אבי שגיא מחפש עקבות רוח

לאבי שלום רב!

קראתי ברב עניין את ספרך החדש. תודה לך על שכינסת לבית המדרש את שלונסקי ואת הגל, את למדן וסארטר, את קירקגור עם רבי נחמן, את ברנר עם ש. שלום, את ניטשה וט. כרמי, והם יושבים בשורות בית המדרש ומפלפלים בהלכות תיאולוגיות. ארגת שתי וערב המתאר בצבעוניות ובדרכי גלגול נשמות כמעט, את המסורת העתיקה חדישה של מותו של האל בקיץ הרותח של ההשכלה ותחייתו הדיאלקטית בסתיו הרומנטי. כמעט אפשר לקרוא לסיפור מות התמוז, למרות שהוא סיפור של גלגוליה של ההגות והשירה שלא תמיד מודעת לדרכי לידתה.
הספר מתאר את מצבם של אלו המהלכים בדרך מאובקת ולפתע קופצת עליהם תפילת ילדות בלתי מפוענחת ה'יושבת' אצלם כזיכרון סתמי, כלחן חוזר בכפייה בלתי מוסברת. מולם מהלכים בדרך אלו המחפשים להם מקצב ומנגינה שלא שמעו, חוויה שהם לא חוו אך הם מודעים כי היא מתקיימת היכן שהוא בעולם למרות שלא יכולים לשאוב את קווי מתארה מחוויות ילדות. אלו ואלו נוודים בזמן. לא יורשים אוטומטיים ולא אלמי לשון, מהלכים בין שפות שקלטו מן השורש ומן האנטנות הגבוהות. הם מודעים לכך שמה שמפורסם בעולם כקיים נועל אותם וזה אשר נותן להם כנפיים אינו ברור ועלול להתגלות כהיבריס מסוכן או מטופש.
בהלוויות ובקינה הכאב נוכח, גם ההלם והתפילה לבלתי ניתן למימוש. אך יש בהן סגירת מעגל המאפשרת זיקה מחודשת, איכות חדשה, לפי דברי המשוררת רחל ' רק אשר אבד לי קנייני לעד'. כאן מתחילה ההפנמה, הזיכרון התובעני, הערעור על ביטחון. יש כאן קריאה מחודשת למעשה ולמחווה. מתחוללות תמורות באקוויפרים התחתונים, הרי הגעש מאבדים את הפקקים המסתוריים שריסנו אותם, ענן גדול מונע טיסות.
טובים בעיני גישושיך והכתובות עליהן אתה מתדפק. ובהם רבים הנאחזים בגלוי והם טעוני חרדת אובדן ואלו הנאחזים בסוד הברית התובעת קשר עם האחר ומבקשים להופכו לאתה ממשי הפוגש אותם לא באלמוניות אלא באחריותם המשותפת לעולם, בגילוי השפה הקונקרטית המאותתת ללא הרף כי אין לחתור לקרקעית אחרונה.
המחוללים על מצבותיו של האל המסתתר, המרחמים עליו בשתיקותיו, המגלים את שתיקתו ההיסטורית או הפסיכולוגית נתונים בסכנה שלעתים חומקת מראייתם : הפיכתו של האדם המדבר, המתגלה יותר מדי לאליל מצולם, לכוכב עליון שאיבד כיוון ונתון להתנפצות בסד משחרר מן המוסר המחייב צניעות, ענווה, חדווה, הומור. לנאחזים בקרנות המזבח של תיאולוגיות שניצלו מהאוטו דה פה של הכפירה נשקפת סכנה דומה. הם מסתתרים מאחרי חוק ומעמד של נציגי החוק בדרך לטירה הנישאת ומבקשים פטור בהנפת דגל לבן בפני פוסקים המשחרר מאחריות אישית למשמעות חייהם.
האם יש סיכוי שפליטי שתי הדרכים לא ימרטו איש את שערות רעהו בפסטיבל של עגלות ריקות ומלאות, דימיוניות וקורסות העוצרות את מעלה ההר ?
האם יש סיכוי שתמצא המחילה בין אבלי האל ונושאי קינתו לבין חוגגיו הזורעים חרדות ? האם נטוי גשר בין הקינה, ההודייה והאלם ? האם נשוב אל תפישת גורל חשוף וסתום או נרחף במיסתורין של ניסים נסחטים בקמיעות ובדרכי מילוט ?
האם לא תתכן פגישה אמיתית בין אלו החותרים ל'הגברת הריאליות והקדושה' כפי שתבע יוסף חיים ברנר בה ייפגשו המשוררים ואנשי המעשה במרחב המתוח של חילוקי הדעות ושותפות המעשה הנקרא ונשפט על ידי תביעה נבואית, עומק מדרשי ומעשה חלוצי?
התיאולוגיה אמר גרשום שולם נדדה אל הספרות ואתה הלכת בצדק אחרי סימני הדרך שהיא הותירה אחריה.
לי נדמה כי ללאה גולדברג ולזלדה יש שפה משותפת למרות ובגלל מקורות הגידול השונים, התיאולוגיה השונה. נדמה לי כי גם יונה וולך ודליה רביקוביץ' המשיכו את מסורת 'השיחה הגדולה' כמו שקראו לכך אנשי העלייה השלישית וזוהי שיחת היחיד ושיחת החבורה הניבטת בבתים שאנו בונים ובגנים שאנו מטפחים, בביקורת שאנו מעמידים ובשאיפות המוסריות הבאות מה'אף על פי כן'. כולנו באים לתקווה זו עם חוויות ילדותנו, עם הכרעות נעורינו, עם הניסיון שרכשנו והרעב המתמיד שלנו לדעת עוד קצת.
אני קורא כרך אחרי כרך מכתביך ומשתאה על המאמץ הפרומיתאי להיות כמו ששלום אמר על וולטר בנימין להיות רש'י של התקופה. ויש פירות. גם אם מסקנותינו או נקודת מוצאינו לא חופפות.

בברכה
מוקי צור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *