לקראת הערב הזה נאלצתי לקיים שיחה מביכה עם סבא מוקי. סליחה שאני קורא לו כך. הוא הסבא הגאה לבנותי. אני יודע שלחלק מהציבור המכונס כאן הוא מוקי השובב , לאחרים הוא מדריך, עסקן תנועתי, סופר מביך. לרבים הוא חבר: הם מכירים את פיזורו ואת כושרו המכני, אך אולי חלק מהיושבים כאן חשו שהוא מעריץ חשאי של מפעלם ושל דרכם. כך הוא גילה לי בשיחתנו המביכה. אז הוא רוצה שתשירו את זה ולא תאמרו את זה. בתחילת השנה כשהיה לו יום הולדת שבעים הוא חשב שהצליח לדלג מעל המאורע אך אנו בני ביתו הצעירים תפשנו אותו בפינה. אנחנו יודעים כי הוא מקבל את דעתם של צעירים ממנו והחלטנו לשיר אותו לדעת . להשתמש בהזדמנות לשיר כמה משירי הארץ יחד אתו. אך גם מילים לא יחסרו הערב. הוא יסמיק ויהנה. כשבאתי לשוחח אתו החל לספר לי סיפור על וותיק, איך לא, הוותיק ההוא סרב לבא לערב של 'אלה הם חייך' שערכו לכבודו. ' אם אבוא, זו תהיה בגידה בכל אשר רציתי בחיי.' הם קיימו את הערב בלעדיו. אמרנו לסבא מוקי : אנחנו באנו לרכל עליך ולא לערוך לך ערב של אלה הם חייך. ואם אנחנו רוצים – אל תכנס ללחץ. תשיר יחד אתנו.

ללא כתונת פסים בעריכת אברהם שפירא עם עובד 1976
התשמע קולי בעריכת אברהם שפירא עם עובד
אורות רחוקים רשימות ופרקי שיחה בעריכת שלומית אביאסף הוצאת הקיבוץ המאוחד
כרעה ברוח עיונים בתרבות הקיבוץ והתרבות הארץ ישראלית יד טבנקין
מעגל הדרכה במה לפדגוגיה של אתרי מורשת
לא בעבים מעל דגניה המאה הראשונה הוצאת הקיבוץ המאוחד
מאה שנות התיישבות הוצאת אריאל
לחופי ירדן וכנרת בעקבות שירי רחל בעמק הירדן ובית הקברות בכנרת הוצאת אריאל

רחל השירים, החיים בעריכת לאה שניר עוזי שביט הוצאת הקיבוץ המאוחד
רוח עצוב, על יצחק קצנלסון בעריכת לאה שניר הוצאת הקיבוץ המאוחד
פניה ברגשטיין בעריכת לאה שניר הוצאת הקיבוץ המאוחד
אביב מוקדם על צבי שץ והקבוצה האינטימית הוצאת עם עובד
אהבה תכסה על אליעזר משה סלוצקין הוצאת עם עובד
יהודה שרת גיבור תרבות הוצאת הקיבוץ המאוחד

כאן על פני אדמה יחד עם תאיר זבולון, חנינא פורת הוצאת עם עובד והקיבוץ המאוחד
קהילייתנו ספר קיבוץ א' של השומר הצעיר הוצאת יד בן צבי
על שפת אדם סואן יחד עם אהרוניק ישראלי על בנציון וחיה ישראלי הוצאת עם עובד
את אינך בודדה במרום מכתבים אל גורדון וממנו הוצאת הקיבוץ המאוחד
ריח הלחם בעולם משירי מירה מינצר יערי הוצאת ספריית פועלים
כנרת כנרת פירושים על מחזהו של נתן אלתרמן בעריכתו של ירב בן אהרון
עד פנה היום ברל כצנלסון על עצמו הוצאת עם עובד ובית ברל
לא יפו לא תל אביב עם שרון רוטברד על שכונת שפירא הוצאת בבל

לבנות ולהבנות בה על שמואל מסטצ'קין עם יובל דניאלי הוצאת הקיבוץ המאוחד
הבית המקום מתיקיו של חיליק ערד עם יובל דניאלי הוצאת יד יערי
לא עיר לא כפר על הארכיטקטורה בקיבוץ פרדי כהנא, מוקי צור עורך

בשנה הבאה על שנות טובות מן הקיבוץ עם יובל דניאלי יד טבנקין, יד יערי, יד בן גוריון
יוצאים בחודש האביב הגדת הפסח הקיבוצית עם יובל דניאלי יד בן צבי יד יערי ויד טבנקין

רק אשר אבד לי קנייני לעד על יצירתו של יובל דניאלי יד יערי

לעכב את הקריאה מעיזבונו של אבא קובנר הוצאת עם עובד
טלי שנר המלך מתיא בארץ ישראל עורך

בין צעירים עם יריב בן אהרון ואבישי גרוסמן

קול הדרור על ביתי על חנה ושלמה כנרתי הוצאת קבוצת כנרת
התקווה היא בשניים על שבתאי בארי הוצאת הקיבוץ המאוחד
להקשיב לזרימה על יעקב פורת קיבוץ אפיקים , המשפחה
מפרש חלום מכתבי אהבה של יוסף וייס לחנה סנש
בדרכם לזכר בני האיחוד שנפלו במלחמת ששת הימים עם תאיר זבולון הוצאת איחוד הקבוצות והקיבוצים
מעבר הנהר על מוטי חדש הוצאת המשפחה
כותב בעיניים פקוחות ראובן (רוביק) רוטנברג המשפחה ובית העמק
תנועה מתמדת על מאיר זרמי הוצאת מעיין צבי

ציונות מהר נבו הוגים ציוניים מהדור הראשון הוצאת ידיעות אחרונות
לקראת הימים הבאים על יגאל אלון עריכה עם יגאל וגנר

רשימות בודדות

עם גרשום שלום ראיון שדמות
על יהודה יערי וכאור יהל
אחרית דבר לספרו של יהודה יערי תשובתו של אביגדור שץ
הקדמה לחברים מספרים על ג'ימי מהדורה מחודשת הוצאת אריאל
ראשונים לאלבום של עליזה אורבך
הקדמה לאלבום הצילומים של דרורה
לגיונרים מארגנטינה ספרה של דבורה שכנר אחרית דבר
דיוקנו היהודי של ברל כצנלסון בתוך ספרו של אברהם ציביון
הקיבוץ מאה שנות תרבות בתוך הקיבוץ המאה הראשונה
מזיכרונות תלמיד על רבו על גרשום שלום
חוזה בכוכב על גרשום שלום ומגן דוד
על הגותה של חביבה פדייה הארץ ספרים
על הגותו של איסמר שורש בין טקסט לקונטקסט ארץ אחרת
לחידוש פני הציונות על מרדכי קפלן הקדמה לספרו העברי
הלכה ואגדה גלגולו של רעיון
זמר בתוך 'זמר' פירוש על שירו של אברהם שלונסקי יצירתו של יריב בן אהרון
נדבר גלויות מארץ ישראל על תערוכת הגלויות מארץ ישראל במוזיאון אורי ורמי בעמק הירדן
הר אפור ציוריו של אריה אלוואיל חלוץ השומר הצעיר בתוך תערוכה באוצרותה של טלי טמיר

עינמי ילדה קסומה שלי

היום בת מצווה . מי יכול להאמין?
הלב מתרגש, כמה מתרגש הלב. כדברי השיר "לב שפועם זוכר הכול. מה שהיה בילדותנו, מה שהפכנו להיות ."
אבא ואני לא ידענו איזה שם לתת לך, לקח לנו בערך שבוע עד שבחרנו בשם עינם. פירוש השם הוא שירת האהבה.
ואכן מהרגע שנולדת התגלה בך תו האהבה. את מביאה את התו הזה איתך לכל מקום שאליו את באה. מלווה צמוד הוא לך. בכל יום הוא גדל ומתרחב, הופך לשיר, לשיר של אהבה.
לפני כמה ימים סיפרת לי כי יום אחד כשהלכת לגן הילדים היתה רוח מאד חזקה. אחזת בידך מטריה וניסית לעוף כמו מרי פופינס. אני רוצה לאחל לך עינמי תמיד לנסות לעוף עם חלומותיך כמו אז. הם ייקחו אותך רחוק וגם קרוב. איתם תכנסי לציורים, למקומות מלמדים, מרגשים . עמם תוכלי אף לתקן כמה מעוולות העולם.
ובכל הדרכים שתלכי שלא תשכחי לשים לב לתו שלך, שלא תשכחי את הרוח המיוחדת שלך ואת לבך המיוחד. הקשיבי לקסמו, האמיני בו.

וברוח זו אני רוצה להקדיש לך ליום חגך שיר שגם הוא משירת האהבה. השיר הוא שירו של אהוד בנאי "אביא לך". אבא ואני בחרנו בו . יום אחד כשנסענו שמענו את השיר ואמרנו כי זה יהיה השיר לבת המצווה שלך. אז הנה השיר מתנה מאבא, שתמיד חי בלבנו וממני. יהיה הוא חלק מתו האהבה שלך.
אני מבקשת להעניק לך אותו בתקווה שתו זה ילווה אותך כל הדרך כשם שליווה אותך עד כאן.

תודה לכל אורחינו, לחבריה של עינם ולקרובי המשפחה שבאו לחוג עמנו ובמיוחד לכל אלה שעזרו לנו באהבה כה גדולה להכין את החגיגה.

אוהבת אמא
ואחיותיך ליאן וליאור.

ברכה לאמא
האדם תבנית נוף מולדתו
ואני שואלת מה בך
מהארץ בה נולדת ?
ארץ שופעת מים
צמחייה רבה ויערות מכסים,
אך בעם בו את חיה,
ריחוק וזרות את חשה.
מקורות היניקה והצמיחה שלך
במשפחתך החמה והחברות בתנועה.
אלו דברים שאהבת ולטובה את זוכרת
והם מלווים אותך לאורך הדרך.
מגיל 12 ידעת שלקיבוץ את הולכת
ולעולים לארץ את מצטרפת.
ששה שבועות בדרך חולפים
בסערות הים והימים.
גלים עולים, גלים יורדים
ביטוי לעתיד לקרות בחיים.
כמו נדנדה עולה ויורדת
עם השואה תהום נפערת
עם הכאב החיים ממשיכים
ולהקמת קיבוץ את שותפה עם חברים.
גלים עולים, גלים יורדים
מלחמות ומחלות- אובדן והרבה קשיים.
את מקימה משפחה בה בנות, נכדים ונינים
לך שמחה מביאים ואת חייך ממלאים
כך עם חלוף הזמנים
את מגיעה ל95 שנים.
וכשתוהים איך הגעת לגיל המופלג, זו שאלה.
את עונה, כי אני רואה תמיד את חצי הכוס המלאה.
גלים יורדים, גלים עולים.
היום כולנו, כל המשפחה, אותך מברכים
על כל שהענקת לנו בחיים.

נתן,החבר האחרון

נקראתי לשיחה עם בוגרי השומר הצעיר מדרום אמריקה. 'אנו מבקשים לשוחח על החלום
ושברו, על חזוננו ועל הגשמתו' הזמין אותי הקול. כבן לשגריר ישראל הראשון בדרום אמריקה וכמי שהניף כילד לראשונה את דגל ישראל הרשמי ביבשת חשתי כנקרא , כמחוייב .
הסבירו לי כי השיחה מתקיימת לזכרו של נתן אופק חבר השומר הצעיר מפרנה שבארגנטינה שעלה ארצה, עזב את הקיבוץ והיה מורה והוגה דעות. נתנו לי לקרוא שיחה קודמת של חבריו בוגרי התנועה על דרכם. קראתי ומה גדולה היתה ההפתעה! התגלו בה כנות, עומק, תבונת הלב והאהבה שאינה מקלקלת את שורת החתירה לאמת . השיחה היתה גלגול מיוחד של שיחות המתקיימות מפעם לפעם בתנועת הנוער. חניכי תנועה צעירים מבקשים לטעום ולהשתכר מעץ החיים ומעץ הדעת האינטלקטואלי כשהם מצויים בשלב החלטה על עתידם. כאן היה המשך והיפוך: שיחת סבאים קשה. אנשי מקצוע רחבי אופק, עטורים בצלקותיהם ובנקיפות המצפון שצברו שוחחו על עברם. על ההווה.
עתה יצאו שיחות אלו בספר בלווית מסות של נתן אופק עצמו ודברים על האיש. הספר מרגש במיוחד משום שהאיש כתב את הדוקטורט שלו על פראנץ קפקא . המנחים שלו בכתיבת הדוקטורט הפרופסורים מנדס פלור ומנחם ברינקר הביאו לספר את תרומתם העמוקה . יש בו שיחות על חינוך, על מקומה של הספרות בכתיבה היסטורית, על יהדות וציונות, על פני החברה בארץ ועל תנועת השומר הצעיר.
לי ,כמי שטועם את טעמה של כתיבה היסטורית, התגלו דברים מעמיקי חשוב במיוחד על גורלה של הספרות כמדריכת מצפון וכאשנב מורכב למחקר היסטורי.
כאמור נתן אופק כתב את הדוקטורט שלו על כתביו של פראנץ קאפקא. הזיקה לקפקא של אנשים מחויבים לעולם הפוליטיקה, החברה, של אנשים מרותקים בחייהם אל היחד האנושי אינה דבר מובן מאליו. זיקה כזו נראית במבט ראשון אפילו מפתיעה. הרי כתיבתו של קפקא כל כך פרטית, פסיכולוגית, כל כך מתנגדת לקולקטיביזם פולשני . נראה שקפקא היה צריך להיות מודח מכל ניסיון המחפש פתרונות. ברל כצנלסון שהיה אחד האנשים הכי משפיעים על החברה הישראלית ובניית היחד שבה היה מעריץ של קפקא הרבה לפני שקפקא פרץ אל התודעה הבינלאומית בשנות החמישים. בעצם הימים האלה יצא ספרו של עלי אלון מקיבוץ עין שמר איתקה והוא ספוג הערצה עמוקה לקפקא.. הקושי לכאורה בספרות של קפקא לאנשים המקיימים מערכת חברתית הדוקה או חותרים להשגתה הוא בכך שהוא היה גלאי של מערכות היררכיות כוחניות וריקות מסמכות, של המרחק האינסופי בין הצדק למשפט.
מורי , אברהם שפירא , גילה לי מכתב ששלח שמואל הוגו ברגמן לחברו לספסל הלימודים פראנץ קפקא ב1902. במכתב הוא הסביר שהוא בניגוד לקפקא אגואיסט. אין הוא מוכן כקפקא להתבודד בסבל חיפושי האמת, להיות אמן נפתולי הדרך: הוא מבקש דרך ממשית ללכת בה. על גן נעשה ציוני. מכתב זה מאשר את שנכתב בספר שלפנינו : השוני בין הדרכים לא נקבע על פי היות הצעיר היהודי במערב או במזרח . שני תלמידים באותה כיתה יכולים להפליג לדרכים מגוונות ולהיות ידידים.

שמואל הוגו ברגמן התכוון להיות סנדלר בקיבוץ אותו הקימו חבריו, קיבוץ חפציבה. כשברגמן היה מנהל הספרייה הלאומית ביקש ממנו קפקא לארח אותו בביתו בירושלים בעת שיעלה לארץ. לדברי שפירא סיפר לו ברגמן שהוא ענה לקפקא כי לא יוכל לארח אותו בביתו מפאת השמירה שהוא צריך לשמור על ילדיו מפני השחפת של חברו הטוב. אפילו שמואל הוגו ברגמן שלא רק היה מורה לאתיקה אלא איש מוסרי במיוחד אמר לקפקא מה שאמר חבר בדגניה לרחל המשוררת …
קפקא המעונה ואוהב האדם לא נסוג מאמונתו הציונית הבסיסית. אני חושב שחבל לנו כי לא בא לפרש את חברתנו בדרכו המיוחדת – במשל המחפש . אך הנה בספר על נתן אופק מתברר שבדרכו ובכתיבתו ביקשו תלמידים ותלמידי תלמידים למצוא פשר למפעלם החברתי והתרבותי .
בהגותו של נתן אופק יש פה חשבון נפש נוקב של העלייה החלוצית בשנות הששים של המאה העשרים. במיוחד זו שעלתה בסערת הימים שפקדו את אמריקה הדרומית.מתברר שהעלייה ארצה אינה מסתיימת בירידה מן האנייה.
אפילו אנו, בני הארץ, שלכאורה לא היינו זקוקים לפשר ולחלום כדי להכריע לחיות פה ולגלות אחריות , עומדים עדיין בנמל עם ציודנו הדל ומבקשים על נפשנו כדי להקים בה את המפעל הראוי.
גם בימים אלו של ערפל גדול אנו מבקשים כמו נתן- אופק.

הספר: נתן, החבר האחרון, בעריכת מיכאל (יואל) שני ויוסי זלצמן הוצאה פרטית

שמור על עצמך בלילה זה. שמור יחד עמו. אל תתן לו לשמור עליך, לעטוף אותך

עטוף אותו

 

אמיר גלבוע

 

כשנעתקו המילים והדאגה פלשה , כשהחרדה נמהלה בחרדה ל למשפחה, לאנשים, למפעל, למצב הרוח, כשהרצון האילם לשלום התערבב בששון לקראת מלחמה אחרונה, נותרו עדיין מפגינים ברחוב שהניפו דגלים זה מול זה אך הם היו מעטים. מה צריך לעשות ? מה צריך לדבר ומה להשתיק, כיצד לשלוח ממתקים ולחכות לאזעקה, כיצד מגיעים לחזית (חיילים) וכיצד לעורף (ילדים), מבקשים לגבור על חוסר אונים, לדרוש בשלום נערים המגינים עלינו במהומת עולמית קשה. מבקשים מהשקט לחזור, לשים את המוות במקומו הנכון. אך באותה מידה מבקשים למנוע דממה של שקר ומרמה. מדברים המון אך יודעים גם לחבק ולבכות, לארח, לאפות עוגות, ולחפש ידידים.

אולם יודעים כי כשיבוא השקט תבוא עוד פעם מהומה. מכינים כבר את המפלגות הגדולות באמת מפלגת ה'זה לא ילך' ומפלגת ה'אמרתי לכם'. אי שם בלב נמתחת התפילה שלא תציף אותנו שוב פטפטת הדלות , שיטפון המילים הנבוכות והיהירות שמתחפשות ליודעות את עצמן. לא מרשעות הן נולדו , מקרע פנימי, מצורך לקלוט את עקבות הטילים שהוטחו אל קירות הלב, מהצורך להגיב על תמונות חזקות שהותירו אותנו פעורי פה.   האם תמצא שפה כמהת פתרון ומפוכחת, רווית צער ונוטלת אחריות?

ארבעים יום ישב משה לבדו בהר סיני וחצב שתי לוחות ברית באבן. הוא ידע כי למרות שיתוף הפעולה עם האל ידיו האנושיות יוכלו לחצוב רק כמה מילים באבן הקשה. הוא הבין שכפסל עליו להיצמד אל העיקר. הוא לא היה יכול לכתוב פוסטים ולשגר מילותיו על פני אוקינוס וירטואלי. היום המילים הן כה רבות שהן מתבלות מרוב מהירות שילוחן. לנו, לזקנים שבחבורה , קשה לעקוב אחרי הקלות הבלתי נסבלת של פליטתן. גם בעבר הן נפוצו בעל פה, הודפסו בעיתון, נישאו על גלי האתר, נראו על המסכים ונמחקו במהירות הקול. עתה הן נשלחות במהירות האור ונעלמות מיד . לנו הקוראים אותן כנכתבות על ידי סופרי סת'ם לא ברור כי הן נפלטות בלי שופט, בטרם נחשבו. הן חיות זמן קצר וגוועות יחד עם הנרצחים על ידן לזמן ארוך. ספת הפסיכולוגים כבר לא מספיקה כדי לעקוב אחרי המילים הכבדות בקצב משחרר. המילים נפלטות , קוראות, מבודדות ומגייסות כפי שבעבר היו צריחות מגייסות המוני אנשים בכיכר. (הקשר בין הפצת המילים והכיכרות המתמלאות  ברור היום יותר מאי פעם). המילים נכתבות היום   בקלות בלתי נסבלת כמו רשימות הנידונים למוות שנכתבו בעבר בחריצות ובפיהוק בידי פקידים משועממים . בתוך השיתוק ובגלל השיתוק המילים נדחפות ולא בודקות עצמן. צריכים להתרגל לשפה זו שתוכל להתמודד. בתוכה יש מילים שנכתבו בסלע אך צריך לחצוב אותן מחדש.

 

לפני חודשיים ביקשו ממני לקיים ערב לכבודו של המשורר אמיר גלבוע שנפטר לפני שלושים שנה. אני מעריץ את שירתו שנים רבות אך דווקא בימים אלו בטרם יזרום שיטפון המילים   נפתחו שוב ספרי השירה ובימים אלה הבנתי כי דווקא עתה זה מה שנחוץ: לקרוא יחד שירים. כי השירים לא הכירו במהירות פליטת המילים. הן נחצבו בסלע האישיות, הם נוגנו במיתרי הנפש . ונפש אל נפש צריכה עתה לשיחה דחופה. לא לשתוק אך כן לשקול את המילים. לשאול את השאלות כמו כתב הוא

אני לא

אמרתי לא. אני לא

אמרתי כן. אני לא

אמרתי למצוא חן. אני לא

לא אמרתי כלל. אבל

כעת אינני רוצה לדעת

כלל אם לא חבל שלא

אמרתי כנ'ל

 

 

בחקירותיי בנבכי העבר אני תמיד זוכר את המילים שכתב אמיר גלבוע לא לי אך למעני

 

'אל תזכור העולם הבא בעבר. יש עוד כאן עכשיו. מי המזומן לך – עשה למענו. תן לו חיים. למען יאריכון ימיך וימיו.'

 

אני מבקש למצוא בשירתו סימני דרך לאלו הצעירים שעברו בימים אלו מבחני על ויצטרכו בעתיד לנווט את עצמם, את חברתנו, את הבית, את היחד, בתוך מהומת העולם ותפילותיו. לפעול בלילה החשוך לקראת בוקר, עם שחר להיות מודעים לשעת הצהריים הארוכה והכבדה. ולא לתת לשקר ולזילות לפרוט חייהם בפרוטות.