לאביהו שלום רב

לא בכדי ציפיתי לספרך. הוא עשיר וחשוב בכל הזויות שהוא מאיר. זהו גם ספר אקטואלי. למרות השינויים הרבים שהתרחשו. עצם העובדה שקראתיו בימי הצבע האדום נראה בעיני מעורר מחשבות, המצבים לא דומים אך הפיתויים כן. וגם הצורך להתגונן רוחנית . הפאשיזם מרובה פנים ומאיים תמיד דווקא בפיתוייו התרבותיים, בהבטחות המשיחיות השקר הטמונות בו.
אם היינו מעמידים זו מול זו את ההשקפה מהי היסטוריה כערובה לאמת העומדת נגד המיתוס מצד אחד וכמחשבה פוליטית דטרמיניסטית המובילה בהכרח אל הטוב או אל הרע אם מול שתיהן היינו מעמידים את ההיסטוריציזם כהופך את האחריות המוסרית לתירוץ המשרת מיני שררות שונות, כמשחרר מתפישה מחייבת ומצע כביטוי ליחסיות בלתי מחייבת היינו רואים את כל התפישות בהן אתה עוסק כמחייבות התייחסות אקטואלית. תמיד חששתי כי השיטה הפילולוגית היסטורית של גרשום שלום פותרת אותו ממאבק מוסרי אך כאן הבנתי כי הוא נשען עליה כדי להגיע לתפישה היסטורית הנאבקת נגד המיתוס הפוליטי בכליו תוך הבנה על כי הראייה המכירה בפלוראליות של ההשקפות היהודיות אינה משחררת מן האחריות המוסרית. הסיכון שבכניסה להיסטוריה לפי תפישתו הציונית כלולה במחויבות לאמת המורכבת המגיחה מתחומים רבים ואחריות על תחומים רבים אך אין היא כוללת ערובה לצדק ולאמת אלא רק יוצרת להן מגרש, תשתית חיונית. היא עמידה את העם ניהודי בפני מועד בחינות מוסרי חברתית. כך גם הרציונליות שהיא כה חיונית כדי להגיע לשיפוט ביקורתי אינה מספיקה כדי לכונן חברה מוסרית. קל מאד לגלות את מגבלותיה הקיומיות אך אותן מגבלות מתקיימות שבעתיים בחברה שאינה משתמשת ברציו. בכל זאת צריך לגשת לבנייה חברתית אחראית תוך ידיעה שאין היא זהה עם הפעלת השיקול הביקורתי.
הגישה של החוקרים אותם חקרתם מחפשת נקודה ארכימדית להתמודד עם נחשולי הרשע.
שאלה גדולה אם הרגישות של גולים מספיקה כדי להתמודד עם הר הגעש. כמה מעוררת היא התפישה כי יש ביהודי שחי את הגלות גם הרגישות המחייבת לאיזוטריות לנוכח הכוח האלים מצד אחד ומצד שני יש בה עין פקוחה המסוגלת לגלות את הרשע ואת דרכי פעולתו. אין להתעלם מכך שהעיסוק האינטלקטואלי קשור בהיררכיות של שררה והיררכיה כזו, הזהירות המבקשת להתאים עצמה למה שמשודר על ידי המון עקור משורש מביאה לא פעם לחוסר אונים לשחיקה מוסרית, לאמפטיה עם הכוח.
מבחינתנו השאלה הנובעת מספרך היא האם שובנו מהגלות שחרר אותנו מחובתנו להקשיב לרגישותנו כגולים או רק החריף את מחויבותנו. פרימו לוי אמר כי הגולה נתנה לנו את האפשרות להשתחרר מהרצינות התהומית של הנבואה שפעם מופיעה כנבואת אמת ופעם כנבואת שקר, שהגולה גילתה לנו את חוש ההומור היהודי המסוגל לגלות רגישות וחמלה. האם בניית הציונות החזירה אותנו לרצינות המדחיקה של בעלי הבתים או של נביאי השקר ? האם בשיבתנו ארצה אנו יכולים לשמור את החסינות נגד הפאשיזם (אם נתעלם מכך שחלק ממייסדיה של התנועה הפאשיסטית היו יהודים בגולה ) אותה הכרנו בגולה?
הפרק על אורבך ריגש אותי המיוחד בגלל הקריאה המוקדמת של מימזיס בלי לפני שנים בלי להיות מודע מתוכנו המלחמתי.
הרבה פעמים אני בא בטרוניה לפאולוס ששחרר את הנצרות מרגישות ליהודים, שהמיר את פולחן הפנים מול פולחן החוק , שהעניק לנצרות גט מיהדות והנה מתברר כי הנאצים הנוצרים דווקא עשו אותו לאלמנט המחויב טיהור בגלל שהביא את המסורת היהודית נוצרית למימוש.
מעניין שהמתנגדים להשתוללות הפאשיסטית נאצית עושים זאת לעתים כהגנה על המסורת היהודית כחלק מהתרבות הקלאסית וחלק מהיהודים המלומדים כמו חנה ארנדט וליאו שטראוס מגייסים לשם כך את התרבות היוונית.
אולם מה שרציתי להוסיף כתודה על ספרך זו התזה המוזרה שלי כי היהודים שהגיעו מגרמניה לארץ ישראל בשנות השלושים, שראו כיצד גרמניה זיהמה את תרבותה, את שפתה, את המוסיקה שלה, היו משוכנעים כי עליהם להקים כאן בפלשתינה מקלט לתרבות הגרמנית שיצאה לגולה. שפה ינגנו את בטהובן לא במסיבות יום הולדת של היטלר, שפה הגרמנית תהיה הגרמנית ההומניסטית. אפילו הפסיכולוגיה הפרוידינית כתרבות הומניסטית תקבל כאן מקלט (ראה סיפור אייטינגון). הרבה מהקשיים של יהודי גרמניה בארץ בשנות השלושים וכמעט ניתן לומר שסירוב של רבים מהם להשיל מעל עצמם את התרבות הגרמנית הביאו לשימור אקטיבי של השפה , התרבות, המוסיקה הגרמנית. אותה תרבות הומניסטית גרמנית שחשיבותה כה גדולה. היהודים שעשו זאת בארץ נידונו בה לגולה קשה.

עוד יש לי כהנה וכהנה לכתוב על ספרכם ואני רק יכול להודות שלמדתי ממנו הרבה הרבה ועל כן אני מבקש להודות לכם.

שלך
מוקי

נ.ב. למרות ההקדשה אני מבקש לשלם בעד הספר.