שלונסקי, דפים נידחים

שלונסקי, דפים נידחים

 

ארכיון יד  יערי

זכורני סיפור. אין  שמים לב אין איש יודע  ומשער כי פצצה כאן. ורק  אחד  קורא  בפחד: זוהי פצצה !

האדם נכנס על פי רוב לעולם בביטחון גמור. הוא נפגש עם  החפצים החיים והדוממים עם כל העולם ומאורעותיו בביטחון של  'לא  כלום!' ורק יחידים מהלכים בפחד : אולי! הרי  כל  רגע יכול להתחולל משהו. הרי זה יתחיל  סוף סוף! הרי  בכל רגע יכול להישמע דבר  ד' – בסערה ובנקמה או בחזון  האור.

רגש  הביטחון הוא ביחוד בארץ נושבת. שם שוטרים ודיינים ופנסי חשמל ומורי דרך ונימוסים ומהומה  רבה. הרגש  הקטסטרופלי, רגש  האימה הוא  רגש הפועם במדבר- שם בכל רגע ורגע יכול לעוט מישהי או משהו  מן  המארב. או חית טרף או  אלוהים.

מנסר לו בחלל האיום  הנורא כדור  קטן ארור וקדוש, אומלל וזוהר, כגוש  של  מכאובים ואמונות- ואין איש יודע, ואין איש  רואה, ואין איש  מרגיש. ((ואולי אלה  הם החיים?  דווקא זו ההרגשה ?) אבל  הרי  צריך שמי שיהיה  בעל שתי עיניים אחרות, עוד  שתי עיניים ויראה ויזדעזע – וישיר. הרי צריך שמי שהוא יראה  את הדבר הגדול ושם ייפגש פנים  אל פנים עם  האלוהים ועם הקטסטרופה וישיר את מזמורי התהילים  וישיג  את שאגת  האימה ?

אבל הרי גם המשורר עייף כבר,  ויתר כבר וברח אל ארץ נושבת, אל הנוחיות, אל אי הראייה, אל שתי עיניים, רק שתי עיניים ולא  עוד

עם ישראל – גם בתוקף הירושה הרוחנית  המיוחדת (נביאים, חוזים, קנאים, בני המדבר והסנה, קיבלו את התורה בישימון בתוך חזיזים וסערות) וגם בתוקף מצבם הפיזי המיוחד בעולם ( עם מוכן לפורענויות) נושא בתוכו  את רגש הקטסטרופה הזאת.

 

 

למקרא ספר גיאולוגיה עשה עלי תמיד רושם חזק תיאור  המעבר מיצורים ליצורים, מסוג אל סוג. תנאים חדשים, הכוח של  הסתגלות, צורך באיברים חדשים  ומול  איברים  שנתבטל  הצורך בהם. כאן באירופה (בעצם בשוויץ) למראה  השקט הזה, אורח החיים הזה, המנטאליות  הזו, יצורים מעידנים שונים;  בעצם יצורים  בעידן של מעבר. עוד  הקודמים מהלכים מיותרים, משונים, לא מובנים לך. כבר  אתה: אחר שונה מהם. שום דבר לא  קרה  בחייהם. כאנשים שנסעו  באניה והיו ישנים באחד הלילות  שבו נתחוללה סכנה  גדולה, נפלה  דליקה  בחדר  המכונות , והיתה  אזעקה ואנשים  קפצו מתאיהם, התרוצצו, קפצו  המימה, והללו לא  שמעו ולא נתחלחלו וכשהקיצו – כבר  כיבו בינתיים את הדלקה, וכבר חלפה  הסכנה, ומי  שלא חי  אותה בגופו יכול לחשוב יכול לחש/וב שלא  אירע  כלום ולחיות  כמקודם. והנה  נפגשו  על  הסיפון אלה  עם  אלה –  הבולים, העייפים  טרודי  השינה מזה- והרוגעים, השלווים, הבלתי מבינים מזה. על מה ידברו ? מה לשון משותפת תהא  להם ? מה טעמים ונימוקים והגיון אפילו לוויכוחים ? כאן  עידנים שונים  ולא תקופות  שונות. עידנים  גיאולוגיים אחרים.

*

אגב : מעין הרגשה זו  ישנה לי לעתים  קרובות גם  בעת וויכוחים ספרותיים  עם  אחיי  הסופרים, זקנים וצעירים. עידן אחר. חוסר  כל מכנה  משותף, כל טרמינולוגיה  משותפת…

  • מהי עכשיו תרבות ציונית מתקדמת, תרבות ישראל אקטואלית מתקדמת ?
  • אנטי נארקוטיות, אנטי ללוונטיניות, פיכחון יחס על דרך הש/פט ולא  הסוד. שמעתי  את  הנימוקים של הצדדים  שכנגד. יש  הגיון פורמאלי, יש  'תענוג'  אכסטאטי  בפחדים, בייאוש ובתקוות שהם מתיזים לעיננו- אך יודעים אנו זהו תענוג של  סהרוריות, של חשיש, של  בריחה  מן  המציאות.כל לאלתר כל  קפיצת דרך, כל אמונה בנס היא קודם כל חוסר  אמונה באי נס, בדברים  כהוויתם. אי  אמונה  בדברים  כהווייתם היא  פסימיות, היא ערב יום טוב, אך  הוא טוב  השחור של  התאבדות. חזרה  גנרלית למצדה. האומנם כבר  הגענו לאותו מצב פסיכי ריאלי שבו נותנים ספר  כריתות להגיון, למסקנות מן ההכרח  העובדתי.
  • *אסוננו הוא שאין אנו מעריכים את כוח ההרגל, את כוח ההתמד והשגרה. מה  שלא יעשה  השכל, ההגיון  האכזרי האנאטומיה  המחשבתית והרגישות יעשה  הזמן.

 

חייקה  גרוסמן… היא נתנה יותר מדי. ואולי אין אדם מסוגל לתת יוןתר מדי ולהמשיך להיות. האם לא זהו פירושו האנושי של  הפסוק : לא  יראנו אדם- וחי ?בדידות  בפרהסיא היא לא  רק חטא סוציאלי (ואפילו אסתטי) היא  גם קשה  שבעתיים. משל ליחף  בדרך של  קוצים- מוטב  שלא ילך. כי באי לכתו יכאב את  כאב הגעגועים שבבדידות ואילו בלכתו- את הכאב  הפיזי  שבה.

 

השוביניזם  הוא יצר הרע  של הלאומיות.

 

 

 

1952

ביננו לבין המארקסיזם הלניניסטי היחס  הוא  כבין  החולה האנוש ובין  המדיצינה הקובעת לפעמים  קביעה  של ייאוש כי זה  סוף ! אך  החולה  אינו מת ! והחולה  רשאי להיאבק.

שום רופא שקבע פרוגנוזה  של   החולה שהוא חשוך מרפא, אינו רשאי לדרוש  מחולה זה  שימות  ויהי מה, גם כשהוא חוזה  למותנו. לעולם לא יאמר  מרכסיסט כאותו פילוסוף, שהעובדות  הכחישו הנחתו כי… 'סימן רע לעובדות.'

אמר  אנטי ציוני: עם הרי זו עובדה ולא  אידיאל. הציונות  הופכת  את  ענין  העם לאידיאל. זוהי טעות. זה  אנאכרוניזם. עם ישראל  הוא  עובדה ורק על סמך זה  אידיאל.

 

מדוע  כותבים  רק  שירים

-קוראים  כל  הלשונות. היכן ההשפעה ? מה  הם יונקים משם ?  כיצד  הם שותים ממיטב   היינות ומהלכים פכחים תמיד ? או שמא  זכוכית מקטנת היא  היא  נפשם  היוצרת, שהכל  מתקטן ומתנמך. הרי ידוע  כי  הקוטן עם  היותו חלק  כמותי מן הגודל, הרי הוא  היפוכו המהותי. לא  נכון כי כל מה שיש  בים יש  בטיפה. אין  בטיפה ים ותנין אין בטיפה ותהום אין בה גודל אין בה. והרי ים אינו אינו צירוף של כך וכך יסודות כימיים. הננס  אינו  ענק  קטן. הננס  הוא היפוכו, הוא שנוא הוא  אויבו של  הענק. והם טיפות לקחו מן הים  הגדול של שירת  העולם וחשבו- כל מה שיש   בהם יש בעולם. כן  הכל  ורק לא  הים הגדול.

 

*

 

היו ימים  שהאדם נדמה  בעיני עצמו כמתגושש מוכה שהתאושש מנוק אאוט קשה ובתחבולה מוצלחת  או  במעשה  נס מחמת משגהוהמקרי  של  יריבו,  הצליח להמם לשעה  קלה את זה  התקיף  הנצחי.

היתה  זו תקופה  קצרה שהאדם נראה  כצועד ברגל  גאווה וביטחון אז נדרסו כל

מה  אירע ? והנה  הוא  שוב  צועק. שום מדבר אדם  בקול רם. אותה  הרמת קול שהיא  מסגירה על פי רוב את  המבוכה. רוצה  אדם להיות צודק- ויהי מה ! צודק לפני עצמו, בפני זולתו, ואפילו  בפני  האלוהים. לפתע  פתאום האמיר  שער  הצדק. מה  אירע ? מדוע מצטדק  האדם? מדוע  הוא  רוצה  להוכיח, איזה פחד הוא (מוצא?) ברעש  הדברים ההגיוניים. אשר  אזניים לא שומע את  התחמנים. חוסו נא, הודו  נא, כי צודק  אני  בעיניכם. נופל  אני. איני יכול, אל נא תניחוני  לבד.  איני יכול להיות  בלתי חביב,  בלתי מאושר ומקוים על ידי  רבים. המקשיב  היטב  שומע  את  הקול הסדוק, את זעקת  הפחד. מפני מה  נתבהל פתאום  האדם. מעצמו נתבהל ! מעצמותו. פחד  הבדידות- הנהי  הבהלה  החדשה אשר תקפה  את  האדם ואשר  רק  מעטים  רוצים להודות בה. רוצה  כל  האדם, גם זה  המצווה להיות  עם  עצמו, לעמוד בודד  במועדיו, לדלג מצוק  אל  צוק, גם הוא  כולם כולם רוצים להתרועע, להתחכך בגופים  רבים, לחוש את התומך והסומך, את חמימות התודה  וההסכמה. כי בלעדי  זאת  ניפול. אם לא  יצדק ייפול, אם לא יוגד לו אתה ! אתה! לא יוכל לאמר 'הנני'  אם לא יחניף 'אנחנו' לא  יוכל לומר  'אני'

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 + 3 =