על האינטימיות והקבוצה האינטימית

אינטימיות

 

'קרבת נפש ורווח  בין האנשים' כך הגדיר הסופר לפני יותר ממאה שנים את האתגר  העומד  בפני  הקבוצה  הראשונה דגניה. ועדיין אנו  עסוקים בשאלה של קיום חזון זה  במלוא החריפות. אולי אין זה חזון מאורגן ומדיד  אלא  חלום מלא  סתירות, עתיר דמיון וקרעים. הקשר  בין חלום לבין חזון לא תמיד מבורר לאנשי הארגון שבינינו. הם חוששים להתחיל  תהליכים עם חלום פרוע. הם מבקשים את החזון המאורגן והמוסכם. אך האם ניתן לדלג מעל החלום האנרכי  ישר  אל  החזון המאורגן מבלי לפגוע  ביכולת שלו לטפל בבעיות  האמת  המזעיקות אותנו לפעולה?

 

מה  הניסיון שצבר הקיבוץ בשאלה עדינה זו של חברות ? כל יום כיפור  אני מעלה  את השאלה מחדש: בין אדם לחברו: האם יכול להיות חבר?

 

גלגולי החברות והאינטימיות אינם  סיפור עם הפי אנד. אך יש בהם סיפור.  גלגול  הניגון בתהפוכות ההיסטוריה ובמעגל הבינאנושי רק מחזק  את הרצון להתמודד עם השאלה עוד ועוד.

שאלת החברותה  העסיקה פסיכולוגים   , סוציולוגים, אנתרופולוגים ופילוסופים גדולים  אך ספק  גדול  אם יש ניסיון  רפלקטיבי של  חברה קונקרטית להתמודד  במודע  עם השאלה הזו לאורך שנים.

בשנים האחרונות גברה  התחושה  כי יסוד  זה  של אינטימיות חולל בידי התנאים החדשים השוררים בקיבוץ. או על ידי  התפתחות הכלכלה  ההיררכית, או על ידי  התנאים ההיסטוריים  המטפחים  אלימות, או על ידי  תנאים  דמוגרפיים ועייפות נפשית  .

לפני הרבה  שנים  כתב אחד מזקני הקיבוץ    לחברו כי מוזר לו  שאנשים צעירים זוכים לחברות אך לא  זקוקים לה  והזקנים שכה זקוקים לה  נותרים לבד. ענה לו סלוצקין הזקן: אני מוכן לקבל  את האמירה  הכללית הזו ובתנאי שעל שנינו  הדבר  לא יחול. כך אומרים לעצמם הרבה אנשים  היום שמבינים את המחקרים והתיאוריות אך מתעקשים לחיות את החברות והאינטימיות    שוב  ושוב. הם מבינים  את הגורמים לאובדנה ומדוע עושה  רושם שנעלמה השפעתה  אך אנשים צעירים מתעקשים למצוא אליה  דרכים חדשות.  הם  מבקשים  להשיב  על שאלת  מקומה  של  האינטימיות והדיאלוג  בתוך  החברה  הקיימת.

לפני  כארבעים שנה  כתבתי מסה על הקבוצה  האינטימיתבתקופת העלייה  השנייה והשלישית. . הרבה אירועים התחוללו מאז. נודעו לי הרבה פרטים, אני השתניתי  מאז, אך בעיקר הייתי עד להמשך  הסיפור. הוא התחולל  לנגד  עיניי.  אני שב לעסוק  בו לא כדי להתאבל  על העלמו וגם לא כדי לסכם את דרכו אלא כדי  להציג חוט מתמשך על פני דורות אחרונים הפושט  צורה ולובש צורות חדשות. תמיד  מאתגר ותמיד מעורר שאלות חדשות.  לא תמיד נכון  להעמיד ניסיונות  בסדר  זמנים עוקב ומסודר .  יש  בסיפור הרבה  קפיצות דרך וניתוקים, חזרות לא עוקבות, צלקות ונביטות בראשית.

קיבוצי צעירים וקומונות , קהילות לומדות וחבורות התנסות  בנוסח הניו אייג', קבוצות פעילים במקום ובפוליטיקה שבות  לנושא ומחפשות דרך. כשלפעמים באים ושואלים אותי שאלות על עולמם של חלוצים מראשית המאה העשרים רוצים לדעת מה  יהיה.  אני  יכול לענות בביטחון  יחסי רק על מה שהיה ולא  על  מה  שיהיה. אינני יודע  מה יירש הדור הבא ומה יישכח, מה יחדש ולהיכן יגיע.

בשנים האחרונות  קמו רבים וביקשו לחיות ולהתמיד  בחיים של  קבוצות קטנות ואינטימיות  גם כשהם חיים  במערכות גדולות יותר  של  קיבוץ, של  קהילה  עירונית גדולה, באזורים הנקרים פריפריה ובמרכז המטרופולין המתהווה במדינת ישראל.  .  הם    ביקשו לשמור  על הסיכוי לחברות של אמת. קיבוצים שנוסדו על ידי  בוגרי תנועות נוער התארגנו אחרת  מהקיבוץ  המסורתי ומהקיבוץ  המתחדש. הם התארגנו  בתוך הקיבוץ  בקבוצות קטנות ואינטימיות  מתוך רצון  לחיות בחברות ובשותפות עמוקה יותר  בתקווה  כי דווקא זו תאפשר יתר חירות ואחריות  לכל אחד מחבריה.   הקיבוץ המורכב מקבוצות אינטימיות עומד  בצד  המשימתי, החינוכי והפוליטי והקבוצה  האינטימית באחריות  לאנשים ולארגון צריכתם.  קבוצות אלו  ביקשו   שלא רק המקום, העבודה והמשימה  יקבעו את גודלן אלא גם  האפשרות  להתמיד במפגש  הבינאנושי. הם העמידו  בפניהן אתגר שלא גודל השדות ולא מבנה  המפעל או הצלחת  המשק ואפילו לא  חוקים נעלים או שותפות  במערכות מדיניות  יהיו יסוד בלעדי  לחייהם אלא המפגש  הבינאנושי שאינו משועבד לאתגרים  הניצבים בפני הקבוצה אלא מזין את אנשיה ומגביר את אמונם ביכולת לפרוץ מה  שנראה  כמחסום מוסדי או כוח פוליטי כלכלי. האינטימיות בקבוצות  היתה  צריכה להיות חלק  בלתי נפרד מהחיים המשותפים. לשם כך חלק מחבריהן  העדיפו  שהקבוצה לא תקבע  את מקום מושבה  כמקום  קבע. הם העדיפו  לפעול   במסגרות  קטנות ואפילו לבחור  משימות  שתחזקנה  את יסוד  החברות , במיוחד פעילויות שבמרכזן עומדת  הפעולה  החינוכית . לדעתם פעילות כזו  תביא לצמיחתן של עוד קבוצות אינטימיות.

האם חברות  בקבוצה  מחייבת מבנה חברתי מסוים? האם תנאי מוקדם לה  הוא גיל? מצב  היסטורי? האם  אינטימיות היא  עניין המתרחש  בין  שניים או יותר?  האם כדי  לכונן חברות    אנו  זקוקים    לקוטב נוסף על פני הנוכחות של שניים או קבוצה? מה  המקום  של חוק  פנימי בחבורה, למבנה חברתי מוסכם,  להתערבות של תורת  אלוהים או זיקה  לטבע? כיצד חברי  הקבוצה  מאפשרים   לפנות את  החלל   הנדרש כדי  לקיים רווח  מספיק  בין האנשים המבקשים לחיות  בקרבת  נפש? האם כאשר  אנו  נעזרים באותם מרווחים או  מביאים לחיים המשותפים דילמות אישיות או קבוצתיות  איננו מחללים את  האפשרות לאותה  אינטימיות?

 

א.

אני מבקש לשרטט אבני דרכה של  האינטימיות  כאתגר ומציאות  בקיבוץ בשנות  התפתחותו.  זוהי  כמובן ראייה חלקית ובלתי ממצה. ראשי פרקים לחשיבה, להשראה או אולי להתרעה.

 

צבי שץ  החלוץ שהגיע  ארצה בגל  האחרון  של העלייה השנייה  היה   הראשון  שהעלה  את השאלה   של  האינטימיות, הווידוי ההדדי, את חווית הארוס  של הידידות  בקיבוץ. הוא  העלה  אותה לראשונה  עוד לפני  שהיה  קיבוץ.    בהתכתבות עם חברו יוסף טרומפלדור  עוד  בטרם עלו ארצה  ובטרם יצרו את  קבוצתם.  הוא טען כי יצירת קבוצה היא תביעה לחברות אמת. בה  כלולה הזכות לספר  איש  לרעהו את המתרחש בלב.  תביעה כזו נשענת  קודם    על  התחושה  כי  אם  אנו בוראים משהו יחד אנו צריכים    לראות בעשייה  המשותפת מבחן של  אמון הדדי וזה נבחן  על ידי  הצורך והיכולת  של   כל חבר למסור  את  תחושותיו, מאווייו, את  פצעי נשמתו לזולת. העשייה  המשותפת  מונעת  על ידי  אינטימיות ומאפשרת  אינטימיות. טרומפלדור טען לעומתו כי  מפעל משותף  צריך להיות מנותב לחוקיות צודקת ולא לחשיפה  הדדית. החברות תצמח אך לא חברות המבוססת  על אינטימיות כי  אם על  שיתוף, על הגשמת עקרונות.  לדעתו המאבק על משטר  אלטרנטיבי  הוא  שיאפשר חברות  אך לא חברות של ווידוי אלא כזו הצומחת  על  עשייה משותפת.

בדור  הראשון לקיבוץ  , בתקופת העלייה  השנייה , השאלה   שנחשפה  היתה  שאלת היחד בתוך מהפכה  אישית שעברו החלוצים.  כחלק ממסעם לשינוי  אישי  המתחייב מהזיקה  לעולם  העבודה.  האתוס  המעמיד  את האדם העובד ואת העבודה  במרכז   הפך  לאתוס  של חבורות בדרך. של  דרך אישית אל עבר חזון רחוק.  מעין מעשה  של צליינות אל  עולם  אוטופי, אל אתגר שרחוק מהגשמה. שלא מבטיח  ניצחון. אך יש  בו יסודות של  קודש מוסרי.  במצבים אלו   היו  המון מפגשים אינטימיים.  אנשים לא  רק  עבדו אלא  גם סיפרו האחד לשני מה  קורה  בתוכם וזכו לשעות  או  לרגעים של  דיאלוג  אמיתי. למרות  הקשר  העמוק  בין טרומפלדור ושץ שהניע  אותם להקים את  קבוצתם בארץ ישראל מניעיהם היו שונים. טרומפלדור היה זהיר בציפייה  שלו מחברותה. הוא  ביקש למצוא את המפגש בין  החברים בהקמה  משותפת של יסודות לחברה  חדשה על חוקיה ועל ניסיונותיה לפרוץ  דרך חדשה.  ש'ץ  ביקש לשאוב   אנרגיה  דווקא מהאי מבנה, מההתייצבות של  אדם מול חברו. . חנייתה הראשונה של הקבוצה  היתה  בחוות מגדל ליד הכנרת. שם הם התגוררו בקבוצה בתוך חבורה  גדולה  של פועלים שלא  היו  מאורגנים  בשיתוף. מהר מאד  התברר כי המשימה  לא  פשוטה.  חברתם אנה נקבעה להיות האמא  של  הקבוצה, כלומר  לאהוב  את כל חבריה ולא  להעדיף אף אחד. היא ראתה  את תפקידה לא רק  בלהיות עקרת הבית  קבוצתית  הדואגת לאוכל ולאחזקת הבית  אלא כמי שפוסעת  עם כל חבר  על שפת הכנרת  ודולה ממנו את אגדותיו. ההנחה שלכל חבר  יש אגדה  כמוסה והוא  מבקש לשתף את חבריו  במאווייו היא חלק  בלתי  נפרד  מהאינטימיות.  יוסף   טרומפלדור  גילה  כי הקבוצה  קטנה, כי לא  הכל עומדים  בצד  המשימתי. הוא  היה  ביקורתי וכנראה לא הרבה   לשתף את חבריו  בתחושותיו האישיות.  לגביו  לשפות  תה לחברים, לחרוש  את השדות, ללמוד  על  קומונות בעולם זוהי השותפות  האמיתית. חבר הקבוצה התאבד. הוא חש  כי  הביקורת עליו  היתה  גדולה. האינטימיות התגלתה לא רק כיתרון אלא  כחשיפה מסוכנת ללחץ חברתי. במכתב שהשאיר  ערב מותו  ניסח  מכתב  פרידה מחבריו.  הצוואה שלו היתה  ברורה : אני אוהב  אתכם, תהיו פסיכולוגים. הוא לא  התכוון לשלוח אותם לפסיכולוג. הוא  התכוון להטיל עליהם להבין אחד  את השני. ליצור חברות ושותפות רוח שתוכל להגן עליהם מפני  סופות הנפש וליצור  קשרי אמת.  התאבדותו גרמה  לעזיבת הקבוצה  על ידי  של טרומפלדור. צבי  שץ ביקש לראות בצוואתו של המתאבד יסוד לחיי קבוצה  חדשים.ה 'היו פסיכולוגים'  היתה לסיסמתה  של  הקבוצה  האינטימית.

הדרך לקיום הדיאלוג  היתה  דרך שיחות, מכתבים, ריקוד, שירה. להתמודד עם הארוס בין צעירים לא בדרך של צנזורה ולא בדרך  המנמיכה  את  קומתו של האדם. קבוצות אינטימיות, גם אם לא  ניסחו את  דרכן בעומק  של צבי שץ, היו קטנות ונודדות. חבריהן  חיפשו בווידוי גם את השפה העברית שהיתה  חדשה להם בדיבור ולעתים לא רק בדיבור.   היתה ציפייה  כי ההתנסות בדיבור בעל איכות חדשה,  השיבה  אל שפת אם שנרדמה מאות שנים בתוך הלימוד והספרים יש פריצת דרך אל התעלות מוסרית אפשרית. השימוש  בשפה  הישנה  חדשה  יאפשר  לחרוג מהחיקוי וההסתגלות למצבי גלות נפש וקהילה ולהביא את היחסים הבינאנושיים לרמה  אחרת. כמה   שזה נראה מוזר  הם האמינו כי עצם  הלימוד והשימוש  בשפה  העברית כשפת דיבור יומיומית יעניקו  חום  ואתגר ליצור יחסים אנושיים אחרים.  (מעניין לראות כיצד הבחירה בשפה הופכת להיות בעלת משמעות לדובריה.  הלאדינו מתמודדת עם הצרפתית בקהילות יהודיות בארצות ערב, האידיש מבקשת מעמד של שפת כתיבה וספרות , העברית מבקשת להיות שפת דיבור יורדת לשטח. יהודים מקרפטורוס מבקשים ללמוד צ'כית, יהודי  דרום אמריקה מבקשים מעבר מערבית ואידיש  לספרדית. המעברים בין השפות יוצרים ציפיות  בתחום יחסי האנוש).  צבי שץ  מכונן הקבוצה  האינטימית מבקש  את הכתיבה  העברית ואת הניסיון החדשני מבחינה פסיכולוגית. הוא  רואה בכך הד לתפישה משיחית שתראה  ביחסים שבתוך המשפחה  מודל  משפיע להתארגנות חברתית  רחבה. וזאת דווקא בעידן בו המשפחה  נמצאת  במתקפה ושינוי. בו רבים מיסודותיה  כגרעין לחברה   סמכותית  עורערו. תיאור יחסי אינטימיות  קבוצתית בסיפור הכתוב  עברית היה לדידו  בסיס לאופקים הרחבים  שנפתחו בפני  היצירה  היהודית  בת  זמנו. למסקנות  אלו הוא  מגיע  בעצם שנות מלחמת  העולם הראשונה שהיו  בארץ ישראל שנות המשבר  ההומאניטארי הגדול ביותר. בעלייה השנייה חברי  הקבוצות  גילו   את היתמות והבדידות הרבה  שסבבה אותם  וניסו להתגבר עליה  בחשיפה הדדית  של רגשותיהם.  גם אלו שלא חיו בקבוצות כתבו מכתבים, יומנים, שוחחו במפגשים פוליטיים על נושאים של יחסי  חברות ואהבה.  . אפילו ארגון העבודה  היה  מושפע מהרעיון של השיחה.  בערבים, תוך כדי עבודה  משותפת בניקוי עדשים  פרצה  שירה  ודיבור לא  צפוי רק אז ניגשו לסידור  העבודה למחרת.

לא כל דיבור  היה  לשיחה. שהרי בשיחה  תמיד  יש  יסוד לא צפוי. ובדיבור יש הרבה הסתר  ושיגרה. הרבה דברים לא  ניתנים  למסירה.  האם ההכרה ההדדית הגבירה את  התחושה  האינטימית או האם היא טרפדה אותה. ברנר  דיבר  על שני המכשולים הגדולים העומדים בפני המנסה לפרוץ את  החומות לשפה חדשה אלו הבוסר והפראזה. בשיחה  הבינאישית שני אלו  משתרבבים ויכולים  להוריד מסך מעל היכולת להגיע לשיחה אמיתית. במקום העזה לכנות, יכולת לפרוץ אל רגישות  עליונה הדאגה לעילגות ולבוסר  המפעל או הרצון לגלוש לסיסמאות המסתירות את המציאות  כובשת הכל. פלישת השתיקה  הרועמת או הפטפטנות הזולה מאיימות על האפשרות להגיע לאותו דיאלוג חינוכי הכל כך חיוני דווקא  בעידן של שבר גדול.

בעליות הראשונות של  החלוצים היה  גורם מאיץ תהליכים בינאנושיים וזו המציאות החברתית החד  דורית.  בניגוד ליישוב  הישן ולעולים שהגיעו ארצה  כמשפחות  החלוצים חיו  כקבוצות חד  גיליות.  האווירה  בתוך הקבוצות היתה מתוחה לא מעט  בגלל שהם עלו  בלי הוריהם.    הנתק  שלהם מבית ההורים, המסע  המתמשך החושף  חולשות לא  מעטות, הצורך בעזרה הדדית ממשית בימי מחסור ומחלה, בימי שמחת יחד, המציאות  האנרכית בה  הם פעלו  הציבו אתגר: חברות, כנות הדדית , עזרה של ממש, אהבה חשאית ולעתים  מתנתקת. זו היתה  הזירה  בתוכה  הלך  וצמח  חזון הקבוצה. בה נולדה תביעה  לגילוי  רבדים  נפשיים  שעד  עתה  לא  נחשפו בגלל נסיבות היסטוריות של גלות, של  נדודים, של היררכיות  כפויות. היתה  תחושה  של  התחלה חדשה. לא כעבודה  זרה של  הבאת חורבן  על העולם שקדם אלא  מתוך התוודעות לעולם  שסימני הדרך  שהוא  הציב לעתיד  היו  ברורים וקודרים. היתה  תחושה  עמוקה  כי  התרבות כפי שהכרנו  עומדת ברעידת אדמה  ומשהו צריך להחליף אותה. יצרי השלטון  שהחלו להשתולל בעולם  הולידו צימאון לאלטרנטיבה.  צבי שץ חשב  כי  אנו  שבים אל מימד משיחי מתחדש. עידן של הדדיות, עבודה, יופי, ואידיאלים רחוקים של תיקון החברה. טרומפלדור לעומתו ביקש לבנות מבנים חברתיים חדשים, חוקים ומפעלים, אך מתוך  תפישה  של  בניית גרעינים לחידוש חברתי. גם צבי  שץ וגם טרומפלדור  לא  באו  מהעולם היהודי המסורתי. הם היו אנשים שהכירו יפה  את הנוף והספרות הרוסית

הם הכירו את  פריצת הרוחות החדשות .

בדגניה

דגניה  בעלייה  השנייה,  ביקשה  זמן מה   לכתוב  ספר  זיכרון . לא ברור היה מה  היה  צריך להיות  התוכן של הספר. האם באמת התכוון לשוחח או לשמור  בזיכרון מתוך תחושה  עמוקה  כי העובר  על  החבורה  ראוי  שישתמר  בספרי  ההיסטוריה.  אך בדגניה  התקיים מוסד  אחר חשוב לשמירה  על החברות והאינטימיות  הנחוצה לקבוצה. זה  הנוהג  לכתוב  פתקאות של  גילוי לב.  הרעיון היה  כי לא  הכל  אנו מסוגלים לומר  איש לרעהו. המעצורים והבושה משתקים אותנו  על  כן יש צורך  למלא  את החסר  במכתב. שם ניתן לבטא  תחושות ורגשות. המכתב הרי הגיע  אלינו מן הספרות. יש  בו זיקה  אישית ומרחק זמן אפשרי. כספרות  הוא מכיר  את  נחת זרועה  של הצנזורה של המשטרה  בכל משטר אוטוריטארי. והרי גם ברוסיה הצארית וגם  באימפריה  העות'מאנית שררו תנאים המחייבים להשתמש בספרות במקום  בקריאות לחופש פוליטי. במכתב  כמו בספרות   יש  התמודדות   עם  האופי והגורל.  הנוהג  לחזק את  הקשר  בין החברים על ידי  כתיבה  של 'פתקאות של גילוי לב'  בין החברים נראה  הי  בעיניי כנוהג לכתוב  בקיצור רב  מה שהתאפקנו מלומר זה לזה. ספרו על פתקה     שנזרקה אל  אחת המשפחות 'פרו ורבו ומילאו את הארץ' .  או חברה  שהגיבה על תוכחה של חברה אחרת במשפט או שניים   אך בארכיונה של דגניה  נמצאו פתקאות של גילוי לב  שלא נראו כלל כפתקאות אלו היו מכתבים על יותר  מעשרה  עמודים. האינטימיות תוחזקה על ידי מכתבים בין החברים ולא  היה  ספר  אחד בו יכלו לקרוא איש  את תגובת רעהו. .  לא היה בדגניה  ספר  של מכתבי  קבוצה . את הקשר האישי עם חברי הקבוצה  טיפחו  בנוהג שכל חבר  הנוסע  לחופש נפרד מן החברים  בנשיקה, כך גם  אחרי חזרתו מחופש. כשחבר  היה  יוצא  לחופש  או לבית חולים   על הקבוצה היה לכתוב לו מכתב, לפחות  אחד והוא גם היה  חייב  לכתוב לקבוצה מכתב  אחד. דגניה  לא  היתה  קבוצה  אינטימית כקבוצתו של שץ גם לא אינדיבידואליסטית משימתית ככנרת  , היא  התבססה  על קשר  הנוצר על ידי עבודה משותפת  ועל ידי חיים  דמוקרטיים המוכרעים ברב  באסיפה.   על  כן  היא  הותירה  אחריה   ספר  אסיפות הקבוצה המכיל את הדיונים וההחלטות של חבריה משך שהים ארוכות אך גם  את ספר  סידור  העבודה היומי.

כבר  בתקופת העלייה  השנייה  התבררה  אחת הדילמות  המרכזיות הקשורות  לקבוצות  האינטימיות והמשימתיות: בעיית  בחירת  החברים.  במסגרות וולונטריות גדול  משקלו  של הטוען כי לא  כל אחד  יכול להשתתף ביחד.  כי    לא  מספיק  לבחור  ברעיון  אלא יש  להתאים את  החברים  למשימה  העומדת  בפני הקבוצה . יש לבחור לחברות בקבוצה  את  המתאימים.  לקבוצה  המשימתית .  קנה  המידה  לבחירה  היא  הכישרון לעמוד  במשימה  המשותפת. באירגון 'השומר'  היו  החברים צריכים לעבור  תהליכים של  בחירה  ואחר  כך  טקסי חניכה. לא  כל  אדם מסוגל  היה  לעמוד  בתנאים הקשים  בהם היו  שרויים  החברים על  כן היה  ברור  כי לא  כל אחד  יכול להתקבל.  תנאי הקבלה באו להקדים   תרופה לנטישה, לבגידה, לכישלון.  היה  גורם חיצוני שנכפה  והשפיע  על הבחירה   המדוקדקת של  החברים. ככל  ארגון פוליטי  בימים ההם  בהם לא שררה  דמוקרטיה מסביב, בה השלטון מסביב  הוא  סמכותי, כולל  צנזורה חזקה  על  הידיעות,  בו מחפשים מחתרות מזיקות הסוד  היה חלק  בלתי  נפרד מהארגון. לכן  ארגון השומר והארגון  הפוליטי  שיצר  אותו בר  גיורא  כללו  בתוכם  יסודות עמוקים  של מחתרת הבוחרת  את חבריה  בקפידה., השומרת סוד אפילו מחברים הקרובים לה, המגרשת חברים שאינם  עומדים במשמעת הנדרשת מארגון וולונטארי  אך משימתי בעיקרו.  הצופים על הארגון מן  הצד חושדים בו  בתהליכים של  סמכותיות, אי פתיחות  כלפי  הכלל,  בשמירת סודות הפוגעת  באופי הדמוקרטי של  החברה אותה מבקשים לבנות. השומר לא  האמין באינטימיות הוא  האמין בשתיקות, באיפוק, בשמירה  על חוקים ומשמעת. אך הוא  האמין במעטים המסוגלים לעמוד  בתביעות הגדולות  מהארגון.

הסיבה לבחירת אנשים לקבוצה  האינטימית  היתה  שונה.  שהרי אם המודל  המנחה  אירגון  כמו השומר   שומר   על יסודות  של משמעת צבאית ותביעות קשות מחברי  האירגון  הסיבה ל בחירת  החברים בקבוצה  האינטימית  היתה  המודל המשפחתי הארוטי שאמנם חי בבירור  את  התחושה כי  הוא מסיר  מעליו כזבי אהבה  בורגנית  או מפקפק ביושרו של הקשר  בין בני הזוג בתנאים הכלכליים פוליטיים הקיימים אך  אם  אהבה נדרשת כדי לעמוד ביכולת  הווידוי ההדדי, ביכולת לגלות אהבה לכל היא  איננה  יכולה  להתקיים בגוף  גדול וסטנדרטי.  המפגש אפשרי רק  אם הוא  מתקיים בין הבוחרים זה בזה  על בסיס  של  בחירה הדדית.   רעיון האינטימיות  קובע  כי ייבחרו לקבוצה רק מעטים.

רעיון זה  של  בחירה  בין אנשים, של ברית הדדית המחייבת בחירה  מדוקדקת של חברים העלה  את  רמת החשד  של הקרובים לארגונים  כמו השומר והקבוצה  האינטימית.  ברל  כצנלסון,  יצחק  טבנקין ואליהו  גולומב כל אחד בדרכו ביקרו מאד את אנשי השומר מחשד שהם  הפכו לתנועת מחתרת  דומה לתנועות  פוליטיות  במשבר אותן הכירו מכישלון המהפכה  הרוסית הראשונה. לקבוצה  האינטימית  הם התייחסו כקבוצה  אוטופית שברל אהב וטבנקין ביקר ואחר  כך  החליפו תפקידים טבנקין הצדיק במובן מסוים וברל ביקר. ובכל זאת צריך לומר  כי  החששות והחשדות לא  היו מוצדקים.  אנשי השומר יצרו שבט שקרבת משפחה  בתוכו ארג  אותם לקבוצה  עם הרבה  תכונות של  קבוצה  אינטימית. אנשי הקבוצה  האינטימית בסופו של דבר הגשימה  הרבה  מציפיותיה  בתוך  ארגונים וחברות מאד  שונות  ממנה.

בקבוצת השרון שהיתה מורכבת מאנשי  מתלמידיה  המובהקים של אנשי  העלייה  השנייה שעלו ארצה  בעלייה  השלישית,  התגלתה פרשת הדרכים בין המשימתיות לאינטימיות של  הקיבוץ באופן מיוחד. מצד  אחד  היו בה אלמנטים מובהקים של  הקבוצה  האינטימית שהתגלו בשיחות ובספר של החבורה  בו נרשמו תנודות נפש, לבטים, שאלות חריפות והרבה ניסיונות לעמוד  בחזית של חברות. מצד  שני הוקמה בתוך הקבוצה  חבורת מחתרת פוליטית מובהקת.  עם הרבה יצרים אנרכיסטים ציונים.  הסודות במחתרת הזו  נשמרו בסודיות קפדנית. היא  היתה חשאית  ומשימתית.  אחרי הרבה מאד  שנים  מישהו מהחבורה  גילה  כי  הם  ביצעו את רצח דה האן , ממנהיגי אגודת ישראל, משורר הולנדי מיוחד שניהל קרבות  חורמה נגד  הציונות. טענה  זו שלו לא הוכחה עד  היום אך עצם עובדת הנכונות שלו להכיר  באחריות  לרצח מעניינת.  פרשת המחתרת  וקיומה  לא מופיעה בספר הקבוצה האינטימית. בחלקם כנראה לא ידעו על קיומה,  בחלקם ידעו אך מידרו את פעילותם בספר מפעילותם  במחתרת. (לא מפתיעה  העובדה שלימים חלק מהשותפים  במחתרת הזו עזבו את הקיבוץ , נפרדו מההגנה והיו בין מייסדי ארגון ב' של ההגנה שהתגלגל אחר  כך והיה   לאצ'ל) . הקיום  המשותף של שני ניסיונות אלו למשימתיות ואינטימיות  בקבוצה  אחת   מלמד משהו  על  פרשות הדרכים  שעמדו בפני קבוצות  החלוצים  ההן.

באותו זמן שצמחה  הקבוצה  האינטימית   החלו פרויד ותלמידיו המגוונים לחפש  דרך  להביא  שפיות לעולם  על ידי טיפול  בבעיות הנוגעות לעיוותי הארוס שהוחבאו מתקופת הילדות. מצד  שני  תלמידי מרכס  החלו לחפש דרך לבנות אלטרנטיבה  לצורת  החיים הכלכליים  פוליטיים אותה חיו. שתי בדרכים  הללו לא היו קשורות זו לזו.  אך   אחרי מלחמת  העולם הראשונה והמהפכה הסובייטית  החל להסתמן דיאלוג  בין תורת  פרויד ותלמידיו לבין  דור  המרכסיסטים החדשים של שנות העשרים והשלושים .  היו  שחיפשו  משהו משותף.  לדידם  גם פרויד וגם מארכס  עסקו במבני  עומק חבויים שצריכים איכשהו לפרוץ אל ההיסטוריה  האנושית. פריצה  זאת יכולה  להתעוות  ולהתגלגל לדמות הפאשיזם התרבותי והפוליטי  או לשחרר את האנושות    בדרך  המגבירה ונאבקת   למען עולם שפוי, מאורגן על ידי צורות פוליטיות דמוקראטיות    עולם שיהיה מבוסס  על עקרונות  הבריאות הנפשית, על  אהבה שפויה ועל עבודה שאינה מכשיר לניצול הדדי אלא  חלוקת עבודה של יוצרים אחראיים.

מרכס  אמר  שיש לבנות מבנה חברתי חדש, פרויד טען שיש לטפל  ביחידים, אצל שניהם היה  עודף של פיכחון וחיפושי  דרך לאמת נטולת אשליות, אך בשתי הדרכים היו חבויים  לא  מעט מכשולים ומלכודות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה כשהתמוטט העולם הישן  בצורה  כל  כך  אלימה ופוגעת. כשמאות אלפי יהודים הפכו  לפליטים מחוסרי בית,  כשאלפים רבים  גויסו לצבא ואלפים מהם נהרגו בקרבות למען מולדות שונות ויריבות, כשהעולם היהודי  הוצף פוגרומים שלאחר  המלחמה היה ברור  כי  צריך לחפש  מפתחות  רדיקלים  חדשים.  דומה  היה  כי במציאות  שהתהוותה  חלק מתלמידי  פרויד ומארקס  החלו לפעול לא ברוח של תיקון חברתי ושפיות  אלא   בחיפוש  קדחתני  אחרי גאולה  משחררת  ומייסדת. גרשום שלום הגדיר  את המצב בכך שטען  כי  התיאולוגיה שלכאורה  נעלמה בעולם חילוני   חיפשה  דרכים חדשות  למצוא את כוח החסד וכוח הדין שתוארו  במסורת  . .  החסד בא לידי   ביטוי בפסיכואנליזה, הדין  במרכסיזם.

חיפושי דרך אלו בין משטר לאופי , בין מבנה ויחסי  אנוש השפיעו מאד על חבורות החלוצים  של העלייה  השלישית. הם  חיפשו  דרכים חדשות  למימוש  האינטימיות על ידי הווידוי .  הם ראו  באינטימיות  נקודת מוצא  לחידוש  חברתי. בניסיונות הללו  ניכרו  העקבות  של  הקדחת  של אירופה  המתבוססת  בחורבותיה. לדעת העולים הצעירים  הניסיון היה  צריך להיות יותר  רדיקלי. היה  חיפוש אחרי  דרכי התארגנות משפחתית חדשה מתוך  חשד  כי המודל האדיפאלי  עובד  גם  מבחינה  היסטורית וכל דור יורש את קודמו  על ידי פרידתו וניתוקו מהדור  הקודם.  היתה  תחושה  של  יתמות חריפה  של הדור שלא  זכה להגנה  על גורלו  על ידי הדור  שקדם לו. יתמות הוא מצב  מאד מיוחד שאינו מתעלם מהדור  הקודם לו אלא חש   באופן חריף בהעדרו. לא פעם המודעות להעדר  היא  שמגבשת יחד חדש.    ההורים 'זכו ' להיות חיילים בצבאות שנלחמו זה  בזה, מהפכנים שהניפו את נס  המרד  אך בעיקר  פליטים שנעו ממקום למקום  בלי  אפשרות  לשלוט בגורלם.

העלייה  הצעירה   המודעת  ליתמותה , הגיעה  אל ארץ שנחרבה  במלחמה ובשחיתות של  המשטר  העות'מאני.   המתח האדיר  בין חלומות  גאולה  להוויה קשה ואפורה הביא  לקדחת  פסיכולוגית ולפנטזיה חברתית  . היתה  הערצה לדור  המהפכני הקודם של  העלייה  השנייה  אך גם מודעות  לשוני התרבותי הגדול.  אנשי  העלייה  השלישית הביאו  עמם תבניות תרבות חדשות. חלק מהם מצאו הד  למתרחש  בלבם דווקא  ביצירה  המיוחדת של צבי שץ וחבורתו הקטנה מהעלייה השנייה.  קבוצות  חלוצים   נזקקו  לשיחות  אינטימיות  אל תוך  הלילה.  בכמה  מקומות  השיחות הללו נרשמו ונוצרו ספרי קבוצה .  הם הבטיחו  ללוות את  דרך  קבוצת  החלוצים   לאורך זמן.  בקריית ענבים של העלייה  השלישית, בקבוצת השרון (שאחרי הפילוג  של  שנות  החמישים תתאחד  עם אנשי גבת ותייסד  את יפעת) ובקבוצת אחווה  של חלוצי קובנה  שהקימו לימים את שריד  נכתבו ספרי  ווידוי  בהם כתבו  החברים  את תחושותיהם  הפנימיות ושיתפו בהן את חבריהן.

ראשוני השומר  הצעיר שסללו את הכביש חיפה  נצרת החליטו כי עליהם לחבר  ספר כזה  אך לא לעצמם אלא לפרסם אותו ברבים   כדי  להסביר  את עצמם לעולם שמסביבם . לחלוצים ולחניכיהם הצעירים שלא תמיד הבינו מה  הם מבקשים לעשות. סביבתם הפוליטית, גם הסביבה  שטענה  שהיא מבינה ומסכימה  לחלומות שלהם  תהתה על  המוזרות והשוני  ביניהם לבין הסביבה. הספר,  בעריכתו של  נתן ביסטריצקי, נקרא  'קהילייתנו'. לרבים היה הספר ספר קדוש ולאחרים הוא היה  ביטוי למוזרויות הנוצרות  בארץ   הרותחת ניסיונות רדיקאליים.

העמדה  של  השיחה  האינטימית המתרחשת  כמה  דורות של חיי  קבוצה  שונה  מהעמדה  של הנאום או של  המאמר הנכתבים  באותה  תקופה.  שיחות  אלה  מתקיימות   בתקופות תובעניות, עם הרבה תוהו ובוהו הקורא לפעולה. תקופות  היודעות  גם לשחק   בגורלות, להשתמש באנשים וברצונם הטוב. תקופות היודעות לבודד אנשים ולרמוס  אותם.  תקופות של מלחמה ויתמות, תקופות פליטות ועוני מרושש.  בפראזות של הנאום  קוראים לעתים לאנשים  בכינוי  הנורא 'אבק אדם'.  נראה  כי מה  שנדרש  באותן תקופות  זוהי תביעה למשימה. לכאן מגיע  הנאום והחלטות הוועידה.  אך אין זה  הטון של  השיחה  האינטימית.    דומה  כי  הלך הרוחות של  השיחה והמפגש  האינטימי איננו של מתיחת האדם לקראת הבאות. למרות  שתביעה   זו  עומדת ברקע. זוהי לא העמדה  המגייסת, התובעת, השיפוטית  של  המנהיג  אל מול  החברה  המאורגנת.  היא  קוראת  מצבים, מתבוננת למרחב  שמסביב מבקשת את האידיאה הגבוהה.  במידה  רבה  זו  עמדה  שאיננה  מבקשת את קריאת  התהום, את הספק, את הייאוש.  היא  הקריעה  המנתקת מחולשות. בשיחה  האינטימית  דווקא מתרחשת הרפיה.  ישנה  רגישות למילים הנאמרות, לטונים המסתתרים,  ליכולת לעמוד  עם  החולשה והקרע.  בשיחה  אינטימית  יש מחויבות אך היא  המחויבות להיות  עם החולשה, לא לטפל בה ולא להתאהב בה, אלא להיות עם נושאיה.  לקרוא את הניבט מסדק המילים  והפנים.  זוהי אותה יכולת להכיר במגבלות אפילו  בחוסר  האונים מתוך תקווה. אין זו העמדה של הפסיכולוג או המרפא המנסה  לעקוב  אחרי  סימפטומים ולהעניק להם פתרון על ידי מפתח  לעבר טראומטי. אלא זהו ניסיון לעמוד  עם חברים ולתת להם  תחושת אמון והזדהות. המנגינה  המלווה את  השיחה היא של ידיעה  שיחד נוכל  לעמוד מול  החולשה הנובעת  מאלימותו של העולם מסביבנו  והיצרים  המפתים אותנו להפוך  עצמנו וזולתנו למכשירים.

היו מנהיגים שקיימו שתי רמות של  דיבור האחד האינטימי המשתלב  בזרם השיחות הקבוצתיות והשני  המגייס והתובע. המצטיינים בדואליות הזו היו יצחק טבנקין ומאיר יערי שהנהיגו קבוצות וקיבוצים אך כזה היה  גם ברל כצנלסון. אהרון דוד  גורדון  קיים דואליות זו עוד בתקופת העלייה השנייה.

בספרי הקבוצות   נוסחה  אחת השאלות הגדולות של האינטימיות : האם עצם  הקשרים האינטימיים שבתוך הקבוצה  לא  יוצרים מחיצה בינה  לבין  סביבתה? האם  השוני  בין  הקבוצה לסביבתה לא  יוצרים בהכרח חוסר הבנה  של הקבוצה  לגבי מה  שמתרחש  מחוצה לה?  האם  מחיצות אלו לא  יכולות להוליד אדישות  וחוסר יכולת להבין את הסובב ולהזדהות  עם  מצוקתו ובדידותו  של האדם  הפועל בו?  האם האינטימיות לא יוצרת  צורך  לפרוש מן החברה? האם נגזר על חברי הקבוצה   להסתגל ולהוריד  את הציפיות? האם הכושר  שלך  לבקר  את הסביבה ואת עצמך לא  עלול  לכבות?  בהרבה מובנים הפחדים  הללו לא  היו תיאורטיים.  הם  הולידו  ביקורת עצמית וניסיונות  לבנות קיבוץ שונה , אחר. אנשי גדוד  העבודה ואנשי  עין חרוד הקימו קיבוץ גדול בו  מקבלים  את הרבים ולא מצפים לקשר רגשי הדדי אלא  לקשר  המבוסס  על מילוי משימות  או על אחריות משותפת למקום ולמשק. .  אך היו לא מעט  שהתעקשו בהמשך הניסיון לקבוע  את החברותה  כיסוד לחיים  המשותפים. לגביהם הקיבוץ היה  המשך של תנועת הנוער המבוססת על הקבוצה  הקטנה והיחסים המיוחדים השוררים בה. על השיחה  האינטימית  והסמלים התרבותיים הסוככים  עליה. הקבוצה  החינוכית  בתנועת הנוער שאבה מניסיונה של הקבוצה  האינטימית והשפיעה  עליה..

מרטין בובר  בגרמניה  ניסח את הדרך עקרונית בקביעתו  כי הדיאלוג הוא  שצריך לעמוד  במרכז  הפעילות החברתית. שרק  בכוחו  להתגבר  על יצרי שלטון, ההיררכיה החברתית והביורוקרטיה הצומחת גם  בחברות  מהפכניות.  אך מרטין  בובר  לא  היה  מנהיגן של החבורות האינטימיות משום  שלא ניסה להגשים אישית  את תורתו רק ללמד אותה, למקם אותה  מבחינה תרבותית, לספר עליה ועל המסורת  היהודית שהיא מייצגת, לקרוא להגשימה , הייתי  אומר להתפלל  אליה. המפגש  בינו לבין אהרון דוד  גורדון שכנע אותו שבארץ ישראל צומח המורה ומצטבר הניסיון שיכול לפרוץ דרך להגשמתו הריאלית. אולם  ההתנסות האמיתית נמסרה לידיהם של החלוצים שהגיעו  ארצה.  המצב  האינטימי המתואר בדיאלוג הבובריאני איננו  דומה  לעמדה של הדיאלוג  האינטימי שבקבוצה. שהרי הוא  בין שניים והקבוצה  מבוססת  על   הריבוי האנושי. לא המון.  לא צבא. לא  מנגנון אלא אנשים החיים באחריות זה לזה ומגלים  שלאחריות הזו יש לחן מלווה. יש בה  חום אנושי. יש צחוק מתיר.  השיחה מסוגלת להפשיר הקפאה, לצנן שריפה.  השיחה הקבוצתית אינה כסידור  העבודה  או  כסדר  היום של המהפכה.  יש בה שיבה  אל ראשית, אל נקודת מוצא המקווה למוצא . היא השיבה  אל האין של ההתחלה, היא  קרובה  יותר להארת התוהו, הכאוס וקבלתו.  מתוך תפישה  המקווה, האוהבת, המתירה.  אך אין זו התרה מנותקת מהתביעה, מהקריאה המשתמעת  מהיות יחד. היא  העמדה  המגויסת לקבלת הספק, לחירות    לטעות  מתוך אמונה  כי  קיימת דרך, כי יש לחפש מוצא, כי ישנה מחויבות . אך מחויבות זו  איננה  מוחקת את  החולשה, איננה  הופכת עצמה למכשיר להגשמה  של משהו  או של מישהו. יש בשיחה  הדדיות. היא מודעת לקול השני הקורא לפתוח חלון אל המציאות מסביב , להאזין לקריאותיה אך לא  במחיקת הזהות המיוחדת, הנביעה מתוך חיי פנים מצטברים.

ביסודות  האינטימיות אליה חתרו בקיבוץ יש מתח  בין הרצון למצוא  משענת רגשית, עמדה  המודה   על עצמה   כעמדה אישית,  לבין  הציפייה  שדווקא בשל כך השיח  המתנהל בה לא יהיה  שיח של משתמשים אלא של  חותרים לאמת. יש הנחה  שדווקא הקשר הרגשי  בין המשתתפים בשיחה  יהפוך אותה לפחות נגועה בהשפעה מודרכת על ידי אינטרסים פרטיים. שהמשתתף  המעורב בה יעשה מאמץ להיות כן .  לא להתחמק ממה  שנראה לו כמחויב מקריאת הנוף ולא  מניצולו . האמון  ההדדי יוצר  אפשרות לחתור לשיחה שאינה  מודרכת על ידי מניעים של שלטון איש ברעהו, יש לה  יותר יכולת להאמין כי לא תברח אל ערוצי כוחניות.  מבחינה זאת אפשר להגדירה כמתקרבת  לדיון ענייני. תכונה  זאת מתגלה בבירור דווקא כאשר נשבר  האמון ופוקדים את הקבוצה  תהליכים של פילוג  או  נטישה.

במקרים כאלה  מתפרץ  האבל  על יסודות ההכחשה והזעם שבו , על תחושת  התרוקנות   הנפש  או   העולם משתלט  על הקבוצה  והיא יוצאת למלחמה הכוללת  בתוכה  אובדן מוחלט של מחויבות תבונית וחברות גם יחד. היא שוקעת   בקרבות אינטרסנטיים.

 

במסגרת של חיים הנוצרת  בקבוצה  האינטימית פעולות הופכות לשפה ושפה לפעולה.

בקבוצה  של בוגרי תנועת הנוער  העברי החוגים שישבה  בעין חרוד בסוף שנות העשרים היו שני מקרים של התאבדות.  קבוצה  זו היתה  שונה  מקבוצות אחרות  בכך  שרוב  ההורים של חבריה  היו בארץ. כשדבר  ההתאבדות נודע להורים. הם הגיעו עם מזוודות וביקשו מן  החברים לשוב  הביתה.  החבורה  התיישבה לדון  בעניין.  היה  דיון סוער.  אי אפשר  היה לקבל  החלטה. צייר  היה  בחבורה  שהיה  גם האופה   במקום קראו לו דוד נבות. הוא הקשיב לנאמר, הביא  כיכר לחם והחל לבצעה  בין חבריו. הוא ליווה את פעולתו זו  באמירה כי הוא נשאר. לא הנאומים הכריעו  פעולת חלוקת הלחם הכריעה  את גורל. האנשים הבינו את האמירה שהיתה טמונה בה ללא מילים.  החבורה: נשארה במקום. בסופו של דבר אחרי השפעת הפעולה  על הדיבור השפיע  הדיבור על הפעולה: המשבר הוליד מפנה  בחיי הקבוצה. הם  החליטו להצטרף לתנועה  שהבטיחה להם להיחלץ ממצבם כקיבוץ  אינטימי  ולהעמיד  במרכז חייהם לא  את  הווידוי אלא את המשימה   במרחב  הציבורי, לא את  בחירת החברים אלא  את פתיחת השערים להמונים.

 

לתפישת הקשר  בין שפה לפעולה, בין פעולה  לשפה קשור  גם רעיון  אחר שהתלווה לאינטימיות בקיבוץ ובקבוצה והוא רעיון  הדוגמה  האישית. התבוננות איש  ברעהו המבקשת חיקוי.  התבוננות הגורמת למעשה  . זהו כנראה  גלגול של תפישה  דתית  עתיקה לפיה  האדם  שנברא  בצלם אלוהים נקרא לחקות את האל במידותיו. רעיון זה  הניע רבים  בכמה וכמה  דתות ובכמה וכמה תנועות חברתיות להטיף לאנשים ללמוד  את מידותיו האינסופיות של האל    כדי לנסות ללכת  בדרכיו  כאנשים בני תמותה. דווקא המודעות לשוני בין אדם לאלוה היא  שהופכת את החיקוי למידותיו של האל  למשימה  המעלה את האדם, ומעניקה השראה לפעולותיו הארציות. הטיפוסים השונים והעדר המבנה המחייב  העלו דמויות מופת  שהדריכו את האנשים בדרכי חייהם, בתקופת העלייה  השנייה  היו  רבים כאלה ושונים.  היתה  התבוננות בהם וניסיון לגבש אורח חיים בהתאם למה  שהם שידרו. הדבר השתלב במסורת חסידית שאף היא  נוצרה  בשעת מפנה והולידה מנהיגות  כריזמאטית ותרבות שלמה  של  שיחה על אודות  דמויות, סיפורים ואגדות התובעות מהמשתתפים בהן קבלת עול, קבלת  סמכות. בין  החלוצים היו גם אנשי מופת ידועים כמו אהרון דוד  גורדון ויוסף חיים ברנר אלא גם פחות ידועים, עובדי שדות,  שליחים לפעולות מיוחדות, מורים ומדריכי תנועת הנוער. אולם במהלך השנים  התגלתה  גם ביקורת על צורה זו  של מימוש  עצמי דרך הדוגמה  האישית וההיענות  לחוויה האישית. היא נראתה  כסותמת  גולל על  קריאה  רחבה, על ביקורתיות המאפשרת חיים  דמוקרטיים פתוחים.

 

לעתים הדוגמה באישית   היתה מקור  לויתור על שיקול רציונאלי על  פיכחון הכרחי, לעתים היא  היתה מקור לסלחנות ולעצימת עין.

הרעיון  הפדגוגי  של  החיים  בצלם לא  היה מכוון רק  לדמויות חיות אלא  גם לטקסטים מקודשים. בדתות שונות  קריאת טקסטים מקודשים מביאה  אנשים  להיענות לתוכנם מתוך הזדהות פנימית. הם מבקשים  לנסות לחקות את המידות הטובות הכתובות בהם ולהפכן לקנה מידה .  עם ההתקוממות נגד הסמכותיות של  השלטון  הדתי  והמלכותי  וחשיפת  הניכור החברתי רבים  החלו  במסע המעמיד  את האמנות  והספרות כמציבים  קנה מידה חדש ליחיד ולחברה.  רבים ראו  בפעילות הספרותית, בביקורת המדעית, באמנות   המוסיקה מקורות להשראה לצמיחה אישית, להתעלות אנושית.  הוויכוחים בסאלונים  הספרותיים והאמנותיים בתקופות הנאורות , עודדו והיו חלק מתהליכי חילון, היתה  בהם  חשיבה מהפכנית, יצירה של הווי חדש ועיצוב  של  אורח חיים. הרומנטיקה  העמידה  בפסגה את היחיד הגאון, מושא ההערצה וההזדהות דווקא משום שהוא פורץ גבולות והגבלות, דווקא מתוך התהילה לה  הוא זוכה בבדידותו. דומה  כי פולחן האישיות היוצרת או הגיבור ההיסטורי  שבאה לשחרר  מסמכות  כנסיות ואישי דת היתה  למושא פולחני אלטרנטיבי. הדים לתנועות אלו   אצל מהפכנים  וציונים  הביאו לצמיחתן של  ספריות  קודש חדשות שבהן קראו את מיטב  הספרות העולמית את  טולסטוי, גטה, שילר ואחרים  כנושאי התרבות האוניברסלית ואת הסופר העברי כנושאי בשורה. הקריאה  בהם  היתה מעין תפילה ציבורית שהעשירה את החברותה. הספרות העברית היתה  לנושאת הבשורה.  כל אלה   הציבו  אופק לחיי האדם הצעיר  המחפש  נתיב של חידוש מוסרי ואסתטי. בחייהם של  החלוצים המבקשים לקרוא תגר  על  הגולה תפשה תנועה  זו  מקום חשוב.   גם יחידים, גם קבוצות הרבו להתווכח  על  אורח  החיים ועל הייעוד  האנושי של חייהם. האינטימיות שבפגישה  הישירה בה  אנשים מדברים איש  עם רעהו נמהלה  במפגש תרבותי  עם  דמויות מפתח מהספרות, עם  מהפכת השפה  העברית, עם שיחות על  דמויות מלוות שיכולות להציב אתגר  קיומי של ממש.  בשיחות פנימיות  בין חברי הקבוצה  האינטימית נכנסו לדיון לא רק וויכוחים על  תורות חברתיות, לא רק  דיונים פוליטיים בעת פרשת דרכים אלא  דיונים  ספרותיים על טיפוסים שתוארו על ידי  אנשי  אמנות. האינטימיות  הרומנטית  התעשרה  בפרקי שירה, מסיפורים על  אנשים יוצרי נורמות חדשות.  החברותות  היו צמאות  לגיבורי רוח שיהוו מקור להשראה. היתה  טבועה  עמוק  בתרבותה  של תנועת  הנוער  הכינה  חבורות אינטימיות רבות.  לדיון הפסיכולוגי הפנימי נוספו  עוגנים תרבותיים . הלבטים  בקשר לאישה ולמשפחה  עוגנו בדוגמאות ספרותיות. חלוצות  אהבו כמו נטאשה  של טולסטוי, היו תלושים כמו אובלומוב , דמות  מרומאן של גונצ'ארוב. קראו את שדים של דובטויבסקי כדי לפענח  את דרכה של קבוצה פוליטית חשאית. אך לא רק הספרות העניקה מימד כזה  לאינטימיות הקבוצתית, גם קריאה של מסות פוליטיות כמו של מארקס או הרצל היו מקור השראה  לאורח חיים ולגיבוש  של חברותה.   השיח האינטימי ציטט את  התנ'ך העברי ואת שירת ביאליק. ה'רק על עצמי לספר ידעתי' לא היה  רק פסיכולוגי בתוכו נרקמו  סיפורי חלוצים, ספרות עולמית ועברית, שיחות  רעיוניות אך הכל העתק אל  הספירה  האישית חברתית. לא רק  יחידים עסקו  במרוץ זה  בעקבות צלם האוטופיה . החברתית אליה חינכו. זה  היה נושא לו  שותפו הרבים (זכורה לי פגישה  עם חלוץ שעלה  בשנות  השלושים. כשהגיע לשיבה טובה והוא אב שכול  במלחמות ישראל. הוא קרא לי לשיחה . הוא הסביר לי  כי הוא  חושש מתפנית רעה בחברה  הישראלית ולכן קיבל החלטה. הוא ביקש להודיע לי שכשעלה  ארצה ערך רשימה של  גיבורים ברוח ובהיסטוריה  שידריכו אותו בארץ ישראל.  הוא  קרא לי רשימה  של  עשרה שמות והודיע חגיגית כי פעם רשם את חניבעל ברשימה  כי העז להתקומם נגד  רומא העריצה. עתה הוא  הגיע למסקנה  שעליו למחוק  אותו מן הרשימה כי כמו שהוא מבין אותו עכשיו הוא איש  שהעריץ כוח, ראה   פתרון במלחמה). היתה  גם  ביקורת על מהלך  זה. הצירוף  בין האמנות לאידיאולוגיה נראה  היה  להם ככניעה  לסמכותיות  חדשה. לאחרים הוא  היה נראה  כרגישות  יתר  שמאבדת  כיוון. היו  שחשו  סחרחורת מריבוי הקריאות  של תרבות  דורם. הם חשבו כי יש  כאן יסודות רבים מדי לאנרכיה מפוררת. הם קראו להקיץ מדרך זו ולראות בפוליטיקה  ובהשקפת העולם את עיקרי  האמונה    החדשה המסוגלת  להעניק לאדם ייעוד ודרך להתמודד  עם הגורל. בתביעותיהם להיגאל  מתלישות המבקשת  אינטימיות בשעות  היסטוריות של הכרעה  הם תבעו להפוך  את האינטימיות והחברותה  לקולקטיב פוליטי רעיוני.   להפוך את  העדה  למפלגה. תהליך כזה התרחש לא רק בשומר  הצעיר שדיבר על  הקולקטיביות הרעיונית בגלוי אלא   בחברותות מזרמים שונים.   אך ברקמותיהן של התנועות    אמנם  חיו עדיין חיפושי הדרך  התרבותיים  והציפייה לדיאלוג הבינאישי אך כל אלה  על רקע  סערת הימים היה  נראה כתפאורת רקע להצגה האמיתית :  עיצובו  הפוליטי  והכלכלי של  העולם. עולם המלחמות והמצוקה הקיומית של חורבן ומוות.

 

אחד  הקשיים הגדולים  שהתגלו  במהלך הזמן היא  העובדה  כי הקבוצה  האינטימית היא  קבוצה חופשית. היא לא נבנתה  על ידי חוק ומשטר וניתן תמיד לעזוב  אותה. זה יתרונה אך גם חולשתה. .  אין היא  התרחשות חד פעמים ואין היא  מוחזקת בכוח משטר. היא תלויה  ביכולת  שלה  להתחדש עם עזיבת חברים ולחדש את עצמה בהתמדתם של חבריה להישאר בה. כל עזיבה, כל הצטרפות הם אירוע מעצב. הזמן  החולף  , הצטרפות חברים חדשים תנועות נפש ומציאות כלכלית ופוליטית משתנה  מאתגרים את האינטימיות ולא נותנים לה  לעמוד  במקום אחד. היא  צריכה  לעמוד  במבחנים לא צפויים.  לקבוצה סדר יום, סיפור מצטבר, היא עסוקה  גם  במילוי משימות, היא  זקוקה לבניית משק ועבודה, חבריה מתבגרים  וצומחים  מקצועית , היא מגיבה  לסביבתה.  חבריה  נפגשים עם מסע התבגרותם ועם מסע התבגרותם של הקרובים לה  . לחבריה מערכת יחסים אישית  עם חברים, בני זוג, חברים למקצוע, חברים שעזבו את הקבוצה . הקבוצה   חייבת לעבור  בתוכה  מאורעות  שונים . עליה  להיתקל  באסונות גורל, ליצור  ולהקים כלי ביטוי.על חבריה ועליה  ללמוד  ולהתפתח.  על המבקשים  את היחד    לקיים מערכת  קשרים עם אנשים החיים  במסגרות חברתיות  השונות ערכית  מאורח חייהם.  כיצד הקבוצה   תבנה  את עצמה לנוכח התמורות  בלי להקים חומות בצורות, פולחני שווא או כניעה לערכים שאותם באה לשנות? . מה קורה לה   בכל התהפוכות הללו? האינטימיות שנראית בגילויי נעוריה  כמשהו חתום וסגור, כשיא, כמעמד של התגלות,  כברית מקבעת, מתגלית  בשינוייה, בנתק שהיא  נושאת.  אין היא יכולה  להיות סטאטית כאוטופיה. בתגובות לסביבה  המשתנה  ללא הרף החיה  בקצבים אחרים הקבוצה  האינטימית יכולה  לאבן עצמה לדעת ולהעמיד  מסביבה   חומות גבוהות כדי לשמור  על  חזון נעורים שהתעמעם. לחלק מחבריה מצבים אלו  גורמים  לאכזבה והם נפרדים ממנה. לחלק זהו אתגר מחודש.  בכל שלב  ושלב  על הקבוצה  לנסות  למצוא לה  נתיב  שלא יהפוך לשגרה מצנזרת וסוגרת.  היא  יכולה להתפתח, לפתוח עצמה לאתגרים חדשים , להתאים את עצמה ללא  הרף ולמצוא שפה המאפשרת  לה  יצירה  מתחדשת ואחריות המתפתחת לא  על ידי יצירת מדרג ושבירת  החברות. היא מוקד לניסיונות ללכת בעקבותיה ולכן בין חבריה תחושה  עמוקה שאסור לה להיכשל.

אם היא  מצליחה  להתמיד  היא  מתייצבת  בפני  בניה  הביולוגים ובפני  חניכיה  וצריכה  לאפשר  צמיחתה  של אינטימיות מתחדשת ושונה.

 

הקבוצות האינטימיות שהחלו  לקום בישראל   בסוף המאה  העשרים ובראשית המאה  העשרים ואחת שונות  באופיין מהקבוצות שקמו בעלייה השנייה והשלישית.  בקבוצות הראשונות  היתה נימה  אדיפאלית חזקה  של פרידת דורות, של נתק יתמות ורגשות אשמה על נטישת הורים. של בדידות של דור.  הנתק  בין הדורות  נבנה  בעקב  האסונות  החיצוניים שהפכו במשך הזמן את ההורים לפליטים, לנתונים לאימת ההיסטוריה. החלוצים  חשו את רעידת האדמה  שתבוא והם חיו אותה כשבאה.  הפרידה  בין הדורות התחוללה  במישור  ההיסטורי אך גם  במישור  הפסיכולוגי. כתקווה  להתחלה מבראשית.   הקבוצות האינטימיות החדשות  קמו בדיאלוג ובקרבה   עם ההורים וחזון נעוריהם . מסביבתן של הקבוצות מתקיימת  חברה  יציבה וצומחת מבחינה משפחתית. דווקא יציבות זו וקשר זה מהווים יסוד לאי נחת, לביקורת הקיים. מייסדיהן של הקבוצות החדשות   מדגישים  את הצורך  ליצירה חדשה. למסע מחודש. החברה  הרב  דורית רחוקה מלפתור את בעיותיה. היא  נתונה  במתחים ההולכים וגוברים לנוכח העובדה  שלכאורה   החברה  חזקה  ושבעה אך דווקא על רקע זה  אי הצדק בה צועק יותר . האחווה המשפחתית נשברת על ידי  קונפליקטים חברתיים וכלכליים הפוקדים את החברה.  החדשות מאיימות  על  האמון  ביכולת  הבנייה מתוך חירות ואחווה. שוויון הערך בין האנשים מאויים ועמו  החזון   שהובטח . .  החברה  החלוצית חיתה תחת איום שלא תוכל להקים משק המאפשר  את קיום חלומה. היא תהתה האם תוכל לעודד  פוליטיקה  המאפשרת .את קיומה. וזאת בתקופה   שהפוליטיקה  הבטיחה להיות מרכז מוסרי  להתחדשות אנושית.  הקבוצה החדשה  שצמחה  בשנים האחרונות קמה  במודעות לשבר הפוליטי ולאובדן  סמכותה המוסרית של הפוליטיקה. היא קמה מתוך  תחושת שבר של הניסיונות  השיתופיים שקדמו לה ובתוך פולחן הבדידות  של הניאו ליברליזם. הקבוצות השיתופיות  של היום  צמחו בימים  שגדלה ההכרה במגבלותיה  של המדינה. גברה  ההכרה  שמדינה שמרקם  חברתה אינו מצמיח גרעינים  חברתיים של יחד מתוך בחירה, תתמכר למשחקי כוח  שוחקים . תערער על יכולתה להצמיח תשתית לחיים דמוקרטיים. כמדינות חדשות רבות שקמו בעולם יהיה לה קשה  להתגבר  על ההשחתה  שבשלטון, על התפוררות האחריות הנתבעת  על ידי מדינה  החיה  בתנאים לא רגילים. ההגנה  בפני השחתת הכוח מחייבת ראייה  ביקורתית חשדנית ואם אין בצידה איים של התחברות מרצון, תחושת מחויבות עניינית  הנובעת מתוך דאגה  כנה וערבות הדדית עשוייה  החשדנות להפוך מביקורת למיתוס מארגן את חיי הציבור. מיתוס  הקורא לנרקיסיות ומלחמת אינטרסים. חבורות כוח האטומות זו לזו.  לתרבויות סגורות בתוכן הנאבקות מול  קבוצות אחרות.

הקבוצות של העלייה השנייה  והשלישית קמו כאשר הציונות והציונות העובדת היו  מבחינה סטטיסטית  בעם היהודי שוליות בעוד  שהקבוצות שקמו בסוף במאה  העשרים וראשית  המאה  העשרים ואחת  חיו בתוך חברה ישראלית גדולה ומבוססת, בעלת  כוח כפייה , המהווה את אחת  הקהילות היהודיות הגדולות  בעולם אך  תשה תחושה עזה של  אובדן סמכות. הקבוצות  החדשות קמו אחרי  שהועם זיווה של  החברה  היישובית שמשנות השלושים ועד הקמת המדינה היתה  לחברה המושפעת  על ידי אתוס  של  קבוצות  שיתופיות. משך כעשר  שנים מאמצע שנות השלושים ועד סוף  שנות הארבעים  קיומן של חברות אלו תרמה לאופי ולמתווה של הגמוניה תרבותית פוליטית שהנהיגה  את היישוב להקמת מדינה ליהודים. הגמוניה  זו  שהתקיימה  בשעות הדרמטיות  של עיצוב ראשוני של החברה  הישראלית כללה  קנה מידה וביקורת למתחולל בה. והיא  התגלמה באגדה של  הקבוצה  השיתופית וברתימת  חבריה למשימות הדור.  .  תנועת העבודה הישראלית  שעמדה   במרכז  ההגמוניה  הזו  היתה  שסועה  בוויכוחים לוהטים אך היא  התגלתה  כדמוקרטית. היא  דחתה  גם אופציות לטוטאליטאריות  קומוניסטית , וגם  פתרונות הקרובים  לטוטאליטאריות  של המדינה. הדחייה הזו  היתה קשה ורווית סתירות אך היא היתה  בסופו של  דבר נחרצת.  אך  לא  אצר בה הכוח להרחיב את מעגליה, לפתח דיאלוג  כמתודה  אמיתית להתוות דרך  משותפת ואחראית  לכל אזרחיה. גם נסדקה  על ידי  מצבי חירום וגם על ידי  הרפיית מתח צרכנית.   הגמוניה זו  עברה מן הארץ.  החליפה  אותה חברה היררכית המדקלמת על זכויות אזרח וחיה  בביורוקרטיה  הנשלטת על ידי  שמרנות חברתית .   מדינה שעברה מהפכה חברתית  עמוקה.

בנסיבות אלו  התגלה  הצורך  במערכת חברתית  הצומחת כדי להתמודד  עם האתגרים שצפו ולהעניק ליוצריה מרחב של פעולה ויצירה. מעגלים אלו  שונים ומשונים ובתוכם צמחו קבוצות שיתופיות, קהילות תרבות, קהילות מקום, קבוצות לחץ מכוונות נושא, קבוצות  המכוונות לשחרור האישה ולחופש מיני, קבוצות לרנסנס של מסורת  ולשחרור ממנה, לקידום קבוצות  מקופחות.  בכל הריבוי הזה  מתגלים כמה מן הדילמות והתקוות של  הקבוצה  האינטימית.

קבוצות שיתופיות חדשות  חיות   את השעה הדרמטית של ייסוד חברה  המאפשרת להתחבר מחדש. חיבור מורכב, עם הרבה  ביקורת לעתים מתוח אך חיבור.  לא נישא  על  גלי מהפכת מוות אלא  על ניסיון לממש חזון שנדחה המתרוצץ   בחלום הגנוז. הרבה פעמים נושאיה  של  הקבוצות החדשות היו נכדי חלוצים, נכדים  לעולים החדשים החיים את  הצלקת והמדליה  של להיות עולים חדשים מקצווי ארץ, נכדים מיוצאי שואה  שביקשו בדור אחד לחבוש את הפצע לשווא.

כיצד יראו את התהליכים הללו צעירים המחפשים דרך  ליצור עוד קבוצה , עוד  דיאלוג, עוד עמידה  במשימה שאיננה הופכת קרבן ליצרי שלטון או כניעה?

 

 

 

 

תחיית  השאלה  ההומניסטית מחדש, הרעב לשייכות ולגילוי העצמי, הצורך לפתיחת חלונות לאפשרויות אוטופיות הנרמז כל יום  על ידי  שינויים טכנולוגים מעוררי ציפיות,  היכולת לבדוק  מחדש  אוצרות תרבות מתוך כך שהתברר  שהקדמה לא  רק שאיננה  אוטומטית אלא  שהיא  פרובלמאטית, כל אלה  הצמיחו  מחדש תנועה  אל המפגש האינטימי  , אל יצירת  קבוצות, אל קביעת  משימות  קבוצתיות המציבות  אתגר משחרר מנרקיסיות, אל ניסיון לבניית  תהליך חינוכי  המנוגד   לתפישת שלטון אדם באדם.  אולם היה  ברור  כי ניסיון זה צריך להיות  מלווה  בלימוד מתמיד. לא רק נפש  בנפש אלא  מפגש עם  מורשת תרבותית. לא רק חיי פנים עשירים אלא  גם מפגש  עם  נקודות מוצא המובילות למוצא. . לימוד  זה  שונה  בעיקרו מהרבה  בחינות מהלימוד  המסורתי האקדמי  המשולב  כה  אינטימית  עם תפישה  של חברה  היררכית סמכותנית.  יש  בו גילוי  כי הויכוח  של כוהני האמת האידיאולוגית ושל הזוכים ברמקולים על ידי תפקידם בהיררכיות  חברתיות, פוליטיות וכלכליות אינו מספיק. שהמפעל התרבותי המנתץ עבודה זרה אינו נמדד ביכולת  שלו  להרוס  סמלי  סמכות חדשים אלא  ביצירה של  קשר בין האנשים באשר  הם  אנשים, גם בצד  העקרוני המכיר   במעמד  של השונה ממך  אלא   ביכולת   להתייחס לזולת כמי שיהיה  מוכר לך לא כעיקרון אלא כבעל זהות עם שם פרטי.  להתייחס אל האחר לא רק בתוקף היותו אחר  מופשט אלא  כמי שיכול להיות שותפך   בתוגת חיי היום-יום . בין  שני הקולות של השיחה וההתמצאות בעולם הרחב הקורא  לעמוד  בעמדה  אחראית  מצויה  היצירה הרוחנית. יחידים  נותנים  ביטוי אסתטי, תרבותי , למתרחש  בין הקשר  הבין-אנושי לבין היצירה   המצטברת. האמן או הקבוצה היוצרת  מבקשים ביטוי חופשי, מחפשים דרכי עיצוב, כואבים את  המצוקה, חוגגים את התשוקה והחלום, מניחים  נקודות מוצא, מזהירים בפני  שקרים מפתים, סכנות   מוסריות, פותחים חלון אל המתרגש ובא , מתאבלים על החולף ללא  שוב.  היוצרים מבקשים  גם את קולו של  היחיד  וגם את יכולתו של הציבור  להתעלות. כל יוצר וכל יצירה  חד פעמית אך באיזה מקום היא יודעת כי  היא מתפרשת  ללא  גבולות, מתקשרת  עם יצירות אחרות השונות ממנה המתנתקות ומתחברות ללא הרף ומטילות על החברה  את האחריות  להקשיב  למתמיד שבשינויים, לערגה ליופי  המחליפה  אדרות  ללא גבול. זו  היצירה המפרנסת את היכולת  לפתח תקווה בזמן אסון ומפתחת  את היכולת לערער  כל עבודה  זרה. השיחה  האינטימית הנשענת רק על  קולות מבפנים, אותנטיים ככל שיהיו  מסתיימת  בתחושת

מצור . אם אין היא פותחת  עצמה  לביטוי היצירתי המצטבר  החבוי בה.

 

אחת השאלות  שבפניה  אנו  עומדים משך  כל השנים בהם  התפתחה  הקבוצה  האינטימית, הקיבוץ המשימתי, ההבנייה  החברתית של צורות משק שלא  מניחות כיסוד  את צבירת ההון והשלטון היא  האם יכול להיות מעבר  בין קבוצות וולונטריות , מערכות  קואופרטיביות, ניסיונות לכלכלה  שיתופית ולפיתוח של  סולידאריות  הצומחת מן  ההוויה  החברתית למבנה  המדיני, היא השאלה  כיצד מעבר  כזה  אפשרי.גוסטאב לנדאור ותלמידיו טענו כי מעבר כזה לא אפשרי.  כדי להגיע לחברה  שיתופית יש לבטל את המדינה, את כוח  כפייתה, את  השתכרותה  מן המלחמה, את  ההשענות שלה  על  חרדות וטוטאליטאריות.

 

הערה  אישית

 

בימים אלו אני  הולך וכותב את הביוגרפיה של דור  המייסדים בקיבוץ מאז  שחברה שכתבה את ספר  היזכור לחברי הקיבוץ נפטרה לפני שנים מרובות. אני מודע לכך שאין רבים  בעולם המכירים את שוכני בית הקברות שלהם בהיכרות אישית ולעיתים  עמוקה. החלטתי לגשת למשימה כל עוד  רוחי בי שהרי דור  המייסדים כבר איננו  אתנו ובין הממשיכים כבר גם מתמעטות השורות.

עין גב מתקרבת לשנת השמונים שלה ואני כבר ששים שנים מלווה את המקום על עליותיו ומורדותיו.

זדה שנים שאני מוצא את עצמי כותב דברי פרידה  לרבים מהחברים ההולכים לעולמם.  אני מנסה ככל האפשר להימלט מהספדים  המהווים ראי  למספיד  עצמו  .  חברי הטוב הנרי ניר מקיבוץ  בית העמק, חוקר והיסטוריון של תולדותיה של התנועה  הקיבוצית שניתח בהיגיון אוקספורדי  את הר בגעש  הקיבוצי היה  נוהג לומר כי מנהיגים המספידים מנהיגים אחרים חושפים בדבריהם את  תשוקותיהם ואת  מה  שהיו מבקשים לעשות ולהיות.  בחייהם הם מנסים  לחולל תמורות  לפי  האנשים  בעקבותיהם  הם מבקשים ללכת.  השתדלתי לנסות להימנע מכך. אך ביקשתי לכתוב  על כל נפטר ונפטר  כתב  סנגוריה. לא לשפוט ולא לקטרג. לאט לאט  נחשף בפני עולמם המגוון ועד כמה מורכבת היא מלאכת  המפגש  בין העולמות. האם ניתן לצפות לחיי  דיאלוג  בין עולמות כל כך  רחוקים? נחשף בפני החוט המקשר  בין אנשים כל כך שונים זה  מזה.  כתב חידה  ענקי: מגוון גדול של אופי ומוצא. הם הביאו למקום ולחברה שפות כה שונות זו מזו. פצעי זיכרון המדברים שפות שונות. , תמונות אירועים וחלומות של משפחות קהילות, שפות , ותפישות ערכיות  שונות ומשונות.  האם היתה זו אי פעם חברותה? האם היא  קיימה  בתוכה דיאלוג  אמיתי או אינטימיות? האם תתכן שותפות בין בני בורגנות יהודית מגרמניה עם בן רב חוזר בשאלה מפולין, כיצד ינהל דיאלוג בן רב ממרוקו  שחזר בשאלה  עם  איש יהודי  מהונגריה  שחזר  להיות עובד בננות  , הגיע לקיבוץ  כבלתי מאמין ושב להאמין תוך היותו עובד אדמה , כיצד תתקשר בת הארץ  שהוריה  הגיעו מתימן לבצלאל  בירושלים עם  מי  שחי באימי השואה ותקוות צמיחת האמונה . האם השוני  בנקודת המוצא של חבריי בקיבוץ מאפשר זיקות של דיאלוג? האם העדר ילדות ונוף משותף, שפה משותפת מאפשרים רגעי התגלות הדדית, קשר, מחויבות  לנורמות ויכולת של ביטוי  עצמי? כבר  בצעדיו הראשונים של  החלוץ בארץ התגלו לא מעט מחסומים. אי אפשר  היה לחזות   שהציפייה לאינטימיות תוכל להתממש  במצב של דלות, במעגלי אימה והרס שפקדו את המשפחות, בצורך לעקור מסביבה תומכת ותרבות של שנים.

מה  שהשפיע וחיזק את הציפייה  לעיצוב חברתי  אלטרנטיבי  שיוכל להתמודד  עם כל אלה היתה  תנועת הנוער בה הקבוצה   המחנכת טיפחה קשרים מיוחדים. בה  החינוך הבטיח יצירת אלטרנטיבה חברתית  שמסוגלת  להתמודד עם  השבר. הקבוצה החינוכית  חיה זיקה הדדית ואופק  רחוק של אוטופיה בארץ ישראל. המפגש הקבוצתי בצריף, במחנה  הקיץ, בהכשרה,  באניית  העולים יחד עם חיפושי הדרך האישיים הפכו את העלייה  ארצה  מהגירה  מטלטלת למסע אל  מחוזות של קידמה חברתית. היא נראתה  כתיבת נוח בתוך מבול מתרגש.  הקבוצה  בתנועת הנוער הבטיחה  שהצליינות לארץ הבחירה  תכונן אפשרות למימוש האינטימיות המשחררת. אחרי המבול תבוא הקשת בענן הנוצרת על ידי אנשים צעירים המכוננים יחד יוצר.  כל החלומות הללו  עמדו אל מול הנסיבות האישיות, המשפחתיות, מול ימים  של קריעה ואבל. בני הקיבוץ  שהיו צריכים להיות התשובה  האמיתית למצוקות  שהתגלו בדור  המייסדים  מחקו הרבה מהמחיצות  שבין ההורים. לכאורה  הגשימו את המשותף, דיברו  בשפה אחת, התגבשו בנוף אחד, היו שותפים לנוף ולחזון אך  הקשרים ביניהם לא היו של אינטימיות  בנוסח של  הוריהם.  לא החלטת נעורים הצמיחה את הקשרים ביניהם, גם לא  משבר  ויתמות.  הם חשו  בניגוד הצומח ביניהם לבין הוריהם. הקשרים ביניהם היו קשרי אחווה  הנשענים על שיגרה משותפת, על צמיחת קבוצת נעורים לא של נבחרים.הם חיו את  השינויים בנוף ואת פולחן העבודה אך לא נפטרו מן הצורך במרחקים, בנדודים הרומנטיים מצד אחד ומן שמחת  העשייה מצד שני. יחידים שביניהם חיפשו להצמיח שוב את  האינטימי, החופשי, את הרפתקאת התיקון החברתי, את ההתמסרות   ליצירה  הקשובה  לצורך להתמודד עם  היחיד ועם  הפיכת החברה לנושאת תקווה .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

three × five =