ליאורה בן יוסף

לבני יוספים  היקרים

 

תיקי הנהדרת מדברת  אל הלב   בלוויה ואני  שוחררתי לעמוד  ולהאזין לקולות , לראות את המראות.

אני מבקש להשיח  אתכם את  שקלטתי  גם מליאורה וגם מכם בשעה  העצובה הזאת.

בערב כששמרתי על נכדי  בן השש  הוא  פרץ בבכי : אני  אוהב את אמא  ואני יודע  שהיא תמות  ואני לא יכול לעזור ! האם שמע  את  הלב  שלי ? האם  קלט משהו ? ואולי הוא  שואל  את  עצמו תמיד  את השאלה הבלתי פתורה?

ליאורה בת  של  רוקח. רוקח זה  אחד  שמערים על הכאב, המחלה והמוות.  לא מסתיר אותם  במילים. יש לו אבקה  שמאחריה  ביטחון: יש להתמודד  עם  הכאב. בשביל ליאורה  בריאות לא  היתה  מצב.  זה היה  אתגר. משימה.  היא ידעה  את  הרצף העמוק  בין  הגוף לנשמה. ידעה  כי בשעות  שהגלולות לא  עוזרות מרפאת השמחה,  המסע, הריקוד וחיפושי  הנשמה.  את כל  אלה  לא יישמה  רק  בחדשי ההתמודדות  עם  המחלה אלא  בכל חייה. נגיעה בגוף היא  מגע  עם  הנפש.

תמונה  טובה. נוף אכזוטי, ריקוד  כובע ומטפחת  הם נשק  במאבק  על  החיים, על  הבריאות, על השפיות.  לאורך כל חייה  גילתה  עד כמה  אנשים  מסרבים לחבוש כובע, עד  כמה  אינם  קופצים למים  להפעיל את  גופם. עד  כמה  מחבלים וסותמים את  הצינורות  אל  הרוח.

עד  כמה  פעילותה  קרובה  היתה  לרוח  התגלה   בלוויה. בדברים הישירים, בסדנת הווידוי והמוסיקה, בהצהרות האמונה והאהבה הבלתי מתביישת , באבנים מן  הכנרת ובדמעות.

היו שקרעו בגד למען  המסורת, לבטא  את הכאב והיו  שסירבו בגלל פולחן  החיים הנמשכים. דווקא את  הקדיש , התפילה  החגיגית  של  קבלת  הדין אמרה  המשפחה פעמיים. גם  בעברית כדי שידעו הכל  שהבנו מה  אנו  קוראים ואנו מתכוונים לכך.  אך אחרי קבלת הדין באל מלא  רחמים הגיח   אותו ולס וינאי  של ה'דנובה  הכחולה'  שלא תמיד  היתה  כחולה ,  במיוחד לנו היהודים . הצלילים נשמעו בבירור, בהפגנה:   את  החיים יש לא  רק  לחיות אלא לרקוד אותם.

 

בבית  הקברות  הירוק שפיתח יואל  נגנזו תפילות הרבים שחיבקו באותה  אמירה מיוחדת  של הסופר יוסף חיים ברנר : מוות קר אני מושיט לעומתך את לשוני  החמה. אני מורד.

למורדים למען החיים – משפחה יקרה. אל תיכנעו!

 

שלכם

מוקי

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

two × four =