התפתחות הקיבוץ
אני מבקש מכם לקבל את דבריי בהסתייגות. אני יודע שיש מושגים רציניים המתארים בכינויים טובים ורעים את מה שאני עומד לעשות כאן בשעה הקרובה. אני לא אובייקטיבי גם כשאני מנסה. אני מסוג החוקרים שכותבים על מי שהם אוהבים. מנסים לגלות את האמת על אלה שהם אוהבים בלי יומרה. אז קבלו את דברי כעדות ולא כמחקר. קבלו את דברי בזכות מלאה לבקרם.
תמונות מן החלון
אני רוצה לתאר לכם תמונה בה נתקלתי כחוקר העלייה השנייה. כשהיו חלוצי העלייה השנייה בשנות התשעים שלהם באתי לשוחח עם כמה מנציגיהם בכפר יחזקאל. שם היה מעוז חשוב של החבורה. היה להם אפילו מועדון קטן אליו היו באים כדי לשוב ולשיר את שיריהם המיוחדים.
שוחחתי עם אחת הגיבורות שלי , חלוצה בת תשעים, אחרי שהפתעתי אותה בבואי הבלתי צפוי ביום חמישי אחר הצהרים. היא כבר הניחה את הכיסאות על השולחן כדי לבצע את השטיפה השבועית. כשהגעתי חייכה, הורידה את הכיסאות הביאה מי וורדים שהכינה, התבוננה דרך החלון ואמרה : תראה איזה יופי ! עכשיו כבר יודעים איך לחיות: הנה הדשא, הבוץ נעלם ויש בריכת שחייה. ממנה הלכתי לחבר שני מהעלייה השנייה. הוא ישב בביתו וקרע פתקאות. שאלתי אותו מה אתה עושה והוא ענה לי בזעף : אני משמיד את העלייה השנייה. למה? כשהייתי ילד ענה נוצרים אמרו לי כי רצחנו את המשיח. אתה רואה את אפי השבור? זה מהקרב ההוא. ועכשיו אני יודע : אנחנו הורגים את משיחינו : תסתכל בחלון אתה לא רואה להיכן הגענו? חיי הלוקסוס האלה! הדשאים מכסים על כך שבגדנו במה שיצאנו לשמו בנעורינו. קיבלתי הלם. רצתי אל האישה עם מי הוורדים. סיפרתי לה על מצוקתו של חברה.
-אל תדאג. במועדון נפגש. נפגש ונשיר. אנחנו יודעים איך לטפל בייאוש.
שיחה זו חקוקה בלבי כל פעם שאני צריך לעמוד בפני דין של המאזינים המבקשים לדעת משהו מהיכולת של השתנות וההתמדה של הקיבוץ. זה חלון אחד מורכב ומיוחד במינו.
חירות שוויון, אחווה
עקרונית מה חיפש הקיבוץ ? אני נאחז בדברי בובר שטען בימי המלחמה הקרה שאסונו של העולם הוא שמערכי המהפכה הצרפתית חירות שוויון אחווה החירות הלכה מערבה ושכחה את השוויון, השוויון הלך מזרחה ושכח את החירות ואת האחווה שכחו כולם. אז אם להגדיר מה רצה הקיבוץ לעשות זה לקדם את החירות והשוויון באמצעות האחווה. לא באמצעות המשטר, אלא באמצעות הבחירה, לא באמצעות תכנית על אלא באמצעות מפגש אנושי. באמצעות קריאה לאחריות הדדית וליצירה.
הבעיה הוחרפה בגלל שאי השוויון כבר איננו מצב עובדתי המזמין ליתר מגוון אנושי, לשחרור מלחץ לאוניפורמיות ולקולקטיביזם. הוא הפך לאמצעי שליטה, לדרך לארגון אמונות הציבור ולדחף להגביר את ההשפעה של מיעוט. אי השוויון היה למכשיר החשוב ביותר להכחדת יסודות של החירות ומהווה מוקד ענק של הפעלת מניפולציות וערעור על הערבות ההדדית. כך גם היה גם גורלה של החירות שבשלילתה את השוויון היא פגעה ביכולת הקיום שלה עצמה. היא הפכה להיתר לשליטה של אדם על רעהו.
גאולה על ידי זיכרון
העם היהודי הכיר יפה את הקול שטען כי הגאולה תגיע דרך הזיכרון דבר שנשמע אבסורדי. הרי בשביל לחדש צריך לשכוח !
השכחה היא הדחקה והיא תופיע בסימפטומים או בכאב החלל הריק. היא לא משחררת אין בכוחה לקדם. הקיבוץ ביקש לשוב אל הזיכרון, אל השפה, אל המקום ואל הזמן ובכוחם לתת אמון ביכולת לשחרר ולקדם אל הלא נודע. אך היה לו ברור כי יש מחיר לזיקה זאת למחר הנשענת על תרבות וזיכרון. בדרך לשינוי צריך לערוך צעדים כואבים. למשל כדי להגשים יש להפוך למהגרים, לעזוב בית הורים ומערכות חברתיות ותרבותיות אליהם הורגלנו. הקיבוץ נולד בשעה של התפוררות חברתית ותרבותית גדולה. יציאה מהעיירה ומהגטאות, פוגרומים, מלחמות עולם ומלחמות אזרחים. מדברים בזעם רב על פולחני האדם החדש אך צריך לקחת בחשבון כי אנחנו מדברים על מותו של האדם הישן במלחמות אפוקליפטיות אותן עבר המין האנושי. והעם היהודי בפרט. כיצד יוכל בתנאים מיוחדים אלו ליצור מסגרת שמעודדת תיקון ? כיצד לא ייפול קרבן לפעולותיו בזירות חדשות .
מגאפוליס
אני מגיע למגאפוליס ההולכת ומתהווה בארץ, המחליפה במהירות מחזון עיר גנים למגדלי בבל חדשים ושכונות עוני. כיצד יצמחו ילדים לחיי קהילה, לקשר אל הטבע, ליצירת אמנות בתוך מבנים דיכוטומיים כאלה. אחד החלוצים אמר בשנות החמישים 'למצוקה יכולנו האם נוכל רווחה ? ' והיום השאלה היא כיצד נוכל לנווט עצמנו בתוך החלה של הדו קוטביות אותה אנו מטפחים בה רחוב מאותת מצוקה וחצרות סגורות וסטריליות מצד שני? נצטרך להיעזר בזיכרון המאפשר יצירה .
במגדל בבל הקדמוני העונש היה בלבול השפות ,ריבוי השפות , אך אנו רואים היום כי גם איחוד השפות התקשורתי , הגלובלי יכול להקים את מגדל בבל . לפי המדרש כשכלי של בוני המגדל היה נופל היו מתאבלים עליו אך כשאדם נפל ומת בו המשיכו לעבוד. אנו מערבבים את הגלובלי עם האוניברסלי. את האחריות למין האנושי עם היכולת שלנו לשלוט על טבע ואדם.
השאלות שהקיבוץ שואל
באיזה מובן יוכל הקיבוץ לתרום לדיון ? על ידי הזיכרון של השאלות שהעסיקו אותו כחברה וולונטרית, רב גונית, מחנכת, מנסה לפענח את המטלות המוטלות עליה ולהתחבט כיצד לבצע אותן במינימום פגיעה ביכולת להצמיח חברה רב דורית החיה תוך פרספקטיבה ומעורבות.
הקיבוץ לא הצליח לשחרר את האישה אך הוא הצליח להעמיד את השאלה על סדר יומו. הוא לא הצליח לפצח את הקוד שאדם יעבוד כדי לחוש שהוא שייך שהוא יוצר ולא משום שהוא מבקש לשלוט. אך הוא העלה את השאלה. הוא לא הצליח בפתרון השאלה של המשפחה בתמורותיה אך הוא שאל את השאלה והתמודד עמה.
אקולוגיה
אהרון דוד גורדון שהיה המורה הגדול של הקיבוץ כפר ביכולת של מודל, צורת חיים, לקדם את האדם. הוא טען כי האמונה בצורת חיים, בתכנון באה כתחליף להתמודדות האמיתית. לדעתו הבעייה שלנו היא לא לשלוט בטבע אלא לחיות בו כמשתתפים. לא כצופים, לא כתיירים אלא כעובדים בו. הוא היה האקולוג העברי הראשון. לדידו הקמת החברה איננה במאבק המשותף שלה בטבע מאבק המשתקף בהפשטה של יצר השלטון והפיכתו לכוח המשתלט על האדם. במקום זה הוא הציע לשוב אל ההכרעה לחיות חיים מלאים לא כרומנטיקון המעדיף רגש על שכל, המבקש להשתחרר מהתבונה והמוסר אלא כמי שרואה אותם כחלקים הזקוקים לחיבור מחדש.
גורדון לא ביקש שלטון על הטבע אלא חיים משותפים עמו. בתחילת המאה הוצעה הצעה להקים אוניברסיטה עברית. היא היתה מיועדת לכל היהודים שנעלו בפניהם שערי הלימודים הגבוהים בעולם. הם היו רבים. ביישוב בארץ התעוררה מחלוקת גדולה האם ההשכלה לא תביא אותנו לשוב אל הדפוס של התלישות מהעבודה ומהטבע ? הכל ציפו שגורדון יביע התנגדות חריפה לפרויקט והופתעו לקרוא את מאמרו על הנושא שטען אנחנו לא מבקשים תיירים המבקרים בטבע ולא איכרים בורים מעריצי עיר. אנחנו רוצים לא עיר ולא כפר. יש ללמוד ולהיות בטבע. לחיות בטבע כעובדים. יש לבטל את הברירה בין ידע וטבע. להפוך את הידע לפותח חלונות לחיים ולא לנועל אותם.
עלינו להרכיב לאנושות מכשירי שמיעה מורכבים ומודרניים כדי ללמוד להאזין מחדש לטבע ולעצמיותם של בני האדם. לשם כך אנו צריכים הרבה ללמוד אך לא לימודים המרבים שלטון מלומדי של איש ברעהו , לא לימודים המחזקים את ההיררכיה ואת הבדידות אלא לימודים שגם מקרבים בין בני האדם. לימודים היודעים לחפש את הקשר מעבר לתקשורת, המאמינים ומחזקים את הברית האנושית ואת הברית המורכבת עם הטבע. גורדון לימד אותנו כי הברית הבינאנושית שלא משתפת את הקשרים אל הטבע נוטה להתנוון. שהחברה המנותקת מהטבע נוטה להסתגר גם בין בני האדם. כמובן בעולמו של גורדון היו לכך ביטויים שונים מאשר בחברה שבה אנו חיים. כשגורדון נפרד מאתנו היו בארץ לא יותר מששים קילומטר כביש סלול. לא יותר ממאה חמישים טלפונים שדיברו 4000 שיחות טלפון בשנה. אך הבעיה כבר היתה קיימת .
הכרתי איש כלכלן יהודי אמריקאי שהוזמן לברית המועצות אחרי פירוקה כדי לייעץ לה מה לעשות עם הגרוטאות האטומיות. האם אפשר להסב בית ייצור ענק לחימוש אטומי לבית חרושת למחבתות. הוא דיבר על החוויה בכאב גדול. אך הוא הבין יפה את השאלה הגדולה בפניה עומד האדם בן זמננו.
הלמטה הוא הלמעלה
מה אמר הקיבוץ מול מציאויות כל כך מכריעות וגורליות? נתחיל מלמטה. הלמטה הוא הלמעלה : יצירה של יחיד ההופכת ליצירה של יחד. יחד המתמודד עם קטנות וחושב על גדולות. האתגר איננו וויתור על פרטי רקמת היחד הקטן אך לנסות תמיד לראות את המשמעות שהוא מכיל למעגלים הרחבים יותר. כמו שאנו לומדים מכל משפחה להתמודד עם אחריות הדדית, עם אהבה ושליטה שאינם הופכים להפשטה מוחצת את הריבוי שאנשים נושאים כבני תמותה, המעבירים איש לרעהו מורשת והנכנסים כל פעם לעולם מתחדש. הקיבוץ האמין בחשיבות של הכלכלה והפוליטיקה אך לא ביומרתם להיות מפתח יחידי. הם צריכות לשרת ולא להיות אדונים. הן רגישות לאלים ולשינויים לא פחות מהיחיד ומהקהילה. הן קיצורי דרך הכרחיים ומכילות לא פחות מכשולים ועיוותים מאשר תחומים של יחיד או של קשרים לא פורמאליים.
המשימות והקיבוץ
הקיבוץ היה אליטה. אך כמו שאמר אבא קובנר היא לא ביקשה להיות למעלה אלא לפני. ולהתפטר כשיש צורך להתפטר. אליטה המבקשת לא להיות אליטה אלא סוללת דרך כדי שכל העם יהיו כוהנים של חברה מתקדמת, ובכל זאת יש ייסורים הנובעים מכך מה בעצם הלך לאיבוד ומה אין בו כבר צורך. שהרי הצד המשימתי עיצב במידה רבה את הוויתו של הקיבוץ אך לא פעם המשימה אובדת .לעתים זהו שלב מרגיע כמו קיבוץ ספר שהגבול התרחק ממנו. גם פה יהיו חברים שלא יוכלו לשאת את השינוי שהתחולל וירגישו כי כל הוויתו של הקיבוץ השתנתה . יהיו אפילו כאלה שיעזבו את הקיבוץ כי התרגלו לראותו כמשלט. אך עניין המלחמה הוא ברור ומובן אך קחו לדוגמא את אותו קיבוץ שביקש להיות קיבוץ של רועים, קיבוץ אלונים שיום אחד חיסל את העדר שלו. או קיבוץ של דייגים כמו קיבוץ סער שיום אחד חיסל את הדייג. שלא לדבר על קיבוץ חולתה שכל האתוס שלו היה בנוי על היכולת שלו להסתגל וליצור על הימה המיוחדת של החולה ויום אחד ייבשו את החולה. רגעים אלו הם קשים ביותר להוויתו של הקיבוץ. תמורות כאלו הם נחלת כל קיבוץ גם אם הדבר אינו נראה במבט ראשון. שינויים אלו במשימה יכולים לפתוח במסע נוסטלגי לעבר, להפוך להדחקה מסוכנת הפורצת בכעס על המציאות המשתקת ויכולה להיות הכרה נמשכת שקהילה זקוקה למשימה לא רק ליחד דביק. התמורה החלה במשימה יכולה להיות חלק מתבונת הקהילה הזוכרת ומקדמת כאחד. עברה מאפשר לה חלום לביצוע. אמון הכל כך דרוש כדי לפעול במצבים של אי וודאות.
ארגון הצריכה
נביא דוגמאות לצד המיוחד ברוח האחווה, לשיתופיות המארגנת. אנסה לפרט קצת על שני פרקים מתולדות מחסן הבגדים המשותף או הקומונה. כיצד הן נולדו ? התמורה הפרגמטית של השיתוף בבגדים החלה בכנרת על ידי הסבתא של נעמי שמר. היא שבאה מתחום החייטות הגיעה לחצר כנרת והיא נחשבה כזקנה מדי כדי לעבוד. היא כבר היתה בשנות הארבעים שלה לעומת החברים שהיו בשנות העשרים שלהם. היא החליטה להיות מעורבת על ידי שתתקן את בגדיהם של החברים. בשלב מסוים נגמרו הבגדים שהחברים הביאו עמם והיא ביקשה מן הגזבר לקנות לה בד שתוכל לתפור בו בגדים לחברים. מכאן החל להתפתח מחסן הבגדים של החברים. הבעיה המעשית עוררה את היצר לשיתוף.
לא כך אירע בקיבוץ א' של השומר הצעיר . הקיבוץ שהשתתף בסלילת הדרך מרמת ישי לחיפה החליט אחרי שיחה נלהבת להקים קומונה של בגדים . החברים הביאו את ארגז בגדיהם הפרטי למדורה , הם רוקנו את הבגדים לארגז הגדול של הקומונה, רקדו והשליכו תוך ריקוד את ארגז בגדיהם הפרטיים שרוקן לתוך המדורה. כך נפטרו מעול הקניין הפרטי. זה לא היה צעד פרגמטי אלא התפרצות אמונית. בקיבוץ אנו מוצאים גם צעדים פרגמטיים הנשענים על אמונה חשאית וגם התפרצויות טקסיות שבאות לבטא את החלום הגנוז לתיקון חברתי.
יש חלום המחפש ביטוי וביטוי המתחקה אחרי החלום שעומד מאחוריו.
חינוך
היסוד השלישי שאני רוצה לעמוד עליו זוהי האמונה הבסיסית שמשהו צריך לעבור בין הדורות. שהניסיון צריך להפוך לדרך של חינוך. אך חינוך המכבד את המתחנך לא רק כממשיך אלא כיוצר, כסולל דרך משלו. שמקבל את הלגיטימיות בתוך תהליך החינוך. היום אנו מוצאים המון מערכי החינוך שגובשו בחינוך הקיבוצי בחינוך הדמוקרטי, בחינוך האנתרופוסופי, בכל המצוקה שמבטאים מחנכים נגד החלודה התוקפת את המערכת החינוכית . חלודה זו ניזונה ממחלות חברתיות עמוקות המושפעות מחרדות נטישה, מפוסט טראומות ממוסדות. כל אלה השפיעו גם על המערכת החינוכית בקיבוץ אך יש לזכור שהמערכת החינוכית הקיבוצית נוסדה כמערכת רחבה וחופשית דווקא בתקופה של שיא ניצחונה של התרבות האנטי הומניסטית אוטוריטארית בעולם. היכולת של הקיבוץ לפתח מערכת שכזו בלב ליבה של תקופה אוטוריטארית נובעת לעניות דעתי הן ממורשת קהילתית עמוקה והן מחיי יחד עשירים. היא מורדת במובן העמוק של המילה: היא מאמינה שביכולתה לא רק לחקות אלא גם לחולל . היו גם בה לא מעט פינות דוגמאטיות אך מערכת הקשרים שהיא פתחה לטבע , לעבודה, לאמנות היתה חזקה מהדוגמתיקה הפוליטית המגוונת שהיא הטיפה לה.
אחד מבוגרי המוסד של השומר הצעיר במשמר העמק אמר לי פעם : לא היה ניסוי פדגוגי שלא עשו עלינו. שאלתי אותו ומה הבנת מכל זה ? והוא ענה לי : שסמכו עלינו. מערכת חינוכית שמסוגלת להאמין בחניכיה במיוחד בתקופה של משבר מתמשך ויתמות גדולה צריכה להתכוון ברצינות למעשה החינוכי. יאנוש קורצ'אק ביטא את הדבר נפלא. הוא ביקר בארץ והסתובב במיוחד בהתיישבות. הוא אמר אתם עושים שטויות גדולות. למשל אתם מוציאים את התינוקות לשמש. בארץ ישראל אתם צריכים לתת להם שמש? הם צריכים מים! פה זה לא ארץ הקרח!!
הוא מספר שלקחו אותו להסביר חינוך לקיבוץ נען. החברים לא הבינו את השפה הפולנית . יאנוש קורצ'אק דיבר וחבר תרגם את דבריו. לילה שלם ישבו ודיברו על חינוך ולא היו להם ילדים ! והוא מסכם שאולי זו מערכת שעושה שטויות אך היא רצינית! זו מערכת המאמינה בחינוך, בילד ובתהליך הדיאלוגי שבין התרבות לאדם.
שינוי
השינוי האחר המתרחש בקיבוץ הוא השינוי באורחות החיים. חלק ממנו הוא שינוי הנובע מעליית רמת החיים. נדמה לי כי צריך לראות את הדבר כשינוי המתחולל במחנה פליטים גדול שבו האדם נתון כל הזמן להוויית היחד. אין פרטיות. קירות האוהלים אינם מספיקים כדי ליצור את הפרטי. מבחינה חומרית הקיבוצים לא היו שונים ממחנה פליטים אלא שהם היו מכוונים על ידי אתוס של יחד אוטופי. שיצטרך לבנות את עצמו. והוא מבקש לבנות את עצמו על בסיס של אמונה בהסתפקות במועט , בחיי עבודה, במחויבות לפנות מקום לאלה שיבואו. שלא כמו ברוב מחנות הפליטים ושכונות העוני הוא עסוק בעתיד. הוא מרבה לתכנן וליצור.
חלק מהקיבוץ בנו את דרכי צריכתם מתוך הניסיון המצטבר והמצבים המתפתחים. חלק ביקשו להטרים מצבים וליצור מאגר של חוויות המעצים את תחושת היחד האחראי.
אך מאמצע שנות השמונים החל שינוי מסוג אחר בקיבוץ. כבר לו תהליך של דיון, הצדקה על ידי הצורך להתפתח ולהביא את הקיבוץ לאופקים חדשים יש קולות הקוראים לסתימת הגולל, לטריקת דלת להפיכת הקיבוץ למשהו אחר. כך תהליך שהסתמן במשך שנים ארוכות שהקיבוצים היו לקיבוצים דומים יותר ויותר במבנה שלהם, באורח חייהם ובתבונתם הקהילתית שוב היו הקיבוצים שדה לניסיונות מרובים. לשוני גדול. הם החלו לשקף את הבלבול וחיפושי הדרך החשדניים של הסביבה.
אצל חלק השינוי נבע מתוך תפישה אקטיבית שהקיבוץ נבחן ביכולתו לתמורות אצל חלק אחר הצורך בשינוי נבע מתוך אובדן אמונה וניסיון להתאקלם בכורח הנסיבות שנוצרו. משבר כלכלי של המשק היצרני וניצחון המשק הפיננסי. שינויים במעמד המשק הפריפריאלי ומשבר החקלאות. היו קיבוצים שביקשו לעבור תהליך מהיר של עיור. היתה תחושה כי אם לא כן הבנים יאבדו לקיבוץ. התהליך התחולל בשעה של משבר של הזדקנות מהירה של דור המייסדים של העלייה החמישית שעמד שנים רבות במרכז ההוויה הקיבוצית. דור ראשון להזדקנות.
חלק בקשו להפוך את הקיבוץ לאנדרטה שבצילה חיה חברה דומה לחברה הפרברית במרכז המגאפוליס. אך רבים חשבו כיצד בתוך החברה החדשה שהתהוותה למצוא מקום לרעיונות של הקיבוץ בלי להשתעבד לדפוסים ישנים. הדור החדש הצומח עתה בקיבוץ יכריע האם ניסיונות אלו יביאו לרנסנס או לשכחה. אחרי שלפחות במראית עין המשבר הדמוגרפי הסתיים והצד הכלכלי שוקם נראה כי חיפושי הדרך מקבלים תאוצה. כיצד בחברה שהפכה לכל כך אנטי שוויונית ניתן להגביר את האחווה שתקדם ליתר חירות וליתר שוויון ערך האדם.
תכנון הקיבוץ
תכנון הקיבוץ היה תכנון של בית לקהילה. בית שבו חדרים למגורי יחידים ומשפחות המשתתפים יחד בשירותים ובגן. בית שיש לו שטיח לפני כניסתו : שדות הקיבוץ והטבע הרוחש מסביבו. בית שיש לו חצר אחורית האזור המשקי ולב שהוא חדר האוכל ומוסדות הצריכה של הקהילה. שלא ככפרים אחרים שבלבם עוברת הדרך אל העיר הגדולה הקיבוץ השאיר את עצמו משוחרר מהדרך העירה. ביסוד התכנון של הקיבוץ היתה התפישה של השיבה אל הטבע. אל האחריות אל הטבע
לא פרבר לעיר אלא אלטרנטיבה לה. חשוב לא פחות היה התהליך של תכנון הקיבוץ שבעיקרו היה שיתוף של המתכננים , המממנים והדיירים. שיתוף פעולה זה היה רווי מתחים המוסדות שממנו את הקמת הבתים והמתקנים היו בהחלט צד. הם ראו את עצמם כמצננים את הלהט של המתכננים ושל הדיירים בוערי החזון. המתכננים ראו עצמם כנציגי החלום שאיננו יכול לתרגם עצמו לשפה של תכנון. הם ניסו לעתים לתרגם באופן רדיקלי את ציפיותיהם מאנשי החלום. לעתים מעבר למה שחברי הקיבוץ ביקשו. אך היה חשוב שעוד כשהקיבוץ או חבריו לא השקיעו מכספם הם התעקשו להיות מעורבים.
בדרך כלל הדיירים הם המנצחים את אנשי החזון והתכנון . אם אנשי החזון מבקשים שחזונם יתמיד עליהם לשכנע את החיים אותו שירצו ללכת בעקבות החזון . אנו יודעים שלמשל בירושלים ביקשו להקים עיר גנים. מסרו את התכנון למתכנן נוצרי והוא תכנן שכונה שבה עצים ואבנים שמשו יחד באווירה אוטופית מטהרת. זוהי מאה שערים של היום שהכל יסכימו אתי שעיר גנים לא רוצה להיות. ואולי זה גם יסוד של תקווה . ייתכן שהילדים שמתגוררים בגורדי השחקים יבקשו להפוך אותם לבתי קהילות נושמות טבע.
על חדר אוכל רוקד
אני רוצה לספר לכם על איש קיבוץ געתון מתכנן בן תשעים שעדיין מתכנן. אביו היה צבעי שצבע אבני דרך מפולין להונגריה וכשהגיע לבודפשט השתקע בה. הוא היה צבעי בתים וחבר בתזמורת חתונות עממית. הבן שהיה מסתובב עמו כשצבע בתים קיבל ממנו שתי מתנות סרגל חישוב וכינור. משניהם נולד חזונו להיות מתכנן וכנר. אלא שבאמצע הסיפור נכנס היטלר והשואה. הוא היה חבר בתנועת נוער ציונית אך עבר את כל מאורעות המלחמה והגיע ארצה כמעפיל שאוניתו נטרפה בים אך הוא הצליח להציל את כינורו ולהגיע לקפריסין. ומשם ארצה. הגרעין שלו שבראשו עמד הוא ככנר, חברו הצייר ומשורר הם וחבריהם שהיו דומים להם באינטנסיביות התרבותית ובחוויות שעברו בנו קיבוץ. הוא ביקש מהקיבוץ והתעקש ללמוד ארכיטקטורה .הוא האמין שחבר הקיבוץ יכול להיות גם המתכנן של קיבוצו ושל הקיבוץ בכלל. ואכן הוא תכנן את הבתים בקהילתו . בניגוד לדרכם של בני דורו הוא ביקש לשלב אמנות בבתים שתכנן. לא מעט נעזר בחברו הצייר. הוא בנה בגעתון חדר אוכל מיוחד במינו מעוטר בדברי אמנות. אביו שעלה ארצה צבע את חדר האוכל. מאבני דרך עבר לאבני בנין.
המתכנן חלם שבנו ימשיך בדרכו או בכינור או בסרגל החישוב. אך עוד חברה היתה בקיבוצו. ילדה שגדלה במשפחה מסורתית וגילתה דווקא באושוויץ כי היא רקדנית. היא רקדה לעיני חברותיה אך לא לנאצים. באושוויץ נדרה נדר שאם תשרוד תקדיש עצמה לריקוד. היא הגיעה לגעתון והיתה הגננת של ילדו של מנחם באר המתכנן . היא שכנעה את הבן להפוך לרקדן. לימים היה לאחד מגדולי הכוריאוגרפים בארץ רמי באר.
באו שינויים. חברי הקיבוץ הדירו את עצמם מחדר האוכל הקיבוצי. חדר האוכל היה שומם. והנה קם הבן ויחד עם אביו יזמו הפיכת חדר האוכל למקום לימוד ריקוד. נשאר אותו מבנה המעוטר בדברי אמנות והיום הוא משמש לתלמידי ריקוד מכל העולם שבאים לרקוד במקום. כשבנינו את חדר האוכל אומר מנחם ביקשנו מהקונסטרוקטור שייחשב איזה חיזוק צריכה הרצפה של חדר האוכל כדי שתוכל לשאת את מחול ההורה של חברי הקיבוץ . עתה היא צריכה לשאת את משקלו של הריקוד של רקדני העולם הגדול.
המבקשים לאכול בקיבוץ געתון באים לבית ילדים קטן שהוכשר לכך. זכר לימי הגדולה של חדר האוכל. ועדיין מנחם בן התשעים מנגן עם בניו ברביעייה מוסיקלית.
דומה כי בסיפורו יש משהו שיכול ללמד אותנו כיצד ניתן לחולל תמורה מבלי לאבד את הזכות לחלום, לתכנן לגלות אחריות ואחווה.
עץ האבוקדה של חיותה
בשנות החמישים ביקשו להעביר מים מן הירדן לבית שאן. תכננו צינור גדול וישר שיביא את המים לאן שהם צריכים להגיע. אלא כשבאו המודדים הם מצאו עצמם מול חיותה בוסל ממייסדות קיבוץ דגניה. היא אמרה : כאן יש עץ אבוקדה ששתלתי. אתם רוצים לעקור אותו כדי לפנות מקום לצינור הישר? ואני אומרת לכם שעץ אין עוקרים. ואני מכאן לא זזה.
אתם יודעים שהיתה לנו ראש ממשלה גולדה מאיר שטוענים שהיתה אישה נועזת מאד. יש הטוענים שהיתה נועזת מדי. אך אני אגיד לכם מה היה גבול נועזותה . זו היתה חיותה בוסל. חיותה היתה לסמל חי לרעיון שחרור האישה והשיתוף. חיותה בוסל הרימה טלפון לגולדה והסבירה לה שעץ אבוקדה אין עוקרים. אז עד היום הצינור עושה עיקוף. הוא הלך מסביב לעץ האבוקדה. עברו הרבה שנים נדמה לי שעץ האבוקדו מת גם חיותה וגם חולדה. אך הוויכוח לא הסתיים . בין אלו שטוענים שיש לגלח את כל העצים בדרך לקידמה לבין אלו הטוענים שמוטב לא היה להניח את הצינור או שהיה צריך להניח אותו מסביב לכל עץ גם אם לא יגיע לבית שאן. נדמה לי שבעניין זה צריך להאזין גם לתפילתם של יהודים המבקשים מהקדוש ברוך הוא שלא יאזין לתפילתם של הולכי דרכים כי אם תקוים תפילתם לא ירדו גשמים על העולם. הערצת הקידמה הטכנולוגית צריכה להקשיב לקול השני הלוחש כל הזמן הכוח יודע גם להשחית.
עבודה זרה וניכור
אני מבקש לומר משהו לסיכום. אני מקבל את דעתו של חלוץ גדול שהלך בעקבות חכמי ישראל בדורות רבים וקבע שיהדות היא מאבק נגד עבודה זרה. עבודה זרה יכולה להתבטא באופן אכסטטי בהיבריס של פולחן עצמי ורצון למלא את העולם בצלמי תהילה ושלטון. אכסטזה כזאת מבטאת נעילה של האדם בתוך עצמו בלי לתת מקום למורכבותו, ליסוד הטראגי של חייו, וליכולתו לנהל דיאלוג עם זולתו. מצד שני עבודה זרה יכולה לבא לידי ביטוי בניכור המדכא תקווה לביטוי עצמי והופך למנגנון של הקטנה עצמית וכניעה בפני מה שנראה כתהליך הכרחי גדול עלי ועל החברה בה אני חי.
הקיבוץ בדורו הראשון היווה ערעור על הניכור והעבודה הזרה. הערעור אין משמעותו התגברות, פתרון, אלא ערעור מתמיד שאינו משתנה גם בתמורות הטכניות וההיסטוריות המתחוללות מסביב. הוא שייך למה שאני קורא בכל דור ודור. בכל דור ודור צריך לגלות את יסודות העבודה הזרה המלווים אותו. המאבק נגד העבודה הזרה צריך לבירור חברתי, למחלוקת מתוך בדיקה מתחדשת .מתן היתר גורף לביטוי עצמי, ליחס מחויב לטבע ולאדם. יצירת גשרים בין מפגש בינאנושי במשפחה בקהילה לבין יכולת לראיה רחבה של עם, של מדינה של תרבות ושל משפחת העמים.
קבוצות שיתופיות היום
בעשרים השנים האחרונות אנו רואים צמיחתם של קבוצות רבות המושפעות מרעיון הקיבוץ בידיעה ובלא ידיעה. חלק מושפע ברצונו לחיות בקבוצה וחלק במשימה, חלק בחדשנות וחלק בהצמחה של שורשים. הם מבקשים מרכז לחייהם, מרכז שאובד בהרבה פינות של החברה הישראלית. הם מבקשים לעשות לתיקון לא כאוטופיה רחוקה אלא כניסיון מתמיד לבנות בסיס לחברה ועולם לדורות. הם יחידים וקבוצות פועלים בתוך צונאמי גדול ללא מרכז או גרעין. סחף עצום וזרימה ענקית בעלי כוח אדיר וללא כיוון. האם יצליחו יחידים וקבוצות בתוך הזרם הזה לפעול, ליצור אלטרנטיבות ?
הקיבוץ : גלגולו של ניגון
אני מבקש מכם לקבל את דבריי בהסתייגות. אני יודע שיש מושגים רציניים המתארים בכינויים טובים ורעים את מה שאני עומד לעשות כאן בשעה הקרובה. אני לא אובייקטיבי גם כשאני מנסה. אני מסוג החוקרים שכותבים על מי שהם אוהבים. מנסים לגלות את האמת על אלה שהם אוהבים בלי יומרה. אז קבלו את דברי כעדות ולא כמחקר. קבלו את דברי בזכות מלאה לבקרם.
תמונות מן החלון
אני רוצה לתאר לכם תמונה בה נתקלתי כחוקר העלייה השנייה. כשהיו חלוצי העלייה השנייה בשנות התשעים שלהם באתי לשוחח עם כמה מנציגיהם בכפר יחזקאל. שם היה מעוז חשוב של החבורה. היה להם אפילו מועדון קטן אליו היו באים כדי לשוב ולשיר את שיריהם המיוחדים.
שוחחתי עם אחת הגיבורות שלי , חלוצה בת תשעים, אחרי שהפתעתי אותה בבואי הבלתי צפוי ביום חמישי אחר הצהרים. היא כבר הניחה את הכיסאות על השולחן כדי לבצע את השטיפה השבועית. כשהגעתי חייכה, הורידה את הכיסאות הביאה מי וורדים שהכינה, התבוננה דרך החלון ואמרה : תראה איזה יופי ! עכשיו כבר יודעים איך לחיות: הנה הדשא, הבוץ נעלם ויש בריכת שחייה. ממנה הלכתי לחבר שני מהעלייה השנייה. הוא ישב בביתו וקרע פתקאות. שאלתי אותו מה אתה עושה והוא ענה לי בזעף : אני משמיד את העלייה השנייה. למה? כשהייתי ילד ענה נוצרים אמרו לי כי רצחנו את המשיח. אתה רואה את אפי השבור? זה מהקרב ההוא. ועכשיו אני יודע : אנחנו הורגים את משיחינו : תסתכל בחלון אתה לא רואה להיכן הגענו? חיי הלוקסוס האלה! הדשאים מכסים על כך שבגדנו במה שיצאנו לשמו בנעורינו. קיבלתי הלם. רצתי אל האישה עם מי הוורדים. סיפרתי לה על מצוקתו של חברה.
-אל תדאג. במועדון נפגש. נפגש ונשיר. אנחנו יודעים איך לטפל בייאוש.
שיחה זו חקוקה בלבי כל פעם שאני צריך לעמוד בפני דין של המאזינים המבקשים לדעת משהו מהיכולת של השתנות וההתמדה של הקיבוץ. זה חלון אחד מורכב ומיוחד במינו.
חירות שוויון, אחווה
עקרונית מה חיפש הקיבוץ ? אני נאחז בדברי בובר שטען בימי המלחמה הקרה שאסונו של העולם הוא שמערכי המהפכה הצרפתית חירות שוויון אחווה החירות הלכה מערבה ושכחה את השוויון, השוויון הלך מזרחה ושכח את החירות ואת האחווה שכחו כולם. אז אם להגדיר מה רצה הקיבוץ לעשות זה לקדם את החירות והשוויון באמצעות האחווה. לא באמצעות המשטר, אלא באמצעות הבחירה, לא באמצעות תכנית על אלא באמצעות מפגש אנושי. באמצעות קריאה לאחריות הדדית וליצירה.
הבעיה הוחרפה בגלל שאי השוויון כבר איננו מצב עובדתי המזמין ליתר מגוון אנושי, לשחרור מלחץ לאוניפורמיות ולקולקטיביזם. הוא הפך לאמצעי שליטה, לדרך לארגון אמונות הציבור ולדחף להגביר את ההשפעה של מיעוט. אי השוויון היה למכשיר החשוב ביותר להכחדת יסודות של החירות ומהווה מוקד ענק של הפעלת מניפולציות וערעור על הערבות ההדדית. כך גם היה גם גורלה של החירות שבשלילתה את השוויון היא פגעה ביכולת הקיום שלה עצמה. היא הפכה להיתר לשליטה של אדם על רעהו.
גאולה על ידי זיכרון
העם היהודי הכיר יפה את הקול שטען כי הגאולה תגיע דרך הזיכרון דבר שנשמע אבסורדי. הרי בשביל לחדש צריך לשכוח !
השכחה היא הדחקה והיא תופיע בסימפטומים או בכאב החלל הריק. היא לא משחררת אין בכוחה לקדם. הקיבוץ ביקש לשוב אל הזיכרון, אל השפה, אל המקום ואל הזמן ובכוחם לתת אמון ביכולת לשחרר ולקדם אל הלא נודע. אך היה לו ברור כי יש מחיר לזיקה זאת למחר הנשענת על תרבות וזיכרון. בדרך לשינוי צריך לערוך צעדים כואבים. למשל כדי להגשים יש להפוך למהגרים, לעזוב בית הורים ומערכות חברתיות ותרבותיות אליהם הורגלנו. הקיבוץ נולד בשעה של התפוררות חברתית ותרבותית גדולה. יציאה מהעיירה ומהגטאות, פוגרומים, מלחמות עולם ומלחמות אזרחים. מדברים בזעם רב על פולחני האדם החדש אך צריך לקחת בחשבון כי אנחנו מדברים על מותו של האדם הישן במלחמות אפוקליפטיות אותן עבר המין האנושי. והעם היהודי בפרט. כיצד יוכל בתנאים מיוחדים אלו ליצור מסגרת שמעודדת תיקון ? כיצד לא ייפול קרבן לפעולותיו בזירות חדשות .
מגאפוליס
אני מגיע למגאפוליס ההולכת ומתהווה בארץ, המחליפה במהירות מחזון עיר גנים למגדלי בבל חדשים ושכונות עוני. כיצד יצמחו ילדים לחיי קהילה, לקשר אל הטבע, ליצירת אמנות בתוך מבנים דיכוטומיים כאלה. אחד החלוצים אמר בשנות החמישים 'למצוקה יכולנו האם נוכל רווחה ? ' והיום השאלה היא כיצד נוכל לנווט עצמנו בתוך החלה של הדו קוטביות אותה אנו מטפחים בה רחוב מאותת מצוקה וחצרות סגורות וסטריליות מצד שני? נצטרך להיעזר בזיכרון המאפשר יצירה .
במגדל בבל הקדמוני העונש היה בלבול השפות ,ריבוי השפות , אך אנו רואים היום כי גם איחוד השפות התקשורתי , הגלובלי יכול להקים את מגדל בבל . לפי המדרש כשכלי של בוני המגדל היה נופל היו מתאבלים עליו אך כשאדם נפל ומת בו המשיכו לעבוד. אנו מערבבים את הגלובלי עם האוניברסלי. את האחריות למין האנושי עם היכולת שלנו לשלוט על טבע ואדם.
השאלות שהקיבוץ שואל
באיזה מובן יוכל הקיבוץ לתרום לדיון ? על ידי הזיכרון של השאלות שהעסיקו אותו כחברה וולונטרית, רב גונית, מחנכת, מנסה לפענח את המטלות המוטלות עליה ולהתחבט כיצד לבצע אותן במינימום פגיעה ביכולת להצמיח חברה רב דורית החיה תוך פרספקטיבה ומעורבות.
הקיבוץ לא הצליח לשחרר את האישה אך הוא הצליח להעמיד את השאלה על סדר יומו. הוא לא הצליח לפצח את הקוד שאדם יעבוד כדי לחוש שהוא שייך שהוא יוצר ולא משום שהוא מבקש לשלוט. אך הוא העלה את השאלה. הוא לא הצליח בפתרון השאלה של המשפחה בתמורותיה אך הוא שאל את השאלה והתמודד עמה.
אקולוגיה
אהרון דוד גורדון שהיה המורה הגדול של הקיבוץ כפר ביכולת של מודל, צורת חיים, לקדם את האדם. הוא טען כי האמונה בצורת חיים, בתכנון באה כתחליף להתמודדות האמיתית. לדעתו הבעייה שלנו היא לא לשלוט בטבע אלא לחיות בו כמשתתפים. לא כצופים, לא כתיירים אלא כעובדים בו. הוא היה האקולוג העברי הראשון. לדידו הקמת החברה איננה במאבק המשותף שלה בטבע מאבק המשתקף בהפשטה של יצר השלטון והפיכתו לכוח המשתלט על האדם. במקום זה הוא הציע לשוב אל ההכרעה לחיות חיים מלאים לא כרומנטיקון המעדיף רגש על שכל, המבקש להשתחרר מהתבונה והמוסר אלא כמי שרואה אותם כחלקים הזקוקים לחיבור מחדש.
גורדון לא ביקש שלטון על הטבע אלא חיים משותפים עמו. בתחילת המאה הוצעה הצעה להקים אוניברסיטה עברית. היא היתה מיועדת לכל היהודים שנעלו בפניהם שערי הלימודים הגבוהים בעולם. הם היו רבים. ביישוב בארץ התעוררה מחלוקת גדולה האם ההשכלה לא תביא אותנו לשוב אל הדפוס של התלישות מהעבודה ומהטבע ? הכל ציפו שגורדון יביע התנגדות חריפה לפרויקט והופתעו לקרוא את מאמרו על הנושא שטען אנחנו לא מבקשים תיירים המבקרים בטבע ולא איכרים בורים מעריצי עיר. אנחנו רוצים לא עיר ולא כפר. יש ללמוד ולהיות בטבע. לחיות בטבע כעובדים. יש לבטל את הברירה בין ידע וטבע. להפוך את הידע לפותח חלונות לחיים ולא לנועל אותם.
עלינו להרכיב לאנושות מכשירי שמיעה מורכבים ומודרניים כדי ללמוד להאזין מחדש לטבע ולעצמיותם של בני האדם. לשם כך אנו צריכים הרבה ללמוד אך לא לימודים המרבים שלטון מלומדי של איש ברעהו , לא לימודים המחזקים את ההיררכיה ואת הבדידות אלא לימודים שגם מקרבים בין בני האדם. לימודים היודעים לחפש את הקשר מעבר לתקשורת, המאמינים ומחזקים את הברית האנושית ואת הברית המורכבת עם הטבע. גורדון לימד אותנו כי הברית הבינאנושית שלא משתפת את הקשרים אל הטבע נוטה להתנוון. שהחברה המנותקת מהטבע נוטה להסתגר גם בין בני האדם. כמובן בעולמו של גורדון היו לכך ביטויים שונים מאשר בחברה שבה אנו חיים. כשגורדון נפרד מאתנו היו בארץ לא יותר מששים קילומטר כביש סלול. לא יותר ממאה חמישים טלפונים שדיברו 4000 שיחות טלפון בשנה. אך הבעיה כבר היתה קיימת .
הכרתי איש כלכלן יהודי אמריקאי שהוזמן לברית המועצות אחרי פירוקה כדי לייעץ לה מה לעשות עם הגרוטאות האטומיות. האם אפשר להסב בית ייצור ענק לחימוש אטומי לבית חרושת למחבתות. הוא דיבר על החוויה בכאב גדול. אך הוא הבין יפה את השאלה הגדולה בפניה עומד האדם בן זמננו.
הלמטה הוא הלמעלה
מה אמר הקיבוץ מול מציאויות כל כך מכריעות וגורליות? נתחיל מלמטה. הלמטה הוא הלמעלה : יצירה של יחיד ההופכת ליצירה של יחד. יחד המתמודד עם קטנות וחושב על גדולות. האתגר איננו וויתור על פרטי רקמת היחד הקטן אך לנסות תמיד לראות את המשמעות שהוא מכיל למעגלים הרחבים יותר. כמו שאנו לומדים מכל משפחה להתמודד עם אחריות הדדית, עם אהבה ושליטה שאינם הופכים להפשטה מוחצת את הריבוי שאנשים נושאים כבני תמותה, המעבירים איש לרעהו מורשת והנכנסים כל פעם לעולם מתחדש. הקיבוץ האמין בחשיבות של הכלכלה והפוליטיקה אך לא ביומרתם להיות מפתח יחידי. הם צריכות לשרת ולא להיות אדונים. הן רגישות לאלים ולשינויים לא פחות מהיחיד ומהקהילה. הן קיצורי דרך הכרחיים ומכילות לא פחות מכשולים ועיוותים מאשר תחומים של יחיד או של קשרים לא פורמאליים.
המשימות והקיבוץ
הקיבוץ היה אליטה. אך כמו שאמר אבא קובנר היא לא ביקשה להיות למעלה אלא לפני. ולהתפטר כשיש צורך להתפטר. אליטה המבקשת לא להיות אליטה אלא סוללת דרך כדי שכל העם יהיו כוהנים של חברה מתקדמת, ובכל זאת יש ייסורים הנובעים מכך מה בעצם הלך לאיבוד ומה אין בו כבר צורך. שהרי הצד המשימתי עיצב במידה רבה את הוויתו של הקיבוץ אך לא פעם המשימה אובדת .לעתים זהו שלב מרגיע כמו קיבוץ ספר שהגבול התרחק ממנו. גם פה יהיו חברים שלא יוכלו לשאת את השינוי שהתחולל וירגישו כי כל הוויתו של הקיבוץ השתנתה . יהיו אפילו כאלה שיעזבו את הקיבוץ כי התרגלו לראותו כמשלט. אך עניין המלחמה הוא ברור ומובן אך קחו לדוגמא את אותו קיבוץ שביקש להיות קיבוץ של רועים, קיבוץ אלונים שיום אחד חיסל את העדר שלו. או קיבוץ של דייגים כמו קיבוץ סער שיום אחד חיסל את הדייג. שלא לדבר על קיבוץ חולתה שכל האתוס שלו היה בנוי על היכולת שלו להסתגל וליצור על הימה המיוחדת של החולה ויום אחד ייבשו את החולה. רגעים אלו הם קשים ביותר להוויתו של הקיבוץ. תמורות כאלו הם נחלת כל קיבוץ גם אם הדבר אינו נראה במבט ראשון. שינויים אלו במשימה יכולים לפתוח במסע נוסטלגי לעבר, להפוך להדחקה מסוכנת הפורצת בכעס על המציאות המשתקת ויכולה להיות הכרה נמשכת שקהילה זקוקה למשימה לא רק ליחד דביק. התמורה החלה במשימה יכולה להיות חלק מתבונת הקהילה הזוכרת ומקדמת כאחד. עברה מאפשר לה חלום לביצוע. אמון הכל כך דרוש כדי לפעול במצבים של אי וודאות.
ארגון הצריכה
נביא דוגמאות לצד המיוחד ברוח האחווה, לשיתופיות המארגנת. אנסה לפרט קצת על שני פרקים מתולדות מחסן הבגדים המשותף או הקומונה. כיצד הן נולדו ? התמורה הפרגמטית של השיתוף בבגדים החלה בכנרת על ידי הסבתא של נעמי שמר. היא שבאה מתחום החייטות הגיעה לחצר כנרת והיא נחשבה כזקנה מדי כדי לעבוד. היא כבר היתה בשנות הארבעים שלה לעומת החברים שהיו בשנות העשרים שלהם. היא החליטה להיות מעורבת על ידי שתתקן את בגדיהם של החברים. בשלב מסוים נגמרו הבגדים שהחברים הביאו עמם והיא ביקשה מן הגזבר לקנות לה בד שתוכל לתפור בו בגדים לחברים. מכאן החל להתפתח מחסן הבגדים של החברים. הבעיה המעשית עוררה את היצר לשיתוף.
לא כך אירע בקיבוץ א' של השומר הצעיר . הקיבוץ שהשתתף בסלילת הדרך מרמת ישי לחיפה החליט אחרי שיחה נלהבת להקים קומונה של בגדים . החברים הביאו את ארגז בגדיהם הפרטי למדורה , הם רוקנו את הבגדים לארגז הגדול של הקומונה, רקדו והשליכו תוך ריקוד את ארגז בגדיהם הפרטיים שרוקן לתוך המדורה. כך נפטרו מעול הקניין הפרטי. זה לא היה צעד פרגמטי אלא התפרצות אמונית. בקיבוץ אנו מוצאים גם צעדים פרגמטיים הנשענים על אמונה חשאית וגם התפרצויות טקסיות שבאות לבטא את החלום הגנוז לתיקון חברתי.
יש חלום המחפש ביטוי וביטוי המתחקה אחרי החלום שעומד מאחוריו.
חינוך
היסוד השלישי שאני רוצה לעמוד עליו זוהי האמונה הבסיסית שמשהו צריך לעבור בין הדורות. שהניסיון צריך להפוך לדרך של חינוך. אך חינוך המכבד את המתחנך לא רק כממשיך אלא כיוצר, כסולל דרך משלו. שמקבל את הלגיטימיות בתוך תהליך החינוך. היום אנו מוצאים המון מערכי החינוך שגובשו בחינוך הקיבוצי בחינוך הדמוקרטי, בחינוך האנתרופוסופי, בכל המצוקה שמבטאים מחנכים נגד החלודה התוקפת את המערכת החינוכית . חלודה זו ניזונה ממחלות חברתיות עמוקות המושפעות מחרדות נטישה, מפוסט טראומות ממוסדות. כל אלה השפיעו גם על המערכת החינוכית בקיבוץ אך יש לזכור שהמערכת החינוכית הקיבוצית נוסדה כמערכת רחבה וחופשית דווקא בתקופה של שיא ניצחונה של התרבות האנטי הומניסטית אוטוריטארית בעולם. היכולת של הקיבוץ לפתח מערכת שכזו בלב ליבה של תקופה אוטוריטארית נובעת לעניות דעתי הן ממורשת קהילתית עמוקה והן מחיי יחד עשירים. היא מורדת במובן העמוק של המילה: היא מאמינה שביכולתה לא רק לחקות אלא גם לחולל . היו גם בה לא מעט פינות דוגמאטיות אך מערכת הקשרים שהיא פתחה לטבע , לעבודה, לאמנות היתה חזקה מהדוגמתיקה הפוליטית המגוונת שהיא הטיפה לה.
אחד מבוגרי המוסד של השומר הצעיר במשמר העמק אמר לי פעם : לא היה ניסוי פדגוגי שלא עשו עלינו. שאלתי אותו ומה הבנת מכל זה ? והוא ענה לי : שסמכו עלינו. מערכת חינוכית שמסוגלת להאמין בחניכיה במיוחד בתקופה של משבר מתמשך ויתמות גדולה צריכה להתכוון ברצינות למעשה החינוכי. יאנוש קורצ'אק ביטא את הדבר נפלא. הוא ביקר בארץ והסתובב במיוחד בהתיישבות. הוא אמר אתם עושים שטויות גדולות. למשל אתם מוציאים את התינוקות לשמש. בארץ ישראל אתם צריכים לתת להם שמש? הם צריכים מים! פה זה לא ארץ הקרח!!
הוא מספר שלקחו אותו להסביר חינוך לקיבוץ נען. החברים לא הבינו את השפה הפולנית . יאנוש קורצ'אק דיבר וחבר תרגם את דבריו. לילה שלם ישבו ודיברו על חינוך ולא היו להם ילדים ! והוא מסכם שאולי זו מערכת שעושה שטויות אך היא רצינית! זו מערכת המאמינה בחינוך, בילד ובתהליך הדיאלוגי שבין התרבות לאדם.
שינוי
השינוי האחר המתרחש בקיבוץ הוא השינוי באורחות החיים. חלק ממנו הוא שינוי הנובע מעליית רמת החיים. נדמה לי כי צריך לראות את הדבר כשינוי המתחולל במחנה פליטים גדול שבו האדם נתון כל הזמן להוויית היחד. אין פרטיות. קירות האוהלים אינם מספיקים כדי ליצור את הפרטי. מבחינה חומרית הקיבוצים לא היו שונים ממחנה פליטים אלא שהם היו מכוונים על ידי אתוס של יחד אוטופי. שיצטרך לבנות את עצמו. והוא מבקש לבנות את עצמו על בסיס של אמונה בהסתפקות במועט , בחיי עבודה, במחויבות לפנות מקום לאלה שיבואו. שלא כמו ברוב מחנות הפליטים ושכונות העוני הוא עסוק בעתיד. הוא מרבה לתכנן וליצור.
חלק מהקיבוץ בנו את דרכי צריכתם מתוך הניסיון המצטבר והמצבים המתפתחים. חלק ביקשו להטרים מצבים וליצור מאגר של חוויות המעצים את תחושת היחד האחראי.
אך מאמצע שנות השמונים החל שינוי מסוג אחר בקיבוץ. כבר לו תהליך של דיון, הצדקה על ידי הצורך להתפתח ולהביא את הקיבוץ לאופקים חדשים יש קולות הקוראים לסתימת הגולל, לטריקת דלת להפיכת הקיבוץ למשהו אחר. כך תהליך שהסתמן במשך שנים ארוכות שהקיבוצים היו לקיבוצים דומים יותר ויותר במבנה שלהם, באורח חייהם ובתבונתם הקהילתית שוב היו הקיבוצים שדה לניסיונות מרובים. לשוני גדול. הם החלו לשקף את הבלבול וחיפושי הדרך החשדניים של הסביבה.
אצל חלק השינוי נבע מתוך תפישה אקטיבית שהקיבוץ נבחן ביכולתו לתמורות אצל חלק אחר הצורך בשינוי נבע מתוך אובדן אמונה וניסיון להתאקלם בכורח הנסיבות שנוצרו. משבר כלכלי של המשק היצרני וניצחון המשק הפיננסי. שינויים במעמד המשק הפריפריאלי ומשבר החקלאות. היו קיבוצים שביקשו לעבור תהליך מהיר של עיור. היתה תחושה כי אם לא כן הבנים יאבדו לקיבוץ. התהליך התחולל בשעה של משבר של הזדקנות מהירה של דור המייסדים של העלייה החמישית שעמד שנים רבות במרכז ההוויה הקיבוצית. דור ראשון להזדקנות.
חלק בקשו להפוך את הקיבוץ לאנדרטה שבצילה חיה חברה דומה לחברה הפרברית במרכז המגאפוליס. אך רבים חשבו כיצד בתוך החברה החדשה שהתהוותה למצוא מקום לרעיונות של הקיבוץ בלי להשתעבד לדפוסים ישנים. הדור החדש הצומח עתה בקיבוץ יכריע האם ניסיונות אלו יביאו לרנסנס או לשכחה. אחרי שלפחות במראית עין המשבר הדמוגרפי הסתיים והצד הכלכלי שוקם נראה כי חיפושי הדרך מקבלים תאוצה. כיצד בחברה שהפכה לכל כך אנטי שוויונית ניתן להגביר את האחווה שתקדם ליתר חירות וליתר שוויון ערך האדם.
תכנון הקיבוץ
תכנון הקיבוץ היה תכנון של בית לקהילה. בית שבו חדרים למגורי יחידים ומשפחות המשתתפים יחד בשירותים ובגן. בית שיש לו שטיח לפני כניסתו : שדות הקיבוץ והטבע הרוחש מסביבו. בית שיש לו חצר אחורית האזור המשקי ולב שהוא חדר האוכל ומוסדות הצריכה של הקהילה. שלא ככפרים אחרים שבלבם עוברת הדרך אל העיר הגדולה הקיבוץ השאיר את עצמו משוחרר מהדרך העירה. ביסוד התכנון של הקיבוץ היתה התפישה של השיבה אל הטבע. אל האחריות אל הטבע
לא פרבר לעיר אלא אלטרנטיבה לה. חשוב לא פחות היה התהליך של תכנון הקיבוץ שבעיקרו היה שיתוף של המתכננים , המממנים והדיירים. שיתוף פעולה זה היה רווי מתחים המוסדות שממנו את הקמת הבתים והמתקנים היו בהחלט צד. הם ראו את עצמם כמצננים את הלהט של המתכננים ושל הדיירים בוערי החזון. המתכננים ראו עצמם כנציגי החלום שאיננו יכול לתרגם עצמו לשפה של תכנון. הם ניסו לעתים לתרגם באופן רדיקלי את ציפיותיהם מאנשי החלום. לעתים מעבר למה שחברי הקיבוץ ביקשו. אך היה חשוב שעוד כשהקיבוץ או חבריו לא השקיעו מכספם הם התעקשו להיות מעורבים.
בדרך כלל הדיירים הם המנצחים את אנשי החזון והתכנון . אם אנשי החזון מבקשים שחזונם יתמיד עליהם לשכנע את החיים אותו שירצו ללכת בעקבות החזון . אנו יודעים שלמשל בירושלים ביקשו להקים עיר גנים. מסרו את התכנון למתכנן נוצרי והוא תכנן שכונה שבה עצים ואבנים שמשו יחד באווירה אוטופית מטהרת. זוהי מאה שערים של היום שהכל יסכימו אתי שעיר גנים לא רוצה להיות. ואולי זה גם יסוד של תקווה . ייתכן שהילדים שמתגוררים בגורדי השחקים יבקשו להפוך אותם לבתי קהילות נושמות טבע.
על חדר אוכל רוקד
אני רוצה לספר לכם על איש קיבוץ געתון מתכנן בן תשעים שעדיין מתכנן. אביו היה צבעי שצבע אבני דרך מפולין להונגריה וכשהגיע לבודפשט השתקע בה. הוא היה צבעי בתים וחבר בתזמורת חתונות עממית. הבן שהיה מסתובב עמו כשצבע בתים קיבל ממנו שתי מתנות סרגל חישוב וכינור. משניהם נולד חזונו להיות מתכנן וכנר. אלא שבאמצע הסיפור נכנס היטלר והשואה. הוא היה חבר בתנועת נוער ציונית אך עבר את כל מאורעות המלחמה והגיע ארצה כמעפיל שאוניתו נטרפה בים אך הוא הצליח להציל את כינורו ולהגיע לקפריסין. ומשם ארצה. הגרעין שלו שבראשו עמד הוא ככנר, חברו הצייר ומשורר הם וחבריהם שהיו דומים להם באינטנסיביות התרבותית ובחוויות שעברו בנו קיבוץ. הוא ביקש מהקיבוץ והתעקש ללמוד ארכיטקטורה .הוא האמין שחבר הקיבוץ יכול להיות גם המתכנן של קיבוצו ושל הקיבוץ בכלל. ואכן הוא תכנן את הבתים בקהילתו . בניגוד לדרכם של בני דורו הוא ביקש לשלב אמנות בבתים שתכנן. לא מעט נעזר בחברו הצייר. הוא בנה בגעתון חדר אוכל מיוחד במינו מעוטר בדברי אמנות. אביו שעלה ארצה צבע את חדר האוכל. מאבני דרך עבר לאבני בנין.
המתכנן חלם שבנו ימשיך בדרכו או בכינור או בסרגל החישוב. אך עוד חברה היתה בקיבוצו. ילדה שגדלה במשפחה מסורתית וגילתה דווקא באושוויץ כי היא רקדנית. היא רקדה לעיני חברותיה אך לא לנאצים. באושוויץ נדרה נדר שאם תשרוד תקדיש עצמה לריקוד. היא הגיעה לגעתון והיתה הגננת של ילדו של מנחם באר המתכנן . היא שכנעה את הבן להפוך לרקדן. לימים היה לאחד מגדולי הכוריאוגרפים בארץ רמי באר.
באו שינויים. חברי הקיבוץ הדירו את עצמם מחדר האוכל הקיבוצי. חדר האוכל היה שומם. והנה קם הבן ויחד עם אביו יזמו הפיכת חדר האוכל למקום לימוד ריקוד. נשאר אותו מבנה המעוטר בדברי אמנות והיום הוא משמש לתלמידי ריקוד מכל העולם שבאים לרקוד במקום. כשבנינו את חדר האוכל אומר מנחם ביקשנו מהקונסטרוקטור שייחשב איזה חיזוק צריכה הרצפה של חדר האוכל כדי שתוכל לשאת את מחול ההורה של חברי הקיבוץ . עתה היא צריכה לשאת את משקלו של הריקוד של רקדני העולם הגדול.
המבקשים לאכול בקיבוץ געתון באים לבית ילדים קטן שהוכשר לכך. זכר לימי הגדולה של חדר האוכל. ועדיין מנחם בן התשעים מנגן עם בניו ברביעייה מוסיקלית.
דומה כי בסיפורו יש משהו שיכול ללמד אותנו כיצד ניתן לחולל תמורה מבלי לאבד את הזכות לחלום, לתכנן לגלות אחריות ואחווה.
עץ האבוקדה של חיותה
בשנות החמישים ביקשו להעביר מים מן הירדן לבית שאן. תכננו צינור גדול וישר שיביא את המים לאן שהם צריכים להגיע. אלא כשבאו המודדים הם מצאו עצמם מול חיותה בוסל ממייסדות קיבוץ דגניה. היא אמרה : כאן יש עץ אבוקדה ששתלתי. אתם רוצים לעקור אותו כדי לפנות מקום לצינור הישר? ואני אומרת לכם שעץ אין עוקרים. ואני מכאן לא זזה.
אתם יודעים שהיתה לנו ראש ממשלה גולדה מאיר שטוענים שהיתה אישה נועזת מאד. יש הטוענים שהיתה נועזת מדי. אך אני אגיד לכם מה היה גבול נועזותה . זו היתה חיותה בוסל. חיותה היתה לסמל חי לרעיון שחרור האישה והשיתוף. חיותה בוסל הרימה טלפון לגולדה והסבירה לה שעץ אבוקדה אין עוקרים. אז עד היום הצינור עושה עיקוף. הוא הלך מסביב לעץ האבוקדה. עברו הרבה שנים נדמה לי שעץ האבוקדו מת גם חיותה וגם חולדה. אך הוויכוח לא הסתיים . בין אלו שטוענים שיש לגלח את כל העצים בדרך לקידמה לבין אלו הטוענים שמוטב לא היה להניח את הצינור או שהיה צריך להניח אותו מסביב לכל עץ גם אם לא יגיע לבית שאן. נדמה לי שבעניין זה צריך להאזין גם לתפילתם של יהודים המבקשים מהקדוש ברוך הוא שלא יאזין לתפילתם של הולכי דרכים כי אם תקוים תפילתם לא ירדו גשמים על העולם. הערצת הקידמה הטכנולוגית צריכה להקשיב לקול השני הלוחש כל הזמן הכוח יודע גם להשחית.
עבודה זרה וניכור
אני מבקש לומר משהו לסיכום. אני מקבל את דעתו של חלוץ גדול שהלך בעקבות חכמי ישראל בדורות רבים וקבע שיהדות היא מאבק נגד עבודה זרה. עבודה זרה יכולה להתבטא באופן אכסטטי בהיבריס של פולחן עצמי ורצון למלא את העולם בצלמי תהילה ושלטון. אכסטזה כזאת מבטאת נעילה של האדם בתוך עצמו בלי לתת מקום למורכבותו, ליסוד הטראגי של חייו, וליכולתו לנהל דיאלוג עם זולתו. מצד שני עבודה זרה יכולה לבא לידי ביטוי בניכור המדכא תקווה לביטוי עצמי והופך למנגנון של הקטנה עצמית וכניעה בפני מה שנראה כתהליך הכרחי גדול עלי ועל החברה בה אני חי.
הקיבוץ בדורו הראשון היווה ערעור על הניכור והעבודה הזרה. הערעור אין משמעותו התגברות, פתרון, אלא ערעור מתמיד שאינו משתנה גם בתמורות הטכניות וההיסטוריות המתחוללות מסביב. הוא שייך למה שאני קורא בכל דור ודור. בכל דור ודור צריך לגלות את יסודות העבודה הזרה המלווים אותו. המאבק נגד העבודה הזרה צריך לבירור חברתי, למחלוקת מתוך בדיקה מתחדשת .מתן היתר גורף לביטוי עצמי, ליחס מחויב לטבע ולאדם. יצירת גשרים בין מפגש בינאנושי במשפחה בקהילה לבין יכולת לראיה רחבה של עם, של מדינה של תרבות ושל משפחת העמים.
קבוצות שיתופיות היום
בעשרים השנים האחרונות אנו רואים צמיחתם של קבוצות רבות המושפעות מרעיון הקיבוץ בידיעה ובלא ידיעה. חלק מושפע ברצונו לחיות בקבוצה וחלק במשימה, חלק בחדשנות וחלק בהצמחה של שורשים. הם מבקשים מרכז לחייהם, מרכז שאובד בהרבה פינות של החברה הישראלית. הם מבקשים לעשות לתיקון לא כאוטופיה רחוקה אלא כניסיון מתמיד לבנות בסיס לחברה ועולם לדורות. הם יחידים וקבוצות פועלים בתוך צונאמי גדול ללא מרכז או גרעין. סחף עצום וזרימה ענקית בעלי כוח אדיר וללא כיוון. האם יצליחו יחידים וקבוצות בתוך הזרם הזה לפעול, ליצור אלטרנטיבות ?
ת