שלושה דורות של שדמות

פתח דבר

 

אני  מעז לכתוב  הערות פתיחה  אלו לספרו של גד אופז אך עלי להזהיר  את קוראי  כי אין אלה  הערות של משקיף מן הצד  .אני  רואה  עצמי כתלמידו ושותפו בהרבה תחנות ועל כן במקום לכתוב  הקדמה  מלומדת אני  מוצא  עצמי  כעורך  יחד  עמו חשבון לב.

עבודה זו של גד  אופז נכתבה  לפני שנים  אפשר למצוא בה עדות  למצב רוח, לתפישת התפתחות  הלכי נפש  לקראת הבאות הנסתרות מאתנו. להפתעתי  כשקראתי שוב את עבודת  המחקר לקראת  פרסומה הנוכחי  לא יכולתי  להתייחס  אליה  כמי שמכיר  את  העמוד האחרון בספר הבלשים. כמי שיודע מה  קרה אחר  כך.  לא  יכולתי לכתוב  בקור רוח  או בשמחה  לאיד  של יודע  מה  שהתברר מאז. עדות  מעניינת על התפתחות זו כפי  שנראית  בעיני  הקרובה המשקיפה   מבפנים ניתן לקרוא באחרית הדבר לספר  שנכתבה  על ידי  בתו של גד  אופז  זוהר ליפסקי בהעזתה  להעיד ולא להסתפק בהערות מחקריות. הערות אלו שלה  הם  בבחינת  גלגולו של  ניגון.

על ידי  דבריה    הספר המוצג בזה  הופך למפגש  בין  דורות. לימדתי  במכינה  קדם צבאית את  נכדו של  גד  אופז  בנה של זוהר .  מפגש זה העלה  בלב  הרהורים וערעורים  שונים  על  דרכנו  המשותפת . שמתי לב  שלמרות  אורכה של הדרך  אף פעם היא  לא  היתה  אידילית . נראה  לי  עתה כי העלאת  זכר ימים רחוקים הוא גם ניסיון  לשרטט אופקים עתידיים.

 

חבורת 'שדמות'  המוצגת בעבודתו של גד  אופז היא פרי מפגש  של  שתי  קבוצות.  בוגרי תנועות  הנוער שהצטרפו לקיבוץ ובני  הקיבוץ בני  דורם.  אני שייך לקבוצה  הראשונה  גד  אופז לשנייה. המפגש  הראשון שלי  עם הבעיה של הקשר של  בני  דורנו ליהדות ,בעיה   המלווה  את ספרו של גד  אופז,  היתה כתלמיד בבית הספר  התיכון בירושלים.  בשיעורי הספרות העברית  למדנו  ונבחנו על  עשרים ושבעה סופרים עבריים  מתקופת ההשכלה. עוד לא  היה  מקובל אז ללמוד  את שיריהם של  לאה גולדברג ונתן  אלתרמן  שלא  לדבר  על  סופרי  ה'דור בארץ'   לוחמי  מלחמת  העצמאות .ספרות השכלה זו   שלמדנו נראתה   בעיננו אז  תלושה ממחוזות  לבטינו.  גם הניסיון ללמדנו כמה  דפי תלמוד מתוך הדגשה על היותם נציגי  מערכת משפטית זרה לנו לא  שכנעה אותנו כי כדאי להשקיע בה את התלהבות נעורינו. מצד  שני  היה  עלינו לחץ לא  מבוטל של המורים להצטרף  לעולם  האקדמי ולעזוב את חלומנו  להצטרף לדרכם של   החלוצים.  כבר  באותם ימים לא הבנתי למה  אני צריך לעסוק באופן כל כך  אינטנסיבי בטריקת הדלת של סופרי  ההשכלה  החוזרים בשאלה בלי שאדע מבפנים  ממה בדיוק  הם  ביקשו להשתחרר והאם רק תנועתם היא  שהדריכה את דרכם של  החלוצים עמם הזדהיתי. כמצטרף לקיבוץ  אחרי  המשבר הגדול שעבר  עליו עם הפילוג ובגללו אני ביקשתי לענות  על שאלות  שונות . תהיתי  מה ראוי לעשות  בתקופת נעורים  סוערת היכן  אמצא  ביטוי לרחשי הלב  שלי  ושל  חבריי.     כשהגענו לקיבוץ לפתע פגשנו בבני  הקיבוץ , אנשים צעירים שחיו חיי קהילה לוחצת ומלחיצה  שעוצבה  על ידי  החלוצים עליהם  התחנכנו.  הם  היו מודעים לכל אותן סתירות פנימיות  שהתגלו  בדור  המייסדים. גם  לניסיונם של  המייסדים לנהל  את חברתם בתוך הסתירות בחשש מתמיד  מעזיבה לקריירה מצד אחד  ומן השמרנות הדוגמאטית מצד  שני. פגשנו את ניצחונם בעבודה  החקלאית  ובפיקוד  הצבאי . אנו בוגרי התנועה  שהצטרפנו לקיבוץ    חשנו במידה  רבה שאנו  מונעים על ידי  רעיון ובחירה אך   חלשים  ביכולת בניית שיגרה ועבודה. מבקשים  דרך לחברה ולמשק  אך נקרעים מקריאה  זו  על ידי  האופציה לחזור אל ההורים מחוץ לקיבוץ. בפגישתנו  עם  בני  הקיבוץ  חשנו  במצוקתם  כשטענו  כלפינו   שהם אינם בוחרים, מייסדים, מנווטים את חייהם בכוח רעיון. שהם  מוגבלים, נתונים ללחץ, נתבעים ללא סיבה, נתונים בסבך  של הורים  מהפכנים התובעים  מבניהם להמשיך. המפגש  בין בני הקיבוץ לבין המצטרפים אליו מבחוץ    על רקע  ההתמודדות  עם חברה ישראלית שעברה באותם ימים  שינויים  דרמטיים כל כך היה משימה חשובה אך לא מובנת מאליה.

בראשית שנות הששים   הופיעו חוברות ההדרכה בעריכת פצי אברהם שפירא 'שדמות למדריך' שהפגישו את  שתי הקבוצות  הללו  עם מקורות תרבותיים  שנראו אז  שונים בתכלית ואפילו מנותקים מחיי  הציבור: כתבי  שמואל  הוגו ברגמן, מרטין בובר, גרשום שלום שהצטרפו  אל  הסיפור  הציוני והיהודי העניקו לו מימדים של  עומק, גובה וביקורת. אלו   היו שנים של פרשת דרכים חברתית ומדינית. בן  גוריון  העמד למבחן פתע בסיפור הפרשה . חברת קיבוץ הגלויות  ביקשה  ביטוי עצמי. מחאה חברתית  הצטרפה לשפל  כלכלי.  הדמוקרטיה נראתה כעומדת למבחן.

בימים ההם   הלכי רוח חדשים  החלו לפלוש לחברה הישראלית. הם לא  באו  לא מרוסיה  הסובייטית ולא  מהתרבות הגרמנית אלא מארצות הברית ומהדמוקרטיות  המערביות. באותם ימים  החלו  להתגלות העימותים הראשונים עם עולי ארצות ערב שנוכחו  כי הברית של  עולים והחברה  הקולטת  אינם מתממשת.  שהמיתון  הכלכלי השפיע  על  העולם הפנימי של  בני הארץ.  'שדמות למדריך' ואחר  כך חבורת שדמות הגיבה  על כל  אלו.

סימן מובהק  לשינוי  שהתחולל  בחברה  הישראלית  התגלה  בהיסטוריוגרפיה  של  החברה  הישראלית.  אם עד  הקמת  המדינה ההיסטוריוגרפיה  תיעדה  את  התפתחות  החברה  הישראלית  על פי גלי העלייה מאז 1948 החלו לחלק  את הזמנים על פי  מלחמות ישראל. דור תש'ח, דור מלחמת ששת  הימים, דור מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון. כל רגע של שבר  חשף את חיי הרוח ואת  הלבטים  שליוו את  בני הדור.

חבורת  'שדמות '  ראתה  עצמה  כחבורה השייכת לדור  של  מלחמת ששת  הימים.  מלחמה זו  העמידה  מחדש  את השאלה  של פחדי הקיום ושל  הכוח ומגבלותיו. היא  העמידה את האתגר של מורשת  המעוצבת  בימי חרדה ובימי ניצחון צבאי.  היא  ביקשה מימוש  מהיר  של  הציונות כחברת קיבוץ הגלויות וכחברת מופת וחשה רחוקה.

 

חברי ואני חשנו   שלעומת הדרשנות  הפוליטית השטחית והצנזורה על  מימדים מסורתיים אולי צריך ללכת בדרך  חדשה ,  אחרת.  בפגישתנו  עם  בני  קיבוץ  בגילנו  או מבוגרים  מאתנו התברר לנו  כי גם  הם מתדפקים על הארון הדמיוני  של  ספרים יהודיים.  לרוב היתה זו תביעה שאינה נובעת מידיעה  אלא מתקווה ששם בין הספרים ההם יימצאו  מסלולי מחשבה ולגיטימיות  ליצירה מתחדשת.  הפנייה  לארון הספרים  היהודי לא  היתה  קריאת כינוס  ביאליקאי, ובודאי לא נבעה  מרעב  לקבלת  מרות של חוקים . זו  היתה בקשה למצוא את  מפתח  לחירות וליצירה שנדמה  היה  שצלל בים של מחויבויות חברתיות ומשמעת פוליטית.

 

אלו  היו  שנים בהן גברה ההשפעה  שהגיעה מעבר לים, מגרסתה  המיוחדת של  חכמת ישראל  האמריקאית שהיתה  שונה  לחלוטין מחכמת ישראל הגרמנית  או הרוסית.  היא  היתה  מעוגנת  בתפישה  דתית השלובה  עם  רעיונות ראדיקאליים  מבחינה  חברתית. למרות  המרחק באופק הוצג מודל הקושר את העדה הדתית  עם  מחויבות חברתית ואתיקה  של חירות וזכויות אדם.  מוקד כזה  לא  היה  כמעט ידוע בארץ אך הוא  הקרין לא  מעט  על החשיבה והלימוד של חבורת שדמות.  אולם המסורת של הקיבוץ, תנועת העבודה הישראלית לא נשכחו. להיפך.  המפגש  עם  המקורות של הקלאסיקה  היהודית  , הספרות העברית , הספרות  החלוצית רק התעצם. לפתע התגלה  הקשר  ביניהם.

 

מקובל לחשוב  על שרשרת ההוראה כשרשרת מקבילה  לשרשרת  המסירה  מהורים לילדים. כך אפשר לבחון את שרשרת  המסירה  של חוג שדמות כבר  כמה  דורות. הראשון  החל  בנסיגה  מהאתוס  הכפרי והתרכזות  בחזית   החברתית. גם היה חשוב להדגיש  את  ניתוקה  של החבורה של  בוגרי תנועת  הנוער ושל הבנים  שהצטרפו  אליה מהפרימאט של  המעשה  הפוליטי על יצריו הפלגניים. שינוי זה  דיבר  לא רק אל הבנים  שנשארו  בקיבוץ אלא  גם אל  אלו שעזבו אותו והיו נטועים בתוך  המסורת  החדשה  של ביקורת  הקיבוץ כחוסם בפני המימוש  העצמי. הם היו קשורים  להתפרצות של יצרים וחלומות  המבקיעים את  המשטר  הפנימי של הקיבוץ ואת המשמעת לדרג הפוליטי של התנועות  בהן הם פעלו.   היתה  תחושה  עמוקה  שהנה  מגיע  דור  חדש והוא  מבקש להשתחרר מן הסד של הפוליטיקה  כמכוננת  אורח חיים, כמכתיבה  מחיקות כצנזורית .  כמנותקת  מחיי רוח. זה  היה  המצע להתעוררות של  שיח מחודש, של פנייה  לטקסטים יהודיים  שנדחו על ידי  דור של חלוצים, הוריהם  של  בני  הדור. היתה פנייה  אל אמנות משחררת ואל היצר  האוטופי שהיה חלק  בלתי  נפרד מהמסורת  החלוצית.

מורים מקרב  אנשי  העלייה  השנייה במיוחד א.ד. גורדון וברל  כצנלסון, העזו לראות בחידוש החיים  היהודיים בארץ  רנסנס ולא מהפכה .  חברי חוג שדמות ראו  עצמם  כתלמידיהם. ברל  כצנלסון חזה  כי הדור  אחריו יחיה  את  המצוקה  התרבותית יותר  מאשר  את  עצם הקמת השלד  של  הבנין  הלאומי.  בהתאם לתחזיתו אם היה  דור  הוותיקים דור    מעורב פוליטית, הדור השני, דור שגדל  בצל  מלחמת  העצמאות, ביקש לעצמו דרך יותר  רוחנית , דיאלוגית, לבחון את חווית הדור . אך פניה זו  לנקודת  הזינוק  התרבותית  התרחשה לא  עם סיום האירועים  הפוליטיים הדרמטיים אלא  בתוכם.  בחבורת שדמות היה  מקום לחילוקי דעות פוליטיים אך  היתה בוויכוח  יותר ענווה  שנולדה  מתוך  הפרספקטיבה  שהציגה  הרבה  מהעמדות  הפוליטיות  הנחרצות של העבר  כסדוקות, תובעות שינוי. על כן  לחבורה  היתה רק מסקנה  ארגונית  אחת :  איחוד  התנועה  הקיבוצית.

תלמידיהם של  חוג שדמות  ביקשו ללכת מעבר לכך:  הם  ביקשו  ליצור יצירה  קהילתית תרבותית. הם יצאו מתוך הנחה  כי  הקיבוץ המסורתי  כבר איננו מקור סמכות למרות  שהוא המשיך להיות מקור השראה. לא בלעדי אלא  אחד  ממקורות ההשראה.    כדי לפתוח  את יצירתם כתלמידים ומורים  בפני  הדור  הצעיר  העולה הם ביקשו לממש את לקח  למידתם לא  בפירוש ההתיישבותי הציוני הבלעדי. מצד  אחד לא היססו לנתץ את מה  שנראה  בעיניהם כפסלי עבר. במיוחד היה להם חשוב  להעיז לשבור את מחסום האין פולחן. הם   כבר  העזו לגעת  בו, הם דרשו לא  רק  את  המדרש  אלא  את  התפילה המסורתית , חלק מזה  היה  קשור  עם חיבור  אל מסורת  קהילתית  דתית  שהתפתחה  בארצות הברית מסורת שהדגישה את הברית בין המסורת הדתית לתרבות הדמוקרטית ליברלית. בין הפולחן וזכויות האדם. תלמידי חבורת שדמות  עסקו  בפעולה  חינוכית מורחבת שאינה  ממוקדת בקיבוץ  כקיבוץ. הם חשו  כי  הקיבוץ המתלבט בדרכו נתון  בפרשת דרכים  המקבילה  לפרשת הדרכים של  החברה  הישראלית. שעליהם להתרכז  בשילוב של הקבוצה  הקטנה והחלום האוטופי. של קריאה  ברצף  של מקורות יהודיים ולקט מצטבר של  מקורות מוסיקליים המשתפים את הניגון  עם הזמר  העברי  המתחדש.

המרחב  הקהילתי  שנוצר  מגוון מאד, הוא  מורכב מקבוצות לימוד ומקהילות מקום, ממחפשי דרך מדינית ומאמנים  המחפשים את  השותפות ואת הזכות להפוך את תהליך יצירתם לנחלת הרבים. הוא  ניזון  לא  מעט מן  המבוכה ותחושת  אובדן הדרך של  הרבים. מתרבות וירטואלית שלא  היתה  ידועה  לאנשי  שדמות ובה יסודות של  גלובליזציה שלא רק פותחת עולמות ומעודדת  רגישות  לזכויות אדם אך  גם מבססת מיתוסים כוזבים של יחד המסתירים  את מידת השלטון הגוברת של אדם  באדם ועיצוב  החברה  האנושית כהמון סוגד להיררכיות של  הון ושלטון נטול  אמונה  באחריותו ונטול תקווה לתיקון חברתי.בדור הצעיר של חניכי  חבורת שדמות  העלתה השאלה  החברתית  כלכלית כשאלת יסוד.  היה חשש  כי  העיסוק  במקורות  היהדות  לא ישמש   כאידיאולוגיה  המסתירה  את  הויתור  של  החברה  הישראלית  לכינון חברה ביקורתית ומעוצבת  כחברת  רווחה  אחראית.

הדור  השלישי  לחבורת שדמות אינו מתחיל במקום של הדור הראשון. בידיו מכשירים וידע שנרכש  על ידי  הדור  הראשון והשני. הדור השלישי  היה  יכול להתחיל  במקום שהקודמים לו  לא יכלו. אך המטלה נראית הרבה יותר קשה.

 

נדמה  לי  כי  אם  צריך לסכם  את  האירוע אותו חוקר  גד  אופז  יש  לחזור  אל  רובינזון  קרוזו. לא  זה  היחיד על האי אלא  אל חבורת  רובינזונים  המנסה  את דרכה. חבורת רובינזונים קרוזואים   עוסקת זה  שלושה  דורות בפענוח משותף של מצבם. האם יש  סיכוי לחלץ את הספינה שנטרפה  ולהביא  אותה  לחוף מבטחים?  האם חוף מבטחים זה  מצוי בעתיד  הרחוק  או בזיכרון הקרוב? ואולי אין לקוות לתקן את הספינה  ויש  אפשרות  רק להשתמש  בכלים  שנמצאו  על סיפונה כדי להקים  ספינה  חדשה?   יש  המציעים  במקום להשתמש בספינה  ובכליה  כמכשירים לשינוי  גורלם  להפוך את שרידי הספינה למוקד  של התכנסות  לפולחן של געגוע   שיניע אנשים וחבורות למצוא  מפתחות חדשים לעתיד. לעומתם  יש  המציעים  להסתיר  את  סיפור הספינה   שנטרפה שהרי הסיפור מזיק ומבזבז את זמנם  החשוב  של  הרובינזואים.   החוקרים  רוצים לדעת  האם באמת נטרפה הספינה ואין זה רק  תרוץ משומש ובזוי המשמש  את העצלנים שיכלו להניף את הדגל ולצאת  אל  הים הפתוח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ten + four =