מדי שנה אנו עומדים ליד קברו של יגאל ומתבוננים בדרך שעשינו. כל תקופה מגלה לנו דברים שלא יכולנו לראות על האיש ומשנתו. מפתיעה אותי העובדה כי גם בחלוף כל כך הרבה שנים יש לנו צורך לשוחח.
השנה, בפעם הראשונה בקורות מדינת ישראל , לא נבחר לבית הנבחרים אף נציג של ההתיישבות העובדת או של ציבור הפועלים המאורגן . נראה במבט ראשון כי ההבטחה שביקש יגאל לממש שהמורשת הקיבוצית תהיה מקור השראה לפוליטיקה הישראלית , קיבלה השנה מכה סמלית עמוקה.
האם העובדה שלא נבחר אף נציג קיבוץ לכנסת מהווה מכה סופית למה שהמורשת הזו הנחילה? מה היא מורשת זו ? נדמה לי, כי התשובה לשתי השאלות מורכבת .
האם ניתן לומר כי הצונאמי החברתי הפוקד אותנו שנים ניצח ? . אותו צונאמי החברתי, כלכלי ותרבותי שהאמין בבועות חברתיות ובאגרופים מפוררים . אותו צונאמי המפיץ ייאוש מחופש המעלה את הצירוף שבין אופורטוניזם ודוגמטיקה למרכז החיים המדיניים. צירוף כזה בין אופורטוניזם לדוגמאטיקה היה ידוע בארץ בצידו השמאלי בדרכי הפולחן הפוליטי הקומוניסטי . עתה הוא הגיח בניאוליברליזם כמעצב חברה , כלכלה ותרבות את האמון בעבודה ובאדם העובד. הוא החליף בפולחן של פערים, את תבונת הכפיים בפולחן הטכנוקרטיה, את היצירה התרבותית בתעשיית געגועים סמכותית ובאמונה בחלל הריק. הוא הפך את החירות לקניין הפרטי של העשירות החדשה. את המאמץ לביטוי עצמי הוא גלגל לסמכותיות ולאמונה בקרבנות המתרצת אטימות. יגאל אלון קרא יפה את הסימפטומים לצונאמי שהתחולל אחרי מותו. הוא ביקש בדרך העקיפה של הפוליטיקה לגבור על התהליך שהסתמן כבר אז גם בתנועתו שלו. הוא ביקש אז לערוך הסתערות נגדית שהתבררה כצוואתו.
מה הביא יגאל אלון להסתערות זו ? הוא ניגש לעשייה החברתית בכלים שרכש במעבדה של הקיבוץ בצירוף מה שיכול היה ללמוד בשנים הסוערות ההן ממוריו בעולם הגדול. הוא האמין כי הרעות הקונקרטית והמחויבות הביקורתית לצדק חברתי הם כלים שלובים. כי הפיתוח של כלים כלכליים והחינוך לכל הם כלים שלובים, כי הקריאה המפוכחת של הכוחות הפוליטיים אפשרית רק אם היא מכוונת גם ליצירת כלים אלטרנטיביים למלחמה . הקיבוץ לימד אותו את האמנות הקשה של חיים בחבורה של רעים ההופכת לחברה רב גילית של יחד . הוא האמין שהלימוד המתמיד של חברה קטנה המחויבת לכלל יכול להעניק השראה לבניין חברתי רחב ואחראי החייב להתבסס גם על חוקים, הסדרים, על מערכות כוח והיררכיות שלטוניות.
דווקא בשנים האחרונות כאשר נראה היה כי חזונו של יגאל אלון התאייד חברתית ומדינית החלו לנבוט זרעי ההתנגדות לצונאמי . קסמו הועם. קבוצות רבות ויחידים החלו לחשוב מחדש על החומה שנבנתה וכלאה את החזון. התברר להם עד כמה הפתרון המקדש את המגזריות מוביל למבוי סתום . עד כמה נדרשת רעות של השונים עד כמה נתבעת יצירה קהילתית לומדת ופתוחה . התברר להן עד כמה החדרים האטומים והסמכותיים שנבנו ומיסדו את הבידוד של היחידים, שהבטיחו לרפא את החברה למעשה קידשו את מחלותיה.
ההתנגדות התגלתה בתנועות של מחנכים, בחבורות של פעילים חברתיים, בין בוגרי תנועות הנוער, בין אנשי תרבות אך גם בין אנשי משק וכלכלה. זו לא היתה התנגדות בשלה, הרבה מהסער והפרץ שבה יכולים להגיע בקלות לתהומות אולם יש לקוות שהיא תבשיל לניסיונות פוליטיים , חברתיים, כלכליים ותרבותיים שישפיעו על כיוון דרכה של החברה הישראלית. שהרי ברור כי את הצונאמי ניתן יהיה לעצור רק אם החברה תבנה יסודות כלכליים וחברתיים שיוכלו להיות מנוף לחידוש.
אולי יתברר אז כי נקודת השפל הנוכחית בנציגות הקיבוץ התרחשה דווקא בעת זינוק מחדש של רעיונותיו.
השנה אנו מציינים שבעים שנה למרד גיטו וארשה. יגאל אלון הושפע מאד מהמרד הזה וממחולליו. הוא לא ראה בסיפור המרד דרך להסתיר את האסון הנורא ולא כלי ניגוח ופולמוס. הוא ראה בערכים שנשאו המורדים בתוך הוודאות הנוראה בשורה ואות למה שמחייב אותו ואת חבריו במציאות החדשה בה ניתן לעצב ולקחת אחריות לחיים. הוא קרא במרד נורמות של אחווה של מתקוממים בתוך אסון, של מחויבות חינוכית שלא אבדה גם בתוך החלל הריק שנראה ללא מוצא.
בשורתם של המורדים היה לו צוואה מחייבת את הבונים.
גם בכך היה מוצא הד בלב רבים בשנים האחרונות.
כבשנה הפרדסן מהמושבה כנרת סיפר: פעם הזעיקו אותי להציל פרדס שהיה נטוע על גבעה ובעמק. מצאתי את העצים על הגבעה גוועים הם היו צרובי שמש חשופי שורש העצים בעמק גוועו גם הם . הם היו חנוקי סחף, לשורשיהם לא היה אוויר. מה צריך היה לעשות שאלתי אותו והוא ענה : לחרוש אחרת.
ואכן צריך לחרוש אחרת. בלי הסחף החושף והחונק. לכישרון הזה של יגאל אלון אנו זקוקים.