נפתולי חלוצים

נפתולי חלוצים

 

ולא  להתיימר לפניך בדרכי הסלולה…

כי לעוררך אני בא

 

י.ח. ברנר

 

במרכז  תרבות בעפולה  עילית ישבו עשרות רבות של צעירים ושרו שיר. זה  היה  השיר  שלהם. שיר אינטימי ושיר של יחד.  המילים הנוקבות הם משל י.ח. ברנר. 'המעורר'. שיר ? קטע פרוזה  שקורא  לצעיר תקופתו, ראשית המאה  העשרים, לזנוח את האשליות ולעשות למען התקווה. בקטע פרוזה זה   שהיה לשיר, המילה  'לא' מוזכרת הרבה.יש בו זעקה להסרת מסיכות. זעקה  אל הכנות. אל המעשה  שצריך להיעשות למרות מה  שנראה כסוגר  עליך, כמסגיר  אותך.  והרי אז  בשנת 1905, כשנכתב הקטע  'המעורר' כתב  ברנר   'מכתב ארוך' , מכתב  נורא, הזועק את  גורלם של היהודים ובו הוא  כותב  על 'ששה מיליון כשערה  ערופה', ההולכים לטבח, על זקניהם וטפם.  אזכרת הששה  מיליונים ב1905 מצמררת. אנו יודעים מהיכן שאוב  המספר (מספר  היהודים שגרו  באימפריה  הצארית) ובכל זאת עד  היום אזכור המספר הזה מצמרר. והנה  יושבים צעירים ישראלים בעפולה בשנת 2015 ושרים את המעורר של ברנר אחרי אוקיינוס  של  זמן והמילים  הופכות  להיות  שלהם. המעורר קורא להם להיאבק בפיהוק  הקיומי המאיים על האדם בימים ההם בזמן הזה. הם רואים עצמם  כחלוצים בזמנם. הם יודעים יפה  את הקרב  נגד  התרדמת והדוגמאטיקה, את הצורך להתמודד עם מציאות על חידותיה ומחסומיה, על  דמיונותיה ותהומותיה.

השירה  המשותפת של  צעירי היום את מילות המעורר של ברנר באה מתוך תחושת קשר אל האיש ויצירתו. ברנר הנביא שסרב  לחזיונות תלושים, לתחזיות בוסר, לכיסוי וצביעות שהאמין במילה, במעשה המורד, ב'דרור לנפש ופת לדל'. לדידו יש 'להגביר  את הריאליות ואת הקדושה'  את האחריות למציאות ותביעותיה ואת המרד המאפשר לא להיכנע למחלותיה, לשקריה.

 

כיצד התחברו צעירים אלה  בעפולה של 2015 עם 'המעורר' של  ברנר? האם יש  אמת באותו רנסנס פנימי  התובע לחזור אל הראשוני כדי ללכת קדימה? האם יכולים  בני זמננו להתחבר אל עולמם של חלוצים אחרי שעברו עליו תמורות כל כך דרמטיות?

 

החלוץ מהגר צליין

 

החלוץ העולה ארצה  אינו מהגר ואינו צליין.  אך יש  בו משהו  משניהם. כמהגר  הוא פותח מעגל חיים חדש . עליו להסתגל לתנאים חדשים, לעתים לשפה ובודאי לשפה  קיומית  אחרת. המציאות שמקיפה  אותו מהווה  לו אתגר אליו הוא  צריך להסתגל.אך  יש בו גם יסוד  של צליין. המקום אליו הוא  הולך  רווי  סמלים. הוא מצפה  שמפגשו  עם המקום ועם האנשים ההולכים למקום יעורר  בו  חוויה , עליית נפש.  כחלוץ עולה  הוא מבקש  את  שתי ההתנסויות הללו : התנסותו של  המהגר ושל הצליין. פעם  הוא  נפגע מהמכשולים   הניצבים מולו כמהגר ופעם הוא חש  כי  אין הוא  יכול להרגיש   את שהיה  צריך  לחוש  כצליין. הרבה פעמים צליינותו תובעת ממנו  שלא לתבוע מהארץ החדשה  אליה  הוא  מגיע  שתעניק לו את שארץ מהגרים  מבטיחה : העלאה בתנאי   החיים. הוא חש כצליין שבמסעותיו  מסתגף בתלאות הדרך.  אולם שלא  כצליין אין הוא  בוטח שחוויותיו הנאצלות יסתיימו בשיבה הביתה  לשגרת יומו.   אין הוא   יכול להתרווח  אחרי  המסע ולהביא  את סיפור  עלילותיו בפני קהל הצמא להרפתקאות ממרחקים.  לספר  את סיפורו.

 

האנתרופולוג  טיילור תיאר  כה  יפה את החברותה  הנולדת במסע  הצליינים.  בדרכם אל הקודש חיים העולים לרגל יחד, בשוויון ערך בקומוניטאס, הם מסתפקים במועט, מורידים  מעצמם  סימני שררה. חשים את  אהבת השותפים להרפתקאה אך  חשובה להם הידיעה  כי זהו רק  שלב   ביניים, פרק חיים  קצר  שתפקידו לא להימשך אלא  להיות  מוקד של השראה מתמיד בתוגתו של יום המחרת הארוך והמייגע. ייתכן כי המאמץ ליחד במסע  עליית הרגל יתהפך עם השיבה לבית. שוב  יצוצו ההיררכיות,  שלטון האדם באדם, והם ילוו  בנוסטלגיה מתקתקה אל  המסע הקדוש והמוגבל.

 

לא מעט מן החלוצים שהיו חברי תנועות נוער  הכירו יפה  את חווית הצליינות שמתאר  האנתרופולוג. הם הכירו אותה במפגשים תנועתיים, במחנות  וטיולים. בכל אלה  היתה  התרכזות בחזון, חמימות של יחד של שווים, ראייה חריפה של  קודש. אך  היתה בהם גם חזרה לחווית  הבוקר שלאחר,    אל השגרה, אל הבית הסדוק ואל מוראות החברה ומחלותיה.    החלוצים  שעלו ארצה   חשו כי אין הם צליינים המבחן שלהם   שונה. זהו מבחן של חיים, מבחן לחיים,   בו אתה נשפט לאורך ימים ארוכים.

 

 

חלוציות של בני הארץ

 

העולה ובמיוחד  החלוץ  מבקשים אורח חיים מתמשך. זה הפוגע  בתחושת הקודש, זה  המבקר את  השגרה. זה התובע את הזמן הארוך, זה  המבקש  את  אינטנסיביות  האמונה. המעבר מארץ לארץ יוצר הזדמנות מפתיעה לקיים את אותה התרחשות של מפגש  בין המהגר לצליין. האם הוא  יכול להתקיים בקרב  אלו שלא חוצים יבשת, מגשרים בין נמל לנמל? האם הוא  יכול  להתקיים בקרב  בניו של המהגר –  הצליין, העולה  – החלוץ?  אלה  חשים  כי הוריהם  היו רוצים לראות בהם  את  הפיתרון לחלומם הבלתי מושג. את אותה  שייכות לא  שואלת, לא  תוהה, לא מתגברת על מכשולים אובייקטיבים וסובייקטיביים. הם מכירים את פולחן הוריהם הרואים בהם  ילידים, הם מכירים את עצמם כמורים של הוריהם  להסתגלות, לשפה, למקום.  כיצד יוכלו הם  לחיות את  חווית  המהגר והצליין, החלוץ?  האם יכולים הם למצוא את  הפתרון הגיאוגרפי לצרכיהם ?

 

האם מסעות בני הארץ כתרמילאים  בעולם הרחוק, השונה,  התובע מהם  התנסות   ראשונית והסתפקות במועט הם  הניסיון לשחזר את  ניסיון הצלייני חלוצי  של הוריהם וסביהם ? ואולי  הירידה  המורדת היא  שמשחזרת  את  חווית ההגירה    של דורות קודמים?

 

 

בשנים הראשונות אחרי  קום המדינה  פשטה האופנה  לכתוב  שירים על  המדבר. הארץ היתה  נתונה  במציאות אחרת לגמרי  אך הגעגוע  אל ההתחלה, אל הראשוני, אל  תנועת הראשונים המשיכה  להתקיים ואליה  נשאו  כנפי הדמיון. שירי  המדבר  היו קשורים כנראה  גם לפולחן הטיול והיחד למרות שכבר  הועלתה  בהם נימה  של קשר  אל  חוויה  אינדיבידואלית יותר, בהם בא  לביטוי אותו צימאון להיפרד  מעבותות  החבורה.

 

אך בשנים הראשונות ההן  חווית  המהגר  היתה   חזקה ,  חלק  מהנוף האנושי  שליווה  את כולם.  כבר אז  החלו לשאול האם נגמר עידנו של החלוץ? תרמה לכך  גם הרגשה  עמוקה  של אבל  על אובדן הבית  אובדן האדם  שהיו כרוכים בשואה ובעלייה של קהילות שלמות  ארצה  .   תחושת היום  שלמחרת הלכה  והתעצמה. המסע  אל התיקון היה  נראה רחוק מתמיד.  הן האחריות למהגר  והן תחושת הצדק המתגלה  בשעות קודש התעמעמה.

 

נפתולים וממשות

 

כשהייתי מנסה לסכם את  דרכם של החלוצים הייתי מציין שני  שמות של חלוצים הקבורים בבית הקברות של כנרת: נפתולסקי וממשי.  נפתולים וממשות. כאבים ויצירה.  החלוצים חשו את מלוא הסתירות שהתגלו בדרך וראו עד  כמה   שהן צריכות להיות חלק מתודעתם. אך נפתוליהם לא באו להצדיק  תנומה, וזיקתם לממשות לא  באה למחוק פתיחת  אלטרנטיבות.  הנפתולים באו מתוך  ערות פנימית,  רגישות, מאבק על  יצירת  אפשרויות חדשות , לקיחת אחריות. כמה  קל היה להפוך את הנפתולים לתירוצים ואת הממשות להודאה של סוף הדרך.

 

המסע  של החלוצים ביקש  בית אך לא בית כלא.  הוא ביקש בית עם אנטנות גבוהות לעולם, לנפש, לפסיעה אל עתיד מתקן. להליכה  זו צריך  שותפים, חברים. חלק מהם מצוי בסיפור של החלוצים, בהוויתם ובחיפושיהם אך אולי יותר חשובה התחושה  כי אנו גם היום ובמיוחד היום מהגרים בזמן ולמרות החידושים  מצוקת  האדם ממשיכה לאתגר ואולי עוד  יותר מאי פעם. התחושה  כי  אנו מחפשים יסודות מכווני דרך ומצפון בזמן  הנראה  כמורדם היא  ההופכת את המסע למסע  אל הקודש.

 

ולשם כך לא צריך לנדוד  בין יבשות, לבלות בנמלים, לטוס למרחקים. לשם כך צריך רק לפתוח חלון. גם בעפולה.

 

בעקבות פגישה  עם תנועת תרבות בעפולה עילית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

one + three =