצופה ממנו מטעם האל. כלומר כשעושים משהו  מקווים לתגובה כי מה  שעשינו נכון.לא רק   ששלמים אתו אלא  שהוא הדבר  הנכון  לעשותו.

הצדוקים והבייתוסים לא  האמינו  בעולם הבא. על כן לא היו יכולים  להאמין כי  אם הם  מסתגפים היום לא ייענו  מחר. לא נלך לגן עדן  ואין טעם  לחסוך כדי להגיע  אליו ולהנות ממנו. אילו ידעו לא  היו מזלזלים בחכמים מהעיר  אינם  בטוחים שיקלטו

המלאכה  ביום השכר  בערבית. נכנסים ליום בלילה כדי ללכת  בכיוון אופטימי מן החושך אל האור.  מקלים את השכר  בעת  קודרת.

האם יש דרך  משלא לשמה  עד לשמה. המאמין הפדגוגי טוען כי יש  דרך כזו שהילד  יקרא בגלל הדבש וילמד לקרוא מתוך  האהבה לקריאה. אך יש  גם  ספקנים הטוענים שכל פעם  נצטרך להעלות  את  רמת הפרס והיכולת  לעשות  דבר לשמו לא  תימצא.

אליטות לא  תמיד   מסוגלות להאמין  בכחם של  נושאי פעולתם להצטרף לאליטה ולעשות דברים לשמם.  לאלו  קשה להאמין גם שהם  יכולים לרשת את  אלו  שפעלו שלא  על מנת לקבל פרס  יכולים להפוך למכורים  לפרסים.

העשייה שלא  על מנת פרס יש לה פרס :יצירה, פינוי זמן לחיים  הממוקדים.

ברל כצנלסון  כותב לאחותו חנה , הצעירה ממנו כאב הכותב לבתו. כשמת אביו  בעודו ילד הפך הוא לראש  המשפחה וראה  עצמו אחראי  לאחיו. הוא  כותב לחנה על התורך שלא להסיח את הדעת על ידי תחליפי חיים. הצורך להתמקד ו'ללכת ישר  אל בת  המלכה'. כלומר לא להיסחף לפעולות  נושאות פרסים מדומים שאינן מבטאות באופן ברור את  הזיקה  אל  המטרה.מכתב זה  הוא אחד  המכתבים  המיוחדים  שנכתבו על ידי ברל כצנלסון שהיה ער מאד אל  ההיסחפות אל מטרות  שווא, אל הפרסים הנקרים בדרך.

עם תום מלחמת העולם הראשונה  התכנסה וועידה  של אנשי  רוח כדי לבטא את סלידתם מן  המלחמה  ומן  החומריות . לברל עמדתם נראתה  מתעלמת  מהעול  שהיה צריך לדעתו לחייב אותם שלא  לשקוע בחלום בעוד  הם מזניחים את  תוגת המציאות והמחויבות שהיא  מטילה על בני הדור. לשם כך הזכיר את  אמרתו של ניטשה  בדבר  שלושת  גלגולי הרוח הגמל, האריה והילד. תוך כדי כך  אפיין באופן יוצא  מן הכלל את  ניטשה. רואים מתוך איפייונו עד  כמה  יכול היה  לקרוא  את הפוטנציאל  ההשראה  אך גם את פוטנציאל הרשע הטמון  הדברים של ההוגה שהשפיע  כל כך על בני דורו.

ניטשה  שלשת שלבי הרוח. הגמל היכולת לשאת, האריה  היכולת למרוד וליצור והילד שממנו  נובעת  עשייה  ספונטנית.  האם אנחנו יודעים ללמוד לטהר  בעבודתנו ולשנות את המניעים שלנו בפני שיקולים של  תהודה או מתוך אהבה מתקרבת וטהורה.

החלוציות ושלב  הגמל : קרבניות, אי ציפייה  ליצירה . היכולת למרוד לצפות לבלתי  צפוי, לכאוב ולהתייאש ורק בשלב מיוחד.

החלוציות ושלב  האריה : הכוח לחדש, לחיות באי וודאות. למרוד.

החלוציות ושלב  הילד : מציאת הטעם והאושר  בעצם העבודה. .

בריחה לתחליף, עייפות מהמטרה ושקיעה  אמצעים.  אי יכולת להיות ממוקד ולמעשה  ייאוש  מהיכולת לבצע משהו מתוך היכרות . שרה מבקשת לא לבזבז את החיים. ברל מבקש  אותו דבר  מאחותו. האם  זוהי עבודה  לשמה לא מתוך  רצון לקבל  פרס.

העבודה כניסיון להשתחרר מעבודה  לשם פרס.  ניסיון להתרכז  בה. לא בתרומתה.  הצייר שאינו מצייר  בתקווה  לתגמול כספי האם הוא  מתאר לעצמו שיש  עולם הבא  של ציירים שהוא  תהילת  המוזיאונים ?

תקופת מאמינים מול תקופה  אחרת לא נמדדת בהצהרות ותפילות  היא  אמונתם של החקלאים כי   הם זורעים ועובדים ואינם מהססים ודנים או פורשים מתוך ספקנות.

אנטיגנוס  איש  סוכו  תנאי, יורש  שמעון הצדיק.  בין תלמידיו  צדוק ובייטוס.

הלנת שכרו של  חלוץ מתחמן  שמונה  לשמירה  במושבה  חדרה. ימים רבים לא  קיבל את שכרו עד  שהחליט לא  לבא לשמור.  בנים מהמושבה  באו להכות אותו.  קוראים להם למשפט  במושבה ושני הצדדים יוצאים אשמים.  ברל קורא לכך משפח במקום משפט וכותב  את  אחד   מכתבי האשמה  החריפים ביותר  על  מצב  התימנים  בחדרה.

דבר אחר  הוא לעבוד  על מנת לקבל פרס.  עבודה שבאה לכאורה כדי להיות עניינית, מגלה  כבוד לזולת ולמטרה שלשמה  היא  נועדה אך למעשה פוזלת אל תועלת עצמית ויוהרה. הויכוח על  הסתפקות  במועט האם היא  נועדה להיות מענה  לאפשרויות או  מכוונת  מטרה לעצמה.  התיאוריה שאומרת כי  קודם היתה הסתפקות במועט ואחר  כך היתה  אידיאולוגיה  של ההסתפקות  במועט? האם ההסתפקות  במועט מביאה להתרכזות  במטרה?

האם העבודה למען הציבור, העם, המעמד היא על מנת לא לקבל פרס? האם היכולת  להתחלק  עם הזולת, לחלק את  מה שיש לך עם זולתך היא  העדות שלא  על מנת לקבל פרס ?

לקבל פרס יש בכך משהו מיידי. לא בעולם הבא ולא באחרית ימי. כאן ועכשיו.לעומת זאת  שלא  על מנת לקבל פרס לעתים זה כדי  להסתכל על מכלול חיי ולא  על פרטיהם. האם ללכת  ממשימה למשימה ולהשאיר  את ההתחלות לפתח למימוש  רצונות של  מישהו אחר?  הפנייה  אל זולת היא  לא  על מנת לקבל פרס ?  האמן הרעב למען יכולתו ליצור הם הוא  עובד למען  סוחר  האמנות והאספן באחרית הימים ?  האם  הוא יכול לומר אני עובד לא למען  קבלת פרס. עובד למען יצירתו ולא למען  עצמו.  במסגרת זו אפשר לראות את  מחיקת המילה  פרנסה  מהלקסיקון  החלוצי.  אנחנו עובדים או למען החברה, או למען  הרחבת  התשתית הכלכלית 'המשק', אנחנו עובדים כדי להיות שותפים בבניין . אנחנו מוכנים  לחיות חיי מחסור למען  הרצון ליצור למען המטרה. לא  על מנת  לקבל פרס מיידי אלא פרס  היסטורי. למעשה  שלנו תהייה משמעות.לא בעולם הבא אלא לילדינו, לעם שלנו, לארץ.

שלא  על מנת לקל פרס משמעותו גם  התרכזות בתהליך העבודה ולא  בתוצאותיה. לקבל  תגמול על לא עבודה  בכפיך הוא חטא. צריך להוכיח כי יש קשר  בין העבודה  לבין יכולתך לצרוך.  לא ניצול ולא בזבוז.

יש הנחה  כי  עבודה  שלא לשמה  היא  גם  מכוונת  לתוספת יוקרה ליכולת שליטה  על הזולת בזכות הפאר וההדר שאת  מתנפח בהם. כלומר לא רק  העובדה שאתה לובש בגד יפה  המעורר קנאה אלא כי אתה  משתלט דרך כך על זולתך ללא קשר  עם סגולותיך או כישוריך.

הארץ בשלב  מסויים  היו  וועידות שעסקו בכך. האם ההסתפקות  במועט  היא  ההוכחה כי לא עושים את הדברים כדי לקבל פרס?

רבי עקיבא וכביש טבריה  צמח.

דרך הפוכה עשה  רבי עקיבא מדרכם של  החלוצים הוא הגיע מהעוני והבורות אל תלמוד  התורה. הם הגיעו מתלמוד  התורה  אל העבודה. שני הפרוייקטים נראו  כבלתי  אפשריים. הדרך  של חציית הקווים שהותוו  למראית עין על ידי   הסוציולוגיה והפסיכולוגיה בעזרת כוח הרצון.  המעבר מבית המדרש לשדה ולמחצבה היה  מהפכה של צעירים  בעוד שרבי עקיבא עשה את הדרך אחרי  ארבעים שנה  לפי  המסורת.  אולם הגשרים  ביניהם ברורים : בשניהם ניכרים העקבות  של השדה והלימוד. של המאמץ האוטופי. נראה  היה כי  רבי עק4יבא קיבל את  הפיצוי בעושרו הגדול ובמנהיגותו  הסוחפת אלא שהסיפור  הסתיים בקידוש  השם.  הסיפור  של החלוצים הסתיים לרבים מהם  בהגשמת חזונם  המדיני אך  גם בתחושות קשות של החמצת החזון של העבודה, השותפות, המיזוג  בין חיי המעשה וחיי הרוח.

רבי עקיבא מתואר  כמי שעשה  את דרכו לתורה  כמסתת אבנים ושופך אותם לירדן. עבודה  ענקית מהסוג הזה נעשתה  על ידי החלוצים בעמק  הירדן , עבודה  של  סיתות אבנים לצורך  בניית דרך, הכביש  מטבריה לצמח.  המעבר מן המטאפורה לחיי המעשה היא  אופיינית להרבה מן  היצירה  החלוצית שביקשה לגלות את היסודות הריאלים  המצויים בדיונים של מהמשנה והתלמוד, את הגאוגרפיה,   את  דרכי העבודה החקלאית את  דרכי בעלי המלאכה, את  שמות החי והצומח. את חוקי הקהילה  כפי שיושמו בזמן ובמקום. לדידם של החלוצים זה  היה פרק  במסע שלהם אל  הקונקרטי, אותו מעבר הכרחי בין החלום למציאות . לעבור מן העבים מעל  אל כאן  על  פני האדמה. לא  על מנת למחוק  את הרוחני  אך  לא להסתפק  בתלישותו. האם ניתן להחזיק בשני הקצוות ולאחד אותם בלי להחניק אותם?  זה לא  היה  ברור  אך היה  רצון עז להתנסות בכך.

 

שני סיפורים על הדרך חשובים כאן סיפור  סלילת הדרך  מטבריה  לצמח כמעמיד את הדילמה של  הפעולה  בטבע מול  הזיכרון ההיסטורי  דתי והעימות בין  חיותה  בוסל ומתכנני האקוודוקט  לבית שאן.  בסיפור זה מופיעה   היצירה  החלוצית כיצירה המגלמת יחס לטבע ועומדת מול  הצורך הטכנולוגי לפגוע  בשניהם.

 

תוך כדי  סלילת כבישים נפגשים אנשי השומר  הצעיר  בדילמה דומה . כאן  במכתבו של  אליהו רפפורט חבר  קיבוץ א'  של השומר  הצעיר  הכותב  למרטין בובר המורה שהיה לרפפורט מקור השראה.

יהודה יערי  אף הוא חבר  השומר  הצעיר הסולל את הכביש  מחיפה  לג'ידה עומד  על כך  שהצפייה  התרבותית חברתית  שלו  להפוך את החלוצים לחבורה  קדושה  תוך כדי עבודה  לא מתרחשת והדבר  בא לידי ביטוי  בעובדה  שהארוחה  שבדרך כלל  היתה  בעם היהודי  חלק מפולחן מתחלנת בעדה  החלוצית.

שיחה  בדרך העולה

 

דיברנו על הדרך, על כביש  טבריה צמח, על סלילת הנתיב של  חכמים וחלוצים. העסיקה אותנו המטרה,  הדרך, האחריות למטרה ולתהליך, העבודה  והלימוד.  חשוב להדגיש כי  גם הסלילה  של הכביש  וגם לימוד  התורה  אינם  דומים למחשבה הטהורה של היחיד. הן נעשות באופן ציבורי. במובן זה  הן  פוליטיקה, לא פוליטיקה כרכישת כוח  ועמדה  אלא פוליטיקה  כעניין ציבורי. כמשא ומתן. כאירוע מתרחש  במרחב החברתי. כעין פעילות של  הפוליס. כאן היא  מתרחשת  בבית המדרש  בבית הכנסת ואפילו מגיעה  אל  השוק וכאן היא  מתרחשת  במרחב  העבודה והדיון  החברתי ציבורי.

 

הקיום של תלמידים ופועלים המשתתפים בהליך שהוא מעניק להם מעמד שווה  אינו מסיר  מתחים. לעתים רק  מגביר  אותם.  בין תלמידי  רבי יוחנן בן זכאי, המשתתפים בבית מדרשו נערכת השוואה. לכל אחד תכונות משלו אך יש  גם ניסיון לשקול אותם הדדית.  מי  שנראה כעולה  על כולם לפעמים  משלם  על כך מחיר כבד.  גם בין החלוצים יש טיפוסים שונים. גם שם לעתים המתח בין השווים גדול.

 

אל תחזיק טובה לעצמך. לכך נוצרת זוהי מעין שבועה שבאה למנוע  את יצר  הגדלות של הלומד  הרבה.

הלימוד  הוא  גם עניין של יכולת לקבל, ללמוד מן המורה. לקבל את מרותו. להיות קשוב  לתורה  שהוא  מעביר מדור לדור.  היכולת  להיות אקטיבי  בפאסיביות שלך , להימדד ביכולת לספוג  חוכמה. מן הצד  השני עומד הכישרון ליצירה להיות מעין מתגבר. אנו מתוודעים לתכונותיהם של תלמידי רבי יוחנן  בן זכאי.    כאן מודגשת  עליונותו של אלעזר  בן ערך.

 

גם כששואלים על הדרך הישרה  שידבוק  בה אדם מתגלה  עליונותו של אלעזר  בן ערך.  כל שאר החכמים  עוסקים ביכולת של  החכם להגיע אל העולם, אל החבר, אל השותף, אל ראיית העתיד או הסובב. הוא  היחידי שמדבר  על  תחושות הלב אל הפנימיות המכילה את הכל.  לכן דרכו מכילה  את כל ההצעות של  חבריו.

 

הסיפור  של אלעזר  בן ערך נגמר לא טוב. לפי  המסגרת כאשר  מת רבי יוחנן בן זכאי הלכו תלמידיו ליבנה. רבי אלעזר הלך לאמאוס.  המדרש מאשים את האישה המפתה  אותו לחשוב  כי שאר  התלמידים הינו צריכים להגיע  אליו ולא הוא  אליהם. התוצאה  הוא  שוכח את  התורה. בשלב  מסוים הם  מבקרים אותו והוא  שכח  את התורה. הוא  אפילו לא  יודע  לקרוא.  הם בוכים איש  על צווארי רעהו והתורה שבה  אליו אך לא  מופיעה  בטקסטים.  לי נדמה  כי יש  עקיבות בעניין אותו לב טוב ולב רע הקושר את  הכל אל  הפנימיות  מתיר  את הקשר  אל הלימוד  כמעשה  חברתי.

 

בסיפור  של  אליעזר  בן הורקנוס  מופיעה התורה  כנובעת מן המורה.  המצנזרת  את היצירתיות בפני  המורה.  היכולת לצמוח תורנית נובעת מהיכולת להתרכז  בחיי לימוד, לוותר  על החולין. הוא נמצא בערנות מוחלטת, בהאזנה  מוחלטת לסביבה כסביבת תורה.  אך כאשר  רבו עוזב  את המקום הוא  כמעיין המתגבר , יוצר 'ופניו  מאירות כאור חמה ואין אדם יודע אם יום ואם לילה.'

 

אחד  הדברים המופיעים לא  מעט  בספרות המשנאית  תלמודית  היא תורה  המתגלה בדרך.  הרי ההלכה  היא  הליכה. מעין דרך הקודש בנוסח  הטאו  המזרחית. הדרך היא  המסלול של הקדושה.  בסיפור המופיע  במסכת חגיגה  מסופר  על  רבי יוחנן ואלעזר  בן ערך  בדרך  שרבי יוחנן  המכיר  את תלמידו מצפה  לדיון בתורת המרכבה  שהיא  בעצם אותה  חוויה יסודית שאינה  מתנהלת  בציבור אך הציבור  יכול  לראות כי עובר  על  העוסק בדברי מרכבה משהו  החתום מפירוש. גם שאר תלמידיו  של רבי יוחנן בן זכאי  מסוגלים לעסוק  בדברי מרכבה. יש לכך עדים המספרים על כך לחבריהם תלמידי החכמים.

 

אשה תינוק ותינוקת  ניצחו את רבי יהושע  וכולם בענייני דרכים.  רבי יהושע . הם אלו  שמצויים מחוץ לעולם התורה יודעים באינטואיציה  את שלא  תמיד  מתגלה בפני המצויים בעולם התורה.

 

נוח נפתולסקי היה  אחד  מחבורת היחד. שלישיית החלוצים ובהם  גם  בנציון ישראלי ומאיר  רוטברג. קראו להם חבורת היחד לא  משום שהיו  הרבה יחד אלא משום תמיד  התגעגעו זה לזה.  נוח היה  איש  הצמחים, השירה, החקלאות האינטנסיבית.  יחד  היו ברחובות לפני שעלו לכנרת ובתקופת כנרת הראשונה.  אחר  כך נפרדו זה  מזה.  נוח  היה  האיש  שהקסים את רחל  המשוררת ובעקבותיו הלכה למסלול  החלוצי. דרכו כנראה  הכירה  את אהרון  דוד  גורדון.  הוא  היה  האיש   שגילה  את השושן  הצחור. היה נודד על פני כל הארץ עד  שהתיישב  בגבעתיים הקים  משתלה  והיה  לימים האיש  שייסד בצוואתו את הגן הבוטני של העיר תל אביב. הוא נפטר  רווק והוריש  את כל רכושו  לקרן הקיימת.

 

את המסה  על חמישה  אנשים  הלכו בדרך מצאתי במזוודתו.  יש  עוד  נוסחה שפורסמה   בספרו  של שמעון קושניר  אנשי  נבו שהוא  תיאור  חייו.

הטקסט עצמו  לקח לא  מעט מהספרות המדרשית אך ניווט  את המקורות לשאלה  הקיומית שהעסיקה  אותו כחלוץ.

 

מחמשת האנשים שיצאו לדרך החמישי לא מדבר. כנראה  שהוא  נוח  נפתולסקי עצמו. היו ניסיונות שונים  לפרש למי התכוון נוח  נפתולסקי ברשימתו. ברור כי הוא זה  שמסתכל פנימה.  מה קובע הכוונה או המעשה? המעשה המוביל לתוצאה או המעשה  שמצביע  על הכוונה? העתיד תמיד עומד  כשופט אך  נוח קובע כי השיא  הוא  דווקא המצב שלא הגעת עדיין  אך מגיע לך לחיות על הפסגה ממנה  נשקף לא ההישג  אלא  החלום לעתיד.

 

מאותה  עמידה  מול החזון הבלתי מושג אנו מביאים עוד דבר  שנכתב  על ידי  נוח נפתולסקי הקשור לדעתי  עם העובדה  הקשה  שנוח נפתולסקי לא פתח  את דלתו בפני  רחל המשוררת עמה  היה  כל כך  קשור.  במכתבו אליה  הוא יכתוב לה  כי לא  יכול היה  לקלוט  אותו בביתו כי  אין לו בית אך  בתוך תוכו חש    כגיבורי  שיר השירים 'אנה  מפניך אברח'…

6. אבות ובנים

יציאת הבנים לדרך חדשה, גם דרך של לימוד, גם דרך של עלייה ארצה, גם דרך של הפיכה לתלמיד חכם , גם דרך של הכרעה להיות פועל עברי חייבה לא פעם קיטוע, מרד, פרידה מן ההורים.
כך חלק מהחכמים נפרדים מהוריהם כדי לסלול דרכם לתורה, כך חלק מהחלוצים נפרדים מבית אבא כדי לחיות חיי עבודה בארץ ישראל. . הפרידה מבית אבא קשה לעתים מתלווה בנתק, לעתים אחריו
מגיע פיוס. סיפור הפרידה הוא חלק בלתי נפרד מן המסורת העוברת מדור אל דור.
פרידה זו מלווה גם בקשר עמוק, בדיאלוג, בכאב המציין את האהבה הפרושה בכל התהליך.האם הפרידה מן ההורים היא  הבנייה עצמית  או מרד מוחק  מקורותיו. האם  המרד חיוני או יש לראותו  כשבירת כלים. האם פרישת כנפיים אל ההרפתקאה המלווה בדאגת הורים או  מרד אדיפאלי המביא לניתוק? האם  קנה  המידה  הוא תגובת ההורים או  מחוות הבנים.

בפרקי אבות ובמסורת החלוצים החשש של ההורים הוא  אחד: תלישות  מהחיים הקונפורמיים. , סטייה  מהנורמה.  גם בפרקי אבות וגם  בספרות החלוצית  מופיעה דרך אל המרד  העוברת  דרך תחושה  כי  יש משהו לא  אותנטי במציאות בה  אנו חיים, במציאות היומיומית של ההורים והמשפחה.  תחושה  של חנק.  אך גם מלווה  אותם תקופה  שהם חיים את  כאב  התלישות , קריעה  בין העולמות. הצמא לתורה ומגיע  לעולמה  בלא  ציוד, מכיר  בבורותו, מבקש/ לדעת ומודע לדרך הקשה  שעודו לעבור.  החלוץ  שחש שהוא עוד  בארץ  לא לו ואחר כך מבקש להפוך לאיש  עבודה, לאיש  רעיון המסוגל להתגבר  על המכשולים. לעתים הסיפור  נגמר  בטוב – בפיוס  בין הורים וילדים.  בהכרה במהפכת הבנים.  לעתים הסיפור מסתיים  בטרגדיה בירידה  מן הארץ  בשיבה  אל  הבורות. בכפירה.

לעיתים הדיאלוג  בין הורים לבניהם נעשה מתוך הנחה שמה  שעושים הבנים  הוא הגשמת חלומותיהם של ההורים  שנעזבו בדרך חייהם, בגלל אילוצים. הנחת  הבנים  במקרים אלו  שההורים  חייבים להכיר  בכך  שהמעשה  היוצא דופן של הבנים איננו הזנחה של  ההורים אלא  מעשה  של ניצחון מאוחר שלהם ושל  קהילתם.

בציונות יש  הרבה  מקרים שההורים  ציונים בדרכם והבנים עולים ארצה, מגשימים את  הרעיון לו ההורים מטיפים בגולה אך ההורים מתחננים בפני הבנים לא להגשים את רעיונם באופן קיצוני.  לעלות ארצה ולחיות בעיר, לפתח  בה  קריירה ומסחר. להמשיך את אורח  החיים של ההורים בגולה רק בארץ ישראל. במקרים מסויימים ההורים עולים ארצה בעקב פניית הבנים אך  בארץ נוכחים לדעת שהבנים אינם מסתפקים בעלייה ורוצים להגשים רעיון  נועז יותר  של עבודה וחברה.

אינני יודע  אם יש  סיפורים תלמודיים המספרים על בנים העוזבים את הוריהם העניים וזונחים את אחריותם כבנים לרווחת הוריהם.  רוב  הסיפורים שאני מכיר  הם  סיפורים על בתי עשירים  מהם יוצאים בני תורה ומאבדים את רכושם . אצל  החלוצים התמונה  אחרת. יש לא מעט בני עשירים שמאבדים קשר  עם הוריהם.  אך יש  גם לא  מעט  מקרים של בנים העולים ארצה ולמעשה  מותירים הורים ללא עזרה. אחד  החלוצים כותב  כי  בעירו היתה  הגירת אידיאליסטים לארץ ישראל  והגירת  קונפורמיסטים לארצות הברית אך הוא  לא יכול לסלוח לעצמו על כך  שהאידיאליסטים  למעשה  זנחו את  הוריהם לעוני.

איש  גדוד  העבודה   המחיש את המצב באופן  מיוחד. הוא  הצביע לפני על העובדה   שמחנה  גדוד  העבודה  בתל אביב   היה למעשה  מחולק  לשני מחנות המחנה שקיים  שותפות מוחלטת וזה שהורי חבריו היו עניים ונזקקו לעזרת  הבנים. שאלה  גדולה  היא  איזה  מחנה  היה  סוציאליסטי.

שאלת האבות והבנים מופיעה  בעידן החלוצי בשאלה  קיצונית של עזיבת המסורת ולא  רק  עזיבת הבית.  החילוניות נתפשת כתפישה  של הבנים בעוד שהתפישה  הדתית  כתפישת האבות.

בברית החדשה  יש סיפור על הבנים והבן  הצעיר  העוזב  את הבית  סיפור המהווה אולי  תבנית לסיפור  שלפנינו. הבן  הצעיר  עוזב  את הבית למרחקים ושב אל הבית. אחיו הבוגרים  לא רוצים לקבל אותו כי עזב  את שדה אביו והשאיר  אותם להיות אחראים בעוד  הוא  משוטט.  אך האב  מקבל את הצעיר  הנודד כנראה  סמל הנוצרים לעומת הפרושים  הנותרים  בנאמנותם …

לאה  גולדברג  כתבה  על כך  את שיר  האחים.בשיר  שלה  מופיע  קול שאינו מופיע בסיפור בברית החדשה. קולה  של האמא. לא תמיד  הוא  קול לעתים  הוא רגש אילם  המופיע במחווה אך הוא ברור. שלא  כמו בברית החדשה  בה  האב  הוא  הסולח כאן  הוא השופט והיא  האמא  היא  המקבלת ללא תנאי.

.

רבקה ספיר

חברת קבוצת כנרת. למרות ביקורתה הרבה כל השנים חיה בקבוצה ועבדה בה. הגיעה עם הוריה לקיבוץ והיתה חלק ממשפחה ענפה במקום. אהבה אמנות , במיוחד מוסיקה. הקימה משפחה עם מאיר שהיה ממנהיגי כנרת, פעיל מאד גם בקבוצה גם בארץ. סגנו של שאול אביגור בהגנה. הם ההורים של נעמי שמר.

פניה ברגשטיין

משוררת וסופרת חברת קיבוץ גבת. נודעה כמשוררת וסופרת ילדים 'בא אלי פרפר נחמד'. משוררת עברית עוד בפולין. תיעדה בשיריה את פרידתה הדרמטית מן ההורים. ערב עלייתה ארצה חלתה בלבה .
בהיותה בקיבוץ למרות מאבקה המתמיד עם מחלתה עבדה וכתבה רשימות ושירים רבים. עם בא הידיעה על הרצחו של אביה ואחיה בשואה כתבה את השיר שתלתם ניגונים המבטא את הקשר העמוק בין הדורות למרות הפרידה.

המפעל הציוני ביקש למדוד  עצמו  ביכולת  ליצור ילדות עברית חדשה. לא ילדים  שהם בוגרים שלא  הבשילו אלא ילדים המפתחים  תרבות משלהם. הקשובים לטבע, לא נגועים במחלות  הציוויליזציה  הזקנה  והתלושה אלא  מסוגלים  לפתח זיקות  מיוחדות לחזון ולממשות.

כמו תנועות מהפכניות  ומשכילות אחרות  הציונות ביקשה   להקים בתי ילדים וגני ילדים להוציא  לאור  ספרי ילדים ולכתוב  שירה ותאטרון  המיוחדים להם.

ילדי הארץ  או עולים חדשים שהגיעו  בילדותם חשו זרות  מסויימת  כלפי הוריהם לא רק  כבני מהגרים  הנאחזים בתרבות  קולטת אלא  כמי שחי  באינטנסיביות  ובייחוד  את ילדותו ומפרש  אותה  מחדש כקשורה  עם הוויתו  של הילד  הנמצא בטבע והמועמד לתפקד  בחברה  החדשה.

7. סוללי דרכים

בימי העלייה השלישית נסללה דרך בידי החלוצים מטבריה לצמח. הסלילה היתה מלווה בהתנסות שהיה בה לא רק עניין חומרי. היא הפכה לסמל. סמל ההסתערות , חווית היחד, העמידה באתגר ותחושת ההתקדמות. ההרפתקאה המבצעית הזו מוצאת לעצמה הד סמלי עתיק בתיאור דרכו של רבי עקיבא לתורה. מוזכרים אותם הנופים, אותה ההתגברות.
לימים יפרוץ וויכוח בין החלוצים האם דרך שצריכה להיסלל צריכה תכנון מוקדם או שתוך כדי סלילתה מתגלות האפשרויות הרוחניות שהיא פותחת . האם סלילת הדרך מחייבת הרס שרידי נוף וזיכרון קודם, האם יש הרס שהוא תנאי ליצירה ?
הכביש והמחצבה היו לסמל למפעל הגדול , לחדש שצריך לצמוח , ליכולת לעצב מחדש זהות ודרך.

יהודה יערי

סופר איש העלייה השלישית, חבר קיבוץ א' של השומר הצעיר שהקים את קיבוץ בית אלפא. זמן מה היה רועה במקום . עזב וחי בירושלים. כתב סיפורים רבים מהווי החלוצים אך היה גם קשור למסורת החסידית. עזר למרטין בובר בליקוט ספורי החסידים 'אור הגנוז' ותרגם את סיפורי נחמן מברסלב לעברית. טען כי מפגשו בירושלים עם חסידי ברסלב הביא לקריאת השם קיבוץ לצורת החיים המוכרת לנו .

אליהו רפפורט

תלמידו של מרטין בובר סופר ומשורר. חלוץ שעלה עם אשתו ובניו והצטרף לקיבוץ א' של השומר הצעיר שהקים את קיבוץ בית אלפא. היה סנדלר ומורה לחברת הילדים הראשונה בבית אלפא. היה מורה למתמטיקה בבית הספר הריאלי בחיפה ובונה כינורות בתל אביב.

8. אל תרבה שיחה עם האישה

דמותה של האישה, תפקידיה ומקומה בשיח החכמים שונה מאד בין פרקי אבות ובין התקופה החלוצית. מסכת אבות כמו שאר המסכתות במשנה ובתלמוד נכתבו על ידי גברים. הם היו מודעים לעובדה הזו ולא ראו צורך להתנצל על כך. דווקא משום כך בולטות מאד כמה דמויות נשיות המופיעות בספרות התלמודית כמו ברוריה אשתו של רבי מאיר  , אמא  שלום אשתו של רבי אליעזר רחל אשתו של רבי עקיבא וילתא אשתו של רבי נחמן. הקורא הרגיש  של היום  יבחין  שכל הגיבורות הללו מופיעות תמיד  ביחס לבעליהן בעוד  היחס  של כל שאר  הרבנים איננו יודעים כלל  את שמות נשותיהם.

הרבה נכתב  על מעמד  הנשים בתקופת המשנה  והתלמוד  היום איש  אינו יכול להתייחס  לשאלה בלי   להתייחס  לפמיניזם כפי שהוא  מוכר  כאתגר  של התקופה . גם האפולוגטיקה  הטוענת  לכבוד  הנשמר  של האשה כאם, כיוצרת את הבית בעלת הכבוד ועד לבתי דין הטוענים  לדחיקתה  החברתית. מאמירה  המצדיקה  את מעמדה הנחות של האישה  מתוך עמדה  מסורתית ועד הרואה  בביטויים במשנה  ובתלמוד נקודת מוצא למסלול השחרור  של האשה. ההתיחסות היא  התייחסות של  שחזור המעמד מתוך  ביטויים אחרים, מתוך הסיפור  ותיאורים שלא  התכוונו להתייחס

תאריכים  של מתן זכויות הצבעה לנשים

קורסיקה 1755

1893 ניו זילנד

1897 הקןונגרס  הציוני

1902 אוסטרליה

1918 בריטניה

1920 ארצות הברית

1944 צרפת

1948 מדינת ישראל

1952 לבנון

1956 מצריים

1971 שוויץ

2011 סעודיה

האשה

לעומת הספרות המשנאית תלמודית רבים ממסמכי התנועה החלוצית נכתבו על ידי נשים. הגברים שכותבים בכל זאת את מירב המסמכים שמים לב לכך ומדגישים כי משהו משתבש על ידי כך.
התנועה הציונית היא אחת התנועות הפוליטיות הראשונות בעולם שהעניקה זכויות לנשים. זה היה חלק מחזונו של הרצל. אולם בכך לא פתרה את תחושותיהן של הנשים שעליהן לסלול לעצמן דרך חדשה. שאלה זו הפרידה באופן דרמטי את הקהילה של היישוב החדש מקהילת היישוב הישן. זה גילה התנגדות עקרונית להעניק זכויות הצבעה לנשים.
כתיבת החלוצות שונה במידת מה מכתיבת החלוצים. היא מאד אינטימית, כנה, נוטה לווידוי, מדברת פחות בהכללות ובדוקטרינות. היא חשה יותר מהגברים בפערים החריפים שבין דגלי התקופה וההוויה האנושית המתרקמת בה.

בתקופת העלייה הרביעית, דווקא בתקופת משבר לחברה החלוצית, מופיעים שיריה של רחל המשוררת, חלוצה מהעלייה השנייה שגלתה מהארץ ואחר כך נעקרה מעמק הירדן בו חיה ורקמה את חלומה. בשיריה המיוחדים היא מלווה את החלוצות ונותנת את הביטוי העמוק ביותר להוויתן.
ב1930 מוציאה לאור רחל כצנלסון רובשוב (שז'ר) את הקובץ דברי פועלות שריכז בתוכו כתביהן של רבות מן הפועלות ונתן ביטוי עז לרחשי ליבן.

בין הפועלות הללו פסיה אברמסון בת למשפחה מן העלייה הראשונה שהצטרפה התלהבות לחזון החלוצי של נשות העלייה השנייה אך נפלה קרבן לכאביה כאם ואיבדה עצמה לדעת.
בין הנשים המיוחדות לתקופה החלוצית חיותה בוסל שדרכה המיוחדת וקשריה עם יוסף בוסל מנהיגה של דגניה מגלה נחישות בעיצוב משפחה בה יקוימו יחסי שוויון וחירות לבני הזוג. עם פטירתו של יוסף נשארה בדגניה והיתה למנהיגת נשים נחושה.
חליפת המכתבים בינה לבין א.ד. גורדון מגלה את נחישותה והעזתה וכן את רגישותו של א. ד. גורדון ואת ראייתו הבהירה.
המתח בין הרצון לשחרר את האישה לבין החברה שלא פעם התנכלה לרצונה זה הביא לא פעם להתנגשות. מה שהיה נראה כפעולה הנובעת מהכרעתן של נשים התברר כתהליך ארוך המלווה במפלות לא מעטות.

 

בתקופת העלייה  הרביעית, עם  פעילותן של נשות עין חרוד ובהן יוכבד   ו      שמעלות  במלוא חריפותה  את פעילותה  של  החלוצה כתובעת  שיוויון לגבר. הדבר  הוליד  חילוקי דעות  אך גם ניסיונות להיאבק  על  מעמד הנשים בצד  של ייאוש  מאורגן מהמטרה. על ידי נשים וגברים בעת ובעונה  אחת.

9. קנה לך חבר

חבר, חבורה, חברה, קשורים למעשה של שותפות. שותפות המגלמת אחריות הדדית, מחויבות זולזה אך גם לימוד משותף. הלימוד איננו כלימוד שדרך קרב בין יריבים חושף את האמת. הוא לימוד של חברים שתחילתו ידידות והוא נבחן ביכולתו לעשות לחיזוק החברות אחרי הלימוד, לחיזוק האחריות ההדדית הנובעת מתוך הלימוד המשותף. כיצד יכולים להפוך יחסים של מורה לתלמיד ליחסים של חברים? שאלה זו התבררה כאחת השאלות הקשות לציבור הלומדים של דורות רבים אך זה היה קנה מידה חשוב למדידת ערכו של הלימוד המשותף.
בתקופה החלוצית תפישת החברות נבעה גם מתפישת שוויון ערך האדם וממחויבותו המשותפת לעמוד במשימה המשותפת. האם המשימתיות פוגעת בידידות ובקשר הבינאנושי ? שאלה זו העסיקה מאד את החלוצים. היא באה לידי ביטוי באותו דיאלוג מופלא שהתקיים בגולה בין יוסף טרומפלדור וצבי ש'ץ כשהאחד טוען כי הידידות צריכה לנבוע מן המשימה המשותפת והשני טען כי השותפות והפתיחות ההדדית הן שצריכות להניע את החבורה למלא משימות. הוויכוח הזה ליווה אחר כך את התנועה הקיבוצית שחלק ממנה ביקש ליצור תנאים ליצירת חברה לא פורמאלית, אינטימית וקטנה והחלק השני ביקש חברה בעלת היקף מספרי גדול שתוכל לבצע משימות גדולות היקף. בקבוצת צבי ש'ץ טרומפלדור נבחרה אנה כאם של הקבוצה וכאן מצוי פרק מיומנה.
קנה לך חבר היתה משימה חשובה בהוויה החלוצית אך בתוכה היו כאלה שחשבו שהדבר מחייב כבחירת בין זוג יסוד של בחירה, מבחני קבלה הנובעים מתוך התאמה אישית בעוד שאחרים חשבו כי המשימה היא שצריכה לבחור את החברים המתאימים לביצועה. לעומתם היו שטענו כי המבחן האמיתי לחברות נעוץ בפתיחות כלפי כל, בקבלה ללא כל בחירה. שהחברות מתחילה דווקא באותו רגע שמקבלים כל אחד ועל ידי הקבלה הופכים אותו לחבר.

10. חמישה חתרו ציונה

זהו פרק המבוסס על מסמך שנמצא המברר דרכם של חמישה חלוצים שביקשו לברר לעצמם את דרכם בטרם יצאו אליה. מסמך המאיר את עולמם המיוחד ומאפשר לברר את עולמם של החלוצים.

11.משפט והלכה

ולטר בנימין טען שהמשפט הוא מיתוס , הצדק לא. ההנחה כי אנו פוסקים דינים וחותרים לצדק מחייבת. לפי פרקי אבות המשפט תובע זהירות, זמן, חקירה ממושכת. ידיעת החוק קבלת מרות המשפט. איך מתרחש דין מסוג זה בחברה מהפכנית שלא גיבשה חוק. כיצד תגבש חוק? האם היא זקוקה לחוק ? האם אפשר להחליפו בהתייחסות לכל מקרה על פי האישיות על פי הצורך , על פי המשימה ? החברה החלוצית קובעת בהתכנסותה אמות מידה, האם בתוקף התכנסות כולם בשיחה של וידוי ותוכחה ? האם בהשראה של רעיון חידוש החברה וחוקותיה? האם הדין קובע מי יהיה חבר ומי לא ? האם תקדימים מחייבים ? האם כל פעם ייפסק הדין על פי השראת הרגע ?
הדיונים הללו בקרב החלוצים הביאו אותם לפגישה עם מאמרו של ביאליק הלכה ואגדה.

שמואל יבניאלי

בתנועת הפועלים היה שמואל יבניאלי מבטא הלכי רוח של גאולה חברתית. הוא האיש שיצא בשליחות לתימן וליווה את עליית חלוצי תימן בתקופת העלייה השנייה. במסעו על פני תימן הוא מגלה את התלהבותם של היהודים למעשה העלייה בעת פרשת דרכים פוליטית במקום. אך הוא גם מודאג מייסורי קליטתם בארץ ובחברה . כאיש התרבות והמעשה הוא מגלה בהתלהבות את קריאתו של ביאליק לחיזוק הצד המחייב שבתרבות, הצד ההלכתי.

שאול מאירוב

איש קבוצת כנרת, לימים איש ההגנה וכל מה שהיה חשאי במדינת ישראל , מגלה כי ביסודות האנרכיים המתקיימים בקבוצות החלוצים בארץ מביאים את החברה למבוי סתום. הוא מגלה במאמר של ביאליק אגדה והלכה תביעה תקיפה להתגבר על הלכי הרוח לקיים חברה ללא מחויבות וחוק ותובע קביעת חוקים לחברה החדשה.

12 עבודה

מה הקשר בין חיי הרוח וחיי המלאכה? האם הלימוד אינו מחייב פנאי ממלאכה ? האם המלאכה מותירה אפשרות ללימוד? רבים מהחכמים הם אנשים עובדים במקצועות שונים. האם זהו אילוץ או מצווה ? מה מעניקה המלאכה ללימוד ומה הלימוד יכול להעניק למלאכה? האם לימוד המתרחש בתוך בטלה מעבודה לא מאוים מוסרית? אצל חכמים עניין זה המצא בויכוח. החלוצים מאמינים כי יש להדגיש את העבודה , ובמיוחד את העבודה הגופנית כעיקרון חיוני למהפכה. האם הדבר מחייב להתנזר מחיי רוח ולימוד?

א.ד. גורדון מדגיש את הצורך בהרחבת החיים האנושיים על ידי שיבה לעבודה כמימד קיומי הנפגש עם חיי הרוח, כתהליך של שיקום מוסרי לאדם ואחריות מתרחבת לטבע.
למרות שרבים מהחלוצים מעידים שהתנסות בעבודה הביאה אותם להתנסות רוחנית גבוהה הפראזה 'דת העבודה' היא סילוף . העבודה אינה פולחן והאדמה אינה אלוהות . מתקיים וויכוח מה מקומה של הטכניקה והקידמה הטכנולוגית בעבודה החקלאית.

התקופה החלוצית היא קצרה יחסית, מקיפה מעט אנשים, מעוררת שאלות למכביר היא מתחברת לתקופות אחרות שהעלו דמויות מופת שלא ביטאו עצמן בזירה הפוליטית ובמשברים חיצוניים. דורות אלו הבינו כי הם מייצגים מהפכה אך חשוב היה להן גם ליצור, להתנגד להעיז אך הן הבינו כי על ידי פעולתן זו הם מקווים לשמור על היסודות, לחזק אותן, שמה שנשאר מדורות קודמים נתון אמנם בוויכוח אך בשמו יש לדבר. כל מהפכה כזו נשענה על שיבה אל העבר לא פחות משום כלל הדור. אם יש לנו שופטים, מלכים, כוהנים, , נביאים, רבנים, חסידים זו שרשרת מתחלפת של דמויות בעלות כריזמה וירושה, בעלות סמכות . הן מתעמתות עם המסורת , עם תקופות קודמות אך הן גם מחזקות את מורשתן. לכל תקופה יש יורשים . כל דמות נולדת בנסיבות מסוימות, אך יכולה להיות מקור השראה וסמכות בנסיבות חדשות. גם תקופות של שקיעה ומשבר בחייהן של דמויות מופת הנובעות מחיי הפנים שלהן או מתוך שבר של סביבתן של מסוגלות לעורר השראה שנים רבות אחרי העלמותן של הנסיבות בהן פעלו. היכולת שלהן לדבר מדור לדור לא נבעת רק מעקבות נצחונן אלא דווקא מסוד צמיחתן הראשונית ומתפישת משברן. אנו חוזרים אל הזמנים הללו מתוך סקרנות עצומה במיוחד אחרי שעברה התקופה בה הן יכלו לכפות עלינו את דרכם.

גם כשנראה לנו כי אנו חיים מעבר לימים בהם פעלו הנביאים או הכוהנים, אנשי הכתות ומורי העם החכמים, ואולי דווקא משום הידיעה כי אנו חיים בתקופה אחרת אנו משוחחים עם גיבורי התקופות הרחוקות. מישהו חותם אותן על ידי שכותב את תורתן מישהו אחר פותח את ההאזנה להן על ידי אמירה כי הגיע הזמן לשתוק. אך יש המסרבים לחתום תקופה כי הם טוענים כי בכל תקופה מהלכים עדיין טיפוסים מתקופה קודמת , שבכל תקופה יש פרשות דרכים דומות ואפילו יש מוסדות שקיומם נמשך, שבכל זמן מתקיימים מעגלי רעות ודרכי טיפול אינטלקטואליים המפרשים את מה שהיה ועל ידי כך ממשיכים אותו.
תקופת המשנה והתלמוד היתה תקופה של מהפכה. עקב זעזועי רוח ושינויים פוליטיים כלכליים. . מן הקצה של אמפטיה מדור אל דור שהיא גובלת ביכולת לקרוא בכל זמן לזמן לראות בכל תקופה כאילו השעון לא זז ובכל דור ודור אנו רואים עצמנו כאילו אנחנו היינו כאלה. אך אם נכון הדבר שאיננו אלא העתק של דורות קודמים העניין בעבר לא צריך להעסיק אותנו.נלמד לקרוא את ההווה ובכך נשלים את מה שאנו זקוקים לו. אך הרעיון המלווה אותנו הוא שונה. דווקא המרחק בין הדורות יכול לפתוח לנו אופקים חדשים, יכול לכונן נקודת תצפית אחרת המעשירה את הקיים. המצב האנושי
התקופות אותן אנו מעמידים זו מול זו אינן עוקבות ואין ביניהן ממבט ראשון כל קשר. בכל זאת העזנו ללמוד את שתיהן. זו מול זו . זו עם זו. בעיני גיבוריהן הן היו תקופות של הצלה, מהפכה , ייסוד. האם ניתן להשוותן? נראה בעינינו כי פגישה זו בין המקורות, בין האנשים , בין העלילות, חיונית היא דווקא משום שהן אהבו להציג את האחת מול השנייה. תקופות שיצרו מסורות וחשו ניתוקים,
תקופת חורבן הבית , כישלון מרד התפוצות ומרד בר כוכבא העלתה את השאלה של הפוליטיקה, נראה היה כי הוויתור על הפוליטיקה והשימוש בכוח הכרחי ככלי להישרדות. היכולת להיגמל ממלחמה ומרד כתשובה לדיכוי ואובדן ריבונות היתה צעד מכריע. האם הוא נקבע לתמיד?
מרד התפוצות שאירע בין חורבן הבית למרד בר כוכבא והקיף את התפוצה היהודית נותר ללא הדים ברורים בספרותנו. הוא נודע ממקורות זרים אך יש בו יסודות חשובים להבנת מרד בר כוכבא ושבר התרבות היהודית הקודמת. תיאורי הרומאים את המרד הם אכזריים במיוחד ומהווים תמונת ראי של תיאורי הזוועה של מרד בר כוכבא במקורותינו. האם התיאורים מדוייקים ? איננו יודעים אך נראה כי זכר המפלות הצבאיות הגדולות השפיע על עיצוב הקהילה היהודית בגולה. לא על כל הגולה. המרד היהודי הצבאי האקטיבי נמשך עוד מאות בשנים במזרח אך עקבותיו טושטשו. מה משמעות זכרונו היום ?
פלורליזם יהודי
האמירה כי יש פלורליזם יהודי היא אמירה עמומה ולעתים מוגדרת מדי. היא מוגדרת מדי כשהיא מציינת זרמים מסוימים בקרב היהדות. פלורליזם לעתים הוא כינוי לתנועה הרפורמה והתנועה הקונסרבטיבית היהודית בארצות הברית . מבחינה זו הפלורליזם היהודי הוא פשוט התנגדות לאורתודוקסיה . לעתים האוחזים בשם פלורליזם מתכוונים להפרטת חיי הקהילה בשטח הדת. כל אחד יאמין בדרכו ובפירוש שונה מחברו. האם פלורליזם יהודי יכול להתבסס על עיקרון הפרטה שכזה? המסורת היהודית מרבה לדבר לא רק על יחיד אלא על יחיד המתממש בציבור, במניין של יחידים , היא מדברת על קהילות מקום, על קהילות רעיון, על קהילות המונחות על ידי תפישת מטרה משותפת. . קהילות אלו מאמינות אמנם ביחיד כיוצר,כאוהב, כאחראי .אך לא כפרוש, כמבודד כאגואיסט. תפישת היחיד שבהן איננה תפישה של ניתוק, לא תפישה רומנטית של גאונים מבודדים ולא פוסט מודרנית הרואה ביחיד רק מי שמסוגל לאתגר את סביבתו ואת קשריו על ידי מחאה, על ידי הודעה כי הוא נפרד מהציבור כי העפיל לגבהים או שקע בתהומות. גם אם אלה מהווים לעתים חלק מעולמו של היחיד אין הן יכולים להיות בסיס לחיי הרבים. לא הנזירות המתעמתת ולא הרציונאליות המתנתקת יכולות לבסס אחריות לציבור.

מרטין בובר תיאר את תקופת השופטים . זוהי אנרכיה המעלה לשעת חירום את הכריזמה של שופטים לשעה כשהם נקראים לארגן את הרבים ויוצאים למערכה נגד האויב . הם מגבשים את העם לעת חירום . כשזו מסתיימת שבה החברה אל האנרכיה, אל 'האיש הישר בעיניו יעשה'. תקופה אנרכית זו קדמה לשלטון המלך הממוסד שקבע בשרירות של יחיד העומד בראש ארגון את מהלכי החברה. המלכות החליפה את המקצב של כריזמה ואנרכיה. היא שבה אל מערכת ההורשה של השלטון של אבות ובנים והתרחקה מהיכולת לחיות על פי חוק. הנביאים התמידו בכריזמה אך מצאו עצמם מתנגשים ללא הרף עם הסדר הקיים.
במשך הזמן החליפה הקהילה היהודית את רתיחת ימי המלוכה ואת הסדר הטוב שביקש לבטא הפולחן וכוח הכהונה הצפון בו . ארגון הקהילה היהודית לאחר חורבן הכלים המדיניים טומן בתוכו את האפשרות להנהיג את היחד בחוק ובלימוד, בפולחן ובמוסדות של חינוך התומכים בעזרה הדדית, אך גם הוא היה נתון למתקפה מתמדת מן החוץ ולחולשה גדולה מבפנים.
הרומנטיקה האירופית אתגרה את הקהילה היהודית . היא העלתה מולה את הלאומים העצמאיים והריבוניים שאינם אוהבים מיעוטים .מצד אחר אותה רומנטיקה קידשה את תפישת חיי הפנים של היחיד ואת ניתוקו מן הזולת.
במאה העשרים הופיעו גם המלחמות במהדורתן החדשה ,הטוטאלית,שריסקו את הקהילה וגם האמנציפציה בלבושה המופשט שמלכדה את היהודי היחיד בדבש, הנדודים של היהודי המהגר הרחיקו דור ממרכזי הכוח המסורתי.היהודי שבשמחה ובעצב חדר למערכות הפוליטיות גילה גם מערכות שמרניות מתגוננות וגם תנועות מהפכניות בנסיגה פנימית אהבו להשתמש בו כשעיר לעזאזל. המסורת הקהילתית היהודית נשברה באירופה . היא קיבלה גוון מיוחד באימפריה העות'מאנית שלא הכירה במדינה הלאומית אך פתחה את שעריה לכל ההישגים והעיוותים של המערב. לפעמים נכנעה לו ולפעמים חיקתה אותו ומרדה בו עד שעורערה ונכבשה על ידי האימפריאליזם המערבי. הקהילות היהודיות שפעלו במזרח אמנם לא פעלו על פי הדפוסים המתפוררים בארצות אחרות אך היו ליותר ויותר נתונים למערכת העוולות והקשיים שגרמו להחלשה דרמטית בכוחן . מצבן של הקהילות הנתונות לשלטון אימפריאלי רחוק לא היה טוב מאשר מצבן במדינות האימפריאליות עצמן.אם הפתרון נעוץ בפלורליזם המתפרש כיכולת להפריט את הקהילה לפריטים בלתי מקושרים התוצאה תהייה וויתור מרצון על הקיום היהודי.אם יהיה לגבש אותה ללא זכותם של היחידים לבנות את עולמם אלא בהכנעה למרות ציבורית הקונפורמיות תחליף את היצירתיות, הרכילות את החברות, המשמעת את חיפושי הרוח.

באקלים כזה צומח פלורליזם המנתק איש מרעהו. בקלות הוא יכול להפוך לעבודה זרה של אטומים מבודדים . מהכרה בריבוי האנושי הוא יכול להפוך להסתגרות ובידוד אנושי ללא תקווה. במקומו יש להעלות את הפלורליזם כזכות לכבד את היכולת הדיאלוגית של כל אדם. של הצורך של היחיד להידבר, ליצור יחד, לפתח אחריות לאחר וידידות אמת, להיות שותף. להכיר בשוויון הערך לממש בכל אלו את חירותו.
הקמתה של מדינה ליהודים יוצרת מצב חברתי תרבותי שונה מזה שהיה. אלא שהוא תהליך שאיננו יודעים לאן יוביל.גם איננו יודעים באלו תנאים חיצוניים יפעל (גלובליזציה, משבר אקולוגי, תחייה של דתות, חילון מקיף, צמיחה או משבר דמוגרפי) גם איננו יודעים אלו כוחות פנימיים יפרצו דרכם להנהגה. האם אליטות מנותקות או קשובות, משרתות או מנצלות, לומדות או נהנות מבורות אנרגטית.דומה כי חז'ל היו במצב דומה שלא הבטיח וודאות לפיתרון שנקטו. מזווית הראייה של היום נראה שהם העדיפו לחפש דרך תוך טיפוח קהילה לומדת ואחראית, מפרשת את העבר אך נושאת אחריות לעתיד , צמאה לתיקון אך פוחדת מהפיכתו לעבודה זרה. לפולחן עיוור של אחרית הימים או לאוטופיה נמהרת.
אנו רק יכולים לקוות כי מדינת היהודים הדמוקרטית תאפשר פיתוח חברתי קהילתי חופשי ופתוח. נושא תרבות. מדינה הפועלת למען צדק חברתי ומקדמת אותו בחוק. מדינה המאפשרת תהליכים הצומחים על ידי התאגדות חופשית ליצירה משותפת עם פחות היררכיות . פתוחה לטבע ולאדם. עלינו לפעול למען התקוות הללו. לנסות להגשימן ולהנחילן, ליצור להן אנטנות גבוהות ושורשים עמוקים.
אנו יודעים כי תלמידי שמאי נכרתו במרד הגדול האם הניצחון של בית הלל נובע מהאסון שפקד את בית שמאי ? המסורת הקראית היתה יותר קשובה לחורבן הבית ולאי האפשרות של קיום יהדות שלא על ידי שיבה לימי התנ'ךבארץ ישראל. היא האמינה כי המסורת התלמודית מסורת שווא וכי יש לשוב אל התנ'ך כמקור וכתכלית לחיי היהודים. הם היו בעד פרשנות אישית הקושרת את התנ'ך עם כל דור ודור וכל אדם באופן אישי ללא קשר אל המסורת הפרשנית המצטברת של חבורות החכמים. הם היו יותר החלטיים בתביעתם לעלות לארץ. אולם זה מה שגרם לניתוקם ההולך וגדל עם המסורת היהודית ועם העם היהודי. האם ההעדפה של התלמוד הבבלי במשך הדורות היתה חלק מתהליך העיבוד של העברת הסמכות הדתית לגולה? מדי פעם חוזר התלמוד הירושלמי העתיק יותר , הישראלי יותר ותובע את סמכותו. במיוחד ברגע שהציונות שבה להדגיש את התרבות הארץ ישראלית, על נופה, על העבודה בטבע, על האמנות על אורח החיים החדש המתגבש. אולם אם נכון יהיה לומר שהתרבות הישראלית תגיע למצב מהפכני עד כדי כך שלא תנסה להיפטר מתרבות הגולה אלא תראה בזיכרון שלה ובלימוד שלה קוטב מתקן של חיים קהילתיים, מתנדבים, יוצרים בתוך המסגרת המדינית המתפתחת, הדמוקרטית יהיה לקולות הללו יכולת מתקנת, ביקורתית חשובה. היא תהיה חלק מהתרבות הפלורליסטית המכוונת לשמוע קולות רבים מן העבר, לגלות רגישות לקורה כאן עכשיו לנוכח הפרוייקט הגדול של תיקון חברתי מתמיד המכוון לזמנים שיגיעו.

המתח בין הגולה לארץ בין המתגיירים לבני היהודים הפועלים בארץ, בין הכאן והשם מופיע יפה מאד בסיפור שלפנינו. שמעיה ואבטליון הם גרים, הם עולים מבבל, שמאי מייצג מסורת ארץ.
האם המשנה היתה נוצרת נכתבת ונחתמת ללא שיתוף הפעולה עם הפקס רומנה, השלום הרומאי. המתוחזק בכוח הציוויליזציה הרומאית ,על כוחה הארגון והצבא. ? האם עובדה זו מצדיקה את האימפריאליזם הרומאי ? האם צריך היה ליצור מערכת חברתית המכילה בתוכה התנגדות ערכית לערכי האימפריה , האם ניתן היה להצמיח אותה בתוך האימפריה תוך כדי הכרה בכוחה ?
מבחינה זו שתי התקופות מתמודדות עם שאלות דומות. האם להסתגל לתנאים החדשים או להעמיד מולם אלטרנטיבה קשוחה של שימור האם לפרוץ לעבר חדש ואחר או להמשיך ויהי מה במסורות החדשות ?

1.
אור זרוע מעשי חכמים וחלוצים 'צווארך בחרוזים'
האם התקופה החלוצית ותקופת התלמוד דומות
'צווארך כחרוזים' יצירת השרשרת והחרוזים השונים בה
החוט, החור
קדיחת החור כחלק מעיצוב השרשרת

מסירה, מסורת, מרד, התגלות
לכאורה הזה קורה. היררכיה ברורה : התגלות, מסירה של מה שהתגלה, עיצוב מסורת העוברת מדור אל דור והופכת למערכת מחנכת. אך כיצד זה קורה? האם בחירת האבות של המסורת היא תהליך פשוט? מתי הורים מעבירים לבנים ומתי התלמידים מקבלים מן המורים ? מה קורה כשהסמכות עוברת מחלק אחד של החברה לחלק שני של החברה ? האם עברה ההתגלות לכהנים? מה קרה כשנחרב בית המקדש? איזה מין העברה עוברת בין החכמים ? האם בפנינו ירושה ביולוגית, גיניאולוגית או תהליך של לימוד הכולל בתוכו חלל ריק בו הבורות והנתק יוצרים געגוע אל תורה שתוציא מן המבוכה בה אנו שרויים. האם המסירה הוא תהליך המחייב מעורבות כריזמאטית של מנהיגים או מסורת לימודים. בטקסטים שלפנינו ניתן לראות כי יש מאמץ לדלג על חוליות חשובות בתהליך שנראה כה חיוני למסירה (כמו הכוהנים) אך מצד שני אם דבר כזה קורה יש סכנה כי נגיע לספקות לגבי נושאי המסירה . עצם תהליך המסירה יכול להתערער.

בקרב החלוצים מגיע לידי ביטוי קו מיוחד וקשה : הם מאמינים כי הקו של המסירה שובש. שהמסורת היתה לאידיאולוגיה של גלות, כלומר של שיתוק והקפאה. הם מאמינים כי בלי החלל הריק, בלי הניתוק הרדיקאלי אין להביא לחיבור אמיתי. האין הוא שמציל מרציפות שקרית. האין הוא המסוגל להפנות את המבט אל שטחים שהיש הדתי לא הצליח לפצח. האם הנתק מהווה פתרון? לא. העולם חש בכאב, חש בהעדר, חש בנתק. הפעולה המוסרית נשארת ללא ערבות ולא יכולה להסתתר בהצדקת העולם . גם לא במאוהבות נלהבת ממצב החולשה המצדיק ומייפה את הגלות. יש להכיר בגלות אך לא להשלים אתה . מצב רוח מרדני זה הביא לא פעם למצב רוח של חציית גבולות ולזלזול במסורת ובקהילה היהודית הקיימת .

לרעיון השבר יש שורשים עמוקים  גם בתפישה  המסורתית של הגלות. הגלות  נתפשת על ידי רבים מהמסורת  כמצב של שבר, של נכות, כמצב  התובע ריפוי.  התחושה  שגלות  איננה או שהגיע  זמן ההחלמה  מן הגלות היתה למאפיינת  כל תנועה  שהיום אנו שופטים  אותה  כמשיחיות שקר.  זהו מצב  בו  הגלות מתבטלת למרות שאיננו  רואים זאת הלכה למעשה. מבחן האמונה  הוא  בכך  שאתה חש  ביטחון שמה שעדיין לא  התגלה כבר מבצבץ.

האמנציפציה היא  שהדגישה כי הגלות הסתיימה. בהצהרתה זו היא הדגישה כי עד שהיא הגיעה  הגלות היתה  חלק  בלתי נפרד מן ההוויה  היהודית. מעתה  היהודי צריך לחוש בבית  במקום בו נולד – במדינה  המתקדמת  שהעניקה לו זכויות. הגלות התבטלה. הציונות קיבלה את הגרסה  המטילה את  ביטול הגולה להכרעה אולם לא להכרעת הסביבה  המעניקה זכויות אלא לתהליך של  התארגנות  רצונית  הנובעת מחיי הנפש ומעגלות החברה  היהודית.  אלו זקוקים ליותר מאשר התארגנות  לנוכח מצב  קיומי. הם זקוקים לנקודת משען  גיאוגרפית שתתן מגרש לצמיחה של  הנפש והתרבות. אלו זקוקים לתשתית מרחיבה. ארץ ישראל  מעניקה מרחב כזה. השדה, הטבע, ההתחלות החברתיות קהילתיות , הצימאון הפוליטי, בכל אלו טמון סיכוי להתמודד עם הגלות  ולאתגרה.

הוו מתונים בדין

קשר בין המתנה ומיתון. להיות מתון לקחת אוויר. שיהיה לך זמן.  החשש הצעיר מפני המתנה.  לצעיר יש תחושה  של דחיפות . של אם לא עכשיו אימתי. ישבכך משהו שנראה מוזר. הרי לצעיר אובייקטיבית יש יותר  זמן.  למבוגר פחות . אולם  לצעיר תחושה של אין זמן ולמבוגר תחושה  שיש זמן. כנראה  שתחושת הזמן מגיעה לא מן הזמן שנותר לך בעתידך אלא  מתחושת הזמן שעברת.  הזמן לצעיר  תובע מאמץ של העפלה, הזמן של המבוגר עובר הרבה נופים  שטוחים. הצעיר חושש מהמרחב השטוח של  החיים. מההתקדמות האיטית. במישור, הוא  חושש שהמתינות אינה  אלא  בזבוז זמן יקר, נדודים בשטחים מונוטוניים שלא מנוצלים על ידי פעילות. לצעיר להיות מתון בדין זה לבזבז את הזמן.  בפרקי אבות יש אמון בתהליך  הרואה  באופן מורכב. המאמין בהיריון ארוך שלא מתבזבז על ידי מאמץ לשכוח אלא  תהליך שלוקח בחשבון  אופקים רחבים.

הדחיפות אי ההמתנה.  מן היד אל הפה.  מצוקה ועוני. בבאר טוביה  האיכרים  הרעבים יוצאים לאסוף בשדה הזרוע את הזרעים שזרעו ואוכלים אותם. הנתון  במצוקה חי בהרגשת מצב חירום דוחקת אך בידיעה  שהזמן  לא עובד למענו והוא נודד ממצב חירום למצב חירום שאין לו זמן ואופק ליצור תשתית  אלטרנטיבית.

בדמוקרטיה יש אמון  בתהליך, בדיון, בהשתתפות. הדמוקרטיה נבחנת  גם ביכולתה להמתין. היא מתעניינת לא רק  בהחלטות הנכונות אלא גם  בתהליך של גיבוש  החברה והאמון במעורבות  כל בניה. להחלטה הדחופה גם אם היא  החלטה נכונה יכול להיות שהיא  מחבלת באמון ביחד כי היא מתקהלת על ידי חבורה מצומצמת המזלזלת בכושרו של  המשתתף  בתהליך הדמוקרטי.תהליך קבלת ההחלטות צריך לגבש את היחד.

במסורת הקיבוצית הביקורתית נהוג לומר כי  לא יכול להיות  שחברה  סורגת  בזמן האספה  תחליט על הטרקטור  שצריך  לקנות.  באמירה הזו יש  המון התנשאות מצ'ואיסטית.  ומעניין לעמוד קצת  על התהוות  הקבוצה הסורגת של הנשים באספות קיבוץ.  משך שנים היו נוהגים לקיים דיונים ציבוריים המלווים בעבודות שתבעו השתתפות של הכלל והיו משעממות ולא נגעו לצד  המשקי. כך  היה  הציבור  מלקט חצץ בתוך העדשים  ,  מתקן את הגרביים  של החברים. כולם עבדו בתקווה  שעבודה פיסית  המלווה את המחשבה יכולה  רק לעזור. נהוג היה לחשוב  שתוך כדי עבודה  עולים רעיונות  צלולים  ונשגבים. מהבחינה  הזאת  התפישה  שלהם עמדה  בניגוד  גמור לתפישה  הקלאסית  היוונית שאזרחות אפשרית רק לאנשים  החיים ברווחה  ויש להם פנאי מספיק, חירות אמיתית. התפישה  המעמידה את זכויות האדם על ההשתתפות  של האדם  במעשה  האנושי, בהיותו אדם מחויב,
בדרך כלל החלוץ אינו משתתף בפולחן הכפירה החוגג המתרחש בתנועות המהפכה שמסביבו. הוא חושש מפני הראייה המזלזלת של חלק מן המהפכנים כלפי עצם אחריותו הלאומית ושל חלק אחר מהמהפכנים שמכבדים את הצד הלאומי, נאבקים על מקומם בגולה אך לא מסוגלים להתחבר אל מפעלו ואל חייו. השיבה שלו לארץ, לטבע, יצירת החבורה,מהפכת השפה , הם העדות לתפישת עולמו. ליציאתו האקטיבית נגד מה שנראה כגורלו. אך הוא עצמו נתון בספק האם כל יצירתו תהיה מסוגלת להפוך מסורת. האם תתגלה היכולת ליצור שלשלת קבלה המבוססת על ניתוק מזו שקדמה לה. החלוץ מחפש חוליות להתחבר אליהן ומוצא אותן גם כשהוא לא מכנה אותן מסורת. בתנ'ך, בשותפות הקהילתית, במסורת הנבואית, בוויכוחים מהפכניים בלהט תלמודי,בהלכי רוח משיחיים אסכטולוגיים ,ברוח אוטופית , במנגינות ובריקודים ובצמידותו ללוח השנה העברי יהודי שיכיל עתה גם מועדים היסטוריים חדשים.
כשביאליק ערך את ספר האגדה הוא התוודה בפני רבניצקי שותפו כי האמירה התלמודית (מסכת פסחים דף קיג היא הביטוי המדוייק לאופיו הוא 'שלשה חייהם אינם חיים: הרחמנים והרתחנים ואניני הטעם (פרפקציוניסטים) ואמר רב יוסף כולהו איתנהו בי (כולם ישנם בי) אמר ביאליק 'גם אני יכול להעיד עלי, שכולם ישנם בי'
המשורר ח. נ. ביאליק לא ראה עצמו כפותח שער לחידוש בראשיתי. בספרותו של עם שב כעמנו לא תיתכן כלל כל ראשית אמיתית. שנותיה של הספרות כשנות העם עצמו, וכוחה של כל תקופה מחדשת הוא בהשתלבותה בשרשרת הדורות שקדמה לה. גם ספרות זו, שאנו נוהגים לסמן אותה כ'חדשה' קדמה להופעתו של ביאליק כברת זמן ארוכה, והיתה ברוכה ביוצרים והוגים, משוררים ומספרים. והוא ראה את עצמו בכל נימי יצירתו מחובר לשלשלת הזאת… לא , לא פותח מענית אמר להיות. בתוך דורו ודאי לא ראה עצמו יחיד. סגולת כישרונו היתה בכך, שהיה כישרון מגדל כישרונות ומרכז כישרונות סביבו.

היה ביאליק נוהג לדרוש
'משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, הם אמרו שלושה דברים – והיה שואל : כלום רק קיבלו ולא חידשו בעצמם?וכלום רק שלושה דברים 'אמרו' כל אנשי כנסת הגדולה ? אלא מסקנה היא: אין דור יוצר, אלא אם קיבל תחילה,ובלי קבלה בכל להט הנפש אין כל יכולת להנחילך לדור הבא. ובלי מסירה אמיתית, שתהא מסוגלת להתקבל על ידי הדור הבא, עד שיהא גם הוא להנחילה לבא אחריו, אין כל ערך לקבלתו הוא מקודמיו. ואם יש קבלה אמיתית ומסירה אמיתית, מוכרחה גם להיות תוספת של מתן משלו. ולו רק שלושה דברים בלבד. בלי 'הם אמרו' משלהם אין להם לא 'קיבלו' כהלכה ולא מסרו כהלכה'

זכורני פעם זכיתי לקבל מביאליק את 'ספר האגדה' כמתנה. אמר לי : שמי חיים נחמן ביאליק. מביאליק אין בספר מהזה ולא כלום. אולם מחיים נחמן שבי כמדומני יש'
שניאור בזיכרונותיו כותב על שירי הזעם של ביאליק כעד
'אם אפשר ככה להתמרד נגד מעלה, סימן שיש מעלה' ואם השמים מתבקשים לבקש רחמים- הרי נפתח השביל החסום אל השמים'
אנשי כנסת הגדולה
בין חידוש לקבלה
על יצחק בן יעקב
3
המשך –על דרכי מסירה המשך ושינוי
מכתב מן הבית גדוד העבודה
ברנר הוא אמר לה
4
5.
מורא שמים על מנת לקבל פרס
הילד הראשון בקבוצה- סיפורה של מרים ברץ
7
והוי מתאבק בעפר רגליהם
יש משותף בין דרכו של רבי אליעזר בן הורקנוס לתורה לבין דרכם של החלוצים למשימתם. בשני המקרים התחושה היא של וודאות ורצון עז ללכת בדרך לא סלולה. בשני המקרים יש צורך להיפרד מבית ההורים לא לעמוד בציפיותיהם. ובכל זאת ההבדל גדול כי לאליעזר יש מורים היודעים את הדרך, יש תורה ללמוד. במקרה של החלוצים אין תורה כתובה ויש תמיהות רבות. כאן יש הבדל גדול בין הדורות של החלוצים.בעלייה השלישית ועליות אחרות יש כבר דוגמאות יש כבר דפוסי חשיבה ואפילו כתבו פרקים מהתורה. לא כן בעלייה הראשונה והשנייה.
לפנינו תיאורים שונים של פרידת החלוצים מהוריהם. לעתים כמו בסיפורו של אליעזר בן הורקנוס ההורים מכירים מאוחר יותר בטוהר ובנכונות ההכרעה של בניהם. אך לא תמיד. בשנות השלושים עם הפיכת אירופה למלכודת החלוצים כבר אינם יכולים לספר את סיפור הפרידה מן ההורים כי כמו שכתב המשורר אמיר גלבוע התברר כי לא יצחק נעקד אלא אברהם, דור האבות.
מסמך מיוחד בקשר הזה בין החלוץ ההולך ללא ידוע מול הוריו נמצא בשירתה של פניה ברגשטיין. בתחילת דרכה ערב עלייתה היא מדגישה את הנתק, את הפרידה אפילו את היתמות . אך היא מבקשת את ברכת אביה. היא רואה את מפעל חלוציותה לא כנתק אלא כהגשמת החובות של דורות על דורות. מעשה הניתוק שלה אינו בבחינת נתק אלא חיבור מעמיק.
תוך כגי השואה איבדה פניה את הקשר עם משפחתה שנרצחה. אז שבה אל חשבון נפשה כשיצאה לדרך וכתבה את השיר שתלתם ניגונים.

אבות בנים תורה ובניה
סיפור על אברהם הרצפלד
מעדרים

7. ושותה בצמא את דבריהם תחילתו של רבי עקיבא : סוללי דרכים
סוללי כביש צמח טבריה
רבי עקיבא, רבי אליעזר בו הורקנוס, ואפילו הלל מסמלים בדרכם את העובדה כי תורה היתה צריכה להתגלות לא כירושה מבית .אחרי נתק. מההתחלה. לא אליעזר בן הורקנוס העשיר ולא רבי עקיבא העני תודרכו על ידי ביתם למסורת של תורה. כל אחד מהם החל את לימודיו בסימן של יש מאין. אין הם ילדים שצמחו בבית המדרש. הם חצבו את דרכם למרות שהייתה חסומה . בתהליך גיבוש דרכם יש יסוד דרמטי של סלילת דרך לא מתוך שיגרת הורשה או ציפייה בנוייה מילדות . היסוד המופיע אצל רבי עקיבא המתאר את רכישת התורה כמעשה של סיקול , סלילת דרך, עקירת האבן ונוף הירדן מובילים אותנו ישר אל תרבות החלוצים המסקלים וסוללים דרך שגם היא עומדת בסוד המחסור, ההתגברות, הבניית הרוח וההתמודדות עם החומר.
ההסתפקות במועט של רבי עקיבא בשלב הפורמטיבי של חייו מוליכה אותנו ישר אל ניסוחים של חציבה, עקירת סלעים שאחר כך השתרשה עמוקות בתרבות הרבנית. התרבות החלוצית שלא התיימרה לפרש את התרבות הרבנית התחברה באופן מוזר עם כמה מדימוייה. כמה מהסמלים היו למציאות פרוזאית. אך היא עצמה יצרה סמלים חדשים.
בראשית המאה העשרים החלה קריאה מחודשת של הטרגדיה ההיסטורית הגדולה של העם היהודי. גיבורים שהוסתרו על ידי המסורת מצאו לעצמם ביטוי מחודש. תרמה לכך רגישותה של ההשכלה להיסטוריה היהודית. כך התגלה בגדול לצעיר היהודי המשכיל המרד של החשמונאים ופרטי המרד נגד הרומאים.
יהודים שביקשו לקבל אזרחות בעולם רצו להביא עמם מסורת של פטריוטיות ויכולת לעמוד במטלות הקרב שהמדינות תבעו מאזרחיהן. הציונות ירשה מסורת זו.
רבי עקיבא הסוער הקים אחריו דור תלמידים גדול. אך הוא גם האיש שאיבד את תלמידיו בעקב המרד של ביתר שכנראה היה בין מארגניו. הוא חצה את קווי הפרישה מן ההיסטוריה. לאחר כשלונו של המרד רבי עקיבא היה נוכח בכל הדורות כמורה, כפוסק הלכה, כמקדש את השם, כמי שתלמידיו נרצחו אך לא כמי שהטיף למרד פעיל .
מנחם אוסישקין מגדולי חובבי ציון שהשפיע לא מעט על החלוצים הציע בתקופת העלייה הראשונה לקרוא לצעירים יהודים לבנות את הארץ כמה שנים ולחזור לביתם. בתקופה זו יחיו כרווקים המסורים לעניין. הוא קרא להם בני עקיבא למרות שהיה בין מנהיגי הציונות החילונית. רעיונית חזונו היה דומה לחזון החלוציות.
תלמידי תלמידיו של רבי עקיבא הבינו את לקח דרכו כמחייבת זהירות במעורבות היסטורית גם אם קבלו בהתלהבות את דרכו כמעצב ההלכה. שובו של דמותו של רבי עקיבא לדמותו של מנהיג היסטורי מורד סימנה את אחת מפרשות הדרכים בפניהם עמדו החלוצים שביקשו את כניסת העם היהודי להיסטוריה בלי להפוך לה קרבן ובלי להפוך אחרים לקרבנה.

בעקבות המדרש על בניית דרכו של רבי עקיבא.
כיצד מגלים החלוצים את הסלעים והמים, את ההתפרצות וההתמדה ? כיצד הם בונים לעצמם את הדרך? אתגר מעשי הוטל עליהם על ידי המשרד הארץ ישראלי בעלייה השנייה לסקל את השדה. אתגר מעשי הוטל עליהם בעלייה השלישית לסלול את הכביש מטבריה לצמח . האם יוכלו להפוך את שתי העבודות לסמל? הם לא מתכוונים להיות סוללי דרכים כמקצוע. כששואלים אותם אם הם מוכנים להתאגד באיגוד מקצועי של סוללי דרכים הם מסרבים. הם בוחרים להגיד שהם יהיו פועלים חקלאיים. הם סוללים כבישים רק בינתיים,עד שיגיעו לאדמה. כשהם סוללים את הכביש הם מתארגנים לקבוצות ומגלים את העושר הסמלי הגלום במעשה . בתוך החציבה של הסלעים, בכתישת אבנים לחצץ, התווית הדרך וכיבושה הם מגלים שותפות עמוקה ומחויבות למשימה ברורה גם בלא תנאים.
ושותה בצמא את דבריהם
סוללי הדרך והאבן של העבר
על אלכסנדר אורי
מחצבה או רוח

 

שיחה  בדרך העולה

 

דיברנו על הדרך, על כביש  טבריה צמח, על סלילת הנתיב של  חכמים וחלוצים. העסיקה אותנו המטרה,  הדרך, האחריות למטרה ולתהליך, העבודה  והלימוד.  חשוב להדגיש כי  גם הסלילה  של הכביש  וגם לימוד  התורה  אינם  דומים למחשבה הטהורה של היחיד. הן נעשות באופן ציבורי. במובן זה  הן  פוליטיקה, לא פוליטיקה כרכישת כוח  ועמדה  אלא פוליטיקה  כעניין ציבורי. כמשא ומתן. כאירוע מתרחש  במרחב החברתי. כעין פעילות של  הפוליס. כאן היא  מתרחשת  בבית המדרש  בבית הכנסת ואפילו מגיעה  אל  השוק וכאן היא  מתרחשת  במרחב  העבודה והדיון  החברתי ציבורי.

 

הקיום של תלמידים ופועלים המשתתפים בהליך שהוא מעניק להם מעמד שווה  אינו מסיר  מתחים. לעתים רק  מגביר  אותם.  בין תלמידי  רבי יוחנן בן זכאי, המשתתפים בבית מדרשו נערכת השוואה. לכל אחד תכונות משלו אך יש  גם ניסיון לשקול אותם הדדית.  מי  שנראה כעולה  על כולם לפעמים  משלם  על כך מחיר כבד.  גם בין החלוצים יש טיפוסים שונים. גם שם לעתים המתח בין השווים גדול.

 

אל תחזיק טובה לעצמך. לכך נוצרת זוהי מעין שבועה שבאה למנוע  את יצר  הגדלות של הלומד  הרבה.

הלימוד  הוא  גם עניין של יכולת לקבל, ללמוד מן המורה. לקבל את מרותו. להיות קשוב  לתורה  שהוא  מעביר מדור לדור.  היכולת  להיות אקטיבי  בפאסיביות שלך , להימדד ביכולת לספוג  חוכמה. מן הצד  השני עומד הכישרון ליצירה להיות מעין מתגבר. אנו מתוודעים לתכונותיהם של תלמידי רבי יוחנן  בן זכאי.    כאן מודגשת  עליונותו של אלעזר  בן ערך.

 

גם כששואלים על הדרך הישרה  שידבוק  בה אדם מתגלה  עליונותו של אלעזר  בן ערך.  כל שאר החכמים  עוסקים ביכולת של  החכם להגיע אל העולם, אל החבר, אל השותף, אל ראיית העתיד או הסובב. הוא  היחידי שמדבר  על  תחושות הלב אל הפנימיות המכילה את הכל.  לכן דרכו מכילה  את כל ההצעות של  חבריו.

 

הסיפור  של אלעזר  בן ערך נגמר לא טוב. לפי  המסגרת כאשר  מת רבי יוחנן בן זכאי הלכו תלמידיו ליבנה. רבי אלעזר הלך לאמאוס.  המדרש מאשים את האישה המפתה  אותו לחשוב  כי שאר  התלמידים הינו צריכים להגיע  אליו ולא הוא  אליהם. התוצאה  הוא  שוכח את  התורה. בשלב  מסוים הם  מבקרים אותו והוא  שכח  את התורה. הוא  אפילו לא  יודע  לקרוא.  הם בוכים איש  על צווארי רעהו והתורה שבה  אליו אך לא  מופיעה  בטקסטים.  לי נדמה  כי יש  עקיבות בעניין אותו לב טוב ולב רע הקושר את  הכל אל  הפנימיות  מתיר  את הקשר  אל הלימוד  כמעשה  חברתי.

 

בסיפור  של  אליעזר  בן הורקנוס  מופיעה התורה  כנובעת מן המורה.  המצנזרת  את היצירתיות בפני  המורה.  היכולת לצמוח תורנית נובעת מהיכולת להתרכז  בחיי לימוד, לוותר  על החולין. הוא נמצא בערנות מוחלטת, בהאזנה  מוחלטת לסביבה כסביבת תורה.  אך כאשר  רבו עוזב  את המקום הוא  כמעיין המתגבר , יוצר 'ופניו  מאירות כאור חמה ואין אדם יודע אם יום ואם לילה.'

 

אחד  הדברים המופיעים לא  מעט  בספרות המשנאית  תלמודית  היא תורה  המתגלה בדרך.  הרי ההלכה  היא  הליכה. מעין דרך הקודש בנוסח  הטאו  המזרחית. הדרך היא  המסלול של הקדושה.  בסיפור המופיע  במסכת חגיגה  מסופר  על  רבי יוחנן ואלעזר  בן ערך  בדרך  שרבי יוחנן  המכיר  את תלמידו מצפה  לדיון בתורת המרכבה  שהיא  בעצם אותה  חוויה יסודית שאינה  מתנהלת  בציבור אך הציבור  יכול  לראות כי עובר  על  העוסק בדברי מרכבה משהו  החתום מפירוש. גם שאר תלמידיו  של רבי יוחנן בן זכאי  מסוגלים לעסוק  בדברי מרכבה. יש לכך עדים המספרים על כך לחבריהם תלמידי החכמים.

 

אשה תינוק ותינוקת  ניצחו את רבי יהושע  וכולם בענייני דרכים.  רבי יהושע . הם אלו  שמצויים מחוץ לעולם התורה יודעים באינטואיציה  את שלא  תמיד  מתגלה בפני המצויים בעולם התורה.

 

נוח נפתולסקי היה  אחד  מחבורת היחד. שלישיית החלוצים ובהם  גם  בנציון ישראלי ומאיר  רוטברג. קראו להם חבורת היחד לא  משום שהיו  הרבה יחד אלא משום תמיד  התגעגעו זה לזה.  נוח היה  איש  הצמחים, השירה, החקלאות האינטנסיבית.  יחד  היו ברחובות לפני שעלו לכנרת ובתקופת כנרת הראשונה.  אחר  כך נפרדו זה  מזה.  נוח  היה  האיש  שהקסים את רחל  המשוררת ובעקבותיו הלכה למסלול  החלוצי. דרכו כנראה  הכירה  את אהרון  דוד  גורדון.  הוא  היה  האיש   שגילה  את השושן  הצחור. היה נודד על פני כל הארץ עד  שהתיישב  בגבעתיים הקים  משתלה  והיה  לימים האיש  שייסד בצוואתו את הגן הבוטני של העיר תל אביב. הוא נפטר  רווק והוריש  את כל רכושו  לקרן הקיימת.

 

את המסה  על חמישה  אנשים  הלכו בדרך מצאתי במזוודתו.  יש  עוד  נוסחה שפורסמה   בספרו  של שמעון קושניר  אנשי  נבו שהוא  תיאור  חייו.

הטקסט עצמו  לקח לא  מעט מהספרות המדרשית אך ניווט  את המקורות לשאלה  הקיומית שהעסיקה  אותו כחלוץ.

 

מחמשת האנשים שיצאו לדרך החמישי לא מדבר. כנראה  שהוא  נוח  נפתולסקי עצמו. היו ניסיונות שונים  לפרש למי התכוון נוח  נפתולסקי ברשימתו. ברור כי הוא זה  שמסתכל פנימה.  מה קובע הכוונה או המעשה? המעשה המוביל לתוצאה או המעשה  שמצביע  על הכוונה? העתיד תמיד עומד  כשופט אך  נוח קובע כי השיא  הוא  דווקא המצב שלא הגעת עדיין  אך מגיע לך לחיות על הפסגה ממנה  נשקף לא ההישג  אלא  החלום לעתיד.

 

מאותה  עמידה  מול החזון הבלתי מושג אנו מביאים עוד דבר  שנכתב  על ידי  נוח נפתולסקי הקשור לדעתי  עם העובדה  הקשה  שנוח נפתולסקי לא פתח  את דלתו בפני  רחל המשוררת עמה  היה  כל כך  קשור.  במכתבו אליה  הוא יכתוב לה  כי לא  יכול היה  לקלוט  אותו בביתו כי  אין לו בית אך  בתוך תוכו חש    כגיבורי  שיר השירים 'אנה  מפניך אברח'…

 

 

9
מפגש עבודה
על יוסף וחיותה בוסל
חג ההתבוללות וחג של עצמאות
בעיית האשה היהודית וגלגוליה

10
8.אל תרבה שיחה עם האישה
קריאה בשירי מירה מינצר יערי
סקירה על גלגולי שאלת האישה בציונות
המיעוט של המדרשים שגיבוריהן נשים , החשש הכל כך חריף ממעורבותן הפתוחה בקהילה, חוסר ההכרה באחריות המוטלת שהוא מעבר לחייה בביתה. החשש המיתולוגי הנזירי מפני האישה כמונעת את הפניית העורף לעולם שיכולה להביא להישגים רוחניים באים לביטוי הכל כך מאכזב בפרקי אבות. הוא תובע מהקורא שלילה טוטאלית או הסברים ארוכים המהפכים את הפשט של הכתוב.
דרכן של הנשים חלוצות היתה בחלקה מורדת עד קצה, בחלקה קונפורמית ובחלקה נכנעת מפאת מה שנראה כתביעה כוללת בעיצובו הפוליטי המחודש הכולל של היישוב היהודי.שאלת הנשים עמדה במרכז הוויכוח עם הסמכות הדתית. התנועה הציונית אמנם הכירה מראשיתה בזכות ההצבעה של נשים ובכך הקדימה את רוב הגופים הפוליטיים בעולם אך אין זה אומר שמקומה בחברה הציונית היה באמת שווה. גם בחבורות הכי מתוחכמות שבין החלוצים הוויכוח על מקומה של האישה ודרכה בחברה החדשה התקיים במלוא עוזו שלא לדבר על ההווי היומיומי בו נדחקה האישה לא פעם לפינה נואשת.
זהו הרקע למעשי גבורה ונחרצות של נשים חלוצות שידעו להעמיד את תביעותיהן לשוויון, לזוגיות ולאימהות שונה מהמקובל. הן ידעו היטב על מי מהחלוצים ניתן לסמוך בהבנתו ובאמפטיה שהוא מגלה כלפי הבעיות והאתגרים של האישה. את מי מהגברים ניתן לשתף בלבטיהן בעיצוב המשפחה, הקהילה, הפוליטיקה ועולם העבודה של הנשים.
בתהליך השינוי במעמדה של האישה לא היתה אפשרות להיאחז באקט של מסירה. מעבר למסורת שקטה של מחאה החלוצות היו צריכות להתרכז בתוך עולמן. שרשרת המסירה מאימהות לבנותיהן נשברה. לעתים החלוצה הצעירה קיבלה מאמה תחושה של אי השלמה עם גורלה, של מרד שלא מצא ביטוי אלא בספרות של נשים יחידות. תחושה של החמצה של אמהות תמכה בהתעקשות ומרידה של בנותיהן. אולם ככל שהתעמק תהליך המסירה בין דורות של חלוצות הן גם גילו את רגעי הייאוש של חברותיהן מהמשימה הגדולה. הן גילו כמה מהנשים ביקשו לשוב ולהקים את המשפחה, עד כמה היה נראה בעיני רבים ורבות כי ניסיון זה לבנות משפחה דוחף נשים וגברים רבים לשוב אל מה שהן קוראות מסורת : לשוב למוסכמות .
חלוצות וחלוצים צעירים היו מודעים היטב לכך כי נשברו הרבה מסורות שהעמידו אותם בפני הלא ידוע. הם היו הדור שניפץ בגדול את סמכות ההורים בקביעת בני הזוג על פי בחירתם ולא דרך השידוך. הן היו הדור הראשון שהדגיש את מקומה של האהבה הרומנטית יחד עם שוויון הזכויות הפוליטי של הנשים. עצם התמורה הביאה לתחושה של התמוטטות הישן. אך התמוטטות כזו לא הספיקה . עוד לא היה בכוחה לעצב אלטרנטיבה. היא הציבה אלא אתגר. מצד אחד להתנסות ומצד שני לחשוף את אי הנחת.
היו נשים שהגיעו למסקנה כי עליהן לוותר על הנישואים ולחיות בנזירות שתאפשר להם להיות דור של מעבר למען הדור הבא של נשים שתוכלנה להיאבק על מעמדן.
בעלייה השנייה וראשית השלישית היו שני אנשים שפעלו נגד נטייה זו. הם חשבו כי דרך זו מובילה לתהום. הם פעלו כל אחד בדרכו כי למנוע את התופעה. האחד היה אהרון דוד גורדון השנייה היתה מניה שוחט.

12

9.קנה לך חבר
ן
חבורות היו מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מהחיים היהודיים, חבורות של נביאים, חבורות של מקובלים, חבורות של חסידים וחבורות של חלוצים. עצם ההתכנסות המשותפת של אנשים לא יוצרת חבורה. פרקי אבות וטקסטים הנלווים מעלים את הסכנה של חבורה שאינה מתכנסת על דברי תורה. מהי חבורה החיה בשגרה או במהומת היומיום ואיננה רואה במפגש הבין אנושי אפשרות להעלאת האדם עלולה להפוך מכשיר להשפלתו. חז'ל עומדים על כך שהחברותה תיווצר מתוך שותפות אינטלקטואלית לימודית כשדבר התורה נוכח בין החברים ויוצר את השותפות ביניהם. אך חבורה עשויה גם להפוך למקור של ניצול הדדי, הפעלת כוח, פוליטיקה. לימוד יחד של חבורה , לימוד תורה משותף יכול להיות מחסום בפני ניצול הדדי, סגירות הדדית הפיכת הזולת למכשיר.אולם יש ציפייה מהחברותה של תלמידי חכמים. היא נמדדת בשלום שהיא מקדמת ביכולת שלה להכריע את חבריה ואת העולם לכף זכות. האם ניסו החכמים להצביע על העובדה כי לעתים הוויכוח על דברי תורה אינו מביא את השלום, לא מקדם את תפישת כף הזכות ?
האם אנו קוראים כך את הטקסט משום שאנו מכירים כה יפה את העולם של הדעת שאינו עולם של חברים אלא עולם רווי היצרים הנסמכים על בדידותו של הלומד והרעב שלו להכרה מצד החב רה?
החבורות האינטימיות שנולדו בתקופה החלוצית במיוחד חבורתו של צבי ש'ץ בעלייה השנייה האמינו כי העובדה שהחבורה הנוצרת חיה במשותף חוויה כה עזה של שותפות בעבודה ובזמר מאפשרת להגיע למידה רבה של תיקון של המציאות אך לא פחות של שותפות ממרקת ומגלה פוטנציאל אנושי שטרם התגלה. החבורה הקטנה הנקראת על ידי חלום משותף ומשימה נבחנת ביכולתה לגלות שיתוף נפשי . רק שותפות כזו תוכל לחשוף את היכולת להעפיל של החבורה. רק שותפות שכזו תוכל להביא את האדם למדרגות עליונות של קיום אנושי. בין יוסף טרומפלדור המשימתי, המבוגר, המנסה לבחון יצירת מושבת פועלים שיתופית, הלומד לשם כך על כל הכישלונות שעברה התנועה השיתופית בעולם בתחום המשפטי, המשקי, הפוליטי מזהיר את צבי ש'ץ מפני האופי האנרכי, הארוטי במידת מה , שמציע צבי ש'ץ. הוא מבקש מעמיתו הצעיר לשוב אל המציאות ומגבלותיה ומתוכה לגלות את האפשרויות לשותפות היוצרת חבורה.המתח בין הקוטב האנרכי לבין הצד של הבינוי החברתי , הצורך במשמעת ובבחירה חופשית, בין המשימה לבין החברותה נשמר לאורך כל התקופה החלוצית, לעתים תוך עימות ולעתים מתוך השלמה. האם יש למצוא לו שורשים בפרקי אבות ובמסורת החז'לית המאוחרת ?

13

מפגש עבודה
חמישה אנשים אשר שאפו ציונה
בשנת תרע'ג היא 1913 החליטו חמישה חברים לעשות מעשה ולכרות ביניהם ברית. הם החליטו להיפגש בעוד עשר שנים ולבדוק מה היה עם תכניות חייהם. את הפגישה הגורלית הם קבעו לקיים בירושלים למרות שהברית ביניהם נכרתה בגולה. בפגישה יבררו האם הצליחו לממש את שביקשו בימי נעוריהם. כדי לעשות את הדבר נכון החליטו לרשום במפגשם משהו על השאלות הרציניות שנראה להם היום שיקבעו את הצלחתם או כישלונם בהגשמת תוכניות חייהם בעשור הקרוב.
לידינו הגיעו רשימותיהם מאז. המעניין בהן היא ההסכמה שהסכימו על אלו שאלות עליהם לענות. השאלה הראשונה נוגעת למצב העם היהודי. שאלה שכמובן חורגת מהתכנית האישית אך צריכה להיות גורם ראשוני בקביעת התכניות האישיות של החמישה. השאלה השנייה נוגעת לשאלת האישה והאהבה. עצם העמדתה כשאלת יסוד חושפת את היסוד הארוטי שהיה קשור במהפכה הציונית. יסוד זה חייב אותם למסור לעצמם דין וחשבון על האהבה כמוקד מרכזי המניע את חייהם. לפי הרשימות שכתבו הם היו כבר מודעים אפילו לחלק מהתיאוריה הפסיכואנליטית, או לשמועה עליה. השאלה השלישית ששאלו את עצמם נוגעת לתכניות האישיות שלהם בהתאם לרעיונות ולווידוי האישי שמסרו. מעניין שיש בדבריהם הכרה למתח הפנימי בין הרעיונות הכלליים, בין מה שנראה להם ראוי לעשות לבין מה שנראה להם שיהיו תכניותיהם האישיות.
הפגישה בירושלים לא התקיימה . כשכרתו את הברית הם לא תכננו שתהיה מלחמה בעולם שתפריד בין החברים ותעשה את הפגישה לבלתי אפשרית. יש לציין כי שלושה מהם הגיעו ארצה.
14
דין ומשפט, הלכה ומעשה
היחס למשפט במסורת היהודית ברור. התורה היא גם משפט ואם יש בה מקום לשינויים ופרשנות ענפה, אם יש לה מקרי בוחן ועניינים שלא קיבלו תשובות מוחלטות בבא הזמן של אחרית הימים השאלות הללו ייפתרו. אך יש גם עוד תת זרם הטוען כל הזמן כי המשפט תלוי במעמדו של האדם ובטיבו. יש וויכוח האדם טבע האדם יכול להשתנות ועמו החוק המתאים לו או שאין טבע האדם יכול להשתנות ועל כן המשפט וההלכה יתאימו לכל שלב בהיסטוריה שיבוא.
הנחה שהתפתחה במשך השנים אצל הוגים, מדינאים, מחנכים היא שטבע האדם משתנה, מתפתח, מתקדם ועמו צריך להתפתח המשפט. שהמשפט השמרני מעכב בעד התפתחות האנושות ועל כן צריך לשנות אותו. מימים ימימה טענו חלק מהוגי דעות כי המשפט אינו אלא שרירות, ביטוי לכוח והוא משרת כוח. עכשיו יאמרו כי למען קידום המין האנושי יש להחליף את החוקים ואולי אפילו לחיות בלעדיהם. יצר השלטון צריך להיות מוגבל על ידי חוקים אך לעתים קרובות מדי החוקים משקפים את יצר השלטון.
בין החלוצים רווחו דעות אנרכיסטיות. אם כבר מקימים חברה חדשה היא צריכה להיות מבוססת על התגלות הדדית ולא על מורשת של חוקים שהוכיחו את המחדל האנושי מוסרי הגדול. א. ד. גורדון שהיה יכול להיות אנרכיסט כי כפר ביכולת של הצורות האנושיות לתקן את האדם סרב להזדהות עם האנרכיסטים. הוא טען כי הם כצמחונים שכל הזמן חושבים על אוכל, חושבים כל הזמן על שלטון, גם כדי להחריב אותו. בעיניו ההתקוממות נגד יצר השלטון מכילה יותר מדי מן היצר הזה. על כן צריכים ללכת בדרך אחרת. היו לא מעט חלוצים שהתלבטו מאד בשאלות הללו. אולם מהר מאד נקלעו לצורך לארגן את החיים, לקבל החלטות, לשפוט במצבים. חלק מהם טענו כי מצב זה שאין בו חוקים מטלטל את האנשים ואת החברה ויש צורך לחוקק מהר חוקים, אחרים טענו כי יש לקבוע דרך על פי התחנות השונות שעוברים.
החיים תחת שלטון זר הביאו לכך שכרגיל אצל יהודים התקיימו זה בצד זה חוקים שנחקקו על ידי המדינה וחוקים לא פורמאליים אך לא פחות נוקשים שנקבעו באופן לא פורמאלי על ידי לחצים חברתיים. את זה הביאה החברה החלוצית ישר מן הקהילה היהודית בגולה. בצד החברה הגלויה היו סודות שנשמרו על ידי החבורות השונות. בצד הצנזורה ושלטון החוק של האימפריה נוצרו חוקים לא פורמאליים.

על התמודדויות ומתחים סביב המשפט והעדרו בתנועה החלוצית
15
אהב את המלאכה – על העבודה
פרקי אבות מדגישה את ערכה של העבודה. ההדגשה היא על הנזק של הבטלה, על החטא שבה. אולם הטקסט לא מסביר מדוע. אנו מנחשים כי הבטלה דוחפת לפעילות שאיננה רצויה או מוסרית. יש רמזים כי הדבר קשור לתיאור הכפול של העבודה לפני חטא הגן עדן והגירוש. בגן העדן האדם הצטווה לעבוד ולשמור את הגן . אז היתה העבודה מימוש אנושי עליון , אחרי הגירוש הפכה העבודה לעונש קיומי.
במסורת היוונית הפנאי מעבודה הוא התנאי להשתתפות בחיי המדינה. האדם הנתון בעבודה הגופנית לא ימצא את היכולת להשתתף בחיי העיר. במסגרת חלוקת העבודה האזרח המקיים חיים מדיניים זקוק לעבד העובד , למי שאין לו פנאי ואינו יכול להשתתף בחיי הציבור. האם קיום השבת היהודית הפך כל יהודי לבעל פנאי, לעובד שאינו עבד, למסוגל לחיות כעובד וכתלמיד חכם? האם ההנחה כי כל אדם בישראל זכאי לחינוך ולפנאי ועל כן זכאי להשתתף בחיי הציבור התממשה? מה צריך להיות היחס בין העבודה הפולחנית לבין המלאכה ? במקורות בהם אנו קוראים יש וויכוח על היחסים בין הלימוד לבין המלאכה. האם העבודה מאפשרת לימוד והעובדים צריכים לפרנס את הלומדים ולאפשר את חיי הרוח או שלימוד התורה וחיי עבודה משלימים זה את זה ?
המילה עבודה בדרך כלל מציינת דווקא עשייה פולחנית ולא מלאכה שהיא תהליך של ייצור. הפולחן קבוע הייצור תלוי התפתחות טכנולוגית.תקופות ארוכות המלאכה נמסרה והועתקה בפרטיה מדור אל דור אולם עקרונית היא היתה תמיד פתוחה לשינויים טכנולוגיים שהגבירו את יעילותה. הייצור מתכוון לעזור לאדם בחיי היום יום שלו הפולחן יכול אמנם להשפיע על הברית בין כוחות אלוהיים ואנושיים ובאופן בלתי ישיר להשפיע גם על היכולת להצליח בפרנסה אך לא בכך הוא נמדד.
המודרנה ובמיוחד הסוציאליזם הדגישו כי לא רק שאין הפנאי מעבודה ומלאכה תנאי לעשייה המדינית אלא שבאופן עקרוני השותפות במלאכה היא מקור הזכות המדינית. שיש לעשות כדי להפוך את העבודה ליצירה ואת הבטלה לעקירה מהמערכת החברתית.האם לכך יסכימו
פרקי- אבות ?
לא במקרה משתמשים החלוצים במילה עבודה וממעטים להשתמש במילה מלאכה. אמנם אין לדבר על העבודה ואפילו על העבודה החקלאית כעל פולחן. למרות שפרשנים לא פעם השתמשו במושג 'דת העבודה' כמתאר את דעתו של אהרון דוד גורדון אולם תפישה שכזאת רחוקה מאד מחשיבתו. הוא לא חיפש תחליף לחיי הדת היהודית אלא שאף לקדם דרך העבודה, ובמיוחד דרך העבודה בטבע את חידושו המוסרי אנושי של האדם ושל היהודי. הוא ראה בעבודה התנסות המחברת את בני האדם עם הטבע ממנו התרחקו. הוא ראה את הפעילות בטבע לא כפעילות משעבדת ומנצלת אלא כפעילות מחברת, לא כפעילות מפרקת ומנתקת כמו הטכנולוגית אלא כחיפוש בתר מודרני אחרי שיקום פסיכולוגי של האדם ושל הצלת הטבע וחיבורו מחדש כקוסמוס. מבחינה זו היה גורדון האקולוג העברי הראשון.
לפי דעתו העבודה והחיבור של העובד עם הטבע היא אקט מוסרי ועל כן היא יכולה להביא לאותו שינוי יסודי לו חתר בעם היהודי. היהודי נותק מן הטבע בגלל ההיסטוריה לה הפך קרבן. הוא גורש על ידי האומות מהעבודה בטבע והוא יוכל לשקם את מעמדו האנושי דרך העבודה.

העבודה מתוארת בסיפור החלוצי גם כאתגר קיומי קשה וגם כחוויה , גם כחושפת את האדם בפני מגבלות כוחו וגם כגורמת לחיבור מחודש של האדם עם הטבע והזולת. האדם היהודי גלה ועתה עליו לשוב אל עצמו ולא רק אל הארץ . להחזיר לעצמו את האחריות שלו כאדם שלם. העבודה תאפשר זאת.
העבודה הופכת למבחן דרמטי בעולם החלוצים. לעתים היא כל כך מרכזית שכאילו היא ניצבת מול חיי הרוח, תובעת להיפרד מהם כדי לגייס כוחות לעמוד מול הפיתוי של הניתוק מחיי עבודה. בעבודה יש גם מילוי מחויבות מוסרית וגם תביעה לגילוי הצד היצירתי.
א. ד. גורדון הפתיע את תלמידיו בכך שב1913 הביע את תמיכתו ביוזמה להקים אוניברסיטה עברית. הוא נימק זאת בכך כי אנו לא מבקשים את הפרא האציל המנותק מחיי הרוח. אנו באים אל העבודה לא נגד התרבות אלא כמימוש שלה. איננו מבקשים את האיכר המתגעגע לעיר ולא את איש העיר שבא כתייר אל הכפר. אנו מבקשים את איש העבודה כאיש התרבות.
סדר ט'ו בשבט וחג הנטיעות
16
הלל ושמאי ברנר וגורדון- תורות
על יוסף חיים ברנר
המחלוקת שזורה עמוקות במסורת היהודית. בפרקי אבות היא מופיעה במיוחד בהקשר שבין בית שמאי לבית הלל. מצד אחד מודגש כי למרות הניגודים הרבים נשמרים בין בעלי המחלוקת יסודות של קשר ולא חל פיצול לאומי מצד שני יש במקורות רמזים ברורים שהמחלוקת הגיעה עד כדי אלימות. במסורת מלחמת האזרחים שליוותה את המרד הגדול אולי מפתיעה האמירה על הקשרים שנשמרו בין הפלגים. ברור כי אמנם מי שניצח הוא בית הלל אך הנימוקים המובאים על כך שנבחרה מסורת זו אינם קשריו עם השלטון הרומי, וגם לא העימותים הפוליטיים שניהל אלא דווקא ענוונותו , פתיחותו ורגישותו של הלל. חשוב לזכור כי מוריו של הלל באו מרחוק הם היו מבבל וגם היו גיורים. שמאי היה חכם ארץ ישראלי ששמר על המסורת של חסידי הארץ. על רקע זה אין להתפלא על חומרתו של שמאי ועל חוסר התלהבותו ממעשי גיור שביצע הלל.
מעשי הגיור אצל הלל נושא אופי שונה מגיור בדורות שקדמו לו. אלו היו מעשים פוליטיים שנבעו מכוחה הפוליטי של ממלכת חשמונאי. הגיור לא היה תוצאה של חיפושים רוחניים או פרי רצון להשתייך למשפחה אלא תוצאה של עימותים כוחניים פוליטיים בין בני דתות שונות. הוויתור המסורתי של היהדות על הגיור היה מעשה של סובלנות המוותר על שימוש של כוח כפייה או מעשה של הכרה כי הגיור הכפוי וההמוני הביא נזק פוליטי בל ישוער. ייתכן כי תפישתו של הלל באה מתוך מציאות של יהודים בגולה שלא היה בידם כוח כפייה . לדידם קבלת הגר היתה אקט של פתיחות ולא של כוח. כך דומה כי חלק מחילוקי הדעות נבעו מתוך קריאה אחרת של מצב היהודים וזיקתם לסביבתם בנסיבות פוליטיות משתנות.
המחלוקת בעם היהודי עוברת מדור אל דור ומשמעותה לא נשמרה כמו שהיתה. היא נפגשה עם נסיבות שונות. מסורות לימוד שונות עוברות מדור אל דור הן מהוות תשתית לחיפושי רוח ומסורת לימודית מתפתחת אך גם יסודות לפילוג מר.
בין החלוצים רבו המחלוקות בחלקן הו היו פוליטיות, בחלקן תרבותיות, בחלקן מחלוקות כלכליות. היו דעות שונות על דרך התארגנות החברה ועל הנתיב של קבוצות ומושבים, של התיישבות אזורית וארצית, על סדר עדיפויות ועל חינוך.המחלוקות לעתים הביאו לחרמות ולמתח גבוה ולעתים לדיאלוגים מעמיקי משמעות.

אהרון דוד גורדון ויוסף חיים ברנר.

אהרון דוד גורדון היה מבוגר מן הפועלים והופיע בהיסטוריה כזקן הפועלים. כך חתם על רשימותיו וכך התגלה בין הצעירים. לעיתים קרובות דיבר על עצמו כזקן למרות שהיה בשנות החמישים והששים לחייו. איננו מכירים כל תמונה או צילום שלו ללא זקן לבן. יוסף חיים ברנר התגלה כסופרם של צעירי הדור.
גורדון נטה לחיות את הדילמות של הדור כמי שרואה תמונה ששלמה המחייבת להכרעה אישית המחברת את החיים והטבע, תמונה הרואה את המכלול ומעניקה לו משמעות. אפילו המוות נראה היה לו כחלק המחייב השלמה משום שהוא חלק מהטבע.
גישתו של ברנר היתה שונה. בעיניו היה המוות הוא קרע ואבסורד. ההיגיון האכזרי מוביל אליו. ניסיונות השווא של האנשים להסיח את הדעת ממנו הופך לסכנה אנושית, השקרים המכסים על הפחד מפניו ושיכרון הכוח המחפה אותו ומסתיר אותו על ידי ניצול מתמיד של האדם החי, על ידי הצביעות והכוח .על ידי פציעת ההוויה האנושית. אנשים ומעשים אלו פוגעים ומערערים על היכולת לאהוב . הם מבטאים את האסון האנושי. מולם עומדות רק תשוקות החיים , החוש המוסרי, הילדות, ההתחלות. התשוקה הבלתי נכנעת של הצמיחה המחודשת ובעיקר המרד, אי ההשלמה.
גם גורדון וגם ברנר תובעים את העשייה המורדת. שניהם מכירים יפה את הקושי, את הייאוש אך גורדון רואה בו דרך להיטהר ולהתייצב מול האמת המוסרית במעורבות עליונה. זהו בעיניו הייאוש הגדול העומד מול הייאוש הקטן, זה המתלונן במקום להתקומם, המתחפר ומבקש תירוצים.
למרות המרחק בין השניים ברנר בסיפוריו מתאר לפעמים את גורדון בהערכה עמוקה , גורדון מגן על ברנר מניסיונות להשתיק אותו ומנחם אותו בשעות קשות . הם מקיימים שיחות נפש ערות בהן משתתף לעתים ברל כצנלסון. גם ברנר וגם גורדון כותבים כשהתנ'ך וחלקים גדולים של מקורות יהודיים לנגד עיניהם. גורדון כותב מסות, מכתבים, בלשון גבוהה המושפעת מספרות הדורות אך לא כותב ספרות יפה. כתביו מושפעים מהתנ'ך וממושגים בקבלה וחסידות. אין הוא כותב ספרות בדיונית אך לעתים שולח דמיונו אל אוטופיות מוסריות. . ילדותו ונעוריו מוסתרים היטב. הוא כותב לצעירים אך מודע למרחק בינו לבין צעירי הדור. י.ח. ברנר כותב ספרות בדיונית אך מתאר מציאות נפשית וציבורית ריאלית. במכתב מנעוריו הוא כותב ש'יש להגביר את ה'ריאליות והקדושה בעולם' .הוא מקיים צו זה כל ימי חייו הקצרים.בסגנונו גם הוא מושפע מן התנ'ך אך בתיאוריו את חיי הגיבורים יש השפעה מדרשית תלמודית עמוקה.
משך חלק גדול מחייהם בארץ חיו ברנר וגורדון בדיאלוג עמוק אך בסוף ימיהם נפרדו הדרכים. הקרע ביניהם היה כואב . הוא התגלה בחריפות עם הגיוס לגדוד העברי בצבא הבריטי. שניהם אמנם לא התגייסו אך יחסיהם אל הגיוס היה שונה. גורדון ראה בגיוס לצבא שאורגן על ידי צעירי ארץ ישראל סטייה חמורה מהרעיון של תיקון העם על ידי עבודה וחיי קהילה חדשים בארץ ישראל. הוא האמין כי על העם היהודי להיות עם אדם כלומר עם שאינו נזקק לכוח ולשפיכות דמים. הגיוס לצבא כחיילים נראית היתה בעיניו כביטוי לעייפות מעבודת האדמה. ברנר לעומתו חשב כי יש להתערב בחיים גם בנסיבות שנוצרו. שיש להשתתף או לפחות לא לגנות את האפשרות להתערב במהלך המאורעות.
גורדון ראה ברעיונות של הסוציאליזם סכנה להפוך מחזון לסימפטום. הוא חשב כי האמון בפתרונות פוליטיים מיכניים, בסדרי שלטון , בתהליכים כלכליים נראה בעיניו כמחלה הנכנעת לאמונה בכוחות מיכניים המנכרים את האדם ממקור חייו. לדעתו של ברנר אי אפשר לפלג בין הפועלים בגלל וויכוחים מופשטים. אם יש מחלוקת בין המאמינים בדרך שבמרכזה עומדת הפוליטיקה לבין אלו הטוענים כי העיקר הוא בפרישה מן ההיגיון הפוליטי יש להבין כי זו מחלוקת שאינה מבטאת את עושר החיים ואת נפתוליהם. לדעתו גורדון בהוויתו ובאורח חייו סוציאליסט ועליו להכיר במאבק על הקמת חברה המושפעת מרעיונותיו. גם אם ברנר כחזאי מחמיר ואיננו מאמין בבואו הקרוב של הסוציאליזם כפי שאיננו מאמין בביטחונם של הציונים בהגשמת חלומם הוא מאמין כי יש להיאבק למען הגשמת הרעיונות הללו על ידי שותפות בין העושים, על ידי ביקורת מתמדת ויצירת מושבי פועלים.
רצח ברנר בן הארבעים במאורעות 1921 עשה אותו לקדוש המעונה של תנועת הפועלים הסוציאליסטית בארץ אך גם לקדוש המעונה של היצירה הציונית. מותו של גורדון בן הששים ושבע ב1922 עשה אותו למורה הפועלים לדמות המלווה אותם בסבכי חייהם ועבודתם בארץ.המחלוקת ביניהם מלווה בשורשיה הרבה מהשיח וחיפושי הדרך לאחר דורות.

בית הלל ובית שמאי – המחלוקת
'על הפילוג בתנועה הקיבוצית'
מתי המחלוקת הופכת לפילוג ? מתי חילוקי דעות הופכים למלחמת אזרחים? בהיסטוריה היהודית יש דוגמאות רבות לחילוקי דעות , למחלוקות שלא הפכו לפילוג והרבה דוגמאות לפילוג גורלי. היו גם מחלוקות שהביאו לפרידה ועימות שהתבררו בסופו של דבר כביטוי לרב גוניות ואחרות שהביאו לעימות קורע. קבוצות רבות יצאו בעקב מחלוקת מן הקהילה היהודית ואחרות מצאו את הדרך לשמור על קשרים ביניהם המחלוקת בין הקראים לבין הרבנים לא הותרה וקרעה את הקהילות היהודיות כמו המחלוקת עם השבתאים מצד שני למרות שהמחלוקת בין מתנגדים לחסידים לא נפתרה נשארו שני הזרמים זרמים לגיטימיים. המחלוקת בין חסידי חב'ד וברסלב לא הותרה והאלימות המילולית בין זרמים שונים ביהדות היתה קשה גם כאשר היה ברור כי גורל כולם משותף.
במאה העשרים העימות בין אידישיסטים ותומכי עברית, בין סוציאליסטים לליברלים ,בין חרדים לציונים, בין קומוניסטים יהודים לבין השמרנות, בין יהודי גרמניה ויהודי מזרח אירופה, בין אשכנזים וספרדים, בין המזרח לבין המסורת האירופית נראו כבלתי ניתנים להתרה , בכל זאת מאורעות התקופה הטילו על הקבוצות השונות להתייחס האחת לשנייה ואפילו להיאבק במשותף חרף חילוקי הדעות החריפים.
האם שפת הפילוגים והעוצמה שלהם נקבעה על ידי הצרכים הפנימיים של הקבוצות השונות ? האם היא נבעה משוני במושגים וערכים או שהיא נבעה מתוך עימותים של כל קבוצה עם בעיות פנימיות שאינם קשורות למחלוקת עצמה. נראה כי מעבר לחילוקי הדעות והמוצא הרבה פעמים זעזועים פנימיים בלתי ניתנים לפתרון לא אפשרו פסיכולוגית לטפל בבעיות ברוח של פשרה או של הכרה במחלוקת כמחלוקת לגיטימית. בעולם שסוע במלחמות קיום פוליטיות, בסערות ועימותים כוחניים קשה להתגבר על מחלוקות בין תרבותיות ובין אורחות חיים.
בפרספקטיבה נראים הרבה פילוגים כמוזרים משום שהם התייחסו לשאלות שאיבדו מערכן .שאלות חדשות שעלו על הפרק מחקו את חשיבותן של שאלות ישנות . על כן נראה שלפעמים קבוצות שהיו חלוקות בדעתן פועלות יחד ולא מבינות כיצד הגיעו חילוקי בדעות ביניהן בעבר לשיאים כואבים כל כך.

לוג ? 18
ביקור בספרייה הלאומית
שעת סיפור על גרשום שלום חלוץ

19
אם אין אני לי מי לי
הקריאה המפורסמת כל כך של הלל 'אם אין אני לי מי לי' מעמידה במרכז את האני בלשון יחיד ובכך יש בה משהו מהפכני אולם מייד היא מעוררת את השאלות של יחס האני לזמן, למצב, לאנשים, לחברה. אין זו קריאה פרובוקטיבית מול הכלל, מול האנחנו, מול האנושות. אין היא קריאת תגר על האחריות ועל הקשר עם הזולת. זוהי קריאה המאשרת את אחריותו של היחיד ובכך מאשרת את חירותו.
'תהיו פסיכולוגים' ביקש משה שפירא חבר לקבוצת מגדל בה היה חבר צבי ש'ץ במכתב התאבדותו. צבי ראה במכתב צוואה הקוראת לחבורה לייסד קבוצה אינטימית.
צבי ש'ץ הצעיר, האמן, איש הביטוי העצמי הוא זה שניסח בבהירות את רעיון הקבוצה האינטימית . זוהי מעין משפחה בה מטופח הגילוי ההדדי, האחריות הנובעת מקשר ומאהבה. הקבוצה האינטימית אינה זקוקה לחוק היא מבוססת על שבירת החוקים המנכרים בין איש לרעהו. הווידוי פורץ את המגבלות ומאפשר לממש את האחריות הבינאישית מעבר לגבולות המקובלים .פריצת הגבולות מאפשרת גילויים של גבורה מוסרית ויכולת לפרוץ את מה שנראה היום כגבולות המציאות.
יחד עם זה מתברר ברשימותיו של צבי ש'ץ כי אין הוא מבטל את האני. הוא חי את המתח הגדול שבין צרכיו לביטוי עצמי ולהזדהות עם חבריו לבין רצונו לחתור לאידיאל רחוק הנושא אותו מעבר לקשרים הבינאישיים . המתח בין הצורך לביטוי עצמי לבין ההיענות לצרכי הכלל, במיוחד אותה מחויבות לאורח חיים כפועל חקלאי, מביא אותו להתמודדות נפשית עם משימות הדור. הוא חושש כי המשימות תגזולנה את הזמן הדרוש לשם היצירה. הוא מבין כי לה יש קצב משלה. כיצד לעמוד במתח בלי לגזול את האפשרות להעפיל אל האידיאל אליו הוא חותר? צבי ש'ץ מדבר על הקבוצה האינטימית בהתכנסות של פועלי הגליל בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה, בעת המצוקה הגדולה ביותר שפוקדת את ארץ ישראל. דבריו נישאו בזמן הכי לא מתאים , אך הוא מדבר בטונים משיחיים ומזכיר את האיסיים כמקור השראה שלו, אם לא לאינטימיות לשותפות עמוקה.
יהודה שרת

20
הספק
היחס לספק היה ועודנו בוויכוח. האם הוא פרוזדור לאובדן או תנאי לעלייה? האם הוא מחבל בכוח ההכרעה או מוביל אל פיכחון משחרר? האם הוא מעורר לחשיבה או לשיתוק ? האם הניסיון לכבות את הספק בכוח הוא עדות לאמונה לוהטת או לקנאות ריקה? האם הספק הוא ההיתר לחיי הפקרות או תנאי לרגישות אנושית? יש להבדיל בין ספקות לספקנות שהיא אמונה מארגנת כל. יש ספק המעלה כאב ובא מתוך חשש ליפול לתהומות של עריצות רוחנית, של הטלת מרות ושל חוסר יכולת לשאת את השונה. ספק שבא מתוך שמחה לאיד ולעג שונה מזה. הוא נובע מתוך ניסיונות הגשמה שכשלו.
רבים מהוגי הדעות המסורתיים חששו מהספק האמוני הן משום שראו בו כאב מיותר וערעור. הם חשו כי הוא מסכן את היכולת של החברה להטיל את מרותה ואת יכולתם של יחידים לזכות בביטחון בעתות מבחן. הם ראו בספק שער לנהנתנות, לבורות, לכפירה. לדעתם זוהי מחלה הזקוקה לתרופה ועל כן יש להעמיד מולה את שמחת התרת הספק.אחרים חששו כי שמחת התרת הספק כמטרה תקדים את התרת הספק עצמו. היא תחייב לכסות, לשקר, היא תעורר צורך לפקח ולגנוז את חירות המחשבה.
במסתו בזכות המבוכה ובגנות הטיח ביטא ברל כצנלסון את חששו הכבד מפני עבודה זרה הנובעת מתוך הטלת מרות והגיון שהיתה נהוגה בכנסיה הקומוניסטית ובחברות טוטאליטאריות. הספק שם מרד בעריצות וביטא דווקא אמונה חזקה. הוא ביטא את הזכות והאחריות לא להשתעבד לאמונות המוטלות בכוח ואת החובה לבדיקה עצמית מתמדת. הוא לא מתכוון רק לבקר את הרחוקים ואת האויבים. חובת הטלת הספק לא עמדה אצלו בניגוד לאמונה אלא ביטאה אמונה עזה בצורך לשחרר את האדם, לבנות אלטרנטיבה . לא לברוח אל דמיונות וכיסוי של המציאות בתיאורים שקריים. לדידו הטלת הספק משרתת את האמת ואינה נותנת להיכנע להיגיון הכוח .כמו יוסף חיים ברנר שטען כי הוא מעדיף את החולה המכיר במחלתו והופך אותה למקור לרגישות ואחווה לחלשים על התחפשות בבריאות מדומה המשחררת מאמפטיה אנושית ונסחפת להפגנות כוח ושלטון כך ברל כצנלסון העדיף את הספק על הפגנות אמונה.
משפחת אייטינגון
21
שתיקה ודיבור
'לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה'
אמר שמעון בן גמליאל ובכך ביטא את החשדנות כלפי דיבורים יתרים הבאים במקום המעשים. האם מקרה הוא כי לא היה מורה- רב אלא מנהיג מקבל החלטות ? יצר החיים חושש מהדיבור העודף שבא במקום המעשים. כיצד לאבחן בין דיבור לפטפוט? כיצד המילים לא יחבלו במאמץ האנושי לחולל דבר? שאלות אלו העסיקו גם את חז'ל וגם את החלוצים ואולי הדבר משקף תקופות של אי יציבות, של חיפושי דרך, של ביקורת מצד אחד והנחת יסודות מצד שני. הצורך גם לחפש וגם לברר יוצר מתח התובע המון דיבורים מצד אחד וגם שתיקות המתקיימות כאשר הדיבור נפסק.
כיצד מבחינים בין עודף דיבורים ל בין הצורך לתרגל שפה קיומית חדשה צורך המחייב לדבר, לברר, להצהיר , לנסות ? 'ממנה טובה ממנה רעה' אומרים מקורותינו על הלשון.האם נכון יהיה לומר כי אלו המחפשים את המעשה מבקשים להעמיד את המילים לרשות השמים? האם הם מבקשים לחלץ אותן משגרת הימים ומלשון הרע? האם מצפים הם כי המפגש על 'דבר תורה' יעניק לדיאלוג האנושי מימד עומק וימנע שיח סתמי?
בהנחה כי העולם נברא בשפה העברית מידת השימוש או האי שימוש בה יכול או להציף את המפעל ולחלל אותו מעודף דיבורים . הדיבורים כאילו חושפים אך לעתים הם באים במקום הפליאה והמעשה ומשדרים אי כבוד גם לזה וגם לזה. אך השתיקות יכולות להותיר את העולם דל ונעדר ביטוי אמת. 'שתיקה היא מוות' אומר משה כרמי האמן, המורה, מייסד החינוך המשותף בעין חרוד.
בשנות מלחמת העולם הראשונה כתב ברנר בארץ ישראל מאמר בשם 'חבלי ביטוי' בו עמד על המורכבות של הלשון כעושה סדר במחשבה ולעתים קרובות נופלת קרבן לאי יכולתה לעמוד במשימה. הוא היה ער במיוחד לבעייה של המפעל הארץ ישראלי אליו באים אנשים הצמאים ללשון ולמפעל ומגלים את הקושי העצום שבקוצר יכולת לעשות ולבטא גם יחד . הוא עמד על שתי הסכנות הגדולות שנשקפות ללשון ולמפעל . זוהי סכנת הבוסר שבביטוי מוקדם מדי החונט את הגמגום וקובע דפוסים קשוחים לשפה ולמעשה,וסכנת הפראזה המנפחת ללא כיסוי גם את השפה וגם את המעשה. שתי הסכנות מדריכות אל הזיוף ואובדן הרגישות.
באותה תקופה ישב המשורר חיים נחמן ביאליק ביער מאלין באוקראינה וכתב את מסתו המיוחדת 'גילוי וכיסוי בלשון' העוסקת במגבלותיה של השפה ובכיסוי שהיא מכסה הרבה פעמים על האמת במקום לחתור אליה ולגלותה. באותה תקופה כתב את השיר 'יהי חלקי עמכם ' שהוא שיר הלל לעשייה כביטוי העליון לחיי הרוח הגנוזים והאמיתיים. האמיתיים משום שהם גנוזים, במסתו זו המקבילה במידה מסוימת להלכה ואגדה שכתב אחר כך תובע ביאליק להעריך את המעשה על פני הדיבור. לדידו המעשה הוא הפירוש האמיתי לשפה. אך באותה תקופה עצמה בה כתב שהגילוי האמיתי של האדם, שפורץ את הכיסוי שבשפה מצוי בצחוק ובבכי תיאר מחול נלהב, פורץ גבולות , מעין הורה נלהבת של חלוצים, שלכאורה פורצת את מגבלות הלשון אך סופה מחול מוות נורא. כנראה שתמונות מלחמת העולם השפיעו על שלושת היצירות.
ב1930 כתב גרשום שלום מכתב על מצבה של הציונות . זו היתה שנת משבר, לאחר המאורעות של 1929 שחשפו את החלל המנהיגותי של הציונות . שלום כתב על כך שהציונות הופכת להיות תנועה של פראזות במקום לתנועה של מעשה, תנועה של תעמולה במקום תנועה של תחיית השפה והתרבות. לדעתו לא תתכן תחייה אם במרכזה עומדת דלות שפה מנופחת וחלולה ומעשה דמגוגי המיועד לרכישה קלה של כוח . תחייה כזו מסולפת. היא מגלה את חוסר כישרון המעשה. וכאן טמונה סכנתה.

על אירה יאן המוזה של ביאליק

מפגש עבודה סיכום פרק א'
23
אבות ובנים מורים ותלמידים
על יצחק בן אהרון
תהליך המסירה של התורה, של דרכי ההנהגה ודרכי הפולחן שבה אינו פשוט. פרקי אבות מציין את תולדות המסירה של התורה. לא מוסרים לנו דין וחשבון על דרכי קביעת רשימת המוסרים והמקבלים. אך כשמתבוננים על הרשימות מתבהרות הדילמות וההכרעות של עורכי המסכת: חסרים בה הכוהנים, חסרים אנשי השררה.אין רשימות של מי ילד את מי או מי ירש את מי.
האם המסירה היא בידי אבות המוסרים לבניהם או בידי מורים המוסרים לתלמידיהם? האם התורה נמסרת מידי כוחות על לבני האדם או היא תהליך בין אנושי? האם המסירה נעשית תוך התגלות מתמדת או בהיררכיה מדור אל דור. שאלת המסירה לא קשורה רק לאותיות, למילים , אלא לנסיבות ההיסטוריות בהן היא מתרחשת. כיצד היא מתרחשת בימי מלחמה ואסון וכיצד בימי שלום ורווחה? המדרשים עוסקים גם בתהליך מסירה אך גם בסיפורי צוואות. הצוואה שונה באופייה מן הירושה. היא מכילה פקודות מפורשות. אין היא מעניקה משאבים להפעלת חירותו של היורש , היא תובעת ממנו פרטי עשייה . אין היא רק אוסף של הנחיות מופשטות או חלומות כלליים . היא מדברת על ציוויים קונקרטיים, על הדלקת נר, על הכנת סעודה, על הצעת המיטה.

תהליך המסירה הרגיל מאב לבנו. ממורה לתלמיד נתקל בשיבושים. הבנים לא נמצאים תמיד ראויים, תלמידים נכנעים לשגרה. לעתים היורשים האמיתיים הם אלו המורדים , אלו שאינם משלימים עם אובדן תחושת המטרה, עם ההשטחה, עם הניוון המוסרי. פרקי אבות מדגיש את המעבר שבין מסירה שנעשתה בין אבות לבנים כמו בכהונה ובמלוכה למסירה ממורה לתלמיד . חלק מגיבוריה של המסירה הם מי שדרכם לתורה היתה דווקא קשורה במרד בסמכות הוריהם שחסמו את דרכם לתורה וחלק תיארו את תהליך המסירה כתהליך העובר בין מורים ותלמידיהם.
בשירו של אברהם שלונסקי 'התגלות' אנו מוצאים מדרש מעמיק ואקטואלי של פרשת המסירה לאחר הנתק מסירה שהיתה חייבת לבא על ידי התגלות. ההתגלות לשמואל בביתו של עלי הכהן. עלי אינו יכול למסור את התורה לבניו שהשחיתו את דרכם. עלי עיוור. אין הוא יכול להיות איש של חזון. הוא נתון בסבך אובדנם המוסרי של בניו. שמואל לא יכול לקבל תורה ממנו. ההבנה הטראגית של הכהן שאין הוא יכול למסור והתחושה של שמואל הנער כי בצל הכוהן העיוור קוראים לו בשמו. דווקא דרך מיוחדת זו לשבירת המסורת על ידי המשבר המוסרי ולכינונה מחדש על ידי ההתגלות עושה את המסורת לכל כך עשירה ומיוחדת . .
תהליך המסירה הרגיל מאב לבן, ממורה לתלמיד נתקל בשיבושים. הבנים לא תמיד נמצאים ראויים האבות לא פעם נכבים מבפנים ואינם יכולים למסור. התלמידים נכנעים לשגרת הלימוד ואינם עומדים במעוף של מוריהם. כל זה קרה גם במסורת של דורות של חלוצים. בתהליך המסירה השתבשו לא מעט צינורות . מסורות היו למהפכה ומהפכה למסורת.
החלוצים היו מודעים לבעייתם כמוסרי דרך. ניסיונם האישי ומשבר רוחם וגופם בגולה הניעו אותם להיאחז בדרך הארוכה בה בחרו.אך תהליך זה לא היה מנת חלקם של בניהם שנולדו בארץ. הם חששו כי בניהם שלא חשו את החסר הגדול, את בדידות העומדים על הסף לא יוכלו להגיע אל הפסגה. לא יוכלו לגלות את כוחות היצירה והמחויבות האישית . בניגוד לבנים של מהגרים הקולטים את הוריהם בארץ החדשה ומעבירים להם מסר של שפה ומנהגים החלוצים שהיגרו מביתם ראו עצמם כסוללי דרך המבקשים למסור אותה לדור הצעיר שגדל בארץ. אולם לא תמיד היה נראה כי דור זה של בנים שנולדו למפעל מקבלים את המסר שלו. החלוצים תהו על פני הדור שיצמח בארץ. גם גורדון וגם ברנר מתארים את העשוי להתרחש בקרב הדור השני למהפכה. לבני הארץ הגדלים בצל ולאור המהפכה האישית של הוריהם . האם יוכלו למצוא את הכוחות להמשיך במפעל הוריהם ?האם תעבור אליהם הרוח היוצרת או ייכנעו לשגרה המנוונת? האם רצון ההורים לגונן על ילדיהם מפני הסבל שעבר עליהם לא יוביל לכניעה למוסכמות ולאובדן האמון בהרפתקאה היוצרת ?

לצאת מזה
חלק מדרכי המסירה מצויים דווקא בשלילת דרכי הגילוי שקדמו. לעתים דומה כי דווקא דחיית המצב הקיים היא שתמסור את הציווי. שיש להיאחז במבוכת הדור ולא בוודאויותיו. שיש לחפש את האחר. 'צריך לצאת מזה' קורא ברנר לגיבוריו בראשיתו של הרומאן הגדול 'מסביב לנקודה' שהיה לחלוצים לטקסט מכונן. בפרק מתואר מסע בעגלה מעיר לעיר שניתן לראות בו ביטוי למצבו הקיומי של האדם.
העגלה של גיבור הספר עומדת לצאת מן העיר. נוסעיה אמנם יושבים בקרון העומד לנסוע אך הם אינם מוכנים לצאת מטבעם ולא משגרתם. הם תופשים מקום במקום לפנות אותו, אוכלים ודוחקים איש את רעהו. מביעים את החלל הריק הקיומי בו הם חיים למרות שלכאורה הם עומדים לצאת . המורה, גיבור הסיפור. מוכן לוותר לכולם על שאין הם עומדים באתגר . הוא לא מבקש להטיף להם מוסר אך תלמידו שלא נוסע , כועס כי לא מכבדים את המעמד, ובמיוחד כי לא מכבדים מספיק את מורהו.
אמנם אין דבר חגיגי בנסיעה הזו אולם לתלמיד זהו אירוע משמעותי. הוא מגלה בקרון שנוסעיו מתווכחים האם להשאיר את העגלה פתוחה או לנעול אותה הד לשאלות גדולות כמו האם תהיה העגלה מוכנה לקלוט את הנוסעים למסע משותף, לצאת ממחלות דורו. הוא מקווה לראות במאבקו למען זכויות המורה למקום בעגלה חלק ממאבק גדול יותר, מהפכני יותר נגד ההתבהמות של דורו. אולם בתיאורו של ברנר ניכר כי הוא רואה בנאומי התלמיד משהו בוסרי, דקלומי , צעיר שגילה לעצמו מוקדם מדי את ייעודו ועלול לבגוד בו באותה התלהבות .

24
הוו זהירין ברשות
היחסים בין השלטון הריבוני לבין היהודים כיחידים וכקהילות עברו הרבה גלגולים . המשטרים השונים בתוכם חיו היהודים עיצבו את מעמדם של היהודים בהתאם לאופיים וצרכיהם. . הסמכות הפוליטית העצמאית של היהודים אבדה . זה לא קרה בבת אחת ובמקום אחד, אם כי חורבן הבית סימל את קצה התהליך. היהודי הפך להיות תלוי בביטחונו האישי וביכולתו לממש את עצמאותו הקהילתית ואת קשריו עם קהילות יהודיות בשלטון במסגרתו חי. היו מצבים של שיווי משקל עדין. היו משטרים שהעניקו לקהילה היהודית זכות לנהל את ענייניה החברתיים, הפדגוגיים והדתיים באוטונומיה יחסית. ארץ ישראל שבה נוצרה ריבונות יהודית משך תקופות מסוימות בתקופות אחרות חיתה בשעבוד גדול יותר מאשר בקהילות יהודיות אחרות. בבל ומצרים חיו תחת גג פוליטי אחד עם ארץ ישראל ולעתים נפרדו ממנה וחיו באוטונומיה יותר גדולה. מעמדה של הקהילה היהודית בארץ ישראל היה שונה בשלטון הרומאים , הנוצרים הביזאנטינים, הצלבנים, הממלוכים, האימפריה העות'מאנית והאנגלית.
הקהילות היהודיות בגולה חיו תחת משטרים מגוונים על פי האזורים השונים בהם התגוררו. התקופה החדשה הביאה שינויים גדולים במערכת היחסים המורכבת הזו. מצד אחד היו ניסיונות להקים דמוקרטיה ובדמוקרטיה היתה נטייה ברורה להפריט את שייכות האזרחים ולהפקיע את סמכויותיו של הקהל. המדינה גייסה את היהודי לצבא הלאומי, גם הקשיבה לעשיריה של הקהילה אך גם נטתה לשנות את תפקידיה של הקהילה היהודית ולפעמים תבעה את חיסולה. .
הציונות ביקשה להכין תשתית לשלטון יהודי עצמאי ,לריבונות יהודית . לשלטון עצמי אך היו לא מעט שחששו מצעד כזה שיביא להתנגדות האומות להתיישבות יהודית וקהילתית בארץ ישראל ללא ריבונות. האם היה שוני ביחסי הקהילה היהודית בארץ לשלטון הזר עם בואה של הציונות המדינית? דווקא העובדה שהיא לא זכתה לעידוד של פרנסיה הרגילים של הקהילה היהודית ועשיריה הבינלאומיים,הציונות חיפשה דרכים אחרות לנהל את יחסיה עם שלטונות שונים.
הציונות שבנתה עצמה כתנועה דמוקרטית מבפנים, עם זכויות לנשים וגיוון של מפלגות וזרמים שהיו לא פעם גם עומס גדול, שאפה ליצור מערכת של יחסים עם שלטונות בהתאם למשטר ששרר בתוכם והוא לא היה דמוקרטי, גם שקיים משטר אוטוקרטי וגם כשהיה המשטר של הארץ השולטת דמוקרטי הוא ייצג אימפריה. וזו לעולם לא היתה דמוקרטית.
הדמויות שניהלו את המשא ומתן עם הרשות המדינית בארץ בחלקן לא ישבו כאן אלא במשרדיה הנודדים בעולם של ההסתדרות הציונית ובעלי בריתה. אך גם בארץ היו מנהיגים ואנשי יחסי ציבור שניהלו עם הרשות דיאלוג מורכב.
על שניים מהם דיברנו משום שהם פחות ידועים על אלברט ענתבי וביאנקיני האיטלקי.

מלחמת העולם השנייה
שתי התקופות הללו לא תופשות עצמן כתקופות של התגלות. הן כובשות את חרדותיהן האפוקליפטיות ואת תקוותיהן האסכטולוגיות . אין הן מצנזרות את הנטיות הללו הן נזהרות ליפול בפח שלהן. האירוע של החורבן והתחושה של חורבן ההולך ומתקרב מגבירות את החשש ואת האבל אך אין הן מקבלות את ההשתעבדות הצינית או המכבה חיים שרוחשות מסביב. הסירוב לקבל את הבשורה המהפכנית ואת השתלטות הדתות החדשות שיכולה להביא לתגובה ניהיליסטית או לאורטודוקסיה מתבצרת לא מתקבלות על ידי החברה היהודית המתגבשת. גם הדוקטרינריות וגם הנטיות להתפוררות מתקיימות בסביבתן ומשפיעות מאד אך לא משתלטות. אור הגנוז ולא ללכת סנוורים אחרי. נטיות אלה מעוררות הרבה חרדות, ספקות, הרבה ייאוש.אך לא שיתוק.
המאבק בעבודה זרה כפי שנתפש על ידי אלו שהגיעו ארצה עם האכזבה מהתנועה המהפכנית שהתגלתה במערומיה באי יכולתה לקרוא את העם היהודי, ואלו שהגיעו ארצה מתוך שהאורתודוכסיה היהודית לא היתה מסוגלת להעניק להן תשובה לתחושת קיומם ולצמא הרוחני שלהם . אמנם גם במסורת הסוציאליסטית היו לא מעטים שהצליחו להבין את המפעל הציוני וגם בקרב האורתודוכסיה היהודית היו שהבינו את המפעל הציוני בלי לקבל את סמכותו, אך הכרות אלו של השכנים לא היתה מסוגלת להתקבל על ידי המעגלים המרוחקים יותר. על ידי מפלגת האפוקליפסה המהפכנית והצנזורה האורתודוכסית. המוסיקה הציונית נראתה בעיני המהפכנים היהודים כמסתפקת במועט מדי, כפרוקיאלית מדי, כבורגנית.

לוח זמנים להתיישבות היהודית בארץ ישראל
מ1881 ועד 1939

היישוב הישן בעיקר בארבעת ערי הקודש ירושלים, חברון, טבריה,צפת וכן ביפו, פקיעין, עזה, כפר יאסיף
העלייה הראשונה
1870הקמת בית הספר מקווה ישראל
1878 הקמתה הראשונה של פתח תקווה
1881 העלייה הראשונה הקמת ראשון לציון, זיכרון יעקב,יסוד המעלה,מחניים, נס ציונה. גדרה, בני יהודה, מזכרת בתיה .
1889 הוקמה בת שלמה
1890 הוקמה משמר הירדן
1891 הגל השני של העלייה השנייה הקמת רחובות, חדרה, עין זיתים,
1894 הוקמה מוצא,תפארת בנימין, חוות ג'ילין בגולן, מוצא
1895 הוקמה עמידון בגולן, הרטוב
1896 הקמת מטולה, באר טוביה
מוקמות המושבות של הבארון בגולן סאח'ם אל ג'ולן . פינוי המושבות על ידי השלטונות העות'מאנים
1897 הקונגרס הציוני הראשון
1900 העברת המושבות של הבארון לידי חברת יק'א
מ1901 הקמת מושבות הגליל התחתון סג'רה, יבניאל, בית גן, כפר תבור, מלחמיה.כן מוקמת מאיר שפיה ושלמה
1901 ייסוד הקרן הקיימת
1903 פוגרום בקישינב, הצעת אוגנדה, כינוס ראשון של נציגי היישוב העברי והקמת הסתדרות המורים
1903 מלחמת רוסיה יפאן בהשתתפות 30.000 חיילים יהודים. טרומפלדור בשבי היפאני מתכנן להקים מושבה סוציאליסטית בארץ ישראל. הוקמו גבעת עדה וכפר סבא
1904 מות הרצל עליית ראשוני העלייה השנייה בהם שלמה צמח, אהרון דוד גורדון, ישראל שוחט, עלייתה הראשונה של מניה שוחט,הרב קוק
1905 רכישת האדמות הראשונה של ההסתדרות הציונית , כנרת, בן שמן, כפר חיטים, גן שמואל
מהפכה ברוסיה נכשלת. פוגרומים גדולים ברחבי האימפריה הרוסית.
1907 בן גוריון עולה ארצה מוקמת חוות חולדה
1908 הקמת חוות כנרת. בית היתומים לילדי קישינב עובר משפיה לבן שמן, ,מושבת מצפה,
1908 מהפכת הטורקים הצעירים משנה את אופייה של האימפריה העות'מאנית
1909 הקמת אחוזת בית היא תל אביב, עלייה לאום ג'וני. יוסף חיים ברנר עולה ארצה,
הוקם השומר ארגון השמירה .
1910 הקמת מושבי הפועלים נחלת יהודה ועין גנים
1911 הקמת דגניה. מוקמת תחנת הניסיונות בעתלית וחווה ברוחמה בנגב
1912 מלחמת הבלקאנים בין בולגריה לאימפריה העות'מנית יהודים בשני הצבאות -'בין המיצרים' הוקמה אחוזת סנט לואיס היא פוריה, אחוזת מגדל ,כפר אוריה נחליאל ברחובות כפר מל'ל ומרחביה.
1913 הקמת קבוצת כנרת, תל עדשים מושב השומרים, קריית ענבים, כרכור,שעריים
1914 המלחמה הגדולה : מלחמת העולם הראשונה
1915 התקפת ארבה
1916 הקמת אילת השחר, כפר בר גיורא (כפר גלעדי), חמארה. הקמת רשת הריגול של ניל'י
1917 מהפכה ברוסיה, הצהרת בלפור, הקמת הגדודים העבריים האנגלי והאמריקאי, כיבוש ירושלים ודרום הארץ על ידי צבא אנגליה, הקמת הגדוד העברי השלישי של צעירי ארץ ישראל
הוקמה תל חי
1918 השלמת כיבוש הארץ על ידי האנגלים. המלך פייצל מגיע לדמשק, כניעת האימפריה העות'מאנית.
סיום מלחמת העולם
1919 ראשית העלייה השלישית. ענתבי מארגן עליית שיבה של יהודים וערבים במסגרת צרפתית. בסוף השנה עליית האנייה רוסלאן
1920 מאורעות בירושלים. מאורעות תל – חי מות טרומפלדור.
1921 הוקם גדוד העבודה. עליית ראשוני השומר הצעיר. ביתניה עילית. סוללים את כביש טבריה מגדל, טבריה צמח, חיפה רמת ישי,נצרת עפולה.הוקמה דגניה ב', רמת גן
מאורעות תרפ'א בין הנרצחים יוסף חיים ברנר, צבי ש'ץ
1922 הוקמו עין חרוד, תל יוסף, נהלל, כפר יחזקאל, גבע, חפציבה ובית אלפא, הוקמה גניגר
1923 בעקב משבר כלכלי דועכת העלייה השלישית. הוקמה שכונת בורוכוב שכונת פועלים קואופרטיבית. רמת גן?הוקמה יגור
1924 ראשית העלייה הרביעית קהילת ציון חברה אמריקאית להתיישבות מקימה את עיר יזרעאל היא עפולה ואת מושבה הרצליה.הוקמה מזרע. כפר חסידים, בני ברק, מצגדיאל, רמתיים, כפר גנים, גת רימון.
ארצות הברית הגבילה בצורה מחמירה את ההגירה והנהיגה מכסות כניסה. ארץ ישראל הופכת למרכז הגירה מרכזי ליהודים.
1925 הוקמה גבעת השלושה, כפר חסידים , נחלת יצחק, נרכשה אדמת עמק זבולון
1926 משבר כלכלי גדול. הוקמה משמר העמק
1927 הקמת ההתיישבות בעמק המזרחי כפר גדעון, שריד, גבת, כפר יהושע, הוקמו בית זרע, קבוצת שילר , עין שמר, החלה קניית עמק חפר
1928 ראשית העלייה החמישית הקמת גבעת ברנר. נען
1929 הוקמה הסוכנות היהודית לארץ ישראל, המשבר הכלכלי הגדול בארצות הברית. מאורעות 1929 פינוי חברון, הרטוב, כפר אוריה, באר טוביה , חולדה, עין זיתים, משמר העמק, מגדל עדר, עזה
1930 התיישבות האלף
1931 הוקמה כפר הס
1932 עמק חפר: מעברות, גבעת חיים, ביתן אהרון,רמת הכובש,כפר בילו, נטעים,
1933 הנאצים משתלטים על גרמניה,
ייסוד עליית הנוער, תכנית העברת רכוש יהודי לארץ ישראל תוך כדי פתיחת עלייה מגרמניה,רצח ארלוזורוב, הקמת קרן תמיכה לעולים מגרמניה.
הוקמו גבתון, בית עובד, צופית, רמת טיומקין, גבעת חן
הוקמה משמר השרון
1934
1935
1936 הוקמו כפר חיטים וכפר המכבי, הוקמה תל עמל בשיטת חומה ומגדל בשיטה זו יוקמו חמישים מושבים וקיבוצים.
1937 שדה נחום, מסדה, גינוסר, שער הגולן, עין גב, בית יוסף, חולתה, טירת צבי,בני ברית (מולדת) עין השופט, מעוז חיים, שער הנגב, כפר מנחם, אושעה, צור משה, הזורע
1938 הקמת חניתה.שבי ציון, שדה ורבורג, רמת הדר, אלונים, מעלה החמישה, תל יצחק,
בית יהושע, עין המפרץ, מעיין צבי, קרונה, גאולים, אילון, נווה איתן, כפר רופין, כפר מסריק, מסילות
1939 פורסם הספר הלבן המגביל את עליית היהודים לארץ ישראל ומגביל את רכישת האדמות.
הוקמו גשר, דליה, דפנה, דן שדה אליהו, מחניים, שדמות דבורה, הזורעים, תל צור, כפר גליקסון, מעפילים, משמר הים, חמדיה, כפר נטר,נגבה, בית אורן, עמיר, כפר ורבורג
1 לספטמבר 1939 גרמניה וברית המועצות פולשות לפולין- מתחילה מ
לוח זמנים תקופת המשנה והתלמוד
200 לפני הספירה עד 140 לפני הספירה ארץ ישראל תחת שלטון בית סלוקוס גם בבל
גזרות דתיות תחת שלטון אנטיוכוס – רק לגבי יהודי ארץ ישראל לא על בבל.
63 לפנה'ס ארץ ישראל עוברת לשלטון רומאי ונפרדת מבחינה פוליטית מרומא
בסוף תקופת בית שני בבבל פועלים מרכזים יהודיים בנהרדעא ונציבין ר' יהודה בן בתירה
מאה ראשונה ושנייה תקופת התנאים
שני דורות של מחלוקת בין בית הלל ובית שמאי

שושלת הנשיאות

הלל הזקן
שמעון בנו של הלל
בנו רבן גמליאל הזקן
בנו רבן שמעון בן גמליאל הזקן
רבי יוחנן בן זכאי תלמיד של הלל
רבן גמליאל דיבנה בנו של רשב'ג הראשון
רבי אלעזר בן עזריה מכהן כנשיא מחליף עקב הדחת רבי גמליאל ד'יבנה
רבי יהודה הנשיא חותם המשנה

דור החורבן

תנאים ראשונים

רבי שמעון בן גמליאל הזקן
רבי יוחנן בן זכאי

תנאים בין חורבן הבית ומרד בר כוכבא

רבי יהושע בן חנניה
רבי אליעזר בן הורקנןס
רבי גמליאל דיבנה
רבי אלעזר בן ערך

מרד בר כוכבא תנאים דור שלישי

רבי עקיבא
רבי טרפון
רבי ישמעאל
רבי אלעזר בן עזריה
רבי יוסי הגלילי
רבי אלישע בן אבויה

לאחר המרד תנאים רביעים

רבי שמעון בן גמליאל השני
רבי מאיר
רבי שמעון בר יוחאי
רבי יהודה בן עילאי
רבי יוסי בן חלפתא
רבי אלעזר בן שמוע

החותמים את המשנה דור חמישי

רבי יהודה הנשיא, חותם המשנה
רבי נתן
רבי ישמעאל ברבי יוסי
רבי שמעון בן אלעזר
רבי חייא

חתימת המשנה שנת 200 אחרי הספירה

התלמוד הירושלמי

אמוראים בארץ ישראל
בחלקם עלו מבבל בחלקם ירדו לבבל
בחלקם היו גליליים בחלקם עלו מדרום הארץ
פעלו במרכזים שונים בהם ציפורי קיסריה וטבריה
התלמוד הירושלמי נחתם בסוף המאה הרביעית אחרי הספירה
התלמוד הבבלי בסוף המאה החמישית

רקע להתהוות התלמוד הבבלי

224- 227 השתלטות השושלת הסאסאנית על בבל פרס

גיור ממלכת חדייב ליהדות
אוטונומיה תרבותית בין יהודי בבל.
בתקופות התהוות התלמוד הבבלי מרכזים שונים של דעת הידועים בהם סורא, פומבדיתא, נהרדעא, מחוזא ועוד
תנועות דתיות קיצוניות שולטות בבבל בהן המיעוט היהודי מאויים
מצד אחד 'דינה דמלכותה דינה' מצד אחר יהודים רואים בשלשלת הסאסאנית מגן
361-363 יהודים מול רומאים במסגרת החברה הסאסאנית.
בסופה של התקופה לחץ רב של התנועה הדתית הזורואסטרית נגד מיעוטים דתיים
במסגרת ניסיון לכפייה דתית.
מרד של יהודים בבבל נגד השלטונות מרד רב זוטרא
סוף התקופה התלמודית – הרבה התנגשויות בין יהודים לשלטונות

האמירה כי יש פלורליזם יהודי היא אמירה עמומה ולעתים מוגדרת מדי. היא מוגדרת מדי כשהיא מציינת זרמים מסוימים בקרב היהדות. פלורליזם לעתים הוא כינוי לתנועה הרפורמה והתנועה הקונסרבטיבית היהודית בארצות הברית . מבחינה זו הפלורליזם היהודי הוא פשוט התנגדות לאורתודוקסיה . לעתים האוחזים בשם פלורליזם מתכוונים להפרטת חיי הקהילה בשטח הדת. כל אחד יאמין בדרכו ובפירוש שונה מחברו. האם פלורליזם יהודי יכול להתבסס על עיקרון הפרטה שכזה? המסורת היהודית מרבה לדבר לא רק על יחיד אלא על יחיד המתממש בציבור, במניין של יחידים , היא מדברת על קהילות מקום, על קהילות רעיון, על קהילות המונחות על ידי תפישת מטרה משותפת. . קהילות אלו מאמינות אמנם ביחיד כיוצר,כאוהב, כאחראי .אך לא כפרוש, כמבודד כאגואיסט. תפישת היחיד שבהן איננה תפישה של ניתוק, לא תפישה רומנטית של גאונים מבודדים ולא פוסט מודרנית הרואה ביחיד רק מי שמסוגל לאתגר את סביבתו ואת קשריו על ידי מחאה, על ידי הודעה כי הוא נפרד מהציבור כי העפיל לגבהים או שקע בתהומות. גם אם אלה מהווים לעתים חלק מעולמו של היחיד אין הן יכולים להיות בסיס לחיי הרבים. לא הנזירות המתעמתת ולא הרציונאליות המתנתקת יכולות לבסס אחריות לציבור.
באקלים כזה צומח פלורליזם המנתק איש מרעהו. בקלות הוא יכול להפוך לעבודה זרה של אטומים מבודדים . מהכרה בריבוי האנושי הוא יכול להפוך להסתגרות ובידוד אנושי ללא תקווה. במקומו יש להעלות את הפלורליזם כזכות לכבד את היכולת הדיאלוגית של כל אדם. של הצורך של היחיד להידבר, ליצור יחד, לפתח אחריות לאחר וידידות אמת, להיות שותף. להכיר בשוויון הערך לממש בכל אלו את חירותו.
הקמתה של מדינה ליהודים יוצרת מצב חברתי תרבותי שונה מזה שהיה. אלא שהוא תהליך שאיננו יודעים לאן יוביל.גם איננו יודעים באלו תנאים חיצוניים יפעל (גלובליזציה, משבר אקולוגי, תחייה של דתות, חילון מקיף, צמיחה או משבר דמוגרפי) גם איננו יודעים אלו כוחות פנימיים יפרצו דרכם להנהגה. האם אליטות מנותקות או קשובות, משרתות או מנצלות, לומדות או נהנות מבורות אנרגטית.דומה כי חז'ל היו במצב דומה שלא הבטיח וודאות לפיתרון שנקטו. מזווית הראייה של היום נראה שהם העדיפו לחפש דרך תוך טיפוח קהילה לומדת ואחראית, מפרשת את העבר אך נושאת אחריות לעתיד , צמאה לתיקון אך פוחדת מהפיכתו לעבודה זרה. לפולחן עיוור של אחרית הימים או לאוטופיה נמהרת.
אנו רק יכולים לקוות כי מדינת היהודים הדמוקרטית תאפשר פיתוח חברתי קהילתי חופשי ופתוח. נושא תרבות. מדינה הפועלת למען צדק חברתי ומקדמת אותו בחוק. מדינה המאפשרת תהליכים הצומחים על ידי התאגדות חופשית ליצירה משותפת עם פחות היררכיות . פתוחה לטבע ולאדם. עלינו לפעול למען התקוות הללו. לנסות להגשימן ולהנחילן, ליצור להן אנטנות גבוהות ושורשים עמוקים.

אוצר הרוח פצ'י

מוקי צור
אוצר הרוח

בדברים אלו על פגישותיי עם פצ'י, אני מקווה לא להפריז בדיבור על עצמי, אף שזה כמעט בלתי נמנע במשימה זו שנטלתי על עצמי.
אחרי שנים של שהייה עם הורי בדרום אמריקה שבתי לירושלים. הייתי חבר בתנועה המאוחדת וזכיתי אפילו להיות מדריך צעיר בקן. כשהגעתי לכיתה י"ב הגעתי לשלב של פרידה מחניכי. היה מקובל אז כי מי שמגיע לגיל שבע-עשרה המופלג צריך להקדיש את זמנו לתעודת בגרות. אני לא אהבתי את מלאכת השינון המוזרה של תעודת הבגרות. האמנתי כי אם יש מקום לבגרות הרי זה כמדריך ולא כתלמיד. אך היה צד שני לעניין, והוא היה מעליב יותר: מדריכי טענו כי חניכי בגרו והם זקוקים למדריך בוגר, מדריך קומונה. פצ'י היה מדריך הקומונה הבלתי מוכר שבא להחליף אותי. הייתי מאוד מנומס. הבנתי את תפקידי כפנסיונר חינוכי ופיניתי את הבמה.
פצ'י, כיאה למדריך בוגר, כבר לא סיפר סיפורים לחניכים, כמוני. הסברתי לחניכי המתגעגעים לסיפור, כי עליהם להבין שבגרו. פצ'י הגיע לירושלים עם מטען חורג שלא היה מוכר. לימים התברר לי כי הוא רכש אותו בגימנסיה "חוגים" בחיפה. שם דיבר יוסף שכטר על דברים שונים מאשר אלו שדובר בהם בתנועה. גם ברוך קורצוויל לימד את תלמידיו מהי ביקורת ומהי סמכותה של יהדות. שניהם ידעו להישען על הרוח ועל יהדות, על הבוז לפוליטיקה.
שכטר עסק בצורך בטקסיות רוחנית. אמנם השכטריסטים עדיין לא היו בפעולה,. קהילתם הרוחנית טרם התארגנה, אך תלמידי שכטר שחו בכמה מילונים שאנחנו לא הכרנו. הם עסקו פחות בבורוכוב וברוסיה הסובייטית, אך ידעו משהו על הודו ועל מרטין בובר. אותן שנים הייתי נער שגמגם בשפה העברית, שהרי את שנות בית הספר ביליתי בדרום אמריקה. היה חסר לי מטען, טרם גיבשתי לעצמי כתב יד קבוע בעברית, היו חסרים לי פרקים בסיסיים בתנ"ך ובמקורות.
פצ'י החל באותה תקופה להגשים חלום נועז, להוציא לאור חוברת "שדמות למדריך". בעודי מדדה בעברית הגיע אלי פצ'י בתביעה משונה: "תן לי את מה שכתבת". מאין ידע שכתבתי לא אדע עד היום, אך הוא נתקל בסירוב עקשני. הסברתי לו שאני לא חושב שדברי ראויים לפרסום. לא הערכתי אותם ביותר, ובכל זאת שמרתי אותם. תגובתו של פצ'י הייתה לא צפויה. הוא לא ביקש לנחם אותי על אוזלת כתבי, אלא טען בתוקף שאני משתחץ. "משתחץ?" שאלתי אותו. "אני מסביר לך כי אין ערך למה שכתבתי ואתה טוען שאני משתחץ?" אך הוא המשיך בשלו: "כל זמן שכתביך במגרה אתה יכול לחשוב עליהם מה שבא לך. פרסם וקבל את הביקורת או את השתיקה, הם יעמידו אותך על מקומך!"
נגד נימוקים אלו לא יכולתי לעמוד, במיוחד שהוא הוסיף כי זה למען המולדת, כלומר למען חניכים ומדריכים – והוא העריך נכון, שהם היו לי למולדת. אני האמנתי אז בבובר, בכך שדברים צריכים להתרחש בשיחה פורחת המחוללת דיאלוג של אמת. והנה באה תביעה לכתוב בשם אותה סיסמא. כבר הכרתי את ההבדל העמוק שבין פגישה שבה אתה מודרך על ידי עיני השומע, על ידי תמיהותיו ופיהוקיו, שבה אתה חש את תנודות רוחו של המשוחח עמך המשנה במילותיו את מיקום הקוטב המושך את מצפנך – לבין הכתיבה, שבה אתה מנחש היכן נמצא הקורא, או רואה את עצמך משוחח עם עצמך. פצ'י קרא לנו לכתוב. ואם קשה לכתוב, לדבר ולרשום את הדברים הנאמרים. הוא החליף את הנשימה של הדוברים בסימני פיסוק. רק הוא ידע היכן צריך לשים אותם.
אומרים לנו כי סוקרטס חש עצמו כמיילד רוחני. הוא היה מעלה אצל זולתו את האמת דרך הזיכרון והחשיבה ההגיונית, דרך שיחה והחלפת דעות. הוא היה מיילד אצל בן שיחו ילדי רוח. אנחנו לא השתתפנו בשיחותיו של סוקרטס, לא שמענו אותן, קראנו אותן. הן היו למילים כתובות שנשמרו במהלך הדורות. אפלטון שכתב אותן, ששחזר או בדה אותן בסופו של דבר, הפסיק להסתתר מאחרי השחזור וכתב כתיבה לא של מיילד אלא של מוליד. פצ'י היה מיילד של כותבים רבים. הוא קיים שיחות דרך התביעה לכתוב. הכלי בו השתמש כדי לשוחח היה עריכת הכתוב. הוא הכניס את הכתוב לרשת של קווי הגובה והרוחב של התרבות העברית והמסורת היהודית.
מצד אחד הוא היה נמצא תמיד בצד של ההתחלות, מגלה אותן, לוחם עליהן, דואג לפרסומן ודואג ליוצרים אותן. מצד שני הוא ערך אותן. הוא דאג שהמרכאות תהיינה במקום, שהפסיקים ינחתו על שטף המילים שהאנרכיה הלשונית תוכל לקבל רשת ביטחון.  התוצאה הסופית הייתה שנולד משהו חדש אך מחובר. גם מחדש וגם מחזק את שנכתב לפניו. לא מוסר לעצמו דוחות על החורבות שבדרך – פשוט מתעלם מהן.
פצ'י היה קשור למורים שנשאו על גבם הרבה פרידות. מרטין בובר, גרשום שלום, שמואל הוגו ברגמן וארנסט סימון היו מאוד מודעים לניתוקים, לאותה תהום רוחנית שממנה יש למצוא מוצא. פצ'י בא אליהם כתלמיד יוצר, שמניח כי יש לתת לקולם הבונה מקום בחינוך המונע על ידי תחושה של רצף. בשבילו טקסט היה פגישה. הוא ניחש את צורכי הכותב וחיבר אותו למקורות של כתיבתו, בדרך כלל מקורות שהיוצר לא הכיר. עורך, בדרך כלל, הוא מי שמקבל כתב יד ועושה בו סדר, עושה כמה ניתוחים קיסריים המאפשרים לתינוק המוכן לצאת לעולם. פצ'י דאג קודם כול לכך שיעזו להיכנס להריון.
יום אחד הופיעה חוברת צנומה, "שדמות למדריך". לא ידעתי אז כי השם הצמחוני "שדמות" נלקח מבית מדרשה של חבר הקבוצות, התנועה הקיבוצית הכי צמודה לחזון של הקיבוץ כחברה של חקלאים עבריים, לרעיון שקיבוץ יהיה כפר ולא ירצה לחיות כמפעל או להתבסס על משימתיות פוליטית. "שדמות למדריך" הייתה חוברת צנומה אך מאוד יומרנית ושונה מהפרסומים התנועתיים של אותם ימים, שחיו עדיין תחת הטראומה של הפילוג הפוליטי בין התנועות הקיבוציות. פרסומים אלו ראו עצמם כעומדים בשער. למרות שהשערים היו רבים הייתה תמיד תחושה כי הם עומדים על בריקדה והודפים אויב. ואילו "שדמות למדריך" הייתה חלון פנימה, לנפש ולחבורה, קרובה יותר לאמנות מאשר למדעי החברה, לווידוי של יחידים ושל יחד. החוברת ועורכה ביקשו ביטוי אישי, ספרותי, דיאלוגי ופדגוגי. מתוכה נשקפה ציפייה לחיות ברמה רוחנית גבוהה, לא להיות עיתון הממחזר ומקיא מחלוקות פוליטיות או פולט ציפיות צרכניותאלא מפגש תרבותי.
פצ'י הפך להיות צייד של כתבי יד, עורך דקדקן אך גם מגלה כישרונות. הוא האמין בכותביו, דרשנים, משוררים, יוצרים. מרגע שמצא יצירה ראה עצמו מחויב לדאוג ליוצר. הוא לא חילק שכר, אך נתן גיבוי, שמר על קשר, העניק תחושה של שותפות. הוא שיתף אנשי אקדמיה שביקשו לפרוץ את המצור האנושי שבתוכו היו נתונים ולפגוש את הדור הצעיר. מצד שני חיפש כל חניך או מדריך צעיר בתחילת דרכם. הם מצאו אצלו סדן, קיבלו הדרכה. הוא לא ראה עצמו מסוגר במסדר פוליטי כלשהו, גם לא בתנועה הקיבוצית שבה היה חבר. כך מצאו אליו דרך צעירים מכל התנועות, במיוחד אלו שביקשו להשתחרר ולבטא את עצמם באופן חופשי. לרבים החוברת נראתה כאויב. הם ראו בה מקלט למשתמטים, למבקשים להתיר את הקו המתוח של ההגשמה, למפוררי סמכות ומשמעת, לשוברי נוסח ספרותי מקובל, למתחזקי גשרים הראויים לחורבן, ולעתים למפרים את שלוות הלוחמים.
מסביב לעיתון, שהפך מ"שדמות למדריך" ל"שדמות", נוצרה חבורה. אני חשתי אז כקטן שבחבורה. ההבדל בגיל בינינו, הניסיון הצבאי של חלק מהמשתתפים, הכישרון הגואה של אחרים, נתנו לי תחושה של שמחה על שמותר לי להיות בחבורה. כבר ידעתי: פצ'י מעניק יחס לכולם ואני זוכה ממחויבות זו שלו. נדמה לי כי מכתביי אליו באותה תקופה לא היו מכתבים שמחים. הם ביטאו את כאביו של מי שנטל אחריות מוקדם מדי, שגילה בתוכו עצמו את כל הבעיות שביקשו ממנו לפתור אצל אחרים, וגם כעסקן המתרחק מההכרעה להיות פועל.
בחדר עבודתו של פצ'י מקוטלגים ומתויקים רבים מכאביי. לעתים אני חולם להגיע לשם, למצוא את התיק של מכתביי ולשרוף אותו. הרי הוא מכיל את כל המביך שממנו פחד יוסף חיים ברנר המבקר: בוסר ופראזות. תיק מכתבים זה שאני לא מעז להציץ בו מכיל מטען של ביקורת נעורים על עצמי, בכתב מסורבל ובשפה מגומגמת. לצערי לא שמרתי על מכתביו של פצ'י אלי. הם לא ענו לי על כאבי נעורי. הם הכילו ציטטה משיר, הערות ספרותיות, רשימת אתגרים, וסיפורי הרפתקאותיו כצייד רוחות. אך מאחריהם תמיד עמדה התביעה: צמח וגדל. אל תרפה.
פצ'י הפעיל קשרים תומכים ומגשרים בין השונים. הוא נמנע מפולמוס מרדד. הוא הבין כי עריכה משמעותה גם יצירת אקוסטיקה לנכתב. הוא דאג גם לכלים. מבחינה זו היה תמיד בורא מאין, מגייס של מקורות ואנשים שיוכלו לעזור לכותבים.
היום קשה להסביר לאנשים צעירים מה היה פירושו אז להביא דבר לדפוס, עד כמה קשה הייתה העבודה: לעבוד עם עופרת, עם תבניותות. כל תיקון טעות היה עבודת פרך. פצ'י היה מגיה, וכותב עם הסימנים המקצועיים של מדפיסים, שנראו בעיניי כסימני אמנות עתיקה. גיליונות דפוס נשרכו אחריו. הוא היה עומד ליד הדפס כדי שלא יתקן שגיאה על ידי שגיאה אחרת. העבודה הייתה סיזיפית. פצ'י עשה זאת במיומנות, בגאווה מקצועית, אך עם הערצה גדולה לאנשי המקצוע בבית הדפוס. אנחנו התבוננו בו כמי שעוסק בעבודת קודש.
הוא היה צריך להשיג מקורות כספיים לפרסום החוברת. היו לו מתנגדים ותובעי חשבון. למזלנו היו גם כמה תומכים בממסד שהתגעגעו אל מה שהוא עשה. הודות לקולה המיוחד מצאה החוברת את דרכה אל רבים מחוץ לתנועה הקיבוצית. היא העלתה עניינים שברוח שהיו חבויים בלבבות רבים.
לקראת מלחמת ששת הימים הייתה כבר חבורה סביב "שדמות". הכוננות, המלחמה, היו אירועים מאוד משמעותיים לכל אחד מאתנו, גם אישית, גם ציבורית חינוכית. כמונו ראה בהם פצ'י משבר ופרשת דרכים רוחנית. במפגש שלנו עם הלוחמים חשנו בדיסוננס העצום שהתגלה בין הבמות והשופרות לבין האנשים. אם אחת בקיבוצי נזעקה אלי כמדריך לשעבר של בנה. הוא חזר עטור תהילה מהקרבות בירושלים, אך מכונס ועצוב. בדרך כלל היה ידוע כאדם שמח, כמארגן, כנתון לקסם של רבים, אך בשובו מן המלחמה הוא לא סיפר דבר, הוא לא ישן. בפגישה של חבורת "שדמות" התברר שהוא לא יחידי. העיתונים וספרי הניצחון, שיכרון הטיולים בשטחים שנכבשו, האופוריה שפרצה אחרי הפחדים העמוקים בימי ההמתנה, לא התאימו למה שגילינו. חשנו כי עולם המלחמות אוזל ועם פינויו מהדמיון האקטואלי הוא עלול להיות מושא נוסטלגי כבד ומסוכן. הגעגועים למבחני על שהעלו את רמת הסולידריות. שבשעה שהניצחון נראה כל כך גדול ישכחו התהומות המתגלים דווקא במלחמה.
פצ'י ניצח על החבורה שהחלה לקיים שיחות ולהקליטן. לא ידענו לאן כל זה יוביל אותנו, אך חשנו שיש כאן פרץ רוחני חשוב, שצריך לשמור על הנפש ברגע של מבחן. צמיחת הספר שיח לוחמים מתוך הפעילות הזו נשענה על מסורת קיבוצית ישנה של הספר הקבוצתי, ספר שהקבוצה כותבת. אין הוא ספר של סופרים מקצועיים אלא של חברים רגישים ואחראים לסביבתם. אז עוד לא התעמקתי בספרים העתיקים הללו, אך ידעתי משהו על קיומם. אלא שכאן לא היה ספר של חברה קיבוצית אחת, גם לא של נציגים מוסמכים. הייתה כאן התכנסות של מי שמאמינים בביטוי האישי.
בתקופה ההיא הארץ עדיין הכירה את הממד של חברת מחתרת השומרת על סודותיה, המאמינה בערכה של צנזורה עצמית ומשתדלת לקבל מרותה של צנזורה חיצונית, של אפולוגטיקה. המעבר מתקופה זאת לתקופת התקשורת היה איטי. אמנם בספרות הפוליטית המפולגת צפו המון דברים קשים, אך אלו היו חלק ממלחמה ולכול היה ברור כי מתחת לכל זה יש עולם חסוי וסודי. שיח לוחמים נכנס לתפר שבין התקופות. המשתתפים בשיחות חשו בעוצמתן. פצ'י אז היה ככוהן הגדול, אך הוא העניק לכולנו תחושה עמוקה של שותפות. הוא גייס אנשי מקצוע ואחרים נלהבים למשימה. אני זוכר את גיליונות הדפוס הארוכים, את להט הוויכוחים בינינו, אך גם את הידיעה כי אנו נמצאים בידיים של עורך רגיש. הלבה שהתפרצה שמרה על מקצב אנושי. הסולנים המופלאים ידעו לנגן עם תזמורת עשירה. הייתה תחושה כי היסודות שנוצקו בימי "שדמות" יכולים לשאת את המפעל – הזדמנות לחיבור מחדש, לעריכה מחדש של הרצף התרבותי הנובע מתוך התהום.
המפעל של שיח לוחמים היה צריך להיות חלק משלישייה: ספר זיכרון לנופלי הקיבוצים במלחמה, שיח לוחמים, וספר שימשיך את השיחות על תחושת הדור השני בקיבוץ לקראת, בנייתו של הקיבוץ בעתיד. אני קיבלתי על עצמי לכתוב את ספר הזיכרון. ומה אני יודע? מאחורי גבי נשבה רוחו של פצ'י: "אתה לא יודע אך אין ברירה." יחד עמי עבדה תאיר זבולון, חברת רמת-יוחנן. היא הייתה רשת הביטחון ובעלת השפה. יחד איתה יכולתי לעמוד במשימה. אך נפשית וספרותית פצ'י נתן לי גיבוי שאינני יודע אם הגיע לי.
יריב בן-אהרון אבישי גרוסמן ואני לקחנו על עצמנו את הוצאת הספר בין צעירים. חלק מרכזי ממנו היו שיחות שהתקיימו בקיבוץ עין-שמר בעריכתו של אבישי גרוסמן. לא ידעתי אז עד כמה עין-שמר תססה רוחנית, והייתי מלא פליאה על השיחות שהתקיימו בה. מאז במשך הרבה שנים מאז אני חש כי בחבורה של עין-שמר ובאבותיה, דור המייסדים של הקיבוץ, טמון עושר רוחני מיוחד, וגם יושר וכנות יוצאי דופן.
היה לי ברור כי גורלו של הקובץ בין צעירים יהיה שונה מגורל שיח לוחמים, לא רק בגלל ההד הציבורי שיצר העיסוק במלחמה, אלא גם בגלל שבין צעירים לא סיפר סיפור. הוא כלל יסודות של וידוי, של חשבון נפש והגות ראשונית. הוא לא היה מחובר לשום דיסציפלינה ולשום מדף ספרים, ועל כן היו לי הרבה לבטים בקשר אליו. יריב בן-אהרון, שותפי לעריכה, העניק לקובץ עוצמה בלתי רגילה, אך הוא תהה כמוני על משמעות הספר וערכו. לפצ'י לא היו ספקות כלל. הוא פשוט לא נתן לנו מקום להתייאש.
פצ'י הוא זה שזימן אותי לשני מפגשים מאוד חשובים בחיי: המפגש עם מרטין בובר ועם גרשם שלום. המפגש עם מרטין בובר היה קשה. רק לאחר שנים יכולתי להבין מה התרחש בו. פצ'י ביקש לחבר את מרטין בובר עם הנוער הישראלי. בובר חגג אז תהילת עולם ובדידות ישראלית, שנבעה מעמדותיו הפוליטיות ומהרקע התרבותי השונה שלו. נחרצותו בענייני שלום ומלחמה, עמדתו החילונית כלפי המסורת המאורגנת, ומצד שני הדגש שלו על נוכחות אלוהית, ניתקו אותו מהמחנות התרבותיים השונים בארץ – מהאורתודוקסיה ומהחילוניות שאירגנה עצמה להתעמת עם האורתודוקסיה בחרדות קיצונית. התנגדותו לממסד הפוליטי וליריביו שפזלו להערצת ברית-המועצות, הותירה אותו מבודד.
בובר היה איש דיאלוג שחי בבדידות. פצ'י דאג לו כמו שדאג לחבריו, והצליח להביא אותנו, צעירי הקיבוץ לשיחה עמו. אני הייתי אז חסיד של תורתו של בובר, למרות הספקות שאבא שלי ניסה לנטוע בי כל הזמן. המפגש עם בובר היה מאכזב בגלל קרירותו של האיש, בגלל פולמוסיו שהותירו משקע מוזר אצל השומעים. העריכה המופלאה שעשה פצ'י בשיחות הללו לא שינתה את המילים, ובכל זאת הקור שנשב מהן לא נשאר. היום כשאנו קוראים את השיחות אי אפשר לחוש את האכזבה של רבים מהפגישה שלא התקיימה. שנים לקח לי להחלים מחוויית הסתירה בין הציפיות שלי מהדיאלוג לבין מה שהתרחש שם. היום בזיקנותי אני מעריך את יצירתו של בובר כתפילה לדיאלוג, תפילה אמיתית שמצאה את נוסחה  הן בחקירותיו והן בעריכה שערך את סיפורי החסידים.
לא כן הייתה השיחה שלי עם גרשם שלום. היוזמה הייתה של פצ'י, לקראת ההוצאה לאור של לקט מכתבי שלום בעריכתו של פצ'י. ידעתי כי שלום חשדן לגבי דיאלוגים, והוא אף הזהיר אותי מפני הדיאלוג ("הדיאלוג הראשון בתנ"ך נגמר ברצח"). [האם הבנתי נכון?] דווקא משום כך הפתיע מאוד גילוי לבו. פצ'י, ששידך בינינו, לא רצה להשתתף בשיחה, והגיע לקראת חצות. כמה דקות לפני כן דיברנו על ברל כצנלסון. שלום סיפר שברל היה נוהג להגיע אליו מאוחר בלילה. לא היו לו ילדים, והוא חשש להפריע לחבריו בפגישותיו הליליות.  על כן הגיע אל משפחת שלום, שגם להם לא היו ילדים. שלום סיפר כי ברל בילה אצלו את לילו האחרון, לפני שנפטר בחטף. בעודנו מדברים על ברל, הגיע פצ'י, וכאילו שיחזר [אולי: "וכאילו שיחזֵר"?] את הפגישות הליליות ההן. שלום ראה אותו דרך החלון. אף פעם לא ראיתי את האיש העצור הזה, אפוף הספרים והרוח, כל כך נלהב ושמח. היה משהו מאוד סמלי במעמד.
באותו לילה לקחה אותי פניה שלום לחדרו של שלום. הוא היה מבהיק, כי לא היו בו ספרים. היו בו שולחן ומיטה. על השולחן הייתה מונחת תמונתו של ברל כצנלסון. לילה זה נחרט היטב בזיכרוני.
מאוחר יותר התברר לי שפצ'י, עורכו המובהק של שלום, היה בנעוריו תלמיד של קורצוויל, מהמתנגדים הגדולים של גרשם שלום…

פצ'י הוא גורדונאי. עד היום לא למדתי היכן התרחשה אותה פגישה מיוחדת שלו עם גורדון, אך תמיד כשאני חושב על גורדון אני חושב על פצ'י. לדידו היה גורדון המשוחח הגדול עם אנשי הרוח שעמם נפגש, עם מרטין בובר ושמואל הוגו ברגמן, עם ארנסט סימון ואחרים. מול היקיות שלהם, שפצ'י הבין עד כמה היא יהדות שבורה ויצירתית,  הוא מעמיד תמיד את יציבותו של גורדון, את האמפתיה שלו ואת יכולתו להיות מורה דרך סאורח חייו ולא מאחורי קתדרה. גורדון מבחינתו היה איש הרוח שהגשים, שלא בנוי על שברי אמונה אלא על ייאוש יוצר; ועל אמונה בחיים לא כספירה אינטלקטואלית, אלא כמחנך הפותח פתח לטבע ולאדם.
ככל שפצ'י עסק בא"ד גורדון הוגה דעות יהודי חלוצי בהתלהבות ובחיבה דעתו על ברנר היתה מסוכסכת ונבוכה : מצד אחד הוא הכיר יפה את תפישתו של מאיר איילי, שהאשים את ברנר באחריות לדחיקת היהדות מהמפעל החלוצי, שראה בהתקפות של ברנר על היהודים והיהדות בת זמנו קיצוץ מסוכן של השורשים. פצ'י הבין שהיחס שלי אל ברנר שונה משלו. הוא גם הכיר את יצירתו הברנרית המופלאה של יריב בן-אהרון שגילה דווקא את מקורותיו היהודיים של יוסף חיים ברנר, והאיר את יצירתו באור מיוחד. בכל פצ'י עמד אחרינו ותמך בנו אך על ברנר שתק. או לפחות כך הבנתי את עמדתו.
כשנפטר מאיר איילי אמרתי בלוויה שלו, כי אני רואה בעיני רוחי את ברנר מצדיק את עמדתו המוכיחה של מאיר איילי כלפיו. פצ'י קיבל את דברי בחיוך של הסכמה. הוא הבין את הדו משמעות של דברי. ברנר היה מסכים לדעתו של מאיר אילי אך אני לא הייתי מקבל אותה. סערת רוחו של ברנר הייתה מכוונת נגד אפולוגטיקה משתקת. היא תבעה מהם לא להסתתר מאחורי חרדות משתקות ביקורת. לא להסתפק בהמיית לב אלא לבחון את יכולתם להתמרד על ידי יצירה. אך גם לא להקים פולחן אלטרנטיבי המשחרר אותם אף הוא על ידי סגידה לפולחנים חדשים המאפשרים שוב לעצום עיניים כלפי הפרצות והחורבן המתרגשים ובאים.

פצ'י יצא ללמוד בארצות-הברית. הוא שהה בסמינר התיאולוגי היהודי בניו-יורק. באותם ימים התחלתי לשמוע ממנו על מקס קדושין. לא כל כך הבנתי מה הוא רוצה ממני ומיהו אותו מלומד מסתורי ופירושיו על המדרשים. אכן רק לאט לאט הבנתי מה מצא פצ'י בדברי קדושין ובחבורה הקונסרבטיבית בכלל. כאיש קיבוץ ויורש המסורת הספרותית החדשה בארץ, הוא הבין את הסכנה ברומנטיזציה של הדת, באותה רוח שנשבה מהוגים כמו סרן קירקגור ורודולף אוטו, שביקשו לשחרר את הדת מהתבונה ומהמוסר. קדושין השיב את המוסר והערכים כמדד לעשייה הפולחנית , לשיח ההלכתי ולחיי יוםיום. פצ'י צרף אותו לגורדון. הוא ביקש ללמוד את המסורת אחרת וגורדון ביקש לקרוא אחרת את ההיאחזות בעבודה ובטבע. הזדהותו של גורדון עם הטבע והעבודה לא שחררו אותו אל הגעגוע הניטשיאני לשחרור מכבליו המשעבדים של המוסר. הוא לא השתכר מרעיון השחרור של איש הטבע מהמוסר הוא ראה בעבודה בטבע ובאי ניצולו מקור השראה חשוב לעולם האנושי ויסוד להתחדשות יהודית. גם כאשר מחדשים ופורצים התהליך צריך להיות מוסרי.
הקשר שלו לתנועה הקונסרבטיבית כמורה, כתלמיד, כחלק מחבורה נעשה באותו הלהט שבו פצ'י רקם את חבורת "שדמות". במשך השנים הלכו הקשרים והעמיקו. פצ'י ביקש לקשר בין שתי החבורות, לנצל את הקשרים האקדמיים כדי להעניק לחברי החוג שלנו ידע ותואר אקדמיים, ולחברי האקדמיה קשר אל אנשים המחוברים למעשה הקהילתי התרבותי הישראלי; לחבר את העמק החלוצי אל ההר של האקדמיה היהודית בתפוצות. הוא עשה זאת על ידי העברת כתבי יד, מן האקדמיה לשדה ולכפר ומן הכפר לאקדמיה. אחד מהאמצעים לקידום הרעיון היה על ידי שיתוף עם מכון שכטר, שנתן לכמה מחברי חוג "שדמות" אפשרות ללימודים ויצירה, אמצעי אחר היה לעודד מפגשים ולפרסם דברים שברוח וביצירה. לשחרר מקונפורמיזם ולחץ של צנזורות .
פצ'י היה מודע היטב לערך של עבודתו. הוא ערך כתבים של אנשי רוח גדולים והדריך אנשי עט בכתיבה. [האם הבנתי נכון?] הוא גילה כותבים שלימים היו לסופרים, משוררים והוגי דעות. לכולם הוא העניק רשת ביטחון. הוא היה אוצר מרגיש של עשייה רוחנית. כשחשד שאנשים ומוסדות לא מכירים בעבודתו, או מבקשים להשתמש בו לתועלתם הפוליטית התקומם.
כשיצאתי לשליחות בארצות-הברית הפכתי להיות נציג החבורה בליווי של הוצאת התרגום לאנגלית של שיח לוחמים שם. . הספר נראה אז ממקום אחר. התקופה הייתה תקופת מרד הסטודנטים והקרב הרעיוני על מלחמת וייטנאם. הספר עורר שם דיון שונה מזה שבארץ, אך היה חשוב דווקא כגשר לניסיונות שונים לחידוש חיי היהדות. מכיוון שמערכת שיח לוחמים לא הייתה ממוסדת ומאורגנת, לא התמדנו בהוצאת מהדורות נוספות של הספר.הדיאלוג עבר לזירות אחרות.
עשר שנים ערך פצ'י את "שדמות". החליפה אותו בעריכה שלומית אביאסף. היא פתחה את המפעל לאופקים רחבים של דעת, לאו דווקא מתחומי ההגות היהודית. אחרי מלחמת יום הכיפורים ערכתי אני את "שדמות". פצ'י ליווה את העבודה של כולנו.
הוא יזם וערך את ספרי הראשון ללא כתונת פסים. הצורך להוציאו נבע מהזעזוע של מלחמת יום הכיפורים. מצד אחד נשברו בה הרבה מוסכמות, והפצע, למרות הניצחון, חשף את המצב האנושי והיהודי הקשה שבתוכו אנו פועלים. פצ'י העריך כי ספר כזה נחוץ, אך כשראיתי את הגיליונות שערך הבנתי עד כמה המטלה בלתי אפשרית. הייתי מקבל ניירות מתוקנים בכתב ידו , ובושתי לגלות את בורותי העמוקה, ואת התלות המיוחדת שלי בעורכים הלשוניים. אז עוד לא הבנתי כי אצטרך לחיות עם נכותי זאת לאורך זמן. פצ'י היה שולח תיקונים מביכים ומכתבי עידוד. הוא פשוט לא נתן לי להיכנע. בתחילת המכתב היה משבח, ואחר כך מראה עד כמה עיוורוני גדול.
החוג למקורות ישראל שהקים באורנים היה המשך הגיוני לקריאה של חוג "שדמות" להתמודד עם לימוד מקורות היהדות. פצ'י קרא לנו המורים לבוא ללמד מכל פינה. לא באנו למקום מתוך אותם המניעים. לא תמיד מתוך שמחת הנתינה אלא גם מהרעב והצמא, מתחושה של חסר. היה מי שבא כבן משק שחש כי התאווה לדעת שלו קופחה על ידי המחויבות לעבודה הגופנית, ואחר בא מתוך תחושה כי עליו להדגיש יותר את פרישתו מהלהג הפוליטי. אחד בא מפני שהתעמת עם המנהיגות המסורתית של תנועתו. ושני מתוך תחושה כי נבגדה המהפכה. היו שביקשו להוציא לאור ידע שהיה קבור אצלם שנים רבות, ואחרים גילו אפשרויות להגיע אל מעיינות חתומים. היו שביקשו לשחרר מסמכות ולהפיץ תורה בחדווה וברוח שמחה, והיו שביקשו עול חדש בתוך אווירת הנהנתנות, שהם התקשו לשאת. אך כולם הגיעו בעקב קריאתו.
לא היה ברור לשותפים האם הם מבקשים להיאבק על רוויזיה של המרד הציוני או להביא להעמקתו. כולם היו מודעים לכך שצריך לתקן משהו בדרך. על כולם ניצח פצ'י, כשהוא מדלג מעל חילוקי הדעות מתוך תפישה שלפיה כי יש לפתח שיחה בין אנשים שונים שרואים ערך בעבודתם כמחנכים. הוא ניסה לחמש כל אחד בנשק שלו הוא זקוק. זה קיבל ממנו שיר וזה קטע הגות, או מפגש עם מישהו שיכול להעמיק את השראתו. לכל אחד מאיתנו הוא היה מביא מקור ספרותי שמצא, פרק בהיסטוריה, דברי מלומדים ופרקי ווידוי. הוא תמיד ידע לנחות בטקסטים אך תמיד ראה בהם שדה המראה. . הוא האמין שגם אם אין התאמה בין הכוונות, אפשר לערוך את הרבים לכלל יצירה משותפת.
בשיחות בין המורים לא תמיד שררה הרמוניה. הפחדים מאובדן אנרגיית הביקורת החברתית-פוליטית מצד אחד ומדלדול הרוח מצד שני, הביאו לא פעם למתח. פצ'י הכיר את אזורי החיכוך, אך הביא עוד משורר, עוד סופר, עוד הוגה שהוא גילה, ואלה הכניסו רוח חדשה לדיונים ולכתיבה.
לא תמיד ידענו מול איזה רוחות אנו עומדים. "אורנים" של אותם ימים הייתה מבצר חשוב של השכלה שינק מהרוח הלוחמת של שנות המאבק הסוציאליסטי מול הפאשיזם. זו הייתה רוח שהכירה יפה את פיתוייה האינטלקטואלים של הרומנטיקה על מקורותיה, שהאמינה כי בעזרת מוסיקה קלאסית והספרות הגדולה בפירושה הסוציאליסטי אפשר יהיה לנהל את המערכה על פניה של החברה והאנושות. כאן התבצרה השכלה לוחמת שביקשה תשובות פוליטיות לשאלות תיאולוגיות. חלק מהמורים ב"אורנים" מאוד נבהלו מהמהומה שנוצרה על ידי החוג החדש, במיוחד משום שחשו כי היציאה מן הארון של יהדות יכולה ליצור אורתודוקסיה חדשה, ואולי אף להביא לחזרה בתשובה או לסדקים באורתודוקסיה החילונית, ולפגיעה בליברליזם ובסוציאליזם. הם ביקשו ללמד יהדות ברוח ביקורתית, ולשמור את הדרשנות לאירועים מדיניים או לקרבות על מנהיגות. הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי היו במבוכה, ואיחוד הקבוצות והקיבוצים היה ספקני.
הברית בין "אורנים", החוג למקורות ישראל והאקדמיה לא הייתה פשוטה. היא נרקמה בימי פרשת דרכים וחילופי משמרות, בימי האקדמיזציה בתנועה הקיבוצית והגעגוע להיררכיה וסמכות בעולם האקדמי. על רקע זה נפרד פצ'י מ"אורנים" והגיע לכהן באוניברסיטת תל-אביב. לא הייתי קשור אל פעילותו זו, אך הגיעו אלי הדים שהוא פועל שם בדרכים שהכיר, בחיפוש האנשים והיצירה, בעידוד, ובעבודת עריכה לעומק.
באותם ימים הקשר שלי היה מוגבל הוא קרא לי להשתתף בייסוד ספריית "אופקים" בעם עובד. בשלב מסוים הייתי חבר מערכת של הספרייה, וראיתי את פצ'י בפעולתו. הספרייה עסקה בתחומים של תרגום והרחבת האופקים התרבותיים. פצ'י עסק במיוחד בתחומים שאפשרו ביטוי עברי. במיוחד זכורה לי מעורבותו הרבה בהוצאת הרצאותיו המדעיות של אהרון קציר, ובעריכת כתביו של גרשם שלום כחלק מ"אופקים". בתוך פעילותו זו הביא לייסוד ספרייה מיוחדת במסגרת ההוצאה ' ארון הספרים היהודי' גם פתח במפעל תרבותי גדול להוצאה של 'מקרא לישראל' פירוש מחודש לתנ'ך. כל המפעלים נעשו תוך דאגה מאד קשה ליכולת לעמוד כלכלית במפעלים כאלה.  היה לו חשוב לתת ביטוי עברי ותרומה לתרבות העולם הדיונים במערכת, כשאהוביה מלכין מנווט את הספינה, היו דיונים שהאירו את התהליך בו ביקש פצ'י לבנות בנייה תרבותית.
בעבודתו החינוכית הציבורית והספרותית פצ'י נעזר בקשר עם מאיר איילי איש יפעת. מאיר היה מנהל בית הספר התיכון בעמק המערבי ועסק הרבה במקורות יהודיים. מאיר איילי היה בן דור אחר. בשנות הארבעים. הוא עלה מאוסטריה ולמד אצל מורי הדור באוניברסיטה שהגיעו ממרכז אירופה. הוא הגיע לקיבוץ גבת, שהיה מעוז של יוצאי מזרח אירופה, של סוציאליזם עממי חילוני. המשוררת פניה ברגשטיין היא שקלטה אותו ואת אשתו, כשבאו כמורים למקום. קשריו העמוקים של מאיר עם ברל כצנלסון, עם מקורות יהודיים ועם גרשם שלום הרחיקו אותו מרוח הקיבוץ המאוחד, ועם הפילוג הוא עבר ליפעת. פצ'י תבע ממנו לחשוף את המימד היהודי שהדחיק. הוא האמין שאם מאיר יעז להוציא את מטענו התרבותי החבוי לאוויר העולם, יהיה זה מעשה חינוכי גדול. מאיר איילי יזם את תיקוני ליל השבועות הראשונים בתנועה הקיבוצית. אלו היו לילות של לימוד שהיו אחר כך למודל לעשייה המונית בקרב חוגים חילוניים ודתיים.

תיקון ליל שבועות אחד שארגן פצ'י בקיבוץ יזרעאל זכור לכל משתתפיו. הוא היה מוקדש לאיגרות ברל כצנלסון שערך יהודה שרת. שלושה כרכים מלאים וגדושים בהערות, שנראו כמעין תלמוד לקוראים חרוצים. יהודה דיבר באירוניה על "המון שלושת הקוראים" שיקראו בהם. הוא הקדיש ארבע-עשרה שנים מחייו כדי לערוך אותם. הוא ביקש להתרכז באיגרות שנכתבו לפני העלייה השלישית, לפני התגלותו של ברל כמנהיג מוכר. יהודה האמין כי בשלב הזה של חייו, עד שנת 1918, האיגרות יכולות ללמד על האיש בלי הדים מיותרים הנובעים מהיותו מנהיג מוכר. הספרים האלו היו עבורי מדריך מיוחד לתולדותיה הרוחניים של העלייה השנייה.
פצ'י היה מודאג כל הלילה. יהודה שרת הגיע לאותו תיקון ליל שבועות כשהוא כבר לא צעיר, ועיניו כהו. הוא לימד אותנו שיר, הוא סיפר על ברל, הוא חצב את מילותיו בכוח עצום. הוא קרא יחד עם בתו את דברי ברל כדברי שירה עם משקל, ורמז כי ברל הקריב את חיי הרוח שלו כאמן למען המנהיגות החברתית-מדינית.
בתחילת הערב החל יהודה ללמד אותנו שיר שחיבר. בבוקר הוא הקים אותנו מכיסאותינו, העמיד אותנו כמקהלה וניהל את שירתנו אל מול הזריחה על עמק יזרעאל. חברי הקיבוץ שלא היו עמנו בלילה, שיצאו לעבודה, נדהמו לשמוע את המקהלה עם שחר.
שוב ניתן היה לחזות בכישרון העורך של פצ'י. הוא קרא טוב את האותות הליליים שפקדו את התרבות הישראלית אך התעקש להביא את הבקר.

 

נכתב  לספר לכבודו של אברהם  שפירא הוא פצ'י