אלישיב ראשי פרקים
אלישיב הוא מושב העובדים הראשון לחלוצים עולי תימן. קדמו עליות של יהודים מתימן בסוף המאה התשע עשרה ובתקופת העלייה השנייה. עליות אלו היו עליות בהן המצוקה עוררה את החלום מחדש. יהדות תימן סערה משיחית משך כל ימי קיומה ושילמה על כך מחירים כבדים. כל התעוררות הולידה עלייה של יהדות תימן, מצוקה גדולה והיאחזות מיוחדת במינה. יהדות תימן יצרה משלה וקיבלה השפעה מספרים, רבנים שליחים. היא הגיבה ויצרה כל השנים. שימרה מה שלא שימרו אחרים התקדמה לאן שאחרים לא הגיעו.
בתקופת העלייה השנייה נוסדו שכונות של תימנים במושבות השונות. שעריים ברחובות, נחליאל בחדרה, שכונות בפתח תקווה תל אביב ומקומות אחרים בארץ. כשהוקמו מושבי הפועלים על ידי חובבי ציון נחלת יהודה ועין חי התגלו הבעיות של שילוב משפחות של תימנים עם רווקים ומשפחות קטנטנות של אשכנזים. הניסיון לבנות מושב של תימנים על אדמות פיק'א במה שהיה לימים חוות הניסיונות ביתניה נכשל. בימי מלחמת העולם הראשונה המצוקה גדלה שבעתיים לנוכח התנאים הקשים בארץ.
הקמת מושב העובדים אלישיב על ידי התאחדות עולי תימן בפעילותו ללא לאות של אברהם טביב וחלוצים בחלקם וותיקים, אנשי העליה השנייה ובחלקה משפחות שהגיעו למקום בעליות אחר כך . הם הגיעו משכונות התימנים בפתח תקווה, רחובות, חדרה, ראשון לציון. התארגנו בארגון וביקשו להשתלב במפעל ההתישבותי הגדול בואדי חווארית הוא עמק חפר. ההתישבות בעמק חפר היתה כבר בלב ההתנגשות הפוליטית בין יהודים וערבים. היא הפעילה הרבה אנרגיה, תככים, מערכת יחסים בין אריסי האזור והשבטים הבדואים נדדו בו.תרומה מכרעת של יהודי קנדה לרכישת האזור ועבודה ציבורית למימוש זכויות חלוצי תימן העלתה את אלישיב על הקרקע.
אלישיב היה למושב חקלאי מעורב במעשה ההגנה, החקלאות, הוא שילב מסורת עם מהפכה אישית. נחרצות עם סובלנות. חום עם התמודדות .
יהדות תימן היא בחלקה יהדות עירונית ובחלקה כפרית. יהודים ישבו באלף כפרים בתימן. רוחנית היא פוצלה בין אלו שתבעו ממנה להישאר במסגרת הלכה לא מעורבת עם קבלה לבין אלו שקיבלו והפנימו את הקבלה והשלכותיה בתחום הפולחן. הקרע הזה התגלה גם בין העולים ארצה מתימן ששמרו על הפילוג ביניהם. גם באלישיב הוקמו בית כנסת של הכפר בנוסח מסוים אך גם בית כנסת ששמר על המסורת הנגדית. לאט לאט הגיעו לנוסח מאוחד אך פינו מקום לבית כנסת קטן ששמר על נוסח של אחד הכפרים בתימן.
עם הקמת המדינה ובואם של יהודי תימן כקהילה שלמה ארצה הוקמה מעברה על יד אלישיב של עולים מתימן. הקשרים בין העולים החדשים לבין וותיקי המושב חשפו את התמורות שעברו הן על המתיישבים הן על העולים. בצד האחווה התגלה גם מתח. אנשי המעברה הקימו את היישוב אליכין.
ראשי פרקים של הספר של יוסף דנין אלישיב
משה בן יחיא דנין מומחה לבניין בתימן20
האימאם יחיא – מלך חסד
יציאת האימפריה העותמאנית שלטון האימאם וחוק היתומים21
איסור העלייה מתימן 1929 הסתננות דרך עדן במסווה של עליה לקבר שבאזי 21
מות אב מביא להסגרת בניו לאיסלם לבתי יתומים להיות לחלק ממנגנון האימאם 22
גיוס הקהילה להצלת היתומים. נישואי קטינים- נשואים נחשבו לבגירים 22
הברחה מכפרים, הגנת שיכים מקומיים 22
האבא דנין עוזר להבריח יתומים, נכלא וניצל על ידי השיך של מקומו 22
פרידה מבני המשפחה חלק מהילדים נשארו בתימן 23
נישואין על יד באר הכפר 23
מסע על חמורים לארץ ישראל 25
על יד קברו של שבאזי 25
ההורים עולים בלי הילדים שנשארים בעדן 27
ניסיון לבריחה מהמשפחה האומנת בעדן 28
עדן באנייה פורט סעיד בדרך לארץ ישראל 29
חיפוש ההורים בארץ 32
פגישת ההורים עם הבנים 33
בראשון לציון 33
צריפים על שכונת נווה ציון 34
קשר לתימן ועזרה מהארץ 39
העלייה לאלישיב 42
התאחדות התימנים וארגון שבזי 43
עין חי הובטחו 12 מקומות לתימנים וניתן רק מקום אחד 44
אלישיב על פי עקרונות תנועת המושבים 45
עלייה להתיישבות 1933 בחודש נובמבר 46
עובדים למען עצמנו 54
שיבא על מצב התימנים באלישיב 58
ואדי חוארית והערבים 59
המוכתר והשיך 60
השיך מגן על היאמאנים 61
1940 מועצה אזורית – היום 63
עיבוד חלקות שבעלי האדמה שלהם נספו בשואה 63
גבולות אלישיב 65
לקראת התיישבות של התימנים א. טביב 76
בין מרמורק, טירת שלום ואלישיב המושב הראשון מחנה יהודה 79
הצריף הקולקטיבי, הבית הפרטי 80
שיטפון בנחל אלכסנדר 85
ההגנה באלישיב בעונת המאורעות 91
יתומים מתימן במשפחה 111
אלישיב, טירת שלום, מרמורק 119
בית בנחליאל 123
טיול לחרמון, לא לדבר עם ביתרים 133
טיול לחרמון, לאמדברים עם ביתרים במשמר הירדן
נוסחי תפילה שאמי, בלאדי ומעורב
בית כנסת באלישיב ליוצאי כפר אחד בתימן 139 – 141
קץ לימודים לבנות 150
שיר הנוער מול המבוגרים 156
ענייני נוער 157
שידוכים, חליזורים ונישואים לשכנה 164
הסירוב למוהר ונישואים בנוסח שרעבי בלדי 166
תמונת התימנים והמשפחה – פלקט של תעמולה ציונית 173
הנסיעה למושב 177- 178
העדרים הערבים בשדה והאמא שורפת אותו 179
אמא לרבים 180- 181
פינוי מרצון של הכפר הערבי 182
אחרי 1948 איחוד משפחות – עולים בשולי אלישיב קונפליקטים ויצירת אליכין 185
המשך האמונות התפלות – חבר קיבוץ לאיש אלישיב – באיזה פקולטה למדת בתימן 187
שם ופה מכאן ולשם משם ולפה. בתרבות הסביבונים שלנו החלפנו את האותיות נס גדול היה שם לנס גדול היה פה. ממשחק של הימורים גרמני בו הנישט היה הנון, הגנץ היה הגימל, הלב היה ההא, ושלכט היה הש, הפכנו את הסביבון למשחק תמים של ילדים ובהם הפה הוא החשוב. הפה היה הצהרת אמונה. פה של ילדים ארץ ישראל יקבץ את כל היהודים משם לפה. בכתבי עולים לארץ המילה פה מופיעה המון והיא מדגישה את העובדה כי כבר איננו שם והיא מתארת את השם המוצנע תחת את גורם ההחלטה בהיותנו פה. יש תקופות והן קצרות בהן איננו רוצים להשתמש בשם ובפה כי היא מצביעה על הצורך לקבל החלטה, והחלטה יש בה גם יסוד של פרידה וכאב, של התאמצות והיא מורה על כך שאולי יש כאן משהו לא טבעי, לא ספונטאני.
בפולין בשנות העשרים והשלושים היה ויכוח בין מפלגת הפה ומפלגת השם כשפה זה פולין ושם זו ארץ ישראל. והנה הסביבון היהודי גלגל את הפה לארץ ואת השם לגלות. כי
תפילת הילדים נענתה בגדול. כאן יושב חלק גדול ואולי מכריע של העם היהודי. אך מה קרה במעבר הזה משם לפה? האם מורשת אבות פעלה כאן או אדיפוס הנדחף לרצח אביו ? האם הוגשם כאן חלום שנחלם שם או שהחלום שנחלם שם נשבר פה? המשוררת פניה ברגשטיין כתבה בטרם עלייתה ארצה שיר לאביה בו היא תובעת מאביה לברך אותה בלכתה כי היא הולכת לפרוע את החוב שצברו אבותיה ואבות אבותיה בחולמם את חלום ציון ובאי צאתם לדרך. אולם לא מעט ראו את העלייה ארצה כצו להתעורר מחלום מהזיה ולעלות ארצה כמימוש של אחריות כלפי המציאות.
שתי נערות חיו בטבריה המסורתית. כרגיל באותם ימים הן היו כלואות בבית. משקיפות נצחיות דרך החלון. מביטות אל הרחוב. והנה יום אחד הן ראו אנשי השומר רכובים על סוסיהם ברחוב הטבריני. מה התחולל שם בחלון לא נדע בדיוק. כיצד גילו אנשי השומר את הנערות גם איננו יודעים. רק ידוע לנו כי הם השתלבו במסורת מקומית עמוקת שורשים וחטפו את הבנות ברצון ליבם והביאו אותן לחוות מרחביה. אין לנו ידיעות בשלב זה על רומאנים סוערים אלא למפגש ארוטי מיוחד עם החזון , עם אורח החיים והרעות החלוצית. אחת הנערות הטברייניות שבה כעבור זמן לביתה אך השנייה נשארה במקום, זנחה את החלון ועבדה בשדה. עם הבית בטבריה לא היה לה קשר. היא רצתה קודם כל להיות בטוחה בהכרעתה. כעבור מספר חדשים כתבה לביתה שהיא חשה בטוב. שהיא עם הפועלים. רק דבר אחד לא כתבה: שהיא עובדת בשדה. היא הבינה כי זה כבר יותר מדי. היא סיפרה כי היא עובדת בהנהלת חשבונות.
יום אחד והיא בשדה ספרו לה חבריה כי בפתח החצר עומד אדם, לבוש בד אנגלי עם שמשייה ומחפש אותה.
-זה אבא היא אמרה. תחזיקו אותו עד שאשטף ואחליף בגדים.
הפגישה בין הבת והאבא היתה נרגשת. היא הסבירה לו כי אין היא מתכוונת לשוב הביתה. האם הסבירה לו כי לא תוכל להסתפק בחלון אל החיים? האבא לא ערער רק הפטיר
בתי היקרה . אני רואה כי אז מאד שזופה כנראה שהדרך אל הנהלת החשבונות מלאה שמש. אשאיר לך את שמשייתי ותוכלי ללכת אל המשרד מוגנת בפני השמש האכזרית.
סיפור זה מבטא בעיניי מנגינה חרישית שקשה לנו לשמוע. האב והבת ידעו יפה כי השיזוף לא בא מהדרך להנהלת החשבונות. האבא ביקש להישאר בסיפור המסגרת לבתו. הוא הבין כי בתו בחרה להגיד לו כי היא עובדת בהנהלת חשבונות כמחווה של פיוס והבנה. הוא ביקש לחבק את הכרעתה , להודיע לה כי הוא אתה בלי לבגוד במה שהוא. הבת רצתה לשמור על כבודו של האבא. השמשייה היא שסיפרה את מה שהחיים הגלויים לא יכלו לומר. כדי להבין את המטלה העומדת בפנינו בתהליך בנייתה של החברה הישראלית תהליך העומד בפנינו היום יותר מאי פעם צריך לשנן את הסיפור ולהכין הרבה שמשיות.
סיפורן של קהילות היהודים ודרך בוגריהן בארץ הוא סיפור שעדיין לא סופר. יש מפלגת הגעגועים לשם המרבה לתאר את העולם שהיה. היא נוטה להסביר את כאבי הפה על ידי האבחנה בין השם האידילי לפה הפרוזאי מדי. ויש סיפורי ציון בהם לפתע מופיע איש, קבוצה או משפחה בנמלה של ארץ ישראל או מדינת ישראל ומתחיל לבנות כאן את אגדת המקום החדש כמרד נגד מה שאירע שם. לשתי המפלגות הללו מפתחות שונים למציאות. הגולה לא תהיה מתוארת על ידם באותה דרך וגם הארץ. . אולם אנו מתעניינים בשאלה כיצד השפיע השם על הפה, כיצד השפיע הפה על השם . מה קרה במעבר הזה עוד צריך להתפענח.
השאלה באה לידי ביטוי חזק בבקשתנו מרבים לשחזר את מה שהביאו במזוודה עמם לפה.או את מה שהיו רוצים להביא במזוודה. שהרי מעשית לא מעט עזבו עזיבת חירום ולא ניתן להם לקחת את מה שרצו. רבים רבים ענו על בקשתי. התברר כי ביניהם מסתמנות שתי מפלגות מרכזיות , זו המבקשת להביא את המקסימום מהשם לפה. השם התרבותי, השם הקולינרי, השם של סיפורי אבות ושל המסורת וזו המבקשת להשאיר הכל אחריה. להתחיל מחדש. להצטייד בזיכרון מחודש. נערה אחת מלונדון שעמדה לעלות ארצה התבקשה לענות על שאלתי בדבר המזוודה . היא שאלה אותי כמה מותר לקחת ? אמרתי לה כמה שאת רוצה והיא השיבה בלי להסס אני אקח עמי את לונדון. היא היתה שייכת למפלגה הראשונה . מצד שני כששאלתי את השאלה פרצה אחת מהמשתתפות בבכי : אני לא הבנתי מה קרה לי אך ערב עלייתי ארצה עליתי על הגג ושרפתי שם את כל בגדי, את כל מכתבי ותצלומי. לא רציתי שהעבר יטריד אותי.
במקום אחד סיפר אחד העולים שמעליו גר חברו ובלילות הוא היה שומע אותו מתהלך מכאן לשם, מכאן לשם. כל לילה עד ששמע חריקה של ארגז על הרצפה והוא כבר ידע. עתה יהיה שקט. שכנו מלמעלה התהלך הלוך ושוב, נאבק עם עצמו עד אשר הזיז את הארגז שהיה טמון מתחת למיטתו והוציא משם מכתבים וצילומים של בית אבא ואז נרגע ונרדם. כיצד ידע השכן מה התרחש שם בקומה העליונה? הוא חי את הבעיה של הכאן והשם. ידוע שאחד האירועים הגורליים שהכריעו את גורלם של יהודי מרוקו בלבטיהם אם להגיע ארצה או להישאר שם היא הכרעה של הממשלה המרוקנית לאסור לשלוח מכתבים ארצה. הכרעה זו זעזעה את השם ואת הפה גם יחד.
ההכרעה לעלות ארצה לא היתה קשורה רק לפה או לשם. לעתים גברה התחושה כי השם הפך ללא מקום. למקום מסוכן. תחושה זו הניעה לכיוון מסויים שהיה תלוי ועומד מעל לראשם של אנשים. אופציה שלמרות שנדחתה משך שנים היתה ברגע מסוים לחזון בהיר ואפשרי למרות המכשולים. הנה אלף ארבע מאות ילדים מגיל שמונה עד שתים עשרה שהוברחו מסוריה בידיעת הוריהם ומצאו לעצמם כקבוצות בית במושבים, קיבוצים ופנימיות. איך להסביר את החלטת ההורים להפקיד ילדים כה צעירים בידי בחורי פלמ'ח להובילם בדרכים עקלקלות מבית הקברות בדמשק להבריח את הגבול מתחת לאף הבריטים ולהביא אותם אל פה סוער? בסוריה הנאבקת לעצמאותה הלאומנית כשמטוסים צרפתים מפציצים את דמשק יהודי העיר מפנים מבט אל מושא תפילותיהם ומוכנים לעשות צעד כה נועז ולשלוח את ילדיהם לפניהם.
הנה ילד שהוברח מעיראק בגיל עשר, עבר מדבריות וחצה נחלים כדי להגיע לאיראן ארץ מקלט ומשם נסע בשלבים לארץ ישראל והגיע עם נעליים מרופטות לקיבוץ לשם הגיע אחיו ממנהיגי הנוער הציוני בבגדד. חברת הקיבוץ חברת כנסת היתה סנדלרית בקיבוץ והיא שהחליפה לילד את הנעליים בסנדלים הישראליות אותן לא הסיר כל ימיו כאילו הם מבטיחים לו להיות שייך לארץ ישראל ולוותר על נהר פרת וחידקל. לימים היה הוא לחבר כנסת..
ארץ עמוסה הבטחות ומקיאה את יושביה. מחפשת נימוקים גם לפה גם לשם ומבקשת כל הזמן להיפטר מהשאלות העמוקות של המעבר. . חיה בין תככים והבטחות, בין שבועות לערעורים.
מתי כבר נזכה לכך שלא נשאל שואלים כל הזמן.
הסיפור הפנימי שלנו רווי מתח בין הצנטריפטאליות לצנטריפוגליות. כאשר אנו פה נפשנו שם. כאשר אנו שם נפשנו כאן. כאשר אנו מבקשים את קיבוץ הגלויות תובעים מאתנו להימזג. כאשר נראה כי יש תהליכים של התמזגות נראה לנו כי אנו מאבדים את העיקר. נראה כי מה שמעניין אותנו הוא להיפטר מגבנוניות העבר. או אולי טמונים כל האוצרות הנותנים לנו את האומץ ללכת קדימה. אולי בהיפוך מאשת לוט המבט אחורה אל גלויות שהיו ועודן מעניק לנו אנרגיות ליצירה ואמון כי ניתן לפרוץ אל הלא נודע ולא להיכנע לשגרה . אמנם אנו מבקשים שנזכה למתיחת פנים שתותיר אותנו צעירים לנצח אך לעתים דאגה זו עושה אותנו ריקים לנצח. פחד הריקניות כואב לא פחות מהפחד ליפול קרבן ללחץ השורשים.
בשחר האומה התגלו הנדודים כחלק בלתי נפרד מההוויה. הם היו חלק בלתי נפרד מהבנייה המתמדת של הזהות התובעת בית . הגירת משפחת אברהם לארם היתה הגירה קלאסית של חיפוש מקור פרנסה אך דווקא בה נשמעה גם הקריאה לך לך ממולדתך ומבית אביך המבקשת למצוא בדרך מוקד ותכלית. אברהם ויעקב ירדו מצרימה לשבור לחם שזוהי ההגדרה הקלאסית להגירה. אך הגירתם בסופו של דבר הולידה את יציאת מצריים שלא הסתפקה בשחרור מבית עבדים אלא תבעה דרך לברית ולארץ.
המדרש טוען שאברהם הוא הר, יצחק שדה ויעקב בית. בעת חולשה ונסיבות היסטוריות אבדה התקווה, האמביציה לחבר את שלושתם. מפלגת ההר טענה כי אין צורך לא בבית ולא בשדה האמונה תספיק. היא לא רצתה להתייצב מול שבר השדה והבית. ההסתפקות שלה באמונה נשענה על השבר הגדול של הבית והשדה. מפלגת השדה טענה כי ההר היה מכונת משמרת זיכרון ולא שומרת עליו. שמפלגת האין מקום היא לא אמונה אלא שבר שלה. היו בה שקראו לחפש את המקום במקום את הזמן האמוני כשיגיע המקום , השדה , ההר רק יפריע. מפלגת הבית כל כך חששה מכוח ההר והשדה המתמוטטים שהאמינה כי בית מחייב לאטום את חלונותיו ודלתו כדי שלא ייראה ההר המאיים ולא השדה המופלא. לעומת זרמים אלו נולדה תביעה להתכת ההר הבית והשדה התכה הנעשית בכוח הכזב. בביטול המתח, ביצירת דפוס טוטאלי של קנאות או ניהיליזם. דפוס המכופף הכל לעריצות רוחנית או לאמונה באנרכיה של מתבודדים. היכולת להתמודד עם ההר, השדה והבית מחייבת לעורר ביניהם קשר ,ולהכיר במתח שביניהם. לפתוח חלון, לחרוש תלם, לזנק אל הפסגות.
בהיסטוריה היהודית סיפור הגולה והתפוצה אינו סיפור שמסופר בדרך אגב. הגולה היא גם ירח הדבש של המדבר בו מתנהל דיאלוג מתמיד בין עם ישראל לאלוהיו היא מאתגרת את התקיעות בחיי היום יום של הארץ מבחינה פוליטית ודתית תקיעות שיכולה לסבך אותו ללא מוצא. כשגלה עם ישראל לגלות הוא עשה זאת מתוך שיקולי הגירה כלכליים ונוחות ומתוך אסון פוליטי של חורבן. כאן מעניין לראות עד כמה רבו המדרשים של יציאת מצריים לעומת המדרשים המעטים של חציית הירדן. עד כמה רחב מנעד המסרים שקיבל העם העברי במדבר לעומת האופי אחוז הסתירות של המסר של ארץ ישראל החיה המקצב של האנרכיה של השופטים החיים בריתמוס כריזמאטי לעומת הקרב על ההמשכיות הפוליטית של הכהונה , המלכות והנבואה ששימשה לה כאנטיתזה. עד כמה הפזורה היהודית שלכאורה שוחררה מהדיאלקטיקה של השלטון או גורשה ממנה הגיבה על כך בצורות שונות, כשהיא חיה בין נידוי להצלחה. חציית הנהרות שבסיפורה של היהדות, המעברים מאז מעבר יבוק
שהיה כרוך בפחדים קיומים כה חזקים , בדיפלומטיה אך גם עם מאבק עם המלאך ייסדו את עם ישראל. כשאחריו מגיע חציית ים סוף וחציית הירדן בכניסה לארץ ישראל.
הסיפור של ארץ ישראל היהודית קשור בסיפורה של ארץ ישראל כמקום. אותו המקום שתמיד חורג מהמקום הן בגלל ההקשר של המקום הזה למקום האוטופי של הציפיות ממנו והן בגלל היותו של המקום דרך עליה עברו אומות ושבטים כה רבים, על ידי העובדה שהוא היה כדברי משה דיין דרך הפילים בג'ונגל של מעצמות ואימפריאליזם מהזמן הקדום. בגלל היותו מקום שאימפריות מוחקות ולאומים מפוררים. הצורך בקיבוץ גלויות הוא לנסות להתגבר על האטאביזם המאיים ללא הרף בין אימפריאליזם ושלטון עולם לבין התפוררות לקבוצות מוצא ומחרחרי עתיד. הפחד מפני העלמות ומפני הסתגרות לעתים הוא אותו פחד עצמו.
לא תמיד ברור האם הספינה שהגיעה לארץ ישראל היא ספינה שנטרפה בסערת ההיסטוריה או היתה ספינת מסע אל האוטופיה. האם רובינזונים נתקעו על חוף בגלל שנטרפה הספינה והם מבקשים לשקם את ספינתם. על כן כרובינזונים חלק מהאנשים מורידים את מכשירי העבודה של הספינה על מנת לבנות טובה ממנה, חלק משתמשים במכשירים כדי לבנות את הארץ עליה חלמו. וחלק פותחים מוזיאונים לכלי העבודה שנמצאו על הספינה כדי להקים מקדש לא של זיכרון אלא של שכחה.
מה מקומה של הגלות בסודה של ארץ ישראל החדשה לא פוענח עד תום. ואולי אפילו לא בחלקה. מה חוללו יהודי התפוצה ביצירת ארץ ישראל. החבורות, המקומות, המקומות שמיזגו, המקומות שהעניקו גוון מיוחד של המוצא לייעוד. קבוצות שהגיעו ארצה כמשפחות, כצעירים, כיחידים, כקהילות שלמות. אותה קהילה יהודית מיוחדת התימנית שהגיע מצנעה הגדולה או מאלף כפרים הפזורים באזורים שונים של תימן. השכונות של חלוצי תימן במושבות ובערים שעריים ברחובות, נחליאל בחדרה, השכונה ביבניאל ובראשון לציון, תימני כנרת ופתח תקווה. ועוד ועוד. ובכל מקום מנת הסבל הייחודי לו. את זאת ניתן לראות בהתארגנות של מושב אלישיב שלא במקרה רב מייסדיו מגיעים מפתח תקווה של סוף שנות העשרים מקום בו היתה התפוצצות חברתית בין פתח תקווה, השכונה התימנית שבה ובין התימנים הוותיקים והחדשים.
כך בשנות החמישים שהגיעו ארצה קהילות יהודיות שלמות מארצות ערב ושרידי יהודי אירופה אחרי השואה ונפגשו יחד בהתחלה החדשה והכואבת. הבטיחו זה לזה כי כאן תברא אחווה אמיתית ושוויון. אך במקום זה התהליך נעצר ובהרבה מקומות וקהילות ההבטחה לא קוימה עדיין. הפצע נוצל על ידי כוחות פוליטיים בכנות ושלא בכנות.
מדוע לא סופר הסיפור. כנראה שהוא מצוי, לפחות חלקית, ותובע גילוי מחדש.
מדוע זה כל כך קשה ? החברה שעברה תהליכים מהפכניים של חילון ידעה כי אין היא יכולה להסתמך על ספרות מסורתית כדי לספר את סיפורה. לעיתים היא ניסתה לספר את הסיפור במסגרות האינטלקטואליות שהיא יצרה לעצמה וכאן בא לידי ביטוי סיפור מסגרת אידיאולוגי שכורסם לא מעט על ידי האירועים שקרו, קריסת סיפורי על ובכל זאת היתמות היסטורית של תחושת דור ראשון יצרה סיפור. מודעות לסיפור. בעוד שקהילות מסורתיות שהגיעו היו רגילות לספר את סיפורן בכלים מסורתיים הלכתיות. עוד לא נעשה מאמץ מאורגן מספיק לחלץ מן הדרשות, הפסיקות ההלכתיות, דרכי ההוראה שבו השקיעו רבים מאמצים גדולים כדי לפענח את סוד חייהם. יכולת כזו צריכה לשוחח עם סיפורם של יישובים שהוקמו על ידי בני קהילות שונות מקהילות שונות.
על השתיקה היחסית של הסיפור המגוון של החברה הישראלית השפיעה גם תכונה קלאסית. של מהגרים. המהגר נאחז בבניו על מנת להיקלט. הם מקבלים בבית הספר כלים להסתגלות טובה יותר במערכת החדשה. הם המדברים את שפת הארץ החדשה. הם הופכים למומחים וההורים מעריצים את נצחונם להביא לעולם ילדים שלא יעברו את המחסומים שעליהם כמהגרים היה לעבור. בתוך כך מתברר שנוצר בדמיונם של המהגרים טיפוס של מי שנולד כבר בארץ החדשה. דמות הצבר הישראלי נולד לא במעט דווקא בדמיונם של העולים החדשים. הוא היה צריך להיות בנו של המהפכן בלי ייסורי המהפכן. על כן מי שלא נולד למשפחה בעלת תודעה של מהפכה ציונית לעתים קרובות לא סווג כצבר. כמובן שמסלול כזה של חשיבה המבקש את בן הארץ המסוגל לקרוא את טבעה ולהיות משוחרר מתסביכי הגולה הוא סיפור שטחי במהותו אך בחברה שמטפחת תבניות כדי ליצור מערכות פגישה עניינים כאלה מתפוררים מהר. האנוסים הרבים, כלומר עולים השואפים להידמות בהתנהגותם לצבר שהם מפנטזים, הטיפוסים הרבים שאינם עונים על הדמות הטיפוסית שנחלמה והתמורות ההיסטוריות הרבות המתרחשות עקב שינויים דמוגראפיים, פוליטיים וטכנולוגיים מעמידים תפישות כאלה באור מגוחך. בדיוק כמו ניגודם הקיצוני המבקש להנציח טיפוסים שונים על ידי הדגשת פוליטיקה של זהויות שמתפלגות ללא הרף.
המתח בין מיזוג גלויות המבוסס על השכחה של שורשים לבין פדרציה של עדות הממדרות זו את זו ונאבקות זו בזו איננו כה גדול כמו המתח הפורה בין נאמנות לשורשים שמסוגלים להצמיח, לאצור את האוצרות ולזרוע את הזרעים. ליצור חלקים מרובים לפאזל אך עם חלונות פתוחים ויכולת למידה.
לצורך זה יש דחיפות רבה לעצור את תהליך ההשכחה. לא צריך לעסוק כל כך בשאלה מה בין שיכחה להשכחה. יש לפרוץ את המחסום ולתת ביטוי לסיפור כפי שהוא מתגלה לנו כאן ועכשיו בידיעה כי לא מדובר כאן על חיפוש אוצר מוגדר וסופי. כל פגישה עם העתיד תעלה מן הנשייה פיסות זיכרון, תאיר מקורות אחרים שלא יחנטו אלא ילוו את האנשים בדרכם המחוברת לכל כך הרבה אי וודאות.
אפילו הנבואות בתנ'ך אינן מחליטות האם באחרית הימים יתמזגו עצי אפרים ויהודה או יגאלו אחת ליד השנייה. האם ידעו נביאי הגולה מה גדולה תהיה הדילמה. מעניין כי עד עצם היום הזה חלוקה דעת הרבנים כשהרב עובדיה טוען בהחלט למיזוג הגלויות ההלכתי תחת ההלכה כפי שנכתבה על ידי המרן כלומר השולחן הערוך, על ידי קארו בצפת, ספר הלכות שנכתב בארץ ועל כן צריך להיות המחייב את כולם בלי להתחשב עם תורת מרוקו או עירק לבין תפישתו של הרב משאש הטוען בתוקף לקיבוץ גלויות ולא למיזוגן. לשמירת הנוסחים השונים של העדות גם אחראי ישיבתנו בארץ. אנו יודעים כי עד היום חלק מהתארגנויות של בתי הכנסת לא באה מהגלויות השונות אלא מחילוקי דעות שהיו במקומות השונים. הנה כאן האלישיב היתה תקופה ארוכה שבה היו שני בתי כנסת. האחד של המסורת האנטיקבלית והשנייה של המסורת השמרנית קבלית.
לציונות יש גורל מוזר. משך הרבה שנים מיטב האינטליגנציה והממסד הדתי בגולה לא רצה לראות עצמו קשור עמה. כי היא היתה תובענית מדי, תמימה מדי, לא רואה את המציאות אותה חיו קהילות רבות שככל שגילו את הסכנות לקיומן כך הדגישו כי לא נשקפת להן כל סכנה. אין זה אומר שכולם היו כתנועה הרפורמית בגרמניה שבשלב מסוים כתבה תפילת תודה על חורבן הבית
כדי להוכיח כי היא קהילה השייכת במלואה ללאומיות הגרמנית. היו רבים שלדידם ציון היתה אופק, הם חייבו קיום קהילה יהודית בארץ ישראל ובתנאי שלא תפרוץ למשיחיות שקר, שלא תאמין שעם קימומה מגיע הקץ לגולה. היא צריכה להישאר סמל ולשם כך היא צריכה לשמור על יסודות של אי קיום. סמל לא בבחינה שהוא כולל שמים וארץ ומכוון את שניהם אלא סמל כי הוא חלש מדי כדי להפוך אמת מכרעת. בכל השנים הללו כשמישהו אמר כי איננו ציוני הוא רצה לומר כי הוא חכם, נאמן למסורת, מהפכן אמיתי או שומר בקפידה על המסורת ועל כבודם של אלו שמדברים בשם המסורת. והנה כעבור כמה דורות כולם לפתע ציונים. כל מי שהיה נוכח ולא חשב ציונית תובע את חלקו. אולי טוב שכך אך צריך להבין כי זה לא יימשך רק בגלל היתרונות שזה מעניק בשיח הציבורי אך יבוא יום ושוב זה ייעשה לא נוח ואז יעזבו את הספינה ולא יהססו להעלות אותה על המוקד. ואולי אפילו יגנבו את הדגל אלו הטוענים שהם הנושאים על גבם את אדרתו של התשבי, כלומר אלו שיוכלו לנכס לעצמם את כל גודל המפעל.
צריך להדגיש הציונות אינה תפישה תיאולוגית. היא משתפת אנשים המביאים עמם תיאולוגיות רבות אך גם התאפקות רבה המאפשרת שיתוף פעולה פאסיבי או אקטיבי, האזנה הדדית ושמירה על האופי העצמי של כל אחד המשתתף בשיחה.
מה ההבדל בין אינטליגנט ואיש פשוט?" ברנר מסביר זאת כשהוא טוען שהאיש הפשוט כשלא מצליח
להרים את המשא אומר שהמשא כבד כשהאינטליגנט לא מצליח הוא מסביר זאת על ידי ההודאה שהוא חלש. לציונות יש תכונות אינטליגנטיות למדי. היא אינה יכולה לייחס טעויות למצבים אלא לחטאים
במה שונה העלייה מההגירה ובמה היא דומה לה ?
חובביי ציון בסוף המאה התשע ערה גילו את הדבר באופן ברור : כל העסקנים של חובבי ציון היו במקרים רבים גם אחראיים על הגירת היהודים לארצות הברית. לשם נשלחו אנשים במצוקה מוכחת ולארץ אנשים שהשולחים חשבו כי מטענם האידיאי מספיק. שהם שומרים על המסורת ועל העברית. עובדה היא שלילנבלום ממש נחרד מהאפשרות שהציע אחד מהפועלים לשלוח פועלים במצוקה לארץ ישראל. הוא נחרד מהאפשרות להביא ארצה בעל מספרה. ארץ ישראל לא זקוקה לכאלה
השינוי הגדול שהגיע הגיע בזכותו של הרצל ובזכותם של הסוציאליסטים היהודים שראו בפועל הפשוט יותר מאשר ראתה המסורת שהעריצה צדיקים נסתרים ופרנסים עשירים, שדיברה בזכות הצדקה אך השלימה עם היות העני בתחתית הסולם החברתי. הרצל דיבר על כלל העם ועל משטר המכונן צדק חברתי מחייב. אחרי שהתייאש שעשירי היהודים טען כי הנושא למפעל הציוני יהיה העני והוא אשר יסחוף אחריו את העשירים הם יגיעו בסוף. הציונים הסוציאליסטים ראו בפועל את השאור שבעיסה. את האדם שלשמו נבנה המפעל הציוני. את המייצג את הגורם המקדם את החברה.. המהגר הוא המטרה. כך ראה את הדבר בורוכוב. יש לצפות כי ההמון היהוד'י הוא זה שיגיע. א5ך דווקא משום כך יש ליצור תשתיות אמיתיות מבחינה כלכלית ופוליטית. לשם כך צריך להימצאט השילוב המתאים בין התנאים שיאפשר ליהודי לא רק ליצור את לברת המופת אלא יוכל להניע את היהודי הנתון בלחץ כלכלי ופ]וליטי להגיע לארץ כארץ הגירה. אולם לאורך השנים תמיד התעוררה השאלה הגדולה האם שעת ההגירה הגיעה או עדיין אנו בשלב שהעלייה לציון האידיאלית היא חמה שנדרש. אמנם לטווח הרחוק היה ברור שהשבילים הללו ייפגשו. אך מתי תגיע השעה הזו ? האם תחת אימת הכיליון או שליהודים יהיה מספיק דמיון כדי להכיר במצוקתם הגוברת והארץ תוכל לקלוט אותם . הרבה פעמים הדבר היה תלוי בגורמים שמוסרית היה קשה להתחשב בהם. האם נבנה את חיינו על פי תרבויות שאינן יכולות לתת לנו מקום?
הסיפור הציוני אינו שעון שוויצרי. כשהגלות דחפה לא תמיד הארץ משכה. כשיהודים רצו לצאת לא תמיד ארץ ישראל רצתה לקבל. יכולה היתה לקבל. כשהארץ פתחה חלון הגולה אטמה אותו בגלל עושרה ובגלל חוסר אונה. אי ההתאמה בין המצבים הללו נוצל תמיד על ידי גופים פוליטיים שהנציחו את הפצעים, הדגישו את המחדלים, מחקו את הפערים בין הרצון ליכולת.
הסיפור הציוני נשען על הסיפור שמספרים לעצמם יהודים בכל הדורות. הוא מופיע בדרך קריאתם את המקורות הקדושים העסקים לא מעט בסיפור העלייה. שהרי בעלייה יש יסודות ברורים של עלייה לרגל ושל הגירה. יסודות אלו אינם פשוטים לעיכול . האנתרופולוג טרנר תיאר כמה מן המאפיינים של העלייה לרגל. במיוחד הדגיש כי היא יציאה שיוצרת קהילת עולים לרגל. כל אחד מחויב לחברו, היציאה מהבית היא גם המחוללת וגם מתמודדת עם הצורך להתחלה מחדש. נוצרת קהילה של שווים כי העלייה לרגל יוצרת אחווה וגם שותפות. אך בעלייה לרגל יש יסוד של עמידה זמנית במשמעות החיים ושיבה לחיים היומיומיים. הקשר בין שני השלבים הללו הוא חשוב. העולה לרגל יודע כי הניסיון בו הוא עומד הוא זמני. ממונה על שיא בחייו שיעניק מאורו על כל המצבים של שיכחה קיומית. המקום אליו צועדים מעניק לחבורת ההולכים סמל המארגן את היסוחד הקהילתי ביניהם. האם הידיעה כי החוויה הזו היא זמנית מעניקה לה עוצמה גדולה יותר מעניקה לעולה לרגל תחושה כי האוטופיה ברת הישג. האם ארץ ישראל היתה מעין אובייקט שלך עלייה לרגל ? ללא ספק. גם היום ההתקבצות השנתית מסביב לקדוש, מסביב מקום הקדוש שאנו יודעים עליה כי היא מקום לבקשות של פרנסה, הבאת ילדים, תפילה לשלום בנים ונכדים אך אנו לא תמיד שמים לב לכך כי המקום והעלייה לרגל למקום הקדוש יוצרת את אותה חברותא משחררת בה מתגלמים ערכים חברתיים מעניקי השראה לימים שיבואו? האם החוויה הזו מדחיקה את הצורך ליצור של משטר של היות הקהילה קהילת שווים או היא מעוררת השראה שאכן תוקם חברה כזו חדשה שתתן ביטוי למה שקורה בשאר הימים. האם ההתנסות האוטופית של העלייה לרגל נשארת בבחינת מקור השראה לקידום חברתי או רוח רפאים שיש להדבירה לנוכח המצב הקשה .
העלייה כללה התנסות ברורה של הגירה שאיימה על חווית העלייה לרגל.אחד מהעולים נשאל על ידי תלמידי מה הוא לקח כציוד בשעה שהוא נסע משם לפה. הוא השיב שלקח את כל הצילומים, הספרים שהעניקו לו השראה לעלות אולם משהגיע ארצה נעל את כל הציוד בארון. הוא לא פתח את הארון מאז. אולי שמא הדבר יהפוך לסמל של אכזבה ופיתוי לשוב אל המקום ממנו בא המהגר – העולה.
יד ענוגה הוא שיר שנכתב על ידי זלמן שניאור ב1906. מהרבה בחינות הוא משקף את המהפכה הגדולה. השיבה לשאלה הביאליקאית האם יש נעורים בעולם היש אהבה בעולם שאלות שהניעו רבים גם למהפכתם הציונית. אך דרכו של השיר הזה לפזמון של חלוצים עברה דרך השתרבבות הלחן הערבי כפירוש לשיר. השיר שלחנו הוא סורי לבנוני נשתרש בגלל הגשר שהוא הקים בין מזרח לבין חלומות ציוניים. השיבה אל המזרח היא שיבה אל העבר הבלתי מודחק של היהודי. זה המעיז לבטא את אהבתו. את חדוות היחד.
כאן מעניין לעמוד על שאלה הלכתית מעניינת שנשאל הרב עובדיה שאלה שענה עליה באופן הלכתי מדוקדק. השאלה היתה האם מותר להלביש על תפילת קודש שירי אהבה ערביים. שירי חול. שאלה מעין זו היינו צריכים לשאול האם מותר למשל לשיר תפילה בלחן של החיפושיות. או האם ניתן להכניס לסידור שיר של מאיר אריאל. התשובה של הרב עובדיה ברורה. מותר. צריך. ודומה כי הוא נגע בשאלה יסודית הנוגעת למסע היהודים בגולה. היו גרסאות , במיוחד שבאו מבית מדרשו של האר'י מצפת שטענו כי סוד הליכתנו לגולה נובע מתוך ייעודנו לגאול את העולם מייסוריו המוסריים. אך שיטה זו שהעמיד בפנינו הרב עובדיה יוסף , הגבעטרון, והשיר יד ענוגה האומרת כי מותצר לנו לתרגם, להפנים, ליצור ובתנאי שלא נתבטל ולא נוותר על אותו קורטוב העצמי שלנו. כידוע לכולכם בטרם יצאו בני ישראל ממצריים הם השאילו כלים מן המצרים ולא החזירו. לא נעמוד על הפרובלמטיקה שנוהג זה יצר רק נחגוג אותו בשיר יד ענוגה.
אשרי אלוהי יגאלה שבויים יהוסף בן ישראל
אם נצטרך לפענח חלק מהחידה נצטרך להאזין לא רק למעשים אלא גם לקולות. ובקולות נצטרך להאזין לקולות שהוסתרו. שלא נשמעו כחלק מתהליך ההסתגלות, כחלק מתהליך הקליטה בארץ. לכל היה ברור כי קולות אלו נמצאים, הם מופיעים בבתי כנסיות, בשולחן השבת, בטקסי המעבר. הם נשמעו לרבים כקולות מן העבר שנדחה אך לא כן הם נראו בעיני השומרים עליהם.
הפיוט הוא סוג מסוים של דרשנות . הוא מחובר למסורת ומקבל את דימוייה, את סיפוריה ואת מצוקתה, הוא חוגג את תקוותה אך הוא גם פורץ אותה אין הוא מסתפק בנוסחאות קבע. יש לו זמן אחר. מתמשך. ניתן בו לדוג רמזים, לקשור כתרים רבים. כאילו הזמן בו עומד. אם נצטרך להגיע לעומק הסיפור נצטרך לבחון מה רצו להגיד אלו שהתחברו אל המזמור ואל הזמן של הפיוט. בתרגומו של הפיוט לזמן של זמר המותאם לקשב של היום יש גם פירוש וגם מדרש. בפיוט. בפיוט שנכתב במאה השבע עשרה על ידי יהוסף בן ישראל בתימן אנו יכולים לראות עד כמה התביעה לגאולה אינה מנותקת מן המצוקה מן תחושת חוסר האונים. הפונה בתפילתו יודע מהו שבי, מה רחוקה הגולה מהתפישה האלגנטית שניסו לתת לה יהודים שהאמינו כי יוכלו למצוא בארץ לידתם את מולדתם. אותו פיוט המעלה את נושא העלייה 'נעלה לארצנו בשיר ובזמרה וברון והדרה הוא זה ששר על בני יעקב שהם דוויים, הפיוט המדבר על יאסוף זרויים, על נבוא לאוהלים שהם בנויים וכל טעמי התורה יהיו גלויים, אותה ציפייה לפתרון של מקום שמאפשר קשר ישיר ומפענח של טעמי המצוות. סוף עידן המחלוקת. אך האוטופיה האנרכית הזו המלווה בכוח להעמיד איש צבא ותשבי, מי שמעניק חירות ומי שמעניק משמעות ובהירות בדרך. כהן ונביא. אך כל זה הוא תשובה למצוקה, לאבל, לדיכוי. יש בפיוט גם אנחה משחררת אך גם אגרוף קפוץ ושניהם מהווים אתגר מוסרי הכל כך ברור לנו היום.
ספרי תמה ר' סעדיה בן עמרם
ראינו עד כמה היה הסיפור ההיסטורי לדרמה אישית . אך הוא לא התרכז רק בהרפתקאה, בטלטלה של מאורעות הזמן, זה המתרחש בזירת הקרב או בשוקי המסחר. הפיוט מאיר את אותו דיאלוג נצחי בין גוף לנשמה. בין הנסיכה המסתתרת בביתה פנימה. שאינה מתגלה בזירה וברחובותיה של עיר.אך דווקא היא המשוטטת, המחפשת דרכה. מדרש שיר השירימי. דמות העל של הנשים הכלואות בביתן וחולמות על העולם הגדול. הדימוי על האשה הכלואה בביתה פנימה זכה בצדק לביקורתה הנלהבת של התנועה לשחרור הנשים אך נדמה לי כי בשחרורה אין האישה, גם המשוחררת מבקשת להיפטר מעולמה הפנימי, מהצורך שלה להשקיף על חייה ולתת מקום לחדריה הפנימיים. לכך זקוקה לא רק היא אלא גם הגבר. אמנם נזכר גם המקום תימא היא תימן אותו צאצא של ישמעאל ועד כמה היא הד לתום.
שם ופה
הסביבון
מפלגת השם והפה בפולין
שתי נערות טברייניות
המזוודה
יד ענוגה
היש נעורים היש אהבה
העיתון מזרח ומערב
כתבי יד תימנים
עליית התימנים עלייה קשה אך נחרצת
אלישיב התאחדות התימנים ועמק חפר
מרמורק
זמן הפיוט וזמן הזמר
הפיוט כיסוד החופש
הרב עובדיה פוסק
אשרי אלוהי יגאל השבויים יהוסף בן ישראל
הגירה ועלייה
גלות וארץ ישראל
מדוע קשה לפענח את הסיפור של העדות השונות במיוחד המסורתיות.
הן אינן מבקשות למות בפרופסורה
הקריאה הכפולה
בני יעקב הדוויים, דחויים נבחרים לעולה
געגועים להעמיד שר צבא ותשבי כהן ונביא
כל טעמי תורה יהיו גלויים.
נבוא לאוהלים שהם בנויים.
ספרי תמה סעדיה בן עמרם
תמה תמיהה תמימות תימן
התמימות בה צריך להעזר
הפסיכולוגים אומרים צריך רוך ואתגר. הילד צריך לצפות לחום האם אחרי כל יציאה אל האי וודאות
אנו זקוקים עתה לחום כדי שנוכל להפליג קדימה
בין גוף ונשמה רומאן של חיפוש
