אלם קרב אריה בודנהיימר

 

 

 

 

אלם  קרב

 

ארבעים שנה נדד  אריה בודנהימר  בארץ  המובטחת , בישראל  על גלגוליה . רק אחרי ארבעים שנה כתב  בה  את הרומן 'אלם קרב'. ארבעים שנה  בהם עיכל את  הימים בהם  שהה בארץ גושן, בארץ בה  שהו  העברים לפני  יציאת מצרים.  השיבה הפרדוקסלית   לשהות של חודשים בארץ  גושן אחרי קריעת ים סוף בכיוון  הפוך התרחשה  בתוך מלחמת יום  הכיפורים. גושן נקרא  בפי רבים  האזור  שנכבש על ידי ישראל מעבר לתעלה  בימי  הקרבות . גושן קראו החיילים  לעמדות  שנבנו   במקום עבדותם הקדומה  של  העברים לפני  שיצאו ממצרים.  לא לשווא  היו הנדודים הללו של בודה בארץ המובטחת של ישראל עד שכתב  את  ספרו . בארבעים השנה  נדד המחבר בתוך הארץ והנפש.  הוא  אסף ניסיון, קרא  ספרים, לימד, אהב, הנהיג  קיבוץ ומערכות חינוך אך כל הזמן הנפש נדדה  בעקבות אותו מוצב  רחוק בגושן.  בארבעים שנות השתיקה  פגש הרבה  ילדים ונערים , צבר  סיפורים ועשה מאמצים כבירים לעזור לחניכיו לצמוח כאנשים טובים יותר. לאנשי אמת וצדק ולאנשי ביטוי  עצמי ויצירה. כל שעשה עשה  בענווה  גדולה וחוש  הומור עדין שהרבה  יש  בו  מפלות ושריטות . החצייה  ההפוכה לארץ גושן בצל המלחמה ההיא  מוטטה את הביטחון בהנהגה של משה, במעמד  הבטוח של התגלות  סיני. גרמה לקריאה  חדשה  של  חציית הירדן ההתיישבות וקרבות קיום נמשכות.

המקום כונה  על ידי  החיילים  'ארץ גושן' התנכית  בה  גרו  העברים בטרם יציאת מצרים.   כאן  היה המוצב בעל השם הבדיוני  כנראה תנשמת. הוא היה מעבר  לנהר , מעבר לתעלת  סואץ ובו  חיה  חבורת  הלוחמים   במלחמת  יום  הכיפורים . אירוע זה השיב את המימד המיוחד התוהה על עצם יציאת מצרים  הקדמונית. יוסף חיים ברנר שהוזמן לחוג את סדר פסח ערב  הירצחו סרב. 'למה  הם חושבים  שיצאנו ממצרים? אנחנו עדיין חיים שם!' טען.  והנה אחרי שוך  קרבות מלחמת  יום  הכיפורים  יושבת חבורת חיילים ישראלים   במצרים  והופכת את  המוצב הנקרא  מוצב  תנשמת למעין הר נבו ממנו  רואים את  הארץ מלאת  ההבטחות, האכזבות, הסיפורים. הר נבו המכוון לא  לעתיד המבטיח אלא הבוחן את הידוע , את היומיום.   מוצב  תנשמת , כנראה על שם אותה  ציפור לילה  המגויסת  על מנת  לבער מזיקים באופן  אורגני. אותה  ציפור  המאשרת  את  מחזוריות הטבע באופן כה חשאי ומסתורי.

ארבעים  שנה נדד בודה אחרי ימי תנשמת  בארץ  המובטחת  כדי שיוכל  לצאת מהאלם של ימי  המלחמה הגורלית ההיא.  זו אותה מלחמה  שלא  היו לה  ימי המתנה  סוחטים, שלא ידעה להתקצר  לששה ימים ולא להסתיים בניצחון מעורר אופוריה ושלל.

כעבור 40 שנה  כתב  בודנהימר  המכונה על ידי  כולם  בודה   את  סיפורה  של חבורה. והוא  סבא מפוכח וכואב. והוא סבא אוהב. הוא  כותב אודות השתיקה.  אמת שבבדיון ובדיון שבאמת. הוא מתאר את המלחמה  דרך חייה  של חבורה של לוחמים.

כשקראתי את הספר חשבתי  כל הזמן  על  'ימי צקלג'  של ס. יזהר ספר  על חבורה אחרת  חבורת  לוחמים  במלחמת  העצמאות  והנה באמצע  'אלם קרב ' מתברר  שאחד  מגיבורי הסיפור  קורא  במוצב את ס. יזהר  במוצב 'תנשמת'. את  הכרך השני  או  הראשון מ1140 עמודיו.

אסף ענברי חניך  המלחמות  האחרונות של ישראל טוען  כי אף אחד לא  היה מסוגל לקרוא את הספר  של ס. יזהר.  כיצד  אפשר לקרוא יותר  מאלף  עמודים  המתפרצים  כמעט  בלי עלילה, כאילו מסרבים לעלילה בשלל תיאורי מצבי  נפש ותיאורי  נוף וירטואוזיים? כיצד ניתן לקרוא  תיאורי זרימת  תודעה בלי הכרעה מוסרית, אהבה שלא מתממשת אלא  בתיאורי קוצים ושמיים ?  אך אני מודה כי חברים שלי ואני  קראנו את ימי צקלג שפורסם ב1957 ראינו בו גשש לקדושה ושדה תעופה לשמים  שחיפשנו. אך  התלווה לקריאה  רגש  מוזר ונבוך של  צעידה במבוך ללא מוצא.

בודנהימר כותב הספר 'אלם קרב' מבחינתי הוא הגשמת דרכו  של יצחק  קצנלסון כמורה  מחנך.  קצנלסון  שאל פעם מורה מה  הוא  עושה  כדי להיות מורה  טוב.

-אני לומד. לומד. ולומד  עוד.

– לא מספיק, טען יצחק  קצנלסון, יש לא  רק ללמוד, יש ליצור, ליצור ולאהוב.  וזהו בודה המחנך.  לומד, יוצר ואוהב.

גם ס. יזהר  היה  מורה  מופלא אך הוא  בא ממקום שאפשר  היה  לברוח אל אקסטזת  המילה  והנוף  ולהימלט מהכרעותיו של אדם  בוגר. והחבורה  שאותה מתאר  בודה  , זוהי חבורה  אחרת  מזו  המתוארת  בימי צקלג. לא של צעירים רווקים  מחפשי אהבה וחוששים מבגרות.  החבורה  של תנשמת  אנשים שעברו משהו  בחייהם האזרחיים.  אבות לילדים. חבורה שחבריה  כבר ממשו  את האהבה והתנסו בתהומותיה. שיודעים  מהי שגרת  החיים .מהי פרנסה. מהו בית והבדלים  כלכליים. הם נקלעים  למוצב  אך גם יודעים  את החברה האזרחית והפוליטית המתרחשים בסביבתם  ובתוכם.

בימי צקלג הגיבורים חולמים  שהמקום בו  מתרחש  הקרב  הוא  צקלג  התנכית, שעובדה  זו יכולה  לחבר  אותם אל אזור  הקרבות. מתברר להם  כי  זו טעות.  צקלג לא  שם.  החיבור  התנכי  נפרם.  .במוצב תנשמת שבארץ גושן  החבורה  יודעת  כי אין היא יושבת  במקום הנושא אופי  סמלי כלשהו.  הם לחמו למען המקום, למען מדינת ישראל,  אך גלו בקרב לאי -מקום. לא לאוטופיה שמשמעותה  הלשונית  היא אי  מקום והמקום הטוב ולא  לדיסאוטופיה המקום  שפורם כל חזון. הם גלו  למקום בזמן קורע  סמלים. בזמן לאחר מלחמה ואירועיה. תנשמת   איננה  מקדש  אלא  אוהל מועד  שארונו נדד , גלה.  אוהל מועד   שכלי  הקודש  שלו אינם ספרי  קודש, אלא פריטי חולין של  החצר  האחורית והחיונית של השגרה  האנושית חיילית.  גדרות התיל , שרידי  קופסאות שימורים  שנפרצו. השפניות אותם תאי שינה  של  החיילים  הופכות לתאי נזירים משונים, למקום תפילת היחיד , לספות   לטיפול פסיכואנליטי בלי פסיכולוג.   המקום הוא  אנטיתזה   לבתים  מהם באים  החיילים, לנשותיהם וילדיהם  שנוכחים  נפקדים בחייהם  במוצב  הרחוק. הם מנותקים מבתי  הקפה  של  העיר  הבנויים לתלפיות   .

מקדש המעט  של המוצב מוקף  בספרים דמיוניים, בשירי ילדים, בדקלומים , בגיבורי ספרות תנכיים. זו מעין פקולטה למדעי הרוח  המטלטלת והמטולטלת . יש בה ספרייה ואוצרה  התרבותי מגוון מן התנ'ך, המדרש, הספרות הכללית ,  בסאטירות  בנות הזמן. אנשי החבורה לא קשורים האחד בשני  רק בחוויות הקרב,  מאחוריהם קשרי ילדות,  חברות נעורים . מסעם   התרבותי כולל  גם  את  הסיפור  החלוצי. בודה  מגייס  את כל נכסי  הרוח כמו טייל  מנוסה  היודע  כי   הנוף לא יתגלה  בפניו  על  פי הסדר ההיסטורי  או על  פי היררכיה מוסרית אלא  על פי זרימת  החיים.  על  כן מגויסים  נכסי  הרוח  באופן  אנרכי לחלוטין : על פי  הפגישות האנושיות עם מצבים ואנשים. הספרים השירים , התפרצות דרשנית וסיפורית מטפלת  בהכרה  הנסתרת  והמתפרצת . לא  בתת הכרה  הנובטת  בסימפטומים.  הסימפטומים של  השתיקה, הזעקה, הפעולה  אינם אלא  ביטויי הכרה  נסתרת. מנוסחת  במילים המנסות לכבוש  עצמן, לפרוץ אל הבימה  בסערה.  הגילוי והכיסוי בלשון משחקים כאן משחק , לפעמים משחק מרושע. לא רק  במילים אלא  גם  באלם , בבושה, באלימות של  סטירה והתגוששות פיסית  בנאומים  חוצבי  לבבות ובאהבה  גדולה. הגילוי והכיסוי  בלשון  הם חלק  מהעלילה  של  הספר.

תרבות  הבילדונג  שהשפיעה לא  מעט  על תרבות תנועת  הנוער בעולם ובארץ דיברה  על  כך  שאדם  הבונה  את  אישיותו ולעתים מאבד  בתוך  כך  את  ביתו נבנה  וצומח על ידי  היצמדותו  למקורות  רוח  נעלים . רוח זו מקבלת  ב'אלם קרב'  ביטוי מיוחד ענו יותר. הספר  מביא  בפנינו  טקסטים מכל מיני תקופות ומכל מיני עולמות.. לא  בנאומים מאז'ורים  אלא באמירות של מה שנקרא  ספרות מינורית, צדדית, ייחודית. שקטה יותר. אולי דווקא  שהיא מתעצבת מול אירועים קשים של מוות  וחיי מלחמה. של ספק  התאבדות  וניסיון כן לבנות חיים חדשים.  כדי לא לדבר מצטטים. כדי לתפוש  את הזמן שנגדו ובעדו מקיימים  קרבות פנימיים ( בתחילת הספר  מופיע הקרב  המופלא והכל כך ידוע  של השומר  המבקש להרוג  את הזמן ובסופו של הספר הגיבור   רוצה  לעצור את עצמו  ולשמר  אותו). השמש  בגבעון  דום  שהוא  האויב  בתחילת הספר הופך למוקד  התשוקה  של  גיבוריו בסיומו . אנחנו  הסבאים מכירים משהו מן  המהפך הזה.

במשך  כל המרוץ המסוגל להותיר  את  הרצים ללא נשימה  הגיבורים נאחזים  בקרני  המזבח של התרבות בתקווה  שהם יוכלו לפרוץ את  קופות  הנפש  הנעולות ומסוגרות.

 

 

לבודנהימר התנ'ך, המדרשים, סיפורי   החלוצים  הם ידידים  המלווים  את  גיבוריו בדרכם. הם לא מותכים  לשברירי לשון חדשה. הוא לא  שייך לאותה  חבורה   ענקית  של אנשי  רוח  המבקשים להיפטר מהמטענים התרבותיים  של  העבר  כדי להציל  את תחושתם  כי  הם  מעפילים  . אין הוא  שייך למאמינים שהמצוקה והכנות   מחייבות  להשליך  ביטויי עבר  מהסיפון כדי להינצל  מן הסופה או כדי  להתחיל לכתוב . הוא לא  מהסוגדים  למחברת החדשה  הלא מקושקשת על ידי  העבר. לעומתם  הוא  מאמין כי ניתן להעפיל ולתקן  דווקא  על ידי  לקט פנינים לאורך  כל הדרך. בתנאי  שאתה  מבין מה אתה  עושה : שותק דרך דיבורי  האחרים.  בודהימר  כותב  אחרי  דור  שתיאר באופן כל כך בוטה את התפוררות  החזון המאורגן, הקולקטיבי הכולל. אלו  סופרים  המתארים  בבוטות  כיצד החזון  חנק את החלום שהצמיח  אותו. זה  הביטוי  העז  של דורם של עמוס עוז וא.ב. יהושע. מבחינה  מסוימת  ספר  זה   שב  אל  כמה  יסודות של  סופרי  מלחמת  העצמאות החשים אחריות לחלום  שתבע מהם כל כך – שיבה מתחדשת זאת אל הידיעה שעוד אין ולכן צריך לבנות איננה זהה לתחושת הדור של  מלחמת  העצמאות   משום  שאין  בה אימת ההתחלה  אך יש בה שיבה  אל  תוגת שבר  המלחמה והצורך  לבנות חיים . הוא עושה  זאת  בעיצוב  חכם, ענו היודע את גלגולו של הסיפור של המשלט שעליו צומחת עיר.

המשותף לספרות  מלחמת  העצמאות  ולספר הזה נותרת  החברות  העמוקה. חברות  הצומחת מילדות עשירה, בתנועת הנוער וימי הכשרה ועבודת השדה. היא מצליחה לסלול  את דרכה גם  בקרבות. היא  מאוימת  על ידי חיי בגרות אך  הם לא מצליחים לכבות אותה אולי משום שבחברות הזו  שותפים אלו  שנפלו  בקרבות וכל אחד מהווה  כתב  חידה  משותף  לכולם.  זוהי חברות המאוימת  על ידי עשירות חדשה, על ידי הניכור , על ידי המעברים  החדים  מבחינה חברתית  והאכזבה הקשה . אך בסופו של דבר  הספר  לא  מוותר  על  עיקרון התקווה. הוא  ספר חם ומרגש  מבחינה  זו. חברות  זו מצליחה  לעבור  לעולם  שמסביבה. לחיילים מצטרפים. היא יודעת  לזנק  אל מגנטים  של אהבה  הרוחשים מסביבה. של המלצר שבא  מרומניה ,ממלצר  בקפה  רוול ומטפל בבנו  הפצוע. לאהבה  גדולה  של צעירה . חברות זו  רק מדגישה  את התיעוב   של  שחיתות פוליטית , של ניצול כאב ועשירות חדשה  רומשת זיקה לטבע ולאדם.

החסיד מפיסצנה , אחיו של הצדיק  החלוץ  שפירא כתב    בוורשה   באחת מדרשותיו בגטו בימי הרצח הנוראים דרשה  על הנושא 'נושא משך  אלומותיו'. אלומות  הוא  דורש  מלשון  אלם

' כי זה  החילוק בין חרישה  לבין  אלמות, חרישה על פי רוב  אומרים כשיש  לדבר  הרבה ומכל  מקום אינו מדבר, כגון 'אכן  החרש תחרישי בעת הזאת' (אסתר  ד, י'ד) ואתם תחרישון (שמות  יד', י'ד) וכדומה, שבכולם  היה להם לדבר  רק החרישו.

מה  שאין כן  כשאיש  הישראלי חס וחלילה  כל כך  נשבר ורצוץ עד שאין לו מה לדבר, לא משיג ולא מרגיש, אף אין לו מוח ולא לב במה להשיג ובמה  להרגיש אז  אין זאת חרישה רק  אלמות כאלם שאין לו  הדיבור. אבל כשאיש  ישראלי רואה  שחס וחלילה מוכרחה  עת צרה  לעבור  בקטנות  נפילה  ושבירה, אז מתחזק  ומתאים את עצמו לעת צרה עד יעבור זעם, ואומר לעצמו  הן אלם אני עתה , אבל גם האלם מדבר מדבר מעט  לפי  אלמותו  ברמיזה, וגם אני מעט  אדבר, ארמוז  באלמותי.

אבל כשחס וחלילה  מוסיפים הצרות  של ישראל  להתחזק וכל אחד יותר  נשבר ורצוץ אז  הוא  בחינת  ' והנה אנו מאלמים אלומים  בתוך השדה (בראשית ל'ז, ז').'

ספר אש  הקודש  אדמו'ר מפיסצנה

כמה  עשיר האלם , אלם  הקרב  שבא לידי ביטוי בספר  שלפנינו. יש והוא מפטפט  בזרם תודעה פראי, ויש שהוא פועל ללא מילים , יש  שהוא פועל פעולתו ויש שהוא  נמנע  מלעשות דבר. אך כל הזמן מולו עומד  הניסיון לפענח, להקשיב  לדממה.

בימי העלייה השנייה  היה ויכוח בין חלוצה וחלוץ על ערך השתיקה. הוא טען  שהשתיקה  עומדת מול הפטפוט העקר והיא טענה  כלפיו : שתיקה  היא מוות.  אין כמו הספר היקר  שלפנינו 'אלם קרב'  המוכיח את שתי הטענות גם יחד.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

five × 4 =