לפתוח חלון חצי יובל ליד הרצוג

עשרים וחמש  שנים ליד  הרצוג  איננו  אירוע  מבודד. זהו אירוע  המשתלב  עם  תהליך איטי אך היום  כבר נראה מובחן  של צמיחת  בתי לימוד והגשמה בקרב ציבורים חילוניים דתיים ומעורבים .

ביסודו  הוא נראה  בעיניי  כאותו מפגש  אולי  בלתי אפשרי בין האור לשורשים. ולא  אקבע מי כאן  האור ומהם השורשים. אומר  רק     שכשנותנים לשורשים דרור  להישלח אל המעמקים ולא  בודקים את  אורכם ונפחם על ידי עקירה  וכאשר נותנים לשמש לזרוח על העלים הירוקים ולמשוך אותם למעלה  בלי  לגזום עד השורש   יוכל הצמח לצמוח כמו שצריך.

 

אולם כדי להגיע לתודעה כזו אין זה מספיק  לדקלם אותה. לעתים קרובות היא  נובעת  או מתוך  משבר גדול או  מתוך תהליך ארוך של יציבות.  ושניהם תקפו אותנו יחד. גם משברים שקשה  לשאתם וגם תהליכי התערות וחיפושי דרך. גם מכות  שהאירו את התהום  וגם  געגוע שנרקם והלך לכדי משאת נפש.

 

אבא קובנר  כתב  פעם שהיה  רוצה לבנות את ביתו  לא מן המסד עד  הטפחות אלא להתחיל בחלונות. בפתיחת החלונות. וזה מה  שבעצם היה  הצעד הפותח של אותה תנועה בקרב דתיים וחילוניים שנקעה  נפשם מבנייה  המרוכזת בפולמוס, בהפחדה, בהקמת חומות. הצעד הפותח לא התכוון להרוס את  הקהילות השונות אלא לפתוח להן אשנבים וקשר  אל  אלו שלמרות שאין  הסבר  בידיהם מדוע  הם שותפים אך מלווה  אותם   אמונה   כי אכן זה  כך. השותפות  הגיעה  מתוך החיים המשותפים  ויחד עם העובדה שקהילות רבות  דווקא הסתגרו  גיאוגרפית יותר ויותר. תהליכים  של פרישת קהילות נראתה  יותר ויותר בלתי מותאמת  לרחשי הלב. נוצרו גם המון שטחי שיתוף בעבודה, בשיח הציבורי, בחיפושי הרוח ובתחושה  העמוקה  כי  החברה זקוקה  לתיקון מוסרי וכי ההסתפקות  בשותפות המדינית איננה משמשת תמיד  כלי לקידום עניינים אלו.

 

בסוף  שנות השמונים הגיעה ארצה  שמועה כי ההיסטוריה  עומדת להסתיים.  נפילת חומות ברלין  העלתה  את הרוח האוטופית באירופה. זה היה  הד חוזר להלכי רוח מהפכניים של  סוף  שנות הששים שביקשו  את  החלום החברתי להשיג  מתוך חיבור  אל חלום של שחרור  תרבותי. השמועה  על מותה  של ההיסטוריה לא באה ברגע של ניצחון  של  השמאל האירופי שחתר  אליה  אלא  דווקא בימי פריחתו של ימין חברתי.  אך השמועה  לא הגיעה  לאוזנה  של ההיסטוריה ולמרות  התהפוכות במבני הכוח הקיים האלימות, המלחמות, חוסר  הישע חגגו. יש חברות  החוגגות מסורת זו של אלימות המחליפה  את התרבות.  גם לנו יש מסורות  המדברות על קיצה  האלים של ההיסטוריה אך דומה  כי הציונים כבר  היו מספיק זקנים כדי לדעת  כמה מלכודת זו יכולה  להיות מסוכנת דווקא ליהודים. עד  כמה  היהודים לא יכולים להתקיים בחיים המודרניים  בלי  חיים דמוקרטיים המכירים בריבוי הזהויות והתרבויות, בחובת הקשב למיעוטים, בלי המאבק הבלתי פוסק באלימות. עד כמה  יהודים אינם יכולים לחיות את חייהם אלא   בתוך ריבוי  של קהילות פתוחות וסובלניות  לא מתוך חולשתן ושבריריותן אלא מתוך אמונה  בכוחן היוצר.

 

תהליך ההיווצרות של הקהילות  הלומדות  , מחדשות  ומגשימות  הגיע דווקא ברגעים שבהם הקולקטיב כמקור  סמכות יחידי קרס. דווקא אז כנשאלה  במלוא  העוצמה  שאלתו של היחיד. רגעים   בהם השמחה לאיד  גילתה עד  כמה  מתחת  לפראזות קולקטיביסטיות מתגלגל אגואיזם  תובעני פגעו ברקמות החברה. היה נראה  כי הבורות מתגלגלת  בחיבור אינטימי ומוזר של  אופורטוניזם ודוגמאטיות. אך דווקא אז נולדו הלכי רוח נוגדים. בהיסוס רב. עם הרבה  רגעי התפוררות ומשבר. אך התברר כי  כמו בימי כפור קשים השלג נערם. החל לצמוח  סוג של לימוד שאינו  מותיר  את כל השאלות עם תשובות אך לא  מתאהב בקושיות משתקות. לימוד  שהוא פגישה  בינאישית. תובע  מרחק כדי לקבל פרספקטיבה ואינטימיות  שאינה  בוחלת בהזדהות.

 

הלימוד  המחודש  של פרקי תלמוד אצל חילוניים מתוך רצון לראייה מורכבת יותר של חיי הקהילה והדילמות המוסריות העומדות בפניה נפגש  עם ראייה  מחודשת של החלוצים בחרה  הדתית  לא רק  כמעצבי פוליטיקה יהודית אלא  כהוגים, כבעלי ביטוי אישי, כבעלי חשבון לב ושומרי אופק. שתי הקריאות הללו הביאו לקריאה מתחדשת של התנ'ך ושל  המסורת הפילוסופית והדתית. החיפושים האישיים שליוו את  התהליך הזה היו גם חיפושים אחרי חיבור עם מסורות מגוונות כאשר מסביב לאט לאט צומחות מסורת ביקורתית של מחיר קיבוץ הגלויות  המחייב  מעשה  של תיקון תרבותי וחברתי מתמיד.

 

 

 

 

הצמיחה  של קבוצות ובמיוחד  קבוצות של צעירים מסביב לרעיונות הללו לא עצר  את השיטפון והשידפון  התרבותי חברתי בחברה  הישראלית .  היתרון שלהן בתוך העוצמות הגדולות הרוחשות מסביב   הוא  שתהליכי השינוי הדרמטיים העוברים  עלינו  נראים  כנטולי כיוון ומטרה. הם  פתוחים ומגוונים  ולקבוצות הלימוד והעשייה  המשותפות  אופק משותף. האם יוכלו ברגעים מסוימים  להכריע  על כיוון , על דרך?

 

הרבה   מצבים  של אי וודאות יעמדו בפנינו.  איננו יכולים  לגזור את כיוונם רק מתוך תהליכים שעברנו עד עתה אך  הסיכוי שנוכל לפלס בהם דרך קשורים במידת האמון והחום האנושי  שנצבור  כאן ועכשיו.  אותו חום אנושי ואמונה בתרבות הנצברים בכל אותן  תנועות התחדשות  יהודית  אנושית ציונית יוכלו לצייד  אותנו  לקראת  החמסינים הגדולים או משבי הקור  שמחכים לנו בפינה.  ואם במקומם יבוא אביב מתחדש נוכל גם לקטוף פירותיה של עבודה  זו  הנמשכת שנים ארוכות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *