חדר האוכל רוקד, אבני דרך אבני בניין

אבני דרך, אבני  בניין

 

 

ביקשתי לקרוא לספר של מנחם 'חדר האוכל  רוקד' אך  הוא  העיר לי  כי הדבר  יצמצם את  הראייה  של  יצירתו  האדריכלית. כאילו הסבת  חדר  האוכל  לאולמות מחול  יעמוד  במרכז עשייתו  רבת השנים.

 

קיבלתי  את דעתו  אך בכל זאת  רציתי  להוסיף  כמה  הערות בנושא  הכל  כך  מיוחד הזה חדר  האוכל  רוקד.

 

כשאומרים חדר  האוכל  רוקד  נזכרים  בתמונות של  ריקודים ישראליים בחדר  האוכל ששולחנותיו וכיסאותיו פינו מקום. האקורדיון  עומד  במרכז ומסביבו  רוקדים עד  כלות  אנשים רציניים, חורשי שדות, קוראי ספרות טובה,  צופים בהיסטוריה  נוראה ומחולליה.  חדר  האוכל  רוקד מזכיר  הן  את האכסטזה  החלוצית  הפורצת צורות,  הן  את  המעגלים הנצחיים והן את הרונדו  המתקדם  כנחש.  הם מזכירים את  ריקודי הרועים ואת הכוהנות  הנושאות  תפילת  חברה  מתחדשת והן את שירו  של  האדם  הפשוט  המזדמר  בתפילת  המהפכה המבקשת פריצת  תרבות  מתוקנת. .  יש  מקום לריקודי הזוגות  המרמזים ותוהים על האהבה  שתפרח. בחדר  האוכל יש  קישוט תובעני, ארוחת חג צפופה ובמה  מאולתרת  המזמינה  את  כוהני העדה וכוהנותיה, את  גיבורות  מחסן הבגדים שעיצבו את  הבגדים הרקומים לערב  בשנה.

 

 

 

אך בצד  כל אלה  יש בחדר  האוכל הרוקד  כיסאות לבודדים, לבלתי  משתתפים, למתגעגעים לביתם  החי ולביתם שנהרס,  הנזכרים  באימת  עברם ובתקוותיהם שהתרסק

 

וזה לפני  שחדר האוכל הרוקד של געתון  היה   לארמון  ריקוד מודרני. לפני שהאבא מנחם והבן  רמי חברו להפוך  אותו למקדש לאמנות הריקוד. אותו  ריקוד שבא להיות  אנטנה  לעולם הרחב, שבא לבטא את צעקת האדם היודע  לשיר  את  שמעבר למילים, המחפש  שפת תפילה  ופולחן בזכות פרטים ומכלול, בזכות שריר ומבנה, בזכות הקשבה ומרד  לכוח הכבידה האנושי, בכוח הכריעה והפריצה.  חדר  האוכל הזה נשען  על חדר  האוכל ההוא. לא ארמון  אצילים שהפך לחלל, לא  תיאטרון גלאדיאטורי  או  כנסייה גבוהת קשת  המאמץ את סמכות ההיררכיה  הקדושה. חדר  אוכל לפועלים המבקשים להם  הר שדה  ובית  כמו שהגדירו הקדמונים את שלשת  אבות  האומה אברהם ההר, יצחק השדה, ויעקב  הבית. חדר  האוכל הזה  שביקש לא רק  את  גובה  האמונה  המופשטת של ההר, לא רק  את השדה הפתוח ואת הבית  החם אלא  את כולם יחד בכפר הפתוח לעולם ולצליליו. הוא  התגלגל מבית התכנסות של  שותפים לחיים לבית מקדש  של הרוקדים  אותם.

 

אבא  של מנחם באר  הוריש  לו סרגל חישוב וכינור ובכך סרטט לו כיוון, קבע לו אבני דרך. אך מנחם בנה  את השילוב  המיוחד  בין מוסיקה וארכיטקטורה לא כמקדש מיסטי אלא  כמי  שמבקש חיים חדשים, שם הספר  של  דנטה  שגרם למשפחתה  של  שושה  לקרוא להוצאת הספרים שלה  בבודפשט דנטה.  חיים חדשים שקווי  המתאר  שלהם לא  נקבעו  על ידי הסבל והאימה אלא כמרד נגדם. כאותו ספר  מופלא של  דנטה  האיטלקי המעלה את חידוש  החיים   כמעשה  של אהבה וזיכרון ולא  כמחיקה  של  הישן.

 

קיבוץ  געתון  היה לביטוי חי  של המרד נגד  הפשע האנושי  והאסון שהתממש בהונגריה. כבר  בתוך האירועים  אפשר  היה  להבחין  ביסודות. מה  שנוצר  כאן  במשך שנים רבות ועל ידי  קבוצות ואנשים שונים, על ידי  גרעינים ובנים  מקורו  באותה  התנגדות  של  בני תנועת  הנוער בהונגריה  נגד  השואה  לא  במרד  אלא  בהתנגדות  המכוונת  להציל  אנשים  רבים  ככל  האפשר  ממלתעות הרצח.  אך מסקנות   ההתנגדות   לא  הסתיימו בהצלת  יהודים  אלא  בניסיון  לבנות  חברה אחרת, חיים חדשים.

 

המעשה  של  החידוש  והבנייה   של  המקום והזמן, של  החברה ושל  החיים  המדיניים, מעשה  שהחל על ידי  החלוצים  שנים  רבות לפני  דורו  של  מנחם עמד  בביקורת מתמדת, פנימית  של  הכינור.  הכינור  היה  סמל  של   המנגינה  האישית,  המרשה  לעצמה  לייבב ולרקוד, להרקיע  שחקים ולחפש   מחילות.  אך  גם לעמוד מול ניסיונות  להדביר  את הרוח, לשבור  את  רוח  החירות. כנר  אחד  היה  מהלך  בין פועלי  העלייה  השנייה. במטבחי  הפועלים,  בחתונות  של  הצעירים הוא  היה  מנגן  את לחניו העצובים אך  המובילים  את  הפועלים ישר  אל  ארמונות האגדה והתרוממות  הנפש. אך יום אחד  נראה  היה  כי גנז  את הכינור. שאלו  אותו  הפועלים למה  אינך מנגן והוא  השיב להם : מרים  הנביאה שרה. אך  היא  שרה  לאחר יציאת  מצריים. ממני תובעים לנגן  לפני יציאת  מצריים וזה  קשה.

אנו חשים עד  היום  כי למרות  העובדה   שמזמן חצינו את  הירדן, שנכנסנו לארץ בנינו  אותה  פצענו  אותה העמדנו  אותה  בפני  אתגרים  אנו עדיין  שם   בפרק יציאת  מצרים אל  מדבר  אי  הוודאות והעיצוב  הראשוני.

 

מדוע  היה  הכינור  כה  חשוב.? מצד  אחד  הוא  ביקש  את הגובה  של  המוסיקה.  הוא  היה  לשדה  תעופה   של הרוח  המחפשת. אך חשיבותו לא  הסתיימה  בכך  אלא  בכך שהכינור  לא רק ליווה  הוא  היה גם   אתגר קשה.  כיצד  החברה תקבל  את נגינת  היחיד? חנה  סנש שמשפחתה  היתה  ידידה של  שושה של מנחם המוציאה לאור  של  הקלאסיקה  הספרותית בהונגריה  כתבה  על  הכינור   מחזה מאתגר על אותו  כינור   שהתייתם  בקיבוץ תחת עולו  של   המפעל.  היא  כבר  הכירה  את  סיפורו  של  יהודה  שרתוק,  שרת. יהודה  יצא  לדרכו  החלוצית כמייבש  ביצות וכורה  אבנים  במחצבה  עם  כינור. כשהגיע לעמק יזרעאל  כתב   לאחיו משה   בלונדון שהחליט לצאת לעמק  עם  כינור.  משה  כתב  לו שעליו להחליט: או  קריירה  אישית  עם  כינור  או   דרך  הציבור  החלוצי  בלי  כינור. יהודה  ענה  לו כי  העובדה  כי רבים הולכים לעבודה בשדה לא  עושה  את   הדרך הזו לדרך ציבורית. זהו  אתגר  אישי.גם הכינור  אינו רק פרוייקט פרטי.  הוא  יהודה  מבקש להיות  אמן  במאה  אחוז וחלוץ פועל  במאה   אחוז.  לימים יכריז לעצמו  כי למרות  שהוא  יודע  שהפרוייקט  שלקח  על  עצמו לא אפשרי ובכל זאת  מן הראוי  לעמוד  במתח שהוא  מציב. היו חברי קיבוץ  רבים  שהחליטו כי אכן  משימה כזאת  בלתי  אפשרית . הם  עזבו העירה  או שברו את  כינורם.  יהודה  שרת שהיה מנגן  בכינור בחדר  האוכל  של  קיבוצו  יגור  נמצא  יום  אחד  ישן כי  ניגן  בלילות. הוא  נרדם  על  כינורו ושבר  אותו. הימים  המתוארים   על  ידי  מנחם  איך  בעצם ימי החרדה  הגדולה  והרצח בבודפשט  הוא   מכונס ומנגן ללא  הרף  בכינורו הוא  בעיניי מסמל את אותו יסוד  בו  האמינו  החלוצים . המוסיקה  היא  הביטוי  המטאפיסי  המעניק  לחברה  נקודת משען שאינה נטועה  בקיים. נקודה  שאינה  מוותרת  לקיומיות הטראגית ולא  לתודעה  ההיסטורית המבקשת להצטנע.

והנה  מנחם התגלגל   עם  כינורו. עמו  הוא  מפליג  באניית  המעפילים   הבנויה  קומות  קומות.   לילה  אחד הוא  מנגן  במסיבה  שנערכה  בקומה העליונה  של  המיטות . היתה זו   מסיבה  לכבוד  המהפכה  ברוסיה . באותו לילה  עלתה   או העלתה  האנייה   על שרטון וטבעה  אך הכינור  ניצל משום שהיה  בקומה  העליונה. המעפילים  העלו  על  אניית  מעפילים  אחרת שלימים תקרא 'כנסת ישראל' . באנייה  זו  היו כ1200 ילדים. אחד ממדריכיהם היה אף הוא  נגן  כינור.  ביום ההתנגשות  עם הבריטים בנמל   בחיפה הוא  איבד  את  כינורו. הקרב  עם הבריטים  הסתיים  בכניעה והמעפילים  הועברו  לקפריסין והנה  כשהגיע לשם  פגש  את חניכיו והם  החזירו לו  את הכינור.  הם ידעו עד  כמה  חשוב  הדבר להם ולו.  אנייה  אחת, שני  כינורות והאתוס  החלוצי  שהיה  מעבר למפעל  שיקומי מעשה  של אהבה.

 

 

 

מעשה  הבריאה  של  קיבוץ געתון חתום  על ידי  האמונה בכוחה  של  האמנות .  לא בהפיכת הפוליטיקה לחזיון אסתטי כפי שעשתה  התרבות הפאשיסטית, אלא  ביכולתה  לתת  ביטוי המשתלב  עם  דרך הבניין של החברה הכינור  של  מנחם והאקורדיון  של  שמואליק  כ'ץ , השירה הריקוד של יהודית ארנון, התכנון האדריכלי של מנחם  המכחול  הוירטואוזי  של  שמואליק כ'ץ  לא  נגננו  אחרי יציאת  מצריים ולא  אחריה  אלא  בתוכה. ומסתבר  כי עדיין   אנו  בתוך  תהליך זה  שמתמשך כל  כך  הרבה  שנים.

 

הארכיטקטורה של מנחם באר היא חלק  מהסיפור   הזה.  אנו יודעים  כי חיים חדשים לפעמים מתבלבלים  עם רצון למחוק את כובד החיים  שחלפו. זיכרון  התרבות משמרת   לא  מעט ניסיונות  שנכשלו.  ז'אק  קוקטו ערך סרט עתיק  על   אורפאוס. בסרט  רואים את  עולם  המוות. חורבות  של בתים. מסבירים  לאורפאוס  כי  חורבות  אלו  הן  החורבות של  החלומות  האנושיים.  בלב  החורבות מהלך  זגג  הקורא  בקול  זגוגיות לתיקון! אין  אף חלון אך  הוא  מציע  את  מרכולתו השקופה. האם  היצירה  הארכיטקטונית הקיבוצית  מוכרת זגוגיות  עבר לחלונות  שלא  קיימים? האם הסיכוי  היחידי  הוא  פינוי בינוי המונע  על ידי  הון  שלטון?

 

אנחנו   הבאנו את הספר הזה  מתוך  אמונה  כי חיים חדשים  הם  סיפור  של אהבה, של  התחדשות, של תרבות  הנוצרת יש  מיש גם כשהיא  עוברת  הרבה  רגעי תוהו. אנו מבקשים לתת תקווה  לאנשים  היוצאים  לדרך  של תיקון חברתי וחירות יצירה.  אנשים  שאינם מבקשים  לצרוך תרבות מתוך  רצון להיפרד מאספסוף  אלא מתוך  רצון ליצור  קשב ונביעה עצמית  המגלים  אנשים ושותפות  בין  אנשים. אנשים  המונעים לא  רק  על ידי  החשוף והסגור אלא  על ידי  כוחות שטרם  התגלו.

 

מנחם  בן התשעים  היוצר ומנגן, המספר  סיפור חיים  ועד לריקמה  המתמדת של חיים חדשים צריך להיות לנו ולבנינו אבן  דרך  המסמן אבני  בניין  לאותו בית  בעולם אותו  אנו מבקשים  לבנות כאן  על פני אדמה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ten − 8 =