בחג הסוכות הזה אנו מביאים את עגלת חייה של צילה למנוחות. זקוקה היא למנוחה זו. לשחרור מעול גופה.

שני צילומים ישנים מארכיון עין גב הראו את צילה בתוך קבוצת מסקלות אבנים בדרך ארוכה מן הכנרת לסוסיתא. רואים אותה בין חברותיה כפופות גב מתמסרות לעבודתן בחרדת קודש. בתוך נוף הפרא הקסום מתגלה תמונת נעורים , תמונת נערות המפנות דרך אל עבודת האדמה. אל צמיחת השדות , אל תקווה.

צילום שני הוא של צילה בקבוצת משיכת חבל. ניצוץ ספורטיבי בעיניה ותחושה כי היא לא תתן לצד השני לגרור אותה לשום מקום. ואכן היתה בה נחרצות של אישה צעירה הנאלצת לברוא את חייה לבד. נערה בת חמש עשרה היתה כשבאה ארצה. להיפרד מאביה לא יכלה כי הוא יצא את ביתה בחשאי מחשש להיתפש בידי הנאצים. הוא לא רצה לגלות את בריחתו אפילו לילדיו. בריחתו התבררה כבריחת שווא. היא היתה למלכודת רצח: אושביץ . כעבור כמה חדשים בתחנת הרכבת בדרכה ארצה היא ראתה את אמא שלה בפעם האחרונה . האם נפטרה במחנה ריכוז .אחותה שחיה בסנטוריום מפאת מום בלב נתפשה בידי הנאצים. גם אחיה נספה. רק היא ואחותה עלו ארצה. פרידות נוראות שהותירו בלבה פצע בלתי נרפא, חלל ריק שנתמלא במעשים.

תמונה שלא אשכח ולא צולמה היתה תמונת צילה ויוסי בלוויה של יאיר בנם הקטן והמואר שהסרטן היכה בו וקרע את ליבם . תהיתי אז כיצד עמדה צילה בימים הנוראים של הדעיכה ,כיצד תוכל להדליק מחדש את האור שכבה? אך היא כבר הכריעה מזמן : האבל הנכון, היחידי, היא העשייה. היכולת לפעול יותר ויותר למען אלו שאהבה. למען אלה שחשה כלפיהם אחריות. את כל השברים בלבה הפכה צילה לאנרגיה הפורצת בפעולה. גם אם ליבה שאל שאלות , ידיה תמיד ענו בעשייה נחרצת, בתביעה פשוטה ומתמדת מעצמה ומשותפיה.

עם עלייתה ארצה חיתה כחברה בקבוצת עליית הנוער בגבעת- חיים. שם עשתה את צעדיה הראשונים. למדה את היחד. התגלתה כשחקנית,. חיבתה למשחק לא עזבה אותה שנים רבות וכל פורים היה מה לחכות. בגבעת – חיים היא הציגה את 'חלום ליל קיץ' והמשיכה לחיות בו שנים רבות.

בגיל שבע עשרה הגיעה לעין גב עם חברותיה כדי לקבל הכשרה ולתת ממרצה לקיבוץ הצעיר. חבריה התפזרו אך היא פגשה את אהבת חייה. את יוסי. הם היו כה שונים זה מזה וכה נאמנים לעצמם. הוא המפייס הנצחי, ספוג התרבות . למרות חריצותו הרבה תמיד נחשפה נשמתו השנייה, המהרהרת, השואלת, המתפללת. והיא פועלת תמיד. מתפללת בפרטי המעשה, בדחיפות. אין לה זמן להרפות.

כל תפקיד שנטלה על עצמה התרכזה בו ובכוח המופת לא היססה לתבוע מרבים להצטרף . העיקר היה מה שהיא עשתה באותו רגע. כמטפלת, כמבשלת, כמרכזת חינוך, כרכזת חגים , כמרכזת חדר האוכל והמטבח. מסתפקת במועט אך לא לגבי מוקדי אחריותה. שם ראשה גדול , עתיר מעוף. היא עסקה במניעת כניסת החתולים לחדר האוכל וביום עיון למטפלות על עסקי פדגוגיה באותה רצינות. היא עמדה על ראשם של אנשי מקצוע שיתקינו מתלים למגבות באותה רצינות שנלחמה שהחג שארגנה יהיה עם מילים ותוכן.

את כל המפעלים בהם פעלה ליוותה באפיית עוגות. כל המרורים בחייה הביאו אותה לעשייה ברוכה של דברי מתיקה. אמנותה זו הלכה והשתכללה: שטרודל תמרים, עוגת קוקוס ועוד ארבע מיני עוגות אפתה לחתונות .

בגיל 72 הקימה קונדיטוריה מקומית. בהתלהבות, בגאווה של בעלת מקצוע.

היא היתה אמא עסוקה וסבתא מסורה. תמיד עם תחושה כי ביתה עדיין נבנה והולך. כי אהבתה לבני משפחתה צריכה להתמלא בחרדות ובמעשים ועוד מעשים. כאן היה מבצרה, כאן היה ביתה הפתוח לכל אורח. לקרוב ולרחוק.

אהבתה הגדולה ליוסי כיבתה אותה כאשר כבה הוא. הם לא נפטרו יחד כי כוחה במשיכת חבל עמד בה זמן ארוך לשאת בייסורי הגוף.

בכל התקופה של סיעודה היו הבנות דולות ממנה פניני הכרה וחיוך, ממלאות את ימיה ברוח אמונה . הבית הסיעודי העניק לה חיי כבוד. את המפגשים הרחוקים אתה בתקופה זו לא אשכח. את חיוכיה הזוכרים בתוך ערפל הימים והתוגה אקח עמי.

צרור חייה עמנו. במעלה ובמדרון ילוו את כולנו.