אנו נפרדים מהאיש שאהב את החיים, נלחם עליהם בכל מצב ושמר על כבודם עד הסוף.
ראובן האיש היציב ביותר, היה גם סקרן גדול, לומד שקדן, בונה חרוץ, הוא היה איש שיווי המשקל אך גם האיש הממוקד במטרה. סתירותיו הרבות לא ניכרו כי כמו שאמר אחד נכדיו 'הוא חפר, שתל ומיהר לכסות.'
האם היו סתירותיו פרי אופיו או פרי תקופת גידולו?

כשהגיע לחצר כנרת ב1939 כתב כשדיברו על חינוך כי 'אנו רוצים לחנך את ילדינו מהולדתם לחיי שיתוף כי אנו החברים שונים, אנו בני תקופתנו, חונכנו על ידי הזמנים להיות איגואיסטים מדי, לא מתחשבים , לוקים ברשלנות, בזלזול ובעיקר לא איכפתיים..'.
כבר באביו של ראובן ובמשפחתו היו מונחות התשתיות לסערה : אביו היה מהנדס שפנה לחינוך. קצין תותחנים בצבא הקיסר האוסטרי ירום הודו וחבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית. חילוני ויהודי, ללא השכלה דתית אך גאה ביהדותו . הסבא והסבתא מצד אמו היו יהודים מסורתיים. הם התגוררו בבית המרגוע של אירופה בקרלסבד. בין היערות, הנהרות ובתי המלון . ראובן שנקרא אז רוברט בא לסבא וסבתא לשוטט בנוף אירופה מצד אחד ולחוג עימהם את חגי הגעגוע אל הארץ הרחוקה מצד שני.
רוברט שפיצר הנער נמשך אל טיולים בחיק הטבע ואל אופרטות וינאיות, הוא היה נער נחרץ המבקש לבדוק את בלבול סביבתו, מדבר גרמנית בעיירה צ'כית, יתום מאביו, חש באוויר את רוחות הרצח המתקרבות. מטייל מושבע בנופים של שלג אך מוצא עצמו בתנועת נוער ציונית בדרך לארץ ישראל.
בניתוח ציוני נוקב הוא גילה את הסדקים של צ'כוסלובקיה ההומניסטית של תומאס מאסאריק. כשהשבר מתגלה קונה לו אמא שלו ציוד ומגפיים. הוא עולה ארצה והופך לראובן.
אם רוצים לגעת במעמקי הפשטות הראובנית צריך להתבונן במוצרים של המסגריה של עין גב בחצר כנרת : גם מיטות ברזל לחלוצים מחפשים מרגוע וגם ציוד לסליקים סודיים של נשק להגנה, גם שערים לקיבוצים. הם נפתחו לחלוצים נכנסים וננעלו אחרי המיואשים היוצאים. גם ציוד ללולים הצריכים לספק מזון וצינורות המעניקים מים חיים. המסגריה בנתה מגדלים לפרוז'קטורים נישאים על גגות ומגדלים הם גילו אויב בחושך ודרך לאוהבים באפלה.
מסגריית עין גב, השנייה בעמק הירדן, יצרה תשתיות לבניין משמח ולמלחמה עצובה. ראובן פעל בשתי החזיתות בחריצות, תכנון והתמדה. הוא גם יצר תשתיות מים למטע וגם זרע מוקשים על האדמה אך גם התעופף בשמיים במטוס קטן והטיל ממנו פצצות זעירות על האויב בקרב במשמר העמק במלחמת העצמאות.
את כל המורשת הזאת יצק לפעילותו החברתית הענפה. הוא היה אחד מציריה של החברה העין גבית. הוא ייצג בה את אמנות מה שהאמין כאפשרי. הוא ייצג את שיווי המשקל בין החומר הנבנה והנאמנות המעצבת. הוא סימל את תבונת הכפיים המסורתית ואת הראש הפתוח לקידמה אך היה תמיד מודע לכך שדווקא בנאמנות לחלומות נעוריו היו נעוצים יסודות הקידמה. והם תלויים ביכולת לקרוא כל הזמן אותות של שינוי טכנולוגי. שנים על שנים נאחז באחריותו, גיבש מסגרות, האמין באנשים אך גם בחוקים המונעים את הסערות המיותרות.
גם את אהבתו הגדולה ליוכבד שפרצה בפגישותיהם המקריות בחצר חומה ומגדל בנה לאחר שבר גדול ושיתוק מאיים והוא בנה אותה בהתמדה ראויה.
את משפחתו וביתו בנה כמו שבנה את כל חייו. הלחים את היחד, העניק כוח וכיוון ברור, פתח חלון, לעולם . גם אחרי שנבנו הקירות הוא המשיך לבנות כל הזמן יסודות חזקים מבטון. הוא חינך לעבודה ולהערכת התרבות , לאהבת הנברא במו ידך ולהמראה אל החופש הגדול.
הוא ליווה אותנו שנים ארוכות. ברובן הגדול הוא ייצג את הצמיחה והכוח אך בזקנתו משפחתו היא שהעניקה לו את האפשרות לחוש כי הוא ממשיך לנווט את חייו כשם שהוא נוסע על אופניים עד גיל תשעים.
וכששקע ידע כי לא בודד, הוא עטוף באהבת המשפחה שהעניק וחזרה אליו עשירה ויוצרת.

תודה על עבודת הקודש של המטפלים ולמשפחה: אחזו בפיקדון והמשיכו בדרך הארוכה.
מוקי צור