קיבלתי את קריאתה של רוחמה לדבר כאן ולא יכולתי לעמוד בפיתוי. הרי אינני איש ספרות ומקנא אני במשוררים. אפלטון זרק אותם מהעיר אך אני קורא בהם ומתמלא תחושה של חדווה מוזרה על נצחונם בשפה. נצחונם אמנם מאזכר לי את מפלותי אך הם לי כחזנים המעלים תפילותי ווידויי ולא בקולי. זה לא רק מעורר קנאה אלא גם נוחות ורגשי תודה. גם אם הם כותבים דברים קשים הם מעוררים אצלי שמחה בלתי רגילה. כמעריץ גדול של יוסף חיים ברנר למדתי כי גם את הדברים הנוראים ביותר ניתן לכתוב בכתב יד כה טהור, כה אופטימי, כה גלוי,ככתב ידו שבכוח כתב היד לערער על מה שנראה כמסופר בציוריו השחורים . כתב ידו פותח דרכים אל חשבונות שלא נגמרים .הוא ההד לדבריו שהם ציוד קבע עמי ונדמה לי מתאים גם לרוחמה : מוות קר אני מוציא מולך את לשוני החמה. ציורים כמו גרניקה של פיקאסו מוחים בעזות כזו, בבוטות כזו שאתה יכול להיות בטוח כי האיש יודע כי יהיו צופים בתמונה שיבקשו בה את המחאה ואת הגעגוע . גם כאשר אתה מובס אתה מותיר אחריך צוואה המדריכה את אלו שירימו את הדגל אחריך. אך ניצחונות כאלה תלויים באי הזיוף, בנכונות הקורא לקרוא את הרוחש מתחת לטקסט ובתוכו. שירתה של רוחמה היא שירה נושאת תקווה כזו. אצלי היא מוצאת הד חזק.
שפתי תפתח רוחמה היא שירה מורדת .אך הטון שלה לא בוקע מבריקדות מהליכה בסך של המונים. דווקא באותה קאמריות בהחלטה . מצד אחד היא ירשה משירי החדר הישראלי השירים האורבנים שהחליטו לרדת מן השדות והדגלים מחשש שאלו בגדלותם יכולים לשקר במיוחד באקוסטיקה של היום. אלו החוששים שהסיכון החבוי בשירי המפעל להפוך מדגל לתכריכי מוות גדול יותר מדי .מפלגת שירי החדר והרחוב, הדיבור הרזה המחקה את הדיבור היומיומי המקווה להיטמע בקול של השגרה היו לחלק בלתי נפרד מהשירה הישראלית. אך גם להם סיכון: יש להם נטייה להפוך אנורקסיים . מרוב שכפולים הם רעבים להילת המקור . החרוז הוירטואוזי הגיבורי של הסופה ההיסטורית הגדולה חלף והשיר ביקש לנעול נעלי בית אך היום הבית נראה לו יותר מדי דומה לבית כלא, למחלקה סגורה. ורוחמה פורצת אותו. היא פורצת אותו באופן מוזר דווקא על ידי שיבה מאוחרת למקורות. לטון האינטימי של לומדות תורה בחברותא. צריך לזכור שהחברה המסורתית לא פתחה בפניה כאישה את האופציה הזו. שירת בנות המדרש אינה עמדה מסורתית משום שהיא מעמידה את זכותה של האישה ללמוד ולממש עצמה כאישה. מותר לה לקרוא את הויכוחים ההלכתיים בעין נועזת שהיתה מותרת רק לתלמידי חכמים. היא משתמשת במקורות כדי לפרוק את הצנזורה ולשחרר את האנרגיה . אצל רוחמה יש תוספות מרשימות : היא מעזה לשוב אל המקורות התלמודיים לא כשבה אל שיטה מקיפה הכל אלא כחרכי ירי ואהבה. כמקור של חירות חדשה לנפש. לא כמעקה מציל מתהום אלא כמי שמתדפקת אל הלא ידוע. כמי שלא מתיירא מן החבטה המעוררת. המקורות התלמודיים אינם ברי התגלות ונבואה. אין לקרוא אותם בפני קהל ההמונים כספר התורה. יש בהם חירות אינטימית יותר. לפני שילכו להיות פסוקי חריצת דין הם מערערים עליו. הדרך בנויה משירת הרבה אילנות האורבים בדרך ותובעים מההולך בה להאזין או לחטוא. זו דרך עם הפתעות בה מתבוננים על הרבה אפשרויות אולי בגלל שאין תקווה משורטטת מראש. המפלות כלולות תמיד בחשבון.
בשיבה המחודשת אל המקורות התלמודיים יש תמיד ניחוח שבו הזמן מורגש, הד של עבר רחוק וגלגולים. כותבת חלוצה בשעת ייאוש:' הבה נקווה שיבוא יום וגם לנו תזרח השמש '. זוהי לא אנחת מוות אלא שבועה לגיוס כוחות פנימיים. אצל רוחמה מגייסים כוחות כדי להגיע להרפיה שהיא נשמת האפיים של החירות אך כמו שהיה אומר סבא שולם שאזכיר אותו קצת יותר מאוחר זהו סיכון מחושב. יש המבינים אותו כחולשה, כנכונות לקרבן ולא כמחאה ונקודת תצפית מורכבת.
הפנטזיות המאכלסות את שיריה של רוחמה מכילות את היכולת לפנטז את האסור והמותר אך דווקא מתוך רצון לעמוד במבחני מוסר ולא כדי להיות אדישים להם . אין הם קריאה להשתמש באנשים . על מבחני המוסר להיות מבחני אמת, להתייסר עם האמת ולשמוח עמה. להתענג בה, לחוש את הפוריות שהיא מביאה לעולם ואת החם והחיבוק הכל כך נדרשים. אין להסתתר בשטחיות ובקונפורמיות. יש לפרוץ את הצביעות ואת הפחד על מנת להכריע כאנשים מה אנו מחויבים מתוך חירות.

זוהי חירות היודעת כי אנו הולכים בזמן המכביד עלינו את עולו ותובע מאתנו פריצות אל הלא ידוע. במחסן הקונפורמיות מתגוררת האלימות, הבדידות הפוגעת , הפוצעת את סביבתה ללא רחמים. המקבלת אונס כביטוי על אישי הנסתר בין הכלים ובין הסיפורים. אך פריצת הקונפורמיות יכולה לפהק לנוכח האימה, להסתתר בחלל הפנוי משברים. הפנטזיות הזועקות אל הפסקת הרצח גוררות אותנו אל חירות ואחריות אחרת. בפרטים הקטנים. בביטויים המינימליים. במדרון האישי שנפגש עם אנשים צעירים המגיעים אל ספה של הדרך שוב ושוב.
בייסורי ההיסוס, בחבטת האמת, בנפילה, בסירוב להצעה לעשות את הטיפול הפסיכולוגי בהרדמה כללית. רוח אלוהים המרחפת בפקח געגוע. בבקשת היצר דווקא בחייה המופשטים של הספרייה כשזו לא במקרה חוזרת אל שמה המקורי 'בית העקד' כהד לעקדה. ואני חושב על האקדמיה כמקום שצריך לפתוח חלון אל המרחב .המרחב הוא התשובה אומרת לנו רוחמה. זה לא המרחב של ההרים הרחוקים או האוקינוסים אלא מרחב חדר הילדים, המטבח, המיטה, הבגד המעלית והחלון. היכולת לקרוא בכל אלה מרחבי קיום בתי מדרש ובתי דין. מושקעת בו אינטנסיביות הראייה של איש הלכה המחפש את המקרה, את הפרט, את הטעון למשפט , להכרעה, אך גם מי שיודע שגם אחרי ההכרעה יש מקום לערעור, שגם אחרי הערעור יש מקום לערכאה הגבוהה יותר ולראייה הפרספקטיבית המגוונת על עצם המקרה .
איפה שהוא כתוב שבימי אבלו של משה נשכחו מאות פסקי דין קלים וחמורים ועתניאל בן קנז החזיר אותם על ידי פלפוליו. איך שוכחים ואיך נזכרים אינני בדיוק יודע למרות שאומרים כי זוהי חובתו של היסטוריון ואתם יודעים שאומרים שזהו מקצועי. כאן תוכלו לגלות עלי את האמת ולערער עלי כפי שרבים מחברי מערערים. בצדק. אני יודע שרוחמה מביאה לנו את המקורות מתוך הנחה כי הם צריכים לדבר אל הדורות כולם ועל כן להתערער בכל דור, לעורר בכל דור ובכך להפשיר את יומרת הנצח הקפוא. אך לא את האמונה העמוקה כי התביעה לצדק היא העומדת מאחרי כל התמיהות.

גם הציפייה הבוברינית לדיאלוג וגם התביעה הלוינסית לגלות את הפנים , את האחריות, את האחר. אמרתי לכם כי אחזור לסבא שולם. זכיתי להיות תלמיד שלו. תלמיד לא חשוב ולא מתמיד. זכיתי לשמוע ממנו את שיעוריו האחרונים. אך נפגשתי אתו כילד ירושלמי ברחביה. בגיל שש או שבע נשך אותי הכלב שלו. כולם אמרו לי אז שזה נהדר שנשך אותי הכלב הזה. אני לא כל כך הבנתי כי מדובר על כלב מיסטי כי לא ידעתי אז ואינני יודע עד היום על מה מדובר בעצם.
היה לי הכבוד והאימה לראיין ראיון אוטוביוגראפי ראשון את גרשום שלום. אחריו פרצו ספריו האוטוביוגראפיים מברלין לירושלים וסיפורה של ידידות. כשראיינתי אותו שאלתי על קשריו עם ברל כצנלסון.הוא שאל אותי אם אני יודע כי לברל לא היו ילדים 'וגם לי לא היו ילדים. כשברל היה בא להרצות או לנאום בירושלים הוא רצה ללגום כוס תה ולדבר עם מישהו. הוא פחד להטריח הורים לילדים ועל כן בא אלי. הוא שאל אותי אז
למה האנשים כל כך מתעניינים ברבי נחמן מברסלב השבתי לו כי רבי נחמן ידע ייאוש מהו. אז הוא אמר 'אם כך אני מבין'. חשבתי אז לעצמי כמה היה רוצה גרשום שולם וברל להיות סבא. לספר לנכדיו על מסעותיו הרוחניים. הוא עם האזניים הגדולות והמבט החריף אולי היה מעדיף להיות סבא מאשר להילחם מלחמות אדיפליות עם קורצוויל ואידל. והנה כעבור הרבה שנים כותבת רוחמה על ספרייתו הגולה לבית הספרים , בית העקד, על תמונתו, על סבא שולם. מה נותר לי אלא להודות לה. וגם הוא בוודאי מודה לה שהעזה.