דבר לילדים

דבר  לילדים

 

בשכונה  של דודתי גרה אשה שהיתה חברת מפא'י  קיצונית.  היא  התלבשה כחברת מפא'י  הפועלית , דברה כחברת מפא'י  ומעולם לא סטטה מן הקו. היו  אומרים  עליה  שכשואלים  אותה  מה  דעתה  היא  היתה  עונה : אני עוד לא יודעת., טרם  קראתי את  עיתון 'דבר'… העיתונות למבוגרים  שהכרנו  בימי ילדותנו  היתה  מעין ספר תפילה יומי. היא  היתה רצינית. מצהירה  אמונים ונוטה לתקוף את אויביה  בחרדת קודש.  דבר ילדים לא חרג מתביעות אלו.

אני כותב  שורות אלו בלשון ארכאית קדמונית, בלשון  אנחנו.  בימי ילדותי לא  היה לי  עניין או זמן לברר מה חשב האנחנו. לא ידעתי את הטבלאות ואת הסטטיסטיקה  הערוכה ברצינות תהומית.  ובכל זאת  אני  כותב  בלשון  אנחנו כי עיתון הילדים  נכתב לציבור, לחבורות הילדים שביקשו את היחד. אם לא  היה  היחד מייד בצבצה תהום מבודדת, מחוסרת  אונים. אני יודע שהיום אין זה מתאים להצהרות התקופה  על עצמה. ובכל זאת אם שאלו  אותי על דבר ילדים של אז  אני  יכול לומר בבירור כי זה  היה אנחנו. אנחנו הקורא לכל אני. המזמין את כל  אני.

עיתון 'דבר לילדים' לא  היה  עבור ילדי ישראל העיתון שענה  על כל תמיהותינו כילדים. קראנו  אותו בשקיקה אך הוא  היה  מגוון מדי, פתוח מדי למרות כיוונו הרעיוני הכל כך ברור. אם  רצית  לדעת למה  מתכוון העיתון של הגדולים היית צריך לקרוא  את 'דבר לילדים' : עברית טובה. מסירות נפש ופתיחות לעולם , הערצת  גיבורי  רוח, הרפתקאות מופלאות ואמירת  הן לעולמו  של הילד. דבר לילדים נכתב  על ידי  מבוגרים.  הוא  לא  היה  דומה  לעיתון של ינוש  קורצ'אק  שנכתב  במיוחד  על ידי  הילדים.  אך כקורא  נאמן של  העיתון בשנות ילדותי חשתי  כי  מי שכתב אותו לקח  אותי ואת  הפנטזיות הילדיות שלי  ברצינות. חשתי  כי  הוא  חבר שלי, פותח לי חלון, מראה  לי דרך, מאפשר לי הרפתקה, מבטיח לי כי  יהיה טוב.  כשקראתי  אותו ברצינות העולם מסביבי היה אלים ומחליש אך העיתון   קרא לי  אופטימיות. כמבוגר  אני יודע לקרוא  את  גיליונותיו כמבטיחים למבוגרים, להורים ולמחנכים  כי  יקום פה  עולם מתוקן, כי תהיה  לנו מולדת וכוח  עמידה.  אני יודע  כי זו  היתה  תפילת  הציבור  המבוגר באמצעות  הדיבור  עם ילדים. במילים  שנדפסו היתה  אמונה  אך לא  ביטחון.

היום  אני קורא  בדבר  לילדים של אז  עקבות  של חלומות  המבוגרים  עלינו : ילדי ישראל יהיו  שובבים. יהיו בעלי כוח וחיוך, יבכו פחות, יפחדו פחות. דומה  כי  העיתון הזה  העניק לנו  הבטחה  שנהיה  צברים. והצבריות  היתה  הרי פנטזיה  של  ההורים כמהגרים  כמהפכנים. דמות  שהיתה  צריכה  לפתור  את  כל תהיות דור  המבוגרים.  'דבר ילדים' חיזק את היסודות הללו אך הוסיף תפילה שנהיה תרבותיים, שנהיה רגישים לעולם הרחב  כסוציאליסטים ונאהב  את  המולדת כתלמידי חוני  המעגל שלא זז מהעיגול   שחג מסביבו. שבגופנו נגן  על  המולדת אך שנדע לשחק, להגדיר צמחים, נדע אגדות ונכיר את המציאות הקשה  בה חיים האנשים  בעולם.

מה  קלטתי  מכל האוצר הזה ?  קצת מכל דבר. אך בעיקר כי אותיות וציורים הם חברים טובים. שאפשר לסמוך  עליהם לפעמים  יותר מאשר  לסמוך  על  ילדים. ולמדתי לשוחח עם ציוריו של נחום  גוטמן. זה היה לי חשוב  כי  ראיתי  אותו בפעולה  עם  דודתי ימימה טשרנוביץ כסופר ולא רק כצייר. והוא שכנע  אותי כבר אז  שהומור  הוא  דבר  רציני. שציור שהוא  אידילי לעתים קרובות הוא גם   אירוני כמו שילד תמיד יודע כי משחק זה דבר  רציני שעליו  להיאבק  עליו אך בסופו של דבר  הוא  רק משחק. המפות שאייר נחום גוטמן נתנו תמונה  רחבה אך תמונה שאינה  מאבדת את האינטימיות שלה בגלל קווי הגובה וקווי  הרוחב  המופשטים הפוצעים את לבה.

נדמה לי  שאם יוציאו בספר את  דברי  היום שכתבו העורכים משך שנים יתגלה ראי מיוחד על  החברה בארץ ועל זרמי  הרוח  בתוכם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

three + three =