בלהה

המועד , שמגיע ויגיע כל שנה ,
מעלה את הכאב של בין המועדים.
את הגעגוע המחריף לבלהה שהיתה לנו כקמע של אביב.
מסרבת לשרב האכזרי, לרוח הקרה.
תמיד לא צפויה כפריחה עצמה.
שלא כאביב צעיר ומפונק המאיים לברוח,
בלהה תמיד הבטיחה להישאר.
היא שמרה את הפורח כנערה, כאישה, כאם , כסבתא ולנו כחברה.
מחסניה גלשו חיוכים.
אביבה היה סקרן לבאות, משוטט,
בארץ גילתה עולם ומלואו, בעולם בית חם,
המקרין על הנוף אנושיות ותקווה.
בלהה שבה מטיוליה לשבת בצילו של העץ ליד ביתה, מבצרה.
עם עיתון, ספר וחיוך ,
צמאה ומגלה כל יופי.
אורגת בחוטים משוכי צבע,
תופרת טלאים לעולם קרוע,
גוזרת בדים לכסותו,
מורדת בסבל באצילות פרחונית.

היא הלכה מאתנו באביב

________________________________________

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *