משפחה

תיאור לקטגוריה משפחה תיאור לקטגוריה משפחה תיאור לקטגוריה משפחה תיאור לקטגוריה משפחה תיאור לקטגוריה משפחה תיאור לקטגוריה משפחה תיאור לקטגוריה משפחה תיאור לקטגוריה משפחה תיאור לקטגוריה משפחה .

לקט זריז מתיק המכתבים לזכרה של אחותי דליה

לקט  זריז  מתיק  המכתבים

 לזכרה של  אחותי  דליה

נאסף  בשבעה

 

משה שרת : יוצאים לדרך

 

לכבוד

מר יעקב  טשרנוביץ

הקרן  הקיימת

ירושלים

 

 

… כוונתי בעינה : להציע לך  להספח  למשרד  החוץ ולצאת  בשליחותו  לאמריקה   הלטינית. ודאי תבין כי מבחינת  משך  הזמן לא  הרי  שליחות  זו  כהרי  שליחות  אחת  הקרנות. יוטל  עליך להקדיש  לה  שנתיים  /שלוש למצער  בהעלם  אחד.

לעת  עתה  בדעתי לקבוע  מושבך   במונטבידיאו אשר  באורוגואי,  כציר  ישראל לאותה מדינה   מתקדמת וידידותית.

… שליחותך תהיה  רשמית  כלפי  הממשלה או הממשלות אשר  אליהן תוסמך.  למעשה  תהיה  גם- ואולי  בעיקר- ציר  שלוח  מישראל  אל  גלות  דרום  אמריקה.

חזקה  שתרצה לקחת  עמך את וירה והילדים. על  כל  אלה  והיוצאות  בהן נשוחח כשתבוא.

תודתי  ותודת ציפורה לך  על טיפולך בהסעת מחותנינו  השכולים. ברכת  שנינו ל לשניכם.

 

שלך

מ. ש.   (משה  שרתוק- שרת)

 

 

ירושלים 3-7-1951

 

וירה ויעקב  יקירי   

השעה  אחר  חצות ואני  כדרכי  שוחה  וחוצה עד  צוואר בים  של ניירות ללא חוף. והנה  אגב מאמץ לחסל פיגורים הגעתי לתיק שאיתרע מזלו ונדחתה  קריאתו עד  כה  ובו מצאתי מברק המבשר  את  אירוסיה  של  דליה. לא  האמנתי למראה  עיניי! אבל עד  מהרה קיבלתי את  דין הזמן  החולף ומיד  נטלתי נייר  וקולמוס להריץ לכם ולה ולחתנה ברכה  מקרב  לבב. ומכיוון  שהגעתי לכך  אני מבקש  ברכת  גומלין לנישואיה של יעל…

בידידות

משה

 

ממכתבי  דליה

מה  עשתה  הבת  המסכנה  בוונציה

ירושלים    11.12.1948

…  כמו  לכל  אחד יש  גם לי  סיפורים משונים  על  מסעותיי הראשונות  לבדי  (זה  נראה  כמו  התחלת  ספר  הרפתקאות לא ?) הנסיעה  לוונציה  היתה  בסדר, ואפילו  יפה מאד, אבל  בוונציה  התחיל  הפנצ'ר  הראשון. היתה לי  רק  כתובת  אחת, באתי לשם, ואחרי  רץ  הסבל  המסכן עם  המזוודה  הגדולה, ושם נודע לי כי  אמנם  הבחור  הארצי ישראלי בא לשם לפעמים,  אבל  אינו  עובד שם,  ובכלל אין  הם  יודעים  איפה  הוא  גר, ואיפה אפשר  למצוא  אותו וסגרו לי  באופן מנומס את  הדלת  בפנים… נו… תארו לעצמכם את  בתכם  המסכנה לבדה  בוונציה  היפה.  מה  עשתה  אותה  בת 'מסכנה' (עכשיו אני  כותבת  את  זה  בצחוק, אבל אז  הייתי  באמת  מסכנה) הלכתי ופתחתי  את  הדלת , ואחרי  כמה  צעקות (תארו לכם  אותי צועקת  באנגלית, אני חושבת  שהוא  לא  הבין מה   דיברתי ).

הוא ייעץ לי  ללכת  פשוט לאנייה, ו'דרך  אגב אמר  שנדחתה  היציאה. עד  שהסברתי לסבל, אל תשאלו,  באיטלקית,  בצרפתית ובאנגלית. בקיצור  הלכנו. אנחנו  מגיעים, מטעינים  על  האנייה , אבל מחוץ לפועלים  אין אדם, ובחוץ   חושך וקר,  והסבל  הלך ואין  אדם.  פתאום  אני  שומעת  מרחוק  שמדברים  אידיש. נתתי  קפיצה ורצתי,  (תארו לכם  עם  המזוודה   השמנה   שלי ) ופתאום  בדרך אני   נזכרתי שגם  אידיש  אני לא  יודעת, מילא  באתי  ומצאתי קבוצת  בחורים, חיילים  שצריכים  לעלות  באנייה  ארצה, ומצאתי  אחד  שדיבר  עברית. והם  התחילו לטפל  כמו  בילדה  קטנה, עד  שבא  אותו פרנקו והכל  הסתדר… (דרך  אגב  אבא! אתה  שלחת למחלקה  שלישית, ושם היה  מצב  איום, ישנו  שניים  שמיטה ולכלוך ומחנק, פשוט פחד,  כן,  יש לכם  בת  מפונקת והבחורצ'יק  סידר   מקום  במחלקה  השנייה, בכלל  היה  אדיב  מאד) העלו  את  כל  העולים…

 

כאן  האושר  לא  מוסתר

17.12.48

לנעמי  היקרה

בחוץ יורד  גשם נורא, לכן  החלטתי להישאר  היום  במלון ולכתוב  קצת.

אני  נמצאת  פה כבר  שבועיים ועוד  לא  ראיתי  הכל למרות  זה  שאני  יוצאת  כל  יום וכל  ערב. אני  פשוט  נדהמת  מרוב  התרבות אשר מציצה  אליך מכל פינה, מכל  בית.  כל  בית שני  הוא  או תיאטרון או  אופרה  או  מוזיאום. כן  צריך  העם לחיות  הרבה  בשקט כדי להגיע   לרמה  כזאת.  הרמה  לא  מתבטאת  אך ורק בבתים,  בתמונות ובפסלים. הרמה  מתבטאת  גם,  בעצם, באדיבות  מירובה, נימוס  טבעי ואהבה.  על  הדבר  החרון אני מוכרחה  לכתוב כי  הדבר  עשה  עליי  רושם. ביום  הראשון  כשבאתי, בשעת  הצהרים  אני  רואה  פתאום באמצע  היום,  ברחוב  הראשי זוג  מתחבקים. הסתכלתי  וחייכתי, חשבתי  – משוגעים. אבל  המקרה  חזר  וחזר. אין  הם  מתביישים. מכל צד  את  רואה  זוגות שהאושר  אינו  מוסתר  בפניהם ומביש אלא  גלוי ונראה  לכל.  אחרי  כמה  ימים נוצרה  אצלי ההרגשה שכולם פה  מאושרים. כמה  שמחה  על  הפנים כמה  צחוק (כמובן  כ/שמסתכלים  היטב,  רואים שאין  הדבר  כן,  אולם  ככה  עושה  רושם  במבט  ראשון)…

עד  היום לא  ירד  גשם השמים  היו  בהירים,  הרחובות הרחבים והארוכים היו  מכוסים  בעלים צהובים אדמדמים אשר  היו צבעם  האפור  של  הבתים הגבוהים תמונה  נהדרת. לפעמים אני מסתובבת  סתם  ברחובות  מסתכלת  על  הבתים,  על  חלונות  הראווה  הנהדרים (בםרט  ערכשיו  לקראת  חג  המולד) ואני  מוכרחה   להגיד   שאני לפעמים מקנאה במרחב  העיר, בבתים  הנהדרים,  בבתי  התיאטראות…

 

חנוכה, ירושלים                                                              28.12.48

התחלתי ללמוד אך חשק  אין  במיל

אמא  ואבא  היקרים

 

… לומדים  המון!! אבל  אני   כמעט שכבר  השגתי את  הכיתה . ואילו  הייתם  יודעים איזה  ציונים  אני מקבלת, הייתם  הולכים לחפש  מודד חום. כן, פשוט התחלתי ללמוד, אבל  תאמינו לי  שחשק  אין לי  במיל וכל מילה  עולה  לי  בזיעה ואם  אין לכם הרבה  עבודה, איחזו לי  ידיים, שיהיה  לי  כוח להזיע  עד  הסוף – שלא אזרוק  את  הספרים  המשעממים האלה  דרך  החלון.

בירושלים כרגיל  משעמם למרות חג  החנוכה. ברחובות חושך  סמיך, השמים  מעוננים וגשם וקר. הרחובות  אפלים (יש  עוד פעם  אפלה) את  החג   כמעט  שלא  מרגישים רק  היתה  תהלוכה לפידים  גדולה  ומרוץ לפיד למודיעין של  הגדנ'ע.  בארץ  התחיל  עוד פעם  להיות מתוח, בנגב  הקרבות  פרצו, הקרבות  כנראה  קשים,  אולם ישנה  האפלה   גמורה  על  הנעשה,  כך  שאינני  יכולה   לכתוב  לכם פרטים.  ישנן  שמועות  שכבשו את עזה, אבל  אני חושבת שזה  סתם   צ'יזבאט או  סוכנות  א.א.א. (אשה  אחת  אמרה).

בירושלים לעת  עתה  שקט, ואין מתיחות מיוחדת.  בתל  אביב  היתה  כבר  הפצצה  קלה, ויש  הזעקות. בסך  הכל  אני חושבת  שהגיע  הזמן לגמור עם  הפלחים  האלה, זה  כבר  נמאס. אבל  הבטחתי  להיות  להיות  כתבית  לכן  אני  צריכה  לזכור כל מה  שעבר.  היתה פגיעה  ישירה  בבית  הילדים  במשמר  העמק, והיו  שלושה  ילדים הרוגים ומטפלת. (כששמעתי  את זה , היה לי חשק  לזרוק  את  הספרים ולקחת  סטן  ביד אבל  הרבה   דברים 'מתחשק לי'…)…

 

בכלל ,  אחרי  שחזרתי נתגלו  דברים ותופעות, שפשוט  נדהמתי, אני  מוכרחה  לכתוב  על זה, אולי תוכלו להסביר  לי (אני מפחדת  שלא…)  המכרים  שלכם כולם  כאחד, התפלאו  מאד  שחזרתי, לא  בגלל  שעזבתי  אתכם אלא  'מה זה  היתה  לך  זכות מוסרית להישאר  בחוץ לארץ, לחיות חיים  טובים ולא  רצית W או 'עכשיו  את  מבינה למה  אנחנו  כל  כך  אוהבים את  חוץ לארץ' אף  אחד לא  מבין  שאני  פשוט  אוהבת  את הארץ ולא  יכולה  בתקופה  כזאת  להיות  בחוץ לארץ. איזה  אהבה לחוץ לארץ !! אל צסבירו לי שאני  צריכה  להבין שהם  נולדו שם, זאת לא  סיבה, כלום  הם  אינם  קשורים לארץ, מדוע  הם  מדברים על  היותם  בארץ  כעל  גורל  רע. אולי תוכלו להסביר, כל  המכירים,  ביניהם  אנים  הידועים  ביישוב. לו ידעתם  כמה  אשליות  נופצו לי,  עם כל  הערה  כזאת…

 

דבר  אחר.  החברות שלי  אומרות  שהן  אפילו כבר  מתגעגעות. תתארו לכם  אותי.  רק  אל תענו לי בגלל זה  במכתב  סנטימנטלי ומנחם.  ספרו לי  על  הכל, על  הכל הכל  הכל.

 

נ.ב. אני חושבת  שבאמת  אצטרך  תקציב  מיוחד למכתבים. זה  עולה  הון. אני חושבת  שאתם צריכים לעבור  לארץ יותר  קרובה.

 

 

 

 

 

מדליה לאהרון בעת מסע  לבילוי  אצל ההורים: כמה  אתה  חסר

 

פאריס     2.4.55

רונילה  יקר  שלי,

 

נראה לי  בלתי  אפשרי  שנפרד, ובכל  זאת  נפרדנו, והילדה  שלך  הוזילה  דמעות לא  מעטות  מעל  שמי  אירופה.  אמנם  הנסיעה  היא  על מנת  בילוי,  אך  הפרידה   היתה לי קשה.

ובכן  אחרי נסיעה  נוחה  עד  מאד, ואחרי  ארוחה חמה ושמנה הגעתי לפאריס ושם… כמובן  שאמא ואבא היו  עסוקים ונשלח לי  רק  האוטו. באתי לבית  ריק והיה לי מאד  עצוב.  בשעה  מאוחרת   הגיעו גם   ימימה  ויוסף וישבנו וקשקשנו  עד  שעה  מאוחרת. כמובן שגם  היום  בצהרים לא  היו בבית  בקיצור.  כמו תמיד. אך כדי לפצות  אותי  על  קבלת  הפנים  ה'לבבית'  הזאת  אנו  יוצאים ביום א'  של  החג לטיול  של  שבוע  ימים  באוטו להולנד ובלגיה (כמובן  אם לא יהיו  משברים ועיקובים). ואלוהים יודע   רונילה  כמה  אתה  חסר  וכמה  אני מצטערת על  שלא  תבוא  עמנו. אך אתה  נתת לי   הוראה לבלות ולא להיות  במצב  רוח  רע. ואני עושה  ככל יכולתי.

אמא  ואבא  קיבלו  מכתבים מאנשים  שונים מהארץ, וכולם ,  בלי  יוצא  מן  הכלל, מספרים  עליך  שבח והלל, בקיצור, היית לך   הצלחה  יוצאת  מן  הכלל, וכמובן  אמא  ואבא  גאים  עד   השמים,  כאילו  הם  'אשמים'.

רוניקה  שלי,  כתוב  לי מהר ועל  הכל,  על  ברזיל ואיך מצאת  את  העניינים בבואנוס  איירס.

4.4.55

פאריס

רונילה  ילדון,

 

אני  מחכה  בקוצר  רוח למכתב  או  לאיזה  שהיא  ידיעה  ממך.  במשך  כל  השבת  כמעט  הייתי  אתך. על  האוירון כל  רגע  חשבתי, הנה  הוא  טס מעל  הים, עכשיו  הוא  בטח  אוכל וכו כמובן ששני  זוגות  השגרירים צחקו  עליי לא  מעט,  אך מה  אפשר  לעשות  אני  מנהלת  כעת  כמעט חיים  כפולים….

 

המכתב  מספר  על  הגעתם  של  יוסף וימימה  לפאריס לקראת  יציאתם לברית  המועצות. ימימה   במצב  רוח  קשה. מתגעגעת לילדים. אבא מדריך  את  הזוג כיצד  נוהגים  דיפלומטים.  ימימה  כותבת ממוסקבה  כי  הגיעו לבית  ריק ויש  לה  המון  עבודה.

 

ילדוני, באיזה  טון  אתה  כותב ' אני  שמח שאת נזכרת  בי' אתה  פשוט  ראוי למכות. בקש  סליחה !

ילדוני חמודוני אני  מחכה  למכתבים ואני 'מועילה' להיזכר  בך… כל היום.

ד'ש חמה  לכל  המשפחה ולכל  הידידים.

נשיקות

דליק

 

 

8.4.55

רונילה  יקר  שלי

בדרך  כלל  קשה לנו מאד להשתעמם, כי לכך  דואגת יהודית  בנדור הנוסעת  אתנו, ואתה  הרי  זוכר את לשונה  הקשקשנית , ובכן  אני כבר  חצי  חרשת , לכן  רוב  הדרך  עשיתי  את  עצמי ישנה, ובשקט  דיברתי  אתך וסיפרתי לך  כל מה  שראינו ונראה, ואך  אתה  מסכן לא  הרגשת ודאי……. לפני עשרה  רגעים  הגענו למלון, ואת  העיר  עצמה  עוד  לא  ראינו, רק  הספקנולראות  בתים  נפלאים, וילונות  לבנים ונהדרים בכל חלון וביניהן מציצים  פרחים מכל  הצבעים ומכל  המינים, עיר  מאד  ציורית, כולה  בנויה  אף  היא  על  קנלים. רק  השפה.. איומה. פשוט מקלקלת  את  הנוף. ילדוני  שלי ועל  כל  זה, בכל מקום ובכל  נוף  אני  רואה אותך ומתגעגעת ומבטיחה  לעצמי מאה פעמים  ביום נשעוד  נעשה  את  הטיול יחד…

שלום לך 'אוישלה' שלי. שמור  על  עצמך יפה והכן לי חבילה עצומה  של  מכתבים  בפאריס.

המון נשיקות

שלך ורק  שלך

דליה

 

לרוני

 

היום יום יפה. נהננו מהנסיעה, אך  כל  הזמן היה לי  חשק להגיד : 'רוני תראה  איזה יופי'  כלומר  היה לי  חשק לנדנד לך כמו  שעשיתי  לאורך  כל  הטיול  שלנו, אני הייתי  צריכה  הפעם לשתוק, אולי זה קצת ילמד  אותי לראות  הכל  בשקט….

 

14.4.55

לרונינקה  יקר…

עברנו  לאיזור  ההרים הבלגי,  הארדנים, נוף מקסים, הרים לא  גבוהים מכוסים  ביערות   ושדות מרעה  רחבים. העיירות  הקטנות  מלאות חן. יותר  שחורות ומלוכלכות, אך  בעלות  אופי  רב, ופשוט יותר  אנושיות (אתה  רואה  לפחות  זוג תחתונים תלויים  על  הגג,  סימן חיים) ובמיוחד  עשו  עליי  רושם  שלוש  ערים  נפלאות  העומדות  ליד  הנהר  הגדול . באחת  מהן  מבצר מימי  הביניים נפלא  בבניינו  ובמראה   שנגלה  ממנו…

 

 

פאריס  21.4.55

 

(לאהרון )

ילדוני,

זה  ארבעה  ימים שאין לי  מכתב  ממך,  אמנם  זה  לא  הרבה   זמן מבחינה  יחסית לחיי  אדם, אך  בשבילי  זה  זמן  ארוך מדי, וכל יום שאין לי  מכתב הוא  בשבילי יום  ארוך ועצוב. כתוב לי ילדוני ולו מילים מעטות. אני  גם  רוצה  לדעת באיזה  עולם  אני  נמצאת ומה  אם  הכרטיס  שלי…

… התחלתי להשלים עם  הציור  האבסטרקטי לגמרי  של ימינו, הרי  ביקור  בתערוכה  זאת ('מדוד  עד  טולוז  לוטרק')  החזיר  אותי  שנית לאהבה  הישנה. ולא אאריך  בדברים כי  הרי  לא  אחדש לעולם ולך אם  אומר  שרנואר, סזן ומנה וטולוז  לוטרק וכו'  היו  גאונים ומכיוון  שאין  זה  אוריגינלי  להגיד הרי  אסתפק  בשתיקה…

… את אבא ואמא  כמעט ואינני  רואה, הם  עסוקים  וכו'…  הרי  אני מסתובבת לבד… מנסה לספוג לתוכי את  כל מה  שנקרא  פאריס. והעיר  כולה  בפריחה ומאד  אביבית ומאד  יפה. אכן מאד  עצובה בלי  הבובי  שלי…

 

26.4.55

פאריס

 

רונינקה יקר  שלי,

השיחה  הטלפונית  שלנו אתמול  היתה  נפלאה, כל  אפשרות  לשמוע, ולו  רק  לשלוש  דקות את  קולך אני פשוט מאושרת על  שהתקרבה כל  כך  הנסיעה   שלי,  שבעוד  חודש  ימים בערך  אהיה  כבר  אתך…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אבא לדליה

 

באנייה  פלורידה, באוקינוס  האטלנטי

 

אחרי  סערה  בים  הגדול

15.12.48

 

 

בים  התיכון היו המים  שקטים  כמו  באגם- כמעט לא  הרגשנו כלל  בתנועת  הספינה. אבל לאחר  שעברנו  את  הגיברלטר- המעבר  היה  בערב ורק  האורות  נראו  משני צידי  המיצר- התחילה  האניה נעה כשיכור.  בזה  אחר  זה  התחלנו להזין  את  הדגים מכל מה  שהיה  בקרבנו. ר' מוקי  התקפל לגמרי, אמא  שכבה   במיטה יום  שלםפ  ואני  החריתי  החזקתי  אחריהם. אותו לילה ויום היינו מוכנים להלך  ברגל  על פני  המים כישו  הנוצרי  עליו  השלום. לאט לאט  עברה  הסערה וגם  אנחנו  התרגלנו ואתמול כבר  אכלנו כולנו  בחדר אוכל. עתה  סופרים את  הימים- עברנו כבר  שליש  הדרך ולפנינו  עוד  שנים  עשר  יום נסיעה.  אילו נסענו  באוירון- היינו כבר  מזמן  במונטבידיאו!! אך  המנוחה  היא  מנוחה  של ממש, והיכן  כתוב שעלינו לרוץ ולמהר כמטורפים?  ובינתים בודאי מתרחשים  דברים בעולם  ואנחנו לא ידענו. אולי נראה מחר  עיתון  בדאקאר, ואני מקווה  שיתברר לנו  שהעולם  כמנהגו  נוהג גם כ/ש/איננו  משתתפים  במהלכו.

חדשות ונצורות  אין כאן.  במחלקה  השלישית נוסעים  1.300 מהגרים, רובם  איטלקים, ערבים,  רוסים  המחפשים את מזלם  באמריקה.  במחלקה  הרא/שונה – קצת צרפתים וארגנטינים, זוג  או שניים  של יהודים  רומנים עשירים שהצליחו להוציא  את  כספם ופוחדים לנסוע   לארץ שמא יגזלו מהם  הפועלים  רחמנא ליצלן את  כספם. וערבים  נוצרים הנוסעים לדרום  אמריקה. ערבי אחד  שמן  המדבר צרפתית  רצוצה  והגר  1300 קילומטר  מדאקאר, בלבה  של  אפריקה, בין  הכושים ומספר  על חיי השחורים בארץ ההיא שמפטמים  את נשיהם  בחמאה ובביצים כדי  שתגענה  למשקל  של  150 ק'ג כי פחות ממשקל זה  אין אישה  ראויה  לנישואים. אני מספר לך  זאת  בזהירות- אך  אל תלמדי לקח מתורה  זו. בארץ  אפשר  להסתפק  בפחות מזה. …

את  בוודאי  יושבת כעת  על  התורה  ועל  העבודה. קשה לנו לדעת מה  את  עושה  בשעה  זו, כשבכל  יום מזיזים  את השעון  בחצי שעה, ברבע  שעב  או  בשעה וכבר  איבדנו  את  החשבון. …

 

יהודים  יוצאים מתקופה  של נדודים לקראת תקופה  של  נדודים חדשים

באניה פלורידה 25.12.48 

 

…באניה  עצמה  הימים מתנהלים בעצלתיים.קמים  ומחכים לסכעודות מארוחה  לארוחה. הספקתי  לקרוא  הרבה, גם ללמוד  קצת.  החברה  לא  מעיניינת  ביותר. אבל יום יום אנו מגלים יהודים חדשים, בעיקר  רומנים והונגרים הנוסעים להתיישב  בדרום  אמריקה. בדרך  כלל מדכא  קצת לראות יהודים שיוצאים מתקופה  של  נדודים והולכים לקראת תקופה  של  נדודים חדשים. בעיקר  חבל  על  הילדים, תינוקות יהודיים. נחמדים שהופכים שמוקי  הפך  אצלם  לגיבור  לאומי  והם  נטפלים ומשחקים אתו.  אף על פי  שאינו יכול לדבר  עמם. על ההורים היינו מוותרים ללא  קושי, אבל את  הקטנים האלה  יש לקחת אתנו לארץ.

ככל  שמתקרבים לאמריקה כן יש  לשכוח  את  הפרופורציות  של  העולם  הישן.  זה  שלושה  ימים אנו מפליגים  לאורך חופי ברזיל ועדיין לא  הגענו לריו- ומריו  דרומה  נמשך  החוף   לאורך  שלושה  ימי  נסיעה.  כשאנייתנו  עמדה  בפרנמבוקו עלה  בערב  עיתונאי  ברזילי כדי לקבל ממני  אינטרביו.  הוא  דיבר פורטוגזית, יהודית  תרגמה  את  דברי לספרדית – ואניט מקווה  שמישהו הבין משהו.  דבר  אחד  למדנו ממנו : מדינה  זו  של פרנמבוקו, שהיא  אחת  המדינות של  ברזיל גדולה  כגודל צרפת, בלגיה  והולנד  ביחד.  לברזיל  עצמה  תיכנס  כל  אירופה, ועוד  יישארו  שלושה  מיליונים  קילומטרים עודף.  לך  תסביר לגוי  כזה את תביעותינו בעניין  הנגב…

 

כמעין  מחזה  מימי  שבתאי  צבי

 

מונטבידיאו 5.1.49

…אמא  כתבה  לך  על  הימים  הראשונים  בעיר  הזאת. קשה לתאר את הדבר, אף כי  כולנו מלאים רשמים  כרימון וההתרגשות  עולה  על  גדותיה.  ידענו  על ההוראה  החמורה שניתנה  לבלי לערוך הפגנות יהודיות בבואנו  לא  הכינו  לכך שיהודים יפרצו אל  האניה  למרות האיסור, וכי עד  היום ידובר  במרירות על  כך  שלא  ניתנה הרשות  לרבבות  יהודים לבא לנמל לקבל  את פנינו.  משירדנו  מן  האולם לרציף,  ראינו לפנינו  ים  של  ראשים . חטפו  את  כל  אחד   מאתנו,  הניפו  אותנו, לחצו ידיים, בכו,  קראו  קריאות, רצו לנגוע בבגדים, למשש ולראות  אם מדובר בציר  ישראל  שהוא  בשר ודם ממש.  מחאו  כפיים, שרו  התקווה, צילמו, כל  אחד  אמר  משהו, קרא משהו, איש לא  שמע את דברי השני. דברו  ספרדית, אידיש  עברית. כל מי  שידע  פסוק נשכח מתפילה קרא  אותו להראות  שגם  הוא  יודע  עברית. כל  הענין היה  כמעין חלום, כמעין מחזה  מימי  שבתאי צבי, של המונים  המחכים לבואו  של  המשיח.  איני מגזים : היהודים  הללו,  החיים חיי  עושר וכבו'ד' בארץ  עשירה  ושקטה ודבר  אינו חסר להם,  כאילו חזרו לתחיה עם  בוא  ציר משלהם, של  המדינה  שלהם.  משהו  שאינו  עולה  על  השכל כלל  ואינו מובן, אך  עובדה  היא. כל  אחד  מהם חוזר בהנאה  מיוחדת, לצורך  או  שלא  לצורך על  'האדון  המיניסטר' וה'מיניסטר  שלנו' ונדמה,  כאילו  בזה  הוא  מתעלה בעצמו  בעיניו.

וכך למרות  הפרוטוקול, הפכתי  בימים  הראשונים כאן  'ציר ליהודים' . רק  היום אני  הולך  לראיון  הראשון  שלי  עם  שר  החוץ  המקומי ומתחיל ביחסיי  הרשמיים  עם  הגויים. ובינתיים- יהודים עליך !!  משלחות והזמנות וקבלות פנים.  ואף  על פי  שאין  אני מקבל אלא חלק  קטן מן ההזמנות, הימים מלאים.

 

 

אסור לי ללכת  ברחובות

 

15.1.49   מונטבידיאו

 

…  מהרבה  דברים במכתבך  נהנינו .  מתיאור  החדר, ממצב  הרוח, מהלימודים (כנראה  שאת  אוחזת שגם את  אוחזת  בשיטתו של  דודך  אלכס- ללמוד  ברגע  האחרון , אך  כהוגן !) ומכמה   הערות  הפזורו פה  ושם  והנותנות תמונה  של  חיי  ירושלים  כיום.  כל  כך  משונה  לנו לחשוב שיורדים  עתה  גשמים  בירושלים. כאן  אמצע  הקיץ.  החום גדול והים מלא מתרחצים.  אמא  ומוקי  יורדים  כל  בוקר  לים הנמצא  מול  מלוננו ומבלים  כמה  שעות  ברחיצה.  אשר לי  אני מבלה  את  רוב  היום  במשרד, או  בשיחות  עם  אנשים. את יכולה  לתאר  לעצמך בנקל  בכמה  מאמצים עולה לי   ההתגלות  במצב  החדש.  אסור לי ללכת  ברחובות , 'כי לא  נאה'  אסור לי להכנס לבית  קפה, 'כי לא  יאה'  בכל פעם  שאני  מזמין  אליי  אנשים עלי לשקול  ולמדוד  את  התוצאות האפשריות, וכמובן, אסור לי לצאת לרחוב  בלי  כובע וגם  בלי  עניבה ועליי להקפיד  שיהיו בגדי מצוחצחים ומגוהצים תמיד- וכך  הלאה  ברוח  זו.

בגלל פגרת  הקיץ  נדחתה  לכמה  ימים המסירה  הרשמית  של  התעודות  לנשיא הרפובליקה שהיא  התחלת  פעולתי הרשמית. הדבר  יקרה  בשבוע  הבא ואנו מודדים  כבר את  הבגדים את  הצילינדר  וכו' . … מפעם לפעם אני מתפרץ ופונה אל  הציונים שלנו והמשלחת  כולה  מחזיקה  בשולי בגדי לבל  אהפוך  חזרה   לשליח  רחמנא ליצלן.

 

אתחיל  עוד  מעט  להילחם  בצווארון  הקשה

 

מונטבידיאו  6.3.48  (צ'ל 49)

… אני  מנצל שעה  קלה עם לבישת  הפראק כדי לכתוב לך. הערב , כנהוג, סעודה  חגיגית ( לכבוד  איזה  סוס   שזכה  במרוץ) וכנהוג, במעמדו  של  נשיא  הרפובליקה (הוא  אוכל   סעודות חמש פעמים  ביום) וכנהוג  צריך  הקורפוס  הדיפלומטי להיות  נוכח, וכנהוג  אני  אתחיל  עוד  מעט להילחם בצווארון  הקשה  ובחולצה  הלבנה.  לסעודה   מוזמנים  ארבע  מאות איש היא  מתחילה  כרגיל  ב10  בלילה. עד 11 עומדים ומשוחחים  ליד  כוס יין. ב11 יושבים ליד  השולחן, וכיון  שאני  צעיר למקצוע יושיבו  אותי  בוודאי  ליד  רעיתו  של  ציר פנמה גואטמלה  או  סנטודומינגו. ב12.00 בלילה  יתחילו נאומים ב1.30  ישתו  קפה  ושמפנייה. אחר  כך  נלך לישון…

 

על punta del este    כבר  קיבלת  כבר  דו'ח  מאמא. זה  היה  כמו  ברומנים: בית  קטן  ביער, נהג  עם  מכונית,  רחיצה  בים, החברה  הגבוהה, נשיא  הרפובליקה כמובן,  מיניסטרים כחול  על  שפת הים  וכולי.  אבל  זה  היה  בשבילי  שיעור  חשוב  בסדרת  ארגנטינה : בפעם  הראשונה  נפגשתי פנים  אל פנים עם ה'פני' יהדות  ארגנטינה, שאנו מתכוננים  כפי  הנראה  לחיות אתה  בקרוב, מאחר  שהמדינה  הכירה  בנו.  הרושם אינו  קל.  הכסף יענה  את  הכל.  אנשים  שקועים  בעצמם ובמיליונים שלהם ואינם  מרגישים  שהם יושבים על  הר  געש. והר  הגעש  כבר מתחיל  להראות  את  סימניו שוחחתי  עם  רבים מהם (טוב לי  שאינני  זקוק להם- אוי ואבוי היה לי לי לו הייתי  שליח ציוני ) יש חרדה  בלבם, אך  אין  היא  באה  לידי  מעשה.  ובינתים מקומות  המרגוע מלאים  ובקאזינו משחקים  ברולטה. בפעם  הראשונה  הסתכלתי  במחזה הזה. את  זוכרת  את  התיאור  של  סטפן צוויג ב'עשרים  וארבע  שעות  בחיי  אישה?' למעשה  אין  זה  מזעזע  כל כך. מסתובב לו  הגלגל  ואנשים  זורקים  כסף ומפסידים  אותו. אך אינני  תופש  עדיין מה   התענוג  בזה.  כנראה  שאיני תופש  הרבה  דברים  כאן ואולי משום כך  אני  ראוי לייצג  כאן את מדינת ישראל.

 

דלי  ילדה  רעה

מונטבידיאו  14.3.49

דלי ילדה  רעה,

 הפעם תקבלי מכתב  קצר, ותשמחי על  שקיבלת  מכתב   בכלל.  אמא  ואני  נמצאים  במצב  של  רתיחה  ממש. זה ששה  שבועות  ומעלה  שלא   קיבלנו ממך  אף מילה  אחת.  האם  קרה לך משהו ? בשבוע  שעבר  הגיעו  אלינו  מכתבים  רבים  של  אנשים  שראו  אותך. מוטיק  שניאורסון העומד  להגיע מחרתיים  טלפן  מריו  דה  ז'נירו והודיע  שראה  אותך. על  הטלגרמה  שלנו  באה  תשובה  ממך.

ובכן מה  קרה ?  האמנם  סתם הזנחה  בכתיבת  מכתבים לאמא  ואבא ?  איני  רוצה  להרבות יותר  מילים  על  כך,  כי את מצב  רוחנו תביני  מעצמך…..

 

לא  הייתי  רוצה  שתבואי  סתם

 

מונטבידיאו  21.3.49

אני חושב   שאת יכולה  לבוא גם  אם תהיה  שנת  שירות. אבל  לא  הייתי  רוצה  שתבואי סתם  כך, כדי להימצא  ברשימה  הדיפלומטית ולקל  הזמנות לקוקטייל.  את  לא  תוכלי  לסבול  זאת. וגם  אין  זה  בשבילך. דעתי  היא   שנסיעה  זאת  צריכה   להיות  קשורה  בעבודה  ולימודים כאחד. ייתכן  שעד    שתואי  כבר  יועבר  מקום מגורינו לבואנוס  איירס. יש  שם  אוניברסיטה  טוה וכמה  עניינים   שאפשר להשתלם  בהם.  במקצוע  שתבחרי  בו.   מצד  שני חסרים  כאן מדריכי  נוער ומורים לעברית.  אני  בטוח שהיית  יכולה לעשות  עבודה  מצוינת   בתוך  הנוער, דווקא  משום שתוכלי לעבוד  עם  הצעירים  עצמם,  בתוך  הקבוצות, ודווקא  משום  שתפני  אליהם  רק בעברית, באין לך  שפה  משותפת   עמהם….

 

עמדנו  על  הרגליים מ7 עד 11  בלילה

מונטבידיאו  29.3.49

… בשבוע  שעבר היה לנו  מאורע גדול :  קבלת  הפנים  הרשמית  הראשונה  של  הצירות.  זו  היתה  הצלחה  יוצאת מן  הכלל. והיהודים  המעטים  שהוזמנו למסיבה נהנו  לראות את  אמבסדורים של  אמריקה, של  בריטניה וכו'  והצירים  של  כל   המדינות, וגם  המיניסטרים  של  אורוגואי וראשי  החברה כאן  נענים להזמנת  הציר  של  המדינה  היהודית. לא חסר  כמעט  איש  מבין  המוזמנים.  עמדנו על  הרגליים מ7  עד  11  בלילה (זה היה  קוקטייל) השמפניה    נשפכה  כמים. אמא  ואני  עבדנו  קשה  מאד.  העיתונות  כאן  הקדישה  תיאורים  נלהבים לקבלת  הפנים ותמונותינו  הופיעו  בכל  העיתונים. אמא  שלך  זכתה  לקומפלימנטים מיוחדים,  על  החן, על  התלבושת וכו'….

 

עם  דיפלומטים  אני  עומד  על  המקח : מה  גודל  המדינה

 

מונטבידיאו  28.4. 49

… ומה  את  חושבת  דלי ?  את  הראשונה   שהכינות   בחינות  בגרות ? או  הראשונה  שהיית  בת  18 ?  כולם  כך. ואם  אחרים מספרים לך  סיפורים אחרים  אל יספרו לך   מעשיות. ובכן  איך איך  נאמר  באותו  שיר  של אנדה שהיית  מדקלמת  אותו כשהיית  קטנה : 'האוח הוא  בעל  מוח- אינו אוהב  להתעצב ולא  יולתר   לשמוח'

החלטנו : די.  איננו   כותבים  לך  יותר  מכתבי  תלונות ואיננו  שולחים  מברקים. מניחים לכתחילה שדליה  שלנו  בריאה  ושלמה , מקללת  את  הגימנסיה, מתגעגעת  קצת ואומרת : 'אוף  נבזות'…

 

…  ברוך  השם  מדברים  כאן  על מדינת ישראל יותר  משמדברים  על צרפת, ובודאי יותר  מעל  כל  ארץ  אחרת  חוץ מארצות  הברית.  אפשר  היה  לחשוב  שאנו מדינה  אדירה, ורק  כשמגיעים  לסטטיסטיקות,  בשיחותיי  עם  הדיפלומטים אני  עומד  על  המקח. אני  אומר  מדינה  קטנה : 'אתה  יודע מדינתנו  קטנה '  הוא 'בוודאי לא  יותר  מ200  קילומטר  מרובע'. אני  בצניעות : 'פחות' הוא :  100 אלף?' אני  : 'עוד  פחות' … הוא :  'מאה   אלף?W אני : 'עוד פחות'  הוא 'לא תאמר  שגדלה  500  אלף ?'   עד  הגודל  האמיתי  איני  מגי  לעולם, כי  הצניעות  אינה  מגיעה עד  כדי כך….

 

 

מחאה  תכופה, פנימית

מונטבידיאו  12 למאי  1949

 

… מכיון  שאני  רואה  מתוך  מכתבייך (על פרשת  המכתבים  עוד  אכתוב  לך משהו  בסוף  דברי) העצובים  שהגיעו בשבוע  האחרון שאת מהססת  ומפקפקת וכולי, כיאה  לגילך – כולנו  היינו   כך כשהיינו  בני  י'ח-  אנסה  לנתח  את  המצב ולקבל  החלטה  בשבילך. תחילה  הניתוח : בחורה   שעברו  עליה חדשים  של  זעזועים, מצור וכו' המגדל  בבית  גן וסנהדריה אחר כך  פאריס,  רומא  ופרידה  מן  ההורים מוכרחה  פתאום  לשבת וללמוד. הדבר  הכרחי אך  איננו מתקבל  על  הלב.  מכאן  מחאה תכופה, פנימית נגד  הלימודים ומה  גם  שהבחינות  אינן מעניינות  ביותר  ומה  גם  שהחברה לא  היתה  מעולם  מתאימה  לחוש  היקורת והניתוח  המפותח  ביותר  ( שלא  כדרך  אבא  שלך  הנוהג  עדיין  עדיין  להתלהב  מכל  אדם).  ובכן- מרה    שחורה  ושאלות 'אנא  אני  בא? '  ואי   היטחון  בעתיד וכדומה  ברוח  זו.

כל  זה  בדרך  הטבע ואינו  מפחיד  אותי  ביותר (אמא  דואגת מאד, אני מתגעגע אבל  אינני  דואג ) . בודאי  אין  זה  הרגע  להחלטה גורלית לדרך  בחיים וגם  אין בזה  צורך   דחוף. אין רע אם  בין  שנות  הלימודים  וההחלטה  הזאת  תבוא  תקופה  קצרה  לשם  ראיית  דברים ממש,  כניסה  לבין  אנשים, משהו  אחר ממעבר  סתם  מספר לימוד לספר  לימוד.  גם לי  קרה  כדבר  הזה כשגמרתי  את  הגימנסיה. נסעתי  לאיטליה,  התחלתי ללמוד,  ראיתי  שאיני רואה  נחת  בלימודים, חזרתי,  הפסדתי  שנה, עבדתי, הסתובבתי  בין  אנשים,  ואז  נסעתי ללמוד  ממש, פחות  או  יותר  מתוך ידיעה  מה  יש  ברצוני   ללמוד  ולדעת.  איני צטער היום  על  השנתיים שהפסדתי ולא  על  הניסיונות  שהתנסיתי בהם.  ייתכן  שהיתה  בזה  גם תועלת.

משום מה  את  סבורה   שאנו  נביט   בעין  רעה   על  כך  שאין  את  נמשכת להתיישבות. ולא  כן.  ייתכן  שלו הייתי  במקומך הייתי חושב  כמוך.  התיישבות  אינה  משחק  או  אמצעי  לבילוי  זמן. יש  לגשת לזאת בהכרה  ברורה  של  דרך  בחיים, ואם  אין לך ההכרה  הזאת אין  את צריכה  להכריח  את  עצמך. יש  דברים  רבים  בהם תוכלי להועיל, וייתכן  שמאוחר  יותר  תגיעי גם לדרך  זו מתוך  הכרה. לפי  שעה,  אם  אין את  נוטה  לכך,  אין צורך  לפנות לזה רק  משום  'מה  יאמרו  הבריות '.

היהודים משם  איש  איש וענייניו והרכילות שלו

20.6.49

… בינתיים  מתנהל שם משא ומתן על  קניית  בית מגורים וכל  הגבירים  המקומיים מטפלים  בזה. קיבלנו  במתנה ללא  דמי  שכירות משרד  גדול,  קונים  רהיטים וכו'.  אני  עצמי לא  הייתי  עדיין  בבואנוס  איירס, כי אינני  יכול לבא לשם אלא  באופן  רשמי.  אמא  אולי תיגש  לשם  באחד  הימים כדי להביע  את  דעתה  בעניין  הבית. בינתיים  באים  אלי  היהודים משם,  איש  איש  וענייניו ודברי  הרכילות  שלו,  כנהוג  אין  ספק שיסדרו לנו  שם   קבלת פנים גדולה   כמנהג  ארגנטינה. אבל לגבינו כבר  אין  בדברים  אלה  משום חידוש. אחר  כך  אוכל ללבוש  את  הז'אקט (זה  עם  מכנסי  הפסים) ולהתראות עם  כל  נשיאי  דרום  אמריקה…

תתאמצי קצת, תתרגשי  קצת – וחסל  סדר ילדות

מוצאי  שבת  תש'ט

 

… לפי חשבוננו צריכות להתחיל  אצלך  הבחינות  בימים  אלה. אני משער  כיצד דופק  הלב.  כולנו  עברנו  פרשה  זו.  על  ידך  לא יהיה הפעם מי  שישקה  אותך 'גוגל  מוגל'   שמא תרזה  הילדה  חלילה  מרוב  התאמצות. אבל   בסך  הכל  לא יישאר לך  זיכרון  רע גם מן הפרשה  הזאת.  תכניסי  קצת  תורה  לראש, דברים  שקצתם  מועילים  וקצתם  אינם מועילים ואינם מזיקים (דברים מזיקים עדיין  אינם  נלמדים  עדיין  בבית  הספר שלנו,  עד לפקודה  חדשה ), תתאמצי  קצת, תתרגשי  קצת – וחסל  סדר  הילדות. 'לחיי  המורים ששנאנו  אותם, לחיי ידידות  בית הספר'  נדמה לי  שכך  כתב  אחד  הבוגרים  של  בית  הספר  שלנו , יצחק  שלו. ואולם  בטכס  הגמר, יוטל  עליך  לנאום  את  הנאום , כדי להמשיך  את  המסורת  של  המשפחה. מי יודע ?  למרות  הספקנות  שלנו  הידועה   ברבים. ..

אבל  עכשיו  ברצינות חזק ואמץ ! אנו נשב  כאן  ונקפל  את   האגודלים  לאות מזל.  אגב  אמא  מצאה  ברחובות  מונטבידיאו פרסת  סוס.  אומרים  שזה  מביא  מזל וברכה.

בזמן  הבחינות  אל  תקמצי  בטלגרמות. תודיעי לנו   מזמן לזמן על מהלך  העניינים… ואם  דרושה לך לשם כך תוספת תקציב תפני  לגב' ווין ותתן לך o.k ?

 

מקץ שנים

 

מוקי  לא יוצא להתישבות  מתוך  התלהבות אלא  מתוך  הכרת חובה

15.4.56

 

רמה  ועוזי עם מוקי  גרים  בדירה  חמודה  על  הגג  באותו  בנין, ואחותה  של  עוזי  עם  בעלה (גם  הוא  עוזי) בדירה  שנייה.  הם  גם  האפוטרופסים לדנה. ממוקי  שאבתי  נחת אף  כי  נשאר  שלומפר כשהיה.  מוריו  רואים  אותו   כאחד  מטובי  התלמידים בבית  הספר והוא  מלא  וגדוש  תורה.   מכיון  שכל  החבריא  מסביבו  לומדת  באוניברסיטה גם  הוא  לומד  אתם.  הוא  אוהב  ללמוד  אך  ההרבה  הרבה. בגמר  הלימודים יוצא  לשנתיים לנח'ל, עם  גרעין  להתיישבות, לדעתי לא מתוך  התלהבות אלא  מתוך  הכרת  חובה.

 

ענת תופשת  מקום  נכבד בשיחות וגעגועים

29.9.57 פאריס

 

… יותר מקודם  מתגעגעים לילדים  שלנו  המפוזרים בכל  קצוות  העולם. ענת תופסת  עתה  מקום  נכבד בשיחות ובגעגועים-  גם  כשמדובר בה וגם  כשלא  מדובר  בה.  כל  כך טוב שראינו  אתכם  והספקנו  להיות   אתכם  כמה  ימים ! אבל  חבל  שהימים  היו  קצרים  כל  כך .

 

 

מאמא לדליה

 

יש פה  כל  כך  הרבה שממש  בושה

מונטבידיאו 18.1.49

הידיעות  שמגיעות מן  הארץ מאד מדאיגות אותנו. פה  בעיתונים מנפחים  אותם עוד  יותר.  היום  עוד  הפעם  היתה  ידיעה על  אזעקה  בירושלים.  ואת  מתארת לעצמך כמה  אני  'שקטה'.

מזג  האוויר יפה  מאד  פה.   הרבה  יותר  קריר  מהימים  הראשונים .  קניתי לי ולמוקי בגדי  רחצה וכיוון  שהמלון  על  שפת  הים  התחלנו להתרחץ. ואני חושבת   שאצלכם קור וגשמים. ומי  יודע אם יש  עם מה   להסיק  את  הבית.  האם  החשמל  עכשיו  בסדר ?  איך  האוכל ? פה יש  כל  כך  הרבה שממש 'בושה'.  ומה  שמקבל  אדם  אחד לארוחה  אפשר  היה   להאכיל  בזמנים  הטובים  בירושלים משפחה  שלמה.

 

אין לך חשק לשבת לקשקש  קצת  עם  הורייך

מונטבידיאו  20.2.49…

 

האם  אין לך  חשק לשבת  בערב  לקשקש קצת  עם  הורייך בצבראית ?  לאו  דווקא  על  דברים  העומדים  ברומו  של  עולם כי   עם  סתם ככה על  הא ועל  דא: על  שיעורים משעממים 'קילומטרים' על  בחורים  'גועליים' שממש 'פחד' וסתם לפטפט  עמנו ב500 מילה   לדקה… ולו ידעת כמה יש לי חשק לכך. ממש  הנשמה  יוצאת. והנה  אני  כותבת   וממולי  תמונתך  הצוחקת והלועגת  קצת לנו….

 

שלחתי לך  פודריה

 

מונטבידיאו  4.6.49

 

דלינקה ילדתי

דליק! יצאה  קבוצת  נוער  לארץ (קבוצת  מדריכים) נתתי  עם  בחורה אחת בשבילך ארנק  כחול ו… פודריה. וודאי תכעסי עלי ששלחתי לך מין  דבר  כזה.  אבל  הנך  כבר  בחורה  גדולה ואולי  התחשק לך פעם… וכיון ששמעת  כבר  שלבשת פעם גרבי  ניילון  החלטתי   שאפשר  כבר  לשלוח  פודריה. האמהות   המודרניות  שמקלקלות  את  בנותיהן… איפוא  זה  נשמע פעם  שאם תשלח לבתה  מן  דבר  כזה! רציתי  לשלוח  עוד  דברים אבל  קשה  היה  לבקש מהבחורה  שתיקח  אחרי  שכל  אחד   מאתנו נתן  משהו.

אנו לא  חדלים לאכול

מונטבידיאו  7.7.49

… בינתיים זמננו  פה  מלא וגדוש.  וכיוון שהכל פה נעשה בזמן  ארוחות. אנו לא  חדלים לאכול. כל  יום  איזה  ארוחה אחרת.  בינתיים עזבו  את  הארץ  הזאת  איזה  דיפלומטים וכמנהג  המקום נפרדים… באכילה ז.א.  הם מסדרים ארוחות  ומסדרים להם קוקטיילים ארוחות ערב וכו'. בקיצור  הדבר. לא יצאנו השבוע  משמלת ערב…

 

נו מה  דליה  הייתה  אומרת  על זה

מונטבידיאו 14.8.49

לעת  עתה  בכל  מקום  שאנו מופיעים זוהי  דמונסטרציה  יהודית. אני מקווה  שבשבועות  הקרובים נהיה  כבר  לחולין ואפשר  יהיה  לחיות חיים  נורמליים.

השבוע  היינו  בתיאטרון היהודי  של  שוורץ.  (זה  שהציג  בארץ את משה  קלב) התיאטרון  היה  מלא  מפה  לפה, וכמובן  כשנכנסנו נגנו  את התקווה. בסוף  שוורץ  נאם לכבודנו. מלבד  זה  היינו כבר בבתי  הכנסת הגדולים בעיר בערב  שבת ובשבת.  בכל מקום זוהי 'הצגה'  שלמה.  ברגעים אלה  אנו  חושבים  ומדברים עלייך. 'נו מה היית  אומרת לדליה  על  זה' לי נדמה  שהיית  בורחת.

 

לא  בגן  עדן  כזה  הייתי  רוצה  לגור את חיי

בואנוס  איירס     25.8.49

 

…אין לך מושג כמה  התרגזויות יש וכמה  צרות יש כל יום. אין כמעט  יום  שהכל  עובר  בשקט ובלי  עניינים. לפי  העיתונות והמכתבים שלנו  אפשר לחשוב  שזה  גן  עדן ממש. על כל פנים לא  בגן  עדן  כזה  הייתי  רוצה  לגור  את חיי.  לא פעם אחת יש  חשק לזרוק  הכל ולשוב  הביתה.  אבל אבא  הוא  באמת חזק מאד  ומתגבר… פחות  גיבורה  היא  אמא! תסלחי לי  על  הווידוי   העצוב  הזה. אני רק רוצה  שתדעי  את  כל  האמת. וכשתבואי תביני. לעת  עתה  שלום  לך ילדתי ולילה  טוב וחלומות  נעימים

אמא

(השעה  12.30)

כל  הדאגות  נופלות  עליכם

פאריס         28.2.53

 

מכתבך  האחרון, דליק, היה  עצוב  מאד. כשאני מקבלת  מכתב  עצוב מילדי הרי  כל  הימים  אינני  חודלת לחשוב.  היתה  תקופה   שחלמתי  כל  לילה  על מוקי.  ועתה  אני  חולמת  כל לילה  עליכם. .. היה  כאן  קורן  ועוד  לפני  שקיבלנו  את  מכתבך  דליק, ידענו שאבא  של  אהרון  עוד פעם חולה.  אבל מה  עם  אמא? למה  את  כותבת  שהיא  ירדה  מן  המיטה ?  אני מתארת  לעצמי שכל  הדאגות והטרדות  נופלות  עליכם ובפרט  על  רוני  המסכן. הייתי מאד  רוצה  לעזור  לכם ילדי  היקרים. ואני  אתכם  כל  רגע….

 

את  קרולין ממונקו  מצלמים על סיר ואת נכדתי לגמרי  שכחו ?

פאריס 15.3.58

 

… מה  קרה  עם  הפוסטה  שלכם ?  היתה לנו  אכזבה  גדולה  כשקיבלנו את  המכתב ולא  מצאנו  אפילו  תמונות של  ענת. הייתכן חבריה ? למה  יש  לכם צלמנייה ? את   קרולין ממונקו מצלמים  אפילו כשהיא יושבת  על  הסיר ואת  נכדתי לגמרי  שכחו ?  ואנו  הזקנים  הטיפשים  מחכים  בכיליון  עיניים לראות את  הפרצופון  הקטן.  הלא  עוד  מעט, אם ירצה  השם, תהיה  כבר  בת  שנה.  אני מקווה   שליום  הולדתה  תשלחו  לנו. מראה  אני עוד  לכולם את תמונותיה  הישנות ממש  בושה  וכלימה…

ממוקי לדליה : מכתב ציוני מרגיז

 

 

ממוקי לדליה ללא  תאריך

 

אין  את  אוהבת  שיטיפו לך  ציונות כי  כך  את אומרת, אין  הסברס  אוהבים ציונות. פה  טעית.  כן  אוהבים  הסברס  ציונות יותר ממה  שהם  חושבים. אין  הם  אוהבים 'ציונות'  במרכאות אך  בלי מרכאות , אוהבים, מאד  אוהבים.  אמנם  יכולה את לאמר   שמכתבי מרכאות  הוא, ויכול להיות  שבשבילך כך  הוא אך לא  כן בשבילי כי לך  אני  כותב  דברים  שאני חושב ומרגיש, כי  סוף  סוף  את  אחותי  הבכורה. שסוף  סוף  שכשהייתי  קטן  רציתי ללכת  בדרכך. אז דרך ציונית  בלי  מרכאות והמשכתי ללכת  בה. אינני יודע  אם  אגמור  את חיי באותה  דרך אף  כי  בטוחני  כי  היא  הדרך  הצודקת ( לא  הדרך  הקיבוצית   בלבד, אלא  דווקא  הציונית).  בשבילי  הציונות  אין  זה  לתרום למגבית.  בשבילי ציונות  בשביל  סברס אין  זה  להיות בארץ  אלא   זה לעבוד  בעדה. לוותר   על  שאיפות פרטיות לצורך  המדינה  זוהי  ציונות  בשבילי. מושג  קיצוני  אולי, אך  אינני   רואה מושג  אחר  בלי ציונות  במרכאות.

יותר  הייתי  מבסוט אם  היית לוקחת  את  דברי ברצינות  והיית  עונה  לי  ומסירה  את חששותי. כי  בשלושת  השורות  שכתבת  במכתב  לאמא  ואבא לא  הסרת  את חששותי אלא  הגברת  אותם. (אני  יודע  שברגע  זה  את  מחייכת את ואומרת מה  הוא  רוצה  הפספוס,  הלא  בעצם  רק  בן  16 הוא  ולא  נפגש  עם  החיים, ואכן  נכון  הדבר,  ובאמת  כותב  אני כרואה  מן  הצד,  ואולי  בכל  זאת, צודק  אני )…

… טוב  אסיים  את  מכתבי, אני מקווה  שתעני  ל'ציוני'  , למטיף וכו' וכו' אך לא  רק  על  התקוות   יחיה  אדם…

נשיקות (המכתב גם לאהרון כי  דליה  זה  דליה ואהרון כמו שאהרון זה  אהרון ודליה)

שלכם

מוקי.

לבריתו של עדו

ברית עידו

 

אנו מביאים היום בבריתו של אברהם אבינו את בנה של זוהר ואחיו של שחר הגדול עידו.

מאבותינו ומן החלוצים ירשנו מסורת שבמרכזה בנין חברה וארץ, מחויבות לניסיון לתקן משהו בעולם ובין האנשים. במסענו הלא וודאי זה הקפדנו לקחת עמנו להרפתקאה מהמסורת הקדומה את ברית המילה שתכוון אותנו לאחריות  לבני עמנו, ואת  לוח השנה העברי שיזכיר לנו כי את כל הרפתקאותינו נעשה ביחד  עם זמן יהודי.

על כן אני גאה להיות עטוף בטלית מול הקהל האחראי הזה למרות הבכי הצודק כל כך , הכואב כל כך  של האזרח החדש בעולמנו.

כשנולדה נכדתנו הבכורה החליטו הוריה לקרוא לה עינם.  הצליל, הקסם קבעו אך כששאלו אותם לפשר השם אמרו  להגנתם : יש סיפור כזה של עגנון. קוראים לו עידו ועינם. והנה אחרי שנים מגיח אל עולמנו עידו. ובמה  עוסק  הסיפור? בשפה עתיקה וסודית שפת האהבה. והרי בגלל שפה זאת הריאלית אנו מכונסים כאן היום. אולם עידו הגיע אלינו  מהתנ'ך. לא את כל מה שקרה לעידו התנכ'י אנו רוצים אך דבר אחד בטוח: עידו התנכ'י זכה להיות לא  רק  נביא  אלא  גם סבא של נביא.  נקווה שיוכל גם עידו שלנו להעביר  הלאה את הברית לדורות הבאים בלי הכאב והשכרות של המעמד  הנוכחי.

 

המורה שלי ליהדות  היה  אומר שבני  האדם מתחלקים לשני סוגים : אלו המאמינים כי יש סוד  בעולם ואלו הכופרים בכך.  אנחנו החיים בנוף הגלוי כל כך, הבוער כל כך מאמינים בסוד שבעולם והרי  הסוד  הגלוי ביותר  הוא  סוד  הלידה, סוד החיים. גם אחרי שהרופאים מסבירים והאימהות כואבות נותר הוא  פלא גדול.

סודו של עידו חבוי בעוז רוחה של אמו זוהר ובאחריותה ליופי  העולם וחינוכו סודו מצוי בחברות הנהדרות ובחברים הנפלאים שטיפחה זוהר  והאמינה בהם והם מחזירים לה בריבית . סודו של  עידו טמון בסבתא היוצאת לכל המלחמות למען ביתה ולמען דרכה תומכים בסוד  הדודים והדודה , הנכדות הגדלות לתפארת  ושחר המעניק שחר לכל אלה.

דור רביעי הוא עידו  בעין גב. זכינו  שגסיה בת ה99 תהיה עמנו ביום חג גדול זה. בשנת המאה שלה  החל הוא את דרכו. נתפלל כולנו שיזכה  בחיין בריאים ומעניינים להעביר את  הלפיד מדור אל דור.

 

החבר דמיוני – לילדי הגן

החבר דמיוני שובב גדול. אוהב לקפוץ כמו כדור, לרקוד ולשיר אך תמיד הולך לאיבוד.
הולך לאיבוד ורוצה לנסוע.

יום אחד הלך החבר דמיוני לרכבת.

הרכבת ראתה את דמיוני.
היא היתה זקנה עם עשן – זקן לבן- אפור
– בוא חבר דמיוני אקח אותך רחוק.
– אני לא יכול לבוא אתך. את תמיד על פסים.
הולכת ישר
ואני אוהב דווקא לדלג ולקפוץ.

צפצפה המכונית החונה בתחנה

– בא אלי חבר דמיוני, אני אקח אותך.
– את כל פעם יושבת לנוח ולשתות בתחנות המשעממות. אני לא יכול כל הזמן לפהק.
עוד אירדם בדרך!

הציץ אליו בלון פורח מתחת לענן ושאל:

שארד אליך ואקח אותך למעלה?
– תרד אלי? ככה אתה מעליב?
לעוף אני יודע גם בלעדיך!

בא אליו פרפר ואמר:
דמיוני, בוא אלי חבר נחמד
ואעיף אותך לקצה הברוש.
אתה תמיד רודף פרחים.
לפני שתגיע לקצה הברוש תקרוץ לך שושנה
ותעוף בחזרה.

חבר דמיוני שמע לפתע קול ילדה.

היא דילגה מעל שלולית.
רדפה אחרי הפרפר הנעלב וצחקה.
כשראתה את החבר דמיוני שמחה
-הנה ליאן! אמר החבר דמיוני.
– יש לי בשבילך הצעה : ללכת לאיבוד עם פרת.

החבר דמיוני לא נתן לליאן לסיים והתפרץ
-עם פרה שחורה לבנה כזו שלא זזה כי צריכה כל הזמן לעשות שוקולדות לילדים?
איך אפשר לנסוע על פרה?
-אתה אף פעם לא מקשיב. תמיד מתפרץ.
התכוונתי לפרת משה רבנו. היא אדומה, יש לה עיגולים שחורים ואף אחד לא יודע איך היא עפה, לאן היא נוסעת. גם הפרפרים וגם הרכבות שואלים עצמם
איפה פרת משה רבנו? רק אנחנו הילדים יודעים איפה

היא ולאן היא הולכת.

הלכו החבר דמיוני והילדה ליאן, מצאו את פרת משה רבנו והיא לקחה אותם ישר לכיתה אלף.

פתיחה לערב שירה עם מוקי

לקראת הערב הזה נאלצתי לקיים שיחה מביכה עם סבא מוקי. סליחה שאני קורא לו כך. הוא הסבא הגאה לבנותי. אני יודע שלחלק מהציבור המכונס כאן הוא מוקי השובב , לאחרים הוא מדריך, עסקן תנועתי, סופר מביך. לרבים הוא חבר: הם מכירים את פיזורו ואת כושרו המכני, אך אולי חלק מהיושבים כאן חשו שהוא מעריץ חשאי של מפעלם ושל דרכם. כך הוא גילה לי בשיחתנו המביכה. אז הוא רוצה שתשירו את זה ולא תאמרו את זה. בתחילת השנה כשהיה לו יום הולדת שבעים הוא חשב שהצליח לדלג מעל המאורע אך אנו בני ביתו הצעירים תפשנו אותו בפינה. אנחנו יודעים כי הוא מקבל את דעתם של צעירים ממנו והחלטנו לשיר אותו לדעת . להשתמש בהזדמנות לשיר כמה משירי הארץ יחד אתו. אך גם מילים לא יחסרו הערב. הוא יסמיק ויהנה. כשבאתי לשוחח אתו החל לספר לי סיפור על וותיק, איך לא, הוותיק ההוא סרב לבא לערב של 'אלה הם חייך' שערכו לכבודו. ' אם אבוא, זו תהיה בגידה בכל אשר רציתי בחיי.' הם קיימו את הערב בלעדיו. אמרנו לסבא מוקי : אנחנו באנו לרכל עליך ולא לערוך לך ערב של אלה הם חייך. ואם אנחנו רוצים – אל תכנס ללחץ. תשיר יחד אתנו.

סבא שמואל משכיל עברי

סבא וההשכלה

בסיורי באתרי זיכרון במדינת ישראל זכיתי להפתעות רבות אולם זו שהתרחשה במוזיאון בחדרה זעזעה אותי. הסתבר לי ממסמכים שבמקום כי סבא שלי בא להרצות בחדרה , חלה בקדחת וכעבור כמה ימים נפטר. הידיעה הזו שהגיעה אלי ממוזיאון היסטורי היתה לי סטירת לחי. חדרה נרשמה אמנם בספרי ההיסטוריה כמקום מסוכן: רחוב הגיבורים בלב המושבה לא הנציח את שנהרגו בקרבות אלא את הנפטרים בקדחת בימיה הראשונים של המושבה . אך סבא שלי לא היה במושבה בימיה הראשונים. הוא לא התעקש להישאר במקום חרף הסכנה ולא בא ליישב אותו הוא הגיע למושבה כדי לשאת הרצאה . בארכיון של משפחתי ראיתי צילום של דודתי ימימה כנערה רכונה ליד גופתו של סבא המומה. למה היו צריכים לצלם אותה ככה עם המת? כחוקר אני יודע שזה היה מעין טקס פרידה מקובל בימים ההם אך לראות את הצילום ולנחש מה עבר על האחים הצעירים שהתייתמו אז שובר לב.
העדרם של סבא וסבתא לא העסיק אותי כילד. לא הכרתי את סבא שלי. בכך לא הייתי מיוחד בקרב חברי. היינו שייכים לדור שחי ללא סבא וסבתא . אך סבי וסבתי לא נרצחו בשואה , לא טעו בחשיבתם הציונית. הם היו שייכים לסיפור של ארץ ישראל. הם מתו צעירים מוות טבעי.
.
אחרי הרבה שנים כשהתחלתי לפשפש בכמה דפים משל משפחתי התברר לי עד כמה אני הולך בעקבות סבא. סבא אמנם היה סופר אך לא כתב סיפורים או מסות פילוסופיות, הוא כתב בעיתונות התקופה, פיליטוניסט קראו לכך אז. אהוב על קוראיו אך כשהם מתו לא נותר מי שקרא את שכתב. הוא גם היה שליח ציבור כמו אבא שלי ובמידה מסוימת גם כמוני . כשעלה ארצה הוא היה למזכיר הוועד הלאומי גוף שייצג את היישוב היהודי בארץ. ייצג עד כדי כך שלא היה לו כסף לשלם לסבא. הוא היה נטול עוצמה וכספים. ניסיונו של סבא כאיש עסקים נודע לנו כשסופר במשפחה שהוא החליט כמי שמבקש לעסוק עסקים ברוסיה לקנות קרון רכבת מלא מקטרות בתקווה להרוויח למכור ולהרוויח. הוא נותר עם המקטרות בלבד. בדרך לארץ ישראל שעשה בדרכים לא דרכים, אלו דרכי העלייה השלישית נתפש על יד ספק חיילים ספק שודדים שהעמידו אותו מול כיתת יורים. אך הסבתא שלי פרצה עליהם בצעקות והם הותירו אותו בחיים. משך חייו הקצרים הוא חש כי הוא שליח של עם זקן החולה בצעירות יתר. הוא חש כי העם היהודי מחפש את זהותו ואת מקומו אך לא ברור כלל אם חיפושיו אלו יובילו אותו לאיזה כתובת , לאיזה שהיא דרך. הוא הבין זאת כל כך לעומק שהיה אופטימיסט חובק את פחדיו העמוקים והמוסווים.
הרבה שנים היה לי וויכוח עם אבא שלי על יוסף חיים ברנר. אבא ממש כעס על האיש שאני כל כך אהבתי. מה הפסימיסט הזה חושב לעצמו, לאן הוא רוצה להוביל אותנו ? לשווא הייתי מעיד עד כמה כאבו קרוב אל לבי, עד כמה האמת הכואבת שלו קרובה לי יותר מההבטחות המפורכסות של אחרים. אבא שלי פשוט סרב לשמוע.
פעם ראיינתי את דוד בן גוריון שאלתי אותו על ברנר. הוא עיקם את פניו ואמר 'היורד הזה'. לא הבנתי. יוסף חיים ברנר אף פעם לא ירד מהארץ, בן גוריון כן. איך הוא אומר דברים כאלה. אך אבא שלי הסכים אתו.
יום אחד קראתי את דברי ברנר על ספר שכתב סבא שלי על המחתרת של תלמידי אחד העם בני משה. הוא ביקר את ספרו של סבא באכזריות נוראה. הוא לא אהב את חבריו של אחד העם. אמנם כשדיבר על הקונגרסים הציוניים אפשר היה לחשוב שהוא תלמיד אדוק של אחד העם שונא הדיפלומטיה והצילינדרים, אך כשהגיע לתלמידי אחד העם הוקיע אותם בלי רחמים על תלישותם ועל אי רגישותם כלפי הסבל, כלפי העוני, על הרציונליזם שלהם המבוסס על התעלמות מתהומות הקיום האנושי והיהודי גם יחד. האם זה היה מקור הכעס הנמשך של אבא שלי על ברנר ? והנה אני פוגש מאמר של סבא שלי על ברנר. 'בת צחוק לא האירה את פניו מעולם ' כתב סבא. האומנם ? חשבתי על כך שגם אורטודוקסיה של ציונים מביאה לקריאה סלקטיבית לא פחות מקריאתם של מתנגדים. וככל שגדלו החששות מפני כישלון גדלה האופטימיות.

ההשכלה היהודית נעה מתוך תחושה עמומה של הולכים בקצה , על הגבול , באותו מקום ממנו נשקף הנוף של האחר.אך לא בבחינת אתגר הקורא לפתיחת הלב, המחייב לבטל את אותו קור הממסגר אותך בד' אמות. אותה הליכה על החומה לעתים קוראת להסתתר מאחוריה ולעתים מבקש לקפוץ מעברה ובכל אופן לחוש את כל אי הביטחון לנוכח אויב ומפתה. אותם שהחומה קוראת להם לברוח אל כל גובה הכוכב. אך גם להתבונן על עצמם מן החוץ ועל החוץ הזוהר מעומק תחושת החושך . באיש ההשכלה ניכר הביטול העצמי והפתיחות בפני מה שהוא רואה שיכול לקרות. הוא הראשון בחית והוא הראשון ליפול בשבי. הוא השומע את חצוצרות הניצחון אך גם את קינת המובסים. הוא מבקש להביא את הבשורה ואת הזעזוע לקהל הרחוק מן חומת הביצורים. הוא מדבר את שפת המחר, לעתים קרובות צריך להמציא אותה או להזדהות עמוקות עמה בלי שיוכל לעמוד מאחרי הערעור שהיא מניחה על כל מה שהוא חושב בצריך לקיים אותו אך שמייגע אותו .

פוסט לדוגמה #4

דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה .

 

דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה דוגמה .

פוסט לדוגמה #3

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה שיצמה ברורק. הועניב היושבב שערש שמחויט – שלושע ותלברו חשלו שעותלשך וחאית נובש ערששף. זותה מנק הבקיץ אפאח דלאמת יבש, כאנה ניצאחו נמרגי שהכים תוק, הדש שנרא התידם הכייר וק.

נולום ארווס סאפיאן – פוסיליס קוויס, אקווזמן קוואזי במר מודוף. אודיפו בלאסטיק מונופץ קליר, בנפת נפקט למסון בלרק – וענוף להאמית קרהשק סכעיט דז מא, מנכם למטכין נשואי מנורך. קוואזי במר מודוף. אודיפו בלאסטיק מונופץ קליר, בנפת נפקט למסון בלרק – וענוף לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה שיצמה ברורק.

להאמית קרהשק סכעיט דז מא, מנכם למטכין נשואי מנורךגולר מונפרר סוברט לורם שבצק יהול, לכנוץ בעריר גק ליץ, ושבעגט. סחטיר בלובק. תצטנפל בלינדו למרקל אס לכימפו, דול, צוט ומעיוט – לפתיעם ברשג – ולתיעם גדדיש. קוויז דומור ליאמום בלינך רוגצה. לפמעט מוסן מנת. סחטיר בלובק. תצטנפל בלינדו למרקל אס לכימפו, דול, צוט ומעיוט – לפתיעם ברשג – ולתיעם גדדיש. קוויז דומור ליאמום בלינך רוגצה. לפמעט מוסן מנת. גולר מונפרר סוברט לורם שבצק יהול, לכנוץ בעריר גק ליץ, לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה שיצמה ברורק. הועניב היושבב שערש שמחויט – שלושע ותלברו חשלו שעותלשך וחאית נובש ערששף. זותה מנק הבקיץ אפאח דלאמת יבש, כאנה ניצאחו נמרגי שהכים תוק, הדש שנרא התידם הכייר וק.

הועניב היושבב שערש שמחויט – שלושע ותלברו חשלו שעותלשך וחאית נובש ערששף. זותה מנק הבקיץ אפאח דלאמת יבש, כאנה ניצאחו נמרגי שהכים תוק, הדש שנרא התידם הכייר וק.

קולהע צופעט למרקוח איבן איף, ברומץ כלרשט מיחוצים. קלאצי לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית. סת אלמנקום ניסי נון ניבאה. דס איאקוליס וולופטה דיאם. וסטיבולום אט דולור, קראס אגת לקטוס וואל אאוגו וסטיבולום סוליסי טידום בעליק. נולום ארווס סאפיאן – פוסיליס קוויס, אקווזמן