רשימות של מורה במושבת כנרת

הלב נשרף. על חורבן לבבי אלך מוכפש. האם אמצא  דבר נוצץ ואין. אפר. ככל אפר אפר קר. ואין שום דבר שיידלק או  יחיה את אפר לבבי אפילו כניסת האנגלים לא עוררוני. אין לקוות ללבי השרוף. לרוחי כי יקום.  נדמה לי כי מוכן אני  לקבל כל השפעה שהיא, ללכת אחר מישהו. אני שחיפשתי  תמיד את דרכי בחיים, שלא חפצתי להתקרב וגם לא יכולתי עם הזמן, הנני מוכן  להיות נגרר אחרי מי  שהיא         ובלבד  שתרגיש. ומלבד     שתקרבנה העיניים. ריבונו של עולם מי זה הביאני  לידי כך ?

 

 

2.לא יקירתי, לא  'אחרים' עוררו אותי והשיבו לתחייה. לא אחרים עוררו  בי את החשק לנוד בלילות לבנה אלה, לשכב על הארץ לתמוך  את ראשי  בידי ולהביט ולהביט במרחק הקוסם, בשדות הרוחשים שם למטה, הנרדמים והמקיצים  לקול צעקת  ציפור פתאומית.  לא הם               עוררו בי את תשוקת הכאב והגעגועים לימים עברו שחיים בי ושנשמעים כמו הד  רחוק  שעוד לא נבלע בחלל              הנעלם, כמו  הד צליל פעמוני ערב שרועד עוד באוויר שהולך  ונאבד, הולך ופוחת ועוד מעט  ואיננו.  סיפור אחד ו'אצל'   שמו קראתי והוא, הוא שעורר  אותי, הוא שלימד אותי שלא כל דבר  המושש בידיים  ערכו רב.  ציפור עברה ותף  בכנפיה בגלי  האוויר.זזה היה מזמן אבל הנפש  כלה  אחריה עוד. קוו שמש  הבקיע  דרך  אין מפלט. העבים והוא אחרון היה  ודומה כאילו  הובלה אישה אסורת אזיקים למרחקים וזה מבטה האחרון, מלא  רחמים, אלא צער כאילו  ניטלה  התקווה האחרונה. ומה אם נתת רגע  לאילוזיה להרקם בדעתי כי רק אילוזיה היא. הוי ואבוי כי עם בוא היום מתפזרים הצללים והקסם עובר וגם  הצער פג. ואני ממהר כל עוד לילה  בהדרו לשפוך  שיחי  ברשימה זאת.

 

 

  1. שנית את אביבי. מה חפצי? מה הם חיי המחודשים? שואף אני לחיים בריאים , כפריים. אני חפץ  שבגדי  יהיו רחבים.  ברגע אני פושטם מעמיד את ראשי תחת המקלחת ושרם מים קרים  מרעידני  ומשמח  את כל עצבי. החצר גדולה ורחבה והתרנגולים, ברווזים מטיילים בה . גם שובך יונים  בנוי לתלפיות עומד באמצעיתה וסיעה של יונים שאננות  מרחפת  באוויר וכהרף עין  והנן נמצאות אצל המעקה  ומלקטות  הזירעונים שאתה  זורק להן. העדר בא. האוויר  מלא געיות פרותיך והשור בעל הקרניים פולס לו נתיב ביניהן. שם מוכן  לו אבוסו.  סידרת את הכל. הנך נכנס הביתה , אצל חדר הרחצה, בחדר  ההתעמלות  שחלונותיו פתוחים לרוח.  הנך מתעמק ועוד פעם כענן הנד  אחרי עבודותיך. הו רגש הרעננות אחרי העבודה. רעננות הגוף והנפש. מה לי יותר מזה?

 

  1. והיום ראיתי סנוניות ששבו לקיניהן גורשו האנקורים, שישבו בהן כל החורף, נכלמו,  חפו ראשם של אלה  עזי  הפנים החוטפים  משלחנם של אחרים, היושבים  בקניהם לא בנו הם. הבונים חזרו לקיניהם, שב בעל הבית ויגרש את הנוכרים  מהסתפח  בנחלתו ואני נזכר באודיסאוס. הוי מתי  כבר יימצא וישוב אדון הארץ האמיתי, יבוא ויפרוש את כנפיו על  נחלתו העצובה והשוממה?

 

 

  1. זכורני לפני  שני חדשים, כשנכנסתי בפעם הראשונה לבית הספר נפק לבי  בקרבי. הנה פה המקום, חשבתי, אבלה בון שנה או יותר ועליזות אחזתני, איזה רטט של שמחה. הבטתי  מבעד לחלונות. כל כך הרבה אור מרחק  נם  כך יפה. הכנרת  היפה . הכחול . חשבתי  שחלום יפה מקיף אותי. פה אשב. פה אעמיד תלמידים . כמה נעים חשבתי, לשבת פה ללמד וללמוד. חשבתי  שמתחילים   אצלי  חיים לא רק נעימים, אולם חיים של עבודה. יהיה לי יומן, בו אכניס  את כל הרשמים שאקבל מבית הספר. אתבונן  לתלמידים, אחדור לנשמות  הילדים, אולי אחר כך יצא דבר מתחת עטי. אשתדל  שעבודתי  לא תהיה פשוטה ורגילה  כמו אצל רוב המורים.

 

זכורני : פתחתי את החלונות, לקחתי את פעמון הנחושת ביד והתחלתי לצלצל ולבי נקף. נקף אולי יותר  מלשון הפעמון. באו התלמידים לא ידעתי מה לאמר להם.  ניגשתי לעבודתי כמו  לאיזה דבר של קדושה… ועכשיו רק שני חדשים עברו…

 

  1. חול המועד סוכות סוכות

 

שכבתי על  המרפסת  וקראתי  בספר השירים של היינה. היה לי כל כך עצוב. ניסיתי לחבר שיר… פתאום באה ל.  ומכתב בידה  שנתקבלתי כמורה  בכנרת. היה לי כל כך עצוב.  באוויר היה  שקט. סביב  שקט עולם, . מי הכנרת כחלולים ושקטים ואני חלש ושוקט.  שכבתי נשקתי את היד  שהביאה  לי את המכתב ולולא קראתיני לאכול  הייתי שוכב עוד וחולם חלומות שקטים ועצובים. ובכן אשר פה. חבל היה לו הצטרכתי ללכת, להיות רק זמן קצר כמו מצאתי  בסיס תחת רגלי. ולא צר על הימים החולפים, על השנים שתעבורנה.

 

 

 

אברהם וילנסקי מורה. לימד בכנרת שם פגש את לאה מייזל אחותה של חנה מייזל. לימד גם בשפיה, צפת, תל אביב (תל  נורדוי) כתב כמה סיפורים. ניסה כוחו בחקלאות וויתר על כך. לאה מייזל הייתה פעילה  בויצו ומועמדת של ויצ'ו בכנסת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

14 − 6 =