שלושים שנה עברו מאז פטירתו של אמיר גלבוע. אנו שבים אליו, שבים אל שירתו. לקראת הערב הזה קיימנו פגישות בין נוגה וזואי מתנועת אמנויות של צעירים מטפחי תרבות החיים בקומונות ומטפחים חינוך דרך אמנות עם ישראל עם נציגי דורו של גלבע. הם מאד התרגשו לפגוש בני דור צעיר המבקשים על חייהם באמנות. ישראל לוין בן התשעים קונן על השיכחה שהפכה חלק מהנוף התרבותי שלנו אך כשזזה המצלמה לפתע עזר כוח, לא במעט כנראה בגלל הפגישה המופלאה ואמר בנחרצות: לשירה תמיד נזדקק! כך אנחנו מרגישים. השירה יודעת ערכן של מילים ושל שתיקות, יודעת את מקצב הנפש והיודעת לדבר עם אנשים אהבה, אחריות יודעת לנפות את האמת מהשקר המולך.
ומיטב השירה היא אמיר גלבע .
שנים רבות התלונן כי מסיטים אותו מעיקר חייו, שעבודתו כעורך, כמתרגם אינה נותנת לו זמן להקשיב, לעורר, לשיר. אך הוא כתב כ600 שירים! יבול ענק לאיש שפחד להוציא תחת ידו פטפוט מחורז.
מה ניתן להביא מתוך כל זה בערב אחד? מה ניתן להעניק לקהל זה של ידידים ושל מחפשי דרך , של בני דורות שונים ומשתנים. כתב הוא

הערב הזה ביקשנו מכמה דורות לבחור שירים. כל אחד בחר שיר ויסביר את בחירתו.

בשירה העברית חבוי מתח ידוע בין שירת האני לשירת האנחנו. מתי הופך האנחנו למקום בריחה מן האני, למקום מסתור הדוחק את לבו של היחיד ולעתים רומס אותו, מתי הופכת שירת האני עקרה מתקווה, מאוהבת בעצמה, סגורה ודלה, כיצד יכולה שירה כנבואה להפוך את האני לנושא המתמודד עם עולם, יוצר בו נקודות ארכימדיות, כיצד יכולה להפוך את היחד למציין נוף בו היחיד יכול לינוק כוח והשראה לצאת לדרך חיפושיו ? כמה אורב השקר לכל החיבורים הללו. שירי לכת שאינם מוליכים לשום מקום, שירת יחיד הנשרפת כקיקיון .
אמיר גלבע היה מסוגל ללכת בדרכו של ביאליק ולשיר אנחנו המאיר את נפש היחיד ואני המבקש על הציבור.
האם העובדה שאמיר בנה את חייו בשוליים אפשרה לו לעמוד במקום שעמד ואולי עמידתו במשמר השירה הוא שתבע ממנו לא למקם עצמו בהיררכיות, לשמור על שפיותו ושליחותו? לא נדע.

בהיסטוריה יש רגעי חיבור עזים בין היחיד לכלל. רגעים בהם הפגישה עם המוות והאהבה קשורים במלחמה, במרד, בפליטות. לא תמיד רגעים אלו אהובים במיוחד. ובכל זאת קיימים. תהליכים ארוכים המתפרצים כאירוע אך אחר כך עוברים סחף גדול ומשתלבים במשכים הארוכים של חברת האדם.
גלבע היה קשור אישית קיומית לאירועים ולקריאות לאיומים ולהבטחות שנבעו מתוך הזירות בהן פגש בביוגרפיה שלו. הוא היה מודע לחיבור הזה. הוא הזדהה והתמרד, קיווה והתייאש. לעתים טרק את הדלת וכמו כל טריקת דלת הוא ביקש שמישהו יקשיב. כך בחר להפוך את לימודיו המסורתיים לשירה עברית מורדת עמוקת שורש. כך בחר להיענות ללך לך ולעלות ארצה כחלוץ, להיפרד מביתו אך גם להיפרד מקיבוצו בארץ.

הלילה מבקש לו שחר אור ומשמעות הוא מבקש בקר. כבר המדרש העלה את הפחד הקדמון של האדם הראשון כשירד הלילה והוא לא ידע האם תזרח השמש ויבוא בוקר. הזמן הקיומי של בוקר צהריים ערב ולילה מושרש היטב בשירתו של גלבע. הוא יסוד של ריתמוס הקיום האישי והציבורי. הלילה על אסונותיו מאפשר גם חלום, החלום אינו משקף את החושך , הוא מורד בו בלי להתממש. הבוקר צריך להבטיח את גיחתו של החלום אל האור. לקראת הצהריים בהם שמש המציאות ועלה קופחים ולעתים גם מאיימים. אמיר גלבע קשוב למחזוריות היום והלילה אך לא פחות קשוב למקורות התנכיים המשתמשים בדימוי הזה. יש פה משהו מן הטבע אך גם שאיבה של יסודות תרבותיים מובהקים. פה נפגשים הקשב לטבע ולמילה. הוא מתפלל להביא את הבקר אך מבין כי הבקר הוא הבטחה. הוא נדר וקל לבגוד בו. קל לשכוח את המחויבות שלו. קל להשתמש ברטוריקה שלו לשווא.

בוקר כזה ראה בהקמת מדינת ישראל אך גם קרא את הבגידה בבקר. את השימוש הנלוז בהבטחות שהוא הבטיח על ידי יצרי שלטון ורכוש. המדינה שהבטיחה את הבקר לא תמיד עומדת במה שהבטיחה ללוחמיה, לקרבנות העם היהודי בגולה, לאנושות כאחראית עם שותפותיה הרבים לאנושות.

חידת הכתיבה של המשורר לא מתפענחת בשירתו של אמיר גלבוע. היא מתעמקת . הוא תוהה על עצמו כליצן שבלבו בוכה הוא אומר על עצמו שהוא ליצן אך בלי המסיכה המחייכת. ליצן היה בממלכות האיש היחידי שמותר היה לו לדבר אל המלך דברי אמת. הוא היה מעבר למשחקים המקובלים על כן נקרא בשפת הקלפים טורף הקלפים, הג'וקר. לדידו של אמיר גלבוע זהו תפקידו. לערער בפני הקשוח להקשיח בפני הרופס. לשבור מסגרות ולשוב אל תכנן. כך התאים לו הקצב אך לא האמנות הקשוחה של תבנית השיר. ההאזנה לשפה על כל רבדיה. הנמוך והגבוה, הילדי והמרקיע שחקים.

מילים פשוטות הן פרי של אהבה
כוכב הצפון עצב דמעת יתום
אני שותק שיר – כותב חיים

אמיר גלבע מתפלל. לא תפילת ילד מתוך רחם הישיבה המסורתית ולא תפילת חילוני שקץ מפולחני אליל וחושף אותם בשמחה לאיד. הוא לא בז ליכולת לבקש, לתבוע, להודות כי יש מעל. כי יש תהום מתחת. הוא שב להתפלל על ידי התבוננות בטבע ולא רק בחיי הנפש או בחוקי אנוש. הוא יודע שהסידור שביב נשחקו דפיו. מרב קריאה נואשת, או מאובדן ושכחה. אך יש עצים ואבנים, בית ואביב ובכולם גנוזה התפילה הפרובלמתית של ימינו. הוא מתפלל כהמנון, הוא מתפלל כשיר פנימי, בציבור או כצימאון של יחיד. הוא מתפלל בנוסח של הגעגוע של שיר השירים ושירי חורבן ואור. הוא מתפלל.

הסידור קרוע השוליים וכל המילים החסרות אני
רואן מתעופפות ומבקשות מנוח לכף הרגל איך
אביא להן מזור ולב.

המשוררת לאה גולדברג טענה פעם נגד משוררים צעירים , שהיום בגרו, כי מה שמטריד אותה זה שהמשוררים הפסיקו לשיר. היא התכוונה בודאי לייאוש המשוררים מכך שיקראו אותם סתם אנשים בראש שמישהו יקרא אותם מלבד משוררים אחרים. וכאן כדאי לעמוד על מימד השמחה והצחוק בשיריו של אמיר גלבוע. השמחה נתפשת אצל רבים כמרגוע, כהפגה, כהסתלקות ממעורבות בדרך של הבנה מרוחקת, ככניעה למצב. מעין מנוסה אל הומור, כפתרון מדומה למצב של חוסר אונים כמו החייל האמיץ שוויק. אצל גלבע לצחוק יש מעמד מחזק, מעניק כוח, מורד, מותח, הוא קשור ליכולת להיפרד ממוסכמות ומחנופה, מהשתלבות כנועה. הצחוק כמו אצל ביאליק הוא גילוי הרמת דגל לשפה שאינה מתחמקת בין המילים דווקא הצחוק מקשר אותנו עם אזורים של כאב

הוא כותב את מה שהוא קורא
ספר שתי היגון וערב השמחה.

יומי כדרך הליצן. אך שלא כמוהו לא צוחק
מבחוץ ורק כמוהו בוכה מבפנים. אמרתי בוכה
לא בדיוק. בדיוק בוכה בלי
.

בקר אחד הוזמנה מזכירת המערכת לשתות קפה בבית קפה עם חבריה לעבודה. בדרך כלל לא נהגה לעשות זאת אך באותו בוקר הלכה. הוא ישב מכונס בעצמו כרגיל אך בדרך חזרה ליווה אותה וכעבור שבועיים התחתנו. הוא הזהיר אותה. לא פרסם עצמו בפניה אך היא היתה נחושה ועמה בנה את משפחתו.

לא עשיתי לביתי
לביתי אין לי בלתו. כל הדברים האחרים
במילא אבדו. שיאבדו אני מלחש ביני
לביני. רק הבית. ולא עשיתי דבר
עוד לביתי

הקדמה
פינה בעמק שיר בבקר בבקר א' 104
מוקי לספור או לספר כרך ב' 242
לביוגרפיה

חנוך ברטוב פני יהושע כרך א' 344
ישראל לוין ישראל בעל שם טוב על בורות החימר כרך א' עמ 220
פינה בעמק
יום לילה, בקר, צהריים
ארבעה שירים של תנועת האמנויות

טלי וויס
פינה בעמק בחלומם אני מלך א' 21
אמיר גלבוע קורא באתי למילים הפשוטות
גילי על דבר החיים ודבר השיר כרך א' 259
פינה בעמק בחצרנו עץ חיים פורח כרך א' 104

נעמה שקד – תפילה
טל אילה אשלח אותך כרך ב 109
טל קרן ראשונה כרך ב' 166
אמיר גלבוע קורא אני מתפלל מתוך הלב
פינה בעמק רחוק רחוק בקצה מבט ב' 98
זיווה
המכללה

גבי
פינה בעמק שיר בבקר בבקר א' 104