משלי פרק ד' פרק ט' פרק י'ד פרק י'ט 929

משלי פרק ד

 

הזקן  הזה  שלמה יושב לסכם את חייו. כבר אין  סיפורים. לא עלילות. גם המקום על שווקיו חומותיו ומבצריו נעלם.  דברי הנבואה לאחרית הימים נשכחו. הוא  קרוב  לאחרית ימיו וצריך לשחרר  כמה  מילות לסיכום. האם עומדים ילדיו ליד מיטתו או התגנב  חשש ללבו שיגיע לשכול רוחני ? הוא מוכרח להשאיר משהו לבניו. למסור.  מסרים  קוראים לכך. הוא  אומר  את הדברים בסגנון מרהיב  של חכמים.  אני  ניגש לקרוא את הספר כמי שעומד  למרגלות האיש.  אני אומר  לעצמי : את זה יכול לכתוב  רק מלך , רק חכם. מי  אנחנו אנשים פשוטים  שבמרחק  כל כך  הרבה  דורות  נוכל לקבל תכמת  זקן שכזה?  מי יכול לקרוא את  המילים  הסימפטומטיות  האלה  ולנחש   על איזה  סיפור  הן   מתיישבות? הוא  אומר  מה  שאומר  ואני  שומע  מה  שאני שומע. מה  שבני דורי וחבריי  יכולים לשמוע.

הדברים נשמעים כאמירות לסובבים  במיטת  מותו  של האיש. לא  בכיכרות ולא מול עם  רוקד מסביב לעגל.  אלא  עם בני משפחה.  תורת אב.

פרויד חייב  אותנו לקרוא  את  מרד  הבן באביו אך שלמה  המלך נקרא כאן לא כאבא  אלא  כסבא חכם. ובכל זאת  אנו  זוכרים את  אותו שיר  מכונן של תנועות הנוער  שכתב דוד  שמעוני  שנכנס לפנקס  החבר  של  השומר  הצעיר  ב1918

אל תשמע בני אל מוסר אב

ואל תורת אם אל אוזן תט

כי מוסר אב הוא 'קו לקו'

ותורת אם 'לאט לאט'

סופת אביב דוברה כן.

'הקשיבה איש לשיר  הבן'

הורים בדאגתם מחנכים  לקונפורמיות. להיכנס למסלול. ללמוד לא ליפול ולא להיכשל.   לקבל בקריצה מאחה  כל קרע, כל מכאוב ולהשלים עמם. לא למרוד. לא לבכות . בכך  הם מלמדים להתפשר עם הרע ולא להתקומם. לקבל אותו בהסבת ראש. האם יוכל  שלמה החכם לנווט את הדברים אחרת?

כי בן הייתי לאבי רך ויחיד לאמי.

בן הייתי לאבי. בן מחויב. מקבל עול. נושא מורשת מחייבת אך גם רך ויחיד לאמי. מיוחד וחופשי. נושא מחויבות  אך לא רק חלק. לא נושא על כתפיים בלבד אלא  גם נישא ואהוב. האם  יכולה חכמה להיות מקור לאהבה לשבירה עקרונית  של היררכיה. גם היררכית הידע? האם בתהליך העברת  המסר אפשר לקבל גם את המסר  החשוב של אמון הדדי, של שמחת ההורשה של היחד המשוחח בתקווה ?

 

חכמות  בחוץ תרונה. האם בכיכר  העיר. בשוק  על יד  ערמת  הפירות המפתה על יד  האיטליזים הנוטפים, על יד  הירקות הערוכים לפי צבע. מי יקשיב לקולות  החכמה שבחוץ תרון?  האם תרון החכמה לרגלי מגדל  העריצים המכנסת  את העבד והנתין או לרגלי החומה  המגינה בשעה  שנשמעת תרועת  הצרים  על  העיר. החכמה  מהלכת וקוראת. האם  קוראת למישהו. מאמינה  שמישהו מקשיב לה ?  האם יכולה להיכנס ללב כנאמרת  בחוצות לקהל  הרחב  או  נכתבת ברשת  אל  כל מי  שפלוני ומי שאלמוני? היא לא  נכתבה  לספר עב  כרס, גם לא למגילה אלא ללב  המקשיב שהחליט לא להקשיב לקולות הרבים המפצלים את הקשב אלא ללב המנסה לקלוט רמז  ומילה  ששודרה ישירות אליו.

 

.

משלי פרק ט

א

חכמה  שרה שיר  תהילה לעצמה. במשקל של שירה. האם כדי  להטיל משמעת? האם כדי  להעניק לאדם תחושה שעליו לקבל מרות ? האם תטיל  מרות של ספר או של  קורא  ספרים ? אין הפרק הזה נותן לנו על כך תשובה. אך אולי יראת  אלוהים החכמה  היא דווקא  העמידה  החופשית והענווה מול  העולם והאדם כאוצרי מכמני הדעת והמוסר ?

החכמה והרשעות  בפרק הזה אינם ענין פסיכולוגי פנימי אלא משהו בנוי למרחב .לתלפיות. עם עמודים ושוק. 'במרומי קרת'.  לא מדובר  כאן  על  התגלות וגילוי לב פנימי אלא  על האדם  בפרהסיה.  גם הפיתוי גם הפיכת  הלב אינם  חכמת   המעבדה או הספר אלא   אמנות  החיים.

 

החוכמה טוענת  כי מי שהפנים  אותה  יהיה  מסוגל  להאזין לתוכחה . יוכל לצמוח עמה. אך היא שוכחת  להגיד    כי משהו מחייב  גם את המוכיח. מחייב אותו לא להפיק תועלת מתוכחתו. להיות חבר.

הרשע  ניכר  בכך  שהוא  מפרש את תוכחת חברו כשנאה. והוא ישיב לו כגמולו. יש  בכך הגיון  משום שהרשע נעול בתוך צרכיו. הוא יודע רק להשתמש בזולתו.  בכך  הוא מסיר מעצמו את כתר החכמה אך האם זוהי רק  נחלת  הרשע ? ומה יעשו אבירי התחרות במסחר ובפוליטיקה , בתכניות ההישרדות למיניהן? ומה יעשו  הנכבים בייאושם ? האם תוכחה ,שנאה, אלם , שימוש הדדי  יישארו  משחק  המלווה את חייהם של כל אלה או  שיישאבו  למשחק בו הם משחקים  ויהיו מהמרים מכורים  ההופכים לקרבנות  של עצמם?

מורי  החלוצים טענו : יש לצעוד מעבר לאגואיזם ולקולקטיביזם .כנראה  הם היו צעירים  שדברו ברוח  הזקן  ממשלי : בעד  אינדיבידואליזם הסולל דרך אל יחד  אחראי. בעד יחד המקבל  אחריות  לתשתית צמיחה של  היחידים.  זוהי  החכמה הבנויה מבפנים בה היחיד  מסוגל לגייס   כוחותיו  לפתוח  עצמו  אל הפרהסיה והפרהסיה נבנית כך שהיא  קשובה  אל יחידיה. אל כל אחד ואחד.

החכמה כאן איננה  תהילת  עולם אחרי  המוות אלא היכולת  לעצב חיים. כמה רחוק  הפרק הזה מפולחני המוות ! פולחנים שהקימו ערים,  עיצבו ציביליזציות , פסלי ראווה, כתבי חרטומים ותהילה. האם המאבק  נגד פולחני מוות  הוא חלק עיקרי ממאבק יהודי קלאסי?  למען יאריכון ימיך אלו החיים.  האם הדקדקנות   לטומאת המוות  שמוצאת  כל כך הרבה ביטויים הלכתיים  מבקשת להתמודד  עם פולחני מוות  שבכל דור ודור מוצאים  ביטוי חדש ומתחדש? פולחן זה תמיד  רומנטי. תמיד  מחזק. תמיד  החלטי שלא כמו  היכולת  לרקוד את עצם החיים והאחריות הכבדה שהם מטילים. הם החושפים את האפלה  הקודרת של אסון האדם  ומחדליו פותחים גם פתח  לשמחה .

משלי פרק יד

 

 

'שחו רעים לפני טובים' 'בית רשעים ישמד' פרק זה לא מיועד להיסטוריונים. הוא שייך לסיפור אחר. אולי לא פחות חשוב מתולדות האדם. כאן סיפור שאין בו צדיק ורע לו. ולא סיפור של עם  שרע לו ברבים מפרקי חייו.  הרי נפתח עיתון  ובו לא תהיה  כותרת ראשית 'ברעתו  ידחה רשע.' לפחות לא תמיד.  לא תמיד 'צדקה תרומם גוי.' ולפעמים אפילו לעתים קרובות רוממותו תביא דווקא לאי צדק. לא תמיד  ברב עם  הדרת מלך לעתים בפגישתם בא לידי  ביטוי  דווקא המפגש המביש בין המון לבין מנהיג של רשע. פולחן המלך, המנהיג אפילו הצדיק לא תמיד מרומם לעתים  דווקא  משפיל. מדכא. לא תמיד  'ברעתו ידחה רשע'. האם כל זה שמתקיים כה מעט  בהיסטוריה ובפוליטיקה  מתקיים  בעולם שעוד לא הגיע? האם הוא מתקיים שם בעבים מעל המקום? האם הוא שם  במלכות השמים? האם שם  מתקיימת תמונת היפוך לקורה כאן על פני אדמה? האם התכוון הפרק לשנן לנו  כי  האמונה   בחיים כאן ועכשיו , בצדק שבהם כזב היא ? או אולי תובעת  החכמה  שבמשלי שלא נקרא יותר מדי עיתונים וספרי פוליטיקה והיסטוריה? דומה כי יש כאן ביטוי אמוני עליון בחכמת הלב אותו לב הומה כשהוא  קורא בשקידה את שקורה מסביבו. אותו לב עצוב ולבד  שלא נראה  כי יוכל להסב את ההיסטוריה לכיוון שבו כולם הבטיחו לו. שלא יכול  לחולל בבטחה  את הקדמה אך רואה בכל זאת  בכך  את הרפתקת חייו. מגלה  את השמחה   והיכולת לתרום לשינוי בבחינת תיקון.  יש פה קריאה גלויה למרד הבן נגד מה שנראה  בלתי ניתן לפיצוח בתורת  דור אביו . כל זה ישנו כאן אך מוסתר  במשפטים ובסגנון של חכמת הזקן המתבונן אחורה. אל חייו. לא כתכנית אלא כזיכרון. שהרי מסורת בידינו כי גאולה לא תגיע  באמצעות השכחה. אין מרפאים  במחלת אלצהיימר. ברגע  הגאולה  ניזכר בכל מה שעברנו גם בלב  העצוב. 'בלב יודע  מרת נפשו'. .

 משלי פרק יט

 

אמונה  בחכמה מוסרית איננה אמונה בנס. גם לא  בסמכות. היא אמונה  בקשר בין תבונה לדרך ארץ. לאורח חיים. לפעולה הנכונה. קורא בן ימינו נבוך  לקריאה זו של משלי כי הורגל לכך כי מוסר אינו חכם. הוא  חש כי בינה קשורה  עם חיפושי רוח המנותקים מהמעשה  היומיומי. הוא יודע  שאדם הנקלע לעולמנו הוא יצור נבוך. יש לו אפליקציה מנווטת  מקום וחייו  מבקשים  פשר. המילים  חכמה, בינה, דעת עברו גלגולים רבים מאז נכתב הספר הזה. . במקרים רבים הם הפכו  לכוחות טבע ופיקוח, להשראה שאין לה דבר  עם האדם ועם מחויבותו הקונקרטית. האם יש בחכמה זאת של משלי אותה אמונה  בנאורות  משתחצת או אולי אמונה  סמכותית בתורה כתובה המתחמקת  משיפוט נבון וחכם אמונה בעלת נטיות אליליות? איך יוכל האדם בן  זמננו המאמין כי דווקא העבירות הן המקדמות את  האנושות משום   שזו מחויבת לפרוץ גבולות כדי לתקן. כיצד יוכל  האדם בן  זמננו לקבל את גזר דינה של  החכמה של משלי  הארוגה בעברית כה מצוינת ובפשטות המרחיקה לב שוחר  הרפתקה ונדודים?

מי הם אותם לצים נוראים המופיעים במשלי  כראויים לכל גנאי? סטנדאפיסטים מוסריים? סאטיריקנים  עצובים? ואולי ליצני מלכים שהיה מותר להם להגיד למלך  הכל משום שהיו מרגליו? בפרקים אלו בספרנו  הלצים הם פורקי עול מחוסר חכמתם ולא מעודף  בינתם. לשמחת אנשי החכמה והתבונה של דורנו בכל זאת  נקבע כאן כי המוסר ואורח חיים קשורים לחכמה ואולי בכך תגאל הנאורות  המודחת בשמחה לאיד  כל כך עמוקה . אולי  יישמע קולה  התובע  מאתנו להרחיק את הכסילות, במיוחד את הגנדרנות השפה  סתומה./הנאכלת ומסתתרת  מאחורי התאווה לגמגום המותיר את המאזין לבלתי מבין  ההופך את הדרשן  לבעל  סוד מתנשא.  תבונה  בטוחה יותר מדי בעצמה  וגמגום  מוסרי  משתק עומדות מול תמיהת  פתוחי הלב.

המלך  החכם היודע כל כך טוב לכתוב משלים ולשיר את שירתו המסתירה את הפליאה, את הנחרצות, יודע כי  הרבה תמיהות בדרכו של אדם, הרבה מצוקה יש  לדוברים, לנאבקים, לחיים את חייהם ומתנסים  בתמיהות אמת . קוראיו ידעו לעשות את ההבחנה.

 משלי פרק כד

א  אַל-תְּקַנֵּא, בְּאַנְשֵׁי רָעָה;    וְאַל-תִּתְאָו, לִהְיוֹת אִתָּם.
ב  כִּי-שֹׁד, יֶהְגֶּה לִבָּם;    וְעָמָל, שִׂפְתֵיהֶם תְּדַבֵּרְנָה.
ג  בְּחָכְמָה, יִבָּנֶה בָּיִת;    וּבִתְבוּנָה, יִתְכּוֹנָן.
ד  וּבְדַעַת, חֲדָרִים יִמָּלְאוּ–    כָּל-הוֹן יָקָר וְנָעִים.
ה  גֶּבֶר-חָכָם בַּעוֹז;    וְאִישׁ-דַּעַת, מְאַמֶּץ-כֹּחַ.
ו  כִּי בְתַחְבֻּלוֹת, תַּעֲשֶׂה-לְּךָ מִלְחָמָה;    וּתְשׁוּעָה, בְּרֹב יוֹעֵץ.
ז  רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת;    בַּשַּׁעַר, לֹא יִפְתַּח-פִּיהוּ.
ח  מְחַשֵּׁב לְהָרֵעַ–    לוֹ, בַּעַל-מְזִמּוֹת יִקְרָאוּ.
ט  זִמַּת אִוֶּלֶת חַטָּאת;    וְתוֹעֲבַת לְאָדָם לֵץ.
י  הִתְרַפִּיתָ, בְּיוֹם צָרָה–    צַר כֹּחֶכָה.
יא  הַצֵּל, לְקֻחִים לַמָּוֶת;    וּמָטִים לַהֶרֶג, אִם-תַּחְשׂוֹךְ.
יב  כִּי-תֹאמַר–    הֵן, לֹא-יָדַעְנוּ-זֶה:
הֲלֹא-תֹכֵן לִבּוֹת, הוּא-יָבִין, וְנֹצֵר נַפְשְׁךָ, הוּא יֵדָע;    וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ.
יג  אֱכָל-בְּנִי דְבַשׁ כִּי-טוֹב;    וְנֹפֶת מָתוֹק, עַל-חִכֶּךָ.
יד  כֵּן, דְּעֶה חָכְמָה–לְנַפְשֶׁךָ:    אִם-מָצָאתָ, וְיֵשׁ אַחֲרִית; וְתִקְוָתְךָ, לֹא תִכָּרֵת.

טו  אַל-תֶּאֱרֹב רָשָׁע, לִנְוֵה צַדִּיק;    אַל-תְּשַׁדֵּד רִבְצוֹ.
טז  כִּי שֶׁבַע, יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם;    וּרְשָׁעִים, יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה.
יז  בִּנְפֹל אויביך (אוֹיִבְךָ), אַל-תִּשְׂמָח;    וּבִכָּשְׁלוֹ, אַל-יָגֵל לִבֶּךָ.
יח  פֶּן-יִרְאֶה יְהוָה, וְרַע בְּעֵינָיו;    וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ.

יט  אַל-תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים;    אַל-תְּקַנֵּא, בָּרְשָׁעִים.
כ  כִּי, לֹא-תִהְיֶה אַחֲרִית לָרָע;    נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ.
כא  יְרָא-אֶת-יְהוָה בְּנִי וָמֶלֶךְ;    עִם-שׁוֹנִים, אַל-תִּתְעָרָב.
כב  כִּי-פִתְאֹם, יָקוּם אֵידָם;    וּפִיד שְׁנֵיהֶם, מִי יוֹדֵעַ.

כג  גַּם-אֵלֶּה לַחֲכָמִים:    הַכֵּר-פָּנִים בְּמִשְׁפָּט בַּל-טוֹב.
כד  אֹמֵר, לְרָשָׁע–צַדִּיק אָתָּה:    יִקְּבֻהוּ עַמִּים; יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים.
כה  וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם;    וַעֲלֵיהֶם, תָּבוֹא בִרְכַּת-טוֹב.
כו  שְׂפָתַיִם יִשָּׁק;    מֵשִׁיב, דְּבָרִים נְכֹחִים.
כז  הָכֵן בַּחוּץ, מְלַאכְתֶּךָ–וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ;    אַחַר, וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ.

כח  אַל-תְּהִי עֵד-חִנָּם בְּרֵעֶךָ;    וַהֲפִתִּיתָ, בִּשְׂפָתֶיךָ.
כט  אַל-תֹּאמַר–כַּאֲשֶׁר עָשָׂה-לִי, כֵּן אֶעֱשֶׂה-לּוֹ;    אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפָעֳלוֹ.

ל  עַל-שְׂדֵה אִישׁ-עָצֵל עָבַרְתִּי;    וְעַל-כֶּרֶם, אָדָם חֲסַר-לֵב.
לא  וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ, קִמְּשֹׂנִים–כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים;    וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה.
לב  וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי, אָשִׁית לִבִּי;    רָאִיתִי, לָקַחְתִּי מוּסָר.
לג  מְעַט שֵׁנוֹת, מְעַט תְּנוּמוֹת;    מְעַט, חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב.
לד  וּבָא-מִתְהַלֵּךְ רֵישֶׁךָ;    וּמַחְסֹרֶיךָ, כְּאִישׁ מָגֵן.

 

 

משלי פרק כט

א  אִישׁ תּוֹכָחוֹת, מַקְשֶׁה-עֹרֶף–    פֶּתַע יִשָּׁבֵר, וְאֵין מַרְפֵּא.
ב  בִּרְבוֹת צַדִּיקִים, יִשְׂמַח הָעָם;    וּבִמְשֹׁל רָשָׁע, יֵאָנַח עָם.
ג  אִישׁ-אֹהֵב חָכְמָה, יְשַׂמַּח אָבִיו;    וְרֹעֶה זוֹנוֹת, יְאַבֶּד-הוֹן.
ד  מֶלֶךְ–בְּמִשְׁפָּט, יַעֲמִיד אָרֶץ;    וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה.
ה  גֶּבֶר, מַחֲלִיק עַל-רֵעֵהוּ;    רֶשֶׁת, פּוֹרֵשׂ עַל-פְּעָמָיו.
ו  בְּפֶשַׁע אִישׁ רָע מוֹקֵשׁ;    וְצַדִּיק, יָרוּן וְשָׂמֵחַ.
ז  יֹדֵעַ צַדִּיק, דִּין דַּלִּים;    רָשָׁע, לֹא-יָבִין דָּעַת.
ח  אַנְשֵׁי לָצוֹן, יָפִיחוּ קִרְיָה;    וַחֲכָמִים, יָשִׁיבוּ אָף.
ט  אִישׁ-חָכָם–נִשְׁפָּט, אֶת-אִישׁ אֱוִיל:    וְרָגַז וְשָׂחַק, וְאֵין נָחַת.
י  אַנְשֵׁי דָמִים, יִשְׂנְאוּ-תָם;    וִישָׁרִים, יְבַקְשׁוּ נַפְשׁוֹ.
יא  כָּל-רוּחוֹ, יוֹצִיא כְסִיל;    וְחָכָם, בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה.
יב  מֹשֵׁל, מַקְשִׁיב עַל-דְּבַר-שָׁקֶר–    כָּל-מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים.
יג  רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ–    מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם יְהוָה.
יד  מֶלֶךְ שׁוֹפֵט בֶּאֱמֶת דַּלִּים–    כִּסְאוֹ, לָעַד יִכּוֹן.
טו  שֵׁבֶט וְתוֹכַחַת, יִתֵּן חָכְמָה;    וְנַעַר מְשֻׁלָּח, מֵבִישׁ אִמּוֹ.
טז  בִּרְבוֹת רְשָׁעִים, יִרְבֶּה-פָּשַׁע;    וְצַדִּיקִים, בְּמַפַּלְתָּם יִרְאוּ.
יז  יַסֵּר בִּנְךָ, וִינִיחֶךָ;    וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ.

יח  בְּאֵין חָזוֹן, יִפָּרַע עָם;    וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ.
יט  בִּדְבָרִים, לֹא-יִוָּסֶר עָבֶד:    כִּי-יָבִין, וְאֵין מַעֲנֶה.
כ  חָזִיתָ–אִישׁ, אָץ בִּדְבָרָיו:    תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ.
כא  מְפַנֵּק מִנֹּעַר עַבְדּוֹ;    וְאַחֲרִיתוֹ, יִהְיֶה מָנוֹן.
כב  אִישׁ-אַף, יְגָרֶה מָדוֹן;    וּבַעַל חֵמָה רַב-פָּשַׁע.
כג  גַּאֲוַת אָדָם, תַּשְׁפִּילֶנּוּ;    וּשְׁפַל-רוּחַ, יִתְמֹךְ כָּבוֹד.
כד  חוֹלֵק עִם-גַּנָּב, שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ;    אָלָה יִשְׁמַע, וְלֹא יַגִּיד.
כה  חֶרְדַּת אָדָם, יִתֵּן מוֹקֵשׁ;    וּבוֹטֵחַ בַּיהוָה יְשֻׂגָּב.
כו  רַבִּים, מְבַקְשִׁים פְּנֵי-מוֹשֵׁל;    וּמֵיְהוָה, מִשְׁפַּט-אִישׁ.
כז

 

מדוע לא יכול אדם להיות קשה כסלע  וגמיש כמו קנה? שאל צבי  שץ המשורר, הסופר  החלוץ הרגיש את יוסף  טרומפלדור המנהיג  המשימתי.  מדוע כשהוא רך  כל  רוח  נושאת  אותו וכשהוא  קשה  הוא  בודד. בפרק  זה  נוגע  משלי  במקצת בדילמת  המנהיגות. בדילמת מנהיגות העם.  הפעם אנו יוצאים אל  האירועים שמסביבנו. ניבטים  פני מובילים  שמתאימים עצמם לסביבתם  כזסיקיות וכאלה  המבקשים   שלטון. התיאוקרטיה כאן מופנית נגד  שרירותו של  המנהיג  הרשע ולא להשליט חוק כתוב או צו שרירותי  של נושאי  החוק. כאן אין מסתתרים מאחרי  גיבוי  אלוהי אלא  הוא מדלל  משרירות. מעושק  דלים.  לא. אין כאן תחזית של  סיום  העוול  החברתי.  גם לא חלום שעם חזון עם ישיג את  החלום של חברה  מתוקנת. שלמה  המלך לא יכול להיות  סוציאליסט  תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים, אִישׁ עָוֶל;    וְתוֹעֲבַת רָשָׁע יְשַׁר-דָּרֶךְ.

תנ"ך – משלי – הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא

יש לך שאלה או הערה?  נא לכתוב לנו!

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 × two =