שלילת האגואיזם והקולקטיביזם עומדת ביסוד החיים הקהילתיים לה חותרים רבים מהדור החדש. בובר הגדיר חברה המצליחה לחיות 'מעבר לאגואיזם ומעבר לקולקטיביזם' חברותא . הקהילה מניחה כי היחיד אינו מבקש את בדידותו, והקהילה אינה מבקשת את העלמו של היחיד.

הקהילות נוטות לבקר את הקולקטיביזם המוחק את היחיד ושולל ממנו את האחריות. רוח של קולקטיביזם נוקשה נוטה ליפול לידיים של יחידים או להתעצב כהיררכיה משתקת . קהילה נמדדת ביכולתה להגדיר עצמה כקהילה פתוחה דמוקרטית . קהילה כזו אמנם מעוררת שאלות רבות אך מאמינה כי התמודדות עם שאלות חיוניות מעלה את האדם ואת החברה.

ברבות מן הקהילות מטפחים את רעיון הפלורליזם התרבותי. רעיון הפלורליזם לעתים מסתיר קריאת מצב בו אין ליחיד הד או מחויבות. לא פעם הפלורליזם מניח כי היחידים חיים בארמונות עם מראות ללא חלון או דלת. כי חירותם היא בית כלאם. קהילות המאמינות בפלורליזם מבקשות לראות בו ריבוי קולות השומעים זה את זה, המנהלים זה עם זה משא ומתן על הראוי לחברה . לדידן פלורליזם נאמן מתגלם בחברה בה היחידים תורמים לחברה את שונותם ומקבלים ממנה כוח לשותפות וערבות הדדית. פלורליזם שלא מנוון את החוש לחשיבה כוללת ואינו מונע מאפשרות שהכלל יקבל החלטות גם כשהוא מכיר בחילוקי הדעות, בצורך לנהל משא ומתן ובהימנעות מלהזדרז מניסוח של חילוקי דעות. פלורליזם כזה חיוני לקהילה, לחברה ולמדינה גם יחד.

היסוד הקהילתי צריך להיות לומד. חוקר. מעודד ליצירה אמנותית המעמיקה את חיי היחיד ואת חיי היחד. הקהילה צריכה להיות מקום בו מגלים מימדים רוחניים וחומריים שלא התגלו עדיין. עליה לעודד את גילוי פוטנציאל התיקון של החברה. מתוך תפישה כי יש לעשות שהשינויים המתחוללים בחברה מבחינה טכנולוגית ותרבותית יקדמו אותה. המסורת שהקהילה מטפחת ויוצרת תפתח בפניה הזדמנויות ואתגרים . ביקורתה תתקיים גם מתוך אחווה וגם תטפח אותה. היחד יעודד את חבריו להיות ביקורתיים ולהתנסות באחריות כוללת.

הקהילות נשענות על פעילות ספונטאנית, על התנדבות , על חזון חברתי שאינו מסתפק במבנה אלא חותר לתרבות ולקשרי רעות. קהילות המקום, קהילות הרעיון, קהילות הלימוד וקהילות מפעילות חינוך, קואופרטיבים יצרניים שאינם רואים עצמם כמפעל כלכלי גרידא מבוססים על ההיפך ממה שאנו תובעים מחברת חוק : אין הם פועלים באובייקטיביות המתחייבת לעצימת עיניים מהראייה של האנשים הקונקרטיים, ממחויבות החוק לתרגם את האירועים האישיים ולהתייחס אליהם כמקרים, כתקדים לכל הדומה להם. בקהילה ובמפעל השיתופי פותחים חלון למיוחד ולאישי. החוקים הכתובים והבלתי כתובים של הקהילות מבקשים לגלות את האנשים ואת קשריהם ההדדיים המיוחדים. בבנין הקהילות הלא פורמאליות יש לראות תשתית חשובה וחיזוק לחברת החוק הדמוקראטי.

יש לשים לב לכך שמערכות לא פורמאליות של חברות, של התנדבות, של תרבות משותפת נוטות לשקוע ולהפוך קרבן למשחק אינטרסנטי עוקף חוקים הניזון מאי אמון כולל מכפירה ביכולת של חברה לחתור לצדק , לעצב ייעוד .

הקהילות בארץ אינן זהות עם המדינה ואף לא עם מגזריה. המדינה העומדת על זכות הריבונות להפעיל כוח ולחייב את אזרחיה למלחמה ולמיסוי, העומדת על החוק המחייב אינה זהה לקהילה העומדת על הבחירה המתמדת בה ובמטרותיה. המגזר מכיר אמנם בריבוי הפנים של החברה . הוא מתגונן בפני כור ההיתוך המחייב תרבות אחידה ופעולה המתבוננת על החברה כיחידה אחת. אך המגזרים נוטים להפוך לחדרים אטומים המשוחררים מראייה רחבה של החברה ומניתוח הכוחות הפועלים עליה כמכלול.

הקהילות בניגוד למדינה ולמגזר צומחות מתוך הכרה כי אסור שהחברה תהיה מבוססת רק על חוק מאחד ועל וויסות הפעלת כוח מתוך שיקולי אינטרס . הקהילה צומחת במקום שאנשים מבקשים במודע לחתור למטרות ולדרכי פעולה שלא המדינה ולא מגזרי האינטרס המתגבשים בה מסוגלים לחתור אליהם . חבריה נוטים לקחת על עצמן עול מיוחד שאין להטילו כחוק על החברה כולה. עול זה מבטא את המחויבות הרצונית לחולל את שנראה כמצוי מעבר למה שחברה יכולה להטיל על כולם. בקרב קהילות פתוחות וחופשיות יכולה לצמוח השראה המעשירה את חיי היחד ומעוררת את האזרחים לפעולה המעמיקה את אמונתם ביחידים ועשייתם הציבורית . הקהילות יכולות להעניק למדינה ולמגזריה תקווה כי אפשר להתקדם ביישום של צדק חברתי ועומק תרבותי יצירתי אל מעבר מה שהושג בדרכי כפייה.

ברשת הקהילות שהוקמו בארץ בשנים האחרונות, ניצבות הקהילות החינוכיות במרכז. הן נשענות על הקשר המעמיק בין ההשכלה לחינוך. מגמתן היא לגלות דרך תהליך הלימוד את האחריות לאנשים, ליחד. הן מבקשות לפתח דרך הפעילות היוצרת של היחיד רצון למצוא הד אצל זולתו. להגביר את תפישת אחריותו האנושית. הנחת עבודתן של הקהילות החינוכיות היא שעצם אמונתה של הקהילה החינוכית באדם תגביר את צימאונו לדעת . הקהילות החינוכיות מטשטשות את התהום שבין החינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי. הן מאמינות בקהילת לומדים המחויבים לדעת בלי לקבל את סמכותה של ההיררכיה של מוסדות הדעת ואת ריחוקם מהצרכים של החברה מסביבן.

יש להבחין בין הקהילות שצמחו ביישוב העברי בטרם מדינה , שראו עצמן כמטרימות את הריבונות המדינית לבין הקהילות הצומחות אחרי הקמת המדינה: הקהילות הצומחות עתה אמנם יכולות לרשת הרבה מהיצירה הקהילתית הפרה מדינית אך אין הן יכולות לחקות אותה כאילו אין מדינה ואין מגזרים של אינטרסים הפועלים בה.

קהילות קמות לעתים מתוך ייאוש ובידוד הנובעים ממחדליה של הפוליטיקה המדינתית. כך אירע לפני הקמת המדינה . קהילות שנולדו כאן התייאשו מהיכולת של היהודים להסתמך על ריבונותן של מדינות שבמסגרתן התאפשרה התמוטטות החיים היהודיים. ניסיונות אנרכיסטיים קהילתיים נוצרו בארץ דווקא בתקופת שיא לפולחני מדינה פאשיסטית וקומוניסטית באירופה. עם התפתחותה של מדינת ישראל כמדינת לאום נולד בשנים האחרונות הפיתוי לראות בקהילה תחליף למדינה .סמוך להקמת המדינה חתרו המתיישבים ליצור חברה שתעניק השראה לחיים ריבוניים אותנטיים . החורבן הגדול של חיי הקהילה היהודית והקמתה של מדינת ישראל הביאו להצנעת היסוד הקהילתי ולהעלאת הרעיון שאין הקהילה אלא מכשיר פוליטי להשגת ריבונות. אולם שגרת חיי מדינה הנמשכים והקשיים המוסריים שהעלו על ידה והאבל על מותו של חלק נכבד מהעם, עוררו דווקא את הגעגוע אל העולם הקהילתי שנעלם . הם עוררו את הפיתוי לראות בקהילה תחליף למדינה שהתרחקה מחלומותיה וחזונה. הניסיון הריבוני הקצר של מדינת ישראל מגלה יום יום את הקושי להתמודד עם יצר השררה . את החיבורים הלא כשרים בין הון לשלטון. את השימוש במדינה ככלי להגברת אי הצדק והחרפת העימותים הבינאישיים ובין מגזריים. לרבים היה נראה כי המדינה בטבעה הגבירה את רוחות המלחמה. מתוך הלכי רוח כאלה צמחה תקווה לאלטרנטיבה קהילתית. הקהילה נראתה כתחליף למגזרי אינטרסים ספציפיים של ציבור עובדים, חקלאים, יוצאי עדות המזרח, אנשי פריפריה , עולי רוסיה ואתיופיה וכו' .זירתה של הקהילה נראתה כזירה של שיתוף פעולה ולא של עימות ומאבק.
דווקא משום הנימוקים הללו אני מבקש להדגיש כי בעיני יצירה קהילתית המתעלמת מקיום המדינה ומההבדל בין הקהילות שצמחו לפני הריבונות לבין אלו שצמחו אחריה , עלולה לפגוע במצבה של הדמוקרטיה במקום להיות לה למשענת. התפישה של הפיכת רעיון הקהילות לתחליף למדינה או למקור סמכותה הבלעדי יכולה להביא אנשים לתביעה כי הדמוקרטיה תשתעבד לרצונם האידיאליסטי. במקרה כזה היא תאבד את הפיכחון המתחייב מקריאה ריאלית ועמוקה של פני החברה ותטשטש את ריבוי הקולות שדמוקרטיה מחייבת.

אני מאמין שהקהילתיות הצומחת בתוך החברה המדינתית ריבונית יכולה לאתגר את המדינה, להציב בפניה מטרות שלא נראות כרגע כאפשריות להשגה מתוך השענות על התנדבות ורצון לקדם מטרות המעודדות ניסיונות לגילוי אנושי, להצמחה מתוך אמון של כלכלה תרבות ויצירה,של חברה צודקת.

מתוך ראייה כזו המדינה הדמוקרטית צריכה לאפשר ולעודד הקמת קהילות . הקהילות צריכות לראות עצמן מחויבות לדמוקרטיה משתפת, המארגנת החלטות מתוך הכרה בריבוי הקולות, בצורך בהחלטות הפותחות אופקים חדשים . עליה לחתור להקים תשתית חוקית המקדמת רעיונות ומצבים השאובים מתוך עולמה של הקהילה הדמוקרטית. החלטות כאלה יגבירו את האמון ביכולת לפרוץ את בידודו של היחיד ולהעמיק את חירותו. הן תעודדנה קבלת החלטות פרגמאטיות והחלטות המגייסות את האזרחים לקידום אינטרסים של הכלל . קהילות תעודדנה סביבה המבקשת הגשמת אידיאל , להתגבר
על מכשולים בדרך אל חברה מתוקנת שנראים היום כאוטופיים. נתקדם לשם בעזרת פוליטיקה מדינתית החותרת לחירות, לשוויון ולאחווה המצפה להתעוררות נבואית. פוליטיקה כזו כדי שתוכל להתקדם תצטרך להיות פרגמאטית.