באחד מהימים באה לביקור משלחת רשמית של המוסדות הלאומיים לראות מה קורה ברפובליקה הציונית של עמק הירדן. אני מניח כי היה עמם צלם ופקיד. העיקר היה שהם הגיעו לעמק במכונית שלא היתה שכיחה ביותר בדרכי הארץ. הם עברו על יד חלוץ שעמד ונטע עצים לצידי הדרך. הם מיהרו ליעדם ואינני יודע מה הוא היה. המכונית העלתה אבק סמיך שנמרח על פרצופו של החלוץ והוא נעלב. איך ייתכן כי אנחנו נטע עצים לאורך הדרך ונתמלא באבק של הפקידים הרחוקים. מי כאן בעצם מייצג את הציונות האמיתית החלוץ אפוף האבק או המכונית המביאה את שליח האומה ?
דרכים ומטרה, אבק דרכים ומנגנוני שלטון הם עניין עדין. אני מניח כי בעל הרכב שנסע אז במהירות המותרת (נדמה לי כי בשנות השלושים המהירות המותרת היתה 48 קילומטר לשעה. ) לא הבין כי הוא מציג את חלוציו מלאי אבק דרכים .
החלוצים הבינו קיומית כי דרכם לא פעם איננה דרך אלא מבוך. מה שנראה כהתקדמות מביאה לחוסר מוצא. האנרגיה המושקעת בביטחון רב כדי להשיג את המטרה מביאה למקום אחר ולעתים מה שנראה כשער פתוח איננו אלא הדרך של אין מוצא. אך במבוך הזה מצויה דרך נסתרת המובילה אל הבלתי צפוי אך מתואם עם חלום נשכח שזה מכבר התייאשנו מהגשמתו.